בארץ מצרים העשירה בחפירות זכרונות עתיקים נמצאה תגליה חדשה שנכבדה לדברי ימי ישראל בתקופת זרובבל, עזרא ונחמיה. עשר מגלות ארמיות נכתבות על פפירוס נמצאו לפני שנתים בעיר אסואן על גבול מצרים העליונה וכוש1. מתוכן המגלות הננו רואים כי נכתבו בימי מלכי פרס קסרקסס, ארתחששתא ודריוש, אין כל ספק כי המגלות הללו הנן אמתיות ולא מזויפות, באשר כבר חזותן תעיד על עתיקותן וכאשר החליטו הרבה מהמלומדים כמו הפרופ. ברטה־ברלין, הפרופ' שירר־גטטינגן ועוד. הכתב נשתמר היטב ואפשר לקראו על נקלה; כנראה, האויר היבש השורר במצרים הוא שזכה אותנה במתנה זו שבאה בהיסח הדעת לכל המלומדים המתעסקים בחפירות, שבמקום שלא חפשו מצאו אוצר מלא כאשר כבר קרה עם כתבי “תל־אמרנה” שנמצאו ג"כ במצרים.
המגילות הנן שטרות מקנה וקנין, בכלל ע"ד עניני ממונות, למשפחה אחת במשך שני דורות. שפת השטרות הללו קרובה עד מאד לשפת השטרות שיזכרו בספרות התלמודית ושנשארה לזכרון עד ימינו אנו בשטר־כתובה.
ע"פ התוכן הננו מקבלים ציור שלם ובהיר מחיי המשפחה העברית, שלה שיכים היו השטרות ע"ד קניניה בנכסי דנידי, סכסוכי ירושה, עניני משפחה, גירושין ואירוסין. ראש המשפחה הוא מחסיה בן ידניה, בתו מבטחיה. היא נשאת בראשונה ליכניה בן אוריה. כנראה לא הצליח השדוך כלל וכלל והיא נשאת בפעם השניה לאחר, שיקרא בשם מוזר קצת בין השמות העברים הטהורים, – אצ־חור בן ציחא2. לזוג הזה נולדו שני בנים: ידניה ומחסיה. לאלה האחרונים היו הרבה סכסוכים בדבר ירושה עם אחדים שכנראה חפצו לנשלם מאחוזת הוריהם. לשני אלה שייך רוב השטרות האחרונים.
התאריך הנהו תמיד כפול: אצל היום העברי יבוא תמיד גם היום המצרי אבל את מספר השנים ימנו למלכי פרס. השטר היותר עתיק הוא משנת 470 לפסה"נ (שנה י"ד או ט"ו לקסרקסס), והאחרון הוא משנת 411 לפסה"נ (י"ג או י"ד לדריוש). משמות החדשים יזכרו: אב (פעם אחת), אלול (ב' פעמים), תשרי (פעם אחת) כסלו (ד' פעמים), שבט (פעם אחת). שמות המלכים יכתבו באופן כזה: חשיארש Xerxes ארתחשסש (Artaxerxes) דריוהוש (Darius).
אין כל ספק כי המשפחה הזאת היתה יהודית ולא ארמית. – זה מראה הסוף “יה” הנוסף לשמות הפרטים וכידוע רק עובדי ה' הוסיפו לשמותיהם את ההוספה דמנכר זו. מלבד זו המה מכנים את עצמם “יהודי” או “יהודין”, אף כי פה ושם ימצא גם הכנוי “ארמין” “ארמיא” – אולם זהו אך מעין שם הכולל ואיננו יכול להוציא את המשפחה מיהדותה.
היהדות של המשפחה, כנראה, הנה עוד זו של אלה היהודים שבאו למצרים ומעשה אבותיהם בידיהם. התנועה הכבירה, שחדרה אז בתוך היהודים, יחד עם התורה שהביאו מארץ בבל – כנראה, לא פעלה מאומה על היהודים הרחוקים שנמצאו במצרים. עבודת ה' נשארה זו שהיתה עוד לפני התקונים שתקן יאשיהו המלך ובני דורו כי הבמות תבטלנה ורק בירושלים יביאו קרבנות. באחת המגלות יסומן מקום בית באופן כזה: במזרחו תמצא “אגורא (מזבח) זי יהו אלהא” ובמקום אחר ימצא הבית אצל “אגורא זי יהה אלה”. זה מראה כי המזבח לה' נמצא עוד אז בארץ מצרים ועליו הועלו קרבנות כעל הבמות בימי קדם. ובאמת אנחנו יודעים כי גם במשך ימי הבית השני לא וותרו יהודי מצרים על זכותם זו – ובית חוניו עמד על תלו עד אחר החרבן בירושלים ע"י טיטוס. נכבד עוד, כי את השם היו הוגים באותיותיו ולא בכנוי “אדני”. – בשבועה שמחסיה בן ידניה נשבע לחזק את טענותיו ומענותיו הננו מוצאים את המבטא “ביהו אלהא” כלומר הוא נשבע בה' אלהים.
