בקרב החרדים בירושלים שוררת תסיסה עצומה. עם בוא האנגלים התחילו גם אחדים מהחרדים להתעורר ולתת לעצמם דין וחשבון. הרוח החדשה, שאחזה את כל הכחות הרעננים שבעם, נחה גם על הטובים שבמחנה החרדים. ישנה הרגשה עמומה, כי הדרך שהלכו בה עד כה “לא זו הדרך”. מכרחים לעשות שנוי ערכין ולהרהר בתשובה. היהדות החרדית מכרחה לעזוב את העמדה הפסיבית, שעליה התבצרה ומשם דנה על כל מה שנעשה בקרב מחנה הלאומיים. גם היא מכרחה להשמיע עתה את קולה, לתבוע את תביעותיה ולהכניס לאוצר התחיה הון רוחני משלה. אותו היחס הקר והמוזר, ששרר לפנים כלפי היצירות הלאומיות, צריך להפסק; בטול היש של כל התחיה שבארץ צריך לחדל.
ובאמת מרגישים עתה רוח אחרת. מרגישים בכוחות צעירים ורעננים המבצבצים מכל צד ופורצים להם דרך במחנה החרדים; אבל לידי מעשה עוד טרם יגיעו: יותר מדאי היו שקועים עד כה בעבודת הפרט ובטפול במוסדות השונים שנוצרו חדשים לבקרים, ו"מרוב העצים לא ראו את היער"; מרוב “כוללים” ו"עדות" שכחו את כלל ישראל. הנה כששה חדשים עברו מהיום שנשמעה בשורת התחיה, גדולות הולכות ונעשות בארץ – ורק ממחנה החרדים טרם תשמע האימרה החדשה, טרם ימצא הביטוי החדש, החודר לכל לב, שיוכל להלהיב את נושאי דגל התורה למעשים ופעולות, המכשירים את העתיד. מפלגות יותר קטנות התאספו, סדרו תכניות עבודה לעתיד, הופיעו לפני הקהל בהצעות ובדרישות, משתדלות בעזרת ההסתדרות הציונית להגשים את אידיאליהן בחיים, – ורק החרדים בתור מפלגה, רב בנין ומנין הישוב הישן שבארץ, שותקים. ושתיקה זו ברגע זה מכאיבה מאד. ועל לב איש, שעניני החרדים קרובים ללבבו, ובצרתם לו צר, עולות שאלות קשות ומרות: האמנם אין לחרדים גם עכשיו מה להגיד ומה לדרוש? האמנם גם ברגע היסטורי כביר כזה תגמר התסיסה שבקרב החרדים רק בבטול גמור של עבודת התחיה הנעשית ע"י אחרים. האמנם גם עתה יעמדו מרחוק? האמנם לא ידפק הלב ולא ישמע הד החיים החדשים במחנה החרדים? העומדים מבחוץ נכונים כבר להוציא משפט קשה על חוסר פעולות חיוביות מצד החרדים עפ"י הסגנון הידוע והמקובל: “יבשו עצמותיהם, מת הלב ואין להם חלק ונחלה בתחיה!” אך מי כמוני, היודע ומרגיש מה שמתרחש מבפנים, יוכל להעיד, כי רחוקים החרדים ממצב של קפאון כזה, “שלא חלי ולא מרגיש” בכל זרם החיים החדשים; מי כמוני יודע, כי אמנם ישנה אנרגיה עצומה בקרב החרדים, שלעת עתה עודנה כלואה; ואנרגיה זו עומדת להתפרץ ולהראות את השפעתה על הכשרת החרדים לקראת העתיד המזהיר. במה צריכה היתה להתבטא פעולת החרדים עכשיו ומה הם המעשים, שהזמן גרמא, ושהם מכשירים את עבודת החרדים לעתיד? לפי דעתי, מחויבים החרדים, הרוצים להבליט את ישותם, את מגמתם ושאיפותיהם בעתיד, לגשת לטפול בעבודה משלשת: א) בתקון מוסדות החינוך של החרדים; ב) ביצירת ספרות הגונה לברור השאלות של היהדות והיהודים, העומדות עתה על הפרק; ג) וביצירת אגודה מדינית מרכזית, שתקח חלק חיובי בחיים הצבוריים, ולא ישעו עוד החרדים אל הפוליטיקנים, יושבי הקרנות, מהסוג הידוע. אם שלוש אלה יעשו החרדים, אז יוכלו להופיע לפני העם כולו, וגם אלה, שדעותיהם לא כדעות החרדים, מוכרחים יהיו להתחשב עם כח מארגן ולכבד מתנגדים, שגם הם עפ"י דרכם משתתפים בבנין. גם החרדים יחשבו בבונים ולא יוציאום מן הכלל. אין מונופולין לשום מפלגה על תחית האומה. לכל עובד ישר קוראים: “יישר כוחך!”
מניח אני לעת עתה את השאלות בדבר הספרות, הנחוצה והמתאימה לחרדים ובדבר האגודה המדינית החדשה שעל החרדים ליצור: הן אינן נושא למאמרי זה. את דברי הבאים הנני רוצה להקדיש רק לשאלת החינוך של החרדים.
שאלת תיקון החינוך של החרדים לא תמול הנה. הרבה דברו והרבה התוכחו עליה – ביחוד מחוץ למחנה החרדים. מבפנים נשאר הכל במרכז החינוך הזה, בירושלים – כדאשתקד. מוסדות החינוך של החרדים נשארו כמעט בלי כל שינוי במשך כל התקופה הארוכה, מימי יצירת בית־הספר האירופאי בארץ ועד יצירת בית־הספר העברי החדש בימינו אנו; חדשות ונצורות נעשו בארץ: בתי־ספר זרים של חברות חוץ נוסדו, שפות נכריות התפרצו לתוך הסביבה היהודית ותעשינה שמות ברוח הדור הצעיר; החינוך העברי הלאומי כבש לו עמדה בטוחה בארץ – ובתי־החינוך של החרדים לא שונו אף כקוצו של יו"ד. בשלילה נסו אמנם החרדים להלחם בחנוך החדש, בחרמות ובשמתא ושאר הסממנים שנמצאו באוצרם. אך עבודה חיובית, שכלול פנימי, תיקונים רציניים בשביל לעצור בדור הצעיר שלא ילך “לאסכולי” לא נעשו, וראשי החרדים לא הרגישו גם בצורך כזה…
אמנם בעשר השנים האחרונות נעשו אילו נסיונות בארץ לתקון ממשי של חינוך ילדי החרדים; אלא התקונים לא יצאו עוד מכלל נסיון, וכדאי להסתכל בהם וללמוד מהם קצת בשביל העתיד.
הנסיון הראשון היה בית־ספר “תחכמוני” ביפו, שטיבו נתפרסם בכל העולם היהודי. ואלה תולדותיו: ביפו נתקיים זמן מה חדר מתוקן “אחוה”, שעיקר הלימודים היו בו גפ"ת ותנ"ך. חדר ככל החדרים שבארץ, אלא שבו זכו ללמוד ילדי האמידים. באותו זמן נוסד “המזרחי” שחפש לו עבודה בארץ ישראל קיבל תחת רשותו את החדר “אחוה”, והחליט לשנותו לבית־ספר מודרני, שהלימודים יהיו בו בעברית. ודוקא דבר זה גרם לירידתו: שתי רשויות היו שולטות בו מרגע יצירתו, שתי שאיפות שונות היו מתרוצצות בקרבו – והן הן שעצרו בעד התפתחותו ופגמו בצורתו. מצד אחד ראו בו עוד הגבאים המקומיים את יצירתם הקודמת, שמטרתה מטרת כל חדר: – למודי קודש – וביחוד גמרא – במידה מרובה, שהם תנאי הכרחי לקיומו, בשעה שיתר הלימודים והסדרים החיצונים הנם רק מעין פרפראות למוסד, – שלא יעלו ולא יורידו; ומצד שני ראו ב"תחכמוני" כל התומכים והמנהלים בחוץ לארץ מהרהורי לבם: בית־ספר תיכוני, שצריך היה, לפי דעתם, להתחרות ב"גמנסיה היפואית", אשר נתנה מקום להתאוננות מרובה. במשך כל קיומו של “תחכמוני” התנגשו שתי השאיפות הנגודיות האלה תדיר והפריעו את המהלך הנורמלי של בית־הספר. שעות למודי־קודש – למשל – היו יותר מדי בשביל בית־ספר תיכוני ופחות מדי בשביל חדר רגיל; מורים מומחים בעלי מקצוע, שהם תנאי הכרחי לקיום כל בית־ספר תיכוני, נמצאו במידה זעומה. המוסד אמנם המשיך את קיומו, אך המטרה – תיקון יסודי של החינוך הדתי – היתה ממנו והלאה. הוא לא יכול היה בעת ובעונה אחת להשביע רצון את שני הצדדים, ולכן אף צד אחד לא היה מרוצה בו. בחדא מחתא אי אפשר היה ל"תחכמוני" להיות גם בית־ספר נמוך וגם בית־ספר תיכוני. המוסד היה פורח באויר, כי מכלל בית־ספר נמוך יצא (או יותר טוב: הוציאוהו) ולכלל בית־ספר תיכוני לא הגיע. זמן קצר לפני המלחמה עמדו גם מנהלי “תחכמוני” ותומכיו בחו"ל על השגיאה היסודית שנעשתה ביצירת המוסד הזה והחליטו לתקנו תקון גדול ולשנותו כליל. רצו לעשותו רק בית־ספר תיכוני־דתי עם תוכנית מתאימה ומורים מומחים; אבל המלחמה הפריעה בעד הדבר, והגרוש מיפו כמעט שהשכיח לגמרי את הרעיון, שעל “תחכמוני” להיות בית־ספר תיכוני, ויש תקוה שעתה יתפתח בתור בית־ספר נמוך לחרדים, וסוף סוף ימצא את דרכו הנכונה.
