רקע
אברהם שמואל שטיין
אהבה שנכזבה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לפני שנים עלה מרוסיה לארץ-ישראל, והוא אז עלם צעיר ושאיפות נעורים מתרוננות בלבו. הוא לא פנה כרוב העולים הצעירים, החלוצים בימים ההם אל הכפר ואל עבודת הכפּיים וראשית דרכו – הוראה בשִעורים פרטיים. עוד שם, בגולה, היה נשכר ל“זמנים”, להוֹרות ילדים במשפחה יושבת כפר תמורת כלכלה ושׂכר זעום שאנוס היה למסור להורים השרויים בדוחק. עובדה זו שהִרעיפה בו נִטפֵי מרירוּת ומחאה היא גם הייתה במְניעים שדחפוּהו לצאת את בית-אבא ולהיסחף בגל שנשׂא נוער יהודי לארץ ישראל.

הוא בא לירושלים. ירושלים בתחילת צעדיו של השלטון הבריטי ומרובים בה פליטי מלחמה ופרעות ויתומים, הטעוּנים טיפול וסעד וחינוך להתערוּתם בארץ. והרי קרקע פורה למורה ולמחנך. ואכן, הוא שיתף עצמו בקורסים שנפתחו למען העולים הצעירים.

אז הכיר גם אותה, את אשתו בעתיד, שעמדה לפני גמר חוק לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים ומחניכוֹתיהָ המעולות. ילידת הארץ והוריה מקזבלנקה שבאפריקה הצפונית, משפחה אמידה מן העדה המוּגְרָבּית. ואף היא, כאחות, מצאה בתום לימודיה שדה-פעולה במוסד לעולים פליטים, בו נתקשרו ביניהם קשרים ראשונים. שני תפקידיהם – בשדות החינוך והבריאות – כאילו בקנה אחד עלו.

הוא החל מחזר אחריה. נשיוּתה החיננית ונעימוּתה ואהבת-החיים שבה שבו את לבו. והיא דבקה בו בכל ישוּתה וחום נפשה. במקום המשך ההשתלמות, עליו חלמה, שיקעה עצמה בעבודה לשם פרנסה, כל שכן שמעַתה שׂוּמָה היה עליה לדאוג גם לקיומו של בחיר לבה, שנכנס בינתיים לסמינר למורים. בשמחת לב הייתה מביאה לו את שׂכר עבודתה. והעָמָל מה מותח ומייגע! כל חדר הניתוחים הועמד תחת פיקוחהּ – והעומס רב ורבה ממנו האחריות והשוּתפות באחריות לחייהם של אנשים שגופם הופקד לאִזְמֵל הניתוחים.

לא יצאו חודשים מרובים ובית החולים החליט להעבירה לתל-אביב להשתלמות מיוחדת נוספת. לא בלב שלם נאותה להעתיק מקום מגוריה. הוא נשאר בירושלים ושבוע שבוע היה נוסע אליה לבקרהּ. הפרידה הקצוּבה הגבירה את המֶתח החיובי ביחסיהם והוסיפה לִווית-טעם-וחן לפגישותיהם. אולם צללים קודרים לא איחרו להעיב את שׁמי הידידות הרעננה כטל בוקר – צִללֵי קינאה. צללי בְּעָתָה.

שאלות ראשונות שהיה נוהג להציג לה סמוך לבואו אליה בערבי שבתות קיפלו בתוכן חששות-קנאה תמוהים: הֲייתכן שלא נפגשה במשך השבוע עם גברים, שלא בילתה בחברתם? בדמיונו היה רואה אותה חבוּשה בכלוב, אמנם כלוב זהב, בו יכלָאֶנָה לעַד את אשת המזרח עמוקת-היצרים ועזת-התאווה, למען תהא בו הוודאות, הוודאוּת המוחלטת, שאין היא בוגדת בו. היו אלה גילויי סִבלה הראשון, המתוק-הכואב וחרדה זָעָה בעמקי לבה של האשה הבלתי-מנוסה אבל חריפת התחוּשה: על מה תעיד יותר קנאה חריפה זו, על האהבה לרעייה, או על אהבה עצמית אכזרית ונקמנית? אלא שהשלימה, כאשר רגילה אשת המזרח להשלים עם שליטת הבעל ולקבל באהבה את ייסוריה – ולסלוח. האם אין זה עוקצו של דבש האהבה?

בין ביקור אחד למשנהו, שייסורים ונועם חוּברו בהם, היתה משקעת עצמה בלימודיה ובעבודתה. ושוב סיימה את הקורס החדש ברוב הצלחה והיא נכספת לשוב אל עיר הערים, שקדושה וזוֹך בה ובה גם נָבט ופרח שתיל אהבתה. אולם בית החולים עמד על דרישתו שתישאר במקום ותמשיך עבודתה והשתלמוּתה. הלב נָהָה לשם, לקן המשפחה, והיא שמעה לקולו וחזרה אליו, לירושלים.

עד מהרה נכנסו בברית הנישואין. תחילה גרו בבית הוריה, עד שהוסמך מורה ונתמנה לעבודה בהוראה באחת המושבות. שנה עבד במקום זה ורק לעִתים מזוּמנות היו נפגשים. עובדה זו העיקה עליו, אכוּל הקנאה, עד לאין נשוֹא, עד שהפסיק עבודתו במושבה וחזר לירושלים. אולם ייצר הקנאה שלחש מרחוק לא נחלש גם מקרוב, ואדרבה, גבר והלך עד כדי החשדה חולנית, עקיבה אחר צעדיה וחוסר כל אימון, עד כדי… כל אותם הגילויים המעלים חיוך-לַהַג על שׂפתותיו של המפוכח, אלא שבעל הקנאה נשרף בלַהֲבָם ואין כוחה של התבונה השקוּלה שַלֶטֶת עליהם.

והואיל וההצלחה לא האירה לו פנים בירושלים ולשמש בהוראה במקום אחר סירב – הבשילה בדעתו הכרעַת-גורל – נסיעה אל מעבר לים – שפרצה את הפּרץ הרציני הראשון בבית חייהם. בקולומביה הרחוקה שני אחים לה ושניהם אמידים – הַאם יסייעו גם בידו? ודאי, לא עקירה מן הארץ לצמיתוּת, אלא עזיבת ארעַי בלבד, לצורך רכישת אמצעים הדרושים לביסוס עתיד המשפחה על מַסַד איתן. דֹוק ותמצא, כי בעל הקנאה תפוס, לרוב, גם לתאוות הבצע. אפשר והרגשה היא הלוחשת בו, כי בכוח הזהב יצליח להדק יותר את חגורת שליטתו על האשה… גם הילדה שבאה בינתיים לעולם לא עמדה בדרכם של מאווייו. מלבד הקושי שהיה כרוך בנסיעה זו לאֵם הצעירה, שבעלה נוטשה לזמן ממושך, היה כרוך בה סבל נפש שמְעוֹרה יותר ממנו בארץ ובמשפחה היתה. אלא שאָכפה ותָכפה עליה דרישתו – דרישה שנבעה גם מכושרוֹ הרָפוּי לעמוד במציאות קשה ומיעוט האמונה באפשרות לָסוֹל דרך לעצמו בכוחות עצמו. ומאחר שלא עמדו לה הפצרותיה ושידוּליה – השלימה, ומאחר שהשלימה – סייעה גם בידו להגר. ליוותה אותו בדמעות, התינוקת על זרועותיה, לעיר הנמל – משם הפליג למרחקים. אכן, אין הקנאה הבלתי-מתפשרת יודעת דרגות-מעבר; על פני תהומות תִדהר, מפסגה אל פסגה, מצְמידוּת עיוורת אל הניתוק הגמור.

היא נשארה בארץ ובלִבה – געגועים לבעל וכל כובד הרֵיחַיִים של הקיום עליה. פָרעה את שיירי חובותיו והיא מטופלת בעבודה, בדאגות פרנסה וגידול הבת.

מפליג אדם באנייה – ולְבָטים שבלב כוססים. כל פרידה יש בה קורטוב של מיתה – אומר הפתגם הצרפתי. הרי האשה, אשר ברגע של התקפת קנאה מוכן היה לקפֵח חייה, חשדות מחשדות שונים שהוא תולה בה יַבעיתוּהוּ שוב. מאחוריו – הארץ והמשפחה ולפניו – הבלתי-נודע, העתיד לבוא, שאין פרצופו האמיתי חופף לעולם את התמונה שמאוויי הלב סִלסלוּהָ. וודאי שלא חלם על כך, כי בבואו לקולומביה יצטרף לעסקי גיסיו – פְּרַקְמַטְיָא שנאחזים בה ישראל בארצות נחשלות, מיעוּטה מסחר זעיר ורוּבה רוֹכלוּת. בהמשך הימים גם נתגלעה אי-הבנה בין החבילה ויתפַּרדוּ. המסחר שצריך היה להעשיר את בעליו, שמָשך וקסם – הכזיב, ויחד עמו נתבדה הסיכוי לחזור בקרוב לציון. ואז החל מפציר בה במכתביו שהיא תבוא אליו, לקולומביה, שכן הניתוק הממושך פגיעתו קשה. מכתב רודף מכתב, ועל אף עצת בני משפחתה להישאר בארץ – היא נעתרה לו. אפשר תסייע הפגישה מחדש להידוק היחסים ולשיפורם, אפשר ותקרב את המוצא הרצוי לה, היינו קֵץ הנדודים וההִתערוּת – ולוּ גם בחיים צנועים – במולדת? חודשים אחדים לאחר שהפליג הוא, ותעזוב גם היא את חופי הארץ בדרך אליו.

