התחרות כשהיא לעצמה היא חק טבעי אצל כל בעלי חיים ובכללם גם ה"חיה הפקחית" – האדם. היא איננה נותנת לכוחות הנפשיים של האדם להורידו ולהסתפק במה שיש לו כבר, כי אם מעוררת אותו לעבודה חדשה, לשבח וליפות את המקצוע שהוא עוסק בו. כן הוא בעולם המסחר והחרושת המעשה וככה הוא גם בנוגע לענינים רוחניים. על כן יאמר: קנאת סופרים תרבה חכמה. התחרות ממין כזה הרי היא משובחת ומקימת את העולם הקולטורי לפתחו ולשכללו עד אין קץ. התחרות כזאת אם הננו פוגשים בעולם היהדות אפשר אך לשמוח עליה, למשל: “ועד העזרה של יהודי אשכנז” מתחרה כעת בארצות הקדם עם האליאנס הצרפתי במקצוע החנוכי. מה הוא עושה? הוא הולך ומיסד בתי ספר יותר משובחים, יותר לאומיים, יותר מתוקנים לפי המלה האחרונה של הפדגוגיא, מאשר שיש לאלינס. ע"י התחרות בריאה וטבעית כזאת יכול היה “ועד העזרה” בעת קצרה, לפי הערך, למשוך את כל הלבבות לצדו. ואם האלינס חפצה להתקים בודאי גם היא תשנה את בתי ספרה לפי דרישות העת החדשה ולא לפי המסורת שנפסלה כבר. הרי התחרות כזאת לא רק מותרת אלא דרושה ונחוצה מאוד מאוד.
אולם ישנה התחרות בלתי צודקת, התחרות שהיא אך מקלקלת ואנחנו מכנים אותה בשם: התחרות של חקוי. התחרות כזאת אינה חפצה לשבח את המקצוע שבו מתחרים, אלא באה ומוסיפה על הראשונים מבלי לשנות לטוב אף כחוט השערה. הרי התחרות כזאת אך מחלישה את אלה שבהם תתחרה ואינה מטיבה לא לה ולא לחברה. סופה של התחרות כזאת – פשיטת רגל. בחיים אנו פוגשים התחרות משונה כזו בעולם הסוחרים הקטנים בתחום המושב שמחקים איש את אחיו מבלי לשנות אף כקוצו של יוד. לצערנו עברה ההתחרות הזאת גם לעבודת התחיה שלנו, ועל החזיון המעציב הזה הננו חפצים להראות הפעם, בטרם פשה הנגע בתוכנו.
בתוך שאר חזיונות משמחים שנתעוררו לחיים ע"י הקונגרס השמיני ושנקוה ששוב לא ישתקעו, משכו עינינו ביחוד שני חזיונות: התחדשות “סיני” וידיעת ה"מזרחי" ע"ד יסוד בית ספר בינוני בארץ ישראל. בשני הדברים האלה הננו רואים את ההתחרות הבלתי בריאה, התחרות של חקוי שמחויבים להלחם נגדה. נבאר את דברינו:
כל בר דעת יסכים כי צריכים ומחויבים לעשות כעת דבר מה לטובת ספרותנו, שבנס היא מתקימת. ביחוד שתי השנים האחרונות, שהביאו לנו משבר נורא בספרותנו העברית, עד שידי רבים רפו למראה החזיון שלא היה עוד כמוהו בספרותנו ושהראו לנו כי, אם גם קוראים עוד ימצאו בינינו, אבל קונים וחותמים אין – שתי השנים האחרונות, הננו אומרים, צריכות היו ללמד אותנו כי הוצאת ספרים עברים תלויה אך בנדיבות, כי לשם עסק לא יבוא כעת גם מדפיס ה"עוסק במלאכת הקודש" להדפיס ספרים עברים לשם מסחר. ואם גם בשנים הטובות, בעת שהעברית, כביכול, “פרחה כחבצלת”, אכלה העתונות את הספרים ומעטים מאד היו הספרים שנדפסו אז, על אחת כמה וכמה כעת, בשעה שכל הספרות העברית מצטמצמת בעתון, ירחון ושבועון, צריכים היו לדאוג להוצאת ספרים מועילים שיעשירו את ספרותנו. ואחרי אשר הוצאת ספרים קשה עד מאד לעת כזאת, – כאשר הזכרנו לעיל – הרי שצריכים היו ליסד חברה מיוחדה שתדפיס ספרים טובים ותפיץ אותם בקהל, אף אם תפסיד בהם מעט או הרבה1. נראה נא אם “סיני” יכולה למלא את התפקיד החסר לנו ואם הבינו בעלי סיני מה שהעת דורשת מהם.
“סיני” זו שנולדה ברעם וברעש, כמעט בתופים ובמחולות, לפני שנתים – היתה “נפל אשת בל חזו שמש”. בכל העת לא הקשיבו דבר וחצי דבר ממנה עד שבא הקונגרס השמיני ואז הפתיעו אותנו בחדשה נעימה, כי סיני חיה וקימת ודואגת לטובת הכלל ולהטבת הקולטורה העברית וכו' וכו' – ועד שיבואו כל הדברים היפים והנחוצים האלה היא עושה דבר גדול לקיום היהדות וכו' ומוציאה… ירחון! כל המליצות היפות והרמות אינן יכולות לבטל עובדה זו, כי ה"עתיד" מתחרה ב"שלוח". עד כמה מעציב הדבר. הוצאה חדשה שחפצה להיטיב לספרות העברית, אינה בוחרת לה מקצוע חדש, איננה גודרת את הבקעה הנמצאת, איננה סותמת את הפרצות שישנם, – אלא הולכת לה בדרך שכבר כבשוה אחרים ומצערת2 להם. זוכרים הננו עוד את כל ההרפתקאות שעדו על ה"שלוח" בעת המשבר, את כל העבודה הקשה שעובדה והכרכורים שכרכרו – עד שהצליחו לחדשו; יודעים הננו כי ה"שלוח" הנהו חביב הקוראים העברים, שארית הפליטה שנשארה לנו, שהוא כבר מסמן כמעט עולם מלא ומיוחד שחסרונו יורגש כאסון – ובכל זאת באים ומתחרים אתו ודוקא לשם הרמת הספרות העברית. אתמהה. אין גם מאמר אחד ברשימת מאמרי ה"עתיד" שמקומו לא יכירנו בה"שלוח" וכמעט כל הסופרים העובדים בו לוקחו מה"שלוח" – ובכן זהו “מדרבי נתן, לוקחים מזה ונותנים לזה”. ואם כן, הצרך והחסרון שיש באמת בספרותנו – הוצאת ספרים למשל – לא נתמלאו, במקום זה נתעשרנו בירחון חדש, ה"שלוח" בזעיר אנפין. הרי זה חקוי שעלול לחדש את המשבר שעבר כבר על השלוח ושמי יודע אם באמת אפשר יהיה ל"צעיר רודם" – ה"עתיד" – להבנות ממפלתו של ה"שלוח". ואם “בעלי סיני” אינם יודעים מה לעשות בכסף שיש כבר להם ושמעט הוא למשל להוצאת ספרים במדה מרובה, – הרי אפשר היה להם להגדיל באמצעים את ה"שלוח" שמתקים כבר, תחת להתחרות אתו. רחוקה היא הדעה כי עורכי ה"שלוח" אינם חפצים להגדילו וליפותו בכסף “סיני”. הן כל עורך יודע מרת נפשו כי זה חסר וזה איננו מלא – והכל בשביל חסרון כיס. כמובן, אינני חפץ להאשים את מנהלי “סיני” כי בצדיה הם עושים, כי באמת חפצים המה להבנות מחורבנו של ה"שלוח". חס ליה לזרעיה דאבא לתלות בהם בוקי סריקי. הצרה היא ההתחרות שאינה באה לשבח את המקצוע אלא להוסיף עליו, שאינה ממלאת את החסרון שיורגש אלא ממעטת את דמותם של המוסדים שמתקימים כבר.
כן הוא גם חפץ המזרחי ליסד בית ספר בינוני בארץ ישראל, מעין מהדורה תנינא לגימנזיום הנמצא. העובדה כשהיא לעצמה משמחת עד מאד. סוף סוף ראה גם ה"מזרחי" כי צריכים לעשות דבר מה לטובת החנוך. והחנוך צריכים לשנות בכל מכל וכל: לא חדר, ישיבה, או תלמוד תורה חפץ המזרחי ליסד, אלא בית ספר תיכוני וכמובן “עברי”, כלומר: כל הלמודים יהיו בשפה העברית. החפץ והמגמה הזאת נכבדים לנו בתור תריס נגד “יקירי ירושלים” שהחלו להצר צעדי החנוך במושבות ובערים ביסדם “חדרים” מהמין הידוע בתחום המושב. אם על העוסקים בחנוך המה מוציאים לעז כי מגמתם להרוס את היהדות, הרי ה"מזרחי" תשובה חיה. הן כל איש שמח בקדקדו לא יעז להגיד כזאת על המזרחי. אצבע הזמן הוא! הרב רינס מיסד ישיבה ברוסיה והמרכז הפרנקפורטי המערבי מיסד בית ספר תיכוני בארץ ישראל! עוד הפעם ראיה נצחת עד כמה צדקו אלה שבראו להם תיאוריה ע"ד המזרח והמערב. נעים הוא לראות, איך שוקדים בעלי ה"מזרחי" להוציא הוצאה זו: בימי הקונגרס כבר עולה הסכום השנתי שיש ל"מזרחי" עד עשרת אלפים מרק, כפי שהודיע העתון הציוני בפרנקפורט, כלי מבטאם של ועד המזרחי. הכל טוב ויפה – ובכל זאת אליה וקוץ בה.
כמה שנים תקעו והריעו על גימנזיום עברי בארץ ישראל. כתבו כתביא וטרחו טרחיה – עד שבאו שני עסקנים חרוצים ובאמצעיהם הם הוציאו את הדבר לפעולות. הגימנזיום מתפתח, כבר עברה עליו השנה הראשונה. דעת הקהל מתענינת בו, נמצאים נדיבים שנכונים לתמוך בו ויש תקוה כי סוף סוף תמלא התקוה שרבים חלמוה – ולפתע פתאום בית ספר תיכוני חדש עליך ישראל! אם יעלה בית הספר הזה על הראשון איננו יודעים, אך זה ברור הווא בעינינו כי בית הספר החדש ימעט את דמותו של הראשון, יגזל חלק מתלמידיו, חלק מהכנותיו – ושניהם לא יתקימו. לפי המצב עתה אין צורך לא ביפו ולא בירושלים בבית ספר תיכוני חדש. אולי כעבור עשר שנים – אך כעת לא ולא. גם פה לו טרח ה"מזרחי" קצת לדעת ולהבין מה חסר ומה דרוש במקצוע החנוך, אז בלא ספק היה מוצא כבר מקום להוציא את עשרת אלפיו לטובת החנוך ולא לקלקולו. למשל: העיר צפת חפצה זה כבר אם לא בבית ספר תיכוני עכ"פ בבית ספר עירוני טוב; פנתה לימין ולשמאל ואין עונה, עד שרחם עליה “ועד העזרה” ושם לב לבקשתה ועתה יושבים היועצים ומתיעצים והסופרים כותבים ניירות, הכל כנהוג, ובית הספר מי יודע מתי יווסד. מדוע לא יכנס ה"מזרחי" בעובי הקורה להמציא לעיר זו בית ספר הגון. האמנם גליל גרועה בחלקה מיהודה? זאת לא זאת, אך ההתחרות מוציאה את ההצעות הטובות מן העולם ומחקה את המוסדים שישנם. בסכום גדול כזה אפשר לפתח את בתי הספר שכבר מתקימים.
כל חברה, אפילו עשירה כ"ועד העזרה", תקבל בתודה נדבה3 הגונה כזאת. והתועלת תהיה פי עשר מאשר אם ייסדו בית ספר תיכוני ביפו או בירושלים שיתחרה עם הגימנזיום או בית הספר למורים שבירושלים. גם ל"סיני" גם ל"מזרחי" הננו קוראים – החזיקו את הנמצא – או יסדו דברים חדשים לגמרי.
ד"ר יהודה מהרש"ק
(“העולם”, 1907, גליון ל"ז)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות