לפנינו נסיון מעניין להשקיף על יצורי־אנוש מנקודת מבט של נוכרים מעולם אחר, נוכרים שבעיניהם חסרה לאדם תכונה חיונית מסויימת… זהו סיפור הביכורים של חיים חננאל, יליד נהריה בן 26, הלומד פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת ת"א ועוסק לעתים גם בגראפיקה וציור.

* * *

ללא ספק, היום היה אמור להיות יום מרגש מאד. אורח מהכוכב ארץ היה אמור להגיע אלי. קיבלתי לביתי הודעה: היום מגיע אליך אנתרופולוג מהכוכב ארץ. ובכן, הקשרים עם הכוכב ארץ היו חדשים למדי. הם נודעו לנו עד עתה כאנשים חביבים, בלתי תקפניים (למרות שבינם לבין עצמם היו לעתים חלוקי דעות).

מה שצויין לי בהדגשה היתה העובדה שהם היו אנוכיים באופן מיוחד. כלומר, כל איש היה דואג לעצמו באופן קיצוני. הדבר היה לי מוזר מאד. התכונה הזו ‘אגואיזם’ נראתה לי מוזרה עד מאד מפני שבתמונות שהגיעו אלי הם נראו לי דומים לנו מאד. מלבד אולי זוגיותם של אברי החושים שלהם – עיניים ואזניים אך בסך הכל הם נראו דומים ואפילו שהייתי מרוגש למדי, אין לומר שפחדתי במיוחד. תפקידי היה כזה, לקבל לביתי ולהכיר אנשים מעולמות אחרים ואני די מתורגל בבעיות שונות. אבל אגואיסטיים… זה נראה לי מוזר… מוזר מאד… בכל מקרה, השעה עתה 4.30 לפי השעון הבין גאלאקטי. אני יושב בבית ומכין לנו שתיה אלטרנטיבית ומזון ספקולאטיבי. 4.30 ואני יושב במכון לחקר הייצורים בעלי התבונה ומדווח על הטרום־פגישה. אני מציץ בשעון, השעה 4.35 ואני חייב לרוץ לביתי. השעה 4.35 ואשתי מגיעה הביתה. אשתי מארחת נפלאה. הבית מסודר. השעה 4.40 והרכב המהיר של המכון מסיע אותי לביתי. השעה 4.45 ואני מעיר לאשתי על קמט בשמלתה. השעה 4.46 ואשתי נכנסת הביתה. השעה 4.47 ונשמעה דפיקה בדלת. חבל… אני צריך להגיע רק ב־4.50. הדלת נפתחה והאיש נכנס. ייצור אחד נכנס.

“שלום, מר הובס,” אני אומר לו ולוחץ את ידו.

“הקדמת מעט, אני מגיע רק ב־4.50.” האיש תקע בי מבט מוזר כלשהו. החוש השמיני שלי אמר לי שאמרתי משהו לא נכון, זה מה שתמיד מותח אותי ומרתק אותי כל כך בעבודתי. כל כוכב ועולם המושגים והרגשות שלו. בדרך כלל זו איזו מילת ברכה שהיעדרה מזעזע את האורח שלך עד עמקי נשמתו.

“אני מצטער,” אמר מר הובס החביב, “אך איני מבין אותך בדיוק; לאן אתה צריך להגיע?”

הפעם אני הייתי מופתע מעט. “הביתה, כמובן.”

“והיכן אנו נמצאים עתה?” שאל מר הובס בפליאה רבה. התחלתי לחוש בחוסר נוחות מסוים. משהו נראה לי מוזר ומעיק ביותר.

“אנו נמצאים בבית,” אמרתי ופתאום נזכרתי, “רק שניה, מר הובס. איפה אתה?”

הלה נראה לי עתה מאד עצבני. “אני בביתך, כנראה,” אמר.

“לא, אני מתכוון לאני הש… רגע, מר הובס!” את המשפט הזה אמרתי בספק־צעקה, “אל תאמר לי שאתם…” אוי ואבוי… עכשיו הבנתי. באותה שניה ממש, נכנסתי הביתה כשאני מזיע כולי.

לאומללים הללו, מסתבר, יש רק אני אחד! כמה שהם מסכנים. עכשיו אני מבין מדוע הם כל כך אגואיסטיים.

מחמת ההתרגשות, צנחתי וישבתי על הספה מול האורח ועל הכיסא שליד החלון ואשתי מחתה זיעה ממצחי.