בנֵכָר נפגשו – ושוב עשו את חשבון עולמם ועתידם. הוא נָהה למסחר, שוב למסחר; והיא – לעבודה. בלי היסוסים נרתמה בעול. התמחותה המקצועית ובקיאותה בלשונות עמדו לה. המסחר לא האיר לו פנים, והוא שלח ידו שוב בהוראה, יסד בית-ספר ואף הצליח קמעה בהתחלה. אולם עד מהרה נתאכזב גם מכך ובוּלמוֹס הנדודים שאחז בו משך אותו לאמריקה הצפונית, אל היישוב היהודי הגדול – אפשר ייבָנה שם. דא עקא שאין שערי ארץ זו פתוחים לרווחה, וכל האמצעים שנקט והיגיעות שיָגע להגיע לשם עלו בתוהו. תוך כדי מאמציו אלה (ובכללם הניסיון להפקיע עצמו מדַת ישראל) נהרס מעמדו של בית-הספר, שכל ייחוּשׂו היה בעִבריוּתו. ההורים המעטים ניערו חוצנם ממנו – והמוסד נסגר. מוסד עברי ומנהלוֹ מוּמָר – הֵיכִי תִמצי? אף זה מחיר שאדם מישראל, תועה בדרכי החיים, משלם, לעִתים, במלחמת הקיום. ואז חזר ל“מסחר”, לקוּרי העכביש הרופפים של הרוכלוּת…

הוא בנדודים, מחזר על הפתחים עם מַרכוּלתוֹ והיא – בעבודה, עומֶסֶת גם כאן את עיקר עול קיוּם המשפחה וגידול הילדה. וראה זה פלא: התנדפות קסמי הנַכר, המצוקה והסבל לא עקרו מלבו את הקנאה, הפרוּע ביצרים; כגַחלת הלוחשת ותוססת ברֶמֶץ נִזדַוְוגה הפעם בקנאה אחרת - להצלחתה, לשמחת החיים הטבועה בה, על אף כל האכזבות ואשר לא דעכה גם כאשר הרתה ועמדה ללדת את הבת השנייה.

מן הכפר בו עבדה במקצועה נסעה אל בית החולים אשר בעיר ללדת. משחזרה לביתה עם הבת השנייה, ריטן במרירות שנצטברה והעיקה כגוּש עופרת על הלב והמוח: הבת החדשה למה לו? אפשר ולא הרגיש עד מה פצעהּ נפש, אולם היא הבליגה – כדרכה – והשלימה, עוד קיוותה לאור שיפציע. אולי, גם בחשכת שָמֶיהָ.

היא חזרה למשלוח ידה במרפאה. העומס קשה מנשוא: העבודה שרבתה ככל שהצליחה ונתחבבה יותר על תושבי הכפר, שתי הילדות בבית, דאגות וטרדות משפחה, הבעל הזועף. גם האשה ידוּעת-הסבל ולמוּדת-הסבלנות הרגישה שלא תעמוד בכל אלה לאורך ימים. וביתר שׂאת נתעוררה בה התביעה העזה לשוב לארץ ישראל ולמשפחתה ככל המוקדם. סוף סוף נעתר גם הוא, אלא שדחה את הגשמת הדבר מיום ליום. ואז קמה יום אחד (מה הפצירו בה תושבי הכפר ששירתה אותם נאמנה שתישאר) – ותצא לדרך עם הילדות. אַחֶיהָ סייעו בידה וגם ליווּהָ כברת דרך עד לעיר הנמל. הפליגה. אולם עוד בטרם תגיע למחוז חפצה וכבר הדביקוּהָ מכתביו, בהם תינה את מְרי לבו, געגועיו וצער בדידותו. הפקעת המוּשרשת והסבוכה של חשדות הקנאה עלתה כפורחת, נסערה מחדש ובאה על ביטוּייה הברור במכתביו. דאגה אחת האפילה גם עתה על מחשבותיו, שמא תשׂרך רגליה לצדדין ותבגוד בו. האם לא היתה עצם נסיעתה כרוכה במזימות בגידה? היא מיהרה להרגיעו: הן לא למסע-חשק-ושעשועים יצאה, הן שתי ילדות היא מחבקת וטרדוֹת ועָמל מלאכי-לווייה שלה. עד שהגיעה לפאריס. כאן החליטה לשהות זמן-מה ולהינפש עד להפלגתה לחיפה. פאריס – עיר התענוגות – צליל השם הזה עצמו דיו היה לגזול ממנו עוד יותר את שלוות רוחו.

היא התאכסנה ימים אחדים במלון. נחה. עד מהרה דָללוּ חסכונותיה המועטים ואז מצאה שְאֵרת בשׂר להתארח אצלה. תוך כדי שהותה שם הפתיעהּ מברק ממנו ובו דרישה נמרצת לחכות לו, שכן אף הוא החליט לעזוב את קולומביה והוא מתעַתד לצאת בעִקבותיה ובקרוב יבוא. אין הוא יכול להחזיק מעמד בלעדיה. אין בידה להתקיים בנֵכר – השיבה לו – ומאֵין אמצעי קיום, מדוע לא תחזור לארץ לאלתר? נימוקיה לא שכנעו אותו, וגם במברק הבא חזר על דרישתו. נכנעה וחיכתה לו.

באחד הימים היא חיכתה לו ברציף בנמל שארבוּרג. לרגעים נתקרבו הלבבות לאחר מוּעקת הפרידה. ברם, השָׂעיר הערמומי הוותיק, הקנאה, לא נטש את תעלוּליו. עיניו המבוהלות של חשד-הבגידה הציצו מן המארב על כל צעד ושעל. ולילה אחד גחן אליה והחל להפציר בה ולשדלהּ, שתתוודה לפניו על כל בגידותיה בו: למען אהבתם, למען הרגעת מצפונו וייסוריו. הכול, הכול יסלח לה. לילה שלם הציק לה. דומֶה, כי ביקש הלב פורקן ופיצוּי, ולוּ מדוּמה, תחליף פוּרקן ואשליית פיצוי, ללחץ המוּעקה ולשִפעת הצער שהִרוָוה בו גם את עצמו. היא הרגיעה אותו. ניחמה אותו. אולם דברי הארגעה והנחמה לא השפיעו; כי הנה הוא חוזר ומתאמץ, לילות שלמים, להביאה לידי “ווידוי”, תוך הִתרפקוּת והתרפסוּת מוּפלגת.

אולם על אף חששותיו – קסום קסמה לו פאריס. הציע שינסו להשתקע כאן: היא תעבוד במקצועה וגם הוא יטרח למצוא התעסקות, ואשר לא הּוּשג באמריקה הדרומית (בעירום ובחוסר כל חזר משם) יושג, אולי, כאן. מאליו מובן, שהיא לא תשהה בפאריס בעצמה, שרבים בה הפיתויים והסיכונים לאשה ולא יבקרוּהָ מכרים וידידים. הוא רוצה אשה לעצמו. לעצמו. זה התנאי שלו: גֵיטוֹ מרצון, גֵיטוֹ משפחה. ואז באה העלייה לארץ-ישראל וחתכה במחי יד אחד בתוכניותיו.

והארץ אשר לפני שנים נטשוּהָ, קיבלה במאור פנים את בניה שחזרו אליה ממרחקי-נֵכָר. לא ארכו הימים ושניהם נאחזו בעבודה: הוא מורה במוסד ילדים באחת המושבות, ובמוסד זה סוּדרו גם הילדות. סידור זה הניח בידה את אפשרות העבודה בעיר הסמוכה, וּמדי יום ביומו היו נפגשים בביתם. נקפו חודשים שקטים, שקטים לכאורה, כשקט המֵלִיט את פני ההִתגעשוּת המצטברת בעומקו של הים. בימים ההם נתקלה בחיזיון תמוה שחיזק בה יותר ויותר את ההכרה, כי זה הבעל רדוּף הקנאה אינו מקפיד על עצמו כלל ועיקר בקשריו עם נשים. עם התגלות סימני ההריון החדש הוברר לה שעתה ניצתו גם בה זיקֵי ייצר הקנאה, שאם כי צריבתם קשה, הרי עודם מבוּיישים ומדוכאים, חַששָׁנים ועצוּרים. אלא שהוא עצמו כאילו ליבה את האש. שכן הוא, דווקא הוא, הוסיף להציק לה בחשדות קנאתו שלא פסקו, כל גבר שהחליפה עמו דברים היה חשוד בעיניו; כל אימת שאיחרה לחזור מעבודתה בבית החולים היה מתרעם ורוטן. חששותיו וחשדוֹתיו, נראה, כי ממקור לא-אכזב נבעו. ופעם כשלא מְצָאָהּ בבית בשעה הקבועה, אץ אל בית החולים ושם פגשהּ… טרודה במלאכתה הרגילה. ורגע נבוך ובוש בפני עצמו.

אבל המקור הדָלוּחַ של הקנאה לא דָלל גם במשך ימי הריונה, בשלישית. עומס העבודה, טרדות הבית ויותר מאלה ייסורי הנפש שגרם לה בעלה – העיקו עליה בכל כובדם וסופם הכריעּוּהָ. סמוך לגמר תקופת הריונה, תוך כדי מילוּי תפקידה בבית החולים, התעלפה ושטף דם חמור הציף את מוחה. כשבועיים שכבה עד שהוקל לה. משהחלימה קמעה יעצו לה הרופאים להינזר מעבודה עד שתלד. לא הסכימה. יותר מתמיד החליטה להיות תמיד בקרבתו, להרגיעו בקרבתה. צְבת הברזל של גורל חיי אשה (ספק אם ידעה פִּשרוֹ וּודאי שלא ידעה פִתרונו), לחצה באכזריות. לסבלות הנפש נתווספו עתה גם סִבלות הגוף וההריון, שתנאי לעמידה בהם – חוסן רוחני ושלוות נפש. לאחר ששֶטף דם פגע בה שנית דרשו ממנה הרופאים, כי עד לגמר הלידה הצפוייה לתקלות תימָצא בהשגחת בית חולים. ואכן, שלושה שבועות ידעה טיפול נאמן, אף שלא ידעה מנוחת נפש. האם והילד נשארו בחיים.

הלילה האחרון בו עזבה את בית החולים, הלילה הזה נעוּץ בזיכרונה ובחייה כמַאכלת לוהטת, כסיוט אֵימה וזוועה. לעולם לא סלחה לו על כך. שעה ארוכה חיכתה לו במתיחוּת, אלא שהוא לא בא לקחתה הביתה. לילה שלם בילתה בפרוזדור בית היולדות בציפייה, בהרהורים, בעוד מיטתה נתפסת על ידי יולדת אחרת – ולא בא. היכן בילה הוא כל אותו זמן? מה עניין נכבד וחשוב יותר הטרידוֹ אותה שעה? מקבלת הפנים בה הִקבילהּ בשובה לביתה, אי אפשר היה לה להסיק כי שמח לקראת אשתו ובנו – הבן שבא לעולם בייסורים ובסכנת חיים.

התינוק החדש עוד הוסיף לסֵאָה הגדושה. עתה לא היה בידה לעבוד – ויכולת הקיום נִצטמקה והלכה והמצב בבית דחוק ביותר על אף צרכים חדשים. כיצד תגבור על מכשולי החיים ותַדבּיר את המצוקה ואֵימתה?

ואז החליט הוא, בעצתהּ, לפנות אל המוסדות המנהלים את ענייני החינוך בארץ ולבקש העברה אל הכפר. הוא נענה בחיוב, והם עברו אל כפר העובדים הגדול בלב העמק.

רוח חדשה הִשרה עליהם הכפר. קצב העבודה והיצירה השלווה מְפַכֶּה בכל פינה. אכן, האדם ומשפחתו טרודים רוב יומם במִשקם, אלא שמשק זה אור עליון של שליחוּת זרוע עליו; וסביב ירק וחורשות וגני פרי ושדות עטוּרֵי קמה ורפתות ולולים. לא עמל בלבד כאן, אלא עמל-יצירה והתחדשות מעשי בראשית יום יום, חדוות פריחה וצמיחה מתמדת. הישיבה בכפר באה להם כבוֹשׂם הטוב בעצמותיהם ועוררה רצון להיאחזות בו כחבר-כפר – מורה. במאמצים משותפים הושג סכום כסף שהושקע כמפרעה על חשבון ההשתקעוּת בכפר – ושמש של תקווה חדשה האירה את שמי המשפחה והסיחה דעתה מריקבון יחסיה. בייחוד נתפסה היא לשאיפה זו, דמוּת הבית הקטן והשליו המוקף ירק רענן וערוגות נובטות וילדים צוהלים – הִלכה עליה רוח של גיל ואושר. הליקוי שבסידור זה היה אולי בקירבה היתרה, אשר בינו לבינה, קירבה הֲרַת-סכנות כשלעצמה אפשר לא פחוּתה מן הריחוק שבעיר. שהרי העיר אף שהיא מפרידה לעִתים מזומנות, מטשטשת עם זה ניגוּדי פַכִּים קטנים ומקרבת תוך הניגודים. אלא שברגע האחרון ממש נתבטל הדבר, כי הוא נאחז בהצעת עבודה שנזדמנה לו בעיר הגדולה. הוא נמלך בדעתה, אולם היא סירבה לחוות דעה בחרדתה ליטול על עצמה חלק באחריות: בל יתאנה אליה בעתיד אם, חלילה, ההצלחה לא תאיר לו פנים.

הכריעה העיר, המוסד החינוכי ששמו הטוב הולך לפניו.

וכאן, בעיר, בא הקרע אשר לא נתאחה שוב. אלפי שליחים לשׂטן ואחד מהם התגלם בדמות אשה, שדירתה היתה בסמוך לדירתם ואשר גם חיי משפחתה מַשׁואוֹת היו אם כי טיח דק כיסה אותם מבחוץ. לאשה זו, שנזדמנה לו באקראי, נתקשר ואותם הימים נראה היה בביתו כאורח נטה ללון, אשתו וילדיו היו עליו מעמסה כבדה ומאוסה. העובדה שאשתו התחילה שוב לעבוד ונעדרה חלק מזמנה מן הבית – סייעה לו בכך. גם לא היה בידה לשים לב למתרחש, שטופה תמיד בעיסוקי ביתה ובטיפול בילדיה – ואחת הילדות שחלתה קשה, אנוסה היתה להביא לריפוי לירושלים. ובשובה לביתה לאחר טִלטולים מרובים, מיוגעת ואכולת צער, לא מצאה אותו.

אז החליטה לעשות מעשה, אפשר בהשפעתם של ספרי אהבים מסוג ידוע שנשמרו ביַרכתי הכרתהּ, מימי נעוריה. היא תצניע עצמה באחת הפינות, תחכה לשובו, תבחן הֲליכוֹתיו, תיווכח האם יש אחיזה לחשש שלה.

ואכן, עם לילה חזר לביתו ועמו השכנה. לא פילל כי כבר חזרה מירושלים. הם נכנסו לחדר הסמוך. נערך השולחן. הוא הגיש משקאות. רוח של הוללות והתפרקות, של מים גנובים ימתקו, עמד בחדר. מה רבה היתה זריזותו וגמישותו, מה מרומם הֲלַך רוחו! לא עוד הגבר הזועף והרוטן, המתנכר לביתו וּמהלך כל הימים שחוח ומכונס בעצמו. עמדה בפינת-מחבואה, רועדת ורוגשת, עוצרת נשימת אפהּ ולבה הולם בקרבה. דמות הילדה הנאבקת עם מר המוות עלתה לפניה – ורסיסי דמעות ניקווּ בעיניה. לא, היא לא תיכנע יותר, עתה, היא תוקיעוֹ, תאסור מלחמה בו. כעֲדת ציפורים בהוּלות ניתרו ביעף, לתוך הכרתה המעורפלת, המזועזעת, דמויות שאר ילדיה, שביתם חרב עליהם, חרב ללא תקנה. ברגע זה ניתקה כלביאה פצועה המִשׂתַערת על מְרַדפיהָ ובתנופת- נקם פרצה אל חדר החוגגים, שעמדו אותה שעה עמידת גילוּפין, משוּלהבי פנים, הגביעים בידיהם. ציעקה בצָרָתָהּ וגירשה אותה בבושת פנים וגם בו הטיחה דברי תוכחה ובוז כאשר לא הֵעזה מימיה. לאחר מכן שכבה על מיטתה, כבשה ראשה בכר והפליגה בתהומות מפח נפשה ועֶלבונה הצורב. למחרת בבוקר, הסיחה לבה לפני בעלה של ההיא, אך הוא גילה לה באדישות גמורה (את אשר הרגישה מזמן): אין הדברים חדשים עמו והוא נְטוּל-עצה. רק הדאגה לילדים היא המקיימת עדיין את בניין המשפחה, שיסודותיו נתפרקו מזמן. משנודע דבר השיחה הזאת לבעלה – הסתער עליה והפליא מכותיה בכל חמת הזעם שנתלקחה בו. זו לו הפעם הראשונה שהטיל בה מכות אגרוף. הוא, המורה והמשכיל, הושפל עד עפר על ידה, האשה הספרדיה! הַיסוּלח לה הדבר? הֲיש כפרה להעזתה של זו, אשר אהבתה היתה לו לטורח מזמן ואשר – אוי לאותה חרפה – אנוס היה להיזקק לשׂכר עבודתה. מי פילל, כי מוכשרה היא גם למעשים אלה, לתגובה, לעמידה בשער על כבודה? אין זאת כי רק למראית עין נשׂאה כאבהּ בדומיה כל השנים ואותו היא סובבה בלַהֲטי-כַחַש ומִרמה כדרך אנשי המזרח, ובמסתרים בגוד בגדה בו ככל שניתן לה, ללא נקיפת לב ומצפון… לב ומצפון… לזו בת הזנוּנים?

מַסד המשפחה נתערער עתה כליל. קשתה היתה הנשימה בבית. בינתיים חזרה הבת החולה מירושלים, מבלי שנרפאה. יותר מתמיד, מאז נישואיה, רבץ עתה עליה עול הבית והטיפול בילדים בכל כובדו. כיצד, לפחות, להעלים את המפולת מעין הילדים? והוא, כדרכו, כעומד מן הצד, וידו קפוּצה ולבו אבן, אוגר פרוטה לפרוטה, בוּלמוס אגירה זה – תָהתה – מה טיבו? האין בו תחליף לתחושת הנחיתוּת, תוֹלֶדֶת תלוּתו בה ובעבודתה במשך שנים או, אולי, מעין שְלַח לַחמֵךָ על פני המים ליום יבוא, בו יבשילו התנאים לניתוּקֹו הגמור ממשפחתו? מי יודע? והחשש השני גבר והלך ככל שתָכפה דרישתו אליה שתְנוּתַח ותסלק כל אפשרות להריון בעתיד. כי – אין גבול לפרדוכסים בחיים – גם בימים מרים וקודרים אלה בחייהם, משהיה מזדמן לשעה קלה לביתו, לא אחת היה מסתער עליה כחיה פרועה ורעבה ומסַפּק תאוותו בה. בגופה חשק גם כאשר להט בקִנאתו ובער בכעס שׂנאתו. ופליאה היא, תמוה הדבר, כי גם בימים אלה לא פסק להציק לה ולעֲנוֹתָה, שכן לא רפתה מתיחות הקנאה כשהיתה מאחרת לשוב עם לילה מטיפול בחולה, מיוּגעת עד כלות הכוחות היה מקביל את פניה בריטוּן קַנטרני: עם מי שוב שכבת הלילה? אז היתה נועצת בו זוג עיניים לֵיאות, צמאות שינה ומרגוע – ושותקת. שותקת. לא הסיחה דעתה מעם הכורח לקיים את צרכי הבית, לשמש אֵם ואָב כאחת, לטפל בילדה החולה. פירכסה ביגונהּ – ולא כרעה. נאבקה בצערה לבל יכרסם בה עד תֹום. האם יעצרו רוחות הזעם שהסתערו עליה מכל צד כְּאל עַרעָר בודד, תלוּש עלים ומסוֹעָר נוף, לעוקרהּ ולמַגרהּ? או אולי, תִשׁוֹך סוף-סוף הסופה ויתבהרו השמים, שמיהָ?

ואז פגע בה האסון: הבת הבכירה מתה במחלתה. האב, לא התאבל, כאילו ציפה לכך. הן על כל לידותיה התרעם מאז. ואז גם הצליח לכפות עליה, בדיכאונה, שתקיים בגופה אותו ניתוח מֵבִיש. “עתה שוב לא תתאונן” – טענה לו. “את כולנו תוריד שאולה. כבר הורדת. האם נחה דעתך?” – ובלבה התפללה, מי יתן ולא ינטוש את הבית ולוּ גם למשך עוד כמה שנים עד שיגדלו הילדים ויבינו גם הם…

כשהיא נזכרת באותם הימים הקודרים דומה עליה, כי מן השמים גזרו לעכור רוחה, לדכאהּ עד עפר ולקפח את אחרית מְשוֹשׂ חייה. היא מפשפשת בכל עברה ואין בידה לרדת לפֶשר העונש שבא עליה על לא עוול בכפה. מה שוֹרשהּ של הזרוּת הזו שצמחה וגברה ביניהם כחומה אטומה? ומה צידוק לסבל הילדים שאין לתארוֹ? גם המצוקה היתה מעתה אורחת קבועה בביתה. הוא היה מוקיר רגליו מן הבית, וגם בבואו נמנע מדיבורים יתרים עמה ועם הילדים. לעִתים היה בא מבושׂם. מָשָל לחתן שנקלע בין אבֵלים. לחוגג על קבר חייו. לרוקד על משׁוּאות ביתו והם עודם עֲשֵנים… וצרה רודפת צרה, אֵימה רעוּתהּ ואֵימת המפולת הגמורה בשער. עתה ברור היה לה, כי כבר אז, לאחר מות הבת הבכירה, קנתה לעצמה האשה החדשה שביתת-קֶבע בחייו.

ובינתיים עמד חוזה הדירה להסתיים ועמו עלה האיום בקריעת החוטים האחרונים לקיום המשותף הרעוע, התלוי בנס, של המשפחה. הוא הודיע לה ברורות, שלא יחדש את החוזה וגם לא ייטול על עצמו שום התחייבויות כלפיה. עתה, לפני החופשה השנתית בבתי הספר, הדירה מיותרת. ואחר כך יראו כיצד ייפול דבר. ואכן, הוא שיכן אותה בחדר עם הילדים ויצא עם תלמידיו לקייטנת-קיץ.

באותם ימים החלו מתקשרים עַננֵי האיומה במלחמות ועמם החרדה הכפולה למתרחש שם, בגיהינום, ולצפוי לארץ-ישראל. זכוֹר זכרה את ימות המלחמה הקודמת, המגפות והגירושים, המחסור והניתוק. ומה נדהמה יום אחד משנוכחה, שכל המִצרכים שנאגרו במשך זמן ממושך לשעת חירום ואתם חלק מרהיטיה וכן תעודותיה ותצלומיה – נעלמו ואינם. לשאלותיה ולתמיהות הילדים השיב תשובות של התחמקות. יותר מן הפגיעה החומרית דיכאה אותה הפגיעה המוסרית, זה יחסו של אב לביתו ולילדיו. היא דרשה ממנו, לפחות, שיחזיר לה את תעודותיה ותצלומיה – מזכרות-חייה האישיות. ומשלא הצליחה באה לבית הספר בו לימד, להפציר בו – בנוכחות חבריו המורים – כי יחזיר לה את חפציה. הוא סילקה בגסות, נזף וחיבל בה.

למחרת נדהמה למצוא בביתה הודעה שעליה להתייצב בתחנת-המשטרה. שם הודיעו לה, כי הוגשה נגדה תביעה על חבלות שהטילה בגוף בעלה. עד כדי כך – לא פיללה. התעודות והתצלומים הוחזרו לבסוף, ומאז נטש את ביתו כמעט לחלוטין והתמסר כולו לאשה החדשה.

היתה זו עלמה מזדקנת, עולה שמקרוב באה לארץ. הוא לימד אותה עברית, ותוך כדי כך נתקשר בה. גיפוּפֵי ארעי, לטיפות מַבּט, מתנות – קנו את לבה. קָסם לה בהשׂכלתו, ביחסו אליה שנִתעַדֵן ככל שעמקה האיבה לאשתו והזרוּת לילדיו. הוא היה הגבר הראשון שנקרה לה בארץ.

שומם, נידח ומבויש עמד הבית – ואשה מרת-רוח מקיימת אותו ופצע ממאיר בלבה. מה עליה לעשות עתה? רֵיחַיים על צווארה וחובות וגם מן החדר עומדים לגרשה בעד אי-סילוק שכר הדירה. באופק מתעבים ענני המלחמה. האויב בשער. פצצות אויב נופלות על אדמת ישראל. בעלי היכולת מוציאים משפחותיהם מהאזורים הנתונים בסכנה למקומות בטוחים ושקטים יותר – לכפרים. אנשי הכפר נוטים לאכסן בעיקר את בעלי היכולת, ואמצעיה היא זעומים מאוד. אולם דווקא אז, נוכַח הבהלה הכללית, הדאגה ליום המחר והחרדה לעתיד ילדיה כאילו ניעורו בה כוחות חדשים. היא גמרה אומר לאזור את כל יכולתה ויוזמתה – ולא לכרוע, ויהי מה. הוא לא יכריע אותה. לא ירעיב את הילדים. הם לא יהיו הפקר. ואז העבירה אותם לכפר הגדול בעמק יזרעאל, זה הכפר אליו נקשרה בכל לבה לפני שנים, שעה שהוא שימש בו תקופה קצרה מורה – והיא עצמה מצאה עבודה בבית החולים בעפולה. וכנגדו הגישה תביעה משפטית לתמיכה בילדים.

המשפט הפתיעוֹ. בבית הספר בו לימד דרשו ממנו להוכיח, שענייני ביתו באו על סידוּרם – שאם לא כן יפוטר. ואז בא אליה – ותחנוני סליחה בפיו. תנאיו אילצוּהו – כך הסביר – למעשים בלתי-מחושבים. הוא מבקש לחזור לביתו. לילדיו. הכול יבוא על תיקוּנו. זיק תקווה, זיק רחמים, זיק סליחה שניעור בלבה הניע אותה לחתימה על המכתב המבוקש על ידו. אך משקבלוֹ – מילא פיו צחוק – ופרש לחלוטין. ולא עוד אלא שבאחד הימים – כשגוּיסה למילוי תפקיד שעת חירום בריחוק מקום ממקום מגוריה – בא אל הכפר ולקח עמו את הילדים.

בדרך פגשה בו. לאחר הפצרות מרובות החזיר את הילדה, ואילו את הילד העביר לקרובת משפחה בקיבוץ נידח. הילד לא נקלט במקום החדש ותחלוּאים שונים תכפו עליו. היא נסערה עד היסוד בה, חשה לקיבוץ, נטלה את הילד והחזירה אותו אליה. עשתה כל שהיה בידה לריפוּיו ולסידוּרו בבית הספר. אולם לתמהונהּ נשלח הילד חזרה מבית הספר, כי נדרשה הסכמת שני ההורים – והוא שידו הייתה בדבר, סירב לתת אותה.

המשפטים ביניהם נמשכו. בקשה את צִדקתהּ אצל הרבנים. הן הוא חי עם אשה בלתי-נשואה –טענה – כיצד אפשר להניח בידו את חינוּכהּ של ילדה רכה? האם רשאי אדם לפרוק כל חובה ודאגה למשפחתו? אולם הוא הערים עליה והעביר את הבת לקיבוץ, אך הוא לא הצליח לחסום לפניה את הדרך לבקרהּ. וסופה שאימצה אליה שוב את הבת וכל מחסורה עליה.

*

לא אחת יקרה אשר יפגע הברק בעץ ויבַתֵר אותו לחצאין באורך. שני החצאים לא יצמחו שוב יחדיו. אף עץ המשפחה בוּתַר ללא תקנה. פֶּצע השיסוּע נתעבּה, אך השיסוע עצמו לא יאוּחה עוד. האם הגליד הפצע?

שני החצאים ממשיכים לחיות, במפורד; אך לא אחת יתעורר בלב השניים צער וחרטה על אשר ארע, על השֶסע שאפשר היה אולי למונעוֹ ועל הילדים – שאוֹר נעוריהם הוּעב. על אף כל המרוֹרוֹת אשר הִשקה אותה אפשר והיתה נכונה לסלוח לו את זְדון לבו ולחדש את הברית, אילו ניתן היה הדבר…

אפס, דומה, גם היא יודעת, כי העץ בּוּתר לחצאין – לעַד. אך העץ הצמיח שלוּחה רעננה אחת, הלוא הם הבת והבן, אשר על אף אווירת גידולם עלו כפורחים…

המלצות קוראים
תגיות