–… לא, ידידי, בדבר הזה אין אתה יכול להיות ערב גם לעצמך. יכול אתה רק להחליט, שבעיון, מצד ההגיון והיושר, מחויב הדבר להיות כן; אך במעשה, כשיהיה הדבר נוגע לעצמך, עוד ספק גדול הוא, אם יהיה בך כח להשתחרר מהשפעת המשפטים הקדומים… שכלך יגיד לך אחת; אולם כל חושיך בך, כל רגשות-לבך יתקוממו לזה, – ומי יודע, איזה צד יכריע את השני?…
הדבר היה באחד מערבי-החרף הארוכים. אני ופרומקין ישבנו בחדר-מעונו של זה. לפנינו היו כוסות תה, אך התה כבר הצטנן, ואנחנו לא נגענו עוד בכוסות, כי נמשך לבנו אחרי וכוח חם וסוער. מתוכחים היינו על דבר שווי-זכיותיהן של הנשים, ואף על פי שבעצם השאלה היו דעות שנינו מתאימות, כפי הנראה, בכל זאת, באופן בלתי-מובן לעצמינו, נראה גם חלוק-דעות גדול בינינו: פעם – בהגבלת יסודותיה של איזו הנחה, ששנינו לכאורה מודים בה, ופעם – באיזו מסקנה, שצריכה לצאת מתוך הנחות ידועות… חלוק-הדעות גדל והוכוח נעשה סוער עוד יותר כשנגענו בזכיות המוסריות, ואני החזקתי בדעתי, שגם במקצוע זה ראוי להיות שווי גמור ומחלט. טענות מתנגדי מצד ההגיון היו קלושות מאד, ואנכי שמחתי מראש על הנצחון הקרוב; אך פרומקין שנה פתאם את פני המערכה ויפן לעבר אחר, אל הצד המעשי שבהשאלה המפשטה הזאת. ולדוגמא הביא את פריצת גדר הצניעות, אשר אין ערכה דומה כלל ביחס לאיש, או לאשה… אני עמדתי על דעתי, שבעיני לפחות, אין שום הבדל בין איש ואשה וכתשובה על דברי היתה הטירדה המובאה למעלה.
– היו ימים – הוסיף פרומקין אחרי הפסקה קצרה – אשר גם אני הייתי נכון כמוך היום להחליט, כי ההגיון ולא ההרגל משפיע על רגשותינו; אולם…
הוא הניע את ידו ולא כלה את הפרזה אשר החל. כשדבר היה עומד לפני, ומשהפסיק התחיל מתהלך בחדר, – דבר שהעיד עליו, כפי שהייתי מכיר בו מכבר – שאין רוחו שלו ביותר.
לאחר זמן מועט עמד שוב לפני ונתן בי עיניו רגע, כאלו היה מפקפק ונמלך בלבו, אחר כך פתח:
– היודע אתה את הסבה האמתית מפני מה בטלו אז ארוסי?…
אנכי קפצתי ממקומי. את פרומקין ידעתי מכבר, ובשנים האחרונות היינו מקורבים מאד; אך הענין הזה היה חידה סתומה לי, מפני שבשעת מעשה לא היינו מקורבים עוד כל כך, ואחר כך – כששאלתי אותו פעמים אחדות על אדות זה השתמט בכל פעם מתשובה ברורה. ראיתי, שמאיזה טעם כמוס אין הוא רוצה לגלות לי סודו. ודבר זה מצד רעי, שלבו היה ערום לנגדי בכל יתר מוצאותיו וקורותיו, הגדיל עוד יותר את תאותי לדעת.
ותאותי נמלאה הפעם.
“בלי ספק יודע אתה, – החל לספר – כי ארוסינו נעשו לא על ידי שדכן ולא על-פי “חשבון”. אנחנו התודענו איש לאחותו עוד שנים אחדות בטרם ארשתיה, נפגשנו יחד לעתים תכופות, וכמעט שנה תמימה אחת הייתי מתהלך עמה בתור מיועד-להיות החתן. הדבר מובן מאליו, כי במשך הימים הרבים ההם הספקנו לדון ולדבר על דבר ענינים שונים והספקנו להכיר במדה ידועה זא”ז; אני הספקתי להכיר את תכונת רוחה, את ארחותיה והשקפותיה, והיא – את כל אלה בי; ואולם בנוגע לעצם היחס אשר בינינו נסתבכו הדברים באופן מוזר מעט, כי עד עצם מועד ה“תנאים” לא הרבינו כלל לדבר בו."
“ואולם תחת אלה גברו מיני השיחות האלה בינינו אחרי ה”תנאים“, וכמעט אשר דחו מפניהן את כל הדברים האחרים, ויהי כאלו נחפזנו להשלים בפרק-הזמן ההוא את אשר החסרנו לפני כן; ובאמת היה עלינו להיות נחפזים מעט, אחרי כי יום חתונתנו הגבל להיות בזמן קרוב, וכבר עשו הכנות שונות לו”.
"ובערב יום אחד, כאשר הלכנו שנינו לשוח, התעוררתי פתאם לגלות לפני “המיועדה להיות חברת-חיי” את חטאות-נעורי. ההתעוררות הזאת – את הדבר הזה אנכי זוכר היטב – באה אצלי פתאם, ובאופן אשר גם אני בעצמי לא ידעתי זאת מראש; אך כמעט הרגשתי בה, מלאתי שלוה נעימה ומיוחדת, שלוה של ההכרה המתוקה, כי בהתעוררות זו מסתמנות ישרת תכונתי והסתלקותי מכל כזב ואונאה… את הדבר הזה אני זוכר, ועוד דבר שני: בשעה שהחלותי להתודות, כאיש המתודה בחרטה ובשת-פנים על מעשיו המגונים והמכוערים – באותה שעה לא היתה בנפשי אף מקצת מן הרגשות האלה; ולהפך: בעמקי-נפשי פנימה התחוללו רגשות סתומים וחתומים מעין הנאה של השתבחות, מעין שמחה על ההזדמנות הטובה להתפאר ולהתראות לעיני הנפש האהובה במעלה יתרה: מעלת גבר בן-חיל "…
“… את ודויי המפורט סימתי בבקשת סליחה ובשאלה ערוכה אליה: התוכל לכפר לי ולשכוח את הכל? – אולם גם הבקשה גם השאלה היו רק מפני דרך הכבוד, כי באמת לא הייתי מספק אז אף רגע כי תסלח לי בכל לבה… ועל כן השתוממתי לא מעט, כאשר הרגשתי בה אחרי הדברים האלה, כי מרה ועצובה היא, כאילו היא משתמטת מהבט ישר בפני…”
פרומקין, אשר דבר את דבריו עד כה מעומד ובמנוחה שלמה, הפסיק פתאם ויחל להתהלך בחדר. אחרי רגעי דממה אחדים שב לספר, ובקולו הרגשתי זעזועים קלים, אשר לא נכרו בו בראשונה.
– “אמנם הפליאני מצב-נפש כלתי בערב ההוא, ויעורר בקרבי השערות שונות; אולם פשר הדבר הנכון לא עלה על דעתי גם בתור השערה רחוקה. וגם בערב היום השני, בראשית השיחה, לא שערתי עוד כל דבר חשוב, כאשר החלה כלתי להתודות לפני גם היא ולספר, כמה ענתה נפשה במשך כל היום וכמה המר לה הרעיון, כי אני בתכונת רוחי הישרה, בהתפטרי מכל כזב, חיבתי אותה עוד הרבה יותר בשביל שהסתירה מצדה את סודה, בשביל שהתחפשה באופן רע ובשביל שרמתה אותי באופן מגונה… בשמעי את דבריה, היוצאים מלב נשבר והמלאים הרהורי-חרטה רבה והכרת-אשמה, לא יכולתי להתאפק מצחוק קל על תמתה היתרה הזאת, כי הייתי בטוח ונכון לשמוע בחתימת הודוי הארוך הזה דברים אחדים ונכוחים בנוגע לחטא קל וקטן, אשר איש כמונו לא היה זוכר אותו כלל, כי לא היה נחשב בעינינו, ואשר רק בעיני העלמה התמימה היה גם הוא לכבד מנשוא”…
כן הוא הדבר: כך הייתי חושב בדרך ודאי, לכן המריצתני רוחי להבטיח מראש כי סולח אנכי לה בכל לבי; וגם לא איחס לעצמי דבר בלתי לא נכון, להחליט, כי פניה זרה היתה לי בדבר הזה, כי חפצתי להשלות את המדברת בהבטחת-שוא, למען תגיד לי את כל לבה באמת ובתמים… ואמנם ערמה כזאת היתה באמת גם למותר, כי הנערה היתה ברגע ההוא במצב-נפש כזה, שהלב יפתח בו מאליו, בעת שהדברים פורצים ועוברים כל-חק והמדבר לא יפקוד ולא יזכור את כל ההגיונות ואת כל החשבונות האחרים" –
פרומקין הפסיק עוד הפעם, ואני התבוננתי בו וארא כי יכבד ממנו מאד לספר את עצם הענין, כי על כן האריך עד כה בפרטים רבים. רק אחרי הפסקה ממושכה שב לספורו.
“… הדבר אשר נודע לי בערב ההוא, היה פשוט מאד ומצוי. הנערה גרה לפני שנים אחדות בבית אחד מדודיה, והיא אז צעירה עוד לימים מאד וחסרת נסיון בחיים בכל אשר היא פונה; על כן לא יכלה לעמוד בפני הקסם אשר נסך עליה בן-דודה, עלם צעיר בלי כל חקות-מוסר, רודף תענוגים וחומד נשים מבלי דעת כל מעצור לתאותו… את כל אלה הכירה, כמובן, רק אחרי כן; אולם באותה שעה כבר באה החרטה לאחר-זמן, והמדחה אשר נעשה, נשאר ככתם אשר לא ימחה עוד מנפשה, כתם אשר גרם לה ענויים ויסורים רבים תמיד, ועוד הרבה יותר – מאז נפגשנו יחדו אני והיא, ומעת שהתקרבותנו הלכה הלוך ורבה”…
“מה התחוללה בנפשי בעת שמעי את הדברים האלה – את זאת לא אוכל להביע בדברים, כי גם בדמיוני כבד לי מאד לכלכל במלואה את הערבוביא הנוראה אשר באה אז ברגשותי. רגשות שלמים, ברורים ומוגבלים היטב לא היו אז בנפשי, כי נפלגו או התפוצצו כולם לרגלי התנגשותם החזקה זה בזה, ואחרי שהתלכדו החלקים השונים המתנגדים וסותרים זה את זה – התנגשו עוד ביתר תקף… אנכי התאמצתי להסתיר את מבוכתי, התאמצתי להראות כשלו; נסיתי להשמיע גם דברים טובים, דברי-נחומים לבת-לויתי, אשר אחרי עבור התעוררותה החזקה היה מראה פניה מראה נפש מדוכאה מאד ומעוררת חמלה; אולם כל התאמצותי לא הועילה לי, ואנכי הרגשתי בעצמי כי גם חזות-פני וגם הטעמת קולי עונות בי כחשי”…
“בדרך שובנו שלטה בנו דממת-מבוכה כבדה, ואת המבוכה המעיקה הזאת הרגשנו עוד הרבה יותר בבואנו הביתה. אנכי הכרתי היטב, כמה דאבון לב ומפח נפש אנכי גורם לה במנהגי, אך באין לי כל יכולת להתחפש ולהסתיר את סערת-רוחי שאינה מצויה, חשבתי ליותר נכון להפרד מעליה בשעה מוקדמת מאשר הסכנתי”…
“אנכי כוננתי פעמי ישר אל חדר-מעוני ואסגר שם לבדי. בדידות שלמה היתה לי בשעה ההיא צורך מוכרח; כי היה עלי להרגע ולקבץ את מחשבותי, למען ברר לעצמי את הנעשה בנפשי. ואולם הדבר הזה לא עלה בידי מהרה. פעם אחרי פעם הייתי מחל לסדר מחשבות קבועות, הייתי מחל לחקור את הדברים בהתבוננות מתונה; אך כפעם בפעם מצאתי כי די היה לי לזכור פתאם סבה ידועה אחת, ובאותו רגע היה המוח פוסק מעבודת-העיון המסודרה, המחשבות והחקירות הברורות היו מתבלבלות, ואותה הערבוביא הנוראה של הרגשות המתנגדים והסותרים, אשר לא היתה כל אפשרות להפרידה ליסודותיה, היתה ממלאה שנית ושלישית את כל נפשי והיתה מחוללת בה סערה עצומה ואינה מצויה”…
“אחרי ליל נדודים תמים, כאשר עברה התסיסה החזקה הראשונה, ביום השני בבקר, היתה לי כבר היכולת לדון על הדבר בדעה צלולה יותר – אז הרגשתי כעין התחלקות גמורה בעצמי. בשעה שמצד אחד הכרתי היטב, כי אין לי כל זכות מצד המוסר לחרוץ משפט קשה על כלתי, לו גם הייתי אני עצמי חף מפשע בהחלט, ואף כי עתה בהיות מדת עוני מרובה הרבה יותר – באותה שעה לא יכולתי מצד אחר למלט נפשי ממין רגש מוזר, כעין הרגשת קור של געל נפש, הבאה לו לאדם ברגע אשר תגע ידו בעצם משקץ ונאלח מאד… אנכי הרגשתי עוד געגועים רבים, כליון נפש עצום אל הגוף, אשר היה יקר ואהוב לי מאד מאד עוד לפני יום אחד; אולם יחד עם זאת, חשתי בנפשי, כי קרבת הגוף ההוא לא תתן לי עוד את העונג השלם אשר היתה נותנת לי לפני כל זאת. אמנם יקשה לי עוד להפרד מעל הנפש האהובה, אך להיות דבק בה בלי כל הרהור לא יעלה עוד בידי בשום אופן!”…
“ואף נוכחתי כי הדבר הזה כן הוא, כאשר רק שבתי וארא את פניה בפעם הראשונה אחרי זה. ראיתי היטב, כי פני הנערה חורו ויפיקו ענות-נפש רבה, ואף גם זאת ראיתי כי עיניה נטויות אלי בדאגה ובקשת חנינה; ואמנם עוררו כל אלה בקרבי רגשות-חמלה להמעונה וגם מוסר לב ותרעמות על אהבת-עצמי ואכזריותי, ואולם בכל אלה לא היה די כה להחם את לבבי ולהמס את קלפת הקרח אשר עלתה על הלב הזה ותכסהו הלך וכסה” –
המספר החריש, וגם אני החרשתי. בהיותו שקוע כלו במחשבות וזכרונות, לא התבונן, כפי הנראה, כי לא כלה עוד לספר; ואולם גם אני לא מצאתי עוד חפץ באחרית הדברים. האם לא אחת היא, מי היה המתחיל בדבר ומי השמיע את המלה הנחרצה?…
הפרוד היה מוכרח – והם נפרדו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.