אנחנו חיים במדינה שמוכנה לשלם תמורת החזרת אזרח מפוקפק בחיים משבי החיזבאללה ועוד שלוש גופות של חיילים, ב־400 אסירים ביטחוניים, בתוכם כמה מ"קלפי המיקוח" שהוחזקו כאן. מדינה שמשרד החוץ שלה משגר יחידות חילוץ מיוחדות לאתר מטיילים צעירים שהלכו לאיבוד באיזה חור בקצה העולם, נפלו לתוך נהר שורץ תנינים או נתקעו בסופת שלגים, ולהחזירם הביתה. אין גבול למשאבים ולמאמצים שמדינת ישראל נכונה להשקיע בהצלת חיי אזרח או חייל שלה, הנמצאים במצוקה, וזקוקים לעזרתה. כל ישראלי יודע את זה. כשהוא יוצא למשימה צבאית נועזת או להרפתקת חייו בהרי טיבט, מלווה אותו תחושה ישראלית־בלעדית, שבעצם הוא אינו לבד בשום מקום אף פעם. בעניין הזה יצאו לישראל מוניטין בעולם כולו.
למה דווקא במצב חירום, בנושא חיי אדם בסיכון, אנחנו כאלה נהדרים? אם היתה לנו דמוקרטיה מפוארת, אולי זה היה אך טבעי. אבל מאחר שבתחומים אחרים ולגבי ערכים אחרים, מצב הדמוקרטיה בישראל הוא לא מי יודע מה, מתבקש פה הסבר נוסף. נראה כי חברו כאן ערכים דמוקרטיים עם ערכים יהודיים. רוח מאמר חז"ל “כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא” שורה על ממשלות ישראל לדורותיהן. כמו שהסביר ראש הממשלה אריאל שרון עצמו את קבלת ההכרעה בעניין עסקת טננבוים ושלושת החטופים – זה היה “רגש יהודי”.
מדינת ישראל שיכללה את עקרון קדושת החיים והביאה אותו לשיאים המאתגרים מדינות אחרות. מבחינה זו, אנחנו בהחלט אור לגויים. אלא שבאותה מדינה, במשך השנים האחרונות, לא היו הרבה ימים שבהם לא נהרג איש, משני הצדדים, כתוצאה מהסכסוך המתמשך.
סטטיסטיקות מראות שכל ישראלי שני חווה, קשור, או מכיר מישהו שנפגע בפיגוע. על המראות בטלוויזיה אין צורך להכביר מילים. ילדים ונוער נתקלים במוות, ונחשפים לסוגים שונים של אלימות ומוות בגיל צעיר מאוד. המוות נהפך לחלק בלתי נפרד מן החיים כאן. ולא במובן הרוחני החיובי. תודעת המוות שהתחזקה אצל כולם היא תודעה של מוות שבא בחטף. מוות כתוצאה מאלימות. מוות של צעירים, של חפים מפשע. מוות אקראי. מוות של רולטה רוסית. מעל העשייה והשגרה של החיים, של היומיום, מרחפת שאלה נוראה – מי יהיו הקורבנות הבאים? האם חלילה מישהו מאהובינו? מקרובינו? ממכרינו? מחברינו? מישהו שהכרנו בעבר? זה משנה את תחושת הקיום. זה משנה את התחושה כלפי האמונה הבסיסית בתהליך החיים. אדם היודע שאם יעלה על אוטובוס יש סיכוי ממשי שיתפוצץ לפתע, לא יכול להיות עוד אותו אדם שהיה. צעיר ששירת במחסום מול פלסטינים, אינו עוד אותו צעיר שהיה. אזרחי מדינה שבה נרצחו יותר מאלף איש, אישה וילד בפיגועי התאבדות ואשר צבאה הרג יותר מאלפיים איש, אישה וילד מקרב שכניהם/אויביהם הפלסטינים, אינם עוד מי שהיו.
זה משיק לתחומי חיים אחרים.
האזרח בישראל אומר לעצמו: אני חי במדינה שמבטיחה לי שאם תשמע כי נפלתי ממצוק כשטיפסתי על ההימאליה, היא תפעיל את חדר המצב, היא תעמיד מטוסים ומטפסי הרים, והיא תשלח את חיליק מגנוס לחלץ אותי, חי או מת. יחד עם זאת, אני חי במדינה שלא יכולה להבטיח לי שאם אשב ואוכל ארוחת בוקר עם חבר בבית קפה, בשכונה שבה אני גר, אצא משם בחיים. בתוך האנומליה הבלתי נתפסת הזאת, בין קצה לקצה, מתנהלים חיינו.
*
איך אפשר להכיל את הפער הזה, בין מדינה שמקדשת את החיים כנראה יותר מכל מקום אחר בעולם, ובין מדינה שבה מוות ושכול הם חוויית השגרה שלה. איך אתה מציע להסתכל על מה שקורה לאזרח שחי במדינה שבה מתרחשת זילות נוראה כל כך של ערך חיי אדם?
אני מסכים שבתוך זרם האירועים המציף אותנו כל הזמן בולטות לעין תופעות קיצוניות, חרדה עצומה לחיי אדם, מצד אחד, זילות מזעזעת בחיי אדם, מצד שני. זוהי תמונה קשה, אני מסכים. אני מניח שבמידה מסוימת זוהי תמונה תקשורתית, תמונה הנוצרת בתקשורת הששה להבליט את התופעות הקיצוניות ומתעלמת לחלוטין מן התופעות השגרתיות. אני מניח, לכן, שהתמונה האמיתית יותר טובה מן התמונה התקשורתית, אבל גם היא קשה. אם חמישה אנשים נרצחים אצלנו כל שבוע, התמונה קשה, מחרידה ומתסכלת.
התמונה קשה, כי אנשים נהרגים אצלנו דרך שגרה, מבלי שינועו אמות הסיפים. שבוע שיתרחש בו פיגוע פלסטיני שייהרגו בו עשרה אנשים, יהיה שבוע שבו נעסיק את עצמנו בשאלות שאירוע כזה מעורר, ברמה האישית, ברמה המערכתית, ברמה הממלכתית. שבוע שייהרגו בו עשרה אנשים בתאונות דרכים, בגלל נהיגה פרועה, בגלל נהיגה בהשפעת אלכוהול, בגלל זלזול בתמרורים, בגלל התעלמות מן החוק, לא יהיה שבוע שבו נעסיק את עצמנו בשאלות שאירועי תאונות כאלה היו יכולים לעורר.
התמונה מחרידה, כי אנשים נהרגים אצלנו, מפני שיש בינינו רבים שמעשיהם אינם מעידים על שום נאמנות לערך חיי אדם. כל פעם שאני נוסע מביתי ליד תל השומר לחיפה או לירושלים, אני יודע שאמצא את עצמי בסביבתו של נהג אחר שייסע באופן שיסכן את חיי, בעקיפה מופקרת, בזלזול מוחלט בתמרורים, בהצמדת פגוש אל פגוש במהירות גבוהה. פעם נכנסתי לחניון, נסעתי לתומי במסלול הצר, המוביל אל הקומות העליונות של החניון. לפתע הופיעה מולי מכונית נהוגה בידי אישה. לפני שנתקלה בי היא היתה מוכרחה לעבור סדרה שלמה של תמרורי “אין כניסה”, אבל היא ציפצפה עליהם. כשהערתי לה שהיא מסכנת את חיי עצמה ואת חיי מי שישבה לידה ואת חיי בנסיעה כזאת, היא גיחכה, משכה בכתפיה, לא נראתה משתכנעת. האטימות הזאת מחרידה.
והתמונה מתסכלת, כי אדם מתקשה להבין, בדיוק כמו שאמרת, איך ייתכן שלא חילחלה אל תוך עולמו של כל אחד מאיתנו החובה לשמור על חיי אדם, כאשר כל אחד מאיתנו ער למאמצים מתמידים, של המדינה, של מוסדות וגופים, של יחידים רבים מספור, להגן על חיי אדם מכל סכנה הנשקפת להם.
אני יכול להציע תשובות חלקיות לתמיהה הזאת. הנה אחת, לדוגמה. בהתנהגות הרווחת מובלעת הנחה שראוי לחושפהּ. זה טבעי שמידת הרצינות שלנו בדבר השמירה על חיי אדם היא כמידת הרצינות שלנו בדבר האיום הנשקף לחיי אדם. ככל שהאיום יותר רציני, כך השמירה תהיה יותר רצינית. מהו איום רציני, חוץ מפיגוע, מהו איום שניתן להתעלם ממנו, חוץ מהסכנה שמטאוריט ייפול על כדור הארץ? אני מניח שכל אחד מאיתנו קובע לעצמו מהו בעיניו איום רציני, מהו בעיניו איום זניח. וכאן נכנסת לתמונה אותה הנחה מובלעת. איום הנשקף לנו מידי אויב הוא תמיד איום רציני. איום הנשקף לרבים מאיתנו בבת אחת, לאו דווקא מפיגוע, אלא גם האיום של רעידת אדמה בעוצמה גבוהה, הוא תמיד איום רציני. אולם איום הנשקף לנו מבפנים ולא מבחוץ, באופן אישי ולא באופן המוני, הוא איום זניח. לכן, אנחנו רואים סולידריות חברתית, מאורגנת ברמה הממלכתית, בתגובה לפיגוע או לאסון המוני כלשהו, אבל לא רואים סולידריות ברמה כזאת בהרבה הקשרים אחרים, שיש בהם איום, ואנחנו רואים איך אנשים רבים, בכל מקום, בכל שעה, תופסים איומים רבים כזניחים, מפני שהם לא רואים את עצמם לנוכח פני אויב או בצִלו של אסון המוני. בהתנהגות הרווחת ניכרת השפעתה של הנחה מובלעת זו, אף שהיא מוטעית בהחלט.
על מה זה מעיד? מה זה אומר עלינו?
אני חושב שזה אומר עלינו משהו עמוק. כל חברה אנושית היא מגוונת. בכל חברה יש גילויים של התנהגות קיצונית, לכאן ולכאן. אך כמו שאומר הפתגם, “אנחנו כמו כולם אבל יותר.” אנחנו חברה בעלת נטייה לעוצמות גבוהות, לטוב ולרע. כשמתגלות אצלנו תופעות חיוביות, הן מתגלות בעוצמה לא רגילה. יש לנו מעיינות בלתי נדלים של נדיבות, למשל, סולידריות קהילתית מדהימה. את מכירה את ספר הגמ"חים של ירושלים? לא יאומן כי יגומ"ח. נהדר. הצרה היא שמאותו שורש חזק של אינטנסיביות צומח עוד משהו. כשמתגלות אצלנו תופעות שליליות, גם הן מתגלות בעוצמה לא רגילה. יש לנו גם מעיינות בלתי נדלים של רוע לב, צרות עין, זחיחות דעת, עזות מצח. כל זה אומר שיש לנו בעיה של ריסון עצמי. אנחנו יודעים להתמסר, לא יודעים להתרסן. אנחנו יודעים להרחיק לכת, לא יודעים ללכת עקב בצד אגודל. ישראל במיטבה היא מוקד של גאווה גדולה, ישראל במירעה היא מוקד של בושה וחרפה. דרוש כאן טיפול שורש חינוכי, חברתי, תרבותי, היסטורי ממש.
אתה יודע, לא מוכרחים ללכת עם זה עד חיים או מוות. אפשר גם לקחת סתם סיטואציה שגרתית, נניח, יחס של פקיד ציבור לאדם שעומד בתור ומבקש דבר מה. נניח, יחס של נהגי מוניות ללקוחות שלהם. נניח, אטימות לב המערכת לבעיות של האזרח הקטן. בכל יום אנחנו מוצאים בעיתון דוגמה לשרירות לב, לאטימות, להיעדר רגש ונדיבות כלפי החלש, כלפי מי שנמצא במצוקה גדולה. ומול זה – חיליק מגנוס, יורד בסנפלינג מעל מצוק, בהימאליה, להציל אותנו. איך אתה מסביר את הפער הזה?
קודם כול, אל תגזימי. כל יום אני מוצא את עצמי שוב ושוב ב"סיטואציה שגרתית" כזו או אחרת ובדרך כלל אין לי עילה לתלונה. בדרך כלל, הש"ג בכניסה לבסיס הוא ענייני ואפילו אדיב. בדרך כלל, המשתתפים בדיון המקצועי יודעים מה שהם אומרים ואפשר ללמוד מהם לא מעט. בדרך כלל, הנהג המסיע אותי הוא זריז, יעיל וגם בן שיחה. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כמובן שיש גם שוטים וטרדנים ורשעים ומה שאת רוצה, אבל “הסיטואציה השגרתית” היא לא גרועה.
וגם פה, כמובן, התקשורת לא משקפת את המציאות, אלא רק את השוליים שלה. לפעמים, בעיקר בחו"ל, אני נכנס לאתר האינטרנט של עיתון הארץ, מחפש את רשימת “כל חדשות היום”. את רואה את הכותרות, לא את הידיעות עצמן, עם המודעות שביניהן, בעיתון המודפס. בדרך כלל, זה נראה קטלוג של צרות. אין שם זכר לשום “סיטואציה שגרתית”. נכון שלא צריך להיות שם ייצוג של השגרה, החוזרת על עצמה, אבל זה גם נכון שהמציאות, במיוחד “הסיטואציה השגרתית”, ממש לא משתקפת בעיתון.