מענין כי טפוסה של “מבטחיה” – הבת הוא מעין זה של הנשים הנזכרות בירמיה (מ"ד, ט"ו–י"ט, כ’–כ"ט). לה הנקל הוא להשבע בשם ה', יותר קיום וחזק יהיה אם תשבע גם באחת מאלילות מצרים והיא נשבעת מלבד בשם “יהה אלהא” גם ב"סתו אלהתה" – האלילה המצרית הנודעה – סתו. גם פה הננו נפגשים עם הדעה הישראלית העתיקה, כי מלבד ה' אלהי ישראל עוד ימצאו אלהי העמים, כמו: כמוש אלהי מואב, מלכם אלהי עמון, שלהם ג"כ יש שליטה ומציאות. אולם גם העבריה הזאת לא חפצה ב"נשואי תערובות" ובעלה השני שבראשונה נקרא: “אצחור בן צחא” – שם מצרי טהור – יקרא במגלה מאוחרת בשם “נתן”. כנראה אולץ המצרי אצחור להתגיר. זה מראה כי היהודים שמרו כבר אז את טהרת גזעם – מה שאפשר היה ללמוד גם מהתנ"ך, אלמלא נמצאו הרבה מעוררין נגד הדעה הזאת.
לא רק משפחה אחת נמצאה במקום ההוא, אלא “עדה” שלמה של יהודים, מסודרים וחיים ע"פ מנהגיהם ותורתם. בדבר גירושין יאמר, כי הזכות לבעל ולאשה להודיע ב"עדה" כי הנשואין נתבטלו. נכבד אם כן כי זכות הגירושין נמסרה גם לאשה והיא יכולה גם לגרש לא רק להתגרש, כמו שנוהג אחרי כן.
מי היו היהודים האלה ואיזו הדרך באו למצרים העליונה? המגלות נותנות לנו תשובה ברורה שאין לפקפק בה. בכתב הנקרא “מכתב אריסטוס־המזויף”, המספר ספורים אגדיים ע"ד העתקת השבעים, יזכר כי היהודים באו למצרים יחד עם הפרסים. אין ספק, כי בין דברי האגדה הנמצאים במכתב ארסטוס הקבלה ע"ד יהודים שבאו למצרים עם הפרסים בעת ובעונהאחת הנה אמתית. הפרסים שמו את היהודים לחיל המצב במבצרים אשר לכדו. כי היהודים מלאו את החובה הזאת באופן נעלה תעידנה הידיעות הנזכרות אצל יוסיפון ואצל אחרים ע"ד חיל מצב במבצרים שהיה מעם היהודים כמו: לתלמי לגי, ליוליוס ציזר ועוד לאחרים. מהמגלות הננו יודעים כי היהודים נמצאו ביחוד ב"סן בירתא" (במצודת Sylui) ו"ביב בירתא". המצודה הראשית, כנראה, היתה בסון, כי שם גם מקום המפקד לכל הצבא: “ודרנג רב חילא זי סון”. אולם קרובות היו זו לזו ולחיל המשמר היו בתים ואחוזות בשני המקומות ובלי מפריע היו עוברים ממקום למקום. מצב היהודים בחמר היה טוב עד מאד. את יהדותם לא עזבו, כאשר נוכחנו כבר למעלה. כי עזבו את השפה העברית – אין כל יסוד לזה. השטרות צריכים היו להכתב בשפה הארמית כי זאת היתה אז השפה הרשמית בממלכת פרס לכל המדינות מעבר לנהר פרת (עיין בספר Ed. Mayer Entstehung des Jdtms) להפך השמות הפרטים מראים כי השפה העברית היתה שומה בפיהם.
הרבה שאלות חדשות וחשובות לשאלות ישנות הביאה המציאה החדשה הזאת. לחקרים, לבלשנים ולהסטוריוגרפים נתן ענין רב לענות בו ושדה רחב לעבודה.
ברן (שווייץ). י. מהרש"ק.
(“העולם”, כ"ד אייר, א' תתל"ח לחורבן. 8.5.1907).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות