“הכבש” / ישעיהו ברשדסקי

שמו היה שלמה, או שלמ’קה; אך אנחנו, חבריו ילדי ה“חדר”, הסכנו לקרא לו תמיד בכנויו: “הכבש”. מי היה הראשון, אשר טפל לו את הכינוי הזה, אינני יודע; אך השם הזה היה עולה על השפה גם מבלי משים, רק למראה קלסתר הפנים האלה. לשלמקה היו עינים אמוצות – עכורות, מצח צר ושפל, חוטם קטן ושטוח, סנטר מארך ובולט קצת בקצהו, גם שער ראש מתקוץ ממראה פשתה כהה – וכל אלה נתנו לתארו דמיון רב לראש כבש; אך הדמיון הזה גדל עוד הרבה יותר, בהיות עיניו מביטות נכחן בלי תנועה ומפיקות מעין תמימות אוילית והכנעה פחדנית.

בסכלותו ופחדנותו לא היינו מסופקים כלל, כי היו לנו סימנים מובהקים לזה: ותּורו התמידי על שלו, הסתלקותו ממחלוקת והשתעבדותו לכל. מבלי כל כונה רעה רק משרירות הלב, המיוחדה לילדים, היינו מעליבים אותו תמיד ומרשים לעצמנו להתעולל בו בהתולים שונים, ויתר כל כן – מלמדנו לא נפרע ממנו מעולם בחומר דין קשה על תעלולינו אלה: מצד אחד היה ה“כבש” עצמו שונא קובלנות, ומצד אחר לא היה גם מלמדנו חושש יותר מדי לעלבון התלמיד העני הזה, אשר אביו נחמן הארוך היה משלם רק חצי השכר הרגיל, וגם זה לא בעתו…

כל אלה היו מספיקים לעשות את מצבו ב“חדר” לבלתי נעים מאד, ולאסונו היו גם כשרונותיו גרועים מאד; תפיסתו היתה קשה והבנתו – מגבלה, ובאותה שעה לא היה חפץ – או לא היה יודע איך, כאשר לעגנו לו תמיד – להונות את מלמדנו ולהתראות בשעת הצורך כמבין. בהתעקשות מיוחדה היה שואל וחוזר ושואל את הדבר, אשר לא היה מבורר ומובן לו כל צרכו, אם גם הרגלו זה היה מביא לו פעם בפעם עונש מצד מלמדו וחרפה מצד חבריו.

המצב הזה שונה הרבה לטובה, מעת שהתקרב אליו הירשלה… ההתקרבות המוזרה הזאת הפליאה בשעתה את כולנו, ועוד גם היום, בזכרי לפעמים את מסכות העת הרחוקה ההיא הנני מתפלא ושואל את נפשי: מה היה הדבר, אשר קשר יחדו את שני חברי אלה, אשר היו נבדלים כל כך באפיים וכשרונותיהם, באפני חייהם והרגליהם?… אבי הירשלה היה קרולעצקי החובש, אשר עמד בעיר מולדתו הקטנה דורנישק על מעלה יותר גבוהה מאחד הרופאים המלומדים; והירשלה עצמו הצטין מרוב חבריו לא רק בחליפת שמלותיו המגוהצה ויפי תארו – שני דברים, אשר הכירם היטב, גם התגאה בהם – אך גם בכשרונותיו הטובים והחריפים, ביחוד – בתפיסתו הקלה והבנתו הנפלאה… והתלמיד המצוין הזה אשר היה מתעלל לפני זה בה“כבש” יותר מאחרים, דבק פתאום בהאחרון ויסך עליו מאז והלאה לא רק מפני תלמידי ה“חדר”, כי אם גם – מפני המלמד עצמו…

לשלמ’קה לא היה עוד צרך להלאות את מלמדנו בשאלותיו הנעתרות, כי הירשלה היה חוזר עמו על השעור ומבאר לו באורך רוח ומתינות נפלאים את כל המקומות הקשים, עד כי היה שלמ’קה יודע את שעור השבוע כאחד מאתנו. אולם בזאת עוד לא תמו חסדי הירשלה עם חברו, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח מורה לשפת רוסיה, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח גם את שלמ’קה אליו כחבר בלי שלומים.

נפלא הדבר: ה“כבש” הזה, אשר בלמודי ה“חדר” היו כשרונותיו גרועים כל כך, נראה כמוכשר הרבה יותר להלמודים הכלליים, אשר היה משיגם בלי קושי מיוחד. והעובדה הזאת שנתה מעט מעט, מבלי אשר התכוננו אנחנו בעצמנו לזאת… את השקפתנו עליו. בימים ההם כבר עזבנו את ה“חדר”, ואתו יחדו – גם את הגמרא; הלמודים הכלליים וספרי ההשכלה לקחו את לבנו, ובמקצוע הזה היה שלמ’קה חבר שוה לכולנו.

עתה אינני יכול לזכור אמנם את תקופת החיים ההיא מבלי שחוק אירוניה, אך באותה שעה – גם מבלי געגועים. כן, הרבה, הרבה מאד היו בה מהתמימות הילדותית, מחוסר הדעת הבלתי מכר והאמונה העצמית הנפרזה; אולם באותה שעה היו שם גם חום נעורים אמתי, התמכרות לרעיון בלתי מזויפה, אידיאליות טהורה ובקשת טוב, הנשענה על אמונה שלמה באפשרותו של הטוב הכללי הזה!…

ובנקודה הזאת הסתמן עוד הפעם שנוי אפיו של ה“כבש” מיתר חברינו. בשעה שכולנו היינו מתלהבים בעצמנו ומלהיבים את האחרים בדברים נלהבים ומשפטים סוערים, באותה שעה היה הוא שומע יותר משהיה מדבר, גם דבריו היו מתונים ומסוגלים יותר לצנן את החום וההתלהבות… ומדתו זאת היתה סבה למחלקת נפרצה בינו ובין הירשלה. הם היו דבקים עוד זה בזה, אך בלי שים לב לזאת, היו דעותיהם מחולקות ומתנגדות כמטע בכל הענינים. שלמ’קה לא היה מבקש אמנם כלל להעמיד על דעתו, ובתשובותיו אשר היו נשמעות במתינות ושפה רפה, היה נראה יותר כמפקפק ולא כבטוח בצדקת דעותיו – אולם אי-הבטחה זו והותור הזה היו מרעימים עוד יותר את מתנגדו הנלהב, ובחום נפשו לא היה הירשלה יכול להתאפק פעם בפעם מקריאת רגז: – רק “כבש” אתה ולא יותר!

שש או שבע שנים עברו מיום עזבי את עיר מולדתי הורנישק, ובמשך כל הימים ההם לא שמעתי דבר על אדות ה“כבש”, עד שנפגשתי בעיר הפלך נ. עם חבר ילדותי הירשלה. הוא עמד על משמרתו בתור פרוביזור באחד מבתי-המרקחת, ובמראהו היה צעיר כרכי מגוהץ; אולם אפיו לא שונה הרבה, גם דעותיו ושאיפותיו נשארו בעקרן כמו שהיו, אם גם צורתן החיצונית שונתה במדה ידועה ע"י השפעת חיי הכרך.

כאשר שאלתיו על שלמ’קה, נודע לי, כי גם האחרון מתגורר בעיר נ. וכאשר הוספתי לשאול למעשהו, הניע הירשלה קרוליצקי בידו ויען באי-רצון גלוי:

– רק “כבש” הוא, גבר לא יצלח לכל!

ה“כבש” נסה לעבוד בבית-מסחר, אך עד מהרה נמאס בעיניו המקצוע הזה ויהי למורה. האומנות הזאת גם היא לא ישרה בעיניו וימצא עבודה בבית אחד הטוענים בתור מעתיק כתבים; אך גם בעבודתו החדשה מצא פסולים ויחדל ממנה.

– איש ישר הוא מאד, – חתם חברי את ספורו הקצר – אך מוגבל יותר מדי. הוא איננו מבין כלל את החיים ואיננו משיג את הדבר הפשוט והברור הזה, כי כדי לפעול על החברה, תנאי הכרחי הוא לרכוש מקודם ערך ידוע בהחברה הזאת, יהיו מושגיה מוטעים כמו שיהיו, אך מבלי מלא במדה ידועה את תביעותיה, אין כל אפשרות להשפיע עליה ולתקנה.

והירשלה, אשר היה כבר לגריגורי פאַבלוביץ קרוליצקי, אחז מאד, כנראה, בשטת ההכנה הקודמת, ואין לכחד, כי עמלו “לרכש ערך ידוע בהחברה” לא עלה בתהו. גם לעת פגישתנו הראשונה כבר היה לו חוג מיודעים נכבד מאד; אך במשך הימים, כאשר התחתן כאחד העשירים הנאורים, ובנדה הכפול, מצד אביו ומצד חותנו, פתח לו בית מרקחת, אז עלה עוד “ערכו בחברה” מעלה מעלה.

כן הוא, ה“הכנה הקודמת” היתה יכולה להחשב כנשלמה כבר; אולם העבודה והפעולה, אשר היו צריכות לבוא אחריה, לא הוחלו עוד מאותה סבה בלתי ידועה לי. פעם בפעם, מדי בקרי בבית קרולצקי, נדמה לי כאלו חבר ילדותי מרגיש את עצמו כנלאה במדה ידועה מהעפלתו הקודמת והוא זקוק עתה למנוחה, וביחוד – בהיות משמן גוו הולך ומתרבה, כרסו הולכת ומתעגלת והתנועה הולכת וכבדה עליו.

ומבלי שיכולתי לתת גם לעצמי חשבון ברור על זאת, היה מראה קרוליצקי מעורר בקרבי את זכרון ה“כבש”, ואני הייתי נכסף מאד לדעת, מה היתה אחרית ה“איש המוגבל” הזה; אולם הדבר הזה לא עלה בידי, כי גם קרוליצקי לא שמע ולא ידע כל מאומה על אחד רע ילדותו.

– הוא היה בודאי לחנוני קטן – השמיעני את השערתו – והוא מוכר עתה באחת מערי-המצער פלפלין ועטרן בפרוטות.

ההשערה הזאת נראתה גם בעיני קרובה מאד לאמת, ומעט מעט שכחתי את ה“כבש” ואחדל מהתענין בו.

עוד שבע, שמונה שנים עברו, ולרגל אחד הענינים נזדמן לי להתארח שבועות אחדים בעיר המחוז צ. שם סופר לי הרבה על דבר גודר אחד, מצוין ונעלה במינו, אשר קבוצת ספריו הפרטית נודעה לתהלה בכל העיר, כי אין דומה לה, וכל איש מבקש דעת, החפץ לקרא בספרים חצונים, פונה אל הגודר ההוא, שאינו משיב פני איש ריקם בדבר כזה, אנכי אתענינתי כמובן, מאד, בחזון בלתי נפרץ כזה, ובלי קושי מיוחד נודעו לי עוד פרטים מלבבים הרבה על דבר הגודר הנפלא הזה.

בתוך שאר הדברים סופר לי, כי הגודר הזה למד את אומנותו בשנת העשרים לימי חייו ועד העת ההיא עסק במה שמכונה “השכלה”. העובדה הזאת כשהיא לעצמה היתה מלבבת למדי, אך עוד יותר הרבה היה מלבב הטעם, אשר עוררהו – כפי שספרו לי רבים על יסוד הודאת עצמו – לצעד כזה: הוא מצא את ידיעותיו בלתי מספיקות לאחת האומניות, המכונות “חפשיות”, ועל כן החליט להשתמש בהן רק לצרכיו המוסריים…

אולם “צרכיו המוסריים” היו, כנראה, לא מעטים וקטנים, כי במשך יותר מעשר שנים השקיע את כל עדף משכרתו בספרים ולהספרים האלה הקדיש את כל עתותיו הפנויות מעבודה.

כן הוא, למרות היותו רק בעל מלאכה פשוט, היו כל משכילי העיר חושבים אותו לאחד “משלהם” ומבקשים קרבתו; אולם הוא, אם כי לא ברח מהכבוד הזה, אך גם לא רדף אחריו יותר מדי. הוא השתדל יותר להתקרב אל בני דלת העם החשוכים, אל בעלי-המלאכה אשר לא ידעו ספר כלל או ידעו רק מעט, ובקרב האנשים האלה אשר חשבוהו גם הם לאחר “משלהם”, אמנם עלתה בידו לפעול הרבה… רבים מהצעירים בהם התעוררו על ידו ללמד ספר, רבים מהיודעים ספר במקצת התענינו בקריאת ספרים ועוד היו רבים, אשר נאספו אל ביתו בשבתות ובימי החג והוא קרא לפניהם שעורים שונים… הסוג האחרון הזה גדל וירב ביחוד, עד כי צר ביתו מהכיל את כל הבאים, והדבר הזה המריצהו להעביר את קריאת השעורים ממעונו הפרטי אל בית-המדרש של החיט ס. זקני בית-המדרש התנגדו אמנם בראשונה לה“חדשה” הזאת, אך שמו הטוב בקרב בעלי-המלאכה, אשר התימרו בכבוד “חברם”, עמד לו לבצע חפצו, ואחר, כאשר נגלה הדבר, כי גם רבים שאינם בעלי-מלאכה מוצאים ענין בשעורים האלה, לא היה עוד פוצה פה נגדו…

והשמועות המפליאות האלה ענינוני כל כך, שבשבת הראשונה החלטתי לסור ולראות בעיני את ה“פלא”. מקום המועדה לא היה בבית-המדרש עצמו, כי אם בחדר סמוך לו, המכונה “בית שני”, ובבואי כבר היה החדר מלא מפה לפה, אנכי נשארתי עומד בפתח. את פני המדבר לא יכולתי לראות, אך את דבריו שמעתי היטב, והדברים האלה הפליאוני לא בחדושם, כי אם באותה ההסברה המיוחדה, אשר נכרה בה הסתגלותו השלמה של המדבר אל השגת שומעיו.. הוא לא הטיף, לא קרא, רק שוחח, ומה מובנה, מה מושגה-לכל היתה השיחה הזאת!…

כאשר פסקו הדברים והמדבר קם ממושבו, נראו לי פניו מודעים מאד, אם גם לא יכולתי לזכר, איפה ראיתים, ברגע הראשון לא שמתי לבי לזאת יותר מדי ואמר לעזוב את הבית, אך הדחק, אשר נהיה פתאם כאשר התפרץ כל קהל הנאספים לעבר בעד הפתח, עצרני עוד מעט על מקומי ובאותו הרגע קרב הוא אלי ויעמוד במרחק שני צעדים ממני. אני הבטתי אליו עוד הפעם, גם הוא הביט בי פתאום: שנינו הכרנו זה את זה ובעמל התאפקתי מקריאת תמהון:

– “הכבש”!