¹

 

ביוגרפית    🔗

חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי־אידי, שבבגרותו נתרקם למו דמות מרכזית בחיי האומה הישראלית, לעולם שרשו עומד בשחרות ילדותו שלו. עיקר זמרתו אינה אלא פריחה והסתעפות לעולם שהמזמר ספג אותו אל קרבו בינקותו בכפר, עטור־היערות, שם נולד לאביו יצחק־יוסף, סוחר־יער פעוט, ולאמו דינה־פריידה, אשה יגעת־עמל אך עדינת־רוח – וזה אף זו בזיווג שני שלהם. שם הכפר ראדי, ממשלת וואהלין, רוסיה, ויום הלידה עשרה בטבת, תרל"ג (1873). הוזה, בודד ועזוב הילד – ויסתכל מוכה־כשפים בצללים תחת המטה, בכתמים מותווי־טחב על הכתלים, בעמוד־אור המתפרץ דרך דלת פתוחה עם בוקר ומצית ניצוצי־אבק, בעצים המשתקפים הפוכי־ראש בבריכה חגורת־ירק, בפייגלה, זו בת קטנה למשפחה יהודית שניה בכפר, וזולת שתי המשפחות הללו אין שם יהודים.

האב באבוד לו פּרנסתו ביער, עקר מן הכפר והתישב עם המשפחה בפרבר של עיר־ז’יטומיר, שם פתח חנות קטנה של כל מיני סחורות. כשנכשל במסחר זה, הפך דירתו לבית מרזח. העסק עם גויים שיכורים היה למעמסה על האב, בן־תורה שקט, והוא מת בלא עתו, בשנה השביעית לחיי הילד חיים נחמן.

האם נטלה על עצמה את עול הפרנסה. היא מכרה מכולת מסל, מתוך התחרות עם נשי־שוק מרות וקשות. כשנתיאשה מיכלתה לפרנס את כל הנפשות הפעוטות התלויות בה, הוליכה ילד־בכור שלה, חיים נחמן, אל העבר השני של העיר, ומסרה אותו אל אביה, ירא־שמים קפּדן, שיהיה הוא מגדל את הילד. וחיים נחמן אז כבר מנוסה במלמדים ו“עוזרים”, רובם נבערים אף אכזרים. תחת השגחת הסב, עיכל מנות גדולות של תלמוד עם מפרשים, ומעצמו הגיע אל חקר ספרי מוסר וקבלה.

הנער בן שלוש עשרה, וסבו שילחו ללמוד בלישטין אצל מלמד־גמרא מומחה. בחור צעיר, הריהו שב אל ז’יטומיר, ויושב־לו ללמוד בבית־המדרש.

נפתחה לפניו ספרות ההשכלה החדשה, והוא התענג עליה בבדידותו, עד שמצא לו חברים בענין זה בישיבת ווולוז’ין, אליה נכנס בשביל להגיע אל “תכלית”.

נפשו של ביאליק הצעיר לא נתרשמה מפּנים שטחיים שבהשכלה, הנוטים אל התבוללות; תחת זה, ניצודה על ידי רעיון חבת־ציון, הכולל בו שינוי ערכי דת ותורה למו ערכי לאום ותרבות. ויהיו לו פרוג ברוסית ואחד העם בעברית לחביביו ומוריו. בקרב חבריו בוולוז’ין יצא לו שם משורר.

אודיסה, מרכז התרבות בימים ההם, משכתו אליה. שירו הראשון “אל הציפור” נדפס ב“פרדס” (תרנ"ב) בעריכת י. ח. רבניצקי. השיר הוא סנטימנטאלי־ציוני, כמו כמה שירים אחרים שראו אור עם סוף תור־ההשכלה. אבל זה השיר נשמעת בו אנחה יהודית, ורעננות־אביב בו, והוא מבשר שירה של רגש אמתי.

השיר מתפרסם, והמשורר רעב. בן עשרים, הוא לוקח לו לאשה את מאניה, בת שבח אוירבוך, והריהו מתישב בקורסיצ’וב ונעשה סוחר־יער. ארבע שנים הוא מנסה את מזלו במסחר זה, ובינתיים כוחו בשירה הולך וגדל. הדוחק מביא אותו לידי מלמדות, וכדי שלוש שנים הוא מלמד תינוקות בסוסנוביץ (1897־1900). כאן כתב את שירו “המתמיד” תחת השפעתם האישית והספרותית של מנדלי מוכר־ספרים, אחד העם, ושלום־עליכם הצעיר, פריו מבשיל בשירה, בסיפור, במסה מחשבתית, ובעבודות מלקט ומוציא לאור (בשתים אלו, י. ח. רבניצקי שותף לו).

שנה אחת בווארשה, ושוב הוא מתישב באודיסה. שם הוא עורך כמה חוברות של “השלוח”, ומיסד את הוצאת “מוריה”. אחרי המהפכה הבולשבית, הוא בא אל ברלין ומיסד את הוצאת “דביר”.

ב־1924 הוא מעביר את הוצאת “דביר” אל תל־אביב, א"י, והוא עצמו נעשה תושב בארץ. ביתו בתל־אביב, הנודע בשם “בית ביאליק” (כיום ספריה עממית ומעון לגנזי המשורר), נבנה למענו על ידי חלוצים. מוסד אחד, שביאליק הרה וקיים אותו, ושנתפשט אחרי כן בכל ארץ־ישראל ובתפוצות הגולה, עונג שבת, מצא לו דירת קבע בבית־העם “אהל שם” (ת"א). מסעות המשורר באמריקה ב־1926 ובפולין ב־1931, היו חוויות של הפראה לאלו קיבוצי־הגולה הגדולים.

בשנים האחרונות לחייו היה המשורר חולה, ופעמים אחדות נסע אל אירופּה להתרפּא. הוא היה מתגבר על מחלתו וממשיך במלאכתו כמקודם. מטעמים אקלימיים קבע דירתו ברמת־גן, פרבר בגבעות מאחורי תל־אביב. הוא מת בכ“א תמוז, תרצ”ד (1934), בווינה, לאחר ניתוח, והובל לקבורה בבית־הקברות הישן בתל־אביב, על יד קברו של אחד העם, בד' מנחם־אב.

 

שירות גדולות    🔗

“המתמיד”– באמפיבראכים (רך־עז־רך) מרובעי־הצלעות מתואר בחור־ישיבה, מתמיד המשכים לתורה עם שחר, “בטרם יכירו בין זאב ובין כלב”, והרוח מסלסל פיאותיו ולוחש באזניו על עולם־חמדה. אך הוא מתגבר על יצרו ומצטמד אל פינתו האפלה בבית־המדרש, מתנועע על גבי הגמרא יום קיץ תמים, וממשיך בניגון תלמודי לאור נר־חלב עד חצות־ליל.

יחס כפול נודע מן המשורר אל המתמיד: מצד אחד המשורר כולו רומאנטי־מתלהב נוכח גבורתו הרוחנית של המתמיד. מצד שני הוא רואה, בעיני משכיל דורש “תכלית”, כיצד בחור הישיבה מבלה שנותיו וכוחותיו בעמל לא־יועיל.

עד היום הזה, “המתמיד” היא שירה חביבה ל“חובשי־ספסל” ו“אוכלי־ימים” מקדם, כי זאת השירה, נוסף על ערכה כשלעצמה, מילדת בהם געגועים והתרפקות על ימי עלומיהם.

“בעיר ההרגה” הוא תיאור צילומי, ילווהו ביאור רגשיי, לקישינוב היהודית לאחר הפּרעות ב־1905. ביאליק עצמו חזר ושורר את השירה הזאת באידית, וקרא לה “די שחיטה־שטאָט”. עצומה השפּעתה הלאומית של “בעיר ההרגה” בשעתה, שכן עוררה ביהודי תחום־המושב רגשות־בושה על אזל־ידם ושפלות־רוחם. “מנוסת עכברים נסו ומחבא־פשפשים החבאו”.

המרירות שבחרוזים מתחזקת על ידי רשימת־דברים, ראם המשורר במו עיניו, על דרך הריפּורטאז': קרעי ספרים, נוצות כרים, “אופנים מפושקי יתדות” והם מלוכלכים שיירי דם־אדם ומוח, כתלים נקובים ותנורים ניתצים. אלהים כאילו לגלג על עולמו, כי בשעת עשיית התועבות, זרחה השמש ופרחה השיטה. מאחורי המראות המתוארים בקרירות, מרחפות עיני המומתים ותובעות עלבונן, ושכינת־עצב שחורה מתלבטת בכל פינה ואינה מוצאת מנוח.

האכזריות העצמית של המשורר מגיעה למרום־קצה בלעגו לבכיית העלובים ולתפלתם, ובגזרו על עצמו שתיקה בעמדו בעדתם.

“מגילת האש” היא פּואימה בפרוזה – היחידה ממין זה בכל כתבי ביאליק, אלא אם כן נביא בחשבון מקומות פיוטיים־אצילים בסיפוריו ואגדותיו. בחיצוניותה, הרי זו סיפור־מעשה מימי חורבן בית שני, יסודה באגדה תלמודית. בפנימיותה, הפואימה היא לבוש סמלי לחורבן אמונת־הדורות התמימה בזמנו של המשורר ובנשמתו. לאחר שריפת בית המקדש ואבדן אלהי השמים, היחיד נשאר עם שקיקותיו הארציות. ואולם ישנו מלאך המציל את תלתל־האש האחרון של ארי־האש שהיה רובץ תדיר על מזבח־הקודש, ואילת השחר (הכוכב המסמל את גיל־השחרות אשר לכל אדם) מופקדת על שריד־האש לשמרו למען תחיה העתידה לו.

העלילה: מאתים בחור ומאתים בתולה משבויי־יהודה נתענו בידי האויב, הובלו בספינה, ונעזבו ערומים כיום היוולדם על אי־ישימון, הבחורים מצד האי מזה והבחורות מצד האי מזה. חישב האויב שיהיו שני המחנות נפגשים לאחר שכלו כוחותיהם ולא יוכלו להיות לנוחם אלו לאלו. הבחורים, נפשם עיפה ברעב ובצמא באותו אי־תלאובות, מהלכים בשורה ארוכה, והם מכוונים צעדיהם לפי קצב־צעדם של שנים מהם, אנשי־פלא, ההולכים בראש והם שרים שתי מנגינות הפכיות: האחד, זעום־עפעפים ומביט לארץ, שר שירת הנקמה וחורבן־העולם, והשני, בהיר עינים ומביט לשחק, שר שירת הנחמה והגאולה. לבסוף הם רואים את הנערות כשהן עולות כשורת מלאכים עצומי־עין בצלע הר המסתיים בכף זקוף. אחת אחת הן נופלות פרושות כפיים כחסידות לבנות אל נהר שחור, “נהר־האבדון”, אשר לרגלי הכף. הבחורים קופצים אחריהן, וכולם נטבעים.

נשארים רק בחור אחד, זה בהיר־העינים ששר את שירת האחרית הטובה, ונערה אחת, בודדת בראש הכף. היא עומדת שם במרום, אילת־השחר ככתר מהל מעל ראשה, וצלמה־מלכות חתום בנהר מתחת – כולה גילום למאווייו הכמוסים, – ומפיו זורם וידוי המכיל סיפור חייו (סיפור חיי־ביאליק, מוצנע בתוך הצורות של ימי בית שני) ושפך לירי לסילודי־אהבה שלו. הוא נושא עיניו אליה, אחרי כרעו לפניה בעת דברו, והנה נעלמה: אף היא קפצה לתוך הנהר. אך צלם דמותה עודו נשקף אליו מתוך המים כמקודם. הוא קופץ אל הנהר אלי צלמה, והמים נושאים אותו ופולטים אותו חי אל חוף רחוק, הוא “ארץ־הגולה”. שם הוא נעשה מוכיח ומנחם לעמו.

לשון־הסומפוניה אשר לפואימה זו מגיעה אל פסגתה בשטף־האש של מלל־האהבה. העברית שבפואימה (בת השראה תנ"כית, אם כי יסודותיה לקוחים מכל אוצר־הלשון לתקופותיו), אין למצוא כמוה לשלימות אורגאנית ולהמון־עושר הנשפע בטבעיות, בכל הספרות העברית החדשה. תמצית נשמת העברית היא. מבחינת הבנין האמנותי סובלת הפואימה מסמליות מסובכת, המתחננת: פרשני.

"הבריכה " היא תיאור בדלחי, עמוס־כשפים, לעצם אחד שבטבע, בכמה מעתותיו: לעת בוקר בגבור השמש, בליל־לבנה, בשעת סופת־רעמים, בערפּלי טרם־שחר: כיצד יער ושמים לגיווניהם משתקפים בבריכה, ומה שירגיש ילד רך ועורג, נוטה למסתורין, בטיילו על חצי־אי רפוד־דשא שהבריכה מלקקתהו. סיומה של השירה הוא הימנון פּאנתיאי, “שפת אלים חרישית יש…”, יערך לו בתהילות רק “השמים מספּרים כבוד אל…”

“מתי מדבר”– בני ישראל, שמתו במדבר, רבוצים בחול כענקי־אבן, ועל ידם כלי־זינם. לפרקים רחוקים תבקרם בריה חיה: ארי, נשר, נחש, פרש שנתרחק מאורחת חבריו. (הפרש זורק חניתו, מניפה כברק נוצץ לפניו, וחוזר וחוטפה אגב שטפו על סוסו. מתוך משחק זה, הוא מוצא עצמו רחוק מאורחתו, על יד מקום־רבצן של הגוויות האחרות). כל המתקרב אליהם להרגיז מנוחתם נס אחור, משתומם ונבהל מפני הוד־עוזם. כך הם שוכבים יובלות על יובלות. בהתחולל סערת־מדבר, והחולות מסתובבים בגלגל ורועשים חרדות, מתי־המדבר זעים, וכמו בימי משה, הם מקיצים, קמים מתוך מרד באלהים, והורסים לעלות בכוח אל ארץ־הבחירה. אך עם שקוט הסערה, הם שבים לישון כבתחילה, ושוב חולפים עליהם יובלות על יובלות.

השירה היא מעובדת בשלימות מעשה־חורש בהיקסא־מטרים (שש צלעות לשורה), מלבד קריאת המחאה של המורדים שהיא עשויה שורות קצרות, חורזות בחופש. סופה מתעגל על ידי תיאור אורחת־הישמעאלים, אליה שב הפּרש הנבהל, והוא מספּר מה שראה, וחכם בדווי ישיש מבאר לו שאותם ישני־המדבר הם הם “אבות עם־הכתב”, אשר אררם אלהים למות במדבר (ואוי לו למי שלוקח משהו מבגדיהם! ומעשה באחד שלקח ציצית מטליתם, וגו'…). והגמלים של האורחה הולכים לדרכם בשורה ארוכה, ומנועעים דבשותיהם כאילו נשאו על גבם עוד אגדת־עם עתיקה. ב“מתי מדבר” חושף המשורר־האמן את ידו החזקה.

 

ליריקה    🔗

ביאליק שבביאליק מתגלה בליריקה טהורה שלו. פּרח־אביב ראשון של ליריקה שלו הוא השיר הרומנטי “בין עבי אש ועבי דם”²,שכולו יאמבים (רך־עז) מרובעים (ארבע צלעות לשורה), דו־חרוזיים. בעליוני־הישגיו הליריים הוא משתמש בפסוק חפשי ומקורי, מזדמר מאליו, קרוב לארחם של אילו פסוקי־תהלים מגעגעים, מאותם שהם מיוסדים על שש מלים, עם אתנחתא באמצע.

“יהי חלקי עמכם”היא תפילה על דרך־חיים שקט וצנוע, חיים שבהם עצם־הקיום, ולא איזה פועל בספירות החברה או האמנות, הוא התפארת. האדם האידיאלי מתואר כאחד אשר בכל חושיו, ובלא יודעים, הוא סופג היופי – כל רחשוש ונצנוץ ונדנוד של תפארת – המתגלה בעולם. ואחרי ספגו אותו, הוא מחזיר ומפיק אותו אל העולם בכל מבט־עין שלו, בכל תנועת־גו שלו. הוא מביט בבת־צחוק אחת של סליחה ובינה על הטוב והרע, על מעשים גדולים ועל מעשים פעוטים. חייו של אדם כזה, שלכאורה אינו פועל כלום, הם עצמם מפעל גדול, ואף טפה מהם לא תאבד עולמית. דורי־דורות אחרי מותו של אדם כזה, תהיינה כל קרני־היופי שהתפשטו ממנו אל כל העברים ורטטו אי־שהוא בחלל־הרקיעים, מתאספות יחד שנית, וחוזרות וזורחות ממבטו ומפניו של אחד־האדם.

“אחד אחד ובאין רואה”היא תמונה מורכבת (עשויה מהצטרפותם של כמה צילומים מושכבים זה על גבי זה), מחיי־המשורר בילדותו בכפר; תמונה, קסמוה למו מציאות גלי געגועים מפכים במותק. אחד אחד מתו אצל המשורר כל הרצייות והאידיאלים, ונשארה לו אך רצייה אחת, “נהמת כל חייו”, והיא: אשר בטרם ימות, יהיה חווה עוד פעם אחת, אם בהקיץ אם בחלום, את הטוהר והקודש של שחר־חייו. עולם־הילדות, על ארבע תקופות־שנתו וכל שינוייו, באורח־מסתורין הוא קפוא וקבוע במסגרת של נצח “כחותם על ימין עליון”. איכות גן־עדן אשר לחווית־הילד בשירה הזאת, מקבילה לרחשי המשוררים האנגליים טראהורן: How like an angel came I down! (איך כמלאך ירדתי ארצה!) וורדסוורת: Heaven lies about us in our infancy! (גן־עדן שרוי מסביב לנו בשחר־ילדותנו!).

“מי אני ומה אני”היא התנזרות עצובה מהזדמנות להנאת־אושר, וזו ההזדמנות אחרה לבוא. המשורר חובק אבן קרה, ואינו דורש לעצמו מאומה חוץ מדממת־עולם ובדידות גמורה. צער ענוג וחרישי אופף את השורות הללו, המופתיות בשלמותן.

 

נבואית    🔗

באידית כתב ביאליק, בראשית עלותו על במת השיר, את שורות־החרוז האדירות “נביאיש”. מלה זו, יפה היא נופלת גם על שירי־הזעם, הצער והתוכחה שלו בעברית. אלה אינם נבואה, כי־אם נבואית, רצוננו לומר, שהם מסוגננים על דרך הנביאים הקדמונים. ביאליק אינו עושה בחלומות שבאכסטאזה, בחזיונות־שגעון ירודי־מרומים; הוא עושה ברגשות־אנוש, ברעיון חרוש בבהירות, בדמיון בעל־תכלית, במלאכת־אמנות כבדת־עמל. ואולם לפי משמעות אחרת, הכינוי “נביא” הולמו, בגלל אחריות לעמו שהוא נוטל עליו, בגלל היותו משמש בחינת מצפּון לאומי. “אכן גם זה מוסר אלהים” מיסר אותנו על תתנו את מיטב כשרונותינו (הוגים, אמנים, מעדנים ומדינאים מישראל) אל אומות זרות ותרבויות זרות ואפילו לשונאינו: “ובעוד בשרכם מטפטף דם בין שני זולליכם – תאכילום גם־אכול את נשמתכם.” “קראו לנחשים” היא תוכחה על התרחקות היהודי מעל האדמה וריח־הטבע, ועל אדישות שלו לגבי עבי־ברכה (אלו תכניות־הפּעולה של התנועה “חבת ציון”) הבאים להמטיר נטפי־לחלוחית על חייו הצחיחיים.

 

שירי־שמש ושירי־חורף    🔗

שירי־השמש (“זוהר”,“עם פּתיחת החלון”) מתפּנקים בקרני־שחר, רצים וחופזים עם צפרירים (אלו רוחות־בוקר לפי המקובלים; וביאליק מפרש המלה “רוחות” שבכאן בשני מובניה גם יחד: רוחות־אויר מנשבות, וגם מיני מלאכים זערורים, ספק מתנוצצים ונראים וספק נעלמים ואינם נראים), טובלים ברסיסי־טל ומפזזים בצבעי־פרפרים. מימי משה אבן עזרא, לא ראתה העברית משקה לחושים מקציף ומבריק כזה. על סוג שירי־השמש, יש לחשוב “משירי־החורף”, שבהם החורף מסנוור בלבנינותו והכפור מחשל את רוח האדם לעוז ולגבורה. בשיר “עם שמש” מתקשר מוטיב־השמש במפורש עם תקוות־ציון החדשה.

 

שירי־עם    🔗

שירי־העם של ביאליק (“בין נהר פרת ונהר חידקל”, “יש לי גן”, “לא ביום ולא בלילה”, ועוד) הם באמת עיבודים – מתן שלימות אמנותית לצורות עממיות גלמיות: והמשורר עצמו מציין אותם: “מעין שירי עם”. עיברור מוטיבים עממיים שבאידית ביד המשורר, היה בו משום תרומה להחיאת הלשון העברית בפיות העם. הנושאים הם: געגועי־אהבה וחלומות־אושר (“שונאי יהיו שם וראו ומקנאה יתפקעו!” ³), דלות, בכיה על מזל רע, גיחוך מטוב־לב על דרכי העיירה היהודית (“מי יודע עיר לישטינה”).

 

אירוטיקה    🔗

נשמת־ביאליק היא אירוטית למעמקיה. האירוטיקה שלו היא צרופת פּרישות והתקדשות פּנימית. שורות־החן הטרוכאייות (עז־רך, ארבע צלעות בלתי־מחורזות) של “מכתב קטן לי כתבה”, בהן הוא אומר: “זכה את מהיות לי חברת, קדושה את משבת עמי”, – אינן בריחה קלת־דעת מאיזו הסתבכות עם אחת־הנערות, כי אם החלטה טראגית שהאהבה תישאר בשבילו ענין שמיימי ולא ענין של עולם הזה. ב“מגילת האש” העלם נשרף בתאוותו (אז, בראותו את צלם־הנערה משוקע בנהר השחור); ואולם, ממעל הוא רואה כדמות עב קטנה, בעלת כנפים צחורות (סמל לאמו של המשורר ולכל קדושת־אשה), והעב שולחת יד ומרמזת אל אילת־השחר (סמל לטוהר שחר־ילדותו), והעלם קורא: “אלהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים!”

בשיר “לנתיבך הנעלם” (נכתב בערבית־חייו של ביאליק) המשורר רואה עצמו כענן שחור וזעף, הרודף אחר צחוקה הקליל של העב־הנערה; אין הוא יכול להשיגה, אבל בכל מקום־בואו עם צלו הכבד, הוא פולח את לב העולם בברקים וקולות שלו ומחיה אותו במטר מימיו ושירתו. עב קטנה צופה עליו בשכבו דמום וכבוי־חיים ב“מי אני ומה אני”. נושאי־אהבה מזומרים מתוך שובבות ומותק־חן כמו “בשל תפּוח”, מתוך תחינה ויאוש כמו “הכניסיני”, מתוך רגש־יתמות כמו “עם דמדומי החמה”.

השיר הקצר “בת ישראל”, שלפי נושאו הוא שייך אל שירי־העם (נערה יהודית סחה בנפשה פּנימה אל בחיר־לבה), הרי לפי הרצאתו הלבבית, הבלתי־מחורזת, ותוכו הרצוף קודש דתי, הוא נמנה על מיטב הליריקה הביאליקאית. ב"יהי חלקי עמכם " ביטא את הנערה האידיאלית כפי שהיא חקוקה בלבו של הישראלי.

 

הגייה במוות    🔗

הרבה המשורר להגות במותו.

ב“לא הראני אלהים” הוא משתעשע בכמה אפשרויות של דרך־קצו: באהלו על יצועו, וחביביו על ידו; במכלא עזוב, על ערימת תבן; ככלב קופא, יכסהו השלג; בהשפך נפשו על דמעתו, בשעת־יגון גדולה; כעש מפזז, הנשרף בשלהבת; כנר דועך; ואפשר יהיה קבור בספרי־עצמו, והוא עודו מתהלך כמת בין החיים.

ב“והיה כי תמצאו” הוא עושה מעין נפש לעצמו ותמצית הכתובה שבה: הוא השיג כמה דברים נכבדים, “והאחת שביקש – אותה לא מצא”; התפילה שהתפלל במסתרים, ארכה כימי חייו, והוא מת באמצע התפילה.

השיר “אחרי מותי” אף הוא מדבר על נימה אחת חבויה בכנורו של המשורר, ואצבעותיו פּיזזו מסביב לה, ומעולם לא נגעו בה, והיא נשארה אילמת עד יום־מותו: “עוד שיר־מזמור אחד היה לו, והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!”

מהי אותה תפילה, ומה אותו מזמור? אם אין אנו טועים, הריהי שירת־אהבה גדולה שנסתמה.

“ויהי מי האיש” מעלה במחשבה משורר־עתיד אשר יתיחד עם ספר־חייו (כלומר, ספר־שיריו) ועם דמותו הרוחנית של ביאליק. ביאליק בטוח כי הלה לא יבוז לענות־רוחו וזעמו ונגעיו, אלא יוריד דמעה נאמנה על גבי הספר.

 

באלאדות    🔗

שתי באלאדות למשורר, שתיהן עשויות ביד אמונה בשורות דוהרות, אחת ארוכה ואחת קצרה חליפות, והקצרות חורזות: – “הציץ ומת”, מלאכת־דמיון על אותו תנא שנכנס לפרדס, הציץ שם, ושבק רוחו; ו“אמי זכרונה לברכה”, שיחה מפי הצדיק מוולדניק: מעשה באמא שלו, אלמנה עניה, שבכתה מרה על גבי נרות־השבת, והנר האחד דועך בהכות בו דמעת־מכאוב, והוא שב ונדלק מדמעת־תפילה לוהטת.

 

אמניות־אחיות    🔗

לעתים קרובות המשורר שואל למלאכתו אמצעים ורשמים מאמנויות־אחיות. “מתי־מדבר” חצוב מסלע קשה, על דרך הפּיסול. הנחש שם הוא כחמן מצרי, מנומר בכתב־חרטומים; ב“אבי”, ראש־האב צף בעשן וחשכה, כערוף מעל הגוף – מעשה רמבראנדט. קמטי־זוקן אשר למשורר נותנים לו את הציור: “ומצחי מסורגל ומשורטט” (“אלמנות”). אך שירתו אצילית ביותר וחרדה ביותר כנגנה בכנור – כהמותה בליריקה חפשית.

 

סמל ומשל    🔗

במובן הרחב, כל שירת ביאליק היא מין ליריקה. עולם טבעי־חיצוני שלו, תמיד הוא מזוהה עם עולם סמלי־פנימי שלו. ישנן “תפאורות” שהן מופיעות וחוזרות ומופיעות פעמים הרבה על בימת־שירתו: החמה בראשי האילנות, כוכבים לפנות בוקר, אילת־השחר, פנינה, יונה, ארי, כלב. כל אלו יש להם פשר רוחני, אם במפורש אם בסתום. קונקורדאנציה ביאליקאית (שהיתה מראה לנו מלה אחת במחובר בפסוקים שונים), היתה מגלה לנו מה שכנות חביבה על אחד־העצמים, והיתה מבליטה מה תוכן נשמתי מתלווה אל כל ציור, מה־נמשל מתקשר עם מה־משל. מרדכי בן הלל הכהן ביאר את “הבריכה” כולה כמשל, העוטף בו את תולדות האגדה העברית או השירה העברית. שעות שונות שביום ובלילה, אור הלבנה וסופת־היער, שכולם משתקפים בראי־הבריכה, הרי הם תקופות שונות בדברי־ימי ישראל, שהן משתקפות בעין־הפיוט הנצחית של שכינת־עבר. וודאי־וודאי המדבר הישן שב“מתי מדבר”, הוא הגלות הארוכה; והתעוררות המדבר על מתיו לעתים רחוקות בשעת סערת־חולות, הריהי מן הנסיונות הסוערים לדחוק את הקץ, כגון תנועת שבתי־צבי. ביאורים אלו, שדרך יצירתו של ביאליק מאירה להם פנים, אינם גורעים כלום מנאמנותם של ציורי הטבע על הפי הפשט. עב קטנה ויחידה הנוסעת על פּני שמי־תכלת בהירים, לעולם היא גילום לדמות־אשה, אפילו בשיר שבו העב היא עב ממש. השתעשעות־ילדים תמימה לאור שמש־בוקר, בנבכי נפשו של המשורר הריהי מתקשרת עם אור־ציון הבוקע, בין שציון מוזכרת בשיר בין שאינה מוזכרת. זהבה של השמש השוקעת סחה על גן־עדן (“עם דמדומי החמה”); אשה של השקיעה – על גיהנום (“ספיח”, סוף פרק שמיני).

 

אמנות־חרוז    🔗

באופן־שימושו במשקל וחרוז, ביאליק הוא שמרני־קלאסי, אבל אין בו משום שעבוד. הוא נזקק לאמפיבראך (רך־עז־רך), טרוכיי (עז־רך), יאמב (רך־עז), ושאר צירופים של הברות מנוגנות ובלתי־מנוגנות, בדרכים פשוטות, בלתי־מתחכמות. אין נפשו אל טריאולטים, סוניטות, ושאר צורות־חרוז צרות, שבן־זמנו טשרניחובסקי מוצא בהן ענין רב. שורות לבנות בלתי־מחורזות, ביאליק ברצותו מקצרן וברצותו מאריכן (“הבריכה”). יש שהוא מאבד חרוז וחוזר ומוצא אותו לאחר הרבה שורות (“ינסר לו כלבבו”).

ביאליק הוא הראשון במשוררים הגדולים שאיזרח בעברית את המשקלים העיקריים שבשירת אירופה, והוא היה גם ראשון לשבירתם: הוא התחיל משתמש בהם מתוך אי־חוקיות שבמתכוון, או הזניחם לגמרי על מנת לכתוב בשורות חפשיות לחלוטין. גורם אחד לעזיבתו את הצורות האירופאיות הוא מהפכת־ההברה: שהאשכנזית־מלעילית, בה כתב ביאליק מתוך הרגל טבעי, התחילה מפנה מקומה לספרדית־מלרעית, שהשתלטה בארץ־ישראל. עוד גורם היה רגש שלו, שצורות־המשקל המדודות אינן נובעות מעצם־הוויתה של הלשון העברית, ואינן אלא חיקוי ללשונות אחרות. רבי יהודה הלוי, שביאליק הוא אח לו מכמה בחינות, אף הוא בשעתו הצטער על עבר בכבל ערב, על הסתגלות השירה העברית אל השרשראות הכבדות של צורות־המשקל הערביות, הגם שהוא עצמו הביא אותה הסתגלות לידי שלימות שהיא קרובה לטבעיות. וכבר דברנו לעיל על “הפסוק הביאליקאי” זו השורה החפשית כדוגמת פסוקי־רגש בתהלים, שהמשורר משתמש בה בליריקה היותר־בשלה שלו.

 

מליצה    🔗

ביאליק הוא האחרון והגדול במליצים. בזמננו ירדה המלה “מליצה” להיותה מתפּרשת שפיכת קטעי־פּסוקים, סרת־טעם וריקנית. ואולם ההשכלה ידעה מליצה עתירת־טעם ורפודת־תוכן, מלוטשת באמנות, כגון זו של אברהם מאפו ושל יצחק ארטר. במליצה כזו, ה“אני” של המשורר מתבטא על ידי מעשה פסיפס (מוזאיקה) של צירופי־מלים תנ“כיים וכמו־תנ”כיים. קשה להפריד בין ביאליק בעל־המליצה לביאליק בעל־הסגנון, שהוא שליט בכל רבדיה ואמצעיה של הלשון העברית, וכוחו עצום לחקותם ולזווגם בזיווגים חדשים, להחיותם ברוחו של דור חדש. גם בעתים שהוא משתמש, בתוך גוף־מלאכתו, באיזה פסוק עתיק כצלמו וצורתו, הפּסוק מתעלה בידו; דומה, אותו פּסוק חיכה מששת ימי־בראשית שיבוא המשורר ויפדנו ביד־אמן שלו. המוני ביטויים תלמודיים נטמעים, באופן אורגאני, בטון התנ"כי הכללי אשר לכמה משיריו. ביאליק מסיים תקופה – תקופה של שאיפה אל שגב־לשון, והוא פותח תקופה – תקופה של שאיפה אל טבעיות ופשטות.

 

הומור    🔗

השימוש בלשון בת מסורת עתיקה, בכלל הוא מניח הזדמנויות הרבה לחידודי־לשון ושעשועי־לשון.

ביאליק הוא “מזיק” בשטח זה. יש והוא נוטל ביטוי שמכבר הוא יושב במרומי ההפשטה והרוחניות, ומוריד אותו אל המובן הנשכח שבשרשוֹ הקדמון. יש והוא מעביר מונח מספירה שלו אל ספירה שאינה שלו. לשון בהמה ועוף מיתרגמת אצלו עברית (למשל, תיש “חכמת־מה” לו: “מי”ם סגולה, מי“ם סגולה, זוהי כל התורה כולה! מה למעלה, מה למטה…” וצפור מה אומרת? “פי, פי! תהלת ד' ידבר פי!” הומור במובן של קונדסיות לשונית, מתגלה אפילו בשירים שהם תכלית־רצינות. (למשל, בתוך “בעיר ההרגה” הוא חורז שתי מלים כנגד מלה אחת: גל בו כנגד כלבו).

אשר לתוכן־הדברים, ההומור של ביאליק עשוי גוזמאות (ראה האכילה הגסה ב“שור אבוס וארוחת ירק”);העוויות; האנשת זבובים, צרעות ופרעושים; הקטנה והפתעה. בשיר הקבלי “הציץ ומת" המשורר מהלך על חבל דק שנמתח בין תמימות קדושה ובין ליצנות טובת־לב. ליצנות של אכזריות תוססת ארסית ב”והיה כי יארכו הימים" ומתרקדת כאובה בחרוזי “[למנצח על המחולות” (כתבהו ביאליק גם בנוסח אידי, בשם "אפריילעכס").

 

פרוזה מחורזת    🔗

פרוזה מחורזת שימשה בימי הבינים למעשיות (זבארה), למשלי־שועלים (ר' ברכיה הנקדן), לדברי מליצה (אלחריזי, עמנואל הרומי), לאגרות (הרמב"ם ואחרים). ביאליק החיה את הסוג הספרותי הזה בדרך טוענת הומור ושופעת שעשועי־לשון, קוים סאטיריים, תיאורים למאכלי־תאווה ומנהגי פרופיסורים (בלשונו: “פרתמים”;ע' “אלוף בצלות ואלוף שום”).

 

שירי ילדים    🔗

משכן־נוגה להומור הביאליקאי הוא שירת־המשורר לילדים (עיקרה נאסף ב“שירים ופזמונות לילדים”, דביר, ת“א, תרצ”ג). הנושאים רובם הם מן המסורת היהודית: גדי, מלמד, אותיות האלף־בית, נערי ה“חדר”, אליהו הנביא, שבת, סביבון (בלשונו: כרכר ), צפּרים קטנות שהן מתנות (תי"ו פּתוחה) שיר לאלהים.

 

אבטוביאוגרפית    🔗

כמה משירי ביאליק הם אבטוביאוגרפיים בגלוי ובמפורש; כמה מהם הם אבטוביאוגרפיים על־דרך הסתימה וההצנעה. “ואם ישאל המלאך” מסכם את דרגות־התפתחותה של נשמת־המשורר עד עת־דודים שלה. “לבדי” הוא עגמימות לירית על הישאר המשורר בבחרותו בדד בבית־מדרשו "כגוזל רך תחת כנפי השכינה “, כי יתר הבחורים היתה בהם יד־ההשכלה והם נסעו־נדדו אחר לימודים באסכולות זרות. הנזיר הישיש, כולו הוד ואימה, ב”מגילת האש ", הוא תמונה פיוטית לסבא של המשורר. העלם בהיר־העינים, הצופה למרום, והעלם זעום־העפעפים, נביא חורבן־האנושיות, המביט לארץ (שם), הם שני צדדים בנשמת המשורר. “שירתי” – צילום ריאלי לדחקות בבית אמא לאחר מות האב – מסיק בסופו כי עגמת־המשורר באה לו מדמעות־האם: בבוקר־בבוקר, לפני צאתה השוקה לפרנסת אפרוחיה, בלושה לחם, ניטפטפה דמעתה לתוך העריבה, “ואעלע, ותבוא בעצמי אנחתה”. “אבי " מתאר את האב בסבלותיו בבית־המרזח. שם בתוך אויר של עשן ושיכרות ותועבה, מגיע אל הילד, המכונס בין ברכי האב, זרם בלתי־פוסק של תורה ותפילה ודברי אלהים חיים. האב נפל תחתיו מכובד עול־הפרנסה, וציון־עץ מספר לעולם: “פ”נ איש תם וישר”. "אלמנות " חוזר ומספר את עינויי האם־האלמנה בשוק; “פרידה” הוא סיפור־המעשה, איך הוליכה האם המסכנה את בכור־יתומיה, כהוליך הגר את ישמעאל המדברה, דרך חוצות ז’יטומיר (נוראות גדלו בניני־העיר בעיני הילד!) בשביל למסרו לחינוך ולכלכלה אל סבא שבפרבר. זכר צער־האם מזיל דמעות מעיני המשורר גם עתה, בזקנתו.

מכרה עשיר לסממנים אבטוביאוגראפיים, הם פרקי "ספיח ", והם מסוג הספרות המטרף־יחד חזון־דמיון ואמת (“דיכטונג אונד וואַרהייט”).

“ספיח” (כלומר, תבואת־משנה, איש לא זרעה, והיא צצה מאליה מזרעונים הנופלים ארצה בעת קציר) אורג עולם, חציו יליד־זכרון חציו יציר־דמיון, מחיי ילד בעל־חלומות. ראשיתו של הספר – חלום על איש יושב על־יד אמת־מים כדוגמת נרקיס (המשורר עצמו), וסופו – חזון־בהקיץ על גמדים הולכים בסך, הלוך ורנן על גבעה לאור־הלבנה: מראה שכבר שימש לו לביאליק בחרוז נוצץ, צלצלני וצוחק, זה “גמדי־ליל”.

עצם־הסיפור בנוי הרפתקאותיו של הילד־המספר: נסיונותיו הבלתי־מצליחים להידבר עם צלם־דמותו בראי, ולהוציא חלב, דרך־כשפים, מבליטה אחת שבכותל טחוב; קורותיו וחוויותיו אצל מלמדים וראשי־דוכנא, ובין אלה אף מלמד אחד, אמן על פּי טבעו, הלומד תהלים עם חניכיו בחברותא בצל אילן תחת כיפת־השמים, והלימוד כולו מתיקות וכלות הנפש; הסתכלותו במהותם של הדומם, החי והצומח הסובבים אותו – כולם רזים עמוקים ופלאי־פלאים. צורותיהן של אותיות האלף־בית, ואחרי כן, מעשיו־החומש, נותנות לילד חומר נוסף לבניית בניני־דמיון, הטלא והרכב מראות־הכפר הקרובים על ענינים רחוקים שהוא לומדם בחדר. אחד מפּלאי־עולם לעיניו הוא אש־האח: בקריאות־זירוז הוא מעודד שלהבות־אש ללפף קורת־עץ לחה, מעלה זיעת־שרף ומפעפעת בבעבועים, והוא מקשיב לקול ההתפקעות הטמירה ולנהימה הדקה־שבדקות, העולם מפנימיותה של הקורה.

סגולות נפש־המשורר – רחמיו, רגישותו התינוקית לקראת הפלא שבעצמים יום־יומיים, משחק־דמיונו המתנוצץ וכוח־אמצאתו בשעשועים חנניים – כאילו הוסרה מהן ב"ספיח " היד הקפדנית השלטת בשאר מעשי־ביאליק, והן מחייכות מתוך פרפור־כנף וחירות.

“קטעים אבטוביאוגראפיים”, כתובים בידי חיים נחמן ביאליק, נמצאים ב“כנסת”, תש"א;וע' הסעיפים "אגרות" להלן.

 

סיפורים    🔗

מצד הסגנון, סיפורי־ביאליק הם המשך לפועל־מנדלי: ליכוד כל סגולותיה של הלשון העברית לתקופותיה ושכבותיה – תנ"ך, משנה, תלמוד, פילוסופיה ושירה של ימי־הביניים, שאלות ותשובות רבניות ומעשיות חסידיות – על מנת לעצב אותן למו לשון מחודשת, כשרה לדרכי־אמנות מודרניים. אצל ביאליק, תוצאתה של סינתיזה זו היא יותר חלקה ויותר אחידה מאשר אצל מנדלי; פחות יש בה מן הגרוטאות ושברי החרס. ההדים לאידית, שמנדלי שיקע אותם בלשונו העברית, בשביל לעשותה בית קיבול לחיים העממיים, אצל ביאליק הם פחות ניכרים: העברית של ביאליק היא יותר עבריית.

הנושאים לסיפורי־ביאליק הם: בעל־גוף בריא, מגושם, רחב־כתפים;אהבה שבין נער יהודי ל“שיקסה”, שמשפחתה וביתה נשארו תקועים, על גינה גדולה מוקפת־גדר, בלב עיירה יהודית שנתפשטה על סביבותיה; חייל יהודי, מתהדר בחצוצרת־נחושת, והטראגידיה אשר מצאה את בני־ביתו; מעשיה ליצנית על רב אחד שנפל לו לנסוע בשבת שלא להנאתו.

סיפורי ביאליק, חיבתם נתונה ליהודים פשוטים, נטועי־איתן, הנהנים מארוחה טובה, מלגימת משקה חריף, משנת־ישרים בין שמיכות חמות. תיאורה של הגינה בסיפּור "מאחורי הגדר " – גשם הזהרורים וברד־הצללים הנופלים בעיגולים וכתמים ובהרות על גבם של הנער וכלבו אגב ריצתם יחד – הוא מן הענוגים במעשי־הפיוט הביאליקאיים, וגנוז בו אור דק שבדק מן החמה בכרמי אפרים ויהודה אצל אברהם מאפּו.

 

אגדות    🔗

אגדות־ביאליק המכונסות בספר "ויהי היום " עומדות בקרבת מקום לשירה בפרוזה. יסודן במדרשי־אגדה ובמעשיות־עם יהודיות וערביות. רובן נחרזות על השמות דוד המלך ושלמה המלך.

“מגילת ערפה” מורה את כוחה של ירושה טבעית. רוח־רות ורוח־ערפה נפגשות שנית בדמויות דוד הרועה מזה וגלית הפלשתי מזה. “המלך דוד במערה” מוסר בפרוזה פיוטית, טלואת חרוזים אחדים, את המעשיה הידועה על שני בחורים שיצאו לבקש את דוד החי־לעד והוא ישן במערה. שליחותם: יציקת מים על ידיו בשביל שיתעורר להביא גאולה לישראל. פגיעות בדרכם: יונה, תמר, נהר, נחש, אליהו הנביא. ברגע האחרון, הבחורים מסתנוורים מן הזהב ואבני־החפץ, המרפדים את מערת המלך דוד, והם שוכחים לצקת המים על ידיו הפשוטות לקראתם, מכד העומד מראשותיו. המערה, על הישן בה, נעלמת, והבחורים מוצאים עצמם משמימים בשדה; הגאולה, מוחטאת־ההזדמנות, שוב היא נדחית למועדה הכמוס. (היא היא המעשיה, אשר בנוסח אחר, כבר שימשה נושא לשירתו של קונסטאנטין אבא שפירא).

“אגדת שלושה וארבעה”, מעשה בבת־מלכה הכלואה על אי בודד עד בוא גואלה הכתוב לה בכוכבים, נתחברה על ידי המשורר בשני נוסחאות. נוסח אחד מספר מעשית־פלאים, נוסח שני עמוס דברי סמל ומשל, אף התפלספות על ספירת־האהבה שהיא כל־שליטה וכפופים לה כל ברואי־עולם, למן נפשות־אדם, דרך החי והצומח ועד הדומם: שתי ברקות־תאומים מתגעגעות זו על זו עד שהן נפגשות יחד בחג־הכלולות של בת־המלך עם בן־זוגה. הברקת האחת נקבעת בפרוכת בית־המקדש (זו שלימות מלאכת־המשורר, שהיא משומרת בתרבות האומה) ואחותה, הברקת השניה, נקבעת בעטרתה של בת־המלך (זה המרץ האירוטי שהוא נרתם לשירות תחיתה של מלכות־האומה).

אגדות־ביאליק הן רמות־הסגנון על דרך תנ"כית, וכמה מפסוקיהן הן מזונגבלות־סאטירה ומקונמנות־הומור.

 

מסות    🔗

מסותיו של ביאליק הן תרומת המשורר למחשבת־הדור. בהן מתגלמת שאיפת אחד העם לשינוי־ערכין, כלומר, הצלת קנינים דתיים והפראתם על ידי נתינתם מחדש בחינת קנינים לאומיים, הפיכת מסורת קפואה לתרבות שוטפת. כיוון זה מתבטא במסה “הלכה ואגדה”, שהיא עיון במהותן של שתי הדיסקיפלינות התלמודיות הללו וביחסיהן ההדדיים. האגדה היא רגש, כיסופים, משאלות־נשמה. ההלכה היא מימוש עולם־הרגש בדרכי־חיים, במנהגים ודינים. שני חכמים חולקים בענין משא־נשק ביום־השבת, זה אוסר וזה מתיר, – הרי האחד מושפע משנאתו למלחמה והשני מחבתו למעשי־גיבורים – זה מסתייע בפסוק “וכתתו חרבותם וגו'”, וזה מסתייע בפסוק “חגור חרבך וגו'”. מאידך גיסא, מתוך גוף של פרטי־הלכה, של חומרות ואיסורים, צצה ועולה שירה נשמתית. למשל, מתוך הלכות־השבת השונות והמרובות קמה ונוצרת הדמות האגדית של שבת המלכה. חכמי־התלמוד הם אמני־חיים, פסלים המפסלים בחומר של אומה שלמה ושל דורות מרובים. המשורר מעמיד אותם דוגמה ליהודי דורנו, שהם עשירי־אגדה, מלאים כיסופים רכרוכיים לגולה וחיבה רחשושית לאידיאלים, והם עניי־הלכה, חסרים את הכוח לגלם אותם הכיסופים ואותה החיבה במצוות־עשה, בארחי־חיים קפדניים

המסה “גילוי וכיסוי בלשו” ממשמשת ומוצאת את ראשית צמיחת הלשון לא בצורך סוציאלי כאמצעי־תחבורה בין אדם לחברו, כי אם בצורך אישי, בדחיפה פנימית שיש לו ליחיד לשפּוך את המית־נפשו, לגלם את רגשותיו בביטוי מוחשי. שמע האדם הקדמון רעם, או צריחת־עוף, ומלבו פּרצה הברה שהיא מקצתה חיקוי לקול הרעם או העוף, מקצתה פּריקה לרגש־ההשתוממות הממלא את נפשו. אותה ההברה היתה אם לשם־העצם “רעם”, או לשמו של העוף ההוא, על כל גלגוליו ושינוייו בשפות שונות. כל דור, כל מעמד סוציאלי, וכל עם, יש לו פּילוסופיה שלו, דהיינו סכימת־מלים שהיא חביבה לפניו והיא “מבארת” לו את הבריאה, – פּורקת משהו מפּחדו והשתוממותו בפני הבלתי־מובן, ופורשת קרום על גבי תהום־הנפש, מקימה חייץ בינה לבין המציאות הגלמית. (הרי זה מתן שמות לכל נברא, על ידי אדם הראשון וצאצאיו עד היום הזה). ואולם האימה והפליאה עודן חיות במצולת־הנפש פנימה, מתחת לכל כיסויי־המלים, תהיה רקמתם מה שתהיה. ומכאן ההבדל שבין פרוזה לשירה. הפרוזה מחליקה על גבי כיסויי־המלים, כאילו היו רצפּה בטוחה ולא ציפּוי דק על גבי אימות ותהייות. השירה מהלכת על כיסויי־המלים מתוך נדנוד וקפיצה, כמטייל על פּני קריעות־קרח, ובין קריעה לקריעה פּעורה תהום מאיימת … מלה פּרוזאית אין לה אלא ערכה המקובל בשוק. המשורר משחרר את התהייות הקדומות, את הפּליאות, הסודות, ההרעשות והתמורות שנגנזו במלה דור אחר דור.

מסות אחרות של ביאליק מטפלות בבעיותיהם של תחית הלשון העברית, הספרות העברית וצרכי הזמן.

בנסיעתו האחרונה בספינה, בדרך אל ווינה, פּתח המשורר בכתיבת מחקר על “בעלות”, (שם מופשט, הנגזר מן המלה “בעל”, שפירושה גם איש לאשה גם אדון לנכסים): וזהו נסיון לעמוד על השורש המשותף אשר לספירת־האירוטיקה ולספירת־הכלכלה (אפשר לומר, לאחד את תורת־פרויד עם תורת־מארכס). לא זכה המשורר להביא נסיונו זה לידי גמר.

ברוכות־רוח הן הקדמותיו של ביאליק לכתבי מנדלי העבריים ⁴, ל“ספר האגדה” ולאוסף של תמונות רמבראנדט. בזה הצייר, רצה לראות אחת מן הנשמות הלא־יהודיות שדבק בהן אצילות־מה משכינת־ישראל. מחובתנו להכניס את שכאלה בעיגול החיצוני שבמעשה ה“כינוס” הלאומי.

 

“כינוס”    🔗

ה“כינוס” הוא כינוי לרעיון־ביאליק האומר, כי למען ההווה והעתיד של האומה, יש לבור את מבחר היצירה הישראלית (הן הדתית הן החילונית) של הדורות הקודמים, לערוך אותה עריכה מעולה – פרש ובאר ונקד אותה, עד שתהיה לקנין־עם חי ומזין. עשייתו של ה“כינוס” – טבעות בתוך טבעות, עיגולים פּנימיים בתוך עיגולים חיצוניים. בעיגול האמצעי: התנ“ך בהוצאה ישראלית־מקורית, על מיטב מפרשיו; הכתובים החיצוניים בתרגומים עבריים, ובמידת־האפשר, במקורותיהם העבריים והארמיים; התלמוד על נושאי־כליו; ספרות־הקבלה העברית והארמית, – וכל הכתובים הארמיים שבאלו בתוספת מתן שני בעברית, עמוד מול עמוד. בעיגול המקיף לאמצעי: מבחר יתר היצירה העברית – הדתית, הפילוסופית, המדעית, והספרותית לזרמיה וסוגיה, עד ימינו אלה, להכליל תרגומים עבריים שנתקדשו בישראל, כגון הספרים הפילוסופיים של ר' סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, והרמב”ם. במקיף לזה: מבחר היצירות הישראליות בשפות יהודיות־עממיות מחוץ לעברית: בראש ובראשונה, שבארמית, ואחריהן, שבערבית־יהודית, ספרדית־יהודית, אשכנזית־יהודית (אידית). במקיף לזה: יצירות ישראליות בלשונות לא־יהודיות, כגון היינה, מארכס, אימה לאזארוס, זנגביל. במקיף לזה: יצירות בלתי־ישראליות שרוח־ישראל מפעמתן, כגון חלקים מכתבי מילטון, בלייק, בראונינג.

בירור החומר ל“כינוס” צריך להיעשות על פּי כל ספירות־הענין והערכים השולטים באדם המודרני: המוסריים, האסתיטיים, ההיסטוריים, הפולקלוריים, הלשוניים, ועוד. ספרים קשים או “מדבריים” ביותר, ייעשו מתוכם ליקוטים מוסמכים, בני־קליטה.

ה“כינוס” הוא תפקיד לאומי שהוא צריך להעסיק את הכוחות המדעיים והאמנותיים של האומה במשך הרבה שנים. עד שלא קמה סוכנות לאומית הממונה על כך, פּתח ביאליק בעצמו בעשיית חלק ממלאכת־ה“כינוס” יחד עם ידידו י. ח. רבניצקי, ערך עריכה חדשה את אגדות התלמוד והמדרשים, הענינים ההיסטוריים לפי סדרם הכרונולוגי, ויתר הענינים לפי התקשרותם הטבעית. נוסחאות שונות לאגדה אחת בוררו, נתיישבו, או לוכדו יחד; המקומות הארמיים תורגמו עברית; פירוש מצומצם ונעים הושם בתחתית העמודים; מראי־מקומות הורו מחצבתה של כל סיפור־אגדה, אמרה ומשל, ושל כל פסוק מכתבי־הקודש. הרי זה מפעל־האיתנים “ספר האגדה” ⁵ – מבוע ל־ידלול לשירה, חכמה, מנהגי־עם, גיבורי־מופת אשר לאומה, דברי־כיבושים ודברי־נחמה. המהדורות הראשונות יצאו בשלושה כרכים; המהדורות האחרונות – בששה כרכים בדפוס מנוקד. (הניקוד כשהוא לעצמו היה טעון עוצם־חקירה ומסירות לא־תשוער).

ממלאכת רבניצקי וביאליק הנמנית על ה“כינוס”, היא הוצאתם אספים חדשים (ובמדה שאפשר – מלאים) לשירי שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא. ביאליק פתח גם בהוצאת משנה מנוקדת עם פּירוש מקורי; הוא סיים סדר זרעים. על חשבון רעיון־ה“כינוס” יש לצרף גם את ששת כרכי “רשומות”, קובצים מוקדשים לפולקלור וזכרונות בישראל. עורכי “רשומות”: ביאליק, רבניצקי ודרויאנוב.

 

תרגומים    🔗

התרגומים מלאכת־ביאליק הם טמיעת קניני־נכר בגופה ורוחה של התרבות העברית, עד שנכריותם מסתלקת מהם. הרי הם עיבודים עשויים ביד־אמן והם זוכים למשנה־חיים ולחן מחנו הלשוני של המתרגם. מאידית תורגם: “הדיבוק” לאנ־סקי, מסיפּורי אברהם רייזין, ועוד; מרוסית: מכתבי בן־עמי וב. שאפיר; מגרמנית: “ווילהלם טל” לשילר; מספרדית: “דון קישוט” לסירוואנטס; מאנגלית: “יוליוס קיסר” לשכספיר.

 

אידית    🔗

נוסחאות אידיות לשירי־ביאליק, עשויות בידי המשורר עצמו – “בעיר ההרגה”, “למנצח על המחולות”, ועוד, – כמו־כן שירתו “נביאיש”, נותנים לזו לשון־אמא גובה ושפר, בל ידעה אותם עד כה.

ביאליק ורבניצקי הוציאו גם מהדורה אידית ל“ספר האגדה”, ולשונה טעימה ופשוטה.

 

אגרות    🔗

אגרות־ביאליק מתללאות עם כל חיי הדור, אישיהם החשובים ומאורעותיהם הציבוריים והרוחניים. לפיכך הן עומדות במחצבת רחבת־ידים למי שבא לחקור תולדותיה של תקופה זו בישראל. לביאוגראף הן מאפשרות הצצה אינטימית באורח־יצירתו של המשורר ובהליכותיו בקרב נערציו, מעריציו ומקורביו. לקורא הכללי הרי הן מעין לא־אכזב להנאה איסתיטית. אגרת המשורר לאחד העם, המסכמת רשמי ביקוריו לאמריקה, היא מסה מושלמת. תשובתו לברכת ילדי ארץ־ישראל למלאות לו ששים שנה, היא שיר בפרוזה.

“אגרות ח. נ. ביאליק” יצאו בהוצאת “דביר” בחמשה כרכים. הרוח האינטימית של האגרות אצולה על "חרוזים לעת מצוא " – חריזות קלות להזדמנויות ידידותיות, כגון הקדשה כתובה בשערו של ספר הניתן שי.

 

“שיחות חולין”    🔗

בנעוריו היה ביאליק מוצנע ומעוטף בתוך עצמו. עם ההכרה הכללית שבאה עליו ועם שקיקת הדור לדבריו, יצא מעיטופיו והיה למשורר־השיחה. ניצוצות, אמצאות, חכמת חיים, למדנות ספרותית, אורה שכלית, זרמו ממנו כשפע־החמה. מי שזכה לשמוע דבריו שבעל־פה, לא ישכח טעמם. כמה מדבריו נרשמו על ידי תלמידים ומקשיבים. מובן, לא כל־מה שברשימות אלו, בדייקנות ניתן ובסגנונו ניתן, אגב תיאור הנסיבות, בהן הנצו ועלו הדברים לראשונה. יותר מקובלות כבנות־סמך הן העתקות סטינוגראמיות לנאומיו.

הרשימות לשיחות־ביאליק מספּרן מאליף ומתרבה, ויד זוכריו ומיודעיו עודה נטויה להוסיף עליהן. בצורת ספר נאספו שני כרכים משיחות המשורר ונאומיו: “דברים שבעל פה” (דביר, תרצ"ה).

 

כתובים על המשורר    🔗

על שום איש יוצר בישראל, אם מן הקדמונים, אם מבני ימי־הביניים, אם מן האחרונים, לא הורבה כתוב כמו על ביאליק; והספרות על ביאליק הולכת הלוך ופרה, ואין עצירה לה. כל יום־הולדת בחייו, ואין צריך לומר, בשנתו חמשים ובשנתו ששים, ויותר מהמה – בימי האבל תיכף להסתלקותו, וכל יום־אזכרה אחרי־כן, פּתחו את הצינורות לקילוחי־כתב: דברים חגיגיים ובקורתיים, מחקרים וזכרונות. יקום פעם אחד ויבור אותם הכתובים שיש בהם באמת משום ראי למהותו של המשורר, למלאכתו, או להשפעה ממנו או עליו, ולהבדילם ממקוות דלוחות של דברים פראזיאולוגיים ו“פרחוניים”, של גנובי־גנובות ושגורי־שגורות.

מן הכתבים על דבר המשורר שערכם בהם: חוברות־ביאליק המיוחדות של “עין הקורא”, “מאזנים”, “העולם”, “גליונות”, “דבר”; “ספר ביאליק” (העורך: י. פיכמן); ששת הכרכים של “כנסת לזכר ביאליק” (העורכים: יעקב כהן, פ. לחובר). אף יצויינו: מאמרי י. פיכמן המפוזרים בכתבי־עת, במחברות בודדות, וב“אנציקלופּדיה לספרות”; מאמרי ד. א. פרידמן ב“התקופה”;הפּרקים על ביאליק ב“יוצרים ובונים” ליוסף קלוזנר וב“דור וסופריו” לי. ח. רבניצקי.

הספר “ח. נ. ביאליק” מאת פ. לחובר, (יצאו ממנו ב' כרכים) הוא המחקר היותר מעמיק והיותר כולל בספרות ביאליקאית עד הנה.

"מילון חידושי ביאליק " מאת יצחק אבינרי, הוא נסיון לאסוף (לשם שימוש מעשי) את המלים העבריות שנתחדשו, הן או הוראתן, ביד המשורר.

(כאן מתבקשת רשימה של ספרי ביאליק לכל הוצאותיהם ומהדורותיהם).