פיליפ ק. דיק נחשב לאחת הדמויות המובילות במד"ב של ימינו. שניים מבין ספריו הנודעים, ‘האיש במצודה הרמה’ ו’הצלם' יצאו לאור בעברית בהוצאת ‘מסדה’. הסיפור הקצר והמוזר ‘רוג’ ראה אור בשנת 1953, שנה לאחר תחילת הקריירה הספרותית של דיק, שנה שהיתה פוריה מאוד – הוא פרסם במהלכה עשרים ושבעה סיפורים, שהעלוהו בבת־אחת על מפת המד"ב אז.
* * *
“רוג!” אמר הכלב. הוא הניח את גפיו על קצה הגדר והביט סביבו. הרוג בא בריצה אל תוך החצר.
זה היה השכם בבקר. השמש עדיין לא זרחה. האויר היה קר ואפור וקירות הבית לחים וטחובים. בהביטו, פער הכלב במקצת את מלתעותיו, גפיו הגדולות והשחורות מקישות על עצי הגדר. הרוג עמד ליד השער הפתוח, מביט אל החצר. הוא היה רוג לבן, רזה וקטן, שרגליו רועדות. הרוג קרץ לכלב. הכלב חשף את שיניו. “רוג!” הוא אמר שוב. הצליל חדר לתוך האפלולית הדוממת. מאומה לא נע ולא נד. הכלב צנח וחזר דרך החצר אל מדרגות המבוא. הוא ישב על המדרגה האמצעית וצפה ברוג. הרוג סקר אותו. אחר־כך הוא מתח את צווארו לחלון הבית היישר מעליו. הוא ריחרח בחלון.
הכלב נע במהירות הבזק דרך החצר. הוא היכה את הגדר, והשער רעד וגנח. הרוג הלך במהירות במישעול, ממהר בצעדים קטנים ומשעשעים, טופף. הכלב שכב מול סורגי השער, נושם בכבדות, לשונו האדומה משתרבבת. הוא הביט ברוג הנעלם.
הכלב שכב שקט, עיניו בוהקות ושחורות. השחר עלה. השמיים הפכו לבנים קמעה, ומכל עבר הדהדו קולותיהם של אנשים קמים באויר הבוקר. אורות נדלקו מאחורי וילונות. בזריחה הקרירה, ניפתח חלון. הכלב לא נע. הוא צפה במשעול.
במטבח מילאה מרת קרדוסי במים את קנקן הקפה. קיטור עלה מהמים, מסמא אותה. היא הניחה את הסיר על משקוף התנור והלכה למזווה. כשחזרה, עמד אלף בדלת המטבח. הוא הרכיב את משקפיו.
“הבאת את העיתון?” אמר.
“הוא בחוץ.”
אַלְף קרדוסי צעד לאורך המטבח. הוא הסיט את הבריח של הדלת האחורית ויצא החוצה אל המרפסת. הוא הביט אל הבוקר הלח והאפור. ליד הגדר שכב בוריס, שחור, מכוסה פרווה, לשונו בחוץ.
“הכנס את הלשון”, אמר אלף. הכלב הביט במהירות למעלה, זנבו חובט באדמה. “הלשון,” אמר אלף. “הכנס את הלשון”.
הכלב והאיש הביטו זה בזה. הכלב יבב, עיניו בוהקות בקדחת. “רוג,” הוא אמר רכות.
“מה?” אלף הביט סביבו. “מישהו בא? מחלק העיתונים בא?” הכלב בהה בו בפה פעור. “אתה ללא ספק מדוכא בימים אלה,” אמר אלף. “קח זאת בקלות, שנינו זקנים מדי להתרגשות”. הוא נכנס הביתה.
השמש זרחה. הרחוב התעורר לחיים צבעוניים. הדוור הלך לאורך המדרכה עם מכתבים ועתונים. ילדים אחדים נחפזו לדרכם, צוחקים ומדברים.
בערך ב־11:00 שטפה מרת קרדוסי את המרפסת. היא רחרחה את האוויר, מפסיקה את מלאכתה לרגע.
“מריח טוב היום,” אמרה. “זה אומר שיהיה חם”.
