(הכרמל שנה א' (תרכ"א) נומ' 19).

חלפו ימי הפלאית ואותיתיהם לא נראו עוד, עברו שנות ימי קדם אשר מלאו גדולות ונפלאות. אין פלא ואין כל חדש עוד תחת השמש, אבל לעומתם באו הפלאות והחדשות אשר גלתה לנו הכמת הטבע בימינו, המה גדלו ונסבו למעלה ראש באין ערוך עליהם בכל הגדולות אשר יספרו לנו ממנה זכרונות ימות עולם, ובני אדם למדו לדעת כי לא בפרץ ויוצאת מחוקי הטבע ינוחו הפלאות, אבל בחיק הטבע עצמה גדולות ונוראות. – ולכן מאז חתרו החכמים במסתורי הטבע מצאה ידם לגלות גדולות ונפלאות אשר לא שערום מאז מעולם – אשר קצרו ידי האדם לעשות בדורות הראשונים ברוב שנים, יעשוהו כיום בימים מספר. ואשר היה רחוק בעיני הקדמונים מרחק רב, נתקרב בימינו היום קירוב גדול – ע"י מסלת הברזל וכח הקיטור קיפל האדם את כל הארץ תחת רגליו! על ידי חוטי הטעלעגראפים המגיד לאדם מה שיחו מקצה הארץ ועד קצהו, נתאחדו כל משפחות האדמה לאגודה אחת! אדם יושב כאן ומדבר עם חבירו אשר באספמיא – וכל מעשה אנוש ותחבולותיו כיום, אנו רואים כי ידלג לעבור את הזמן ההולך לרגלי המקום והמרחק. –

נשאל נא איפא, אם ככה גברו ידי האדם בתחבולותיו להחיש כל פעולותיו בארץ, ולשלח עשתונותיו חוצה במהירות נפלא מרחק רב, כמה עוד היא המהירות אשר יעופו הרגשותיו בקרבו? ואם מהיר הוא בעצמו לקבל את כל הרגשה הבאה אליו מחוץ, כאשר הוא מהיר במלאכתו לשלוח אותם חוצה? – אל החקירה הזאת נשים מגמת פנינו הפעם, ונחפשה ונחקורה בענין הזה כיד העיון והבחינה אשר למדה אותנו החכמה ברוב עֻזה בזמננו זה: מקום משכן הנפש באדם הוא המוח, אשר משם יצאו דרך השדרה ומתפזרים על פני כל הגוף יותר מכדי ארבעים אלף חוטים דקים, והמה העורקים (נערפֿען־פֿאֶדען) ההולכים ומתפשטים לכל אברי הגוף וכלי החושים החצונים, וחוטי העורקים ההם המה נושאי ההרגשה בקרבנו, כי כל רצון וחפץ פנימי המתעורר במוח ע"י הנפש, יוליכו העורקים ההם במהירות רב אל האברים החצונים, ובהסתבכם שמה בתוך העצבים (מוסקעלן) יעירו ויעוררו את עצבי האברים לעשות מלאכהם ככל אשר תצוה עליהם הנפש בחפצה ורצונה, ולהפך כל ההרגשות הבאות אלינו מחוץ ע"י כלי החושים ואברי הגוף, הם נפגשים ראשונה בקצה העורקים החצונים, ומשם ירוצו דרך החוטים ההם אל המוח אשר שמה תשפוט עליהם הנפש לדעת מה המה, ולכן בכל מקום אשר אין שם עורקים, כמו הצפרנים, והשער, הם ג"כ בלתי מרגישים, ולכן אם יחתכו באבר אחד חוטי העורקים ההולכים ממנו אל המוח, תפסק גם ההרגשה והתנועה באבר ההוא¹. ובכלל נוכל לומר, כי חוטי העורקים היוצאים מן המוח לכל חלקי הגוף, הם דומים בפעולתם אל חוטי הטעלעגראפען היוצאים מבית־השליט לכל המקומות – הקרובים והרחוקים, על פיהם יבואו אליו ממרחק כל הידיעות אשר קרו ונעשו על פני הארץ, ועל פיהם ישלח דברי כל פקודה וחפץ אשר יחפוץ לעשות בתבל ארצה; ככה גם הנפש השוכנת במוח הראש, על ידי חוטי העורקים היוצאים משם השלח פקודותיה לכל אברי הגוף, לעורר אותם לעשות מלאכתם ולהטותם לכל אשר תחפוץ, ודרך חוטי העורקים תקבל ג"כ את כל ההרגשות הבאות אליה מחוץ, ותשפוט עליהם בתבונתה. –

