הרשימות והמאמרים המקובצים בספר זה, נתפרסמו במשך שלושים שנה, מתחילת מלחמת־העולם הראשונה, בהיות מחברם גולה באמריקה, לאחר שגורש מהארץ על־ידי השליט התורכי ג’מאל פחה, ועד תום מלחמת־העולם השניה באירופה.

בשלושים שנה אלה (1915–1945) ראה דורנו חליפות ותמורות מדיניות וחברתיות אולי יותר מכל דור אחר בתולדות אדם. קיסרויות גדולות מוגרו ונתפוררו; מישטרים חברתיים נהרסו ונהפכו על פניהם; מעצמות אדירות מוגרו מגדולתן, ועמים נדכאים ומשועבדים יצאו משעבוד לגאולה; מרכזי הכוח וההשפעה עברו מיבשת ליבשת; בעלי־ברית שנלחמו יחד נהפכו ליריבים, ואויבים נעשו ידידים ובעלי־ברית; מפת־העולם נשתנתה תכלית שינוי, ובאקלים המוסרי הבינלאומי חלו תמורות עמוקות לרעה.

הקיסרות העותמנית, האוסטרית־הונגרית, הגרמנית והאיטלקית נהרסו ואינן; ממשלת הצארים ברוסיה הודחה במהפכת פברואר 1917, ואחרי תקופה קצרה של חירות דימוקראטית, השׂתררה הדיקטאטורה הבולשביסטית המושלת בכיפה עד היום הזה, והיא שהפכה את רוסיה לארץ אינדוסטריאלית ולאימפריה אדירה; אמריקה הצפונית, שעמדה בבדידותה מאז נשתחררה מעול בריטניה הגדולה, השתתפה בשתי מלחמות־העולם והכריעה כף הנצחון לצד בעלות-בריתה ונהפכה למעצמה הראשונה בעולם; אירופה ירדה מגדולתה כשׂרתי בגויים וחולשת על רוב ארצות אסיה: חציה המזרחי כפוף, למעשה, לרוסיה הסובייטית, וחציה המערבי נזקק לאמריקה הצפונית; יבשת אסיה נשתחררה כמעט כולה מעולה של אירופה, שנמשך מאות בשנים, והיא הולכת ונעשית גורם עצמאי אדיר־אונים במקהלת־העמים; גרמניה הנאצית התנשאה להשתלט על העולם בעזרת יאפאן, והיא מוגרה לאחר תבוסה ניצחת. אולם השלום בעולם לא הובטח, העולם נתחלק לשני מחנות, והמתיחות בין רוסיה הסובייטית לבין אמריקה הצפונית גברה והטילה צלה על כל יחסי העמים.

חלו תמורות מכריעות וכבדות־גורל גם במצב העם היהודי: ערב מלחמת־העולם הראשונה עדיין היה העם היהודי עם אירופאי בעיקרו, ויהדות רוסיה היתה אֵם היהדות; המרכז הארצישראלי, עתיק־יומין ורב־תוחלת, היה מעוט־אוכלוסין ודל באיכות ובכמות; ההתישבות החקלאית המחודשת במולדת עדיין היתה בחיתוליה, והמושבות היהודיות המעטות, רוב פועליהן לא היו יהודים; המרכז היהודי בארצות־הברית גדל ועצם אחרי שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, אבל עדיין ניזון היה מיהדות רוסיה. לאחר מלחמת-העולם השניה נעשתה יהדות אמריקה המרכז היהודי הגדול בעולם, ומחוץ לישוב הארצישראלי – גם החשוב ביותר מבחינה תרבותית.

בתקופה זו שבין שתי מלחמות־העולם ירדו שתי מהלומות כבדות על ראש היהדות. עם התבצרות הדיקטאטורה הבולשביסטית נותקה יהדות רוסיה בחוזק־יד מעל העם היהודי, וכל חיי־התרבות של היהודים – בבתי־ספר, בעתונות, בציבוריות – חוסלו לאט לאט. בימי לנין עוד הורשו כמה יוצאים־מן־הכלל: נתמך התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה, ניתן רשיון ממשלתי לקיום “החלוץ”, יהודים הורשו לעלות לארץ, נתקיימו בתי־ספר ליהודים באידיש, הופיעו במיספר מוגבל ספרי־שירים בודדים בעברית. במישטר הסטאליניסטי נעקרו עד השורש גם שרידי־תרבות וחיים־יהודיים אלה, ועל יהדות רוסיה נגזר אֵלם גמור: ללא בית־ספר, ללא עתון, ללא קשר עם העם היהודי, ללא זכות עליה לארץ.

אולם מהלומה כבדה ואנושה יותר היתה צפויה ליהדות עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה. עם ראשית הופעתה של תנועה טמאה זו, הכריז המנהיג הנאצי על מזימתו להשמיד כליל את העם היהודי, ועם כיבוש אירופה ביצע רב־הטבחים הנאצי זממו. בכל ארצות אירופה, שנפלו תחת שלטון הנאצים (חוץ מבולגריה), הובלו היהודים לחדרי־גאזים ולמשרפות־אש, – וששה מיליון יהודים ממזרח אירופה וממערבה, אשכנזים וספרדים, מתבוללים וציונים, אדוקים וחפשים, נערים וזקנים, נשים וטף, בתוכם כמיליון תינוקות, הוצאו להורג לפי תכנון זדוני ובאכזריות שטנית. שואה איומה ומחרידה כזאת לא ידע מעודו העם היהודי, מלומד הסבל והיסורים, ולא ידעה כזאת אולי ההיסטוריה האנושית כולה. נשמד שליש העם היהודי. יהדות אירופה נגדעה.

בתקופת־אימים זו לעולם וליהדות הבהיקו גם שביבי אור. התוחלת הניצחית של עם ישראל לשוב למולדתו ולחדש בתוכה קוממיותו הממלכתית – כבשה לבבות גם בקרב מדינאי העולם. בשלהי מלחמת־העולם הראשונה ניתנה הצהרת באלפור שנוסחה בהשתתפותו של נשיא ארצות־הברית ווּדרוֹ וילסון, ולפני פרוץ מלחמת־העולם השניה, נעשתה הקמת מדינה יהודית לאלתר בעיה אקטואלית.

הרשימות המכונסות בספר זה, החל בראשונה “לקראת העתיד”, שנכתבה בשנת 1915, וגמר באחרונה “לקראת הבאות”, שנכתבה בשנת 1945, עם שוב המחבר מביקור בבולגריה, סובבות על ציר זה של תקומת־ישראל.

המחבר החל כאחד הפועלים בארץ, המשיך כמזכיר כללי של הסתדרות העובדים, ולאחרונה שימש יו"ר ההנהלה־הציונית. שלושים השנים האלה, בהן נאמרו הדברים המכונסים בספר, השאירו כמובן עקבותיהם גם בנפש המחבר. המעיין לא יתקשה למצוא שינויים בסגנון הדברים, ולעתים (רחוקות, אמנם) גם בתוכנם; לא הרי 1945 בעולם, ביהדות ובחיי המחבר – כהרי 1915.

ההיסטוריה של העולם ושל עמנו נתנסתה בנסיונות קשים ומרים, וגם המחבר לא נשאר סגור ומסוגר לכל החליפות והתמורות, ונסיון־חייו נתרחב, ובכמה פרטים גם נשתנתה ראייתו, אבל הרעיונות המרכזיים שהדריכו חיי המחבר מיום עמדו על דעתו, גם בשנים שקדמו לתקופת הספר הזה, לפני עלותו לארץ בשנת 1906 ובכל ימי העליה השניה, וגם בשנים שבאו אחרי תקופת הספר, – המאבק על הקמת המדינה היהודית, ייסודה, הגנתה וראשית קיבוץ־גלויות – לא נשתנו ביסודם. גאולה שלמה ומליאה לעם היהודי, גאולה לאומית וחברתית, יהודית ואנושית, ולשם כך – קיבוץ־גלויות ושינוי מיבנה העם, מעם תלוי על־בלימה וסמוך על שולחן־זרים, לעם עובד השב למקורות הטבע והחיוּת ולמורשתו ההיסטורית, ויוצר בעבודתו הגופנית והרוחנית צרכיו וערכיו, – אלה היו הקטבים של ציר מחשבתו וחייו של המחבר, ולבירורם מוקדש הספר המוצע בזאת לקורא.

ד. בן־גוריון

27 ביוני 1955

* * *

ורשה, ה' בסיוון תרצ"ג

תנועת הפועלים הארץ-ישראלית אינה המשך מסתעף מתנועת הפועלים היהודית בעולם, בצלמה ובדמותה, אלא מפנה חדש בקורות העבודה בישראל ובתולדות העם העברי.

הפועל הארץ-ישראלי שונה מהפועל היהודי בגולה במוצאו ההיסטורי, במבנהו הכלכלי, במאווייו החברתיים, בייעודו הלאומי. שונה וחדש גם דרכו.

סבל-דורות של עם דָווי, עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה, העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז-רוח וקשה-עורף, מורד ויוצר – ויתָקע נס-העבודה בשממות-קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.

לא נצר נוסף – גזע חדש של מעמד עובדים צמיח לעם היהודי בארצו.

לא מקורות אכזב של גיטאות העבודה היהודית בגולה, אלא מעינות-ברכה, אשר נבקעו במולדת מתנערת, מרווים את שרשי הגזע הצעיר ויוצקים בו כוחות גידול ויצירה, אשר לא ידע הפועל היהודי בנכר.

לא מרד-אין-אונים ורוגז עקר של בן חורג עלוב-גורל, אשר מילאו את חלל תנועת הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי-כיבוש רבי-תנופה של מיסדי-מדינה וגואלי-עם יחמו את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול-עבודה ונתוק-אדמה הפכו לכובשי-ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח.

במקום הכלים השאולים, שהשתמש בהם הפועל היהודי בגולה – מאין סדן לאומי לעם תלוי על בלימה – יצק הפועל הארץ-ישראלי מתוך גבולי המציאות החדשה דפוסי פעולה ומחשבה עצמיים במולדת המתחדשת. מצא פטיש-העבודה את סדנו.

תנועה זו לא מצאה עדיין את ביטויה העיוני הממצה, ותורת חייה טרם נתגבשה כהלכות פסוקות וכשיטה מסקנית ומקפת. יצירת העבודה העברית ומלחמתה בתנאים קשים ביותר ופורים ביותר – זו שנמשכת למעלה מחצי יובל שנים ועדיין היא עומדת בראשיתה – לא הניחה מקום לעיון שיטתי וצָרוף. תורת הפועל העברי בארץ, במידה שישנה, ניתנה מגילות מגילות, לרוב בדברים שבעל פה, תוך כדי עשייה ותוך כדי סערת-הקרב. כל הרוצה להכיר ולהבין את הפועל הארץ-ישראלי ילך לאבניים שבהם נעשית מלאכתו ולמערכה שבה הוא עומד – ואף כאן לא ימצא עדיין דבר מוגמר וסופי.

הפרקים המכונסים בילקוט זה, המוקדשים לבירור דרכה המעמדי וייעודה הלאומי של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, אף הם אינם אלא ליקוטי דברים ובירורים שנאמרו או נכתבו בשעתם – במשך שמונה-עשרה שנה, משנת תרע“ה עד שנת תרצ”ג – אגב המלאכה של אחד מאנשי התנועה, בלי כוונה לסכם ולמצות את העניין הנידון ובלי נסיון לבררו באופן שיטתי ומקיף.

הפרק הראשון נכתב בגולה, בשנות החירום של מלחמת העולם, בעקב הגירוש “העולמי” שנגזר על הח“מ כ”מורד במלכות" ע"י ג’מאל-פחה, המצביא העליון של צבאות תורכיה בארץ, בראשית המלחמה.

הרשימות שבפרק זה, מלבד הראשונה, נכתבו ונתפרסמו באמריקה ביודית, וניתרגמו עכשיו ע"י כותבן לעברית בשביל ילקוט זה.

כמה דברים באחדות מהרשימות הללו, שהיה להם טעם ועניין רק במקום כתיבתם ובשעתם, נשמטו הפעם (ההערות שבשולי העמודים נוספו מחדש).

יתר הפרקים הם “בני” הארץ, מלבד רשימות והרצאות אחדות, שנכתבו בזמן שהותי בגולה בשליחות התנועה. גם באלה חלו פה ושם השמטות, לפי צורך העניין.

מסירת הילקוט לדפוס חלה בזמן העדרי מהארץ. הח' ד. קלעי קבל על עצמו את הטורח להביא את החומר לדפוס ולהשגיח על ההגהה, ובזאת אני מביע לו את תודתי הנאמנה.

ד. ב. ג.

מתוך ההקדמה לספר “ממעמד לעם”, הוצאת “דבר” תרצ"ג.