רקע
ורד לוי־ברזילי

בוא נדבר על התדמית של ישראל בעולם. בשנים האחרונות, דעת הקהל העולמית חיברה באופן אוטומטי כמעט התנגדות להמשך הכיבוש הישראלי בשטחים עם דעה רעה במיוחד על מדינת ישראל. לא מזמן הופיעה ישראל במשאלים אירופיים בצמרת המדינות המסכנות את שלום העולם. חדשות לבקרים אנחנו מתבשרים על נידויים וחרמות שונים ומשונים. עוד ועוד מדינות באירופה נדרשות להתמודד עם תופעות אנטישמיות מתגברות והולכות בתוכן. אנטישמיות חדשה זוקפת את ראשה.

קודם כול, זאת האנטישמיות הישנה, אנטישמיות שהישן רב בה על החדש. זוהי אותה שנאת היהודים המקננת מתחת לעור הדק והאיפור העבה של מוקדים מוכרים באירופה. הראיות רבות, מצערות, אפילו מדאיגות, אם לא בדבר ההווה, לפחות בדבר העתיד השתול בין קפליה של המגמה המסתמנת.

ועם זאת, אני מציע לא לייחס כוונה אנטישמית, באופן אוטומטי, לכל ביטוי של התנגדות למדיניות הממשלה או של התנגדות לתופעה ישראלית כלשהי. צריך להיזהר מפיתוח נטייה לפארנויה קולקטיבית. על עצומה כלשהי למען זכות השיבה הפלסטינית ראיתי שחתומים גם ארבעה רבנים של “נטורי קרתא”, המתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל. האם הם אנטישמים? אני לא מתפלא על הנוהג, הישן והמוכר, לחפש אנטישמיות מתחת לכל ביטוי של התנגדות. אני מבין את הנטייה, את הרגישות, את שורשיהן, ועם כל זאת, צריך להיזהר מכל תגובה העומדת על הנחות עובדתיות לא נכונות, לפחות לא

בדוקות כראוי.

אנטישמיות חדשה אני מזהה בתופעה של הטרוריזם הפלסטיני, במיוחד ככל שהוא נעוץ בעיני הטרוריסטים במגמה מוסלמית כלשהי. האנטישמיות המוסלמית, מוטציה מבעיתה של האנטישמיות האירופית, הנוצרית בשורשיה, מטילה עלינו אחריות חדשה. ישראל, בהיותה מדינה יהודית, אחראית, במובנים רבים, לגורלו של העם היהודי. לדוגמה, כל אירוע שיש בו טרור כנגד יהודים באשר הם יהודים הוא גילוי של אנטישמיות, גלויה ומעשית. כל אירוע כזה הוא עסקה של מדינת ישראל, גם בהיותו טרור, גם בהיותו גילוי של אנטישמיות, גלויה ומעשית.

הנכונות המובהקת של המאמין המוסלמי מן הגוון של בן לאדן או מן המגמה של יאסין לנקוט בפעולות טרור, כדי לממש מדיניות או לבטא אידיאולוגיה, אינה תופעה של מה בכך.


למה אתה מתכוון?

הטרוריזם הוא הליבה של מערכת אלימה. הדעת נותנת, כי בסביבתו של הטרוריסט נמצא רבים ורעים שאינם טרוריסטים אבל הם מגלים נכונות מובהקת, מתמדת, לאלימות. וסביב כל אחד מאלה נמצא רבים וגרועים שאינם טרוריסטים ואינם כל כך אלימים. אלה יהרסו מצבות בסתר, ישרפו בית כנסת בלילה, יגלו הערצה לקיצונים, אפילו לטרוריסטים. גם הם עסקנו, גם הם מדאיגים, מפני שהפעילות שלהם כנגד יהודים באשר הם יהודים היא מעשית, מתמדת ומתנהלת במדרון.

אגב, אולי לא מיותר להבהיר שלא כל מה שהוא עסקה של ישראל נותן לה היתר לפעול בעצמה ולבדה. אירוע אנטישמי בצרפת הוא עסקה של ישראל, האמורה להניע הליכים של יחסים בינלאומיים שידרבנו את צרפת לנקוט את הצעדים הראויים כנגד התופעות האנטישמיות המתגלות בה.

