ספר זה יצא לאור בסיוע: עירית תל־אביב, המרכז העולמי של המזרחי, הסתדרות המורים, מוסד הרב קוק, ועד ההורים של בית הספר “תחכמוני”, ת"א.

הכנסות הספר הזה מוקדשות לקרן־זכרון בבית־הספר “תחכמוני” בתל־אביב על שם הד"ר יהודה מהרש"ק ז"ל לטובת תלמידים המצטיינים בלימוד התלמוד.

במשך מ"ה שנות שבתי בארץ הכרתי שני יהודים פעילים ועסוקים תדיר במלאכתם, אחד בירושלים ואחד בתל־אביב, ולשניהם אין בפי כנוי אחר מאשר: הצדיקים.

האחד היה שמו דר. חנוך קלר ז"ל. השני הוא דר. יהודה מהרש"ק ז"ל.

על דר. קלר ז"ל דברתי־כתבתי במקום אחר. גם על דר. מהרש"ק ז"ל דברתי וכתבתי בחייו ובמותו. אך עם העלים האלה אוסיף עוד משהו.

הכרתיו עוד לפני בואו ארצה. נפגשנו־חלמנו פעמים מספר בברלין, בהיות עוד זו עיר מעטירה בתרבות גבוהה, ובה חיים ציוניים צעירים שוקקים, ובה גם קהילה מפוארה לעדת החרדים. נפגשנו פעמים אין מספר בארץ בעבודה, בצבוריות, בלמודים, ובאחרונה, כאשר היתה עליו יד ה' הקשה, והוא התפתל במחלתו, התפתל והתאזר וישב על התורה ועל העבודה, ולא נתן תפלה בה', לא בדיבור ולא במחשבה.

מהות אחת וצביון אחד מימי הנוער והזוהר בגולה ועד ימי הגויעה בארץ.

נפגשנו וגם ישבנו ועבדנו ושוחחנו. דברנו שונות. רק שני דברים לא עברו על דל שפתיו, ואפילו בשיחה אינטימית: מעולם לא דיבר בשבח עצמו, לא הבליט לטובה איזה קו שהוא, לא התאונן על איזה קיפוח שהוא, לא תבע מאומה לעצמו; ומעולם לא דיבר בגנותם של אחרים, לא הקטין את זכותם. בשני הדברים האלה דמה לרעהו אשר בירושלים. –

במקדש חייו עמדו שני ערכים גדולים: תורה ועבודה. תורה לשמה ועבודה לשמה. “ללמוד וללמד, לשמור ולעשות”. השקדנות היתה תכונה טבעית. יום התורה והעבודה הכיל תמיד קרוב לעשרים שעה. הוא לא הפליא בהברקותיו, אבל הוא ידע תמיד את פרקו. אם נתפס לעתים לעניני צבור, הרי לא עברו ימים מרובים והוא חזר לאוהל תורה. אם היה כל השנים בצמרת המורים, הרי היה התוכן: לימוד והוראה.

על הצלחתו בשדה־פעולתו מדברים פה אחרים אשר התבוננו בו מקרוב בשדה זה ולמדו מדרכיו. אך ברצוני לציין: הוא היה מחצי התריסר הראשונים אשר לפני יובל שנים הקדישו לרצונם את חייהם להיות מורים לעם ישראל בארץ ישראל. לשם זה ביקרו באוניברסיטאות רכשו נסיונות והשתלמות ובסיימם את הכנותיהם ועלו מיד ארצה כסנוניות הראשונות המבשרות את בוא האביב.

מלמדים היו בישראל מימות דור ודור. מורים יש בישראל זה דורות אחדים. מלמדים־מורים־מנהלים כמפלסי נתיבות בממדים גדולים היו וישנם רק מעטים, ספורים, בודדים. אחד הדגולים ביניהם היה דר. יהודה מהרש"ק. הוא והרא"מ ליפשיץ ז"ל הם שיצרו את החנוך הדתי לרבבות תלמידים בארץ ובגולה בשדה החנוך החדש. –

בעודו בעצם כח עבודתו פגעה בו, כרעם ביום בהיר, מחלת־השיתוק. פגיעה איומה וקשה. הרופאים המומחים אמרו נואש. ואמנם תשעת הירחים הראשונים כאילו אישרו את פסק־הדין החמור. כמעט שלא הבהב אף זיק של הכרה. אך הם עשו את החשבון בלי רעיתו, בלי הגב. אולגה. היא לא קיבלה ולא אישרה את פסק־הדין. היא הגישה ערעור נמרץ. יום יום ושעה שעה. זו אחת הדוגמאות הנפלאות של אהבה ומסירות במאבק בלתי פוסק עם איתני החיים והמוות. והאשה הקטנה והחלשה נצחה. לאט־לאט שבה ההכרה. אצבע אחר אצבע וצעד אחר צעד. עברו עוד מספר ירחים ובהכנסי לביתו מצאתיו שוב יושב ליד השלחן, ליד החומש והגמרא ושאר הספרים. השיחה התנהלה כאילו לא היו יסורים קשים מעולם. אך עוד יסורים חדשים התרחשו. הוא סבל קשות וגם בכה והתפתל, אך בהניח לו, שוב רוח טובה שעשעה את בתי נפשו, שוב לנה בת־צחוק על שפתיו ועל שמורות עיניו, ושוב קלחה שיחה נעימה והכרת טובה על האוצרות הטובים שבאוצר־החיים. מין “איוב” בלי התמרדותו של איוב. אם הקב"ה בוחר לו “אוביקטים” כדר. חנוך קלר ז"ל ודר. יהודה מהרש"ק ז"ל, ודאי שהבחירה עולה יפה. –

*

בין הכתבים האלה בולט המחקר על שבי ציון לפי מקורות האגדה התלמודית והמדרשית. על טיב המחקר הזה מייחד את הדבור ידידו מאז דר. בוגר בהקדמה מענינת מיוחדת. דר. בוגר היה עד־ראיה לעבודתו של דר. מהרש"ק במחקר הזה. הוא ראה את שקדנותו בחיפוש ובחישוף המקורות העברים ובבירור הדברים בספרות המדעית של אז. אף־על־פי שכבר עבר כיובל שנים מזמן כתיבת המחקר הרי ערכו וחשיבותו בעינם עומדים. בקיאות, דיוק גם בפרטי פרטים ושיקול־דעת זהיר נראים בכל שורה ושורה. ובחירת הנושא הזה לעבודת הדוקטורט היא מצד עצמה תעודה מענינת מן הימים ההם. מראשית זריחת הציונות המדינית־ההרצלאית. אכן דר. מהרש"ק ז"ל גם הקדיש את המחקר הזה (במקורו הגרמני) לאחד ממקורבי הרצל ונושאי־כליו, “ללוחם מלחמת ישראל החדשה הדר. יחיאל צ’לינוב”. את עבודת התרגום עשה באמונה הסופר ירוחם טולקס. כמובן, שאת המקורות העברים נתן בצורתם המקורית.

שאר החומר שניתן בקובץ הזה מתיחס בעיקר לבעיות החנוך הדתי־המזרחי, שדר. מהרש"ק נתן להן את מיטב שנותיו, כחו ואונו. כמו כן כמה מאמרים ורשימות כלליות ומדעיות. את הקובץ מסיים המדור “נפש לזכרו”, שבו באים דברי הערכה ליובל הששים וליובל השבעים ודברי הספד לאחר פטירתו.

הקובץ הצנוע הזה הוא מנחת־זכרון. מנחת אהבה של ידידים ומעריצים, של חברים ותלמידים. הוא נתאפשר הודות למוסדות והסתדרויות, שראו חובת־כבוד לעצמם לשאת בהוצאותיו. העריכה נעשתה בידי ד"ר ש. ב. פלדמן. לכל המסייעים תודה מקרב לב.

ירושלים, כ' בניסן. תשי"א

ר' ב.

הרצאה בועידת המורים בחנוכה תר"פ

רבותי! תרשו לי לדון לפניכם בשאלת “סדור ההנהלה העליונה לעניני החינוך שבארץ”, – שאלה המנסרת בעולמנו הקטן שבארץ ואינה יורדת משולחן האספות זה שנתיים.

עוד לפני שנה בארתי בקובץ הפדגוגי “החינוך” במאמרי “לתקון מוסדות החינוך של החרדים”, כי רק הציוניות הכללית תוכל לתת פתרון גמור ורצוי לשאלת החינוך העממי, שהנה מסובכה עד מאד. כתבתי כדברים האלה: “אסור לה להסתדרות הציונית הכללית להוציא את החינוך העממי מתחת ידיה. החינוך הנמוך מוכרח – לכל הפחות בדור המעבר וההגירה – להמצא ברשות אחת, והרשות הזאת היא אך ורק ההסתדרות הציונית הכללית”. לפי השקפת כל טובי הפדגוגים והעסקנים שבארץ, איחוד החינוך בידי ההסתדרות הציונית הוא בבחינת “חוק ולא יעבור”, שאין דנים עליו ואין מהרהרים אחריו. אין צורך להרבות בראיות, כי הנוגע באיחוד החינוך – את נפש החינוך הוא קובע. מי שדורש פירוד גמור בחינוך, מהומה הוא מכניס לעולמנו. אל נא נתביש להכריז, כי מי שמצדד בזכות רשויות רבות בחינוך, מעין אלו שהיו לנו לפני שנים אחדות, – להזיק, ולא לבנין הוא דורש, אלא להרוס ולחורבן גמור. איחוד החינוך הוא היסוד המוצק לכל בנין החינוך שבארץ, ובהתמוטטו – יתמוטט כל הבנין, ותחת המפולת תקבר כל העבודה החינוכית הרבה שעבדו בארץ במשך שלושים שנה.

אולם הפתרון הרצוי לשאלת “ההנהלה העליונה” תלוי, לפי דעתי, בשאלת סוגי בתי הספר הנחוצים לנו בארץ. גם בשאלה זו דנתי במאמרי הנ"ל ובאתי לידי מסקנא, כי דרישת בתי ספר מסוגים שונים הנה עיקר לא פחות חשוב מאיחוד החינוך. כתבתי שם: “ההסתדרות הציונית מוכרחה – בנוגע לשיטת הלמודים ולסוגי בתי הספר – להתחשב עם טובת העם כולו ולקבוע סוגים שונים של מוסדות חינוך. היא תתן מוסדות חינוך שונים לכל מפלגה ומפלגה, ודוקא הצורות השונות הללו תתאחדנה אחר כך להרמוניה שלמה. דואג אני לפירוד, לקטטות ולקטנות מוחין, ואין אני דואג להבדלים שיהיו בקרב עמנו. אסור להקים את החרדים לאויבים לעבודת התחיה בשל שאלת החינוך. אין אני חושב שימצאו בקרבנו “מנין” אנשים, אשר ירצו, מתוך הכרה ברורה, לעורר ולנהל עתה “קולטורקמף” עפ”י מנהג אשכנז ובנוסח ביסמרק. אין משאת נפשנו ליצור “חצאי־משכילים”, כי אם ליצור אנשים שלמים בעלי אופי מוצק ובעלי צורה קבועה. שום פדגוג בעולם לא יוכל ליצור לנו בית ספר מטיפוס אחד, שישביע רצון גם את החפשים וגם את החרדים, ועל כן המוצא היחידי והפתרון הצודק הם: יצירת בתי אולפנא מסוגים שונים".

לצדקת דרישה זו הסכימו רבים מהעובדים עבודת החינוך בארץ, וביחוד ה"ה ד"ר טורוב, ד"ר לוריא והד"ר י. אפשתין. הפתרון הזה רכש לו מצדדים בכל המפלגות, ויש תקוה שגם באסיפה המיסדת, – אם נזכה, נחיה ונראה אותה בזמן מן הזמנים – יקבל הפתרון הזה אישור מצד הציבור. לפיכך חושבים אנו, שכל העבודה החינוכית שבארץ צריכה להתבסס על שני היסודות האמורים, שמהם אי אפשר לזוז: א) איחוד החינוך בידי ההסתדרות הציונית הכללית; ב) סוגים שונים של מוסדות חינוך לכל שדרות העם, כלומר: יצירת בתי אולפנא שונים, לפי דרישת הציבור ולפי תנאים ידועים שיקבעו, והם: בתי ספר כלליים, בתי ספר לחרדים, ובמקומות ידועים בארץ גם תלמודי תורה. יתר השאלות והדרישות הכרוכות בעניני החינוך הנן ממדרגה שניה, אינן מעלות ואינן מורידות; על נקלה אפשר יהיה לבוא בהן לידי פשרה. אולם בנוגע לשני היסודות שהזכרתי, אין מקום לפשרות ולויתורים, וכל הצעה, המתנגדת לאחד היסודות האלה, פסולה היא למפרע; היא רק תגדיל שבעתים את התוהו ובוהו השורר בעולם החינוך.

העיקר בדבר מוסדות חינוך מסוגים שונים כמעט שנתקבל מתוך הסכמה כללית; מתחילת שנת הלימודים תרע"ט נקבע בתור הלכה למעשה, וההסתדרות הציונית פרשה את כנפיה על מספר גדול של מוסדות חינוך לחרדים בערים ובמושבות. לא כן הוא גורלו של העיקר בדבר “איחוד החינוך”. בחוגי המורים, במחנה העסקנים, בועד הצירים ובאסיפות שונות נשמעו חילוקי דעות מרובים, המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. ההצעות המעשיות שנתפרסמו בעת האחרונה “מימין ומשמאל” לא הניחו את דעתם של המעונינים, להפך, הן הגדילו והרחיבו את הפירוד וההתנגדות. אמנם מעין איחוד החינוך קיים לנו גם עכשיו, אבל החלק הכי גדול מחברינו אינו יודע, לצערנו, את הנעשה בנידון זה. ועל כן רואה אני חובה לעצמי להזכיר דרך אגב את החידוש שנתחדש “בבית מדרשנו” מתחילת שנת תרע"ט. האיחוד הזה נעשה בתחילת שנת הלימודים תרע"ט על ידי “ועד־החינוך” ו"הועד המפקח על בתי הספר לחרדים" מיסודו של ה"מזרחי". בין העיקרים, שנקבעו באסיפה משותפת, ושנתקבלו כמעט פה אחד משני הצדדים, נמצאים אחדים, המעידים על הרצון הטוב והאימון ההדדי ששררו באותה שעה בקרב כל הנאספים, ואלו הם: א) "בתי הספר לחרדים נכנסים אל ההסתדרות הציונית; ב) לועד המפקח של החרדים יש אוטונומיה גמורה בקביעת תכניות, בסדור תקציבים, במנוי מורים ופטוריהם; ג) המבקרים הכללים של ההסתדרות הציונית יבקרו גם את בתי הספר לחרדים וימסרו את תוצאות הבקורת גם לועד המפקח; ד) תקציבי בתי הספר של החרדים צריכים לקבל אישור מאת ועד החינוך. יסודות כאלה ראויים היו לשמש דוגמא גם לעבודת החינוך המאוחד בעתיד. אפשר היה לקוות, כי הסדר הקיים ישוכלל והוא יפתור לנו את שאלת “איחוד החינוך” בצורת ועד חינוך כללי על כל בתי הספר שבארץ וועד מפקח מיוחד על כל בתי הספר לחרדים, שעליו להיות כפוף בשאלות ידועות לועד החינוך הכללי.

ואולם, לצערנו, הסדר הקיים חדל בינתים מהיות לדוגמא לעתיד. רוח תזזית נחה בשנת תרע"ט על כל המפלגות שבארץ, ואיש איננו מבין עוד את שפת רעהו. אי־אימון נוצר בין מפלגת ה"מזרחי" ובין “ועד־החינוך”, ונחוץ להתחיל הכל מבראשית; אין כל אפשרות עתה להמשיך את העבודה החינוכית בתנאים ההוים. צריכים למהר למצוא פתרון רצוי בשביל שלא תחדור “הרוח הרעה” גם לבתי־הספר. זאת ועוד אחרת: היסוד שעליו התבססה הפשרה בין ועד־החינוך והועד המפקח אשר לחרדים, כולו רעוע. יותר ויותר מתבלטת ההכרה בדבר אי־אפשרות קיומו של ועד־החינוך הנוכחי בתור הנהלה עליונה לכל מוסדות החינוך שבארץ. אמנם ועד החינוך מלא תפקיד חשוב מאד ביצירת בתי הספר העברים החדשים אחרי מלחמת השפות ובהצלתם בימי המלחמה והגרושין וגם בהשתדלותו ליצור מעין אחדות בתי הספר שבארץ, ואסור לנו לקפח את שכרו על מעשיו בעבר, וביחוד שכר אותם החברים האחדים בועד החינוך, שהקדישו הרבה מרץ ועבודה לשאלות החינוך. אבל האמת נתנה להאמר, אם גם היא מרה מאד: עברה שעתו של “ועד החינוך”! הגיע זמנו לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומו למוסד עליון אחר, שבהרכבתו יתאים יותר לתנאים החדשים שנוצרו בחיינו ויוכל באמת לנהל את עבודת החינוך בארץ, להשגיח על בתי הספר ולקבוע חוקים כלליים ותכניות לבתי הספר השונים שבארץ. עלוב הוא ועד החינוך הקיים, אם אפילו הד"ר לוריא בעצמו, ראש מחלקת החינוך, עומד ומעיד שלועד החינוך אין עכשיו זכות הקיום, והוא מציע לשנותו להנהלה עליונה, שתהא מורכבת מעסקנים ציבוריים, ממורים ובאי כוח ההסתדרות הציונית. אבל כיוון שנתנה רשות לחפש דרכים חדשות לסדור ההנהלה העליונה, שוב אין אנו מחוייבים לקבל דווקא מן המוכן. חובה מוטלת עלינו לסדר את המוסד החדש באופן שלא תהיינה תרעומות משום צד. נשתדל כולנו להמלט בשעה גדולה זו, שעת היצירה, מכל מכשול קל, שיוכל לגרום לסכסוכים פנימיים ואולי גם – לא יעלה ולא יבוא – לפירוד גמור בעבודת החינוך.

שנת תרע"ט היתה עשירה בהצעות שונות (שנתפרסמו בקהל או שהוצעו רק במשרדים ליחידי סגולה) בדבר סדור ההנהלה העליונה לעניני החינוך בארץ. עלינו להסתכל בהן ולראות, עד כמה הן נותנות לנו פתרון גמור לשאלת “איחוד־החינוך”, שהוא העיקר הראשי בעבודת החינוך.

ההצעה הלונדונית: בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון בחורף תרע"ט – בהשתתפות צירי ארץ־ישראל – נתקבלה החלטה – לפי מה שנתפרסם בעתונים שונים – ליצור בארץ־ישראל שני ועדי־חינוך: האחד לבתי הספר הכלליים ושני לבתי הספר לחרדים. להחלטה זו הביעה ועידת המורים בניסן תרע"ט את התנגדותה הנמרצה. בעת האחרונה נתעוררה שוב הצעה זו, וראשי ה"מזרחי" דורשים בכל תוקף להגשימה בחיים באותה הצורה שנתקבלה בלונדון. אמנם יש מהם הגורסים: שני ועדים מפקחים, ואלה יבחרו מקרבם מזמן לזמן באי כוח לסדור ענינים כלליים. הנוסחא האחרונה איננה משנה בכלום את התוכן. היא אולי באה רק לשם פיוס לצבור הרחב המתמרמר על שני “ועדי־חינוך”. באי־אלה עתונים נתפרסמה זה לא כבר ידיעה בדבר רצון “אגודת־ישראל” להשתתף בעבודת החינוך של “המזרחי”, אם יהיו שני “ועדי־חינוך”. איך שיהיה: ההצעה הלונדונית דורשת פירוד גמור בחינוך שבארץ: שני מוסדות, שלכל אחד קופה מיוחדה, פקידים ומורים מיוחדים, יעמדו בראש עבודת החינוך. “איחוד החינוך” יהיה תלוי בחסד באי הכח שיבחרו מזמן לזמן לאי־אלה ענינים משותפים. מעל במה זו רוצה אני להכריז בפומבי, מה שרבים מכם, או כולכם כאחד חושבים בלבכם: “החלטה זו, אם היא תתגשם בחיים, עתידה להרוס את כל בנין החינוך שבארץ, היא תגרום לפירוד גמור בין המורים והתלמידים, וילדי ישראל יגדלו “כשני גויים” בארץ. כל הזוכר את ההתחרות המכערה ששררה בארץ בימי רבוי הרשויות לבתי הספר, מוכרח להגיד כמוני, כי מוטב שלא ניתן לילדים כל חינוך מסודר מאשר נתן להם חינוך שכזה. אם בנינו לא ילמדו כלל, אולי ה”ניצוץ היהודי" שבלב יחזיר אותם למוטב, והם יסיעו בבנין האומה והארץ. אך אוי לנו מחינוך כזה, שיכה את בית ישראל לרסיסים, שיגדל לנו דור שירחיב את הפרצה באומה. חינוך כזה אסון הוא לעמנו! על כל אחד ואחד, שעניני החינוך קרובים ללבבו, להשתדל לבטל החלטה זו, בטרם שינסו להגשימה בחיים. החיים גם בלעדינו יוצרים נגודים טבעיים בין חלקי האומה השונים ומכבידים על עבודת התחיה. אל נא נחטא בנפש האומה, בבואנו ליצור נגודים מלאכותיים במקום שאינם ושאינם צריכים להיות. ירגישו בנינו לכה"פ בשחר ילדותם, כי בנים הם לעם אחד. תרים הסתדרות המורים את קולה ותביע שוב את מחאתה נגד הנסיון להפריד בין אחים; תדגיש כי כל המורים חברי ההסתדרות, כחרדים כחפשים, רוצים להיות מאוחדים בעבודתם החינוכית לטובת העם והארץ, כל אחד לפי דרכו והכרתו הפנימית.

ב) ועד חינוך של מורים:

בקרב חלק קטן מהמורים שוררת דעה קיצונית האומרת, שהמורים יקחו בידם את כל סדור החינוך שבארץ, ורק הם צריכים להיות אדוני בתי הספר והשליטים בכל עניניו. פוסלים הם גם את ההורים וגם את ההסתדרות הציונית להשתתף בשאלות החינוך. הנמוקים הם: המורה העברי יצר בארץ את בית הספר הלאומי, למרות רצון הצבור המקומי ובלי השתתפות מרובה מצד החוגים הלאומיים שבגולה. המורה העברי נשא על שכמו את כל סבל בית הספר המודרני בארץ, ועכשיו, כעבור כשלושים שנה לקיומו, כשזכינו לראות בביסוסו, כשכל אויביו השלימו אתו, – באים “אחרים” ולוקחים העטרה לעצמם. לפי דעתם גזל “ועד החינוך” בימי המלחמה והפורענויות את החינוך מידי הסתדרות המורים, ומאז ירדה הסתדרות המורים, ואין לה תקנה, אלא ב"החזרת העטרה ליושנה". “מרכז הסתדרות המורים” עמד לפנים בראש החינוך בארץ, – ועבודת החינוך צריכה גם בעתיד להשאר בידו.

הדרישה והנימוקים אופיים מאד. החברים המעטים, הדורשים את הדרישה המשונה הזאת, מאמינים, כנראה, בכל מה שכתבו העתונים ע"ד ירידת המורה העברי בעת האחרונה, ע"ד הסתדרות המורים שפרחה ממנה נשמתה וכו' וכו', על כן נחוץ להראות שכבוד ההסתדרות חופף עליה כלפנים; היא תפתח ותסדר בתי ספר, תקבל ותפטר מורים, תמציא את הסכומים הנחוצים להחזקת מוסדות החינוך, ותקבע את צורתם, – ואז יווכחו העתונאים, כי טעו במשפטם על המורים והסתדרותם. אבל, רבותי, הגיעה השעה לשים קץ לבדותא המתהלכת בארץ, ש"המורה העברי ירד". לא נכון הוא הדבר, שמאז שנוסד “ועד־החינוך” נעשה המורה לפקיד ומזלזל עי"ז בעבודתו. אין אנו מרגישים בירידה מדומה זו ואיננו מודים בה. אין צורך ל"הציל את כבוד ההסתדרות", כי הכבוד הזה לא נפגע כלל וכלל אפילו ע"י האשמות בעלמא מצד העתונות שלא היה להן על מה לסמוך.

שעה זו צריכה גם כן לשים קץ לאגדה המתהלכת בקרבנו ע"ד “הימים הטובים ההם” כש"המרכז" היה הכל, סדר את הכל, ניהל והשגיח על הכל וכו' וכו'. נוצרה כבר מעין רומנטיקה ביחס לעבודת המרכז בשנים הקודמות. אולם אני מרהיב להיות כופר בכל ולהגיד: “להד”ם"! נכון הוא הדבר שהמורה העברי יצר את החינוך הלאומי העברי בארץ בתוך כתלי בתי הספר שהתקימו בארץ, ועל הכבוד הזה לא נותר בשום אופן, – אך לא נכון הוא ש"מרכז המורים" עמד בזמן מן הזמנים, בראש בתי הספר שבארץ. תפקיד זה של ה"מרכז" לא היה ולא נברא. האם בתי הספר שבארץ, שהיו תלויים בחסד חברות שונות שבחו"ל: “עזרה”, “אלינס”, יק"א", ובינינו לבין עצמנו אפילו “ביה”ס לבנות ביפו" ו"הגמנסיה העברית" – האם הודו בהנהלה העליונה של ה"מרכז"? אולי פנו לפעמים בתי הספר ל"מרכז" ושאלו בעצתו ע"א מורים, אך הדבר הזה אינו אומר כלום. גם ליחידים היו פונים בשאלות ע"ד מורים, ולפעמים נתקבלו דוקא אלה שהוצעו ע"י היחידים. אמנם ה"מרכז" “ניהל” בית הספר שהיה בעזה ובית הספר שבקוסטינה, כלומר: מסר להם את הכספים שקבל מ"חובבי ציון". אך האמנם ישנם תמימים כאלה בינינו, המאמינים שאפשר גם עכשיו ל"נהל" את כל החינוך בארץ, כמו ש"ניהלו" את בתי הספר שבעזה ובקוסטינה? האמנם עכשיו, כאשר ישנם ל"הסתדרות המורים" ענינים פרופסיונלים, תרבותיים וחומריים כה מרובים, – תוכל אותה ההסתדרות לקבל על עצמה גם עניני בתי הספר, שתקציבם עולה לשני מיליונים? עניני המורים לחוד ועניני בתי הספר לחוד – אל נערבב את הכל בבת אחת. בועידה שהיתה בניסן תרע"ט נתנו בצדק להסתדרות המורים צביון פרופסיונלי, ואין במה להתביש. ישתכלל המורה בתור פרופסיונלי, ועבודתו החינוכית ממילא תשתכלל. וכי מה היא הפרופסיונליות של המורה, אם לא “עבודת הקודש”, כמו שהיו אומרים לפנים? בתור “פרופסיונלים” אין אנו צריכים לקבל על עצמנו את ה"אדנות" על בתי הספר". –

זאת ועוד: כלום אפשר לעלות על הדעת, כי ההסתדרות הציונית, שיצרה בזמן קצר רשת גדולה של בת"ס בארץ וממציאה להם את כל האמצעים הנחוצים, תותר על השפעתה בשאלת החינוך בתקופה כ"כ חשובה בחיינו? – גם אם לא נודה בפתגם הגס: “למי המאה – לו הדעה”, מכרחים אנו להודות, כי תצדק ההסתדרות הציונית, אם לא תסכים להוציא מרשותה את בתה"ס ולחתור עי"ז תחת קיומה. היום ידרשו המורים למסור לרשותם את בתה"ס, מחר ידרשו הפועלים למסור רק להם את עניני ההתישבות ומחרתים ידרשו הפקידים שתמסר רק להם הנהלת עניני המשרדים – וההסתדרות הציונית – מה תהא עליה? אם אנו מאמינים בהסתדרות הציונית שתוכל “לבנות את הארץ”, איך נכפור ביכלתה לסדר ולנהל חלק מכל הבנין הלאומי – סדור שאלת החינוך?

ועוד זאת: כלום אין גם הצבור העברי בארץ “בעל דעה” על החינוך? כלום לא נהיה חוטאים לצבור בארץ, אם לא נאבה להתחשב אתו? אולי לפנים היה מקום ליחס כזה, בשעה שצריכים היינו להשליט את השפה העברית בביה"ס על אפם ועל חמתם של ההורים, בשעת מלחמה – שאני; אך עתה אין איש מההורים מתנגד לדבור העברי, – והגיעה, איפוא, השעה שנטה אוזן ונקשיב, מה הצבור המקומי דורש ממוסדות החינוך. גם אני מסכים, כי לא כל דרישת אב מוכרחה כרגע להתגשם. כשם שפרצופיהם ודעותיהם של ההורים שונים, כך גם תביעותיהם מביה"ס שונות ומשונות. אבל נחוץ לתת את האפשרות לאב להשמיע את דרישותיו הוא, ולמורה – להביע את אידיאליו החנוכיים אשר בלבו, ומשניהם יחד תסתיע מלתא. –

גם מנקודת השקפה מוסרית אי אפשר לסדר “דיקטטורה חינוכית”, בשעה שאנו מכריזים על הדמוקרטיה שבחיינו בארץ, על “ההגדרה העצמית”. – אנו צריכים להשתדל, שיחד עם הבנים יתחנכו גם ההורים מתוך הרמוניה שלמה בעבודת המורים וההורים, ולא מתוך תקיפות ודרישה להיות אדוני בתה"ס.

נשמע פה גם הפתגם של הגויים: “לקנוסה לא נלך!” כן, רבותי, לקנוסה לא נלך יחפים לבושי שק לחזור בתשובה ולקבל שלטון, אבל הלוך נלך ללמד את הילדים שבקנוסה! מי יעיז להוציא את ילדי קנוסה מכלל יהדות? החינוך העברי מוכרח לקבל ע"ע גם החינוך שבקנוסה, למען תחדור השפה והתחיה הלאומית לרחובות קנוסה. אם אתם לא תלכו, יקדימו אתכם אחרים: בוא יבואו “יודישיסטים” שיריחו את ריח ה"ז’רגון" שבקנוסה; בוא יבואו “יהודונים” שיעשו סחורה בקנוסה – לאסוננו ולאסון התחיה. לא, חברי, את הצבור המקומי לא נוכל להוציא מן כלל המשפיעים על החינוך – ולכן ועד־חינוך מורכב רק ממורים – הוא ערבא פרח.

עובר אני אל ההצעות הפשרניות שנשמעו במחננו:

הצעת הפרופ' פרידנולד בשם ועד הצירים: ההנהלה העליונה מורכבת מבאי־כוח הצבור, המורים וההסתדרות הציונית; באי־הכוח יבחרו מחצה על מחצה מבין החרדים והחפשים. הצעה זו משתדלת אמנם לשמור על איחוד־החינוך, אך היא לא תוכל להשביע רצון. אין לנו, לאשרנו, עדות מסודרות של “חרדים” ו"חפשים" בארץ, שעל פיהן נקבע את המפקד. חלוקת היהדות בא"י לשני חלקים שווים כאלה – הנה זמורת זר, שלקחו בהקפה מארצות גרמניה ואונגריה. כלנו משתתפים במסי ועדי הערים שחלק מהכנסתם מקדישים לצרכים דתיים. וילדי מי סו"ס ממלאים את בתה"ס העברים אשר בערים, אם לא ילדי אבות שומרי־תורה ומקימי מצוות? ואיך בכלל אפשר יהיה לקבוע ולתחם את הגבולין בדיוק, מי הם “החרדים” ומי הם “החפשים” לגבי בחירות לועד החנוך? אין לנו מחצה על מחצה חרדים וחפשים בארץ. אמנם יש בארץ הרבה בת"ס כללים ומקצת בת"ס לחרדים, ואם יושם לב רק למוסד ולמספר התלמידים המתחנכים בו, אז לא תהיה החלוקה מחצה על מחצה צודקת. מלבד זאת, וזהו בעיני העיקר: כל הנהלה עליונה לעניני החינוך, שתהיה מורכבת מחרדים וחפשים נבחרים, לא רק שלא תוכל לסדר את העבודה החינוכית, אלא, להפך, תפריע ותהיה תמיד מכשול לעצם העבודה. החברים, השונים זה מזה בהשקפותיהם על שאלות החינוך, לא יוכלו להגיע לידי תוצאות חיוביות. הפרכות והקובלנות בשעת הישיבות על החינוך הכללי או החרדי תהיינה כמים שאין להם סוף ותגרמנה נזק רב; גם אי אפשר יהיה להם לקבל אחריות על בתה"ס ושיטת חינוך, שהם מתנגדים להם למפרע. המשא והמתן התמידי יגרמו להתנגשויות שאינן פוסקות, ובמקום לאחד את החינוך, יפרידו בין אחים וירחיבו את הפרצה. הצעה זו, אם תתגשם, תציל אמנם את איחוד החינוך, אך תקלקל לחינוך עצמו ול"שלום הבית" שסו"ס יקבע בין המפלגות.

הצעת הד"ר לוריא שהיא גם הצעת “הועד הזמני”:

ההנהלה העליונה מורכבת מבאי־כוח הציבור, המורים וההסתדרות הציונית. הצעה זו ידועה לכולנו עוד מלפני שנה. דנו והתוכחו עליה כמעט בכל הסניפים. גם הצעה זו, לפי דעתי, איננה עומדת בפני הבקורת. כיון שעיקר חשוב בהצעה זו, – הוא שהבחירות הן עפ"יר דעות בלי שימת לב לזרמים והשקפות שונות שישנם בארץ, קשה להאמין, שהצעה זו, אם תתגשם, תביא ברכה לעבודת החינוך. אנו עומדים רק בהתחלת עבודת התחיה, מחוסרי חינוך פוליטי ומלאי תביעות והתמרמרות, והאמנם נוכל למסור בלב תמים את עבודת החינוך לצרופים פוליטיים שלנו, שהבחירות תלויות בהם? האמנם נמסור את גורל החנוך בארץ לרוב מקרי שיהיה בשעת הבחירות, שהוא יכניס מדי פעם בפעם שינויים לפי רצון אותו הרוב, ולא לפי דרישת ההורים השולחים את בניהם לבתיה"ס הכלליים, או לבתיה"ס לחרדים? כפייה כזאת בשאלות החינוך תעמיד בסכנה את כל הישוב, לא החלטה עפי"ר נחוצה לנו בעבודת החינוך, אלא פשרה – המתאימה לצרכי ההורים המרובים שבארץ. ההסתדרות הציונית צריכה לתת מצידה את האפשרות לכל הזרמים להתפתח באופן טבעי. לא רוב מקרי, כ"א החיים יכריעו – ברבות הימים – למי העתיד: לבתיה"ס הכלליים או לבתיה"ס לחרדים. להצעה זו מוכרחים להתנגד כחרדים כחפשים: כל אחד צריך לדאוג פן תסדר “כפייה חינוכית” לפי הרוב המקרי, ו"המיעוט דמנכר" מוכרח יהיה להיכנע גם בשאלות החינוך. –

הצעת ה' מ. אוסישקין, שבאה עליה הסכמת ועה"צ והסכמת הד"ר לוריא: ההנהלה העליונה מורכבת משנים עשר איש ונחלקת לפקידות ראשית (מנהל ושני עוזרים; אחד לבתיה"ס הכלליים ואחד לבתיה"ס לחרדים). המועצה בת תשעה חברים (שלושה באי כוח המורים, שלושה באי כוח הציבור ושלושה באי כוח ועד הצירים). המועצה מתאספת פעם בחודש יחד עם הפקידות; ועד הצירים הוא המכריע בכל הסכסוכים שבין המועצה והפקידות העליונה. המועצה הגדולה (באי־כוח ועד הערים והמושבות ובאי־כוח הועדות לתרבות וכדומה) תתאסף פעם בשנה – בט"ו באב – ואין לה זכות החלטה. העיקר הוא בהצעה זו, ששליש מכל הנבחרים והפקידים צריך להיות מקרב החרדים. הפקידים הראשיים נמנים למשרתם ע"י ועד הצירים, עפ"י רשימת מועמדים שהמועצה תמסור. הצעה זו דומה בהרבה להצעת הפרופ' פרידנלוד, אך היא יותר משכללה ומתקנה בכל חלקיה. היא רוצה להגן גם על איחוד־החינוך וגם על זכויות הזרמים השונים שיש לנו בחינוך. אולם פה אנו נפגשים בשאלה חמורה מאד: איך תוכל “הסתדרות המורים” לבחור דוקא באחד שהוא חרד? אין הסתדרות המורים דורשת מחבריה דו"ח על השקפתם הדתית, ואין היא מכירה ומודה בחלוקת חבריה לחרדים ולחפשים, ואיך תוציא בשעת הבחירות אחדים מן הכלל, בתור חרדים או חפשים? ולאידך גיסא, הימצא בין החברים החרדים שבהסתדרותנו איש – אם הוא אדם המכבד את עצמו – שיוכל להסכים “לבחירות” בצורה כזאת? הלא חבריו יבחרו בו לא מפני שימצאוהו ראוי והגון לכך, אלא שיהיו מוכרחים לבחור רק בו, עפ"י פקודה מבחוץ. בה בשעה שיש אחדים מבפנים העולים עליו. מי שמכיר את רוח הסתדרותנו יבין את כל הקושי שיש בסדור שני מיני בחירות למורים. אך הקושי היותר גדול, שנשאר גם בהצעה זו, הוא, שיש רק מועצה אחת משותפת לבתי־ה"ס הכלליים ולחרדים. שהיא צריכה לדון בכל השאלות הנוגעות לבתי"הס. אין אני יכול להסתלק מהחששות, שכבר העירותי עליהן, וברי לי, שלפי מצב הרוחות כעת תהפך כל מועצה מורכבת לשדה־מערכה: “וכוחים חריפים ומעשים דלים” – זהו התוכן של כל הנהלה עליונה מורכבת. הצד השוה שבכל ההצעות, שעברתי לפניכם, הוא, שהן בהולות לשמור על איחוד החינוך ומתוך כך אינן מתחשבות עם התוצאות השליליות, העלולות להעמיד בסכנה אותו איחוד החינוך עצמו, שכלנו חייבים בשמירתו. סוף סוף השאלה במקומה עומדת: איך אפשר למצוא הצעת פשרה שתשמור על איחוד החינוך, ויחד עם זאת תשאיר מעין אוטונומיה פנימית לחלק ידוע מן הציבור לסדר לעצמו את חינוך בניו, לפי השקפתו הוא? – רוצה אני לנסות להציע לפניכם מעין פשרה, שהיא עלולה להרגיע את הרוחות בדבר גורלו של איחוד החינוך, מבלי שנסתבך בתוצאות השליליות של הנהלה עליונה מורכבת מבעלי השקפות שונות.

באמת, גם בפשרה, שאני מציע, תמצאו הרבה פגימות, ואין אני רוצה להתפאר שהצלחתי “לישר את כל ההדורים”. חיינו עכשיו בלתי נורמליים, הם רק עתה הולכים ומתהוים, ועל כן כל יצירה חדשה, כל מוסד חדש מוכרח להיות במקצת רופף, עד בוא היום המאושר, שאז יתגבשו החיים ותקבע צורתם המוצקה. לתקופת המעבר נחוצים מוסדות “עוברים”, זמניים, שתפקידם רק “להכשיר” ולהכין. מבחינה זו תדונו את הצעתי לשבט או לחסד.

הצעתי: ההסתדרות הציונית, המספקת את כל צרכי החנוך שבארץ, מנהלת את כל מוסדות החנוך שבארץ ומפקחת עליהם. היא מסדרת בארץ:

א) פקידות ראשית לעניני החנוך. מספר הפקידים – שלשה, או יותר, לפי הצרך. הם ממונים ע"י ההסתדרות הציונית ובפניה הם אחראים על מעשיהם. הפקידים האלה מנהלים את כל הענינים האדמיניסטרטיביים ומפקחים על כל בתי הספר; הם, יחד עם ועדות המורים, משתדלים לשכלל את ההוראה והחנוך שבבתי־הספר. אין רשות לפנות להסתדרות הציונית בעניני החינוך, אלא ע"י הפקידות הראשית; וגם ההסתדרות הציונית באה בדברים ע"א החנוך אך ורק ע"י הפקידות.

ב) על יד הפקידות הראשית שתי מועצות: 1) לבתה"ס הכלליים, 2) לבתה"ס לחרדים.

כל מועצה מורכבת מ־3 באי־כח ההסתדרות הציונית, מ־3 באי־כח המורים העובדים בבתה"ס ו־3 מהצבור המקומי או ההורים.

אחד הפקידים משתתף תמיד בישיבות המועצה בתור יועץ ומתווך בין הפקידות הראשית ובין המועצה.

ג) כל מועצה מתאספת פעמים אחדות בשנה בשביל לשמע דו"ח על מצב בתה"ס בכל הענינים השיכים לבתי הספר הנמצאים ברשותה, והיא הפוסקת האחרונה בכל השאלות כגון: סדור תקציבים, אשור תכניות, קבלת מורים ופטוריהם וכדומה. מובן שכל ההחלטות הן עפ"י עקרים קבועים וחקים כלליים, שהנם חובה על שתי המועצות. החלטות המועצות הן חובה על הפקידות. לפקידות יש זכות להגיש קובלנא לועד הצירים על החלטות המועצות, ועד אשר יכריע ועד הצירים אין ההחלטה חובה על הפקידות הראשית.

הועד הפועל הציוני מאשר את התקציבים, שנתקבלו במועצות, שלשה חדשים לפני התחלת שנת הלמודים החדשה, כדי שאפשר יהיה לפקידות ולמועצות להתחשב גם עם השנויים, שהועד הפועל הציוני יכניס בהצעת התקציבים שנסתדרו במועצות.

על יד הפקידות הראשית תסודרנה ועדות פדגוגיות למקצועות הוראה ולשאלות פדגוגיות כלליות שבכל בתי"הס. ההחלטות נמסרות למועצות, ששם הן מקבלות את אשורן.

אין אני יכול לגזול את זמנכם ולהכנס בפרטים. בודאי יצטרכו קדם כל לקבע חקה אחת לכל בתי"הס שבארץ בנוגע לשאלות הכלליות. חקה כזאת תקבע ע"י המורים והמועצות באשור הפקידות הראשית, ועל פיה יתנהלו בתי"הס. סו"ס הפרטים אינם חשובים לע"ע בפתרון השאלה הקשה הזאת. קדם כל נחוץ להתוות את הדרך שרוצים אנו ללכת בה. תרשו לי רק מלים אחדות בתור באור לסעיפים שהזכרתי.

לסעיף א': פקידות. אי אפשר לנהל עתה בארץ את כל עבודת החנוך ע"י נבחרים־מתנדבים. לא תמיד הנבחרים הם גם הכחות הכי טובים ומתאימים, וביחוד לא תמיד יש להם – בתור עסקנים צבוריים – אפשרות להקדיש את כל זמנם לעבודת החנוך. הגיעה השעה שכל עבודתנו בארץ וביחוד עבודת החנוך תהיה תכופה ולא מקרית. “עסקנים־מתנדבים” הם “יועצים טובים”, אך מכשול ופגע רע לעבודה ממשית. מחויבים להטות אזן לעצתם, להמלך בהם, להאזין לבקרת שהם מותחים – אך לא למסור להם ל"נהל" בתור מתנדבים את העבודה החנוכית. בתור “מפלצת” אפשר להראות על “ועד החנוך” הקים, שחבריו אינם מהגרועים שבעסקנים הלאומיים, ובכל זאת איננו מצליח “להסיע את העגלה”. אחרת – פקידים קבועים המקדישים את זמנם רק לשאלות החנוך ובאים על שכרם. עוד לא עברה שעתם של הפקידים. פקידים מומחים ומסורים – נחוצים לנו בכל המקצועות, וביחוד בסדור בתי הספר. הם יכלים להכניס חיים, זריזות, סדר ומשמעת, דיקנות ואחריות לתוך עולמנו. ואל “נתביש בפני המלעיגים”, ואל יבהלונו ב"ביורוקרטיה" ובשאר מליצות. ולואי שיקום לנו בימי התחיה חבר פקידים חרוצים ואחראים, מעין אלה שחדשו במאה התשע־עשרה את פני גרמניה – ולא נבוש ולא נכלם. מותר להכריז גם על היסוד: פחות בחירות – ויותר עבודה"!

הפקידות הראשית תהיה לכלנו סמל אחוד־החנוך בידי ההסתדרות הציונית. כל מורה, כל תלמיד וכל אב ירגיש, שכל בתי הספר נזונים מקפה אחת, עומדים תחת פקוח אחד ומשותף, ומאוחדים באידיאל משותף של תחית האומה בארץ אבות. בתי ספר לחרדים ובתי הספר הכלליים ישלימו זה את זה, אבל יתחרו זה בזה. ההתחרות תהיה באמצעים כשרים: בשכלול התכנית, בהתאמצות מצד המורים והתלמידים ובהתענינות מרובה מצד ההורים. ולהתחרות כזאת אנו מתפללים תמיד.

לסעיף ב': מועצות.

אי אפשר להסתפק רק בפקידות ואפילו אם תהיה הכי הגונה שבעולם. צריכים לשתף בעבודת ההנהלה גם את המורים וגם את הצבור. המורים צריכים להיות בהנהלה העליונה מבפנים. הם צריכים ללמוד וללמד במועצה. צריכים לתת מקום גם לצבור להשמיע את רצונו ושאיפותיו בדבר חנוך הדור הבא. ואל יבהלו המורים מפני השפעת ההורים או הצבור שישתתף במועצה. באי־כח הצבור הנם רק שליש, ואם באמת דעתם מזיקה לחנוך, אז לא ימצא להם הרוב במועצה. אבל אם דעתם צודקת, אלא שהמורים אינם מודים בה, טוב ונכון הוא להתפתחות החנוך, שדעת הצבור תקובל, והמורים יכנעו. לזאת תקרא עבודה הרמונית בחנוך. אך, אוי לאותו חנוך, היוצר תהום רבה בינו ובין הסביבה, שעליה הוא צריך להשפיע. יהיו המורים מרוצים, שעבודתם עשתה פרי, והצבור התעורר סו"ס לתבוע את חלקו בפתרון שאלת החנוך. הלא אנחנו עוררנו את הצבור, ועל כן “נכבוש את יצרנו” ונותר על “שלטון בלתי מגבל” בבית הספר. עלינו להסתגל לעבוד שכם אחד עם צבור מפותח בעל הכרה.

לבאי־כח הציונות זקוקים אנו בכל מועצה, למען ישמרו על שויון־המשקל בין דרישות הצבור ודרישות המורים. לבאי־כח ההסתדרות הציונית תהיה האפשרות להכריע ועי"ז גם להכריח את שני הצדדים, שלא ישכחו את המטרה המיוחדה שיש לתעודת החנוך בארץ – תחית האומה! הם ישפיעו שההרמוניה החנוכית תשרה על כל מועצה. וכיון שהמועצות הן נפרדות, וכל אחת עסוקה לה במוריה, בתכניתה המיוחדת ובאידיאלי החנוך שלה, ממילא תעשה עבודה שלמה בלי ריבות וקטטות, וכוחים ואבעיות. שמרו, בבקשה, על ההרמוניה שבעבודתנו. ההרמוניה היא נפש החנוך!

___

הערות:

1) הקונגרס הציוני, או הועד הפועל בוחר גם למועצה ב' עפ"י רשימה של “המזרחי”, או של מפלגת חרדים אחרת מסודרה שבתוך ההסתדרות הציונית.

2) האספה המיסדת בוחרת גם למועצה ב' כנ"ל.