ועם היות מהלך ההרגשה דרך חוטי העורקים ענין אלהי הנשגב מעין אנוש, הנה ידענו ע"פ נסיונות אמתיות שנבאר עוד להלן, כי שעור הזמן אשר תרוץ ההרגשה מאבר הקיצון והרחוק בגוף האדם, עד בואו אל המוח, הוא גדול הרבה יותר מכפי זמן מרוצת כח העלעקטרי ע"י חוטי הטעלעגראפין הנעשים בידי אדם; ואם ד"מ נגע במחט לדקור אצבע רגל האדם, ידענו ע"פ הנסיונות שנבאר עוד, כי בוא הרגשת הדקירה הזאת אל הנפש במוח, הוא שוהה בזמן הלוכו, פי שנים מאשר יצטרך אות טעלעגראפי אחד לשוטט ולבוא מעיר פעטרבורג עד מאסקויא!! ואחרי אשר באה ההרגשה ההיא אל המוח, יעבור ג"כ זמן מה בטרם התבונן הנפש עליה מאין היא באה, איה מקומה בגוף. ומה ענינה, אם נגיעה או שריטה, כויה או דקירה וכדומה, ואחרי אשר תכיר משפט, תשוב תשלח פקודתה דרך חוטי העורקים אל אצבע הרגל לעורר העצבים שמה שיתכווצו מעט בכדי להטות האצבע מן ראש המחט המעיק לו, ופקודה החוזרת ההיא תתמהמה במהלכה ג"כ כדי המשך הזמן עצמו אשר שהה מהלך הידיעה הראשונה לבוא אל המוח, ואחרי בוא הפקודה אל האצבע, העצבים גם הם בלתי ממלאים פקודת הנפש מיד, רק יקחו זמן מה בטרם יתעוררו להתכווץ ולקמץ עצמם כפי הצורך לנטיית האצבע! – וככה יבלו זמן מימי חלדנו הפועלים העצלים ההם בקרבנו, והשלוחים המתמהמהים בהליכתם בין הנפש והגוף! – ואם תשאלני קורא נעים מאין ידענו כל אלה? ומי בא בסוד הנפש ותהלוכותיה בגוף למרוד צעדיה ע"פ מדת הזמן? הנני נכון לבאר פה לפניך על איזה אופן באנו אל הידיעה הזאת:

הראשון בין חכמי זמננו אשר התעורר על הענין הנפלא הזה היה התוכן הגדול בעסעל העומד על משמרת מצפה הכוכבים בעיר קעניגסבערג, הוא גלה לנו בראשונה ע"י בחינותיו ועיוניו המדוייקים בתהלוכות צבא השמים את הצפון במסתורי הרגשות האדם שאמרנו, ולמען לא יפלא בעיני הקורא איך ע"פ העיון והבחינה ממהלכי צבא השמים יתגלה לנו תהלוכות הרגשות האדם באדם, הנני להקדים פה לפניו הקדמה קטנה –

התוכן הנצב על כלי מבטו לשמור את הרגע אשר בה יעבור הככב ויכסה את השערה הדקה המתוחה על פני מרכז קנה המחזה (קרייץ־פֿאדען), הוא מתעורר להקשיב ולעיין על זה על ידי שני חושים שונים כאחד, הראות והשמע, כי בעיניו יראה אל תנועת הכוכב ההולך ועובר לנגדו דרך קנה ההבטה, ובאזניו ישמע להקשיב קול הכאת הזעקונדען היוצא מן מורה השעות העומר לצדו, וע"י שני הרגשות מקשיבות האלו יבקש למצוא הרגע אשר בה יכסה הככב בעברו את השערה הדקה, וכל תוכן הזריז במלאכת העיון, הוא יודע להשוות אורך הנועת הכוכב הנראה בפנימית הקנה, עם אורך זמן הזעקונדע אשר בין הכאה להכאה, ולפי ההשואה הזאת הוא יודע לכוון באיזה חלק עשירי בזעקונדע בא הרכב לעמוד על השערה עצמה, ויקצוב לפי זה זמן העברת הככב בדיוק עד כדי חלקי העשיריות בזעקונדע. וזה הוא כל מלאכת העיון בחכמת התכונה. – ואולם התוכן בעסעל הנ"ל מצא בנסיון, שכאשר יעמדו אנשים שונים על כלי ההבטה לשמור רגע מעבר ככב אחד, עם היותם כלם זריזים במלאכת העיון, וכלם רואים כאחד את הכוכב העובר, ושומעים כאחד קול הבאת הזעקונדען, בכל זאת יתחלפו במשפטם להחליט באיזה רגע עבר הככב ויכסה את השערה! וכל אחד מהם יקדים או יאחר זמנו מכפי זולתו, אשר ההבדל ביניהם יעלה לפעמים לכדי יותר מחצי זעקונדע! וע"פ נסיונות רבות שונות שערך החכם הנ"ל בענין הזה, מצא שאצל כל אדם נמצא הבדל זמן מה בין הרגשת חושי הראות והשמע הבאים אצלו בבת אחת, מפאת שהנפש בלתי מתבוננת על שניהם כאחד, רק בזה אחר זה, ובטרם תשפוט הנפש על ההרגשה הבאה אליה מן הראות, ותפנה משם להתבונן על ההרגשה האחרת הבאה מן השמע, יעבור זמן מה כדי שיעור ידוע. והזמן הזה מצא החכם הנ"ל שהוא שיעור קצוב ועומד הבלתי משתנה לעולם באיש אחד בעצמו אבל משתנה באנשים שונים כל אחד לפי טבעו.

על אמתת היסוד הזה נמצאו ג"כ עדים מוכיחים אחרים הנודעים בנסיון היומי, המאמתים ג"כ שכל הרגשה מוחשת בטרם תעבור מן הגוף אל הנפש, תשהה זמן מה במהלכה. – ידענו בנסיון שכאשר נוציא נצוצי אש מן סוללה עלעקטרית ( עלעקטרישע באטעריע) במהירות רב כברקים רוצצים זה אחר זה, אשר ההפסק בין ברק לברק לא יגיע לכדי 1/10 זעקונדע, אז לא תוכל העין עוד להבדיל בין ברק לברק ולדעת שהם ברקים נפרדים הבאים זה אחר זה, רק יתדמה לנו היותם כולם ברק אחד נמשך ועומד איזה זמן. וכן הוא בחוש השמע. אזן היודעת להבחין היטיב בקולות המוזיקא, לא תרגיש להבדיל יותר מכדי תשעה קולות סדורות בזמן הזעקונדע – אשר זה יעיד לנו, שההרגשות הבאות במהירות זה אחר זה לתוך הנפש באין הפסק ביניהם כדי 1/10 זעקונדע לא תוכל הנפש עוד להבדיל ולהכיר ההרגשות ההן אחת אחת, רק תקבל מכולן הרגשה אחת ארוכה, וזה מפאת שהפסק הזמן ביניהם הוא פחות מכשיעור הנכון להתבוננות הנפשׁ על ההרגשה, אשר אמנם יתבאר מזה, כי שיעור זמן המגבל להתבוננות הנפש על כל הרגשה מוחשת, הוא לפחות כדי 1/10 זעקונדע. –

כל הבחינות והנסיונות שבארנו עד כה, אינם רק השערות גסות הקרובות לאַמת את היסוד שאמרנו, שהרגשות הנפשיות מוגבלות ע"י הזמן לעולם, ואולם החכמה כפי מצבה בימינו בלתי מסתפקת עצמה בהשערות לבד, ובכל מקום שאתה מוצא בטבע העולם, פעולות נמשכות עם הזמן והמקום יד החכמה שלטת עליהם להביאם במשפט החשבון והמדידה ולהוציא בדיוק נכון את השעור הקצוב כל פעם, וכדי להראות לפני הקורא איך גם בנדון שלפנינו, במדידת רגעים קטנים המשוטטים כהרף עין בין הגוף והנפש. לא הקצר יד החכמה למצוא חפצה. הנני לבאר פה אופן הנסיונות האלו כפי אשר תשיג ידי לקרב אותם אליו.

בין הכלים החדשים אשר מצאו להם חכמי הטבע כיום, נמצא ג"כ כלי אחת הנודעה אצלינו בשם כראָנסקאָפ (ר"ל מודד הזמן). ועל פיה נוכל להכיר ולהבדיל חלק זמן קטן מאד עד כדי 1/1000 מן הזעקונדע (וכעת עד כדי 1/2250 זעקונדע)! תיקון הכלי הוא על תכונת מורה השעות (אוהר) אשר עליו ירוץ ויסוב חץ (צייגער) המורה חלקי הזמן בכח המשקל, וע"י עוגן המאגנעט הבא בכח עלעקטרי היוצא מן הסוללה עלעקטרית (עלעקטרישע באטעריע) ועוברת בקרבו, נעצר החץ ממרוצתו או בלתי נעצר, ע"פ סגירת ופתיחת זרם העלעקטרי. ואנחנו לתכלית הנסיונות שנרצה לעשות בו, נצטרך להבינו על אופן זה, את שני הצירים מן הסוללה (פאָלע דער באטעריע) נפתח ונרחיקם זה מזה כדי שעור אצבע אחד, וכשהסוללה פתוחה באין כח עלעקטרי בקרבה יעמוד וינוח גם הכראנאסקאפ, וחץ המורה יעמוד נח ושקט באין כח פועל עליו. נניח איפא האצבע בין שני הצירים ההם, הנה ע"י חיבור האצבע יצטרפו זה לזה, וכרגע יתעורר כח עלעקטרי בסוללה, והחץ יתחיל לסובב במירוץ גדול, נסיר שוב האצבע משם, יפסק על ידי זה חיבור הצירים ויעמוד גם כן כח העלעקטרי, והחץ יפסיק מרוצתו כרגע ויעמוד, ואז נוכל לראות על פני הכראנאסקאפ כמה רץ החץ במשך הזה, והוא הזמן אשר האצבע נגע אל שני הצירים כאחד, מדוייק עד כדי 1/1000 מן הזעקונדע. –

על ידי תחבולה כזאת לא יפלא עוד בעינינו להעריך נסיון בגוף כל אדם ולדעת זמן מרוצת ההרגשה בקרבו, כי אם נצוה לאיש שיגע באצבע רגלו אל צירי הסוללה ההיא, הנה יוציא על ידי זה כח עלעקטרי בסוללה, וחץ הכראנאסקאפ יתחיל לרוץ, אבל האיש ברגע נגיעת אצבעו אל הצירים הוא נפגע ג"כ בדקירה עלעקטרית ( עלעקטרישער שלאג), ובהרגשתו את כאב הדקירה יחרד וירתע האצבע לאחוריו, ובהפסק הנגיעה יפסק גם כח העלעקטרי, ועמו יעמוד גם החץ לנוח, והכראנאסקאפ יַרְאֶה לנו את מדת הזמן אשר רץ החץ במשך הזה, והוא שיעור הזמן שעבר מן רגע הדקירה עד אשר נרתע האצבע. – ואם נעשה כמעשה הנסיון הזה אצל אנשים שונים, נמצא מדת הזמן ההוא כמעט שוה בכולם כדי 125/1000 זעקונדע, והוא הזמן אשר הלכה הרגשת הדקירה עד הנפש ושבה בחזרה אל האצבע להטותו משם.

* * *

אבל הנסיון הזה שעשינו בלתי מספיק עדיין אל התכלית שרצינו, כי הזמן הזה שמצאנו, הוא רק הקיבוץ מן ד' זמנים שונים התכופים זה אחר זה, א) זמן מרוצת ההרגשה מן הרגל עד המוח, ב) זמן התבוננת הנפש אחריה, ג) זמן מרוצת חפץ הנפש אל הרגל בחזרה, ד) וזמן תנועת העצבים באצבע כדי הצורך לנטייתו. – ואנחנו לאשר חפצנו לדעת מדת כל זמן וזמן מהם, כל אחד בפני עצמו, נצטרך לשנות הנסיון ההוא על איברים שונים בגוף האדם היותר קרובים אל המוח מכפי הרגל, וע"י יתרון הבדל הזמן שנמצא בין משך מרוצת ההרגשה מאבר רחוק מן המוח, ובין משך מרוצתה מאבר הקרוב יותר אל המוח, נדע לפ"ז אז זמן מרוצת ההרגשה מן אבר לאבר.

