טֶרוֹבֶה, כפר דל בפוֹדוֹליה העליונה, רחוק שנים-עשר מיל מדרזנה העיר, על יד מזבז עיר הצבא, הטבע לא הראה שם את ידו הנדיבה, ולא רב הוא הדגן אשר יגדל שם, דלים הם תפוחי-האדמה אשר יצמחו, והאנשים – קטנים הם מאחיהם בני רוסיה האדומה. לא שחורה היא האדמה שם, לא מרחיב הוא אופק השמים, ועצי היערות צנומים המה ובפניהם שוּלח רזון. לאשר יקראו כאן בתים, הנה זאת באוקריינה אוּרוה לבהמה דרה או לחזירים. אנכי אקרא להם מלון לקשי-יום, גם את האוהל של התבן קל לא ידעו פה. מספר הצאן והבקר ימעט משנה לשנה.
עיור הוא הלילה בטוֹרבה, אין בית מצית נר; כל יושבי המקום הוזים שוכבים מעבודת היום לא נתנה טרף, ובנבחת הכלבים הרעבים עולה קול יללה נפסקת. מי מילל כי לפני ארבעים או חמישים שנה מעל משל בככר ההיא אציל פולני מִמשל רב וימלא את כל המקום בשטף חיתו? הארמון הגדול מעשה-אבן כבר נחרב. הראיתם שלד שנשרו שיניו? יש לחיים מפלצת, והעוני שבא בידי אדם הוא גדול מזה שבא מן הטבע; זה עושה את כל אשר מסביב חרש ואין שומע…
לעז אני מוציא. הנחל אשר היה שם אינו חרש. איני מדבר משלהי דחורף, עת יפרוק מצוּדת הקרח מעל גבו וישטוף בשצף קצף להסעיר בקול סואן, אז ישמע למרחוק, אך גם בשאר ימות השנה לבו לא ירגע. דוקא בבוא הקיץ, ימי מרפא לכל חי, בקרבו כנשמת חיה סוערת שואפת לחיי בן-אדם או בהמה, וחוק מימים ימימה, שיטבע בו אז בעל-חי ויבּלע בו. יודעים הם כל גרי הכפר תפקידו זה. ואם לא יצור נפש חיה אז הוא מכה גלים ומתירא כל אדם לרחוץ במימיו, פן ימשך בציצית ראשו תהומה. כאמור, זה חוקו מימים ימימה, ואיש לא בא אל סודו…
מהלך מיל מטרוֹבה נפתחה מחלקה חדשה לבי-דואר של סוסים. היו ימי מדידת חבל אדמה זו, ועל הפקידים היה לנסוע בכל פעם ממקום למקום. וַסיל אַבּרמוֹב היה שומר הסוסים ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל האנשים. הוא אכל לפרקים גם לחם לבן שׂכרוֹ, וימשוך את עיני הבריות במנעליו השחורים, שהביא עמו מארצו הרחוקה. בכל יום ויום הוא בא לטרובה להשקות את הסוסים; והביטו בו ואמרו: איש-צבא הוא זה או מִשנה לפקיד. בימים אלה גבר החום מאד; והעם לא הרהיב נפשו לרחוץ בנהר, כי עוד לא נטבעה בו בהמה או גם אדם, וירא כל אחד ואחד פן תבוא עליו פקודת הנחל. ויחר לוַסיל הדבר, כי לא האמין בכאלה, וימהר ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה. ויתפשוֹ גל אחד ויאמר להורידו מטה, ויאָבק וַסיל עמו, כפשׂע היה בינו ובין המות. הוא התאזר חיל והגל רודף אחריו. וישׂחה בחזקה. והנה הוא בא בין שיני המים; לוֹ הדבר כאילו דגים אוחזים בכפות רגליו ומושכים אותו למטה. הוא יגבר וישׂחה הלאה. הוא נמלט לעבר השני – ולבו בל עמו.
רד היום, וסיל שאל מאת איכר היושב לא הרחק מהחוף מכנסים וכותנת-בד. שׂמם עליו וילך לדרכו למצוא את הנתיב להגשר. לוֹ הרגש שפניו פרועים והוא מכסה בידיו את לחייו הרטובות. הוא עובר את הגשר המתנועע מתחת רגליו ובא אל המקום אשר שם פשט את בגדיו והם נעלמו. הוא יושב על אבן, כי עיף הוא, ומביט לפניו. אותו הרגש שיש להם לבני-אדם הנמלטים מסכנה אין לו; אדרבה, איזה דבר בוחן אותו ולבבו תועה.
כה עבר עליו אותו היום והיום שלאחריו. נשמע הדבר כי נמלט מן המים, ויתפלאו על זה, שאלו אותו לגוף המאוֹרע, והוא רק מנענע בראשו ואינו עונה. חדל גם לאכול. כמו סר צלו אשר אתו. –
היום היה יום מעונן. וַסיל קם ממשכבו וירגש כי באה עתו. שלם היה בגופו ואין לו מיחוש, אבל איזה דבר דוחף אותו. הוא נזכר כי חלום רע ביעתהו, כי שני דגים גדולים קרעו אותו חיים וירגש בבשרו את שיניהם הקרות. הוא טיפס על גג האוּרוה ויבט לכל צד. השמים נמשכים ממעל והארץ מתחת ורגליו כבדות. הוא נזכר שברח מאמו זה עשר שנים, ולא תדע איהו. לוֹ הרגש שעליו לראותה עוד היום והוא יורד וממהר ללכת, אבל מיד נטה מן הדרך ופנה לעבר השני. הצהרים הגיעו. הוא נטל את אבק הטבק מצלחתו ומעשן בחזקה. הוא הולך הלאה, והנהו עומד לפני הנחל וקפץ בבגדיו המימה; הוא מצא הפעם את המות בין גליו. נתן וַסיל לשׂר-המים את שלו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.