בעיקרו של דבר, אני לא חושב שאנחנו חברה בעלת סטנדרט כפול, מעבר לנכונות הרווחת בכל מקום לתת מקום לדעות הקדומות שיש לנו בעד ונגד, בעיקר בעד עצמנו ונגד זולתנו. הפילוסוף ברטרנד ראסל כתב פעם, בספר שנקרא מסות לא פופולריות, שאם את קוראת ידיעה על מה שעשתה מדינה כלשהי למדינה אחרת ואת שופטת אותה מיד, לשבח או לגנאי, מוטב שתנסי להחליף את השמות של המדינות ולראות אם השיפוט שלך נשאר במקומו. כך תוכלי ללמוד אם השיפוט שלך ענייני והוגן או עומד רק על כרעי התרנגולת של הדעות הקדומות שלך. זה נכון לא רק לגבי מדינות, אלא גם לגבי אנשים וקהילות ומקצועות ועמים ומה שתרצי.
שרדנות יהודית 🔗
אנחנו לא בעלי סטנדרט כפול, אנחנו בעלי נטייה לעוצמות גבוהות. זה מתבטא, אגב, לא רק בהתנהגות קיצונית, אלא גם בהתנהגות שהיא לא קיצונית אבל היא בגדר “יותר מדי”, התבטאות יותר מדי חריפה, מסקנה יותר מדי גורפת, הרגשה יותר מדי מיואשת. כל אחד מכיר את זה. “בסך הכול, לא זינקתי אל תוך הצומת כבר באור הצהוב. מה הוא מצפצף?” “בסך הכול, לא אמרתי מה שהוא חושב, אלא מה שאני חושב. מה הוא מתלהם?”
ומאחורי כל זה מסתתר כאב אחד גדול. אני חושב שהאינטנסיביות שלנו היא אחד מהיסודות המובלעים של צורת החיים הגלותית, שירשנו, מבלי משים, מן הדורות של אבותינו ואמותינו הנרדפים מדי פעם, הנחושים לשרוד כל הזמן. במעמקי צורת החיים של היהודי הישראלי רובצת השרידה. היא הערוגה בה צומחת האינטנסיביות, עם חוסר הסבלנות, עם קוצר הראות, עם ההתמקדות במה שקורה היום על חשבון מה שעלול לקרות מחר. ולא כל אלה עצי פרי לתפארת ולא כל אלה עשבים שוטים. זאת הערוגה, ראוי לטפח בה את עצי הפרי ולנכש ממנה את העשבים. האינטנסיביות היא עץ הראוי לטיפוח, בצד אחד, כשם שהוא ראוי לגיזום, מן הצד השני. היא זאת שעוזרת לקיים בנו את הנכונות שפתחת בה לגלות מאמצים עילאיים, נחושים להדהים, כמעט בלתי מרוסנים, להציל אדם מישראל. ביום מן הימים יסופר מה נעשה כדי לאתר את צוללני “דקר”, מה נעשה כדי להגיע אל רון ארד, מה נעשה כדי למצוא את גיא חבר. בבוא היום, אנשים לא יאמינו למשמע אוזניהם. השרדן נמצא תמיד בחרדה קיומית, פועל היטב לנוכח איומים מיידיים. ברגע שהוא מוצא את עצמו ב"מצב חירום", הוא בשיאו. לכן הוא נחוש להציל, אבל בהווה, לכן הוא נחוש לנצח, אבל בכל דבר, בצומת, בוויכוח, במה לא.
הגלות היא חלק מן התשתית ההיסטורית של חיינו. פעם חונכנו ל"שלילת הגלות" ועשו לנו את זה באופן שביטא את הגלותיות עצמה, את העוצמות המופרזות, את המאבק הגורף, הדבקות הגורפת, העוינות הגורפת. עכשיו יש מי שמטיף לנו ל"אהבת הגלות", בעיקר משנאת הציונות, לא מעט מתוך הזדהות עם “האחר” הפלסטיני, וגם זה נעשה באופן המבטא את הגלותיות עצמה, בהפרזה עצומה. גם כשהיא נלעגת, אפילו כשהיא נואלת, לא קשה לזהות את הערוגה שבה צמחה. אותה ערוגה. היחס שלי אל התרומה של הגלות לאישיות של היהודי, גם הישראלי, גם שלי, הוא יחס אחר, היחס לכל תשתית היסטורית, תרבותית, חברתית, אישיותית. אנחנו בדרך מן הגלותיות השגרתית אל העצמאות השגרתית. מן העיר שיצאת ממנה אתה לוקח איתך אל העיר שאתה חותר אליה, את מה שטוב בעיניך, וזונח את מה שרע בעיניך. האינטנסיביות טובה בעיני, גם אם היא טעונה גיזום מתמיד בצד אחד.
מה כל זה אומר על הדמוקרטיה שלנו?
אפשר למתוח, ובצדק, ביקורת נוקבת, לעתים קשה, על היבטים שונים של הדמוקרטיה הישראלית. המלאכה מרובה והפועלים עצלים. ועם זאת, חרף כל החולשות שלה, מגיע לה שבח על היחס שהיא מגלה, בהקשרים מגוונים, באמצעות המנגנונים שלה, המדיניות שלה, המנהגים שלה, לערך חיי אדם. גם זו לא טלית שכולה תכלת, כמעט ואין צורך לומר. בלי להיכנס לעובי הקורה של ממצאי ועדת אור, מותם של שלושה־עשר אזרחים ישראלים, כולם ערבים, באש שוטרים, בהקשר של הפגנות סוערות
וחסימת כבישים ראשיים, הוא כתם, בין שמדובר בהתנהגות לקויה של שוטר, בין שמדובר בהכנה מקצועית לקויה של תגובת המשטרה, בין שמדובר במדיניות לקויה בדבר הפעלת הכוח המשטרתי, בין שמדובר במדיניות לקויה בדבר בניין הכוח המשטרתי. כל ליקוי כזה היה צריך להיראות מראש כליקוי הנגוע בסכנה לחיי אדם, סכנה יתרה. וליקויים כאלה יכולים להתגלות גם בהקשר של החוק ופירושו בידי בית המשפט. לא מזמן החליט בית המשפט העליון, כי אזרח ישראלי, החשוד ברצח שביצע בתאילנד, ראוי שיישפט בתאילנד ולא בישראל, אף שבתאילנד הוא צפוי לעונש מוות, שעה שבישראל אין עונש מוות באשמת רצח. שוב, בלי להיכנס לעובי הקורה של העובדות הנתונות והשיקולים המשפטיים, התגלה כאן סולם ערכים לקוי, בלתי מוסרי, מנקודת המבט של מדינה שאין בה עונש מוות. אפשר להכביר מילים בדבר החשיבות העקרונית של ההסדר הרווח, הגורם לאדם להישפט במקום שבו בוצע הפשע שהוא חשוד בו. קשה להשלים עם העדפת העיקרון הזה על פני העיקרון המוסרי המחייב את הרחקתו של כל אזרח ישראלי מסכנה הנשקפת לחייו בגין עונש מוות העלול להיות מוטל עליו. רבים הם הנימוקים המוסריים כנגד עונש מוות. פעם כתבתי על זה ומניתי שבעה נימוקים שהספרות המקצועית של תורת המוסר מעלה כנגד עונש מוות. מדינת ישראל הביעה התנגדות לרעיון של עונש מוות, שבכלל ספק אם הוא בגדר עונש של ממש, במובן העמוק של המילה. היא עשתה זאת כשביטלה את עונש המוות. מערכת החוקים שלה חייבת לאפשר לה, באמצעות בית המשפט או בלעדיו, לדרוש שאזרח ישראלי יישפט בישראל, גם אם העבֵרה שהוא חשוד בה נעשתה בחו"ל, אם צפוי לו שם עונש מוות. אגב, מדינת ישראל השאירה את הרעיון של עונש מוות בשני הקשרים מיוחדים. אני הייתי מבטל אותו גם שם, אבל נניח לזה. צריך להבין שבמדינה דמוקרטית לא קיים משהו חשוב יותר מחיי אדם. פרטים במדינה הזאת יכולים לתת למשהו אחר ערך גבוה יותר, בסגנון “ייהרג ובל יעבור”, אבל המדינה, כמדינה דמוקרטית, חייבת לתת מעמד עליון לשמירה על חיי אדם, מפני שחייו של האזרח הם תנאי הכרחי לכך שיוכל לקחת חלק בכל ההסדרים של המדינה הדמוקרטית, ליהנות מן הפירות המעשיים של העקרונות המוסריים העומדים ביסודה. אפשר לומר, באופן ציורי, שבין האזרח, באשר הוא אזרח, לבין המדינה, באשר היא דמוקרטית, מתנהל כל הזמן דיאלוג סמוי: האזרח שואל: מדינה, מדינה, מה עשית היום, מה עשית עד היום, כדי להגן על חיי, מפני כל סכנה הנשקפת להם?
המדינה משיבה. המדינה חייבת לו תשובה.
שאלה שראשי המדינה בשנים האחרונות ודאי מתפללים כל לילה שלא ישמעו אותה בבוקר המחרת מפי אף אחד.
אני מבין מה שאת אומרת, אבל אני מתכוון לדיאלוג סמוי אחר, כזה המתנהל כל הזמן, לא רק לעת סכנה, לא רק לאחר פיגוע או אסון אחר. דעתי היא שלמדינה צריכה להיות תשובה נכונה בכל תחום של סכנה. לפעמים התשובה הנכונה היא הודאה במאמץ מוצלח, לפעמים היא הודאה במאמץ פחות מוצלח, אפילו פחות מזה, לפעמים היא הודאה בכישלון. המדינה עושה הרבה מאוד בתחום השמירה הביטחונית על חיי אדם. היא עושה הרבה, בהצלחה, בתחום השמירה הרפואית על חיי אדם. והיא עושה הרבה יותר ממה שהאזרח יודע, אבל עדיין פחות מדי, בתחום השמירה על האזרח מפני מוות בתאונת דרכים. ראוי להדגיש, כי התשובה הראויה של המדינה לא יכולה להיות פשטנית: יש צה"ל, יש שב"כ, יש משטרה, יש בתי חולים, יש ויש. התשובה שהמדינה חייבת לאזרח תסביר לו גם את מידת האפקטיביות של כל אחד מן המנגנונים האלה, תספר לו מה היא עושה כדי לשפר את הרמה. המדינה הדמוקרטית חייבת לאזרחיה הגנה אפקטיבית מפני הסכנות המוכרות, לא מנגנון העוסק בסכנות הללו כך או אחרת.
בוא נבדוק מה מתרחש הלכה למעשה. אזרחי המדינה רואים במשך כמה שנים שהורגים מאות מהם די בקלות, האמון שלהם נפגע. ישנם הדיווחים היומיומיים על אינספור הפיגועים שצה"ל והשב"כ הצליחו לסכל, אבל אצל האזרח, אלה לא נספרים. נספרים אלה שהתממשו. זהו הטבע האנושי: נספרים אלה שנהרגו, לא מי שהיו עלולים ליהרג. האזרחים בישראל עלולים להגיע למסקנה שהמדינה האמורה להגן עליהם לא מספקת עוד את הסחורה. כלומר, צד אחד בחוזה, בסעיף הכי משמעותי, הופר. האם זה לא מערער את כל תשתית ההסדר בין המדינה והאזרחים? האם אין כאן סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית?
לא. לא. זה ממש מה שנקרא “לקפוץ למסקנות”. נניח שאני מסכים עם הקביעה שלך שבני אדם סופרים רק פיגועים שהתרחשו, מתעלמים לגמרי מכל הפיגועים שלא התרחשו, כי סוכלו בעוד מועד. האם עלי לקבל את זה, כעמדה סבירה, לגיטימית? האם על המדינה נגזר לקבל את זה, כבסיס מחייב למדיניות, להתנהגות? בעיני זה לא הוגן, לא אחראי, ממש בלתי נסבל, להתעלם מכל ניתוח רפואי מוצלח, לומר על הרפואה שהיא מתבטאת רק בניתוחים שנכשלו. זה לא מוסרי, לא רציני, ממש בלתי נסלח, להתעלם מכל ההצלחות של צה"ל, של השב"כ, של המשטרה, בסיכול פיגועים, במאמצים הרוויים בחירוף נפש, ולומר על המדינה שהיא משתקפת רק בפיגועים המתרחשים מדי פעם. אני לא יודע למה את חושבת שזה “הטבע האנושי”. אולי זה “הטבע העיתונאי”. אבל נניח שזה יותר טבעי לזכור כישלונות מאשר הצלחות, אז מה? אדם צריך להכיר בחולשות המחשבתיות של עצמו, במיוחד אם הן טבעיות, כאלה שהכול נגועים בהן. חולשה מחשבתית היא אולי בסיס לבקשה של האזרח לקבל עזרה מחשבתית, בוודאי לא בסיס לדרישה של האזרח לעקם את העולם כדי שיתאים לעקמומיות
שלו. את רואה תמונות של פיגוע שהתרחש, הרוגים, פצועים, הרס, הלוויות, הכול מזעזע, הרוב מטביע חותם, לא מעט נשאר בראש. את לא רואה תמונות של פיגוע שלא התרחש, אין הרוגים, אין פצועים, אין הרס, אין הלוויות, כאילו לא קרה כלום. את רואה חיילים של צה"ל תופסים בג’נין מחבל שהיה בדרכו לבצע פיגוע. אילו התרחש הפיגוע המתוכנן היו נהרגים עשרה או עשרים בני אדם. מה נכנס לראש? תמונה של חייל תופס בכוח בחור כחוש, ממש מעורר רחמים. מה לא נכנס לראש? התמונה של יוסי, שלא נהרג, אבל היה נהרג בפיגוע המתוכנן. התמונה של רינה, שלא נפצעה, אבל היתה נפצעת בפיגוע הזה. התמונה של הקניון, שלא נהרס, אבל היה נהרס באותו פיגוע. מראה המחבל הכחוש מעורר בך חמלה. מראה הישראלים שלא נהרגו, רק מפני שהמחבל נתפס, לא מעורר בך שום רגש. אף אחד לא מראה לך אותם, לא ממחיש לך את המוות שסוכל, את הפציעה שנמנעה, את ההרס שלא התרחש. זוהי חולשה מחשבתית. חלק מן ההתנגדות לרעיון הסיכול הממוקד עומד עליה, במקרה הטוב. צריך להכיר בחולשה הזאת, צריך להתגבר עליה. היא מכשלה מוסרית.
כשהאזרח שואל את המדינה, בדיאלוג הסמוי שדיברנו עליו קודם, הוא לא רשאי לומר לה, לא עשית כלום, עובדה שהתרחש פיגוע. הוא אמור לבקש את הנתונים שהיא חייבת לספק לו. נניח שמתוך תשעים פיגועים מתוכננים סוכלו שמונים ותשעה, אבל אחד לא סוכל, התרחש, המחבל עלה לאוטובוס, פוצץ את עצמו, הרג איתו עשרים אנשים. זה נקרא שהמדינה שומרת עלי או נקרא שהיא לא שומרת עלי?
אולי היא שומרת עלי, אבל לא מספיק טוב, כי הייתי עלולה להיות אחת מהעשרים.
נכון, אבל חכי רגע. המדינה שומרת עלי? התשובה היא חיובית. המדינה שומרת עלי באופן מושלם? התשובה היא שלילית. המדינה שומרת עלי באופן מוצלח למדי, אולי חסר תקדים? התשובה היא חיובית. המדינה יכולה לשמור עלי באופן מוצלח עוד יותר? התשובה היא חיובית. המדינה מתחמקת מלשמור עלי באופן מוצלח עוד יותר? התשובה היא שלילית.
את זוכרת מה שאמר אבי דיכטר, ראש השב"כ, בכינוס פומבי: המדינה לא סיפקה לאזרחים את ההגנה שהיא חייבת להם. אני מכבד אותו מאוד על האמירה הזאת, מפני שיש בה לקיחת אחריות, מפני שיש בה אומץ ויושרה, ובעיקר מפני שיש בה ביטוי נכון, מדויק, של העיקרון הבסיסי: המדינה חייבת לאזרחיה הגנה על חייהם מפני פיגועי טרור. אם מתרחש פיגוע, אין פירושו של דבר שהמדינה התרשלה, אין פירושו של דבר שהמדינה התחמקה, פירושו של דבר שהמדינה לא סיפקה את ההגנה מפני פיגוע. צריך לברר למה, כדי שזה לא יקרה שוב. הרמה הקבילה של פיגועים מתרחשים, מבחינת השב"כ, אומר דיכטר לאזרחים, היא “אפס פיגועים”. יפה מאוד. אני רוצה להצביע על עוד עיקרון שלאורו יכול האזרח לבחון את השאלה האם המדינה מגינה עליו כראוי או לא – עקרון הטווח הקצר והטווח הארוך. ייתכן מצב שבו המדינה עושה את המקסימום, או קרוב למקסימום, ביעילות רבה, בטווח הקצר, אבל אינה משקיעה את המשאבים הדרושים לפתרון הבעיה בטווח הארוך. לדוגמה, היא מנהלת מלחמת חורמה נגד המפגעים, מסכלת כמעט מאה אחוז מהפיגועים המתוכננים, בונה גדר ביטחון, נותנת עדיפות לתקציב הביטחון, אבל מעלימה עין מהתפשטות המאחזים הבלתי חוקיים, באופן המקשה על כל חתירה לשלום, שהוא כידוע המיגון האולטימטיבי לחיי אזרחיה. בכך היא לא נוהגת כראוי בתחום בניית המיגון שהיא חייבת לספק לי לטווח הארוך. דוגמה אחרת, בכיוון הפוך. נתאר לעצמנו קצין צה"ל המופקד על מחסומים, שהוא גם קשוב למצוקות האוכלוסייה הפלסטינית, רגיש למערכת הלחצים המדינית, נותן את הדעת על התדמית התקשורתית של ישראל בעולם, והוא אומר לעצמו, נוריד כמה מחסומים, נוותר על בידוק אמבולנסים, כי זה ישתלם לנו בטווח הרחוק. אני מקווה שאין קצין כזה, מפני שאם יש, הוא טועה. אם אפשר להסיר מחסומים, באופן שיקל על התושבים הפלסטינים ולא יסכן את אזרחיה של המדינה, כולל חייליה, מן הראוי לעשות זאת. אם יש יסוד להניח כי כבר לא נשקפת שום סכנה של הברחת מחבלים ואמצעי לחימה באמבולנסים, ראוי להפסיק לבדוק אמבולנסים. אבל השקעה לטווח ארוך, במחיר סכנה לחיי אדם בטווח הקצר או הבינוני לא באה בחשבון. היא לא מוסרית. מה יגיד לעצמו קצין דמיוני כזה, אם שבוע לאחר הורדת מחסומים משמעותיים ושחרור האמבולנסים מכל בידוק, יעבור מחבל, באמבולנס, כל הדרך מן הבית אל הקניון, יתפוצץ וירצח ישראלים? “הנחתי לכמה ישראלים להירצח בטווח הקצר כדי שהשלום יגיע בעוד שנתיים ולא בעוד עשר שנים?” זו לא תשובה קבילה. היא לא באה בחשבון. המדינה, ובמסגרתה צה"ל והשב"כ ומג"ב וכל השאר חייבים לפעול תמיד לטובת האזרחים, בכל הטווחים, קודם כול הקצר ואחר כך גם הבינוני והארוך, מפני שבכולם אורבות סכנות ואת כולן חובה לסכל.
רון ארד, אלחנן טננבוים 🔗
מה אתה אומר על המקרה של אלחנן טננבוים?
מדי פעם מתרחשים אירועים דרמתיים, בהם משתקף בצורה יוצאת דופן הרעיון של חובת המדינה לשמור על חיי אזרחיה. סיפור טננבוים הוא דוגמה מצוינת. אלה מרכיבי הסיטואציה: יש פה אזרח,
שנמצא בידי החיזבאללה, ארגון טרור, עוין באופן מובהק, פעיל. יהודי ישראלי הנמצא בידיו הוא בחזקת אזרח שחייו בסכנה. ברגע שנשקפת סכנה לחייו של אזרח, המדינה אמורה להיות שם, כדי לעשות כל מה שביכולתה לעשות כדי לחלצו מן הסכנה ולהחזירו הביתה בשלום. כל יתר הפרטים של סיפורו הם בשלב זה לגמרי שוליים, אולי אפילו זניחים. בשעת הסכנה, זה לא משנה אם היה מעורב באיזו עסקה מפוקפקת או לא, אם יש לו חלק פעיל בכך שהגיע לידי חיזבאללה או לא, כל זה לא אמור לעניין את המדינה, בשלב זה. עכשיו, היא לא אמורה לעסוק בשאלה כיצד נוצרה הסכנה לחייו, אלא רק בשאלה כיצד להוציא אותו מכלל סכנה. באנלוגיה, אדם הגיע לחדר מיון ואני הרופא המטפל בו, המומחה לרפואה דחופה. אין לי מושג מי הוא, האם הוא אזרח ישראלי, או תייר, אולי מחבל פצוע, אולי פושע, אולי נהג שיכור שעלה עם רכבו על עמוד חשמל. זה לא מעלה ולא מוריד מבחינת חובת הטיפול בו, כדי להוציא אותו מכלל סכנה. בירור האשמה או האחריות לתאונה שהביאה אותו לחדר המיון חייב להידחות, עד לאחר החילוץ המוצלח מן הסכנה הנוכחית. כך במשל הרופא, כך בנמשל המדינה.
כשאתה אומר שהמדינה צריכה לעשות הכול על מנת להחזיר אזרח חטוף כמו טננבוים או חייל שנשבה, מה זה “הכול”? בכל מחיר? מה הגבול?
בעולם המושגים שלי אין טבלת מחירים, כשהמדובר בחיי אדם, טבלה שיש בה “בכל מחיר”, “במחיר סיכון לחיי שלושה אנשים נוספים”, “במחיר סיכון לשבעה אנשים נוספים” וכדומה, טבלה שלמה. אין טבלה כזאת. יש עקרונות ומן הראוי לנהוג על פיהם. המצבים מורכבים, הפתרונות יכולים להיות מורכבים, אין טבלה פשוטה, כל טבלה היא פשטנית, במיוחד אם היא מתנסחת במונחים של “בכל מחיר” או “לא בכל מחיר”.
מהם העקרונות?
עיקרון ראשון – אין שחר להשוואה מספרית של מה שאנחנו מקבלים לעומת מה שאנחנו נותנים. כל הסכם חילופין הוא בעל משמעות של “קח ותן”, אבל המספרים אינם מוקד העניין. המספרים נגזרים מהתפתחות המשא ומתן, כשכל אחד משני הצדדים רוצה “קח, פחות ככל האפשר” וגם “תן, הרבה ככל האפשר”, ונפגשים בנקודה המקובלת על שני הצדדים, שכל אחד מהם יודע מה הוא רוצה, בסופו של דבר, לקבל ומה הוא מוכן, בסופו של דבר, לתת. בניגוד לאמירות רבות, של פוליטיקאים ופרשנים למיניהם, למספרים אין משמעות ברורה. לעולם הם יתפרשו בידיו של כל צד, כאוות נפשו, לצרכיו שלו. מי שירצה, מטעמי פוליטיקה פנימית או חיצונית, יוכל לומר שהמדינה גילתה חולשה, “יצאנו פראיירים”, כי שיחררנו 400 עצורים חיים וקיבלנו רק את טננבוים ושלוש גופות של חיילים. מי שירצה, יוכל לפרש את העסקה ממש להפך. ראו איזו מדינה ייחודית היא ישראל, מדינה שכל אזרח שלה, חי או מת, שווה בעיניה מאה אזרחים של אויביה, מדינה שמציבה את הערך של חיי האזרח שלה מעל לכל דבר אחר. ופרשנות שלישית תהיה שהפגנו חולשה מול דרישה סחטנית של טרוריסטים, הראינו שהטרור משתלם, ופרשנות רביעית תהיה שהפגנו עוצמה מול דרישה סחטנית של טרוריסטים, שיחררנו רק את מי שרצינו לשחרר, את מי שממילא היינו משחררים בהקדם, וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא מתרגש מסוגיות פרשנות כאלה. מערכת הסברה מקצועית, זריזה, מתוחכמת, יכולה להעצים את המסרים החיוביים, לשרטט את העסקה באופן משכנע. וגם אם אחרים ייתנו לזה פרשנות אחרת, מה יהיה המשקל המעשי האמיתי של העובדה הזאת? לפני ביצוע עסקת טננבוים וגופות החיילים נשמעה ברמה הטענה שהעסקה תהפוך את מזכיר החיזבאללה לגיבור העולם הערבי. הוא יהיה חזק יותר, משפיע יותר, מסוכן יותר. ומה מכל זה קרה?
הפרשנים יפרשו וכל השיירות ייסעו לדרכן. זה מוביל אותנו לעיקרון שני. גם כל מיני שיקולים מדיניים בינלאומיים שאין להם זיקה ישירה לשמירה על חיי אדם מן הראוי שיהיו פחות חשובים מן הדבקות בחובת השמירה על חיי אדם. אותה אפשרות שהזכרנו לפני רגע, שהעסקה “תשדרג” את מעמדו של נסראללה בעולם, לא יכולה להכריע את הכף כנגד הצלת חיי אדם השבוי בידי חיזבאללה, ועוד פחות מזה להכריע את הכף כנגד הצלת חיי אדם ושמירת כבוד החיילים המתים על ידי החזרת גופותיהם. לשיטתו של ראסל, אותה ראינו קודם לכן, בואו נחליף את השם של טננבוים בשם אחר. האם מישהו היה מעלה בדעתו להעלות את הטיעון הזה כנגד אפשרות להחזיר הביתה את רון ארד? ודאי שלא. מי שצריך להחליש את מעמדו הבינלאומי של נסראללה, יעשה את שלו, בדרכים שונות ומשונות. ומי שצריך לחלץ אזרח ישראלי מסכנה הנשקפת לחייו, יעשה את שלו. ואם יש התנגשות בין התוכנית של הראשון לתוכנית של השני, תהיה ידו של השני על העליונה. עיקרון שלישי. במקרים כאלה, חובתה של המדינה לחיילים עוד עולה על חובתה לאזרחים, מפני שהם הגיעו למקום שבו הם נמצאים, כשפעלו בשמנו. אנחנו שלחנו אותם והם נחטפו. חובת המדינה לחייליה היא כמו ברית חזקה מאין כמוה, בכל מקום, בכל שעה. הצבא של המדינה הדמוקרטית אומר לחייל: אני רשאי לשלוח אותך למשימות צבאיות, גם למשימות צבאיות מסוכנות, גם למשימות צבאיות שלא כולם חוזרים מהן הביתה בשלום. יש לי סמכות מופלגת, מצד אחד, וגם אחריות מופלגת, מצד שני. כשאתה פועל במסגרת הצבא, אתה אף פעם לא נשאר לבד. חבריך יעמדו לצדך, בכל שעה שתהיה זקוק לעזרתם, פצוע, חטוף, שבוי, נעדר, חי או מת. החובה ביחס לכל אזרח הנתון בסכנה היא כבדה ועמוקה. החובה ביחס לחייל כבדה עוד יותר, עמוקה עוד יותר. אם טננבוים לא היה בשבי החיזבאללה, אלא בכלא בשווייץ, לא היינו יוצאים מגדרנו להחזיר אותו מיד הביתה, מפני שבכלא בשווייץ לא נשקפת סכנה לחייו. אבל אם לוחם ישראלי היה אסור בכלא שווייץ, היינו יוצאים מגדרנו כדי להוציא אותו משם.
מה עם חובת המדינה לאזרחיה האחרים המעורבים בסיטואציה, למשל, מה תגיד לאם שכולה שצופה בדאבון לב בהליך שבו מחבל פלסטיני שרצח את בנה, משוחרר בעסקת חטופים כזו, תמורת אזרח ישראלי שאולי הביא על עצמו בגלל שיקול דעת מוטעה איזושהי צרה בנסיבות מפוקפקות?
אני אומר לה ולאב השכול כמה דברים. ראשית, שום דבר שנעשה או לא נעשה לא יחזיר להם את הבן, אבל יש משהו שיכול להחזיר את טננבוים חי הביתה. אם אפשר לעשות זאת, חובה לעשות זאת. שנית, אילו היו לנו דרכים אחרות להחזיר את טננבוים חי הביתה, היינו מעדיפים אותן, אבל אין לנו. שלישית, היינו עושים אותו דבר בדיוק אילו בנם היה חי והיה צריך להחזיר אותו, בתמורה לשחרור פושע ואפילו רוצח. ורביעית, שחרור הרוצח של בנם אינו פגיעה בכבוד בנם. יש לנו מאה דרכים לבטא את הכבוד שאנחנו רוחשים לו ולא נגרע מאף אחת כמלוא הנימה בזה שנשחרר את הרוצח כדי להציל אזרח ישראלי מסכנת חיים. זה מה שאני רוצה לומר להם. ואם הם ירשו לי, גם אחבק אותם.
וזה מה שהמדינה אומרת לתמי ארד?
אני לא רוצה לעסוק בפרשה מסוימת. אני רוצה לעסוק בעקרונות. באופן עקרוני, התשובה לשאלתך תהיה – בוודאי, אותם עקרונות, לא אותם פרטים. הבן של האיש והאישה בשאלה הקודמת שלך נפל. רון ארד הוא לא בחזקת מי שנפל.
כיוון שהיו במשפחת ארד מי שהעמידו את פרשת רון ארד אל מול פרשת טננבוים ושלוש הגופות, צריך להזכיר עיקרון רביעי: כל פרשייה עומדת בפני עצמה. לא כורכים אחת בשנייה, לא מתנים פתרון של האחת בפתרון של השנייה. המדינה מטפלת כל הזמן בכל תיק, בפני עצמו, לא חדלה. זה לא טיפול בנוסח “או זה או זה”, אלא טיפול בנוסח “גם זה וגם זה”, תמיד. אין מצב שבו הטיפול האחד בא על חשבון הטיפול השני.
כשאנשים זורקים, אם גם בכאבם, מילים בסגנון “המדינה לא עושה כלום”, כדי למצוא נעדר, כדי להחזיר חטוף, כדי להביא גופה למנוחה נכונה, לבי כואב איתם, אבל נחמץ ומתקומם כנגד דבריהם. אין לדברים האלה שחר, אני אומר לך באחריות. אנחנו לא המדינה היחידה בעולם שיש לה חיילים נעדרים, אנחנו לא המדינה היחידה בעולם המחפשת אחר חיילים שמקום קבורתם לא נודע. את יודעת כמה חיילים כאלה יש לארצות הברית, ממלחמות המאה הקודמת? יותר משמונים אלף! גם בעצם הימים האלה הם עורכים חיפושים בצפון קוריאה. אנחנו יכולים ללמוד מהם פרקים בטכנולוגיה של זיהוי, הם למדו מאיתנו פרקים בערכי החיפוש. אל תאמיני לאף אחד שבא בטענות אל המדינה על ש"היא לא עושה כלום". היא עושה הרבה יותר ממה שהאזרחים יודעים, אפילו יותר ממה שהיו מדמיינים לעצמם, אילו התעניינו בזה. כמה צוותים של צה"ל מחפשים היום חיילים שמקום קבורתם לא נודע, מכל מלחמות ישראל, בעיקר ממלחמת העצמאות, וגם מימי שגרה? חמישה? שבעה? חמישים וחמישה! מבחינת ענף אית"ן (איתור נעדרים) של צה"ל, תיק שלא נסגר בעקבות איתור החייל, הוא תיק פתוח, פעיל, זועק, גם אחרי עשרות שנים. ברמת התפיסה העקרונית וגם ברמת ההצלחה המקצועית, מגיע למדינת ישראל בתחום זה צל"ש.
בהפעילה אותם עקרונות של ערך חיי אדם, ובהשתמשה באסירים ביטחוניים כקלפי מיקוח, המדינה משחררת אסירים שביצעו פעולות עוינות נגדנו. יש סיכוי שהם יחזרו ויפעלו כמחבלים, אולי מחבלים מתאבדים, ויהרגו אזרחים ישראלים נוספים. זה לא אבסורד?
עיקרון חמישי: המדינה לא תשחרר אסירים או אנשים אחרים שלגביהם יש הסתברות גבוהה כי ישובו לפעול נגד אזרחי המדינה. זה שיקול חשוב מאוד. היא אמורה לשחרר רק כאלה שאין חשש מפניהם או כאלה שהחשש מפניהם הוא בהסתברות נמוכה. במידה מסוימת, תמיד אנחנו לוקחים על עצמנו סיכון: מי לידינו יתקע שאדם שהנחנו לו ללכת היום, לא ישוב לפגע כאן מחר. וכבר היו דברים מעולם. ומי לידינו יתקע שאזרח ישראלי שחי בשבי האויב היום, ימשיך להישאר בין החיים בשבי האויב מחר? אנחנו לוקחים על עצמנו סיכונים נמוכים, מעדיפים את סיכול הסכנה המיידית על פני סיכול הסכנה הרחוקה יותר, שהיא בהסתברות נמוכה מאוד כשלעצמה, משיקולים של ההזדמנויות והאמצעים העומדים לרשותנו כדי לסכל כל אחת מן הסכנות. ככל שהסכנה יותר רחוקה, יהיו לנו יותר הזדמנויות, יותר אפשרויות, יותר שיטות ואמצעים לסכל אותה. ככל שהסכנה יותר קרובה, היא יותר דוחקת בנו לסכל אותה ואנחנו מרשים לעצמנו לעשות יותר לשם הסיכול שלה, מפני שחובתנו לסכל אותה. סיכומו של דבר, על רקע חמשת העקרונות הללו, צריך להצדיק את ההחלטה להחזיר את טננבוים בתמורה לאלה ששיחררנו אותם. התהליך היה חסוי, אבל התוצאה גלויה, רצויה, ראויה.
ערך החיים וערך המוות 🔗
ישראל היא מדינה למודת אבל ושכול. לעתים יש הרגשה שערך המוות, כבוד המת, פולחן “המתים שציוו לנו את החיים”, עם כל הפאתוס ההרואי שעליו גדלנו, דוחק קצת את החיים הצידה. המוות
פה הוא הסיפור האמיתי.
אני פותח עיתון ו"המוות הוא הסיפור האמיתי", ממש דחק הצידה את הפוליטיקה, את הכלכלה, את הספורט, את הרכילות, את כל שאר כוחות האור. אני הולך ברחוב ראשי ו"המוות הוא הסיפור האמיתי", ממש דחק החוצה את האופנה, את התכשיטים, את הרהיטים, את הפאבים, את המסעדות, את כל מוקדי האור.
אני מכיר את הרוח הרעה הנושבת לעתים קרובות מאחורי הקלעים של העיסוק בנושאי השאלה הזאת, רוח שיש בה צירוף דוחה, חסר טעם וחסר שחר, של פחדנות, אנוכיות, רטננות, קנטרנות, אכזריות, עליבות.
איפה את חיה? אני פותח עיתון נפוץ ומוצא שם פרופסור אחד אומר לעיתונאי אחד על השכול שלי שהוא “נקרופיליה, טומאה”. את מבינה את זה? אני פותח גיליון של המוסף שאת כותבת בו ומוצא שכולו מוקדש ל"שחיטת פרות קדושות", אחת מהן “השכול”. את זוכרת את זה? אני פותח ספר על זיכרון ומוצא בו מאמר שכולו תלונה על שביערות קק"ל יש יותר מדי אבני הנצחה, אחת לכל עשרת אלפים עצים. את יודעת את זה? במוצאי שבת אחת נספה אל"מ אילן רמון, בטיסת חלל שלא נחתה בשלום. עוד לא עבר חצי יום וכבר הופקה תוכנית טלוויזיה ובה לעג לשיר שהאלמנה שלחה לבעלה, רגע לפני האסון. ראית את זה? המוות הוא בן בית אצל השכולים, גלוי פחות או גלוי יותר. זה מקומו העיקרי וזה כמעט מקומו היחיד. “פולחן המתים”, איזו קלישאה נבובה. המילה “פולחן” משדרת ביקורת, “יותר מדי”, “מעל המידה הנכונה”. איזו אמת מידה יש פה לומר לאדם, אתה מתאבל “יותר מדי”, או “פחות מדי” או “בדיוק כמה שצריך”. מה אצלנו הוא בגדר “פולחן מתים”? יום אחד בשנה, הנקרא “יום הזיכרון”? בתי עלמין שרוב האזרחים לא היו בהם מעולם, אף שעברו לידם מאות פעמים? מה פה “יותר מדי”? מי כופה פה על מישהו “מעל המידה הנכונה”.
ומי שיודע מה הוא מדבר יודע שהמתים לא ציוו לנו את החיים שלנו. המתים ציוו לנו את מותם שלהם וגם את החיים שלהם, בלבבות שלנו.
אמו של רון ארד אמרה לפני מותה, שהיא לא רוצה שישחררו מחבלים עצורים תמורת השבת גופתו. גם היא הציבה פה רף.
אני רוצה להשיב בזהירות, אבל בלי להכחיד דבר. האמירה הזאת היתה מאוד אצילית, נוגעת ללב. יש בה נכונות לוויתור, שהוא היפוכה של האנוכיות, יש בה ביטוי של נאמנות לטובת הזולת, מסירות לטובת הכלל. ועם כל זה יש פה גם טעות, דקה, אבל חשובה. אם רון ארד הוא בגדר חייל חי, אנחנו מחפשים אותו קודם כול למען עצמו ואחר כך גם למען משפחתו. ואילו רון ארד היה בגדר חייל מת, היינו מחפשים אותו קודם כול למען עצמו, למען כבודו של החייל המת, ואחר כך גם למען משפחתו. לא בחייו ולא במותו, אנחנו לא רשאים לפטור את עצמנו ממה שאנחנו חייבים לחייל עצמו, מפני שמשפחתו רוצה לפטור אותנו מן החובה הזאת.
במקרה הנדיר שבו רצון המשפחה מתנגש ממש בכבוד החייל המת, עלינו להעדיף את כבודו על רצונה. להעדיף את הכבוד של החייל על פני רצון משפחתו, אין פירושו למחוק את רצון המשפחה כאילו לא היה. פירושו למלא את רצון המשפחה, עד כמה שאפשר לעשות זאת כשקודם כול נשמר כבוד החייל עצמו. המראה של ארון הקבורה של חייל, שהוצא מקברו, מונח בדירת הוריו, כדי שיתמלא רצונם לערוך נתיחה נוספת, היה דוגמה קשה, נדירה להפליא, שבו אכן רצון המשפחה עומד כנגד כבוד החייל המת. לעניות דעתי, לא מן הראוי היה להגיע למראה הזה. הרעיון שיש לנו חובה לכבד את המת, כשהוא לעצמו, ולא כדי לכבד או לרצות את שאריו, הוא לא רעיון מובן מאליו. מעטים מכירים אותו, בודדים מתחשבים בו. לטעמי, הגיע הזמן שהוא יקבל את המעמד הראוי לו בתוך האתיקה הצבאית, האתיקה הרפואית והאתיקה של כל ארגון ומקצוע העוסק בשאלות של חיים ומוות.
כלומר, למשפחה אין פה את המילה האחרונה.
בפירוש לא. המדינה אומרת שני דברים: ראשית, הזיקה החזקה ביותר אל החייל המת היא הזיקה המשפחתית. ושנית, הזיקה של המדינה אל מי שפעל מטעמה ונספה היא משמעותית ונבדלת מן הזיקה הממלכתית למשפחה. פירושו של דבר, בין השאר, שהמדינה אומרת, קבל עם ועדה, כדי שכל אזרח ובמיוחד כל חייל, ישמע וידע: אנחנו לא מפקירים אף אחד, אף פעם. בעיה של חייל, המתעוררת במהלך שירותו, אם הוא אינו יכול לפתור אותה בעצמו, היא בעיה של חבריו, של מפקדיו, של הצבא כולו, של המדינה כולה, לפי הכוח הדרוש לפתרונה. חייל שלא חזר הביתה בשלום, נעשה הכול כדי להביא אותו הביתה חי, אם הוא חי, ולהביא אותו הביתה למנוחות, בקבר תקין משלו, אם הוא מת. רק כשהחייל חוזר הביתה, מקיימת המדינה את חובתה כלפיו.
בענין אלחנן טננבוים ושלושת החטופים, אריאל שרון אמר “הרגש היהודי הכריע”, אבל כשמסתכלים על הדת היהודית, על הכתבים שלה, קשה לראות שם איזו חשיבות מיוחדת לעקרון קדושת חיי אדם. בתנ"ך כולם הורגים אלה את אלה די בקלות. אלוהים הוא מי שמצווה עליהם לחסל פעם את הקבוצה הזאת שחטאה ופעם אחרת קבוצה אחרת. חיסולים על ימין ועל שמאל.
שרון התבטא ברוח המסורת הערכית של העם היהודי. את מדברת על רוח המסורת ההלכתית של הדת היהודית. זה לא אותו דבר. שרון צדק, מפני ש"ישראל ערבים זה לזה" הוא רעיון עמוק של סולידריות, במיוחד בתנאי מצוקה, בזמן גזרה רעה, במהלך מאבק שרידה. לעומת זאת, הדת היהודית, כפי שהיא מתבטאת בהלכה, ככל שיש בה טיפוח של חברה מלוכדת, הנאמנות לעבודת האל עולה בה על כל נאמנות אחרת. “קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, והעלהו לעולה”, בזמן אברהם ויצחק; “הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו”, בזמן משה, בני לוי ורקדני עגל הזהב. ובלשון המאוחרת יותר, “על שלשה דברים ייהרג ולא יעבור, עבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות”, ובזמן גזרות השמד, מוסיפה גרסה ידועה של אותה אמירה, אפילו על סגנון רכיסת הסנדל, כשיש סגנון יהודי לרכיסת הסנדל. הדת היהודית אומרת לאדם, במהלך מלחמת השרידה של הדת כנגד הבאים לעקור אותה מן העולם, “טוב למות למען דתנו.”
דת חביבה.
דת ככל הדתות, דת ככל המערכות הערכיות המתייחסות לעצמן ברצינות. לאיזו מערכת רצינית אין קווים אדומים, אין הרשימה שלה של "ייהרג ולא יעבור״?
ועם זאת, ראוי להבחין בין רמת הנורמות המוצהרות לבין רמת הנורמות הנשמרות, בתוך “המציאות הדתית החיה”, כפי שישעיהו ליבוביץ קרא לזה. (נעמי, אשתי, כתבה על זה באריכות, בספר שלה אמונתו של ישעיהו ליבוביץ.) הנורמה המוצהרת מסמנת את גודל הסכנה שבעֵברות מסוימות. הרשימה מוצאת חן בעיני. עבודה זרה, היא בלב העניין של הדת היהודית. שפיכות דמים, ריסון הכוחות האנושיים השליליים. גילוי עריות, ריסון הכוחות האנושיים החיוביים. ומה קורה ברגע של אמת, לא בסיפור האישה ושבעת בניה, בספר מקבים ד', אלא בתוך “המציאות הדתית החיה” של היהודים בספרד, לדוגמה. כאשר נאמר ליהודים לפני גירוש ספרד – הסתלקו, התנצרו או מות תמותו, שליש מהם התנצרו, נהגו, לפחות כלפי חוץ, כקתולים לכל דבר, “נוצרים חדשים”, שאינם אלא יהודים אנוסים. בסופו של דבר, בכל הזדמנות שבה הם רצו להתנער מן הנצרות ולשוב ליהדות, הם לא התקבלו כבוגדים שנקף לבם, אלא בסבר פנים יפות. דרכם של האנוסים, שלא נהגו בהתאם לנורמה “ייהרג ולא יעבור”, לא יכלה לקבל לגיטימציה דתית מראש. לא קשה להבין למה. ועם זאת, היא קיבלה לגיטימציה בדיעבד. לא מובן מאליו למה. כל זה מעיד על נימה פרגמטית להפליא באופי המורכב של הדת היהודית.
ובכל זאת: “ייהרג ובל יעבור”. אז מה, סתם מילים?
כשאני רואה את המילה “ייהרג”, את הביטוי “מות יומת”, אני לא מתאר לעצמי את המשמעות שלהם במונחי “ארבע מיתות בית דין”, צורות ההוצאה להורג, המוכרות מן הכתבים של הדת היהודית. כל עונש הוא בעל משמעות סמלית. עונש מוות, במקום שבו מדובר עליו, מסמל עברה קיצונית על הנורמות. גם הביטוי “ייהרג ולא יעבור” צריך להתפרש ברוח הזאת, למרות שלא מדובר בעונש העתיד להתבצע אלא באיום העתיד להתממש.
כל מה שהוא בגדר “ייהרג ולא יעבור” מסומן באמצעות המילים האלה כבעל מעמד דתי שלילי במיוחד. אין חובה מוחלטת להבין אותן באופן מילולי, ליהרג כמו שבעת הבנים של אותה אישה, בספר מקבים ד', המעודדת אותם לצאת להורג ולא להשתחוות למלך, שהוא בגדר אליל. את זוכרת את סיפור הבן השביעי? רחמיו של הקיסר עצמו נכמרו עליו והוא הציע לילד הצגה משותפת: הקיסר יזרוק מטבע לרגלי עצמו, הילד ירים את המטבע, ייראה מרחוק כמי שהשתחווה לקיסר. השתחוויה לקיסר לא תהיה כאן, מראית עין של השתחוויה לקיסר אכן תהיה כאן. הילד מסרב ומוצא להורג. בעיני, הבנה מילולית כזו של הנורמה היא אכזרית, לגמרי מיותרת. בפרפרזה על שיר של יהודה עמיחי אפשר לומר, ברגשות כפולים: מן המקום שבו יהודים יקיימו את המצווה “ייהרג ולא יעבור” לא יצמח שום פרח יהודי. אנדרטה אולי תקום שם, עץ לא יישא שם את פריו.
יהדות כתרבות 🔗
מכל מה שאמרת עד עכשיו, עוד לא הבנתי האם היהדות מקדשת חיי אדם או לא?
הדת היהודית היא מורכבת ומעניינת להפליא. היא דת הבאה להתבטא בכל התחומים של שגרת החיים האנושית, לא רק בארבע אמות של בית הכנסת או בארבעים דקות של תפילה. יש לה מה לומר על המשפחה, על הקהילה, על העבודה, על המסחר. לכן, אפשר לומר עליה שהיא מעצבת לעצמה את התרבות שלה, לא רק את ההתנהגות המיוחדת של אנשים מיוחדים, במקומות מיוחדים, ברגעים מיוחדים. ולכן, אפשר להתבונן בה במבט מלא ומקיף, אבל אפשר גם להתבונן בה במבט חלקי וממוקד. אפשר להתבונן במרכיבים התרבותיים של הדת היהודית, בלי המשמעות הדתית שלהם. אפשר להתבונן בתפיסת המשפחה, הבאה לידי ביטוי בהלכה, בלי לתהות על המשמעות הדתית שלה. זהו מבט חלקי, לכן יש בו מידה הכרחית של עיוות, אבל בכל זאת, מה שמתגלה במבט חלקי כזה יכול להיות מאוד מעניין. אפשר לקרוא לו התרבות היהודית, בנבדל מן הדת היהודית. על רקע ההבחנה הזאת, אפשר לומר, כי רוח הדת היהודית מתבטאת יפה בביטוי “ייהרג ולא יעבור”, אבל רוח התרבות היהודית, על אף שהיא חלק של הדת היהודית, מתבטאת יותר טוב בביטוי “כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.” זוהי רוח שיש בה חרדה עצומה לחיים, חשיבות רבה להפליא של ההגנה על החיים, הצלת החיים מסכנת מוות. “פיקוח נפש דוחה הכול.”
דרך אגב, החשיבות העצומה של החיים ניכרת לא רק נוכח סוף אפשרי שלהם, אלא גם נוכח התחלה אפשרית שלהם. היחס החיובי מאין כמוהו להבאת ילדים לעולם, הנכונות להתאמץ בלי גבול כדי להתגבר על קושי כלשהו בהבאת ילדים לעולם, אלה תופעות מופלאות, גם בדת היהודית, גם בתרבות היהודית. רואים את זה היטב בחברה הישראלית.
מה מסביר את ההבדל הזה, בין הדת היהודית והתרבות היהודית?
הדת היהודית, כמו כל דת, מוכרחה לסמן לעצמה גבולות הגנה ולחייב את מאמיניה לשמור עליהם בקפדנות, אף בסכנה לחייהם. היהדות כתרבות, כמו כל תרבות, לא מוכרחה לסמן לעצמה גבולות חדים ולחייב את הלוקחים בה חלק לשמור עליהם בחירוף נפש. זה מזכיר לי את האמירה הידועה של ביאליק: “להלכה פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות.” במקום “הלכה”, אפשר לומר “דת”, במקום “אגדה” – “תרבות”.
אנחנו מדברים על חיי אדם כערך עליון. אם אין חיים ממילא לא מתקיים כלום. תנאי ראשוני לכל דבר הוא שתחיה. באה הדת היהודית ואומרת: לא, כי המשך קיומי הוא מעל לכול. אם תיאלץ לבחור בין המשך קיומי להמשך קיומך, בחר בי. אם על ידי זה שאתה ועוד רבים כמוך תקשרו את הסנדל בנוסח לא יהודי תתהווה סכנה לקיומי, עדיף שתמות. מצב שבו אתה תמשיך לחיות בעולם שהיא לא קיימת בו לא מקובל עליה. אם יש סכנה והיא עלולה להיעלם, שימות האדם, שימות העולם.
לא מפליא אותי שזה מקומם אותך. הדת היהודית לא באה לפאר את נוכחות האדם בעולם. שום אדם לא עומד במוקד תשומת הלב הערכית שלה. גם האנושיות שבכל אדם ואדם אינה בבת העין שלה. לכן, לא פלא הוא שהיא מרשה לעצמה להציב דרישות קשות לפני מאמיניה. להתייחס אליה ברצינות פירושו לוותר על האפשרות להיות מרכז העולם, לא רק בעיני זולתך, אלא גם בעיני עצמך. אני לא חושב שהדת היהודית אומרת, במפורש או במובלע, אתה לא חשוב, רק אני חשובה, אתה יכול להיעלם, העיקר שאני אשאר. משני טעמים, מן הקל אל הכבד. קודם כול, שום דת המעוניינת להתקיים בקנה מידה היסטורי, הרוצה לשרוד, לא מקלה ראש בחיי מאמיניה. דת בלא מאמינים היא לא “מציאות דתית חיה”, היא תמונה בתערוכה היסטורית, אחריתה בפינה נידחת של גלריה שולית. איפה הדת של הבעל והעשתורת?
ושנית, הדת היהודית היא דת של שגרה. המצוות המעשיות של הכשרות, לדוגמה, נוגעות לכל מאכל ומשקה של בני הדת היהודית. המצווה של “ייהרג ובל יעבור” היא לא נורמה של ימי שגרה, אלא נורמה לשעות חירום מיוחדות. רק במצבים קיצוניים אמור המאמין לבטא את נאמנותו בקיום המצווה הזאת. במצבים הללו היא מבטאת יפה את רוח הדת היהודית, כי היא מבטאת באופן חד להפליא את רעיון הריסון העצמי, המאפיין את רוח הדת היהודית, אבל זהו ביטוי מן הספרים, לא ביטוי שגרתי מן “המציאות הדתית החיה”, לא ביטוי מן התרבות היהודית, השלטת בשגרה של הדת היהודית, בהיותה חלק ממנה. במציאות הזאת היו אנשים שמתו על “קידוש השם”, אבל היו גם אנוסים, שבדיעבד לא הוקאו ולא הוקעו.
התנגשות בין ערכים 🔗
ביוני 2002 עשיתי שלושה ימים בהתנחלות ענב לצורך כתבה על המקום, בעקבות הירצחו של דורון זיסרמן ז"ל, תושב המקום, בכביש המוביל לביתו, בידי פלסטינים. התארחתי בבתי המתנחלים, קיימתי שיחות רבות, למדתי על מחשבותיהם, תחושותיהם, הדברים שמדאיגים אותם. אחד מהמתנחלים, ברוך ליאור, נחשב כמו דורון זיסרמן, לאחד האינטלקטואלים של ענב. איש רהוט, עדין, שמעמיק בתורה ובקבלה. כשעלתה בשיחה האפשרות כי היישוב יפונה במסגרת הסדר, אמר לפתע ליאור את הדברים הבאים:
“אני לא מאמין באלימות. חס וחלילה. ובוודאי שלא נגד חיילי צה”ל. שירתי בצבא, בניי שירתו בצבא. שום אלימות. אבל בפינוי ימית, באחד החדרים, ראיתי את המודל: איש עמד על כיסא, חבל כרוך לצווארו, ואמר לחיילים – עוד צעד שלכם, אני קופץ." שאלתי אותו – תאיים בהתאבדות? הוא אמר כן. שאלתי אם יממש את איומו במידת הצורך, הוא ענה – "כן, ואני מקווה שלא אהיה יחיד. אם יהיו מאות כמוני, שיהיו מוכנים ללכת עד הסוף, תיווצר מסה קריטית. זה בשביל דורון." מה אתה אומר על אמירה כזו?
אמירה מזעזעת. קשה להגיב עליה. מצד אחד, אני לא רוצה לפגוע באדם שאת מביאה כאן את דבריו. אדרבה, אני רוצה לדבר על לבו כדי שלא יפגע בעצמו. ומצד שני, אלה הם דברים קשים המחייבים תגובה קשה.
מנקודת מבט דתית, זוהי “שבתאות” חדשה. כדי להביא את התפיסות הדתיות שלו לידי ביטוי לפי טעמו, שבתי צבי התאסלם. כדי להביא את התפיסות הדתיות שלו לידי ביטוי לפי טעמו, מודיע לך אותו מתנחל, הוא מתכוון להתאבד. נניח שבשני המקרים המדובר ב"מצווה", במובן הרחב של ביטוי כן של אמונה דתית טהורה. נניח. זה לא מובן מאליו, זה לגמרי לא בטוח שזה נכון, אבל נניח. בכל זאת, זוהי “מצווה הבאה בעבֵרה”. זה התאסלם וזה מתכוון להתאבד. ולא צריך להכביר מילים כדי להבהיר, כי גרוע המתאבד מן המתאסלם. מן האסלאם אפשר לחזור. מן ההתאבדות אי־אפשר לחזור. זוהי לא ניאו־ ״שבתאות", זוהי מגא־״שבתאות״.
אמרת שאתה יכול להבין ולקבל את זה שאדם ממצב משהו בחייו מעל לערך החיים. שהוא מוכן לחרף את נפשו למען אותו דבר.
כמה תשובות. ראשית, נכון, אבל יש הבדל תהומי בין הנכונות של אדם להסתכן, עד כדי חירוף הנפש, כדי להגן על ערכיו, לבין הנכונות של אדם להתאבד, כדי להגן על ערכיו. המסתכן עומד לנוכח סכנה שהיא מעשה ידי זולתו, המתכוון להתאבד מעמיד את עצמו בסכנה שהיא מעשה ידי עצמו.
שנית, נכון, אבל מה שורש החשיבות של היישוב ענב, המצדיק לתת לו מעמד כזה, מעל ערך החיים? אני מבין את החשיבות הלאומית של יישוב ארץ ישראל, לפי תפיסה זו או אחרת. אני לא מבין את שורש החשיבות הקיצונית של יישוב אזור מסוים של ארץ ישראל, כאשר אזורים אחרים של הארץ מיושבים במיליוני יהודים. למה זה יותר חשוב מן החיים עצמם? במונחים דתיים קדמוניים, אפשר לומר על החשיבות הזאת, המופרזת בעליל, שהיא ממש בגדר “אלילות”. אני רוצה להוסיף שתי נקודות, שיש להן חשיבות, גם מוסרית, גם דתית. קודם כול, הדברים שאת מביאה בשמו של אותו איש הם ביטויים של אלימות. התאבדות כזאת היא מעשה אלים, אם גם של האדם כנגד עצמו. כוונה להתאבד בנסיבות כאלה, היא כוונה לגלות אלימות
קיצונית, כוונת הריגה, אם גם הריגה עצמית. ערוגות המצמיחות כוונות של אלימות הן ערוגות של דופי, מגונות, מסוכנות. לא סכנה אחת נשקפת מהן, אלא סכנה כפולה ומכופלת. הסכנה שהאדם יהרוג את עצמו היא סכנה אחת, והיא סכנה חמורה גם כשלעצמה וגם מפני שהיא עלולה לחולל סכנה חמורה נוספת, שהאדם יהרוג, אבל לא את עצמו אלא את זולתו. אני לא סומך על היכולת של אדם לכונן מחיצות, שמן הצד האחד שלהן הוא לא מרים יד על איש, אבל מן הצד השני שלהן הוא מרים יד על עצמו ומתאבד. ונוסף על כך, הדברים שהבאת לא נשמעים כווידוי, אלא כהטפה. אין בהם הודאה לוחשת של האדם בדבר סתרי לבו, אלא הזמנה זועקת של האדם בדבר מעשי זולתו. זהו גילוי מזעזע של חוסר אחריות.
הוא לא אומר לך – תצטרך לפנות אותי בכוח. הוא אומר לך – תצטרך להרוג אותי. אני, מפה, חי, לא יוצא. הוא לא יחיד, זה מה שחלק מהם אומרים.
לא זה מה שהאיש אומר, לפי הדברים שהבאת קודם. הוא לא אומר לנו, תצטרכו להרוג אותי. הוא יודע היטב שלא נעשה זאת. אנחנו לא מדינה שתעשה זאת. הוא אומר לנו, תצטרכו לראות אותי הורג את עצמי. הוא יודע היטב שאנחנו לא רוצים לראות אותו עושה זאת. אנחנו לא מדינה שרוצה לראות אותו עושה זאת. אלא שהרבה יותר קשה לנו למנוע אותו מלהרוג את עצמו מאשר למנוע את עצמנו מלהרוג אותו. הוא יודע היטב גם זאת. לכן, הוא חושב שהאיום שלו יכול להשפיע. אני בטוח שהוא טועה בהערכת כוח ההשפעה של האיום שלו, אבל אני חרד מפני הטעות הזאת, מפני שהיא דומה בעיני ל"משחק באש", התעסקות חסרת אחריות בביטויים של אלימות קיצונית, אלימות עד מוות, התאבדות. אני חרד גם מפני האפשרות שההערכה המוטעית של מישהו תביא אותו להתאבד. אני לא עומד בשוויון נפש נוכח אדם המתעסק בכוונות התאבדות. שום אדם שערך חיי אדם חשוב בעיניו לא יעמוד בשוויון נפש כזה לנוכח סכנה כזאת של התאבדות. מותר לאדם להיאבק על ביתו, על דעתו, על מפעל חייו, אבל הכול בגבולות החוק והמוסר, ואם הוא דתי, גם בגבולות הדת.
חיי אדם הם ערך עליון, ואותו אדם אומר למדינה – אני לא זז מפה. ולא מעניינים אותי גבולות החוק והמוסר. הוא מתעקש. והוא אומר למדינה, הנה, אני מחזיק אקדח צמוד לראשי, ואם את, המדינה, שוטרייך או חיילייך, תתקרבו אלי, אני אירה לעצמי בראש.
המדינה עונה לו: אני לא אהרוג אותך וגם אעשה כמיטב יכולתי שאתה לא תהרוג את עצמך. ואל תאיים עלי. אני מדינה מתוקנת, התקבלה החלטה, היא עמדה בכל מבחני החובה של המדינה הדמוקרטית, ועכשיו היא עומדת להתבצע. איומים לא ישנו את ההחלטה. ויש לי הרבה מאוד כוח כדי לבצע את ההחלטות שלי ואני מתכוונת להשתמש בכל הכוח הדרוש, לא פחות מזה ולא יותר מזה, כדי לממש את ההחלטה שלי.
ועוד תאמר לו המדינה: אני לא אדישה לרגשותיך. אני לא מקלה ראש בגודל הרעה שאתה חושב שהתרגשה על ראשך, כשהחלטנו לפנות את ענב. אתה לא אויב שלי, אתה אזרח שלי, אתה כמו בן שלי,
ילדיך כמו נכדים שלי. לא עולה על דעתי לסכן את חייכם. לא עולה על דעתי להניח למישהו אחר לסכן את חייכם. גם לא לכם עצמכם. איומי ההתאבדות שלך לא נעלמו מעיני. אני לא מביטה בשוויון נפש באיומי התאבדות כאלה. אתייעץ באנשי המקצועות השונים כיצד לנהוג כראוי נוכח איומים כאלה ואנהג כראוי. לא זה המקום להגיד לך כיצד. אבל יהיה לבך סמוך ובטוח: בכל פינוי, אני לא אניח לאף אחד לפגוע בחייו של אף אחד, גם לא של עצמו.
הזכות להתאבד? 🔗
אני רוצה להניח לרגע ל"המצב", ולדון בזה ברמת האזרח האוניברסלי. אדם באשר הוא אדם, מסיבות השמורות עמו, במדינה דמוקרטית, החליט שהוא רוצה לשים קץ לחייו. מי אתה או מי אני שנגיד לו מה נכון ומה לא. זה טוב לך, זה לא. על בסיס מה המדינה תחסום אותו, תבלום אותו, תניא אותו מלעשות את זה. באיזו זכות מתערבים בחייו, בהחלטה כה גורלית וכה אישית?
נדרשת כאן הבחנה בין נקודת המבט של האדם לבין נקודת המבט של המדינה הדמוקרטית. אפשר להעלות על הדעת אדם בודד, שאין לו אח ורע בעולם, שאיש אינו תלוי בו, שאיש אינו מושפע ממנו, שאין אדם אחר שיינזק, רגשית או נפשית או אחרת, אם האדם הבודד הזה ייעלם. אם האדם הבודד הזה, קצה נפשו בחייו והוא הופך בינו לבין עצמו באפשרות להתאבד, לא מתעוררת פה בעיה מוסרית. אם אין קונפליקט, אין בעיה מוסרית. ואין קונפליקט כלשהו בין תוכנית מעשית שהוא הופך בה, התוכנית להתאבד, לבין התוכנית המעשית של זולתו, אדם כלשהו.
בדיוק.
לאט לאט. בצד נקודת המבט של האדם הזה על עצמו, על חייו, ישנן עוד נקודות מבט על האדם הזה, על חייו. נקודת מבט אחת תהיה פסיכולוגית. היא תתמקד בשורשי ההרגשה שלו שקצה נפשו בחייו. נקודת מבט אחרת תהיה פילוסופית. היא תתמקד באפשרות המתמדת של האדם לתת לחייו משמעות, כך שלא תקוץ נפשו בחייו. נקודת מבט שלישית תהיה נקודת המבט של המדינה הדמוקרטית, שאינה מרשה לעצמה, על פי עצם טבעה, להיות שוות נפש לפגיעה כלשהי בחייו של אזרח, בין השאר בידי עצמו. יתר על כן, זוהי חובתה המוסרית של המדינה הדמוקרטית לבטא באופן מעשי, נחרץ ומתמיד, את העניין שלה בהגנה על חיי אזרחיה, מפני כל סכנה הנשקפת להם. את רואה שהמצב המוסרי מורכב: מצד אחד, ייתכן שלא יהיה דופי מוסרי ברצון של אדם מסוים, בתנאים מסוימים, להתאבד, מכיוון שקצה נפשו בחייו. ומצד שני, תהיה זו חובתה המוסרית של המדינה הדמוקרטית להפריע לו להתאבד, לנסות כמיטב יכולתה לשכנע אותו להישאר בחיים. לפעמים מתארים את הקושי שמצב כזה מעורר כבעיה של איזון בין שני ערכים. אחד, החופש של האדם, האוטונומיה שלו. השני, ערך החיים, “קדושת החיים”, של האדם, עצם קיומו. אם המדינה תעמוד מנגד, כשאחד מאזרחיה מתאבד, היא תכבד בזה את החופש של האדם, אבל לא את ערך החיים שלו. אם המדינה מפריעה לו להתאבד, היא מכבדת את ערך החיים, אבל אין היא מכבדת כך את האוטונומיה של האדם. איזון הערכים הללו צריך לאפשר למדינה לכבד, בעת ובעונה אחת, תמיד, את שני הערכים, לא רק אחד מהם.
האם מתוך מתן כבוד לאוטונומיה של האדם, אינך מחויב פשוט לכבד את רצונו ולהניח לו לנפשו?
בוודאי שלא. מוסרית, אני חייב לנסות להפריע לו, כי אני חייב להביא בחשבון את האפשרות שהאדם טועה ואת הוודאות שהטעות לא הפיכה. מוטב לשמור על חייו, כדי שתהיה לו הזדמנות נוספת לחשוב עליהם, לתקן את הטעות.
מי אומר שאנחנו נדע יותר טוב ממנו אם זו טעות או לא? הוא הבעלים על חייו שלו, והוא מכיר את עצמו טוב מאיתנו. וכל אמירה אחרת היא פטרונית ולא מוסרית.
קודם כול, לא אמרתי שאני יודע יותר ממנו מה טוב לו. אמרתי שיש אפשרות שהוא טועה. וכמו שיש אפשרות שהוא טועה, יש אפשרות שאני טועה. בואי נשווה את הטעויות. אם אני טועה ואני מפריע לו, תהיה לו הזדמנות נוספת לעשות את שלו. הטעות שלי הפיכה. אם הוא טועה ואני לא מפריע לו, לא תהיה לו הזדמנות נוספת לתקן את הטעות. הטעות שלו לא הפיכה. לכן, מוטב להסתכן בטעות הפיכה מאשר בטעות לא הפיכה, גורלית. נוסף על כך, יש לנו דוגמאות רבות מספור של אנשים שקצה נפשם בחייהם, ניסו להתאבד, הצילו אותם ממוות והם הודו למציליהם על ההזדמנות הנוספת שניתנה להם. מה רצונם הקובע של האנשים האלה – הרצון להתאבד, לפני הניסיון לעשות זאת, או הרצון לחיות, אחרי שהניסיון נכשל? הם עצמם משיבים בבהירות נוגעת ללב: טוב עשיתם שהפרעתם לנו, הרצון המוקדם שלנו היה מוטעה, עכשיו אנחנו מבינים זאת, עכשיו אנחנו רוצים לחיות. את לא מכירה אנשים שבשעת משבר – מחלה, תאונה, פרֵדה, מוות של קרוב – רצו לשים קץ לחייהם, אבל משחלף זמן, הם מצאו טעם מחודש בחייהם, אפילו חיו לאחר מכן עוד הרבה שנים לפי טעמם? זה לא מפליא אותי. אם מבינים כראוי את המושג “משמעות החיים”, מבינים שתמיד ניתן לאדם ליצור מחדש את משמעות החיים של עצמו.
אז בשם מה אתה בא אל המאיים לקפוץ מן הגג? בשם ההזדמנות השנייה? תן לעצמך צ’אנס נוסף?
כן. אני בא אליו בשם ההגנה הראויה על חייו, לא רק מפני זולתו, אלא גם מפני עצמו. חלק מההגנה על חייו היא איתור רגעים של סכנה, רגעים קריטיים, בהם צריך להציע לו סיוע, לטובת עצמו. אני מציע לו עזרה במניעת טעות בלתי הפיכה.
בכל זאת, יש פה משהו מתנשא. משהו שלא מקבל את הכרעתו של האדם. משהו שפולש ברגל גסה אל מרחב אישי, אינטימי שלו.
גם את עושה עכשיו את כל זה, מתנשאת על אדם, לא מקבלת הכרעה אישית שלו, פולשת למרחב האינטימי שלו. הרי ייתכן שלפנינו אדם שייפול על צווארי לאחר שאפריע לו לקפוץ מהגג, יודה לי עד אחרון ימיו על החיים שנתתי לו, כשהצלתי אותו מידי טעות איומה של עצמו. כשאת מפריעה לי להפריע לו, את
מתנשאת עליו, לא נותנת לו הזדמנות לשנות את דעתו, להתרחק בעזרתי מן הטעות שאין ממנה חזור. את לא מכבדת את היכולת שלו לקבל הכרעה מתקנת, לחזור בו, לקבל על עצמו אחריות מחודשת על חייו. את כופה עליו לשאת בתוצאות הקשות מנשוא של ההכרעה הנוכחית שלו, שלטעמי עכשיו ולטעמו בעתיד היא מוטעית וטוב שהצלתי אותו מידיה.
וגם אם אני טועה, הטעות שלי נסלחת. הניסיון האנושי המצטבר מראה שאנשים משנים את דעתם, בדבר עצם חייהם, בדבר טעם חייהם. אני מספר זאת לאדם היושב על קצה הגג, אולי אצליח לטעת בלבו תקווה חדשה. כבר היו דברים מעולם, שוב ושוב ושוב. אולי זה מה שעתיד לקרות גם כאן, אם אתערב, אבל לא יקרה, אם לא אתערב והמסכן יקפוץ מן הגג.
הוא אדם שסבל כאב נפשי נורא. סבל שנמשך שנים. הוא כבר היה בכל הטיפולים וקיבל את כל הכדורים, והדיכאון מושל בו. אין לו כוח יותר לחיות.
אני מכיר אנשים כאלה שלימים, לאחר שהצילו אותם ממוות, חשקו מחדש בחייהם והפליאו לעשות. אין מצב שבו המדינה רשאית לומר לאדם, אתה רוצה להתאבד, כי קצת בחייך? אתה צודק, אין בעולם דרך לעזור לך, הכול אבוד, קפוץ! אין דבר כזה. חובה מוסרית היא להניח שיש עוד מה לעשות, כשאדם יושב על קצה הגג. יש עוד שיטות טיפול. יש עוד דרכי עזרה. צריך להציג אותן בפני האדם שעל קצה הגג, אולי אחת פתאום תפתח לו פתח חדש אל עולם של חיים מלאי משמעות. המדינה לעולם אינה יכולה להישאר אדישה לנוכח אפשרות של אובדן חיים שהוא לא הכרחי.
ואם טעית? אם המדינה טעתה?
לא נגרם נזק בלתי הפיך. אני אומר, המדינה תאמר, שניתנה לו הזדמנות והוא לא רצה בה. חבל. ייתכן שיכולנו לעשות יותר. חבל. ייתכן שיכולנו לשכנע אותו, אבל לא ידענו כיצד לעשות זאת. חבל. יותר משיתאים לנו הצער על כך שהפרענו לו כמה פעמים לקפוץ מן הגג, יתאים לנו צער על כך שלא הצלחנו לשכנע אותו שלא לקפוץ מן הגג בסופו של דבר.
התזה הזו הולכת רק על עיקרון אחד – קדושת החיים. האם בדרך לא מאבדים את עקרון כבוד האדם, כמבטא את רצון האדם? בוא ניקח לצורך העניין דוגמה של אישה מבוגרת מאוד. קשישה. היא לא חולה, לא נוטה למות. אבל היא התאלמנה לפני הרבה שנים. החשש הגדול שלה הוא כי מצבה הבריאותי יתערער והיא תהיה לנטל על ילדיה. היא גם לא מוכנה בשום אופן להגיע למצב של חוסר צלילות, אלצהיימר וכדומה, ומחליטה לשים קץ לחייה, באופן רציונלי, בדעה צלולה, ומבחירה חופשית לחלוטין. איפה במערך השיקולים שאתה מציג ישנו האספקט של כיבוד חייה ורצונה?
“אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך.” במצב כזה, על האנשים החיים בקרבתה, המטפלים בה, לנסות לברר, האם יש פה ביטוי של חולשה רגעית, דיכאון שמתלווה למצב מסוים? האם ניתן לגרום לה לרצות מחדש לחיות? האם ניתן לחזק בה את הרצון לחיות, שנחלש? האם אבדו לה מרכיבי חיים שאפשר למצוא להם תחליפים? אני חושש מן ההחלטה המרה והנמהרת, שהרצון שלה להתאבד הוא עמוק ויציב ועמיד בפני כל רגש וכל טענה. אני מניח, כי ברוב המקרים יתברר שהרצון שלה ושל דומיה הוא לא כזה.
אבל מתי מרפים? מתי מגיעים להחלטה האחרת? אין אצלך נקודה כזו. אני פשוט רואה שאתה לא מסוגל להוציא את המילים האלה מהפה, בכלל.
נכון שאני לא מוכן להרפות על נקלה, מהר, יותר מדי מהר. הרי מדובר בהבדל שבין החיים לבין המוות. אני חושש מהקלות הבלתי נסבלת של אימוץ הרצון של הזולת למות בידי עצמו. חזקה על אדם שהוא רוצה לחיות. זה עיקרון מוסרי שאני עצמי טרחתי לגרום לו להופיע בהצעת חוק בדבר החולה הנוטה למות. “חזקה”, פירושו הנחה שאין צורך להצדיק אותה, מצד אחד, אבל אפשר להפריך אותה בראיות ניצחות, מצד שני. קשה מאוד יהיה לשכנע אותי שאדם צלול, לא נוטה למות, אפילו לא חולה, לא מוצא שום טעם בהמשך חייו. קשה, אבל אפשרי.
יש מדינות דמוקרטיות נאורות, כמו הולנד ובלגיה, בהן חושבים אחרת. שם החוק מאפשר לאזרח שרוצה בכך, מבלי שיצטרך לעבור ועדות או לשכנע שכנועים, לשים קץ לחייו בצורה ממוסדת ומסודרת. יש שם מוסדות להמתה. אזרח בא, משלם כסף, מביע את משאלותיו, בוחר בתפריט שמתאים לפנטזיית סיום החיים שלו, ורופא מזריק לו זריקת מוות.
יש עוד מקום אחד בעולם שבו משהו כזה אפשרי, מדינת אורגון שבארצות הברית. אני מכיר את כל ההסדרים האלה ואינני מתפעל מאף אחד מהם, בלשון המעטה. על רקע ההסדרים האלה הופיעו בהולנד תופעות מחרידות, כדוגמת המתת אנשים שלא מרצונם, בלי לשאול אותם לדעתם, אף על פי שאפשר היה לשאול אותם מה רצונם. אבל גם אם לא היתה שום תופעת לוואי מחרידה, לא הייתי רוצה לראות הסדרים כאלה בישראל. חברי, פרופ' רפי כהן־אלמגור, שתמך בהסדרים כאלה ברמה העקרונית, פרסם לאחרונה ספר חשוב, מטלטל, על הנעשה בהולנד. מה שגילה שם פקח את עיניו ואת עיני כולנו.
טוב, כאמור, יש אנשים שחושבים אחרת. ראיתי סרט תיעודי על אישה כבת חמישים וחמש, ערירית, אמידה, שהיתה חולת סרטן במשך עשרים שנים. עברה ניתוחים, טיפולים כימותרפיים, הקרנות, ושוב ושוב המחלה תקפה אותה. היא עדיין הסתובבה על הרגליים ולא הוגדרה כ"חולה הנוטה למות" שתוחלת החיים שלה היא חצי שנה. בהחלט ייתכן שיכולה היתה לחיות עוד כמה שנים. היא סבלה ייסורים ומכאובים קשים והחליטה שדי לה. היא בחרה באחד מהמקומות האלה. היא הסדירה את כל ענייניה הכספיים. היא שילמה מראש בעד ההמתה והקבורה, ונתנה הנחיות מפורטות לגבי כל פרט ופרט בהלוויה. היא בחרה במוזיקה מסוימת ליומה האחרון, וסעדה ארוחת גורמה עם כוס יין אדום. ואז האחות נתנה לה טשטוש, והרופאה הזריקה לה את הזריקה. צוות הצילום ליווה את כל התהליך, כולל הוצאת הגופה מהמקום.
טוב, כאמור, יש אנשים שחושבים אחרת מן האישה הזאת. הנקודה שאת מוסיפה פה לשיחה שלנו היא העובדה שהיא סבלה, אם כי לא היתה בגדר “חולה נוטה למות”. יש טיפולים רפואיים שתכליתם היא להפיג כאבים, או להמתיק אותם, גם כשאין יכולת לרפא את המחלה הגורמת להם. צריכים להיות יותר טיפולים כאלה, יותר מטפלים כאלה, יותר מודעות לחובה לספק טיפולים כאלה, כדי להרחיק אנשים מן ההחלטה שמוטב לוותר על שארית החיים מאשר לעבור אותה בסבל מתמיד.
זה היה סרט מדהים על אישה אמיצה וחכמה. בעיני זה היה אנושי מאוד. נוגע ללב. מכובד ומכבד את האדם. מעורר התפעלות ופליאה. אולי אתה כל כך סוגד לחיים שאינך יכול להבחין באפשרות הזו?
לא ראיתי את הסרט ואני מכיר את הסיפור רק מתוך הדברים הקצרים שלך. את אומרת עליו שהוא “נוגע ללב”. אני מסכים בהחלט. סיפור של ייסורים ומכאובים, עד כדי רצון למות, הוא סיפור נוגע ללב. את אומרת עליה שהיא “אמיצה וחכמה”. ייתכן שהיא חכמה, אבל אני לא רואה היכן היא מגלה כאן אומץ, כשהיא בורחת מן הייסורים והמכאובים אל תוך המוות. האדם האמיץ לא בורח. זה מעורר בך “התפעלות ופליאה”. זה לא מעורר בי שום התפעלות. אדרבה. זה לא מעורר בי פליאה על האישה, זה מעורר בי פליאה על המדינה שלה, שכך היא מבטאת את יחסה לחיי אזרחיה. ואולי, את שואלת אותי, אני “כל כך סוגד לחיים” עד שאינני יכול להבחין באפשרות הזאת, ואשיב לך כגמולך, שאלה תחת שאלה – אולי את כל כך סוגדת לחופש הבחירה ולחופש הבריחה עד שאינך יכולה להבחין באפשרות אחרת.
החולה הנוטה למות 🔗
ומה בדבר החולה הנוטה למות?
מצבו של החולה הנוטה למות הוא שונה לחלוטין. כאן אפשר לכונן איזון הולם, ולא מורכב במיוחד, בין ערך האוטונומיה לבין ערך החיים.
מדי פעם אנחנו שומעים על סיפור עצוב שהגיע לבית המשפט, הנדרש להחליט, האם מותר או אסור לנתק חולה הנוטה למות ממכשיר החייאה, לפי רצונו הנוכחי, לפי רצונו שהובע מזמן, לפי רצונו המשוער על דעת קרוביו, וכן הלאה. חברי השופט משה טלגם, שנפטר לא מזמן, למרבה הצער, קיבל כמה החלטות עקרוניות, מקוריות וחשובות, בסוגיות האלה, בהגינות, בתבונה וברגישות. אולם שאלות של חיים ומוות לא יכולות להישאר בידי בתי משפט, גם כשהמדובר בשופטים בכירים ומובחרים. שאלות של חיים ומוות צריכות להיפתר בחקיקה ההולמת את ערכיה של המדינה. ח"כ ענת מאור הגישה הצעת חוק פרטית ושר הבריאות דאז, ח"כ הרב דהאן, הקים ועדה ציבורית, שתפקידה היה לנסח הצעת חוק ממשלתית בעניין זה. הוועדה פעלה בראשותו של חברי, הפרופסור אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים ומומחה להלכה בתחומי הרפואה. היו בוועדה יותר משישים חברים. היא נחלקה לארבע ועדות־משנה: ועדת רופאים, ועדת משפטנים, ועדת רבנים אורתודוקסים והוועדה שלי, שהיו בה, בין השאר, מומחים לאתיקה ולפילוסופיה של המוסר. לבקשתי היא הורחבה וכללה רב אורתודוקסי, רב קונסרבטיבי, רב רפורמי, כוהן דת נוצרי, מומחה דת מוסלמי וקאדי דרוזי. ועדה מגוונת להפליא, מרתקת ומאלפת. למדתי מן החברים בוועדה בלי סוף, נהניתי מן הדיונים שלה כל הזמן. כדרכי בוועדות כאלה, תחילה אנחנו מקיימים דיונים מסודרים, נותנים לכל עמדה להיות מוצגת בהרחבה ומוסברת לפרטיה. אחר כך, מנהלים דיונים יסודיים בשורה של שאלות שאני מכין, כך שאפשר לעמוד על רוח הוועדה. בשלב הבא, אני מכין טיוטה מפורטת. בשלב נוסף, הטיוטה נידונה בהרחבה ובפרוטרוט, עד שמתגבש מסמך שכולם, או כמעט כולם, מוכנים לחתום עליו. את כל זה אנחנו עושים בדלתיים סגורות, בלי עיתונאים ובלי פוליטיקאים. חרף העובדה, שהוועדה שלי היתה מגוונת להפליא, כמעט כל סעיף התקבל בה פה אחד! אפשר להגיע רחוק מאוד, באווירה נינוחה, בכבוד הדדי מתמיד, כשמתרחקים מן הרוח הרעה של “הדיון הציבורי”. מן הוועדה שלי עברו ההצעות שלנו, כמו ההצעות של ועדות אחרות, למליאה, נידונו בהרחבה, עד שהתקבל נוסח שזכה להסכמה רחבה, אם גם לא מלאה, בכל פרט ופרט. העקרונות של מסמך הוועדה שלי משוקעים בהצעת החוק שהוועדה גיבשה. אני גאה ביכולת שלנו להגיע להסכמה כל כך רחבה בוועדה שיש בה כל כך הרבה גיוון, מקצועי, ערכי, דתי.
תן דוגמה לעיקרון.
עיקרון יסודי אחד כבר הזכרתי קודם: חזקה על האדם שהוא רוצה לחיות. זה אומר, בין השאר, שאם אני לא יודע עליו שום דבר ונשקפת סכנה לחייו, חובתי להציל אותו ממוות. זה אומר גם שלא בא בחשבון להפסיק טיפול באדם, גם אם הוא נוטה למות, רק מפני שאיכות חייו נראית מדולדלת. עיקרון יסוד נוסף קובע שיש לכבד את רצון החולה הנוטה למות כשהוא כשיר לקבל החלטות, שלא לקבל טיפול אם הוא אינו רוצה בו, כיוון שהוא סובל. אגב, חזקה על אדם שהוא בהכרה, שהוא כשיר. רק בדיקה יסודית של כמה מומחים יכולה להעביר את סמכות ההחלטה בקשר אליו, ממנו לידי זולתו – משפחה, אפוטרופוס וכדומה. את רואה עקרון יסוד אחד הנעוץ בערך החיים ועקרון יסוד נוסף הנעוץ בערך האוטונומיה. כך נראה גם מכלול העקרונות וההסדרים והפרטים בהצעה שלנו. יש בו איזון זהיר בין שני הערכים האלה. הנה עוד דוגמה. אם חולה הנוטה למות כשיר לקבל החלטות, ההחלטות שלו יכובדו: ברצותו, יימשך הטיפול הרפואי בו, עד הרגע האחרון, וברצותו, ייפסק הטיפול הרפואי בו כשלא ירצה בו יותר. ודוגמה להסדר. שעה שאדם אינו יכול להביע את רצונו במישרין, כיוון שאינו בהכרה, רצונו יכול לבוא לידי ביטוי בעקיפין, באמצעות מסמך מתאים שהוכן מראש, באמצעות מיופה כוח לעניין זה, באמצעות אפוטרופוס העוסק בכל ענייניו, באמצעות בן משפחה, הסמוך למיטתו ומסוגל לספר על רצונו או לשער מהו רצונו, וכדומה.
מה שאתה מדבר עליו בעצם זה ניתוק אדם ממכשיר החייאה.
בין השאר.
אבל הלא יצאת בשצף קצף נגד העיקרון של לעזור למישהו לסיים את חייו, לא?
אנחנו מדברים עכשיו על חולה הנוטה למות, המקבל טיפול רפואי, עד שמגיע רגע בו אינו רוצה יותר בטיפול הזה. אפשר להיענות לרצונו ואפשר לכפות עליו את המשך הטיפול. בוודאי שכאן המקום לכבד את רצונו, בתנאים מסוימים, רווחים. קודם לא דיברנו על הפסקת טיפול רפואי שהאדם אינו רוצה בו, אלא על מתן “טיפול קטלני” שהאדם כן רוצה בו.
נוסף על כך, חשוב להבין, שבסיפורים של הולנד, האדם מת בגלל הטיפול שניתן לו, בגלל מה שהזריקו לו אל תוך דמו. כשלפנינו חולה הנוטה למות, אם ננתק אותו מן המכשיר שהוא מחובר אליו, כי הוא לא רוצה בזה יותר, הוא לא ימות מן הניתוק, אלא ימות מן המחלה. הזריקה הורגת, גם אם המוות כלל לא באופק. הניתוק לא הורג, אלא רק מקרב את המוות, הצפוי בין כה וכה עד מהרה.
שמעתי על רופאים שלא מוכנים לבצע את הניתוק ממכשירי ההנשמה. הם חווים בכך אקט של הריגה.
נכון מאוד, אני מכיר רופאים כאלה בעצמי. רופא אחד, אדם נבון ורגיש, אמר לי שהוא עשה את זה פעם אחת, ונדר כי לא תהיה פעם שנייה. לעומת זאת, רופאה אחרת, נבונה ורגישה גם היא, אמרה לי שהיא עשתה זאת כנדרש ובכתה בכי תמרורים ואחר כך היא עשתה זאת שוב כנדרש ושוב בכתה בכי תמרורים והיא תמשיך לעשות זאת ותמשיך לבכות.
יש כאן מחלוקת מעניינת מאוד, כבר בתמונת “המחנות”. מצד אחד, הפילוסופים, רובם ככולם, בדעה שאין משמעות מוסרית להבדל שבין הימנעות מחיבור אדם למכשיר לבין ניתוק אדם ממכשיר, בתנאים ידועים.
איך?
על רגל אחת, פה אתה מקבל החלטה לעשות ופה אתה מקבל החלטה לא לעשות. המוקד המוסרי הוא בהחלטה שלך, כשהיא בעלת השפעה מסוימת על המתרחש, לא בשאלה אם ישבת בחיבוק ידיים או הפעלת את ידיך.
עמדת הפילוסופים היא נתון מובהק וראוי להתחשב בה, כשרוצים הסכמה כללית.
בצד השני של המחלוקת נמצאות שתי קבוצות שונות. ראשית, רבים מן הרופאים. כמו שאמרת. משהו בפסיכולוגיה של הרופא מפריע לו להשתמש בידיו כדי לנתק את המכשיר, אבל לא מפריע לו לשמור על ידיו בכיסים ולא לחבר את המכשיר. זה נתון מובהק וראוי להתחשב גם בו, כשרוצים הסכמה כללית.
ולבסוף, אנשי דת, כל הדתות, כל הזרמים. כולם מייחסים משמעות דתית להבדל בין הימנעות מחיבור לבין ניתוק. הימנעות מותרת, ניתוק אסור. גם זה נתון מובהק וגם בזה ראוי להתחשב, כשרוצים הסכמה כללית.
כדי לצאת ידי חובת כולם, הצעתי “פטנט”.
פטנט?
התשתית הפילוסופית של “הפטנט” היא הבחנה בין תהליך “בדיד” לבין תהליך “רציף”. תהליך בדיד הוא, למשל, מתן טיפול אחד בדיאליזה, מתן טיפול כימותרפי אחד, מתן שקית אינפוזיה אחת. תהליך בדיד הוא תהליך המתמשך פרק זמן מסוים, מתחיל ברגע מסוים, מסתיים ברגע מסוים. אם רוצים להמשיך בטיפול כזה, צריך להתחיל כל פעם מחדש. תהליך רציף הוא תהליך הנמשך מעצמו, בלי הפסקות כאלה, כדוגמת תהליך ההנשמה, באמצעות מכונה הפועלת כל הזמן.
כאשר מדובר בתהליכים בדידים, אנשי הדתות מסכימים שמותר לא לתת עוד טיפול בדיד. זוהי הימנעות ועל כן היא מותרת. לרופאים זה לא מפריע, לפילוסופים זה לא מפריע. הסכמה כללית, בדבר תהליכים בדידים.
מה בדבר תהליכים רציפים? הרי כאן המחלוקת בין הפילוסופים, מצד אחד, לבין הרופאים ואנשי הדתות, מצד שני. כאן הרעיון הוא להפוך את התהליך הרציף לשורה של תהליכים בדידים. אם מכונת ההנשמה לא תעבוד באופן רציף. אלא תכויל כך שהיא תעבוד תמיד פרק זמן מוגדר מראש, נניח יממה, הרי בסיום כל יממה, בהתאם לרצון החולה, ניתן להתחיל מחדש את פעולת המכונה, לעוד יממה, או להימנע מכך, להשבית את המכונה. זה מתאים לרופאים, כי הם לא מנתקים מן המכשיר אלא נמנעים מלהפעיל אותו מחדש. זה מתאים לאנשי הדתות, כי לא מתרחשים כאן מעשים של ניתוק, אלא רק מתקבלות החלטות הימנעות, החלטות לא להמשיך את הפעלת המכשיר. והפילוסופים? הם מתירים ניתוק ולא רק הימנעות ולכן הם צריכים להיות משוכנעים שבכל מקרה שהם היו מצדיקים ניתוק, באמת לא יימשך הטיפול. ואכן, בדיוק כך הדבר. בכל מקרה שהפילוסופים היו מצדיקים ניתוק, תתקבל החלטה של הימנעות, שהרי התהליך הרציף הפך לתהליך בדיד המאפשר הימנעות, והטיפול ייפסק. שוב, הסכמה כללית, הפעם בדבר תהליכים רציפים. אמנם היא לא ברמה העקרונית של מעמד הניתוק וההימנעות, אלא ברמה המעשית, של ההחלטות בדבר המשך הטיפול או הפסקתו, אבל זו דרכה של הסכמה כללית, שהיא יכולה להתרחש במישור המעשי וכל אחד מחזיק בה לפי טעמו שלו.
אגב, משרד הבריאות שקד על פיתוח מכשיר, “טיימר” למכונת הנשמה, ועד שהספר הזה יצא לאור, אני מקווה שגם המכשיר יעבור את תהליכי האישור של משרד הבריאות.
כך הגענו לאיזון בין ערך החיים, שהוא מיסודות כבוד האדם, לבין ערך החופש, שגם הוא מיסודות כבוד האדם, איזון מעשי בהסכמה כללית.
איפה כל זה עומד היום?
על יסוד עבודת הוועדה נוסחה הצעת חוק ממשלתית, מטעם משרד הבריאות, קיבלה את אישורה של ועדת השרים לענייני חקיקה, והיא עתה על שולחן הכנסת. ההסכמה הכללית בוועדה שלי, ההסכמה הרחבה במליאת ועדת שטיינברג, רוח הדיונים במשרד הבריאות ובוועדת השרים לענייני חקיקה, כל אלה נותנים מקום לתקווה שגם בכנסת נמצא הסכמה רחבה. בהתחלת הדרך היו ח"כ ענת מאור (מר"צ) ושר הבריאות ח"כ הרב דהאן (ש"ס). בחלק מאוחר יותר של התהליך היו שותפים שר הבריאות דני נווה (ליכוד) ושר המשפטים יוסף לפיד (שינוי). כשנוסח מסוים הגיע לוועדה בכנסת, בשנת 2004, שותפים פעילים בדיוני הוועדה היו ח"כ שאול יהלום (מפד"ל) וח"כ מיכאל איתן (ליכוד). הדיונים היו מרתקים, לפעמים אפילו מאירי עיניים. אני מקווה שכל זה מבשר הסכמה רחבה. זה יהיה לתפארתה של המדינה, שיהיה בה חוק המסדיר היטב את האיזון בין ערך החיים לערך החופש, בדבר החולה הנוטה למות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות