בישיבת הועדה לעבוד התכנית נתעוררה שאלת ספר הקריאה, המתאים לבתי־הספר לחרדים. החברים מוצאים מומים בספרי־הקריאה המקובלים ונושאים את נפשם לאותו היום שיקום מקרבנו “מחבר” ויושיט לנו את ספרי הקריאה הנחוצים לנו. שמח אני שסוף סוף נתעוררה השאלה וה"אמונה" בספר הקריאה, שבלעדיו לא ימצא המורה לעברית את ידיו ואת רגליו, נתרופפה. אבל אל תשלו את נפשותיכם, כי “מחבר” יקום לנו והוא יפתור לנו את השאלה. אין אני מכיר אף אחד בקרב מורינו שיוכל לחבר לנו ספרי קריאה לשמונה שנות הלמוד בבה"ס העממי, ולפנות לסופר שאיננו מורה, שהוא יזכה אותנו בספר קריאה – למפרע אפשר להגיד, כי ספר כזה לא ירצה.

אולם, לדעתי, לחנם מתחבטים אתם בשאלת ספרי הקריאה המתאימים וטובים לנו. אל נפתור את השאלה רק למחצה. הגיעה השעה שנוציא לגמרי את ספר הקריאה מבית ספרנו. נגזור על ספרי הקריאה שיהיו ב"בל יראה ובל ימצא". טובה מרובה תהיה לנו, אם נתעודד ויהיה בנו העוז לעשות מהפכה כזו. אנחנו זקוקים הפעם לא לשנויים בתכנית, אלא למהפכה שלמה, מהפכה שתביא לידי יצירה, נחוץ רק להתרומם ולצאת קצת מהסבלנות וההרגל שבהם הננו נתונים כיום הזה.

ספר הקריאה הנהו מיותר גם בביה"ס הכללי; גם שם עבר זמנו. אין להוסיף שבביה"ס לחרדים הביא ספר הקריאה רק נזק; הכניסו אותו מתוך חקוי לשאר בתי הספר. הילד הפעוט המתיחס באותו הערצה לתנ"ך ולספר הקריאה – הנהו מעשה בכל יום. אין הילד יודע להבדיל בין ספר לספר. הוא לומד בתנ"ך ולומד גם בספר הקריאה שלו, ואל תזלזלו בהרגשות כאלו בגיל הילדות. ספר־הקריאה כספר למוד בשעות קבועות – הנהו לשטן לספר הספרים.

כל ספר קריאה (לטובים אני מתכווין) – הנהו ילקוט, וחסר הוא לגמרי שלמות והרמוניה. ספר הקריאה מלא לקוטים, קטעים קטעים מפרוזה ושירים שונים, ולפיכך אין הוא יכול לפתח את ההבנה העמוקה ביצירה ספרותית. הוא מרגיל את התלמיד לקפיצה מעניין לעניין, לקריאה שטחית וליחס שלילי לספרות. ספרי הקריאה שנואים על התלמידים הגדולים. לא ראינו שתלמיד העוזב את בית ספרו ישוב ויקרא בספר הקריאה שטפל בו שנים אחדות. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר: ספרי־הקריאה בביה"ס הרחיקו את הדור הצעיר מקריאת ספרים בעיון. במקום ספר הקריאה יבוא בכתות הנמוכות ספר התנ"ך ובכתות העליונות ספרים שלמים מספרות הנוער המצויה גם בעברית. בצדק העירו לא פעם, שהספרים שנכתבו ע"י סופרים מפורסמים לגדולים, הם הם המתאימים גם לקטנים. במקום ספר־הקריאה נכניס ספרי קריאה קטנים, שנבחר מהספרות העברית לפי עינינו. לתלמידים בכתות הנמוכות נצטרך להדפיס גליונות או חוברות מיוחדות לשם העתקה וקריאה בבית. מטעמים מובנים לא רצוי לנו שיעתיקו מהתנ"ך. בכתות העליונות יקראו הילדים חוברות שבהן ימצאו ספורים שלמים או שירים מהספרות החדשה. אין רע, אם קריאה בחוברת כזאת תמשך הרבה זמן, ספור קלסי שקרא בכתה ילוה אחר כך את התלמיד בכל עת ובכל שעה גם אחרי עזבו את בית הספר. כמובן, נצטרך לדאוג בעוד מועד להכין את הגליונות והחוברות שיבאו במקום ספר הקריאה. חוברות כאלו תעלינה לכל היותר גרש או חצי גרש. מי שיודע כמה סובלים בתי הספר לחרדים עד שהתלמיד קונה את ספר הקריאה בעשרה או בעשרים גר"מ – הוא יסכים אתי שגם מבחינת זו עלינו לעשות את החליפין – להוציא את ספר הקריאה ולהכניס ספרי קריאה.

הרחקת ספר הקריאה מבית הספר לחרדים עוד לא תפתור לנו את כל השאלה – ואסור לנו ברגע זה להשאר בחצי הדרך. אני מציע שהמהפכה תהיה שלמה: עלינו להעמיד בכתות ב’–ד' את התורה ונביאים ראשונים במרכז הלמודים. בכתה א' אין ממילא ההוראה מסתעפת למקצועות, חובה עלינו להמשיך את הרכוז עד כתה ח'. אין אני מודה בשיטת ה' ליפשיץ – שיטת החוגים (תורת משה ותלמוד). כשם שלא נתקבלה שיטת ציללר, כיון שכל הפדגוגים ראו בה שיטה מלאכותית, וכן לא נסכים להצעת ה' ליפשיץ, יען כי היא כלה מלאכותית, ולפיכך אין לה אחיזה בחיי בית הספר. הצעתי מבוססה על הנסיון שהיה לפני כחמש עשרה שנה “בחדר־תורה” בירושלם ועל ההכרה הברורה שרק דרך זו מתאימה לבתי הספר שלנו. בחדר לפנים היה התנ"ך ספר הקריאה היחידי. התנ"ך הקנה לילד את ידיעת השפה, ומתוך התנ"ך קנה לו הילד ידיעות מרובות. את סביבתו ראה הילד היהודי מתוך אספקלריא של התנ"ך (עיין בספרי מנדלי, בן עמי, ביאליק ועוד). עלינו להחזיר את העטרה ליושנה – עד כמה שזה עוד אפשר בזמננו. למה לנו הפזור בנפש הילד הפעוט. האם לא צחוק מכאיב לב הוא לראות תלמיד כתה ב' או ג' לומד מקצועות: תורה, נ"ך, עברית, הסתכלות או מולדת, חשבון, ציור ועוד? נבטל פעם את החלוקה הזאת, נמסור את המחלקה רק למורה אחד (בשעת הדחק לשנים – לא יותר) – והילד ידע שלפניו רק מקצוע אחד – תורה. אגב תורה הוא ילמוד גם עברית וחשבון, מולדת או הסתכלות, שהן תלויות בתורה וגם הציור והכיור והספורים בעל פה על נקלה יתחבר ללמוד התורה. התורה או הנ"ך הוא המקצוע הראשי בכתות ב’–ד', בידי הילד רק ספר אחד, ומסביב למקצוע הראשי הזה יתרכזו שאר הלמודים. בכתה יהיה אז מקצוע כולל אחד. כמובן, נשתדל לעשות זאת לא באופן מלאכותי. התורה או הנ"ך ביחס לשאר המקצועות יהיה כיחס הגוף לאבריו; המקצועות האחרים יהיו חלק אורגני מהמקצוע הראשי.

קללת ביה"ס המודרני הוא – רבוי המקצועות הנמצאים אחד על יד השני בלי כל קשר ביניהם או בקשר קלוש. עי"ז כמעט שאינם רואים כל תכלית בלמודים חוץ מהתכלית האוטיליטרית, שהנהו מסוכן מאד בפרינציפ חנוכי. בחדר היתה מטרה אחת – פתוח הדת והמוסר מתוך קריאה עיונית בספרי הדת והמוסר. והרי אנחנו רוצים להיות יורשי החדר בכוונו החנוכי – ואין אנחנו יכולים להגיע למטרה זו מתוך הכוון של ביה"ס המודרני כמו שהוא. הסתעפות המקצועות מטשטשות את המטרה הדתית – מוסרית בחנוך. בודאי את שלמות החדר לא נשיג יותר, גרשנו מגן־עדן פדגוגי זה ואבדנו את הדרך לשוב בה. אבל אין זה מפטר אותנו מהתקרב ל"ארחא דמהימנותא". יהיה התלמיד לכל הפחות בארבע המחלקות הנמוכות – בעולם שכלו טוב – עולם התנ"ך הכוללת דת, מוסר ומולדת ושאר המקצועות מסביב לו. התנ"ך יהיה בכתות הללו לא מקצוע רגיל אלא מעין נובע המפרה את נפש הילד ופותח את לבו להבין ולהרגיש מתוך התנ"ך את השפה, המולדת, החיים הקולטורים – ועל כלם הדת והמוסר. חיי התנ"ך ישתקפו בחיי הילד; הערך והתכלית של החיים, המעשים והפעולות שסביבתו ימצאו את באורם בתנ"ך.

שואלים אותי האם לא נרחיק אז את הילדים מחיים הריאלים ומהעברית המתהלכת בשוק. לדעתי: לא! המורה תמיד ידע לשלב את העבר עם ההוה ומ"ארחת הגמלים של אליעזר" ימצא המורה את הדרך להביא את חניכו גם “עד הרכבת והאוירון”. סוף סוף בארץ ישראל כלם עוד מצויים: העבר הרחוק וההוה המודרני נפגשו פה יחד.

העברית המתהלכת בשוק – לה אינני דואג הרבה. ידע התלמיד את ספר הספרים, יהיה בקי במבטאי התורה, – לקלקל את לשונו יוכל על נקלה גם בשוק, גם ברחוב ובכל מקום שהרבים מצויים. מלבד זה המורה הן לא ידבר ויבאר דוקא במליצות כמו בדור ההשכלה, וממנו ישמע התלמיד את ה"עברית החדשה". כמובן, נתן לתלמידים גם ספורים לקריאה ולהעתקה, מעין ספורי יעב"ץ וכדומה ועי"ז לא ינתק הקשר ביניהם ובין הספרות החדשה.

חובה עלינו לנסות ללכת בדרך חדשה. חושבני שכל המורים ישמחו לקראת הצעתי הפותחת להם אפקים חדשים. נגשים את ההצעה ואם ח"ו לא תצליח, נוכל בעוד שלש־ארבע שנים לשנותה. בינתים יהיה הנסיון לטל־תחיה לבתי ספרנו ואולי ימצאו אחר כך גדולים וטובים מאתנו שהם יתוו לנו את הדרך הנכונה בלי פקפוקים. אני מבין שעלינו יהיה עוד לשוב ולדבר על הפרטים המרובים הקשורים בהגשמת הצעתי. אבל על הפרטים נדון, אחרי שהמורים יביעו את דעתם בחיוב.

דר. י. מהרשק