עוד צריך לומר לגבי אירועים אנטישמיים המתרחשים בעולם, כמו התנכלות ליהודי באשר הוא יהודי, או לבית קברות יהודי או לבית כנסת, שאמנם הם חמורים מאוד ומחייבי תגובה ולקחים, אבל בכל זאת, צריך לשמור את הדברים בפרופורציה הנכונה. האירועים הם ספורדיים ולא רבים. לא נכון שהעולם כולו נגדנו. אני יכול לספר מניסיוני האישי: אני נמצא לא מעט מחוץ לישראל, מתגורר שבועות וחודשים מחוצה לה, מרבה מאוד להרצות על הנושאים הטעונים של האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור. באף אחד מן ההקשרים האלה, ברחבי אירופה ובארצות הברית, לא נתקלתי אלא בגילויים בודדים של אנטישמיות וגם אלה היו בדרך כלל תמימים, דקלום של סיסמאות שאנשים לא מודעים לשורשים שלהן או לפירות שלהן, שיש בהם אנטישמיות.


לדוגמה?

לא מזמן הרציתי בקנדה סדרה שלמה על האתיקה הצבאית של המלחמה בטרור, מנקודת מבט ישראלית. סטודנט אחד, ממדינה מסוימת באפריקה, כתב לי אחר כך מכתב. בפסקה האחרונה של מכתבו הוא מבקש ממני לעזור לו להשיג מימון לשהות בישראל, כדי ללמוד עליה יותר. בפסקה הראשונה של מכתבו הוא מספר לי שקרא שורה של ספרים בצרפתית על ישראל והוא חושב שהציונות מפחידה, ממש מזכירה לו את היטלר. הוא שואל אותי מה דעתי שלי על הציונות. אני לא רואה אותו כאנטישמי. הוא משתמש בהשוואה אווילית, מפני שהוא “נדבק” בצורת הדיבור הזאת, לאחר שנחשף אליה כל כך הרבה פעמים, עד שהיא נראית לו טבעית, אף שהיא נואלת מאין כמוה.

לא נתקלתי בגילויים בולטים של יחס עוין לישראל, מעבר לקלישאות האלה, אפילו לא בתגובה על ההסברים שלי מדוע הסיכול הממוקד מוצדק בתנאים מסוימים. להפך. בדרך כלל, שמעתי בעיקר מילים חמות של עידוד, מיהודים ומשאינם יהודים, מכאלה שהכרתי ומכאלה שלא הכרתי. גם זו תזכורת לכך שהעולם הוא לא מה שאנחנו מוצאים בתקשורת האירופית, אפילו לא מה שנאמר בפרלמנט האירופי או במזכירות האו"ם. העולם הוא מקום מגוון להפליא, מורכב לחלוטין ולא ממש מוכר.


כל ההבדל בין האנטישמיות החדשה לבין האנטישמיות הישנה הוא בזה שפעם הם היו בעיקר נוצרים ועכשיו הם בעיקר מוסלמים?

זה חלק חשוב של ההבדל, אבל לא כולו. יש תופעה נוספת שבעיני היא הלוז של האנטישמיות החדשה ושותפים לה נוצרים, מוסלמים וגם כמה יהודים. זהו המאמץ הניכר להדביק לנו את התדמית של הנאצים החדשים.

לא אשכח את התמונה של ערבים מפגינים תחת שלט הנושא משוואה ציורית: מגן דוד שווה צלב קרס. הרעל הזה זורם בשני הכיוונים. הוא משחיר את פניה של ישראל, מצד אחד, ומבהיר את פניו של הנאציזם, מצד שני. שונאי היהודים מצאו להם תחליף חדש ל"פרוטוקולים של זקני ציון". כל תיאור מפוקפק, מגמתי או אפילו כוזב של ארגון כזה או אחר למען זכויות האדם הפלסטיני, משתכפל עד מהרה בתור ראיה נוספת לאופי הנאצי של החיילים, של צה"ל, של ישראל. אנשי הימין שהדביקו על בגדיהם טלאי כתום, במתכונת הטלאי הצהוב, האנטישמי, תרמו גם הם את חלקם למגמה הנואלת הזאת, לזהות אותנו, בהכללה גסה, בתור הנאצים החדשים. לאמור: היהודים מסוכנים לעולם של היום, כמו שהנאצים היו מסוכנים לאירופה של שעתם. וכמובן שהסכנה שנשקפה מן הנאצים לשכניהם היתה איומה ונוראה, אבל הסכנה שנשקפה מהם ליהודים היא לא כל כך איומה ולא כל כך נוראה. עובדה שהעולם כמעט ולא נקף אצבע להציל את היהודים מידי הנאצים.

אני לא יודע אם המגמה הזאת, לזהות את ישראל עם הנאציזם, מקבלת ביטוי מעשי באנטישמיות האירופית, המוסלמית, הנוצרית או החילונית, אבל כבר ראינו איך השנאה נעשית דבק. השונא את השנוא הוא ידיד, אפילו אם עוין, דחוי או בזוי. באנטישמיות החדשה הזאת טמונה סכנה מעשית. לא מתקבל על הדעת להתעלם ממנה, וודאי לא לבטל אותה כלאחר יד.

הבדל עמוק להפליא בין הקשרי האנטישמיות הישנה לבין הקשרי האנטישמיות החדשה הוא ההבדל בין היהודי של “הימים ההם”, ימים רחוקים, לבין היהודי של “הזמן הזה”. לא מזמן עברתי ליד בית ספר ברומא. על אחת הגדרות שלו ראיתי מרחוק מגן דוד שחור, צבוע. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מעוטר בסיסמה “יודן ראוס”. להרף עין זה עיצבן אותי, לשעה ארוכה יותר העסיקה אותי השאלה לא מנין באה הסיסמה הזאת אל הקיר הזה ולאן היא הולכת, אלא השאלה למה לא טרח מי שהיה צריך לטרוח להסיר אותה משם. ועם זאת, לא הרגשתי מאוים. ולא רק מפני שאני עצמי לא מן הנבהלים, אלא מפני ש"בזמן הזה" אנחנו, בתור עם, כבר לא מן הנבהלים. ידינו יותר ארוכות מידיהם של כל האנטישמים, לסוגיהם.


 

עתיד המדינה    🔗


מה יהיה עלינו?

באיזה מישור?

מה יהיה עלינו, על מדינת ישראל. יש עתיד למדינת ישראל?

בקושי יש לה עבר וכבר אין לה עתיד? מה הפסימיות הזו? עתידה של המדינה כמעט כולו לפניה. יש לנו עבר קצר מאוד ועתיד גדול, בלתי מוגבל. אני מכיר את הנטייה הרווחת של אנשים לדבר על המדינה במושגים של התנוונות, כאילו היתה מדינה של ממש והנה היא הולכת לאיבוד. שמעתי מספיק הספדים של המדינה. אנשים שוכחים שלאמיתו של דבר אנחנו בכלל מדינה בהקמה.


זה בכל זאת קרה כבר לפני יותר מחמישים שנים.

לא, זו הטעות. מה שקרה לפני יותר מחמישים שנה הוא לא הקמת המדינה, כי אם ההכרזה על הקמת המדינה. הקמה והכרזה על הקמה הן שני דברים שונים מאוד זה מזה. בתור ישות משפטית ומדינית מדינת ישראל קיימת מאז שהוכרז על הקמתה. בתור ישות מדינית שלמה, נורמלית, מדינה ככל המדינות, ישראל היא עדיין בדרך. היו אנשים שחשבו שמרגע ההכרזה ועד לסיום הקמת המדינה צריכות לעבור כמה שנים, לא יותר. טעות. להקים מדינה של ממש זה עניין מורכב להפליא. יש ארבעה פרויקטים שצריך לסיים את ביצועם כדי להביא לסיומו את התהליך של הקמת המדינה: פרויקט 1 – להוציא את העם היהודי מהגלות. פרויקט 2 – להוציא את הגלות מהעם היהודי.

פרויקט 3 – לכונן את המדינה כלפי פנים.

פרויקט 4 – לכונן את המדינה כלפי חוץ.

כדי לדעת באיזה שלב אנחנו נמצאים בתהליך של הקמת המדינה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו נמצאים בכל אחד מן הפרויקטים האלה, באופן מעשי.

אתחיל דווקא בפרויקט 4. לכונן את המדינה כלפי חוץ, פירושו, לכונן יחסי שלום יציבים עם כל השכנים. יש לנו יחסים יציבים בעלי ערך רב אם גם לא מלאים ונורמליים עם מצרים ועם ירדן. ובלי קושי מיוחד יכולים להיות לנו יחסים כאלה גם עם סוריה ולבנון. עם זאת, עדיין אין גשר יציב בדרך אל הפלסטינים. סיכומו של דבר, בפרויקט הזה אנחנו לקראת חצי הדרך.

גם בפרויקט 3 אנחנו באמצע הדרך. לכונן את המשטר, פירושו, בראש ובראשונה, להשלים את החוקה, במישור הפורמלי, ולהטמיע נאמנות אזרחית, רווחת ומובהקת, לעקרונות של הדמוקרטיה, במישור הלא־פורמלי.


מה צריך לעשות כדי להשלים את הפרויקט הזה?

יש לנו חוקה לא מלאה. אין לנו מגילת זכויות אזרח חוקתית. יש לנו חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, אבל אין לנו חוק יסוד: חופש הביטוי וההתארגנות, ואין לנו חוק יסוד: זכויות במשפט, ואין לנו חוק יסוד: זכויות חברתיות – כולם אלמנטים יסודיים בכל משטר דמוקרטי ומקומם המתוקן הוא בחוקה לא בפסקי דין של בג"ץ. אמנם לא הכול שחור: יש לנו מרכיבים יציבים וחשובים של מדינה מתוקנת – מדע ראוי, רפואה מודרנית מתקדמת, תרבות – משוררים, סופרים, ציירים, פסלים, מוזיקאים. ועם זאת, אין לנו תפיסה מגובשת של יחסי דת ומדינה, במסגרת תפיסה אחראית של זהות מדינה יהודית ודמוקרטית. אמנם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שאחד התנאים להגבלת חירות הוא שההגבלה תתאים לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אלא שעדיין אין לנו הבנה מלאה, המוטמעת בתרבות הפוליטית של המוני האזרחים, לא בשאלה מהי מדינה דמוקרטית, עוד פחות מזה בשאלה מהי מדינה יהודית, ופחות מכול בשאלה מה טיבו של הצירוף של שני אלה, מדינה יהודית ודמוקרטית. יש אזרחים הסבורים שרעיון המדינה היהודית סותר במהותו את רעיון המדינה הדמוקרטית והוא צריך לזכות בעדיפות, כשם שיש אזרחים הסבורים שרעיון המדינה הדמוקרטית סותר במהותו את רעיון המדינה היהודית והוא זה שצריך לזכות בעדיפות.


ודעתך?

לדעתי לא מוכרחה להיות סתירה. מדינה דמוקרטית היא מערכת של הסדרים הוגנים לארגון החיים המשותפים של האזרחים. ההגינות דורשת שלא יהיו אפליות. לכן הזכויות הבסיסיות יינתנו באופן שווה לכל האזרחים – יהודים וערבים כאחד. עם זאת, מרכיבי הדמוקרטיה לא יסתרו את היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי. זה אפשרי.

מדינת ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית שבה מתממשת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, להיות עם בעל עצמאות מדינית, “עם חופשי בארצנו”. זה אומר שהאזרחים היהודים אמורים להוות

רוב מסיבי בתוך אזרחי המדינה. זה אומר, שבמתכונת מסוימת יתקיים חוק השבות. זה אומר שישראל תהיה ארץ המקלט לכל יהודי הנרדף באשר הוא יהודי. זה אומר שישראל רואה את עצמה אחראית לגורל העם היהודי ולעתידו. החדשות הטובות – את כל אלה אפשר להגשים בצורה דמוקרטית מבלי לפגוע בזכויות האזרח של מי שאינו יהודי.


אז אתה לא מצדד ברעיון של ישראל כמדינת כל אזרחיה.

אם “מדינת כל אזרחיה” פירושו מדינה דמוקרטית, כל אדם הגון יצדד בזה. אם “מדינת כל אזרחיה” פירושו מדינה דמוקרטית שאין לה זיקה לשום עם, כל אדם הגון יתנגד לזה. לדרוש מישראל שלא תהיה לה זיקה מיוחדת לעם היהודי, פירושו לשלול מן העם היהודי את זכות ההגדרה העצמית שלו, את זכותו לעצמאות מדינית. איזו הצדקה מוסרית יש ליחס השלילי המיוחד הזה אל העם היהודי? יש מי שמנסים להצדיק את היחס הזה בכך שהיהדות היא דת ולא זהות לאומית. בלשון מוכרת לשלילה – אין עם יהודי, יש יהודים ויש דת יהודית.


מה בעצם כל כך רע בזה?

ראשית, מי הם שיגידו לנו מה אנחנו? אני זוכר את הסלידה שלי ושל כמותי כאשר גולדה מאיר הכריזה שאין עם פלסטיני. ההכרזה שאין עם יהודי הוא עוד יותר גרועה, בהתחשב בגיל היחסי של שני העמים האלה.

ושנית, כמה צביעות מתגלמת בהכרזה שאין מקום למדינה שהיא יהודית ודמוקרטית, מפי אלה שלא חדלים לדרוש שתהיה מדינה פלסטינית אפילו אם היא לא ממש דמוקרטית? מדינתו הלאו דווקא

דמוקרטית של העם הפלסטיני היא חזון מפואר ומשובח, אבל מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי היא חזון מכוער ומגונה? שום אדם הגון לא יקנה שטות כזאת, לא משנה מי מדקלם אותה.


זה הסיפור של פרויקט 3?

זה חלק גדול של הסיפור, אבל זה לא כולו. כינון תרבות פוליטית הראויה למדינה דמוקרטית זה חלק נוסף של הסיפור הזה. זוהי חברת אזרחים שיצא ממנה רוצח של ראש הממשלה ושר הביטחון. זוהי חברה שרבים מאוד מאזרחיה לא מכירים בעיקרון של שלטון החוק ורבים עוד יותר מתעלמים ממנו לעתים קרובות בחיי המעשה. כינון תרבות הוא עוד חלק חשוב של הסיפור הזה. הבערות והרדידות קנו להן כאן אחיזה ובעזרת התקשורת הן מכות שורשים עמוקים, בצד אחיותיהן הידועות, הגסות והיהירות. גם את הערוגה הזאת צריך להפוך.


בוא נחזור לדיון שלנו בעניין עתיד המדינה. פרויקט 2 – להוציא את הגלות מהעם היהודי.

נכון. זה הפרויקט הקשה ביותר. יש אנשים שלא מבינים את זה ויש אנשים שלא רוצים להבין את זה.


כמו מי?

המסלול מוכר: הזדהות עם כל מה שהוא פלסטיני מובילה אל התנגדות לכל מה שניצב מול הלאומנות הפלסטינית. זו מובילה להתנגדות לכל מה שכרוך בציונות. כיוון שבמידה זו או אחרת כרוכה הציונות בשלילת הגלות, מובילה ההזדהות עם הפלסטינים להתנגדות לשלילת הגלות. וכבר ראינו חובבי גלות, המתרפקים עליה, על כל היבט אנטי־ציוני שלה, כדי לדשן את ההזדהות שלהם עם הלאומנות הפלסטינית.

מי שעיניו בראשו יכול לראות שתחושת הנרדפות היא טבע שני בחברה הישראלית. החברה כולה בפוסט־טראומה של רדיפות. זוהי, כמובן, תחושה יהודית אותנטית, כמעט מובנת מאליה. הרי אנחנו נמצאים מהלך שישים שנה בלבד מתום מלחמת העולם השנייה, משחרור מחנות ההשמדה. והיום יש להוסיף, אנחנו זה יותר מארבע שנים בעיצומה של מתקפת טרור עלינו, שתכליתה הרג יהודים ישראלים באשר הם יהודים ישראלים. ועם זאת, אין הצדקה של ממש לנהל כל היבט של חיינו כאילו אנחנו בעיצומו של מאבק במי שרודף אותנו להרגנו.

אין הצדקה לכך שאין כמעט תחום שבו יש לנו תכנון לטווח ארוך. ההתמקדות בהווה ובעתיד הקרוב היא דפוס חשיבה הישרדותי, עצבני, של נרדפים. בהשוואה לכל מדינה נורמלית, יש אצלנו הרבה פחות תוכניות רב־שנתיות מן הדרוש ומן הראוי. כל כך הרבה מתנהל כאן על יסוד העיקרון של כיבוי שרפות. הכול תזזיתי, אין אורך נשימה, אין ראייה אל מרחוק. זה מאפיין את תפיסת החיים של הכלל, זה משפיע על תפיסת החיים של הפרט.


לדוגמה?

אחריות היא מילת מפתח שלא קיבלה אצלנו את המעמד המגיע לה. אחריות מחייבת תכנון יסודי, אורך נשימה, בקרה מתמדת, הודאה בטעות, גאווה בהישג. אצלנו מתעניינים קודם כול באשמה. עולה איזו פרשייה, מתעוררת שאלה ציבורית גדולה, קודם כול מחפשים את “האשמים” ואחר כך מחפשים עמוד גבוה כדי לתלות אותם עליו. תפיסה של אחריות מחייבת את המחשבה מה ימנע את הפרשייה הבאה. חיפוש אשמים ואפילו הוקעתם לא מבטיחים השתכללות שתמנע את התקלה הבאה.

חוסר אחריות מביא גם לידי התנערות מאחריות. כל תקלה מוסברת במונחי “הם”, לא במונחי “אנחנו”, אף פעם לא במונחי “אני”. האזרח בישראל לא עוצר ושואל את עצמו, נוכח תקלה או כישלון או מצב גרוע, “אולי אני יכול לעשות משהו?” החינוך לא משובח, “אולי אני בתור הורה יכול לעזור?”, “אולי אני בתור מורה יכול להשתנות?”, “אולי אני בתור איש מקצוע יכול להושיט יד?”. כל השאלות הללו נדחות מפני החיפוש הקדחתני, שהתקשורת מדשנת אותו, אחר “אשמים” ועמודי תלייה. זו תסמונת גלותית.


סוג של אינפנטיליות.

במובן מסוים. עם הבגרות אמורה לבוא תודעה של אחריות, המוטלת על האדם ולא רק על זולתו. במובן מסוים, אכן, אנחנו עם לא בוגר. עד כה, לא נשאנו באחריות לגורלנו מעבר לעצם השרידה. בזה אנחנו טובים מאוד, ממש אין כמונו. עם העצמאות המדינית שלנו, התברר לנו פתאום, אולי להוותנו, שעלינו לדאוג לכל היבט של חיינו, לכל מערכות החיים. עלינו להיות אחראים לגורלנו באופן מלא ובלעדי. רבים מאיתנו עדיין מעדיפים לבוסס בגלותיות, להמשיך לחפש דרכים להתנער מן האחריות, להטיל אותה על הזולת, רחוק ככל האפשר מן הבית. בפרויקט הזה, של הוצאת הגלותיות מן העם היהודי, אנחנו ממש בתחילת הדרך. כמעט ולא התקדמנו.


והנקודה האחרונה – להוציא את העם היהודי מהגלות. למה הכוונה?

פשוטו כמשמעו, להביא את יהודי הגלות לישראל. אם לא את כולם, כי אז את רובם. להגיע למצב שבו המרכז המובהק של החיים הנורמליים של יהודים הוא במדינת ישראל.


אתה רוצה פה את כל יהודי העולם?

כן, בהחלט. למה לא? זאת המשמעות של העצמאות המדינית. כל העם היהודי או כמעט כל העם היהודי צריך להיות פה, כדי שאפשר יהיה לומר בפה מלא שהעם היהודי פתר את “הבעיה היהודית” אחת ולתמיד, בהיותו בעל מדינה עצמאית משלו.

למרבה הצער העם היהודי לא הפנים היטב את הרעיון שלעם היהודי יש מדינה עצמאית והיא באמת שלו. מהי צורת החיים הדומיננטית של היווני? לחיות ביוון. מהי צורת החיים הדומיננטית של הצרפתי? לחיות בצרפת. ואנחנו? פזורים בכל עבר, פה ושם, שם ופה. בקושי מחצית היהודים בישראל. לכן גם בפרויקט החשוב הזה אנחנו במחצית הדרך, ואולי עברנו אפילו פחות מזה. הנה לך התשובה שלי לשאלה שלי, היכן אנו נמצאים בפרויקט ההקמה של המדינה. באמצע. הרבה מאוד כבר מאחורינו, הרבה מאוד עדיין לפנינו. אמצע הדרך הארוכה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67271 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!