בחומה של שמש אחר הצהרים שכב הכלב השחור מתוח מלוא אורכו מתחת למרפסת, חזהו עולה ויורד. בעץ הדובדבנים הציפורים שרו, מקרקרות ומפטפטות ביניהן. מדי פעם הרים בוריס את ראשו והביט בהן. כעת הוא קם על רגליו ושעט אל מתחת לעץ.
הוא עמד מתחת לעץ כאשר ראה שני רוגים יושבים על הגדר, מביטים בו. “הוא גדול,” אמר הרוג הראשון. “רוב השומרים אינם גדולים כמוהו.”
הרוג השני הנהן, ראשו רועד על צוארו. בוריס הביט בהם ללא ניע, גופו קשוח ונוקשה. הרוגים היו שקטים עכשיו, מביטים בכלב הגדול עם הקולר הלבן, השעיר, הקלוע מסביב צוארו.
“מה עם מיכל המינחות?” אמר הרוג הראשון. “האם הוא מלא?”
“כן,” הנהן השני. “כמעט מוכן.”
“אתה שם!” הרוג הראשון הרים את קולו. “האם אתה שומע אותי? החלטנו לקבל את המינחה הפעם, אז תן לנו להיכנס. בלי שטויות עכשיו.”
“אל תשכח,” הוסיף השני, “זה לא יקח זמן רב.”
בוריס לא אמר מאומה. שני הרוגים טיפסו מעל הגדר ועברו יחדיו אל מאחורי הדרך. אחד מהם הוציא מפה והם למדו אותה.
“האיזור הזה איננו כל כך טוב בשביל נסיון ראשון,” אמר הרוג הראשון. “יותר מדי שומרים… עדיף האזור הצפוני…”
“הם החליטו,” אמר הרוג השני. “יש כל כך הרבה גורמים.”
“כמובן.” הם העיפו מבט בבוריס והתרחקו מהגדר. הוא לא יכול היה לשמוע את המשך שיחתם.
הרוגים החזירו את מפתם למקומה ופנו במורד המשעול.
בוריס נע מעבר לגדר ורחרח את הקרשים. הוא הריח את צחנת הריקבון המחליאה של הרוגים ושערו הסתמר על גבו.
באותו לילה, כשאַלְף קרדוסי חזר הביתה, הכלב עמד בשער, מביט אל הדרך. אַלְף פתח את השער ונכנס אל החצר.
“מה שלומך?” הוא אמר, תוך שהוא חובט בכלב בצידו. “הפסקת לדאוג? נדמה לי שהיית עצבני לאחרונה. פעם לא היית כזה.”
בוריס יבב, עיניו ננעצות בפני האיש.
“אתה כלב טוב, בוריס,” אמר אלף. “גם די גדול בשביל כלב. אתה לא זוכר כבר זמן רב כיצד היית רק כלבלב קטן.”
בוריס התחכך ברגלו של האיש.
“אתה כלב טוב,” המהם אלף. “הלוואי וידעתי מה עולה בראשך.”
הוא נכנס אל הבית. מרת קרדוסי ערכה את השולחן לארוחת הערב. אלף נכנס לחדר המגורים והסיר את כובעו ומעילו. הוא הניח את תיבת ארוחת־הצהריים שלו במקומה וחזר למטבח.
“מה קרה?” שאלה מרת קרדוסי.
“הכלב צריך לחדול מהנביחות הרעשניות האלה. השכן עתיד להתלונן במשטרה שוב.”
“אני מקווה שלא נצטרך למסור אותו לאחיך,” אמרה מרת קרדוסי, משלבת את זרועותיה. “אבל הוא באמת נובח כמטורף, בעיקר ביום שישי בבוקר, כשבאים מסלקי האשפה.”
“אולי הוא ירגע,” אמר אלף, הצית את מקטרתו ועישן בחגיגיות. “הוא לא היה כזה. אולי הוא עוד ישתפר ויחזור למנהגו.”
“נחיה ונראה,” אמרה מרת קרדוסי.
השמש עלתה, צוננת ומבשרת־רע. ערפל חג מסביב לעצים ובמקומות הנמוכים.
זה היה בוקר יום שישי.
הכלב השחור שכב מתחת למרפסת, מקשיב, עיניו פקוחות ובוהות, פרוותו נוקשה מהכפור ונשימתו מעלה הבל באויר הצונן. לפתע הוא סובב את ראשו והתרומם.
מרחוק בא צליל חלוש, מעין קול התרסקות.
“רוג!” יילל בוריס, מביט סביבו. הוא מיהר אל השער והזדקף, טלפיו על הגדר.
ממרחק בא שוב הקול, חזק יותר, לא רחוק כמו בפעם הראשונה. זה היה צליל של חריקה מצטלצלת, כמו של משהו מתגלגל, או דלת גדולה נפתחת.
“רוג!” יילל בוריס. הוא בהה המום בחלונות הכהים מעליו. מאומה לא נע… מאומה.
ולאורך הרחוב באו הרוגים. רוגים עם המשאית שלהם, מקפצת על הסלעים המחוספסים, נחבטת באבנים ומעלה אבק.
“רוג!” יילל בוריס. הוא זינק, עיניו בוערות. אחר כך נרגע קמעה הוא השתרע על האדמה והמתין בדריכות.
הרוגים עצרו את משאיתם מול החזית. הוא שמע אותם פותחים את הדלתות, יורדים אל המדרכה. בוריס התרוצץ במעגל. הוא נהם, מפנה את לועו שוב לעבר הבית.
בפנים, בתוך חדר השינה החשוך והחמים, התרומם מר קרדוסי קמעה במיטתו והציץ בשעון.
“הכלב הארור,” מלמל. “הכלב הארור.”
הוא הפנה את פניו אל הכר ועצם את עיניו.
הרוגים התקדמו בשביל החצר. הראשון ביניהם דחף את השער בגדר וזו נפתחה. הכלב נסוג מהם.
“רוג! רוג!” הוא ילל. הריח האיום והחריף של הרוגים חדר לאפו, והוא הסתובב.
“מיכל המינחות.” אמר הרוג הראשון. “הוא מלא, אני חושב.” הוא חייך אל הכלב הזועם והנוקשה. “כמה נאה מצידך,” אמר.
הרוגים נגשו אל פח המתכת. אחד מהם הוריד את המיכסה.
“רוג!” בוריס יילל, גופו מתנועע אל מול מדרגות המרפסת גופו רעד מאימה. הרוגים הרימו את פח המתכת הגדול, הופכים אותו על צידו. תוכנו נשפך על האדמה והרוגים גרפו את השקיות, הניירות, וליקטו את קליפות התפוזים, שרידי הלחם וקליפות הביצים.
אחד מהרוגים הכניס קליפת ביצה לפיו. שיניו ריסקו את הקליפה.
“רוג!” יילל בוריס חסר אונים, כמעט לעצמו. הרוגים כמעט סיימו את מלאכת האיסוף של המנחה. הם עצרו לרגע, מביטים בבוריס. ואז, לאט לאט ובשקט, הביטו הרוגים למעלה, אל הבית, לאורך הקירות לחלון עם תריסי המוגף.
“רוג!” צרח בוריס, ובא לעברם מכרכר בזעם ובסלידה. באי רצון התרחקו הרוגים מהחלון. הם יצאו מבעד לשער, סוגרים אותו אחריהם.
“הביטו בו,” אמר הרוג האחרון בשאט נפש, מושך את קצה השמיכה על כתפו. בוריס נמתח כנגד הגדר, פיו פעור והוא נוהם בפראות. הרוג הגדול החל לנופף בזרועותיו בקדחתנות ובוריס נרתע הוא התיישב למרגלותיהן של מדרגות המרפסת פיו עדיין פעור, וממעמקיו עולה אנקה נוראה ונואשת, קינה של אומללות ויאוש.
“בוא,” אמר הרוג האחר לרוג המתמהמה ליד הגדר.
הם הלכו במעלה השביל. “ובכן, פרט למקומות הקטנים האלה מסביב לשומרים, השטח נוקה כהלכה,” אמר הרוג הגדול ביותר.
"אשמח כשהשומר המסויים הזה יתחסל. הוא בהחלט גורם לנו הרבה בעיות.
“אל תהיה חסר סבלנות,” אמר אחד הרוגים. הוא גיחך. “משאיתנו מלאה דיה כמו שהיא. בואו נשאיר משהו לשבוע הבא.”
כל הרוגים צחקו.
הם עלו במעלה השביל, נושאים עימם את המינחה בשמיכה המזוהמת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות