בשנת תרס"ח, בשנה הראשונה לשבתי בארץ אבות, היה הדבר. אני, כותב השורות האלה, שאפתי אז את אויר ארץ ישראל מלא החזה, הרגשתי את עצמי כקטן שנולד: לרקוד ולפזז, לשיר ולשמח כל היום. הלאה דאגת העתיד! השגתי את מטרתי: הנני מחנך בארץ ישראל ודוקא במושבה ובבית ספר נמוך – הכל בא כרצוני וכחפצי. הכל היה מזהיר ויפה בעיני – ובאופטמיות מרובה הייתי מתייחס אל הכל: שאלת החנוך, שאלת הישוב, העבודה, העברית ועוד. תפקיד חשוב בחיי הנעימים אז – היה ל"גרן" שב"אם המושבות", מקום הטיולים והמשחקים לגדולים וקטנים, בטרם שנשתנתה צורתו על ידי הבתים שנבנו עליו לאחר כך ושרק זכר לדבר השאירו ממנו. בלילות ירח או בלילות ערפל, בחברה או בדד, הייתי מתהלך לי שם לילה לילה ושאיפה אחת היתה ממלאה את לבבי – לחיות ולעבוד, לעבוד ולחיות.

באותם הימים, ימי החדוה ו"ירחי הדבש" לשבתי בא"י, פנו אלי מיפו להשתדל בדבר השגת שעורים פרטיים לסופר צעיר שיבוא. חזון העברית עוד לא היה נפרץ במושבה. כל העברית הצטמצמה בפנת בית הספר וגם שם צריכה היתה להלחם על קיומה, מלחמה בשלום מתמידה. מלבד פועלים אחדים לא היו מדברי עברית. רבים – ממשכילי המושבה כביכול – היו מתיחסים בשנאה ובוז ל"עברית־כברית שלהם". ובסביבה כזאת – שעורים פרטיים לעברית! בכל זאת לא אמרתי נואש. ההכרה, כי חברתנו המצומצמה תוכל לרכוש לה סופר עברי, שיגדיל את כחה, הגדילה את המרץ. ביחוד השתדל אז בזה הקנאי לעברית עד היום ה' ע. שדי לו בקב חרובין לחייו ההוים ושגם תשעה קבין חלומות וחזיונות על עתידנו בארץ אינם מספיקים לו.

בגורלי נפל להשיג לו שעורים בין גבירות אחדות שתלמדנה לשם… “השפה היפה”. הרבה כוסות טה והרבה פטפוטים ע"ד השפה העברית והדבור העברי והמורים העברים בלעתי בנעימה ואחרי הבטחות מצדי, כי על רגל אחת אפשר ללמוד כל השפה ולהבין אפילו את ספורי ר' מנדלי, נאותו ל"נסות" אצל ה"מורה החדש". הכל היה, איפוא, מוכן ומסודר ובכליון עינים חכינו לבוא ה"מורה החדש" “אחי האדון גנסין” (כך קראנו למנוח על שם אחיו, מי שהיה מורה באליאנס ומיסדה של הבמה העברית ביפו).

סוף סוף בא ה"מורה החדש". הוא בא לגור באותו המלון ששם התרכזה אז החבורה הקטנה של הרוקים המשכילים (בעלי פרדסים, משגיחים, מורים) שהיתה במושבה וששם גרתי גם אני. כמו חי הנני רואה עוד אותו לפני: גבה הקומה, זקוף, צנום, פנים נוגים, מפיקים עצב ומעידים על נשמה רצוצה. הרשם הראשון שקבלתי היה, כי לפני אחד השתקנים הגדולים, המרגישים יותר ממה שמדברים והחיים בעולמם הם שאין לזר חלק בו, המגלים לפעמים טפח מנשמתם, אך מכסים עשרה – עומד אני. שתקן היה המנוח. לא הוציא מפיו מלה מיותרה. בעת הראשונה הצטמצמה שיחתו ב"הן" ו"לאו" ולא יותר. באנשים לא מצא חפץ. ה"מתבודד" היינו קוראים לו. הוא אהב לשבת הרבה בחדרו ולקרוא. בעת הראשונה לא השתתף כלל בשיחותינו ובטיולינו. רק כעבור הרבה שבועות התחיל הקרח הנורא נמס מעט מעט. הוא התחיל להלוות אלינו בעת הטיולים וארח לחברה בעת שתית הטה תחת עצי האקלפטוס הרעננים. גם אז עוד היה אמנם בין השומעים ולא הרבה שיחה, אך לא התרחק יותר מהחבריא.

ואולם את כל עדינות, אצילות ותמימות נשמתו אפשר היה להכיר מהשיחה אתו ביחידות. התחלנו לטיל לילה לילה על הגרן אפילו בעת גשמים וסערות מרובות, ואז היה לפעמים מרשה להסתכל בפנימיותו מתוך שיחה קלה במשפטים קצרים, קטעים קטעים.

היינו מדברים על הכל: החיים שעברו, הישוב בארץ, הספרות, שאלת הנשים ועוד. לאט לאט נודע לי כי הרבה הרפתקאות עדו עליו עד שנתגלגל לארץ ישראל. ביחוד עשתה עליו רשם עז המהפכה הרוסית ואבזריה. הוא הכיר צעירים משכילים רוסים (נוצרים), כבד אותם ובא בכתובים אתם. ביחוד הרבה לספר בשבח צעיר אחד ממוסקבה. המשבר שהשבר אז כל הדור הצעיר ברוסיה הגיע גם עדיו והוא לא יכל היה לבסס את חייו שם. מכרח היה להתרחק מכלם. בריאותו התרופפה. ויעצו לו לנסוע לנוח במקום יותר נוח לו. כך היה מגיד.

לעתים קרובות דברנו על החיים בארץ ישראל. הוא לא היה, כמובן, משוללי הגלות; הוא לא בטל את היהדות והיהודים שבגולה ולא נחשבו בעיניו כקלפת השום. הוא לא בא הנה מתוך חבה וגעגועים לארץ, התיחס אל הכל בקרירות, דן על הכל בלי התפעלות יתירה. בכל זאת שמח מאד על באו לא"י. הרגשתי בו, כי מעט מעט נהפך פה לאחר. פה מצא מנוחה כי טוב. די לנדוד, די להתרגש. פה אפשר לסדר את החיים בלי התרגשות יתרה.

החיים השקטים והמסודרים, העבודה הנוחה בנתינת שעורים לגדולים, השנוי הנמרץ בכל חייו, היטיבו לו הרבה. פניו הוטבו, עצביו הורגעו, והוא נגש אז לעבודה ספרותית גדולה.

לפעמים היה מזכיר את שנות ילדותו, הלמודים וההתפתחות הראשונה. את אמו חבב ותמיד היה שמה נשוא על שפתיו. היא התענינה בכל אשר לו וכאשה פשוטה ואם רחמניה היתה תומכת אותו בעצות שונות. למשל, קבלה היתה בידו מאמו־חביבתו: לא להתרחץ בתוך קערה שבבית המלון משום מחלה מדבקת וצריכים היו ליצוק מים על ידיו.

חלומותיו ושאיפותיו משנות ילדותו היו אהובים עליו ביותר. למרות שהחיים פכחוהו והרבה מאליליו נפצו ונהיו לחרסי אדמה, אהב אהב בכל זאת להזכיר את העת החביבה ההיא. מרגלא בפומיה: מי יתנני צעיר בן שש עשרה ואשוב אחלום, אשאף ואדאה שחקים. הגיל הזה היה בעיניו המאושר בחיי האדם.

הרצאות לא אהב – לא לקרוא ולא לשמוע, מנשפים היה מתרחק, אעפ"י, או מפני, שהיה בעל טעם גדול בסדור נשפים וחזיונות. הוא היה בורח מהכבוד, לא התערב בשאלות כלליות (הימים ימי ה"צעירים" ו"הזקנים" במושבה). צנוע היה בכל. בכל זאת הבליג פעם על אי רצונו וסדר חזיון זרגוני (אגב: האחרון במושבה) לטובת חברת לינה.

את הצחוק לא הכיר. תמיד היו פניו רצינים. לעתים מאד רחוקות ראיתי בת־צחוק על שפתיו. רק פעם אחת ראיתיו שמח וצוחק בקול רם: ביום ששי אחד רכבנו למבצר אנטפטר – ובשובנו היינו עליזים. והנה קרה, כי ארבעה מחברינו נפלו אחד אחרי השני לבצה. המחזה היה באמת כל כך משונה ומצחיק עד שאפילו הוא הרציני צחק אז כל השבת כשנזכר במאורע זה.

חברת נשים לא חפש. הוא היה אוהב לשמוע את צחוק בנות ארץ־ישראל והתלהבותן. תלמידותיו הגדולות, גבירות חשובות, מ"פני" המושבה, הללו אותו תמיד גם בתור מורה גם בתור אדם חביב ונעים. בשיחתו היה נזהר מאד. נפשו היתה סולדת, בשמעו לפעמים בטויים גסים או הלצות מן השוק. פעם נסבה בינינו השיחה על האשה וחיי המשפחה. הוא היה מוקיר את חיי המשפחה והוסיף: ביחוד נחוצה בזמננו לאדם משכיל, שכלו קמץ עצבים, אשה פשוטה, בת ישראל כמו לפנים, עקרת הבית, בלי חכמות יתרות, אשה שלא תטריד את בעלה בשאלות ספרותיות ואמנותיות, בשאלות החיים. “כעין זו של גטה” – היה מוסיף.

מהסופרים העברים שבא"י היה מתרחק. בכלל היה קשור מאד לחברת הסופרים שברוסיה, ביחוד לצעירים שבהם. עם פרישמן היה בא בכתובים. הוא כבד אותו מאד ודבר על אדותיו ביראת הכבוד. פרישמן חשש מאד לכשרונו הספרותי שמא יפגם בא"י וכתב לו פעמים אחדות שישוב לרוסיה. כנראה דאג פרישמן להתפעלות המזויפת וההתלהבות המלאכותית ששלטו בארץ. פעם הראה לי מכתב מפרישמן שכתב לו, כי צריכים לפדותו “מכור הברזל, מבית העבדים”.

לקיץ התמעטו השעורים. אנו הפצרנו בו, שיקבל שעות אחדות בבית ספר ויחכה עד שיתבסס בארץ, אבל הוא לא הסכים. הוא לא אהב את ההוראה, ביחוד בבית ספר לקטנים. רגיל היה להגיד, כשמתהלכים זמן רב עם הקטנים ומסתגלים להם, גם המחשבה מצטמצמת וחוג־הראות צר ביותר.

כשמצבו החמרי הורע, התחילו לדבר על נסיעתו לחו"ל. הוא לא חפץ לעזוב את א"י. עוד היתה תקוה, כי ישאר בארץ. יעצו לו לנסוע ירושלימה לסדר שם את הבימה העברית ולהיות עוזר ב"הפועל הצעיר", שיצא אז בירושלים. הוא נסע בתקוה רבה, אך העלה חרס בידו. הוא שלח לי מכתב מירושלם, שממנו הכרתי עד כמה היה שרוי בצער. הוא שב כלעומת שבא, ובלב כואב החליט לשוב לרוסיה.

נסעתי ליפו ללוותו. עגומה היתה הפרידה. התרוקן אז דבר־מה בעולמי. הרגשתי בצער רב שא"י לא יכולה להיות לע"ע אפילו מלון נודדים; היא לא מספיקה עבודה ומנוחה לכל בחור בעמה. לחצתי את ידו, ברכתיו, כי ישוב הנה והייתי בטוח, כי ברכתי תקוים. לא כתבתי אליו – אך חכיתי כי שוב ישוב.

ירחים חלפו, שנים עברו. בינתים וגם עלומי אני נגוזו, גם עלי עברה כוס התרעלה, שתיתי מציתי אותה. הצרות התגברו, הצחוק והחדוה נדמו גם בעולמי. יסורי הנפש והגוף עצרוני מבוא אתו בכתובים. מה מאד הייתי רוצה שוב לדבר, לכתוב לידידי השתקן הזה. תמיד חשבתי לכשאסתדר ואנוח – אכתוב לו. והנה הבהילתני השמועה הנוראה, כי ידידי זה שנשא את צער העולם בקרבו ושתק – איננו. כתב לא אכתוב יותר לידידי. השורות הללו הנן הברכה האחרונה לידידי המעולה באנשים, שהכרתי בארץ.

ד"ר י. מהרש"ק.

שבט תרע"ד