החוקר הטבעי העלמהאלץ השתדל בתחבולות שונות והשכלה יתרה להעריך בחינות רבות ומדוייקות בעניין הזה, וזה הוא אשר העלה לנו ברוב בחינותיו ונסיונותיו:

א) כל הרגשה מוחשת הבאה אל גוף האדם מחוץ, היא מתפשטת ועוברת דרך חוטי העורקים עד המוח, וממהרת לרוץ בכל 1/180 מן הזעקונדע כדי אורך רגל אחד על פני החוטים ההם! ובכל מקום מן הגוף יערך לפ"ז זמן מרוצת ההרגשה משם עד המוח, לפי אורך חוטי העורקים ההולכים משם אליו.

ב) כבוא ההרגשה אל המוח, יומשך עוד כדי זמן 1/10 זעקונדע עד אשר תתבונן הנפש אליה, והשיעור הזה משתנה אצל אנשים שונים לפי טבעם, אבל לעולם איננו פחות מזה, גם אם יקדים האדם לעורר מחשבתו לקראת הרגשה הנכונה לבוא אליו מחוץ לא יפחות מכדי 1/10 זעקונדע להתבוננות.

ג) זמן מרוצת חפץ הנפש מן המוח עד איזה אבר מאברי הגוף. הוא שוה אל הזמן אשר תלך בו ההרגשה מן האבר ההוא אל המוח, ומדת כל רגל בזמן 1/180 זעקונדע.

ד) בבוא פקודת הנפש אל האבר הנרצה ממנה בגוף, יעבור עוד כדי 1/100 זעקונדע בטרם יתעוררו העצבים להניע את האבר כפי חפץ הנפש ורצונה.

ועכ"פ היוצא מזה הוא, שזמן מרוצת ההרגשות דרך חוטי העורקים בגוף האדם, הוא גדול הרבה יותר לא לבד מן זמן מרוצת כח העלעקטרי, רק גם מן זמן מרוצת הקול בתוך האויר, כי תחת אשר קול הדבור היוצא מן האדם, או כל דבר השואן ומצלצל, הוא מוליך את הקול באויר דרך 1050 רגל בזמן הזעקונדע, מרוצת ההרגשה בקרבנו ע"י חוטי העורקים איננה רק כדי 180 רגל בזמן הזעק'! סבה הענין הזה מדוע תתבושש ההרגשה ללכת בקרבנו, במתינות גדולה כזו, א"א להתבאר רק ע"פ הנסיונות שהראה לנו החוקר די בא ריימאנד בעניני התעוררות כח העלעקטרי בין העורקים והעצבים, המראים לנו מחזות נפלאות ומטים אותנו להאמין שמרוצת ההרגשה דרך חוטי העורקים, איננו ענין סגולת ההתפשטות על דרך כח העלעקטרי ההולך ועובר דרך חוטי המתכות, רק כי כל הרגשה פועלת בחוטי העורקים השתנות מצב החלקים הפנימיים בקרבם, וכל הרגשה נפשית פועלת לפי זה בקרבנו גם כן פעולה כעמיית במוח ובעורקים. והדברים עתיקים –

ממה שהראינו עד הנה בעניני מרוצת ההרגשות בין הנפש והגוף יתבאר לנו סגולות זרות ומחזות נפלאות אשר יחזו לנו לפעמים החושים בפעולתָם על הנפש, ואנחנו נבאר פה לפנינו הפעם רק את היותר זר ונפלא מכולם, והוא כי יקרה לפעמים אשר שתי הרגשות הבאות מן מוחש אחד דרך שני חושים שונים יכחישו זה את זה בפנימית הנפש, והנפש תהיה נבוכה מבלי לדעת מי מהם עדותו אמת, ומי הוא המשקר? – וזה יקרה על אופן כזה: אם מוחש אחד בא אלינו מחוץ על ידי חוש הראות, הנה בפגישת קרני האור את עור הרשת אשר באחורי העין (רעטינא). ועד אשר יעבור דרך עורק הראות (געזיכטס נערף) ההולך משם אל המוח, ועד אשר התבונן הנפש עליו, יעבור זמן יותר מכדי 1/10 זעקונדע, ואם במשך הזה יתבטל המוחש ההוא מן המציאות או יעתק ממקומו ויסתר מעינינו, הנה בכל זאת עורק הראות לא יושבת ממלאכתו ע"י זה, והוא הולך ומשלים את פעולתו להביא את ההרגשה עד הנפש, והנפש תשפוט לפי זה על המוחש היותו מצוי במציאות על מקומו, ואולם ע"י חוש אחר תוכל הנפש לקבל הרגשה אחרת ברגע ההיא שהמוחש כבו נעתק משם בלתי נמצא עוד! – ונבאר הענין במשלים:

אנשי ענגלאנד יספּרו לנו שכאשר נתחדשה ראשונה מרוצת הנסיעות על מסילת הברזל, והיה הדבר לפלא בעיני המון העם הכפרים, היו עומדים ושומרים על יד הדרך לראות איך ירוצו הנוסעים לפניהם כחץ יעוף יומם, אבל ע"י מרוצה מעופפת בזאת לא יכלו להכיר ולהבדיל פרטי המוחשים אשר בעגלות הנוסעים, כי האופנים סבבו ברעש גדול, והעם היושבים בהם שטו ועברו לפני העין מבלי להכיר פני אדם להמה, ואולם לפעמים קרה אשר הנסיעה עברה לפניהם בליל אפל אשר העבים וענני חשך כסו פני השמים, ואז בעיניהם לא ראו מאומה, ורק באזניהם שמעו קול רעש הגלגלים אשר בסופה וסערה יעבורו, ויקר מקרה שיצא הברק מבין העננים, ויאר להם הלילה ברגע, ואז השתוממו כל העם לראות כי הנסיעה עומדת לפניהם על מקומה במנוחה ובלי שום תנועה! האופנים עמדו על עמדם וכל איש ואיש מהיושבים הכירו פנים בפנים, ויהי הדבר לפלא! כי בעיניהם ראו הנסיעה עומדת שקטה, ובאזניהם שמעו שהיא רועשת ועוברת מהם! – וסבת הענין יתבאר ע"פ מה שהראנו כי להיות זמן אור ברק אחד היוצא מן העננים (בלי שיתרוצצו ברקים שונים זה אחר זה), הוא קטן מאוד לא יגיע לעולם לכדי 1/100 זעקונדע! ובמשך זמן רגע קטן כזה כאשר נפל האור על הנסיעה, היתה באמת כל הנסיעה כמעט בלי תנועה מתנודדת, ורק על ידי חוש הראות נמשך זמן משפט הנפש על ההרגשה עד לכדי 1/10 זעקונדע, ובמשך הזה הקשיב גם חוש השמע את קול רעש התנועה, ולכן היו כמכחישים זה את זה, מה שבאמת אין הבדל ביניהם זולתי במדת זמן ההרגשה לבד. – חוקר אחד העלה ע"פ חשבון ההנדסה משפט חדש בידיעת תנועת הנוזלים (הידראָדינאמיק), והוא שכאשר נפתח מגופה של חבית מלאה מים, ונראה קילוח המים היוצא ממנה, אשר בתבניתו הוא בהיר וצלול כזכוכית, איננו רק טעות העין וחוש הראות, כי באמת מתחייב ע"פ החשבון, שהקילוח הוא רק מרוצת טיפות רבות נפרדות זו מזו הנרדפות במרוצה זו אחר זו, אבל בלתי נוגעים ומתחברים זו לזו לעולם, ורק מפאת מהירת מרוצתם לעינינו, הם מתראות כדבוקות ומחוברות לקלוח אחד. ובכדי לעמוד על אמתת הדבר בנסיון מוחשי, הכניס חבית מלאה מים תוך חדר החשוך ונעדר בכל אור חיצוני, אשר שמה נמצאה סוללה עלעקטרית (עלעקטרישע באטעריע), ובפתחו את המגופה ושמע קול הקלוח יוצא, נגע על צירי הסוללה ויבא הברק מכח העלעקטרי. ואז ראה ויתבונן כי אין קילוח ואין מרוצת מים, רק טיפות מים רבים נפרדים תלויים ועומדים באויר ובאין מרוצה ותנועה כלל! והוא מפאת הענין שבארנו².