מטרה יותר מסוימה למפרע היתה לפני החרדים הגרמנים, בשעה שהתחילו לעסוק בעניני החינוך בארץ־ישראל. הם הכריזו בתחילת עבודתם, שרצונם הוא להלחם נגד השפעת בתי־הספר הקימים, ושבאמת – מוכרחים להודות – אינם מתאימים לחוג החרדים אשר בארץ. אלא במקום להלחם בשלילה, כדרך שהיו נוהגים אז בירושלים, כשהחרמות והקללות היו מעשים בכל יום, נגשו הם למלחמה חיובית: הם החליטו לפתוח רשת בתי־חינוך נמוכים בארץ, שיחנכו את הילדים ברוח המסורה. המטרה היתה יפה עוד יותר לו היו קובעים את עבודתם לטובת החינוך לא רק במושבות אלא גם בערים. החרדים הירושלמים התיחסו אז באימון גמור לפעולות הארתודכסיה הגרמנית, ואז היתה באמת שעת הכושר לתקן את מוסדות החינוך של החרדים ולהביא ברכה מרובה לאבות הדתיים, שלא יכלו להשאיר את בניהם בת"ת ולא רצו לשלחם לבתי־הספר. בערים לא היה אפילו צורך ליסד בתי אולפנא חדשים, ואפשר היה להסתפק בתקון הקים. אך מסבות שונות, שמקורן בודאי “הכא ולא התם”, נאלצו החרדים הגרמנים לעשות ותורים ולצמצם כמעט את כל פעולתם אך ורק במושבות. מוסדות החינוך של האורתודוכסיה הגרמנית נוצרו בידי איש מומחה, שידע פרק בתורה הפדגוגית, שידע את “דרכה של תורה” ושלא היה רחוק ביותר מהשאיפות הלאומיות; כך, למשל, לא היתה לו כלל שאלה בדבר שפת הלימודים: מהרגע הראשון קבע את השפה העברית – במבטא האשכנזי(!) – לשפת ההוראה בכל המקצועות. מקריות ורבוי רשויות לא היו במוסדות החינוך האלה. המנהל ידע מה שהוא רוצה ובדיקנות גרמנית – הראויה להיות לדוגמא – השתדל להגשים את שאיפותיו בחיים. בראשונה נוצר המוסד החינוכי לתלמידים בפתח־תקוה. כדאי לציין, שכעבור מספר שנים פנו מהרבה מושבות – הקרובות והרחוקות – בבקשה לפתח גם להן בתי־אולפנא מעין זה שהיה בפתח־תקוה. כנראה, לא היו האבות החרדים מרוצים מחינוך בניהם בבתי־הספר שבמושבות ושאפו לחקות את המוסד, שנחשב בעיניהם מוסד למופת. מצד זה הצליח תלמוד־התורה בפתח־תקוה יותר מ"תחכמוני" שביפו. ובכל זאת, האמת ניתנה להאמר, שגם במוסדות האלה חסרה השלמות, ופתרון רצוי וגמור לשאלת תיקון החינוך של החרדים בארץ לא נתנה גם הארתודכסיה הגרמנית. ראיה לדבר: כל הבקשות לפתיחת מוסדות־חינוך מעין זה שבפתח־תקוה, באו רק מהמושבות; בערים לא נתעוררו החרדים לשנות את תלמודי־התורה עפ"י הדרך החדשה. כנראה, לא היו מרוצים מכל הענין. בשביל הישוב החדש במושבות התירו את הדבר, אך לעצמם נחשבו גם תלמודי־תורה כאלה ל"חתיכה דאיסורא". מהו הצד הלקוי שנתגלה גם במוסדות האלה? שני מכשולים, לדעתי, היו המפריעים הראשים, שלא נתנו לתלמודי־התורה המודרניים להתפתח: ראשית – חסרון מורים, שקיבלו הכנה פדגוגית, היה חסרון דמנכר. קשה היה למלמדים, שאמנם עבדו במסירות נפש ובהשתדלות רבה, להסתגל אל התנאים החיצונים שבית הספר הטיל עליהם. קשה סוף סוף לאדם, שעברו עליו רב ימיו בחדר, לההפך בן לילה ל"מורה בכתה". לא זו השיטה ולא אלו האמצעים. המלמד אפילו אם הוא “בעל פעולה” ומצליח בלמוד האינדיבידואלי שבחדר, איננו מוצא את ידיו ואת רגליו, כשהוא נמצא בבית ספר, ומוכרח ללמד ולעניין כתה שלמה בבת אחת. אין אני מגנה, חס וחלילה, את השיטה המקובלת בחדר, ללמד רק את האחד, בשעה שהאחרים עוסקים בעבודה עצמית או מקשיבים לחזרה; שיטה זו יש בה גם הרבה טובה. אך כל אחד מצליח רק בשלו. עפ"י פקודה או הכרח אי אפשר לאדם בזמן קצר לשנות את כל הרגליו. המלמד לא יכל היה להצליח במוסד חינוכי, שנתנו לו את הצורה המקובלת בבית־ספר אירופי; וכיון שמורים יראי שמים, שירצו לעבוד שם, לא נמצאו, לכן קשה היה לפתח את המוסדות האלה. ושנית – מכשול יותר גדול עוד היה השם, שבו כינו את מוסדות החינוך של החרדים הגרמנים, ושמש לסיסמא: “תלמוד־תורה!” אני הנני האחרון שאגנה את השם “תלמוד־תורה” או אתנגד למוסד זה ולשיטת הלימודים המקובלת בו, אם רק יעשו תקונים קלים, שכל אחד מודה בנחיצותם ושאדבר עליהם להלן. אך כל דבר במקומו: השם והלמודים מתאימים באמת לאותו מוסד החנוכי, הידוע לכולנו, שטעמו לא פג ושלא נשתנה; שם ישנה הרמוניה שלמה. לא כן במוסד חנוכי, שהחליף את הצורה העתיקה והכניס שנויים עיקריים גם בתכנית הלמודים, – לו שם כזה מזיק. השם גרם, שנתנו לבתי האולפנא במושבות צביון של תלמודי־תורה. מכריחים היו להקציע, למשל, זמן רב מאד – 6–5 שעות ליום – ללמוד התלמוד (ביחוד בכתות העליונות), ובכל זאת לא ותרו גם על כל המקצועות הרגילים בשאר בתי־הספר כמו: חשבון, כתיבת הארץ, טבע, התעמלות, שפה זרה ועוד. רצו שבתלמוד־תורה כזה ירכיבו את למודי הקודש של “תלמוד־תורה” מסורתי כמו שהם על למודי החול של בית־ספר אירופי. הרכבה כזאת הנה משונה, אי־טבעית, ואי אפשר לה שתצליח. אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. לו אפילו היו כל המורים בתלמוד־התורה שבמושבות פדגוגים מומחים כפסטלוצי בשעתו, לא היו יכולים להביא תועלת ולהצליח. מח הילד איננו תופס בבת אחת כל כך הרבה מקצועות שונים. הוא איננו יכול לעכל את חומר הלמודים ולעשותו לחלק מנפשו; לכל היותר אפשר לפתח, עפ"י תכנית כזאת, את הזכרון ולא את ההבנה; הלמודים בשום אופן לא יעשו לחלק מעצמיותו הנפשית של הילד. הכל נשאר לו זר; הילד חי כמו בעולם התוהו, רק “קול דברים הוא שומע”; ובשעה שיעזוב את המוסד תשכח ממנו על נקלה כל תורת רבותיו. החנוך של החרדים לא ירויח הרבה משטת למודים כזאת. מכריחים להקריב קרבן; להמעיט למודי קדש או לותר על מקצועות שלמים של למודי חול ואז, רק אז, אפשר יהיה להשיג הרמוניה בפנים המוסד. אין כל ספק שלולא המלחמה היו נעשים שנויים כאלה, אשר היו מסמנים דרך נורמלית להתפתחות החינוך הדתי. ויש לקוות, שאחרי החליפות והתמורות, שעברו בשנה האחרונה על פתח־תקוה, יותר קל יהיה להנהלה לקבע צורה חדשה ורצויה לתלמודי־התורה אשר שם, ואם השטה החדשה תצליח יקחו אותה בודאי לדוגמא, כמו לפני עשר שנים. אבל לע"ע יש לציין, שגם המוסדות האלה לא יכלו להתוות את הדרך החנוכית לפני החרדים, – דרך שיקבלוה בלי פקפוקים וספקות.
כמעט בעונה אחת עם יסוד תלמודי־התורה במושבות נפתח ע"י כותב הטורים האלה ביה"ס הדתי “חדר־תורה” בירושלם. בית הספר הזה מענין מאד, כי בו הננו רואים בפעם הראשונה התעוררות עצמית לפעלה ממשית מצד הורים בעלי הכרה, הדואגים לחנוך בניהם, – חזיון בלתי נפרץ בארצנו עד היום הזה! אחדים מנכבדי היהדות הירושלמית, סוחרים בעלי צורה, שלא רצו לשלח את בניהם אל בתי הספר של אלינס ועזרה, ולא יכלו גם כן להשאיר אותם בתלמודי־התורה המקומיים, נתעוררו מעצמם ליסד בית ספר פרטי ברוחם הם, ושבו יהיו כל הלמודים רק בעברית. הם קבלו על עצמם את ההתחלה, אחדים מהם הוציאו גם כספים ביד רחבה על יסוד החדר וקיומו, – דבר שגם כן איננו רגילים להפגש בו בקרב התושבים שבארץ. אחר כך קבעו “עזרה” ו"חובבי ציון" סכומים הגונים להחזקת המוסד. למרות ההתנגדות העזה והחריפה של מורי ירושלם אז מצד אחד ו"שונאי כל חדש" מצד שני, התפתח לו המוסד לאט לאט ותפס עמדה חשובה בחנוך הירושלמי. גם למוסד הזה לא חסרו מפריעים: ראשית ההתנגדות מבחוץ ושנית חסרון מורים, שיסכימו ויתאימו לרוח “חדר־תורה” ושירצו לעבוד בו. בנוגע לתכנית שמו לב למפרע ל"סוד הצמצום". בגדולות לא הלכו. שאפו לבית ספר דתי בן שמונה מחלקות ולא יותר. למודי הקדש נתנו במדה כזאת, שהנער הלומד ב"חדר־תורה" לא יחשב לעם הארץ, ולמודי חול, – כמעט עפ"י התכנית הקבועה לבתי ספר נמוכים. הושם לב לרוח הדתי, שהילד לא ינזר מהסביבה שבה גדל. בעזרת הגבאים, שסדרו ועד מפקח על “חדר־תורה”, דבר שהוא לא היה ידוע בירושלים, השתדלו תמיד, שתהיה הרמוניה שלמה בין הבית ובית הספר. אמנם לתלמידים, שצריכים היו לגמר את למודם, לא נמצא בית ספר תיכוני מתאים, ששם יוכלו להמשיך את למודיהם, אך תכנית “חדר־תורה” בכל זאת לא נשתנתה ע"י החסרון הזה. קוו שאחרים יקבלו על עצמם תפקיד זה, והם יבנו בתי ספר תיכונים דתיים, ששמה יוכלו תלמידי “חדר־תורה” להמשיך את למודיהם בלי משבר פנימי.
אולם גם “חדר־תורה” לא יכל היה להגיע למדרגת בית־אלפנא לדוגמא ליתר החדרים שבירושלם. בטרם עוד שיצא מוסד זה מידי נסיון התפרצה מלחמת השפות. במקום “חדר” אחד, נוצרו שני חדרים. האחד נשאר בידי “עזרה” והשני נפתח ע"י חבר מורים, שעבדו קודם ב"חדר־תורה". התפתחות נורמלית לא יכלה להיות בשני המוסדות, ולא יכלו גם הם להיות למופת. החדר, שנשאר בידי “עזרה”, נחשב, כנראה לבן חורג והתלמידים, בהגיעם לגיל ידוע היו עוברים לבית הספר “למל”, ובכן לא הושגה המטרה, שקבעו מיסדי החדר מלפנים. ובחדר השני סבלו המורים מחסרון אמצעים חמריים. החדר היה יכל להמשיך את קיומו רק הודות למסירות נפשם של המורים, ששמרו עליו מכל משמר והקריבו הרבה קרבנות בשביל שכלולו. ואם לא הצליחו בכל לא בהם האשמה. בין כך ובין כך לא הושגה המטרה בשני החדרים. אגב: בין המורים נמצאו כאלה שעפ"י הלך־רוחם אינם מתאימים לבתי־ספר דתיים. ובאמת נטשטשה הצורה הדתית בשניהם. מסבות שונות, שאולי במקרה יסודן, לא הבלט די הגון הדתי של המוסדות. הם השתדלו להתקרב בחייהם הפנימיים יותר מדאי אל חיי בתי הספר הכלליים. ההבדל היה ביניהם רק בהוספת שעות ללמודי קדש. אך לבית ספר דתי הידיעות של למודי קדש אינן מספיקות; הילד צריך לספג את הרוח הדתי אל קרבו, וצריכים לחבב עליו את המצוות המעשיות והמנהגים הדתיים. בית ספר דתי איננו יכל להתקים בלי יהדות מעשית. אם כי בשני החדרים למדו מאות תלמידים –סמן שהתחבבו המוסדות על הצבור הירושלמי, –אי אפשר בכל זאת לקחת אותם בתור דוגמא ולשנות על פיהם את תלמודי־התורה הירושלמים. בכלל שלמות נפשית ישנה יותר בתלמודי־התורה מאשר ב"חדרי־התורה". שם לומדים בני אבות, שהנם שלמים ברוחם, בשעה של"חדרים" נכנסים ביחוד מבני דור המעבר, שהם תמיד לקויים ב"שניות". (אחרי סגירת בתי־הספר של עזרה ע"י הממשלה האנגלית קבל ועד “החנוך” את החדר תחת רשותו. ובשם “חדר־תורה” נמסר לקהל הירושלמי עוד פעם בית ספר דתי, המתאים לדרישותיהן של שדרות רחבות בירושלים).
כל הנסיונות שהזכרתי, אינם יכלים לפתר את שאלת החנוך לחרדים פתרון גמור. אי אפשר להגיד בבטחון: “זו היא הדרך! לכו בה!” אנחנו גם עכשיו רק מחפשי דרכים. ישנה גם עתה רשות לכל אחד לבוא בהצעה חדשה לתקון מוסדות החנוך של החרדים. ובטרם שאגש לחפש פתרון חדש הנני רוצה לברר את השאלה, שהיא לדעתי, הציר שעליו סובבת אפשרות התקונים:
מה הוא בית ספר דתי ומה הוא תלמוד־תורה?
בנוגע לשאלה זו יש ערבוב פרשיות; המושגים אינם ברורים, ובכל החוגים אפילו בתוך אלה הקרובים לשאלות החנוך, לא קבעו עוד את ההבדל הרב שיש בין שני הטפוסים האלה. יש שבקרב המורים העברים מתנגדים נגוד גמור ל"בית ספר דתי", ובאמת מכוונת התנגדותם לתלמוד־תורה; ויש שבקרב חוגי החרדים קובלים על “ועד־החנוך”, על אשר הוא משנה את אפי תלמוד־התורה, בשעה שהוא באמת עסק רק ביצירת בית ספר דתי ולא נכנס כלל לעולם תלמודי־התורה. טוענים בחטים ומודים בשעורים…
“בית ספר דתי” קורא אני למוסד חנוכי, שהוא מסודר עפ"י הדרישות הפדגוגיות, המקובלות אצל אומות העולם. תכנית הלמודים, אופן הלמוד ודרכי ההוראה, המשמעת והסדר בין כתלי בית הספר וחוצה לו – הנם אלה הקבועים ועומדים בכל בתי הספר המודרניים, אלא שהוא איננו מרחיק את ילד המשפחה הדתית מסביבתו; להפך, בית הספר הדתי משתדל לחנכו ברוח זו ולקשרו אל כל המנהגים והמצוות המעשיות, שהוא רואה בבית אבותיו. הצד השוה שבין בית הספר הדתי ובית הספר הכללי הם התנאים החצוניים; גם בו ישנן כתות מסודרות, והתלמידים עולים שנה שנה מכתה לכתה; המורה מלמד את כל תלמידיו יחד ולא אחד אחד, מצלצלים בסוף כל שעה וישנן הפסקות קבועות בין שעה לשעה; וזמן הלמוד הוא לא יותר משש שבע שעות ליום; בבית ספר דתי ישנם כל אותם מקצועות הלמודים הראשיים, שמנו חכמים בכל בית ספר מסודר. העקר הוא שבבית ספר כזה מרבים קצת בלמודי קדש (תנ"ך וגפ"ת ודינים). והחנוך הוא דתי. כך הם בתי הספר הדתיים המסודרים של הארתודכסיה בחו"ל, ביחוד מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש ז"ל, העומדים תחת השגחת הממשלה, שאיננה מסתפקת ביראת שמים גרידא, אלא דורשת ידיעת המקצעות על בורים ופתוח הגוף ע"י התעמלות ומלאכת יד. בית ספר דתי מציל ביחוד את הילד בגילו הרך מספקות ומאי הרמוניה בחייו המלאים תמימות ילדות. אין לו מלחמה פנימית בדבר השאלה, מי צדק: האב או המורה? אין בית הספר מתנגד לבית בעניני הדת; הילד מתנהג בבית הספר, כמו שהוא רגיל בביתו. אין נגודים פנימיים בנפש החניך התמים, כי מוריו הנם לו למופת בעניני הדת, כמו הוריו. הבית משלים מה שבית הספר מלמד. כך, למשל, מתאר לו “ועד־החינוך”, את תפקיד “חדר־תורה” בעתיד.
שונים מזה המה הסדרים והתפקיד שב"תלמוד־התורה". מטרת תלמוד־תורה – עפ"י התפתחותו ההסטורית מימי הבינים ועפ"י צביונו בימינו אנו – היא לתת לילד הרך ולנער שמתבגר את האפשרות לא רק להתחנך ברוח דתי, כי אם גם לספג את התורה וידיעת היהדות בכל הקפה. “תלמוד־תורה” כשמו כן הוא: מוסד חנוכי, המצטמצם אך ורק בלמוד אותם המקצועות, שרק הם נחשבים בעיני החרדים כגופי תורה. מבטלים הם בני העם– עם הספר – את כל ההדור החצוני של בית הספר המודרני בשביל להקדיש את כל היום, לרבות שעות הלילה, ללמוד הספרים הקדושים. אין צורך בהפסקות, אין צורך בצלצולים – “אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה”. גם שטת למודים מיוחדת התפתחה וקנתה לה זכות אזרח בתלמוד־תורה. מלמדים את האחד ושמים אליו לב, בה בשעה שהתלמידים האחרים עוסקים בעבודה עצמית או נחים. אין אויב יותר גדול ללמוד “התורה” ממקצועות שונים ומרובים שמלעיטים בהם את הילד. פדגוגים מפורסמים משלהם ומשלנו צוחו מקדמת דנא על רבוי המקצועות שמטמטם את הילד וגוזל ממנו את העונג וההתרכזות שבלמוד. שעה שעה ומקצעה, והתלמיד איננו מספיק להכנס לתוך העבודה. עוד הספרות מרחפות מול עיניו, והרי כבר המפה עם הקוים המשונים והמגוונים; עוד מתרוצצים בראשו השמות של כתיבת־הארץ, והרי הספורים של התורה ואחריהם פרקי טבע, וחוזר חלילה. מעין ראי־נע קים ועומד נקבע בבית הספר הנמוך. ואם בבית ספר נמוך כללי כך, עאכו"כ בבית ספר, שצריכים להקדיש בו הרבה זמן ללמודי קדש, זהו סוד גלוי, שכל מורה ישר מוכרח להודות בו, כי למודי החול גוזלים את התענינות הילד ומפריעים בעד התמדתו בלמודי קדש. שאלו את פי המורים לחומש, משניות או גמרא בבתי הספר הכלליים או הדתיים ויגידוכם. על האמת הזאת עמד באפן אינסטינקטיבי גם חלק גדול מהעם, שעודנו רואה בתורה את המקצוע היותר נכבד בלמודים ושהיא שקולה אצלו נגד כל שאר המקצועות. הוא מוותר ברצון על ידיעות חול ובלבד שבניו ילמדו תורה על בוריה. ולכן כל מי שמכבד את תורת ישראל המסורה ורוצה לראות בקרב האומה גם בעתיד אנשים גדולי תורה, הלא מוכרח הוא להודות שבתי ספר, אפילו דתיים, מעין אלה שהזכרתי לעיל, לא יספקו לנו למדנים מפורסמים. אין זאת מטרתם ואין זאת יכולתם. “מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת” – אמרו לפנים, ואמתיות הפתגם לא נשתנתה גם בזמננו. רק הנער, אשר מילדותו יהיה שקוע רק בלמודי קדש – יהיה באמת רווי למודי קדש, מלא וגדוש ובקי בכל חדרי התורה וישאף להקדיש את חייו לתורה. וזאת היא המטרה האידיאלית של תלמודי־התורה, שמלאו תפקיד חשוב בחיי העם ושעוד לא עברה שעתם.
היוצא מדברי הוא, שבית הספר הדתי ותלמוד־תורה מובילים לידי מטרות שונות והנם שונים גם בחמר הלמודים; גם בסדרי למודם וגם בתנאים החצוניים. והצד השוה שביניהם הוא רק החנוך הדתי, שהנהו משותף לשניהם. מחוץ לזאת לא הרי זה כהרי זה.
ישאלוני רבים: מה עדיף לחרדים: בית ספר דתי או תלמוד־תורה? לדעתי, אין השאלה נכונה. נחוצים לנו גם דא וגם הא: לחרדים יש צורך גם בבתי ספר דתיים וגם בתלמודי־תורה. האחד איננו נבנה מחרבנו של חברו; אין המה שני נגודים בנושא אחד. הם אינם נגודים כלל, אלא שני צדי המטבע של החנוך לחרדים. למה הדבר דומה? לאותה השאלה שהיתה נשאלת זמן רב בקרבנו: מה נחוץ יותר: בית ספר תיכוני קלסי או ריאלי? ולא ידעו ולא הבינו המתוכחים התמימים, כי אין כאן שאלה כלל, כי התשובה היא: נחוצים לנו גם זה וגם זה; וכל עם, הדואג לחנוך בניו, משתדל לתת להם האפשרות לבחר בחנוך קלסי או ריאלי, כמתאים לכשרונותיהם ואפים ורצונם החפשי. וגם אנחנו בבאנו לסדר את עניני החנוך בבקר החיים הלאומיים, העומדים לקבל צורה מסודרה של עם היושב על אדמתו, – יש לנו הרשות לדרוש מההסתדרות הציונית שתתן לבנינו את החנוך לא במסגרת צרה של שטה זו או אחרת, אלא בצורה השווה לכל נפש, והעם יבחר במה שטוב לו. לא במה חנוכית אחת צריכה ליצור לנו ההסתדרות הציונית אלא הרבה במות שונות לפי הצורך שיש בקרב העם עצמו.
באי כח ההסתדרות הציונית אינם צריכים לדון רק לפי השקפתם הם בעניני החנוך, אלא לפי הדרישה המצויה בעם. עליהם להיות אוביקטיבים לגמרי בנדון זה. הם צריכים לתת טפוסים שונים של מוסדות חנוך: גם בתי ספר כלליים ודתיים וגם תלמודי תורה, והחיים יעשו את שלהם, והם הם שיהיו הפוסקים האחרונים בעניני החנוך. שום פדגוג בעולם לא יוכל ליצור לנו בית ספר מטפוס אחד, שישביע רצון גם את החפשים וגם את החרדים – ולכן המוצא היחידי והפתרון הצודק הם – יצירת בתי אלפנא מסוגים שונים.
וכאן תשובה לכל אלה, שאולי בעקימת שפתים יקראו את הדברים ויניעו בראשם אחרי מורה מישראל, הדורש בזכותם של בתי הספר ותלמודי־התורה בבת אחת. אין כאן פשרנות סתם או התחכמות יתרה, אלא יש כאן הסתכלות אמתית בחיים והתחשבות עם המציאות הקימת לנגד עינינו. אי אפשר בשום אופן להסכים, שצריכים להזניח כליל אלפי ילדים מבנינו שמחר יצטרכו לקחת חלק בחיים הצבוריים והאזרחיים שבארץ אבות, רק באשר הם לומדים בשטה אחרת ושואפים למטרה חנוכית אחרת, שעכ"פ איננה מתנגדת לחיינו הלאומיים, אלא אדרבה, היא היא שהיתה הבסיס לחיי העם בעבר והיא היא שתהיה טל תחיה, לפי אמונת רבים מאחינו, גם בעתידנו הגדול.
אם רק לא תעורר חשדנות מצדדים שונים ולא יכניסו כונות זרות לדברי, כי אז יש כאן לפנינו פתרון פשוט וקל לשאלת החנוך העממי. הארגז יפתח באפן פשוט: לחלק אחד מהעם, הרוצה שבניו יכנסו לאלתר לחיים, צריכים לתת בתי ספר, ששם יכשירו את התלמידים לחיי השוק והרחוב ולבתי הספר הגבהים; ולאותו חלק העם, הרוצה שבניו יקדישו את עצמם לתורה, מוכרחים לתת תלמודי־תורה. משם יעברו אל הישיבות המשוכללות והמסודרות; ובהן – אחרי שימלאו את כרסם בידיעת היהדות – יקנו להם גם את הידיעות החצוניות, הנחוצות לכל אדם מן הישוב. ואם נער מתלמוד־התורה יפגר ולא יראה ברכה בלמודיו ויצא למלאכה או למסחר, אחרי שיכינו אותו לכך איזה זמן באפן מיוחד המתאים לו.
אין פתרון אחר לשאלת החנוך! על ההסתדרות הציונית, שכבר נגשה לעבודת התחיה הממשית ושרוצה לעבד עבודה עממית רחבה, מוטלת החובה לעבד לטובת העם ברוח העם. אין היא יכולה להיות משבעת ועומדת לסיע בעניני חינוך דוקא לשטה זו או אחרת. היא מחויבה – בשאלה זו – לעמוד מעל לחלוקי הדעות, וצריכה היא לעזר שהעם יתפתח לפי רוחו בכל מקום ומקום בלי כפיה מוסרית או חמרית מבחוץ. אין ההסתדרות הציונית חברת מיסיונרים, והיא לא תעשה אותן השגיאות החנוכיות שעשו החברות השונות, אשר עבדו על שדה החנוך בא"י, כמו: אליאנס, עזרה, אגדת אחים ועוד. הצד השוה שבכל החברות הללו: שהן באו מבחוץ והביאו אתן דעה קדומה ע"ד העם היושב בארץ וע"ד הצרך שיש ל"השכילו". מבחוץ באו וכל פעלתן היתה נוטה כלפי חוץ. הן רכזו את כל התלמידים או התלמידות בבתי ספר מרובי אכלוסין, מבלי לחקר ולדרש, אם רכוז כזה הנהו לטובת הצבור, שלו הן דואגות. מובן, שבתי ספר כאלה היו ביחוד לשם תערוכה; באמת אין ארץ ששם האורחים – הקרואים והבלתי קרואים – היו מפריעים את הלימודים, כמו בארץ ישראל לפני המלחמה. ביקור בתי הספר מצד האורחים נחשב למכת מדינה בכל הארץ. היו בתי ספר שקבעו מסורה מיוחדה, איך להתנהג בשעת קבלת אורחים, והמסורה הזאת קלקלה כמובן גם את המורים וגם את התלמידים. תמיד היו רגילים להטות אוזן, מה ואיך השמיעו “שם” האורחים את משפטם על בתי הספר הגדולים שבארץ. ממילא מובן שלתערוכה נחוצים אכלוסין מרבים ונחוץ להשתדל שהאורחים יבינו את אשר ישמעו בכתות. ומכאן רק צעד אחד לשלילת כל אפי מיוחד של בית־הספר ולטשטוש צורתו הלאומית והמקומית. אורח, שהלל בשובו לארצו את בית הספר בארץ ישראל, באמרו שהנהו דומה ממש לבית ספר שבעירה גרמנית או צרפתית, נחשב למבקר טוב בעיני החברות המחזיקות בבתי הספר. לא כן ההסתדרות הציונית: לה אין צורך לעשות דבר מה כלפי אחרים. אין היא דואגת לטובת ממשלות זרות, היא דואגת רק לטובת העם היהודי. בעיניה יחשב בית ספר בארץ־ישראל, שהוא רק חקוי לבית ספר גרמני או צרפתי, למקלקל. היא איננה צריכה לרכז המון תלמידים במקום אחד וליסד דוקא בתי ספר מרכזיים; היא איננה צריכה למצוא חן בעיני זרים, ולכן היא יכולה לקבוע בכל מקום מוסדות חינוך קטנים, אך מרבי הגוונים, בשביל כל שדרות העם. הצעד הראשון כבר נעשה בירושלים: נפתחו מטעם ועד החינוך גני ילדים ובתי ספר חדשים בפנות שונות שבעיר, ששם כל מוסד חנוכי נחשב למשתלה עברית חנוכית, המשפיעה גם על הגדולים. הפיזור גרם טובה מרובה לחינוך והתוצאות תהיינה יפות מאד. אבל “מי שמתחיל במצוה אומרים לו: גמור”. אי אפשר להסתדרות הציונית להשאר בחצי הדרך ולהסתפק בחצי פתרון. אם היא הגיעה לידי מסקנה צודקת, שלטובת הצבור נחוצים בתי ספר מרובים – בכל שכונה ושכונה – ולא בתי ספר מרכזיים במקום אחד שבעיר, – היא מוכרחה להסכים גם לרבוי הצורות השונות. גם בנוגע לשיטת הלמודים ולסוג בתי הספר מוכרחה היא להתחשב עם טובת העם כולו ולקבוע סוגים שונים של מוסדות חינוך. ובין אלה – הנני בטוח – יטלו תלמודי־תורה מקום של כבוד. ההסתדרות הציונית לא תוכל להשתמט ממלוי חובתה זו, אם לא תרצה לההפך למפלגה אחת, תחת לאחד את כל המפלגות לעבודה שכם אחד לטובת העתיד. היא מוכרחה לקחת את אבני הבנין לבית המקלט הלאומי בארץ אבות מכל מי שרוצה להשתתף בבנין. תתן ההסתדרות הציונית מוסדות חינוך שונים לכל מפלגה ודוקא הצורות השונות הללו תתאחדנה אחר כך להרמוניה שלמה. דואג אני לפרוד, לקטטות ולקטנות מוחין ואין אני דואג כלל להבדלים שיהיו בקרב עמנו. רעיון התחיה ירויח, אם לא יטשטשו את הצורות האינדיבידואליות של הצבור היהודי. אסור להקים את החרדים לאויבים לעבודת התחיה בשל שאלת החינוך. אין אני חושב, שימצאו בקרבנו מנין אנשים אשר רצו, מתוך הכרה ברורה, לעורר ולנהל עתה “קולטרקמפף” עפ"י מנהגי אשכנז ובנוסח ביסמרק. סוף סוף לא ב"דור ההשכלה" אנו חיים. רעיון התחיה רפאנו ממחלה זו, ואין לנו משאת נפש ליצור “חצאי משכילים”, כי אם ליצור אנשים שלמים בעלי אפי מוצק ובעלי צורה קבועה.
אך האמנם רשאית היא ההסתדרות הציונית להשאיר את תלמודי התורה כמו שהם ובכל זאת לדאוג להם, כמו שהיא דואגת לשאר מוסדות החינוך? האמנם הכל טוב ויפה ואין צורך להכניס תקונים? האם רק נתון תתן ההסתדרות הציונית ודרש לא תדרוש כלום? איש לא יחשד אותי בתמימות כזאת. רחוק אני מאלה הקוראים להסתדרות הציונית: דרישתך טרפה ופרוטתך כשרה. לא ולא! בודאי ובודאי תצטרך ההסתדרות הציונית, בקבלה על עצמה לדאוג לתלמודי התורה, להכניס גם שנויים עקריים למען הכשיר אותם למטרה הגדולה שיתוו לבתי אולפנא כאלה. היא תצטרך רק להזהר ש"יחד עם מי האמבטי לא תשפוך גם את הילד". התקונים צריכים וצריכים להעשות, אך בנפש תלמודי־התורה אל תשולח יד. סוד גלוי הוא שאין להסתירו: גם נפש החרדים המבינים דבר סולדת מהמצב הבלתי אפשרי השורר בתלמודי־תורה. היתה התאוננות מצדם, היו נסיונות לצאת ידי חובה בתקונים קלים. אך גדול הוא כוח ההרגל. סוף סוף רב החרדים, אף על פי שהם מרגישים צורך בתקון עניני החינוך – אינם יכולים להתעודד ולעשות את כל התקונים הנחוצים. ביחוד חסרים לצערנו לחרדים בירושלים שני התנאים הכי חשובים לתקוני חברה: המרץ וההתמדה. בעצמם אינם מאמינים בכוחם, ואם לפעמים הם מתחילים באילו תקונים, אז הם עושים את הדבר כלאחר יד ולשעה קלה. ובינתים החיים עושים את שלהם: הם זורמים בחזקה, שטפם עז מאד, ורק קברניט הגון יוכל להסיע את אניתו בשלום בזרם זה. ועלובה היא הספינה המטורפת בים, שאין עליה קברניט מבין דבר. החרדים מוכרחים לבוא סוף סוף לידי הכרה והחלטה, כי הם אינם צריכים להשאר אבר מדולדל בגוף האמה “עם לבדד ישכון”. הם חלק מכל הלאום, עצם מעצמו ובשר מבשרו, וסם החיים, המתאים לכל חלקי הלאום, לא יהפך לסם מות לחרדים. החרדים מוכרחים לעבוד שכם אחד עם ההסתדרות הציונית גם בעניני החינוך.
אמנם, יאמרו לי: יש צורך ויש רצון; אך היש גם יכולת להסתדרות הציונית לעשות את המפעל הכביר הזה? היש לה הכוחות והאמצעים הדרושים למפעל כזה, והיהיה לה האמון הגמור מצד החרדים, כשתבוא לשנות ולתקן, לסתר ולבנות?
ראשית בדבר הכוחות והאמצעים. רק אנשים העומדים מבחוץ יכולים להציע שאלות כאלה ולהטיל ספקות ממין זה; או אנשים שדרכם להרע, ובכונה רעה הם משתדלים להמעיט את דמותה של ההסתדרות הציונית בכלל, – רק הם יפיצו שמועות שוא ושקר בדבר יכולת ההסתדרות הציונית. והלא דברים קל וחומר: אם ההסתדרות הציונית לוקחת על עצמה את התפקיד לסדר את חיינו בעתיד וממשלות ההסכמה ויהודי אירופא ואמריקה נותנים בה אמון, – עאכו"כ שתוכל ותמצא את הכוחות הנחוצים לסדור החינוך הדתי, שהנהו אך פרט אחד – ולא הכי קשה – מתכנית עבודת התחיה, שהוטלה עתה על ההסתדרות הציונית. ה"ועדה הציונית" הראתה, בלי צעקנות יתירה, כי לכל מפעל טוב יש לה אמצעים ביד רחבה. עדים המה: האלמנות והיתומים, האביונים והחולים שבירושלים; עדים המה: בתי הספר מכל הסוגים והמושבות; יש רצון ויש יכולת. ואם צדקו דברי החרדים, כי מוסדות החינוך שלהם קיבלו תמיכה במדה זעומה, יפשפשו במעשיהם הם ולא על הציונים תלונתם. בדבר היכולת אין מה להתוכח ולהרבות במלים; מי שעינים לו לראות – יראה ויוכח.
שאלה מסוג אחר היא שאלת האמון בציונים. פה באמת “הכלב קבור”. עד עתה התיחסו החרדים לשאלת תקון החינוך ע"י ההסתדרות הציונית בחשדנות גמורה ובבקורת של יושבי קרנות, שלצערנו דעתם מכריעה אצל רב החרדים.
יש פקחים, שהנם מבינים דבר מתוך דבר, והם מקימים עיר ומתים נגד שאיפת הציונים להתפשר עם החרדים בשאלת החינוך; הם, החכמים בעיניהם, שכל רז לא אנס להם, יודעים ומכירים שמטרת הציונים היא “לקבוע את הנפש”; רוצים הם להתגנב ולחדור למוסדות החרדים, ואחר כך ירמסו ברגל גאוה את כל הקדוש ויעשו שם כאדם העושה בתוך שלו. אנשים חשדנים כאלה מצויים בקרב החרדים לרוב. החשדנות – מחלתם – ורק במעשים ופעולות ירפאו. כשיראו, כי מטרת הציונים היא רק לבנות, רק לתקן – ולא לסתר ולקלקל, אז אין כל ספק שהם יהיו הראשונים אשר יושיטו יד לציונים. כמובן, בישרים שבהם עסקינן. לאלה החשדנים, שעושים את הכל מתוך סבות פרטיות, מתוך דאגה לחסרון כיס (כל איש יודה, שיש גם כאלה!) אין תקנה; אותם לא נחזיר למוטב גם במעשים ובפעולות. הם ירעו עד שיסתאבו. השעה משחקת להם, והם יכולים לעת עתה “לצוד דגים במים עכורים”. אך השעה תעבור, והמים יהיו צלולים – ואז יתמו גם חטאים כאלה מן הארץ. אכן יש בקרב החרדים די אנשים הגונים שהנם בעלי הכרה ובעלי הרגשות בריאות, שהחשדנות החולנית לא נפלה להם בירושה. ואליהם אני פונה. דברי אמורים אל אלה מהחרדים, שאינם מהללים ואינם מחללים בלי כל יסוד; אלה החרדים, שעושים את מעשיהם בחשבון ודעת, שזיק החיים לא כבה אצלם, – הם הם האנשים שמהם יסתיע מלתא. הם יבינו, ירגישו ויאמינו, כמו שבארתי לעיל, שאין תועלת לאומית להסתדרות הציונית לבטל את תלמודי־התורה ולעשותם לבתי־ספר גרועים, שבהם יגדלו דור של חצאי משכילים, אשר ישארו בעלי מומים כל ימי חייהם. אם יאמינו, שהציונים שואפים לתקן את הפגימות שבנפש ולא לדכדך את הנשמה היהודית. הם יבואו לידי הכרה שכמו שהציונים שואפים לשכלל את בתי הספר הכלליים והדתיים ואינם רוצים לעשותם למין כוי, – חציו בית ספר וחציו חדר, – כך הדבר נוהג גם בתלמודי־התורה. הכונה היא לשכללם ולהביאם לידי מדרגת התפתחות גבוהה אך ורק בתור תלמודי־תורה.
על החלק הזה של החרדים מוטלת החובה להשתדל לבוא בדברים עם “הועדה הציונית” בדבר תקון תלמודי־התורה; יחדיו יעבדו את התוכנית המתאימה ויחדיו יגשמוה בחיים. בעבודה המשתפת יוכחו עפ"י מאה עדים, כי הציונים מודים בזכות הקיום של תלמודי־התורה לא רק מן השפה ולחוץ; והערובה היותר נאמנה לקיום תלמודי־התורה בעתיד, הם אלפי ההורים, שמוסדות החינוך האלה נחוצים להם. אלפי תינוקות של בית רבן, שיקבלו את תורתם וחינוכם בתלמודי־התורה, הם שומרי המוסדות הכי בטוחים. ינסו נא לגשת לעבודה בלב תמים ויראו ויוכחו איזו ברכה צפונה לחרדים בתקון תלמודי־התורה ע"י ההסתדרות הציונית.
מוכרח אני להשיב על עוד טענה מוזרה, שנשמעת בעת האחרונה בחוגי החרדים בירושלים. אומרים: אמנם נחוצים תקונים בתלמודי־התורה ובישיבות וצריכים היו לעשותם לאלתר, אך מכיון שהציונים דורשים אותם, מוכרחים לדחותם עדן ועדנים. אי אפשר לנו לעשות את כל עברנו פלסתר; למה יאמרו בעולם הגדול: “החרדים לא יכלו לעזור לעצמם ורק בעזרת ההסתדרות הציונית יכלו לסדר את עניניהם”. הם מוצאים, כי לא העזרה כשהיא לעצמה, אלא האיניציאטיבה שיוצאת מבחוץ, תזיק לחרדים. כנראה, החלק הזה איננו מודה שצריכים לקבל את האמת ממי שאומרה. בכלל, רגילים היינו להפגש במדת עקשות כזאת רק בעולם הילדים; בין גדולים מדה כזאת בלתי מצויה. צריכים באמת להתפלא, איך יתנגד אדם בר דעת למפעל טוב אך ורק מפני שחבר הקדים אותו בהצעה. הלא לא שבקת חיים לכל חברה צבורית! רק בין אנשים שחוש הצבור שלהם איננו מפותח או חסר אצלם לגמרי, יכולה דעה כזאת למצוא מקום. בכל חברה מסודרה היו מתבישים בה, ונקוה שגם אצלנו אנשים תמימים כאלה הנם כבר ה"מוהיקנים האחרונים" של דור חולף. בדעות ילדים פעוטים אי אפשר לעצור בעבודה כבירה ומועילה של אנשים גדולים.
נסתכל בתקונים ההכרחיים, הצריכים להעשות בתלמודי־התורה והמאפשרים את העבודה המשותפת בין ההסתדרות הציונית והחרדים. מוכרחים אנו להודות, שישנם עיקרים אחדים, שהם בבחינת תנאי קודם למעשה, ואי אפשר לגשת להתחיל את העבודה בטרם שיתפשרו בדבר יסודות התקונים. מצד החרדים, ראינו כבר למעלה, מוכרחה להיות הדרישה הכללית המובנה לכל: לבלי לשנות או לטשטש צורת בתי־האולפנא של החרדים; תלמודי־תורה היו ותלמודי־תורה צריכים להיות! בנוגע לעיקר זה אין, לפי דעתי, מקום להתוכח. אפשר, כמובן, לבקר; חופש הדבור נתון לכל אחד; אך אל ישלו המבקרים בשוא את נפשם, בחשבם שאפשר לשנות את תלמודי־התורה ממסד עד הטפחות וליצר במקומם בריה חדשה, אשר תתן ספוק גמור לתביעות החרדים.
אולם גם מצד ההסתדרות הציונית צריכים לקבוע עיקרים אחדים, שהם בבחינת “חוק ולא יעבור”. תמימות קדושה תהיה מצד החרדים, אם יחשבו שאפשר להתוכח ולעמוד על המקח בדבר עיקרים יסודיים ידועים. אסור לציונים לותר בעיקרים הללו אף כקוצו של יוד. לדעתי מוכרחים הציונים לדרוש בכל תוקף: א) השלטת השפה העברית בכל תלמודי־התורה (וממילא גם בישיבות), ב) תקונים בנוגע למצב ההגייני של תלמודי־התורה (שמירת הבריאות של המלמדים ותלמידיהם).
אבאר את דברי:
השפה העברית פסקה מהיות דרישת הלאומיים, – ונהיתה לחלק החיים. השפה העברית חדלה מהיות חומר לדרשות ונאומים ע"ד “השפה היפה, היחידה השרידה”, שמתלהבים ומתפעלים לשמוע זכרה – ונהיתה לדבר הכרחי, כלחם שאנו אוכלים וכאויר שאנו נושמים. עם פרסום הדקלרציה הידועה נעשתה השפה העברית ליסוד מדיני של חיינו בהוה ובעתיד. מהו הגוון הלאומי החיצוני שבו יכירו הזרים את התושבים היהודים בארץ, אם לא צלצול השפה העברית! אין איש בקרבנו חושב, מלבד איזה “יודישיסטים” בעלי דמיון, שאפשר ליסד את המקלט הלאומי בארץ על יסוד הז’רגונים השונים המצויים באמה, ושבירושלים ישנה לנו תערוכה מנוולת מכלם. מי שמאמין בתחית העם, מאמין גם בתחית השפה העברית. ובכן מטעמים מדיניים יהודיים אי אפשר להעלות על הלב, שהז’רגון האשכנזי יתפוס מקום נכבד בחיי חלק חשוב של עמנו. ואיך אפשר להתפשר עם הרעיון, שדוקא החרדים יחונכו על הז’רגון האשכנזי, אשר לא תהיה לו עוד אחיזה בחיינו הלאומיים? אם החרדים קטנים בעיניהם, הציונים יודעים ומכירים את ערכם, שהם הם החלק המרובה של העם היושב עתה בארץ ואי אפשר לתת להם לנוול את החיים הלאומיים בז’רגון גלותי. זאת ועוד אחרת. אין אנו רשאים לגדל ולחנך חלק גדול מדורנו שלא יבין, מה החלק השני מדבר. איך יהיו אצלנו חיים צבוריים משותפים, אם השפה לא תהיה משותפת לכולנו? כיצד נבוא לידי פתרון שאלות צבוריות ולאומיות – גם בלאו הכי דעות יהודינו שונות ומשונות זו מזו – אם לא נבין איש את שפת רעהו? ירושלים סבלה די והותר מבלבול השפות השונות, והאמנם השטן הזה ירקוד בקרבנו גם בעתיד?! רוצים אנו, שבעתיד הקרוב ישתתפו בבנין המקלט הלאומי כל חלקי העם, – ו"בלי אומר ובלי דברים" אי אפשר לקחת חלק בבנין משותף. מי שהדבור העברי אין בפיו אין שאיפת העבודה הכללית בלבו. אסור להסתדרות הציונית לותר על עזרת אלפי אזרחים מועילים ואסור לחרדים להחליש את השפעתם – בשל חסרון ידיעת הדבור העברי. ההסתדרות הציונית מוכרחה לדרוש את הדבור העברי, יען כי אי אפשר לה לקלקל בידה השמאלית מה שהיא בונה בידה הימנית. אל ישיבוני, כי רבים מראשי החרדים מדברים גם עכשיו עברית יפה, למרות שחונכו בתלמודי־התורה הז’רגוניים. אין להוציא מעובדה זו כל מסקנות. היחידים המדברים עברית נער יספרם; הם יוצאים מן הכלל ומבליטים עוד יותר את הכלל, כי רוב החרדים, לרבות רבניהם מנהיגיהם, לא ידעו לדבר כן. כל מי שהשתתף באסיפה, שבה נאלצו החרדים לדבר עברית, היה מרגיש עלבון בשל הגמגום הנורא; ואותם הרגעים, שבהם היה מדבר איזה רב צעיר דברים בסגנון הראוי להשמע, היו כ"פלגי מים בציון", וגדול היה הצער על שאחרים עוד לא הורגלו לדבר בסגנון ברור כמוהו. זהו מעשה בכל יום ואי אפשר להכחיש את החי. כמה מפסידים עי"ז “מדברני דאמתא”, – המה יודעים ומכירים יותר ממני. כבר מזמן צריכים היו להתעורר מעצמם לשים קץ לכל המצב הפרוע הזה. וסמני ההתעוררות הלא ישנם בחוגי החרדים, ומדוע יעמידו פנים כאילו ישנה התנגדות לדבור העברי.
אומרים שישנה באמת בחוג צר גם דעה, שלפיה מוטב להם לחרדים להבדל גם בשפתם בשביל שלא יפגמו ע"י העברינים והספרות החדשה. חוששים הם פן יעינו בני הנעורים החרדים – אם ידעו עברית – בספרות החדשה “שכל באיה לא ישובון”. ובכן מעין אסור חשאי מוטל על השפה העברית. אך קצרי ראות הנם חרדים כאלה; אין המה רואים, מה שנעשה מחוץ לארבע אמותיהם. האמנם ה"יודישיסטים" למיניהם, שהוציאו מבתי־ספריהם אפילו את התנ"ך, ספר הספרים, ומסתפקים במליצות ז’רגוניות של ריזן ואש יהיו בעיני חרדינו כשרים? האמנם לא ידעו, כי בשפה הז’רגונית ישנם כל אותם הספרים ולפעמים בצורה גסה וחסרת טעם – שכה הם יראים מפניהם בספרות העברית? ובכן יגזרו גם על הז’רגון. ויגזרו גם על כל השפות האירופיות: גרמנית, צרפתית, אנגלית ועוד, שבספרויותיהן ישנם דברי מינות כאלה, שאינם חולמים עוד עליהם בספרות העברית. מתוך שיטה חסרת הגיון כזאת מגיעים לידי אבסורד גמור. ובכן לא תהא כהנת כפונדקית?! עלובתא זו, השפה העברית, – מדוע רק היא צריכה לסבול ולשאת את עון הספרים, שאינם לפי טעם החרדים והשקפותם? אדרבא יעשו כמתוקנים שבהם; יוציאו ספרים ברוחם – ויעשירו את הספרות העברית בעוד גוון חדש, וברכת המתענינים בספרות העברית תחול עליהם.
הלא פנינו יתכרכמו, בזכרנו שאנשים המכבדים “לשון הקודש” ובה הם שופכים את שיחם לאביהם שבשמים, ילכו בשאלות החינוך שלובי זרוע עם ה"יודישיסטים". אן נוליך את חרפתנו, אם ה"יודישיסטים" יהיו מורי דרך בהוראה לתלמודי־התורה? אין כאן שאלת אסור והיתר, שנהיה זקוקים לתשובתו של מאן דהוא. אפילו בק"ן טעמים לא יתירו את השרץ ולא יאפילו גלגל חמה. קשה להאמין שבין חרדי ישראל ימצאו אנשים, שלצון יחמדו להם, לאסור בשם הדת להכניס את הדבור העברי אל המקום הכי מתאים לו – אל תלמודי־התורה והישיבות. כאלה – רוצים אנו לקוות – אין כעת בקרבנו.
אחרת היא השאלה, שאנשים מקרב החרדים, יודעי פרק בחינוך, מעוררים: אם הדבור העברי לא יזיק לחינוך וללמודים בתקופה הראשונה? חוששים הם מפני המהפכה הגדולה שתעשה, ואולי תסבול ע"י כך איכות הלמודים. כל מי שקרוב לעולם החינוך יסכים אתם, שכל מהפכה פתאומית בעניני חינוך אסורה. אין נפש הילד “לוח חלק”, שאפשר לרשום עליו מה שרוצים ובכל שעה שרוצים; אסור לגרום למשבר בנפש הילדים התמימים. אך פה ישנה טעות עקרית מלמפרע. לו היתה השלטת העברית מהפכה בחינוך, כי אז הייתי גם אני אומר; חכמים הזהרו ואל תדחקו את השעה! אך הלא בדבר השלטת העברית בתלמודי־התורה אין כלל מקום לדבר על אודות מהפכה ומשבר. אין הדבור העברי מהפכה פתאומית בעיני הפעוטים המתחנכים בתלמודי־התורה; הקרקע כבר הוכשרה ע"י הלמודים העברים במידה מרובה, והדבור העברי מרחף באויר ואיננו זר גם לחניכי תלמודי התורה. אות הוא הגמגום המשונה, שבו משתדלים גם תלמודי־התורה לבוא בדברים עם ילדי בתי הספר, בעת המשחקים המשותפים ברחובות השכונות שבעיר. אין זאת יצירת “יש מאין”; ה"חומר ההיולי" ישנו מן המוכן; צריכים רק לסדרו, ליפותו ולתקנו. אם בהתחלת “הזמן” החדש (רצוי מכמה טעמים פדגוגים שהשנוי יעשה אם אפשר בראשית “זמן” הלמודים ולא באמצע) ישנו בכל הכתות את שפת ההוראה, לא ירגישו כל משבר ושנוי לרע. ללמודי קודש בודאי לא יהיה כל נזק. קשה היה לפנים לבתי הספר העברים הכלליים להסתגל ללמודים הריאליים (כמו: חשבון, טבע, כתיבת הארץ וכדומה), אך ללמודי קודש וללמודים העיוניים הסתגלו על נקלה. והלא בתלמודי־תורה יש לנו ענין רק עם למודי קודש. הכי באמת קשה יהיה לחניך תלמודי־התורה להבין פרשת חומש או דף גמרא מבלי לתרגם לז’רגונית? אתמה! סוף סוף יודה כל אחד, אשר בקר את הלמודים בתלמודי־התורה, שלכאורה מתרגמים לז’רגונית רק מלים בודדות – ביחוד בלמוד גמרא – והשאר נשנה בגוף המלים שנאמרו, בהוספת באור בעזרת האגודל והניגון. ילד השקוע כל היום בלמודי קודש, המקור הכי בטוח לידיעת השפה העברית, יקלוט את הדבור העברי על בוריו במשך זמן קצר להפליא. בתור מנהל בית ספר דתי הכרתי המון תלמידים, שנכנסו שמה מתלמודי־התורה, והדבור העברי לא הפריע להם אפילו במשחקים, ואין צורך לומר בלמודי קודש; הם השתתפו כעבור יום או יומים בלמודים, כאילו היו תלמידים “עברים” מזמן. לא על דבר משבר ומהפכה יכולים לדבר כאן; אולי, לכל היותר, יהיה כל השנוי בעת הראשונה מוזר לתלמידים, ואחר כך, לא רק שיתרגלו, אלא הם ירגישו שהנם עולים בערכם, והכרתם העצמית תתגבר. כמה פעמים הסתכלנו, באיזו יהירות מנסה חניך תלמוד התורה לדבר עברית אל חברו הילד, תלמיד בית הספר, ואם לשונו לא נכשלה, הוא חושב את עצמו לאדם מן הישוב. הם, הילדים, בודאי שיכירו טובה לרבותיהם, אם יכניסו אותם לעולם העברי.
נשארה עוד השאלה בדבר המלמדים. בחוג המורים ובחוג החרדים שוררת טעות בדבר ערכם של המלמדים בתלמודי התורה שבירושלים ולכן באים הם לידי הטלת ספק באפשרות השלטת העברית במוסדות החינוך של הדתיים, רבים חושבים שאין תקוה מהמלמדים שיוכלו להסתגל ללמד בעברית, ובכן יצטרכו לפטרם ולקחת אחרים במקומם, ואז בודאי יסבלו הלמודים באיכותם, – ויוצא השכר של הדבור העברי בהפסד הלמודים. לו היה כדבר הזה, כי אז היו נסתתמות טענותי והייתי מודה מתוך כאב לב שעם החרדים המתנגדים להשלטת העברית הצדק. אך, עד כמה שאני מכיר חלק הגון מהמלמדים בת"ת שבארץ, מוכרח אני להכריז בפומבי, כי הדעה, שאי אפשר להם להסתגל לדבור העברי, היא אשמה כבדה מאד, שלאשרנו אין לה יסוד והיא בלתי צודקת ואיננה עומדת בפני המציאות. כמעט כל המלמדים עתה אינם אנשים מן השוק; הם מילאו את כרסם בש"ס ובספרות ישראל העתיקה; מהם רבים שהציצו גם בספרות החדשה ולא נפגעו; והאפשר להאמין, שאנשים שיש להם אוצר בלשני כל כך הגון לא יוכלו בשעת הצורך להשתמש בו? רבים מהם יודעים את תורת השפה על בוריה ובידיעת דקדוק חלק גדול מהם עולה על המורים. רק נסיון שמושי חסר להם, ואותו ישיגו במשך זמן קצר. אם רק המלמדים ירצו – אז יצליחו על נקלה; והם ירצו – אם יהיו מוכרחים! בלי הכרח חיצוני בודאי ובודאי שלא ישנו את דבורם כהרף עין. הרבה ההרגל עושה, הרבה הרשלנות עושה. אך דחיפה קלה מבחוץ מספיקה לעורר את המרץ והרצון, ובעקבותיהם באה היכולת. – בעיני ראיתי מלמדים רגילים, שלמדו כל ימיהם בשפה הז’רגונית, כשנתקבלו למקומות שדרשו מהם ללמד בעברית, הסתגלו במשך שבועות מספר ללמד בעברית; וכעבור איזה חדשים אי אפשר היה להכיר שבזמן מן הזמנים למדו בז’רגונית. דומני, שמצד המלמדים לא יהיה כל עכוב. הם ישתדלו בזמן המעבר – בסוף הזמן – להתרגל בדבור העברי ועל ההסתדרות הציונית לבוא לעזרתם.
עפ"י כל האמור: ההתנגדות להשלטת השפה העברית בתלמודי התורה היא חסרת כל טעם. כמובן, במפלא אין אנו דורשים. אם יש טעמים, שמסתירים אותם מאחורי הפרגוד, אל לנו להתחשב אתם. דנתי בכל הדברים והענינים, שנתגלו מתוך שיחות עם חרדים ישרים, שפיהם ולבם שוים. אם בכל זאת לא ישליטו את העברית “בעגלא ובמן קריב” במוסדות החינוך של החרדים, אז המכשלה תחת ידי המנהלים והרבנים; הקולר תלוי בצוארם, והם עתידים לתת את הדין. הם יהיו החייבים, אם גם בדור הבא לא תהיה כל השפעה לרבנים ולראשי החרדים על הדור הצעיר. ואיך באמת יוכלו להשפיע על הדור הצעיר הבא, אם לא ידברו אליו בשפתו הוא. ואיך יוכלו לדבר אליו בשפת החיים, אם יצמצמו את כל הלך רוחם ומחשבותיהם רק בשפה הז’רגונית? הם יגמגמו ויהיו לקויים בבטויים ונקלים יהיו בעיני הדור הבא: התורה שנמצאת בכלי מכער, איננה יכולה להשפיע על דור צעיר, הדורש ספוק לרגש היופי אפילו בשיחה קלה שבין אדם לחברו.
לתקונים הגייניים, שעל ההסתדרות הציונית לדרוש, בודאי אין איש מהחרדים מתנגד. בניני תלמודי־התורה מוכרחים להיות מתאימים בכל לדרישות שרופאים־פדגוגים קבעו לבנין דירות בשביל בתי חינוך. אור ואויר נחוצים מאד לילדי תלמודי־התורה, שרובם הנם מהשדרות העניות שבעם. גם עד עכשיו היתה שאיפה להגדיל ולהרחיב את בניני תלמודי־התורה, אלא שהעניות היתה מנולתם. די להזכיר את הבנין הנהדר של ת"ת עץ חיים “במחנה־יהודה” בירושלים, שהרבה מבתי הספר העברים יכולים לקנא בו, בשביל להבין שפה רק שאלת האמצעים ולא שאלה של אסור והיתר. אם הדירה תהיה נאה, מרוחה ומרחיבה את הדעת, יושם לב יותר לנקיון החדרים ולנקיון התלמידים. אם התלמידים יושבים צפופים ומכווצים, אין מקום לדרישות נקיון וסדר. לטובת שמירת הבריאות רצוי להנהיג בתלמודי־התורה שהילדים שוהים שם כל היום, התעמלות ועבודת גינה. לפנות ערב טרם יתפזרו, כדאי שיתעמלו קצת. ההתעמלות תשפיע גם על הבריאות וגם על הסדר והמשמעת מבפנים. עבודת גינה נחוצה בתור תריס נגד העבודה העיונית הכבירה שמטילים על הילדים. נחוץ שהילדים יכירו את הטבע באופן מעשי. אפשר לוותר על למודי הטבע, אך נחוץ להנהיג עבודת גינה, המקרבת את הילד אל עבודת האדמה ואולי עוד פעם ימצאו בקרב החרדים צעירים שאין תורתם אומנותם ויצאו אל השדה, כשם שעשו אבותיהם בירושלים ובצפת לפני כארבעים שנה. הנסיון שנעשה בתלמוד־התורה בפתח־תקוה להכניס לתכנית הלמודים התעמלות ועבודת גינה – הצליח שם, וכדאי שימצא מחקים בכל מקום. ואפשר להשתמש בנסיון שקנו שם בנידון זה. ההפסקות המרובות המצויות בבתי־הספר – כעבור כל שעה – ושהנן מבוססות על טעם הגייני – הנן מיותרות בתלמודי־התורה, ואפשר לוותר עליהן. אין כל ספק שיש גם נזק גדול בהפסקות. המורה מוכרח להפסיק לפעמים באמצע למודו, ולא פעם יקרה שהתלמידים מתמרמרים על הצלצול ומתחננים שהמורה ימשיך את שעורו. ההקשבה והרכוז סובלים על ידי ההפסקות, ביחוד במקצוע כמו גמרא. בבתי הספר הדתיים, שמלמדים בהם שעות אחדות גמרא, מרגיש כל מורה לתלמוד, עד כמה ההפסקה מוציאה את הילד מהענין שעמדו בו, וחלק השעה החדשה עובר לשוא עד שהילד מתרכז שוב בסוגיא. בתלמודי־תורה, שהשיטה האינדיבידואלית תשאר שם גם להבא, אין ספק שילד יוכל לשהות יותר זמן בלי הפסקה. שם אפשר יהיה לסדר הפסקות כעבור שתים או שלוש שעות.
עוד תקון גדול כללי נחוץ יהיה להנהיג בתלמודי־התורה המשוכללים. בהרבה תלמודי־תורה – וביחוד אחר כך בישיבות – אין כמות ידיעות קבועה, שדורשים אותה מהתלמיד שנה שנה. בבית אולפנא מסודר אי אפשר לקבל יסוד רעוע כזה. אי אפשר להוריד או להעלות למוד תינוקות של בית רבן למדרגת תורה לשמה, ולתת את הלמודים לשעורין באקראי בעלמא. מוכרחים יהיו לקבוע את חומר הלמודים לפי שנות הלמודים. דרישה כזאת צריכה להיות כללית לכל תלמודי־התורה בלי יוצא מן הכלל. אחרת אין אפשרות של בקורת והשגחה על התוצאות שתהיינה ללמודים בסוף ה"זמן" או השנה. כל מורה מוכרח לדעת למפרע, על מה יעבור במשך ה"זמן", וכל תלמיד צריך לדעת מה דורשים ממנו בסוף השנה למען ירגיש שהוא “עולה או יורד”.
בנוגע לתכנית למודים בתלמודי־תורה משוכללים דעתי כבר אמורה: התכנית צריכה להשאר זו הנהוגה גם עתה, ואסור לקלקל את שלמות הלמודים והרמונית החינוך בתערובת למודי חול, שיכניסו לצורך ולא לצורך לתלמודי־התורה. במקום למודי חול, מוטב להרחיב את תכנית למודי הקודש. ידעו ויבינו הנערים לא רק תנ"ך וגמרא, אלא גם מדרש ואגדה, ספרי מוסר ודינים. יהיו לכל הפחות תלמידי תלמודי־התורה ספוגי היהדות העתיקה ומשלמים בה. יהיו לכל הפחות הם בקיאים בחדרי הספרות העתיקה וישאבו מהמעין, “שממנו שאבו אבותינו”, להשקות ערוגות חדשות בכרם ישראל. בתכנית המפורטת אין אני עוסק עתה. צעד כזה צריך להעשות על ידי מועצה משותפה של מנהלי תלמודי־תורה ומלמדים עם רבנים וסתם בעלי בתים הגונים, יודעי פרק בהוראה. במאמרי זה אין עוד מקום לפרטים כאלה. ולואי שיקבלו בראשונה את הכללים.
הצורה הכללית, שעל ההסתדרות הציונית לתת לבתי החינוך של החרדים, צריכה להיות כזאת: א) תלמודי־תורה בשביל ילדים מבני חמש עד שלוש־עשרה; ב) ישיבות בשביל נערים מבני ארבע עשרה עד שמונה עשרה; ג) קבוצות או “קבוצים” של מצוינים, בעלי כשרון, שמכירים בהם כי יהיו לרבנים או סתם תורנים מפורסמים – עד גיל השלושים. מכאן ואילך, מי שמקדיש את עצמו רק לתורה, יכנס לאחת הישיבות הכלליות ויקבל הספקה. ההסתדרות הציונית מוכרחה לקבוע גבול ידוע גם לבעלי הכשרון, למען יתאמצו לעזוב את כתלי בית המדרש ולצאת אל החיים. אין איש מטיל ספק, שגם להבא תהיינה עוד בירושלים ישיבות מרובות, ששם ישבו אנשים מגילים שונים ויעסקו בתורה לשמה. אך גם זאת יבין כל אחד, שישיבה כזאת איננה בית אולפנא, מוסד חינוכי, שיש לצבור תביעות עליו, אלא זהו מוסד של צדקה, בשביל להגדיל תורה ולהאדירה, כמו רבים ממוסדות החסד אשר בירושלים. אין ישיבה כזאת גרועה מסתם “כולל” פלוני או אלמוני. גם השאלה הזאת צריכה להתברר בראשונה, ואז לא ירבו לערפל על האמת המרה, כי “בני ישיבה” בירושלים שונים בכל מאותו הסוג של בן־ישיבה השכיח, למשל, בארצות רוסיא או אונגריא. הגיעה השעה לתקן גם מעות זה.
עוד שאלה עומדת על הפרק. מי הם אלה שבידם צריכה ההסתדרות הציונית למסור את גורל בתי החינוך של החרדים, שהם יפקחו וינהלו את כל המכונה הגדולה הזאת. החרדים מפחדים, פן ימסרו בידי אותו “ועד החינוך” שינהל את כל עניני החינוך הכללי שבארץ ושקרוב להאמין כי חבריו לא יהיו אנשים הנוטים בדעותיהם לדעת החרדים. לדעתי אין מקום לחששא זו. ההסתדרות הציונית בודאי תסדר בארץ שתי מועצות חינוך עליונות: האחת לחינוך הכללי והשניה לחינוך הדתי. חברי המועצות ימנו מקרב האנשים הראויים לאותה אצטלא גם לפי דעותיהם וגם לפי יחסם לחינוך העממי. המועצות מצדן תסדרנה את שאלות החינוך לפרטי פרטיהן, כל אחת לפי השקפתה. בראש כל החינוך העממי בארץ יעמוד פקיד אחד, שהוא יהיה המשגיח והמגשם את החלטות המועצות. לשני “חד בדרא” אין מקום. בכל ארץ וארץ יש רק שר אחד להשכלה. הפקיד הראשי הזה יהיה תלוי רק בדעת ההסתדרות הציונית. היא תוכל למנותו או להורידו. אך בפעולותיו יהיה, כמובן, תלוי במועצות החינוך שתהיינה בארץ. פתרון זה של שתי מועצות חינוך נפרדות יותר רצוי ממועצת־חינוך אחת, שבה משתתפים גם חפשים וגם דתיים. דואג אני – לפי התהום הנוראה שישנה בין החפשים והחרדים, – שמועצה כזאת תהפך למערכה תמידית, וכל עבודה פוריה לטובת החינוך תפסיד ותקלקל בשל ריבות באי־כוח המפלגות במועצה זו. אחרת אם כל מועצה תדאג רק לעצמה ולא תקבל אחריות על מעשי חברתה.
היהדות החרדית בארץ עומדת על פרשת דרכים, עומדת ותוהה ועוד טרם תחליט, במה לבחור. שתי דרכים לפניה: הדרך האחת מובילה לעבודת התחיה, דרך החיים הלאומיים וה"מקלט הבטוח". הדרך השניה – היא דרך ההתנגדות לחיים החדשים המתרחשים בעולמנו או אדישות גמורה (סוף סוף ברגע הסטורי זה היינו הך: מי שאיננו בעדנו – הוא נגדנו!) לכל התנועה הכבירה, שהתחוללה מימי פרסום הדקלרציה. קנה־מידה בדוק ומנוסה להלך רוח היהדות החרדית ולשאיפה, שבה היא דוגלת, יהיה לנו היחס לשאלת תקון מוסדות החינוך של החרדים. אם יש רצון והבנה להתפשר עם ההסתדרות הציונית בשאלה זו, – סימן טוב הוא ליהדות החרדית, שהיא רוצה בתחיה הלאומית לפי מובנה היא. אך אם אין רצון ואין מי שיבין את אותות הזמן, והיד המושטה תושב אל חיקה, אז הוציאה היהדות החרדית את עצמה מן הכלל ואין לה חלק בבונים. התחיה בוא תבוא, אם בעזרת היהדות החרדית או בלעדיה. אך אם החרדים לא ישתתפו בעבודת התחיה, לא להם אחר כך להתאונן ולצעוק מרה על הנטיות החפשיות שתתגברנה בעבודת התחיה. הם יהיו מהצועקים ואינם נענין! הקולר תלוי בצואר הרבנים וראשי החרדים שבארץ. הם האחראים על כל התוצאות והם עתידים לתת את הדין ביום ההסטורי הגדול, כשהעם יקום לתחיה בארץ אבות והשפעת החרדים לא תהיה ניכרת בו. אוי לו לאיש, המאבד את עולמו בשעה אחת, ושבעתים אבוי ל"מנהיגי דור", המאבדים את עולם התחיה בשעה אחת. הצעד הראשון לעבודת התחיה החיובית מצד ראשי החרדים – הסכמה ורצון טוב לסדור החינוך הדתי.
דר. י. מהרשק
(מתוך קובץ “החנוך”, חוברת א', ירושלים, תרע"ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות