ספרותנו החדשה – מחוץ לסיפורו של אשר ברש “הנשאר בטולידו” – כמעט ולא שאבה נושאים ודמויות מעולמם רב-העלילה של יהודי ספרד עד לגירוש.

אפס, דומֶה, כי עז הוא הדמיון במַרטירוֹלוֹגיָה¹ ובהתפוררות החברתית-רוחנית של הגיטו הנאצי, על אף ריחוק הזמן ושוני הנסיבות, בין תקופת ספרד הנוצרית לבין ימי רב-הצוררים היטלר.

“אהבה בצל הצלב” – חציבת-מקור, סיפור היסטורי מועט, אך נאמן לאווירת תקופתו ולמקורותיה.

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ² – זה דוֹרוֹ של שְמָד³.

 

א. ליבוּטֵי אהבה    🔗

לאִטה צונחת שמש רווּיית אש אל מעבר להרי קשׂטיליה. קרניה חובקות את השדות הירוקים אשר בעמק הנרחב, מנשקות פרחי-הבר הצבעוניים הזרועים באֲפָרים, מפזזות בין עלי עצים עבותי-ענף, מלטפות גליו הזכים של נהר טאחו, נרתעות, דהות, גוססות. ציפורים מתעלסות מנעימות שיר, מנתרות, נחבאות אל קניהן.

עדרים אחרונים של צאן ובקר שותים ליד הנחל. רועיהם לידם, מאיצים בהם, אל הכפרים המפוזרים פה ושם. נבחת כלבים מרחוק – ופעיית כבשים. ובאופק – כקצות חניתות שלופות אל על, ראשי המגדלים, אשר לכנסיות הנוצרים בטולידו העיר.

עם הדמדומים כמעט ולא תבחין בעלמה יעלת החן, החומקת בסמוך לנחל. מבטי הרועים מלווים גזרתה הדקה, תמירת הקומה. מי היא זאת ומה לה, לאשה הזאת, הלבושה כאחת השפחות הישמעאליות, במשכנות הרועים המרוחקים לאן תמהר לעת כזאת? הילוכה והבעת פניה אומרים גאון פנימי ועדנת אצילות טבועה בהם. דמות מסתורין היא, הרועה המוזרה הזאת, המהלכת בודדה באפָר, לא נזירה ולא בת רוזנים – כאחת מציפורי הנשף אשר יחלפו על פניך, לפתע, בשדות הרוגעים המבושׂמים, ולא תדע מאין באה ולאן תעוף והיא נעלמת בלב האפלה עטוּיית הסודות והנגינות. עוד מבטיהם האחרונים של הרועים ילווּהָ, בחשד מהול חרדה, וכבר הם מחישים צעדם ומתרחקים, מתרחקים…

בחורשה הקטנה, ליד קרחת העצים, היא נעמדת. האפר מגוּדל עשב גבוה, יבש, ריחני ונשימתו כנִמסכת בנשימת נעוריה הגועשים. כאיילה דרוכה עלי עין תצפה מבעד לעצים בכיוון אל העיר, אשר משם עומד לבוא בחיר-לבה רכוב על סוסו הקל.

הלא היא אינס לבית דון אברהם וידאַל, מסוחריה הנכבדים של בירת קשׂטיליה, ושמה הולך לפניה בחן יופיה, בהשכלתה, בנימוסיה – חֶמדת בחורי טולידו. לאביה, הגביר הנודע שיצק מים בנעוריו על ידי גדולי הדור בתורה ובמוסר (ובסתר התייחד עם ספרי הקבלה), מפאר היִחושׂ היהודי בספרד, שעושר וחכמה ותורה חוברו בו יחד, חנויות גדולות לממכר אריגים וסַחר הצמר שלו – שלוחותיו עד לפְלַנדרִיָה⁴ ולאיטליה יגיעו. כל ימות השבוע שטוף הוא בעסקיו, ורק בסופו של שבוע יבוא לשבות עם ביתו, עם אמהּ הכבודה דוניה מרים ועמה, הבת היחידה; ואפשר כי עתה, בערוב יום ששי, והוא כבר חזר ממרחץ היהודים, לבוש בגדי האטלס והמשי, פניו קורנים ומזהירים, אף שדוֹק טמיר של עֱנוּת פרוש על קמטיהם וניצוצות אור וצער מבליחים בעיניו. הנה הוא צועד אל בית הכנסת המפואר – רבים המברכים אותו, יהודים ונוצרים, ומלווים אותו במבטי כבוד אך גם קנאה. ויודעת היא, אינס, כי על אף ריבוי עסקיו וענייניו, הרי עמוק עמוק בלבו הוא נושא את חרדתו ואת אהבתו לה, לבתו אהובת נפשו – האין הוא הוגה גם עתה בה ושואל לה?

שַעט מהיר של סוס ניתקהּ מרשת הגוּתה, וכבר הוא עומד לידה, דון פדרו גונסאַלֶס, העלם בחיר לבה. בן גילה הוא, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אך כבר יצאו לו מוניטין בטולידו, בין הנוצרים והיהודים כאחד, והשפעתו כקִסמו, קסם הנעורים תאבי-החיים ושטופי-התענוגות. הנה הוא, לידה, קושר סוסו אל העץ, כובע אביר ספרדי לראשו, פוזמקאות לבנות לרגליו, כולו צַחצָחות – ונדן הכסף אשר לחרבו מבריקה, מבריקה…

שעה ארוכה הם חבוקים יחד, כשנַים שציפו זה לזו זמן רב, כשנים שטמנו אהבתם מעין הקנאה הבוערת-הזועפת של הבריות, ועתה הם מתייחדים, בלב העמק, ופעימת לבבם כפועַם הנחל המשתכשך סמוך להם, ורחש אהבתם נבלע בשירת האביב הפורח והמבושׂם אשר סביבם.

הוא מוריד מעל אוכף סוסו אדרת צמר גלוּלה, שוטחה על העשב הרך ומתמתח אפרקדן, ראשו בחיקה, ידיה מלטפות שערותיו. הם יושבים דמומים – ורק הד נשימתם עומד בחלל הצלול. כוכב בודד מנצנץ מבשר בוא הערב. אורות מאירים ממרחק, משכונת היהודים בטולידו, שם מוארות מנורות בבתים ומודלקים נרות שבת.

“אינס!” – הוא לוחש לה, אינס, התדעי מה יקרת לי, מה נעמת לי, מה עצמה כמיהתי אליך? – אני המנצח בתחרויות האבירים, אני המפורסם בתכסיסי קרבות ובאומץ לב ללא-רתיעה – כה קטונתי עתה, לידך, היפה בנשים. כתינוק הרך ליד אמו, כה חלש ודל אני אל מול אהבתי הגדולה החזקה אליך. אינס, הן כה אהבתיך… אינס, מדוע תעני נפשי? עד מתי, עד מתי – הן זה לי שנה תמימה מאז נקשרתי בך לאהבך ונפשי לא תדע מרגוע, דבוקה בנפשך לעד, העוד לא הגיעה השעה כי תאזרי עוז ותקומי ותלכי אחרי…

ראי, מה דלה השכונה, שכונת היהודים, כאבֵלה תעמוד בתוך העיר השוקקת סערות חיים וגיל. סרה תפארתה של קשׂטיליה היהודית. מה לך שֶבת בה – ועולם גדול ויפה וחופשי לפנינו, עולם של כבוד ועושר ורוב תענוגות. האין את חוטאת לעצמך, לנעוריך, לאביב הפורח הזה הקורא באלפי קולות וצלילים אל האור! אינס, הגידי לי את אשר עם לבך, אל נא תכסי מעִמי דבר, עני לי, אַת יונתי התמה, מה אהבתיך!

לאחר שתיקה ממושכת היא נענית לו:

– אכן, נעמו לי דבריך, פדרו הטוב, ואני ידעתי יקר-רוחך ואהבתך הטהורה. אף אני, ידוֹע ידעת, אוהבךָ פדרו, בכל לבי ומאודי. אך שכונת היהודים הזאת, השכונה בת מאות השנים, היא היא העומדת עדיין ביני לבינך, היא החוצצת בין אהבתנו – איך אֶעקרֶנָה מלבי ואנטשֶנָה, ואזנח את הורי אשר להם אני תקוותם הגדולה ומאור חייהם?

בשכונה הזאת – היא ממשיכה כעבור רגע קל – עמדה עריסתי, בה גדלתי, אווירה נשמתי, עם ילדי אומניה וסוחריה גדלתי, שמחותיה היו שמחותי וסבלותיה סבלי, ברטט חרדותיה חרדתי – עזור לי פדרו, לנתק כבלַי, להפיל החציצה, לצאת אל המרחב, אליך, אליך… ולבי מלא חרדה סתומה…

– הוא אשר דברתי – יענה לה פדרו – החרדה חרדת-שוא היא. מה לך כי תחששי? הַמעטות הבנות אשר הֵמירו מרצון ונישאו לאנוּסים⁵ ואף לנוצרים נאורים, טהורי לב וישרי דרך? או אולי מחֵרם היהודים הקנאים תחששי, או שמא ידירו אותך הוריך מירוּשתך? אֵל אחד בראנו, יהודים ונוצרים ואנוסים, שמש אחת תחמם הכול, שִׁמשה של ארץ קשׂטיליה היפה – ואחת ונצחית האהבה. אך הנעורים חיש מהר יחלופו, האם לא נחטא חטא ללא-כפרה, אם נקפחם במו ידינו? ראי, מה טוב שִבתנו יחד, לבדנו, תחת כיפת השמים העמוקים הנפלאים האלה בדמדומי הערביים, בין שיחים ואילנות, באביב הקשׂטילי הקוסם שנוצר כמו לשמחה ולאהבה! ראי, כשלהבת הזכה אהבתנו, כאש המאירה כל חשכה, היוקדת וממיסה כל מתכת קשה – גם לבבות שקָשו ממתכת – וכובשת מחיצות וחציצות.

אינס, אינס! הוא אומר לאחר הפסקה קלה – אם אמנם כה חזקה אהבת הוריך אליך, הן בשמחתך ישמחו ובאושרך מאושרים יהיו ובטוב לך ייטב גם להם. הן גם אביך, דון אברהם וידאַל הנכבד, מעורה בין העירונים והסוחרים העשירים, מקובל ורצוי עליהם ועל אבות העיר והקוֹרטֶס.

-ועל הֲמָרָתֵך – המשיך – תכסה אהבתנו הטהורה, היא לה תשמש מחסה ושִריון. היא תפתח לנו שער לארמון האושר ותסיר כל חשד מלִבות הנוצרים הקנאים. האם לא תדעי, כי רבים גם האנוּסים אשר כטובי הנוצרים ייחָשבו ומשׂרות רמות במלכותם של פרדיננד ואיזבלה יתפסו, בצנעה ישמרו מצוות אבותיהם ובלִבם יחממו ניצוצות מורשתם… כי מה היא הַהמרה אם לא המחיר אשר רבים משלמים – ורבים מהם עתידים עוד לשלם – בעד הרשות והזכות לחיות חיי חופש על אדמתה של ספרד היפה, אשר קנאים חשוכים השתלטו עליה?

– אכן, יקירי – אמרה אינס ורעד קל בדבריה – זה הדבר המהווה מקור חרדתי – המחיר הלָזֶה… מי היודע מה המחיר עוד נדרש כולנו לשלם, היושבים בתוך החומות ומחוצה להם? עתה כי רווח להם למלכים הקתולים סופם להיפרע מכולנו, מיהודים ואנוּסים כאחד…

– אינס, מחמד לבי – שיסע אותה – למה נכביד על עצמנו, למה נעטה קדרוּת על שמינו הבהירים ולא נייחל לטוב? הן מוטב כי נרווה עסיס החיים בטרם כמלוּ ונעשה כל שבידנו לקידום החירות והאחווה. שום יד עויינת לא תשיג אהבתנו, ושום סכנה לא תרתיעֶנָה. גם מוֹקדֵיהם של האִינקְביזִיטוֹרים לא יוכלו לה…

– פדרו הטוב, פדרו אהובי – אמרה ונצמדה אליו, בנשיקה, בעיניים עצומות, בנשימה עמוקה. מר לי כי נולדתי בשכונת היהודים, גם אם עושר ונכסים נפלו בחלקם של הורי, איך אחיה בקרב נוצרים וידיהם מגואלות בדם נקיים וצביעות ושחיתות ואכזריות לא תדע שׂובע – וגם הטובים שבהם לחולשתנו ילעגו ולשונם יחרצו לנו, אם בגלוי ואם בסתר? פדרו אהובי, עוד דבר עלי לגלות לך, דבר המעיק על רוחי ואשר זה זמן רב ביקשתי לספרו לך, ורק עתה החלטתי שוב לא להעלימו ממך.

– הזוכר אתה את משה אבולעפיה, הוא ראש סוכניו של אבא במסחריו, העובד עמו זה שנים ואבא מכבדו ומוקירו הרבה. כי סוחר מוצלח הוא, חריף מוח ורב כשרון וקשרים רבים לו במדינות ספרד וידו רבה לו גם בתלמוד וגם בחכמות הגויים – וקנאתו אלי לא תדע גבולות? מבטיו ילווּני תמיד בבואו לביתנו בערגת-צימאון, ואפשר כי כבר היו דברים בינו לבין הורי… לא אחת התחמקתי ברחתי ממבטיו, שהם כשִיפודים הלוהטים בבשר ומסוכנים מהם… קשה עלי קנאתו – מקנאתם של בחורים רבים.

– תמימה את אינס הטובה, כבשׂה תמה אינס שלי. האם אני, מתִפארת אבירי טולידו, אחשוש מקנאתו של אחד סוכן אריגים ולוּ גם בשֵירות אבא שלך יעבוד? אשַסעֶנוּ אם בדרכי יעז לעמוד, ידי תשׂיגנו, ידי החזקה. אַיֵה הכוח, אינס, אשר יעמוד בפני אש האהבה והנאמנות – וחרב אבירים נוקמת? חזקי, אינס, הבי לי ידך, תני לי הבטחתך, כי עם פגישתנו הקרובה תגברי על אחרון חששותיך, על אחרון ספקותיך המכרסמים כתולעת, ויחד נסלול הדרך אל אושר עתידנו המשותף. ודעי – הוא אומר בהטעמה – כי אחת הדרך אליו ואחרת אין, ושבעתים ימתק לנו אושרנו לאחר שנדביר המכשולים שנערמו על דרכנו. אינס, אינס, השבעי לי!

– אני אוהבך פדרו, לעד אוהבך, יהיה אשר יהיה. אך הן לא אעשה דרכי במַחשך, במחתרת, ואפשר כי עוד מחר, בשבת, אקיים שיחה גלויית-לב עם מורי אבי, השיחה אשר לה אני מתכוננת זה מזמן… והיא כה קשה עלי, כה קשה… אפשר יבין לי, אפשר ירחם יחוס עלי, על בתו יחידתו.

כבר ירד הלילה על שדות קשׂטיליה כאשר רכבו באפר הטלול, במשעולי כרמים וגנים, חזרה בדרך לטולידו. דממה עמוקה, ורק שעטוֹ הקצוב של הסוס הדוהר נמזג בקריאות של ציפורי לילה בהולות.

בסמוך לחומות הם יורדים מן הסוס. פרידת-אוהבים ממושכת. הוא פונה לעבר העיר והיא – כמכוּנסת בתוך עצמה, חומקת ממהרת, מסביב לבית הקברות היהודי העתיק, אל סימטאותיה של השכונה אשר מלכוּת שבת שורה עתה עליה ואורות רבים מאירים מחלונותיה.

דרכיהם נפרדות – האם יתאחדו?

 

ב. ערב שבת בטולידו    🔗

בחיוך סלחני מקבילה פניה, בבואה לביתה, אמה, דוניה מרים. מנורות-הבדולח שופעות אור רב, ונרות שבת דולקים בפמוטי-כסף. נוצצת הנחושת הכבדה אשר לארון בו ניצבים, טורים טורים, ספרי ש"ס ומוסר ומפרשים, מאירה הקטיפה הרכה אשר לכסאות הנרחבים. השפחה טורחת בעריכת השולחן המשופע מאכלות ובקבוקי יין גרנדה מתוק עומדים עליו. נוצצים הגביעים והצלחות וכלי הכסף. הכול מחכים לבואו של דון אברהם מן התפילה. והיא עצמה, דוניה מרים, לבושה שמלת חג, עדיים ותכשיטים עליה, ואף ששערות לבנות מלבינות בשחור שׂערה – יופיו העָרב, השׂבע של הפרי הבשל עומד בה. מה רב חינהּ של הכלוּלה בנשים עתה, כולה אומרת הוד מלכוּת, קסמי האשה והאֵם מזוגים בה.

– עלי בתי לחדרך, לבשי בגדי שבת ועשי פניך – היא פונה אל הבת. עוד מעט ואבא יחזור עם אורחיו מבית הכנסת, וישמח לראותך מסֵבה עמנו ליד השולחן.

אינס מתרפקת על אמה ומנַשקתה. מבטה צמוד אל נרות השבת הדולקים – אך דמיונה מסיעה על כנפיו למרחקים… האֵם לוחצת אל עצמה את הבת – ושותקת. שותקת והוֹגה. במה תהגה אֵם עבריה בשעה זו, בטולידו, ולה בת יחידה כלילת חן שהגיעה לפרקה?

קול פסיעות מדוּדות בדומית הערב מבשׂר בואם. שלושה גברים הם. הרי דון אברהם, גבה הקומה וחסון הכתפיים, מגבעת שחורה רחבת שוליים לראשו, לבוש מעיל משי שחור ואבנט רקום כסף; מבעד לשפעת שער ראשו וזקנו ניבט זוג עיניים גדולות – חכמה ואש בהן. אחריו צועד שֶפִי משה אבולעפיה, אברך צעיר, פאותיו הקצרות מסתלסלות על לחייו המגוּדלים זקן קצר, סוכנו ועוזרו הראשי של דון אברהם הוא, אשר חזר היום מנסיעה לסָרָגוֹסָה בעסקי בעל הבית שלו. צעיר לימים הוא, אך גופו השמן ופניו העגולים אשר הסומק עומד בהן וחיוך ערמומי קל שפוך עליהם, משַווים לו דמות של בעל בית צעיר, מצליח בסַחרוֹ ומרוצה מעצמו. והשלישי, הוא רבי יונה נאווארה, מן החסידים הצנועים, רם קומה וגמיש גֵו – עור ועצמות, חִוורון פניו כמִתמזג בפאותיו ובזקנו שעֵין הפִּשתָן הבהיר להם, ומבטו כמרחף בעולמות עליונים עוטי-סוד…

חמישתם מסובים ליד השולחן, חמישה עולמות, כל אחד שקוע בהרהוריו. עד שקם דון אברהם ממקומו מקדש על הכוס, לימינו מרים ולשמאלו אינס, הבת, והיא כשושנה הפורחת ודומֶה היא המאצילה מחינהּ על כל המסובים. משה אבולעפיה מעיף עליה מבטי-קנאה-וחשק חטופים.

דון אברהם וידאַל רואה-ואינו-רואה חליפת מבטים זו. הוא מספר, כבדרך אגב, מרשמי נסיעותיו ופגישותיו עם יהודים ונוכרים. הכול מסתכלים אליו ומאזינים לדבריו. שותקים. ורק משה אבולעפיה, יצרף, כפעם בפעם, דברו – וביראת כבוד יסתכל באדונו. אפס, אין עניין בדברים, האמוּרים כאילו לצאת ידי חובה…

אך הנה תמה סעודת השבת. תמו הברכות. נרות השבת דועכים. שלושת הגברים מפליגים בזמירות- שבת –

יה רבון עלם ועלמיא,

אנת הוא מלכא מלך מלכיא…

גם מבתים סמוכים נישאים סלסולי-זמר. שרה העֵדה בדבקות, שרים סוחרים ובעלי מלאכה ומלווים ברִיבית, שכולם התנערו מעסקי החולין, הכול מְעָרים יוצקים בשיר מחאתם נגד מחַרפיהם ומעַניהם, את ערגתם לעולם שכולו טהרה וקדושה, את אמונתם בייחוד ישראל ובעֶליוֹנותו על הגויים סביב. הם שרים שירתה של שבת קודש שחוברה בידי גֵר צדק –

יום זה מכובד מכל ימים,

כי בו שבת צור עולמים – – –

והם יודעים, כי בזה הרגע מאוחדים עמם, בלב ובמחשבה, המוני הקוֹנבֶרסוֹס⁶ אשר נאנסו והועברו על דתם ואמונתם בכל מדינות ספרד, ונפשם כָּלה להתאחד עם אחיהם, עם צור מחצבתם… וגם המקובלים ודורשי הסוד אשר במרחבי קשׂטיליה⁷ ויהודי ספרד כולה אשר תחת כתר המלכים הקתולים ויהודי אשכנז וצרפת, ערב ותוֹגַרמָה, וכל בית ישראל אשר בגלוּת אֱדוֹם וישמעאל מקיימים עתה שַבּתם קודש…

– יום זה מכובד מכל ימים..

והוא גם המעלה כבודם בעיני עצמם.

כבו הנרות. דרך החלון ניבטת יריעת שמים מכוֹכבים. דוניה מרים ואינס פרשו מזמן לחדריהן. אף השפחה סיימה מלאכתה. דומיה בבית. משה אבולעפיה, שחזר זה עתה מסָרָגוֹסָה, פותח הראשון וקולו מהלך חרדות מתוך האפלה:

-ברשותכם מורי ורבותי אפתח ואספר על הדברים הנוראים אשר קלטה אוזני בסרגוסה. רעה היא השמועה – הוא ממשיך – מרה היא השמועה אשר אני מביא עמי מסרגוסה, אשר קהילתה כבר שתתה מָצתה את קוּבַּעַת כוס התַרעֵלה והדמים⁸ עד תום. מפי יודעי דבר, המקורבים אל ראשי הנזירים הפרַנצִיסקָנים בעיר נמסר בוַדאות שאין להטיל בה ספק, כי בית הדין של האִינקְבִיזיציה מתקרב והולך אל טולידו, לאחר שהעלה באש את משכנות ישראל בערי השדה ובכפרי המדינה. הנה אני רואה – מורי ורבותי – את תהלוכות הצלב, הנה אני רואה את האש פושטת וקרבה אלינו, מלחכת את בתינו ומשפחותינו, היא מבשׂרת לנו שוד ורצח ואֵימים וניסיונות גדולים…

ולאחר הפסקה קצרה: בסגֶוֹביָה מטילים פחדם חִתִּיתָם “הנזירים היחפים” הצמאים לדם אדם. להבות אש אני רואה מעֲבָרים, ואין פודה ומציל… גוברת חוצפתו של ההמון אשר סביבותינו, גוברים גלי זעמו, והוא כמצפה להזדמנות לשַלח בנו חִצי אַרסוֹ… אלהי אברהם יצחק ויעקב עמוד לימיננו…

נחרדו המסובים לשמע הדברים. צל כבד קודר יורד על הבית. עָקַת דומיה. ממרכז העיר מגיע הד מעוּמעם של מצהלות שיכורים מאחרים בנשף…

עונה ואומר דון אברהם:

– ואף על פי כן לא כקַטָלוּניָה, אַרַגוֹן וּוַלנסיה זו מלכוּתנו קַשׂטיליה, ולא כשאר משכנות הארץ טולידו הנודעת לתהילה בחכמת שׂריה ויועציה, היושבים במועצת העיר והקוֹרטֶס⁹ שרבים בה הנוצרים הנאורים, ועוד ידנו רבה לנו כאן, בעיר זו, שמאות בשנים אנו גרים בה והאַלג’מָעָה¹⁰ שלנו קדמה אף לכיבוש המוסלמים¹¹. גם הקוֹנבֶרסוֹס בעירנו לא יהיו כצאן לטבח יוּבל – ורבים ידידיהם ובני בריתם. נבטח באלוהי ישענו שלא יעזבנו הפעם, במי נבטח זולתו?

הפסיק רגע, כנמלך בדעתו, והמשיך:

– ואף על פי כן עוד לא נגזר עלינו גזר החרב והשְמָד. טולידו שקיבלה לפני דורות את האַלקַלָה-דֶה-הֶנַארֵס, מגילת החוקים ושִוויון-הזכויות, טולידו עירם של יוסף בן-עזרא ויהודה, ששימשה עיר מקלט גולָה וּפָדתה פליטי חרב ושבויים, טולידו נֶזר ועֲטָרה עירם של גדולי גלוּת ספרד ורבניה – האם לא תעמוד לה זכותם הקדושה?

– אך מה נעשה בבוא יום פקודה וצרה – חוזר ושואל משה אבולעפיה – בקול נדכּה. מה נעשה ושוב לא ירצו בכופר כסף ובשֵרוּתינו ובמִסינו, ואת כל אשר לנו ידרשו, את כספנו ודמנו ונפשנו, להשׂביע יצרי הדמים שלהם ותאוות הביזה והקנאה והנקם של ההמון?

החסיד ר' יונה נאווארה, אשר ישב כל אותה שעה שקוע בהרהוריו, עיניו עצומות וראשו מתנועע אט, סופק כפיו והוא כמדבר אל עצמו:

– מה הדברים האלה? מה הדברים אני שומע? אהה כי בא האות אל כל בית ישראל בספרד, אשר גָאה ועלה ביִחוּס ובעושר ובחכמה ובמעלות הגויים, וכל אלה לא עמדו לו בבוא יום פקודה. ברבות עווננוּ צנח ירד מעמדנו עד שפל המדרגה, ועתה ישׂא המון העם הנאמן גם הוא בצרה. וכבר אמר הרב הקדוש ר' יוסף אלבו¹², שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנוּ במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלוּת הזה עם דַלוּתנו ושִפלותנו. וגם כי כלה ונחרצה הרעה הגדולה אלינו, אל תתיאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העוונות, כי אין עתידים ליגָאל מצד זכויותיהם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה מעִמקי הצרות תהיה על צַד החסד בלבד… לאחר שאנחנו בתכלית השִפלוּת והדלוּת עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכים לקבל החסד היותר גדול שאפשר… שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

סיים. עצם עיניו. נתכווץ במקומו. ראשו וגופו רוטטים כבתפילת חרש.

וכך שטפה שיחתם עד חצות עד שפרשו למשכבם.

כל אותו לילה נדדה שנתו של דון אברהם. השמועה המחרידה אשר הביא עמו סוכנו משה אבולעפיה מסָרגוֹסה היתה כאישור לשמועות הרבה שקדמו לה, על המזימות הרבות שזמם ראש מועצת האִינקְבִיזיציה, רב הצוררים תומאס דֶה טוֹרקֶמַדָה, על טולידו. לבו אומר לו, כי גדול האסון המתרגש לבוא וספק אם עושרו יעמוד לו, שהרי דוקא עושרו הוא המלַבּה ייצרי שנאה ונקם. כאן, בטולידו נולד, כאן ייסד חנות האריגים שלו, סחר עם הכפרים בסביבה, שנה שנה קנה צִמרם, קשר קשרי מסחר עם בירת אַרַגון סרגוֹסה ועם סוחרים שמעבר לים… רב הכסף שהכניס לאוצר העיר והמלכים במִסים ובאַרנוֹנִיוֹת ובשוחד… מעמודי התווך של האלגַ’מָעָה הוא, מראשי הנדבנים בקהילה והתומכים בלומדי תורה ובנזקקים. יחד כרך אמונת אבות ותורת ישראל עם חכמת יוון, אך מעולם לא בִּיכֵּר את השפחה על פני הגבירה, עושר וגדוּלה מַסד ביתו.. ועתה, הבת הגיעה לפרקה, מתרגשת ובאה הסופה, סופת הדמים, מה תביא לעדת ישראל בטולידו, מה תביא לביתו?

הבת… רק עתה, דומה, נזכר בה, וכברק בליל אופל האיר הכּרתו. הבת… בנים אין לו והיא יורשתו, המשך ביתו. לא לחינם קירב אליו את האברך משה אבולעפיה, הכניסוֹ בסוד עסקיו, שיגרו בשליחויותיו. אך היא, הבת, הפנתה פניה מעליו ועומדת במִריה… הבת – מה רבו ענוּיי נפשו בגללה, מה עצמה חרדתו לה לעת כזאת.

במצוקת נפשו הוא קם מעל יצועו ובצעדי חרש מתקרב למשכבה של דוניה מרים. היא, שניחשה הרהוריו, שציפתה לו, זעה חרש הצִדה – לבה ער ועיניה פקוחות.

עד אור הבוקר נסבה שיחתם על אינס, הבת היחידה, ורק עתה מגלה לו דוניה מרים, כי זה שנה מחזר אחריה האביר הצעיר, האנוּס דון פדרו גוֹנסַאלֶס ונפשה של אינס כבר נקשרה בו. אין בידה ואין בכוחה לעצור בעד הבת – היא מוסיפה. היא חוששת לה מאד. וכל פעם שהיא חומקת מן הבית לפגישה עמו – לבה בקרבה יהמה ויחרד לשובה. כה ענוגה היא אינס, ודון פדרו מחזיקהּ בחבלי קסמיו. היא נמשכת אל חברת האבירים ההדוּרים, המתרוננים במשוּבות¹³ צהלם, אל תחרוּיותיהם ונשפי החשק שלהם.

הדוּר ונעים הליכות הוא פדרו, אשכּוֹל אבירי קשטיליה, וכסף לו ורוב כבוד נפל בחלקו. אך לבה לב אֵם ינחש לה, כי הזיווג הזה סכנות מאוּיימות בו, הוא הקץ לביתם, חרפת עולמים למשפחת דון אברהם וידאַל, בין שהיא תַמיר חס ושלום, ותלך אחריו, ובין שהוא יתגייר וילך אחריה… גם היא, כבעלה דון אברהם, סבורה, שאינס היתה מיטיבה לעשות, לוּ בקולם שמעה, לוּ נאותה להתקשר במשה אבולעפיה, שהוא טוב ורצוי להם. אך הבת במִריה עומדת, וכל ההפצרות בה – קול קורא במדבר.

נדדה שנתו של דון אברהם אותו לילה, ועם עלות השחר קם – יגונוֹ בלבו והחלטה גמלה בו.

 

ג. במערת המקובלים    🔗

אך סיים ברכת הבדלה וסיים עד מהרה פת ערבית במוצאי השבת, מיהר דון אברהם ויצא את ביתו.

– עניין לי בכפר סמוך – אמר לדוניה מרים.

העגלה הרתומה לשני זוגות סוסים חוצה מהר רחובותיה של טולידו השוכנת עלי גבעות סלעים, דוהרת במשעולי שדות ובשבילי יערות מגודלי דשא. כבר הניחה מאחוריה את “מבצר היהודים”, חצתה הגשר על פני נחל הטאחו והיא מתקדמת אל עבר ההרים. אין דון אברהם יודע במדוייק המקום אליו הוא חותר להגיע, אך הוא יודע כי כאן, בהרים, הם מצויים, והחלטתו נחושה: עוד הלילה הזה ימצא אותם. חשיבות גורל לפגישתו זו.

חצות. ירח כסף שט בשמי קשטיליה המופלאים. בשׂמי פרחים ושדות ועצים נודפים בחלל. אף סימן חיים ויִשוב. לא אדם ולא בית. שלוות הוד. דומיית-רזים – ועגלה משתַכשכת ושַעט פרסות סוסים…

ככל שהם קרבים והולכים אל מדרונות ההרים, כן יהמה לבו של דון אברהם בקרבו ומתיחותו גוברת. באחד מעִקולי הדרך הוא מצווה על העגלון לעצור. כאן ירד, ישאר, ועליו, על העגלון, לחזור לעיר. עשרים סולידים הוא נותן לו שכר טרחתו ומשביעו, לבל יגלה לאיש כיוון נסיעתו. העגלון טומן שכרו בכיסו – וממהר לחזור.

לרגע קל נעמד דון אברהם ליד אגם קטן, אשר כסף הירח ניגר עליו ובוהַק סודי מופלא לו. ציוריהם האפלים של העצים אשר מסביב מסתלסלים על פני המים, ברטט אילם. צועד דון אברהם, אוזניו דרוכות ועיניו תרות אחר אות חיים, דורך בין שיחים ועשבים שקוּיי-טל, אל עבר החורשה המטפסת על המדרון אשר ממולו. לפתע הוא עוצר צעדו, לבו פועם בקרבו, אגלי זיעה על מצחו – קול מזמור עולה באוזניו, כתפילה בציבור, כזִמרת מלאכי עליון, עוד מעט ומראה שלא כמצוי יתגלה לפניו:

נרחבת היא המערה בלב ההר, המגודל שיחים ועצים, וזרועה חלקי סלעים ואבנים. מדורה של ענפים יבשים מהבהבת באמצעהּ וסביבה – עטופי טליתות לבנות – הם יושבים, כל אחד שקוע במגילת ספר… כד גדול של מים ניצב בפינה. פתילות-שמן קטנות דולקות, ושני נרות ליד ארון קודש תקוע בסלע… ועֲדַת מקובלים.

שעה קלה הוא עומד במרחק-מה, מרותק למקומו, צופה אל המערה, ואין הוא מרהיב עוז בנפשו לחַלל הִתיַיחדוּתם ולהפריע מזמור שׂיחם. גם איש, דומה, לא הבחין ולא הרגיש בו. אך סופו שהוא אוזר אומץ, נדחף בכוח השליחות שנטל על עצמו, מתקרב בצעד מתון אל פתח המערה – וצונח יושב על אבן.

משנִתאושש מצא עצמו מוקף עדַת מקובלים סגפנים, משָל למתים שקמו מקבריהם, שערם פרוע ועיניהם יוקדות. אִיסיים קדוּמים במדבר יהודה¹⁴… האחד מגיש לו ספל מים צוננים. נוטל דון אברהם את הספל, מברך ולוגם לגימה עמוקה.

הרב המקובל רבי שבתי קלוֹנִימוּס ניצב לידו – קומתו הנמוכה כשָחה לארץ, זקנו הלבן כמִשתלשל ומתמזג בלובן טליתו ועיניו לוהטות לוהטות. ר' שבתי שם יד רכה חלושה על כתפו הרחבה של הגביר דון אברהם, חסון הגוף, שהוא עתה כילד המתרפק על אביו – ושואל לאחר שעה קלה בקול רפה:

– מה הוא הדבר אשר בגללו נזעקתם ובאתם לכאן, בשעה זו, דון אברהם וידאַל?

רעדה קלה חולפת באיבריו של דון אברהם. הוא שותק, כאילו ניתקו הדברים מפיו – ומבטו צמוד בר' שבתי. אחר הוא לוגם עוד פעם מספל המים הצוננים, מוחה הזיעה מעל מצחו, פולט אנחה חרישית ואומר:

– בשליחות גדולה באתי אליכם. ר' שבתי קלוֹנימוּס, לשאול בעצתכם באתי, לשמוע חוות דעתכם…

המקובלים בפינותיהם, מהם שקועים בהגוּתם ביחידות, מהם כנוּסים בחבורות קטנות בעיון בספר הזוהר וספרי סוד, דומה, עוצרים רגע נשימתם. אורות-אישונים של נרות דולקים מבליחים בין השיחים. בחוץ מתלחש החורש הרדום, ומבעד לפתחה הגדול של המערה נשקף ירח קסום, חולם… ודומי. ודריכוּת עמוקה עוטה סודות. והתייחדות שלימה של האדם עם עצמו.

– ר' שבתי – ממשיך דון אברהם – לא אעלים מכם כי צער רב נצטערתי על ששטוף הייתי כל ימי בענייני החומר והחולין ולא נתתי דעתי לטהרת הנפש ולתיקון ביתי. מן השמים לא סייעו בידי. אוזני הערֵלה לא קלטה דברי המוכיחים הגדולים אשר קמו לנו, לעדת ישראל בקשטיליה ובטולידו – ובסוד שׂיחם של גדולים כהרב דון טדרוֹס בן יוסף הלוי אבואלעפיה והרב דון יעקב הכהן והרב דון משה בן שמעון מבוּרגוּס ור' יוסף ג’יקטיליה ור' יצחק בן שלמה בן סהולה ור' משה שם טוב די ליאון והרב הגדול שקינא קנאת השם צבאות נ"ר ר' יונה גירונדי – רק מעט באתי. ועל כן כָּלה ונחרצה הרעה אלי ואל ביתי – ועוד לפני שפגע הרע, חלילה, בבית ישראל כולו, הוא כבר אורב לי מבית, מצד בתי היחידה, אויה לי אב אומלל…

– אכן, כי הדין עמכם – אומר ר' שבתי לאחר שתיקה ממושכת. – מבית באה אלינו הרעה, כי פרוצה סוכת דוד ומלאה סדקים ובקיעים, בורות מים חיים נטשנו ובא הרעל בעצמותינו. אומה זו שמן השמים המליכוּהָ השפילה עצמה עד עפר, אור הרמייה של היווני, מקסם השוא והמַדוּחים של ישמעאל ואֱדוֹם¹⁵ לקחוּהָ שְבִי… ורב השבר, כי היה בן המלך עבד לעבדים, לרדיפת בצע ולתאוות בשרים ולנימוּסים זרים ומאוסים… כי עשתה העבודה הזרה והעבדוּת הזרה שַמות בבית ישראל אשר בספרד. שרשא קדישא וגזעא דקשוּט¹⁶ נתפתה להבלי השטן האדומי הבזוי, לטומאת לילית¹⁷…

עוצם ר' שבתי עיניו – מרים זרועותיו מעלה וממשיך בהטעמה של דבקוּת:

– ואין לנו תקווה אלא בגואל, המלך המשיח, והוא מְהַשנֵא עִדָנַיָא וזִמנַיָא מְהַעדֵה מַלכין וּמהָקים מַלכִין¹⁸. ואין לנו תקנה עד שתקום מַלכוּ דִי לעָלמִין לא תִתְחַבַּל¹⁹… גואל ישראל, משיח צדקנו, הושיעה נא, הושיעה עמך הנתון בצרה גדולה, כי באו מים עד נפש…

אי מזה, מכפר חבוי בין ההרים, נשמעת לפתע קריאת תרנגול. עדת המקובלים הבולעים בצמא דברי רבם כמו נרתעת ממקומה. חבורות חבורות חזרו שקעו בפינותיהם, ברחבי המערה, ותפילת תיקון חצות החלה קולחת שופעת, נישׂאת על משב הרוח הקלילה של ליל-הקיץ, כקינה גדולה על החורבן, אב לחורבנות…

דון אברהם שותק שתיקה ממושכת, כמאזין לנבכי לבו המסוער, כמבקש לעכל עד תום הדברים ששמע והמראות שראה.

-תמימים וישרים דבריכם – ר' שבתי – הוא אומר אחר הפסקה ממושכת. – רבות חטאנו, עוינו, פשענו. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועתה אנו נתונים בגלות בתוך גלות, בשִבְיָה בתוך שִביה. אך ברשותכם, ר' שבתי קלוֹנימוּס, אומר עוד דבר בעניין זה. מכם ר' שבתי שנתרחקתם מחבלי העולם הזה ומשאוֹנו והמונו, שנִתעמקתם בתורת הסוד והגאולה, העוסקים בסיגוף ובטהרה, מכם לא אעלים דבר אשר עם לבי. ובקול חזק המשיך:

– האם לא הבחינו אבותינו הקדושים עצמם בין דברים הכתובים בתורה, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועכו“ם וקללת השם ושפיכות דמים, ובין החוקים והמשפטים אשר יצר הרע משיב עליהם ועכו”ם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחֲליצת יְבָמָה²⁰ וטהרת המצורע ופרה אדומה ושׂעיר המִשתַלֵחַ²¹ - מצוות שמחייבות רק את ישראל ושבע מצוות בני נוח שכל אדם מחוייב לקיימם? ואף זו, ר' שבתי, האם אדונים אנו לעצמנו, בני חורין, מיום שגלינו מעל אדמתנו ואנו שלוּלים וסחופים ודווּיים, מעונים ובזויים?

– תמיהני עליכם, דון אברהם, תמיהה גדולה, – משיב ואומר ר' קלונימוס. – האין אתם רואים, כי ניסיון הוא גלותנו, ניסיון גדול הוא לנו. ולא בכדי מתרגשים עלינו הצרות והייסורים. ונשוב אל השם – ללמדך שאנו נענשים בכל יום והגלות מתחזקת עלינו, והצרות בכוונה גדולה ואינו בא דרך מקרה וחייבו אותו התולָדות וחייבה אותו ההשגחה העליונה והוא כשלב לא נמנע אל הגאולה ואל כסא המשיח. אל לנו, חלילה, לערער אחר מִדותיו. וי להם, לטפשיא דלא ידעו ולא מסתכלן בחכמתא, אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה וקב"ה לא אשגח עלייהו²²… וי להם לנפשם אשר הלכו אל בארות נשברים ואל “היווני אשר החשיך עיני ישראל בזמננו זה”.

– העֶרֶב-רב, דון אברהם, הערב-רב הוא בעוכרינו, כדכתיב בספר הקדוש רעיא מהימנא. הערב רב, הנגידים בעם, המתרשלים בתורת ה', הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות ומורדים בקונם, הנותנים לתלמידי חכמים שׂכר זעום, דור דרְשָעים, רמאים כנחשים ועקרבים, וכל הזונין והנואפין, בני לילית כמים הזדונים; וי לישראל שנבלעו בערב-רב אלה הם עשיו וישמעאל ושבעים שׂרים, שהם כולם בשלווה ובעושר וישראל בצרה ועֲניוּת, ובגלל זה וי לעולם, כי נבלעו בעִרבוביא…

– מי אני ומה אני – ממשיך ר' שבתי בענווה – כבר קדמוּני גדולים וטובים ממני וכבר הִפליא מכותיו בעל “הקָנֶה והפְּליאָה”²³ בעשירים שאינם מכבדים התורה ועל זהבם גאוותם, ומתהדרים על העם ומקפחים עלוּביו ויתומיו ופשוטי העם הנזהרים בקלות כבחמוּרות: “המתפארים להיכנס בבית הכנסת בקומה זקופה ומקשקשין באזוֹריהם ובסכינים היפים והכיסים המלאים דמים” וחמתו שפך גם על “הרבנים הגדולים בעלי הזקן וגָסֵי הבטן בעלי גאווה ועזוּת, שמרבין בגִטין ובחֲליצות ומקבלים שכר בעד תורתם ומצאו היתרא למכור התורה”. וי לי, וי לנפשיה! חרב הם מביאין לעולם, חרב לבית ישראל – הם מאריכים את הגלות ומעלים הגזירות…

– ודע, כי כאשר יתעוררו העשׂבין מכבלי הכפור והחורף, כן יתעורר מעָקַת הייסורים הגואל, כי קרוב עת הזמיר, קרוב הנס…

פסים תְרוֹגים-תכלכלים נראו מפציעים באופק, בוקעים מאפלת הליל, מבשׂרים את עלות השחר. גובר והולך ציוצם של ציפורים כרינה העולה מבין עצים ודשאים רחוצים בטל. השחר המתנער הכובש מבקיע למרום –

משפשף דון אברהם עיניו האדומות מיגע ואי-שינה, כבולע לתוכו מראות הנוף, ואומר:

– השחר עוד מעט עולה, ר' שבתי קלונימוס… השחר בא באש ובדם… לא עוד נותר לי זמן הרבה… ועתה שמעו-נא לדברי, עוד רגע קטן, ר' שבתי קלוֹנימוּס, כי רבה צרת נפשי והיא כציפור הלכודה בפח יוֹקשים [ציידים]²⁴ נִלבֶּטֶת בצַר לה. אתם היודעים, ר' שבתי, כי היתה דלת ביתי פתוחה תמיד לכל נצרך וידי פתוחה כל חיי ליתן צדקה ולהושיע – ועתה חסר ישע אני עצמי, וגם כי נסחפתי בזרם העכור – תורת ישראל במְעָי ואמונתי כאש עצורה בלבי.

– בנים גדלתי ורוממתי… - הוא ממשיך באנחה. – בת יחידה לי, מחמל נפשי, בבת עיני, חמדת חיי. ועתה משהגיעה לפרקה שׂם בה עינו אחד אביר משלהם… וי לי, וי לי, כי דעתי נטרפת עלי… והשמועה כבר יצאה בארץ, כי בית הדין אשר לאִינקְבִיזיציה ימח שמה עומד לעלות על גלילותינו… אויה לנו, כי נגזרנו – –

– על הדיבור הזה אזהירכם – הרים קולו ר' שבתי – הרי רק בגופנו נגזרנו ורוחנו ואמונתנו אין להם שליטה ונגיעה בהם… כאשר לא היתה להם שליטה על נִשמות הקהילות הקדושות באשכנז ובצרפת שנהרגו ונחנקו ונטבחו ונתלו ונֶאֶפנוּ²⁵ ונגררו ונקברו חיים ונתייסרו בעינויים קשים על ייחוּד השם… על כן עֲלָמוֹת אהבוּךָ – זה דורוֹ של שְמָד…

נתקרב אל דון אברהם, חיבקו ביד חלושה, הציץ לתוך עיניו במבט של רחמים – ואמר:

– ואשר לשאלתכם בעניין הבת, דון אברהם, שאלה גדולה היא וצרתכם – צרתי, וצערכם גדול מִני ים. אך חזקו ואמצו, כי מהשם יצא הדבר, כי כוונה גדולה גם בדבר הזה, כי בניסיון גדול הועמדתם. אל נא תיראו ואל תחתו ואל תרתעו. גם כי עצם מעצמכם ובשר מבשרכם היא הבת היחידה, שִמרו אמונים לקדוש ישראל. הכול צפוי בדור זה, אך הרשות נתוּנה ועליכם המצווה לעמוד בשער ואל יכמרו רחמיכם – הרים קולו ואמר – כי לא רחמים הם, כי אם אכזריות, כי משוּלים אתם, הגם בדרך אחרת, לאברהם אבינו אשר הוביל את בנו יחידו לעקידה. כל המציל נפש אחת מישראל מן השְמָד כאילו הציל עולם מלא. כגודל נִסיונכם גדולה תהא זכוּתכם. חזקו ואמצו, דון אברהם, ויהא השם בעזרכם.

סיים דבריו ברוב התרגשות, ודומה הגיע עד אפיסת הכוחות. כבו הנרות – והשחר כובש היקום בעוז ושופך זרם אור ונהרה על החורש הירוק, הצוהל, הבשׂום – וטוהר הרקיע ככיפה עליו. המקובלים דחוקים בפינותיהם, זה בסמוך לזה, ראשו של האחד בחיק רעהו, מהם נרדמים ופיותיהם פעוּרות, משָל כבשׂים שחוּטים, מהם הרועדים-כמו בנִמנוּמם נים-ולא-נים…

ושוב נשמעה קריאתו החדה של השֶכוִי…

קם דון אברהם, מותח מלוא קומתו ואיבריו היגעים, שואב מלוא חזהו נשימה עמוקה מן האוויר הצח.

– דחוקה שעתי, ר' שבתי – הוא אומר – ועלי להיפרד מעליכם. היו לי דבריכם הטהורים כצוֹרי וכמרפא לנפש נכאה. אין ספק בי, כי שוב לא אחמיץ לקדש שם שמים בשמחה… יהא לבכם סמוך ובטוח, ר' שבתי…

בצעדים אִטיים, מדוּדים, מלווהו ר' שבתי עד לפתחה של המערה.

לפתע נעצר דון אברהם על עומדו, כמשתהה, כחוכך בדעתו, ואחר שם ידו לתוך כיס מעילו, מוציא מתוכו שקיק מלא סולידים ואומר:

– לא מתת בשר ודם היא זאת, חלילה, כי כל אשר לי מִשלו הוא… חוב גדול אני חב לו, ר' שבתי… יטול נא מעט הזוּזים האלה לשמן למאור, לפַת לתלמידים… שלום עליכם, ר' שבתי, שלום עליכם, שעתי דחוקה מאד ועוד רבה הדרך לפני. שלום עליכם…

בלחיצת ידיים, באין מילים – נפרדו.

השמש עלתה.

 

ד': האנוּס מבקש יד הבת    🔗

במחסן האריגים הגדול אשר לדון אברהם וידאַל בטולידו רבה התנועה. סמוך לפתח נתון דון אברהם בשיחה עם קבוצת סוחרים מערי השדה מלקוחותיו הקבועים. בפינה אחרת של המחסן רכון סוכנו, משה אבולעפיה, על גבי ניירות ושטרות, ועוסק בחשבונות עם אחד המשרתים, מן הממונים על מחסן הצמר הגדול אשר בקרבת מקום; שכן דון אברהם עוסק זה שנים גם בסחר הצמר, היינו קונה את הגיזה מהאיכרים אשר בסביבות טולידו, בין במשקל ובין “על הכבשׂ”.

שלא כדרכו לא יצא היום למסעיו. מאז ביקורו האחרון אצל ר' שבתי קלוֹנימוּס חלה בו תמורה נפשית חמורה, שלא על נקלה אפשר להבחין בה. דומה, הקמטים על פניו עמקו ומבט עיניו נעשה אפור-דהה יותר. הוא לא גילה לאיש דבר על ביקורו זה, אך בלבו החליט להישאר מעתה בביתו, ליד משפחתו, להקפיד יותר על צום שני וחמישי, להדק קשריו עם ראשי העדה – לעמוד על המשמר. איך ינוד למרחקים ובית-דין האינקויזיציה עשוי כל יום להיכנס בשערי טולידו, ואז אולי יזדקקו לו בעצה ובמעשה? והעיקר: איך יניח את רעייתו ובתו לבדן לעֵת כזאת?

דון אברהם שקוע לכאורה בעסקיו כמימים ימימה, אך רבה החרדה בכל חדרי לבו. לצלצול פעמוני הכנסיות הקורא למאמינים לתפילת יום ראשון נענה בקרבו – יותר מתמיד – רֶטט פנימי חריף. צלצולם טורף שׂיחתו עם העומדים לידו, מבלבל מחשבותיו. אור שמש אביב שפוך על העיר, על החלונות הנרחבים, נוסח ונציה, על המוני הנוצרים המטיילים ברחובותיה – עירונים וכפריים, סוחרים ובעלי מלאכה, אבירים ומשרתים. אך בלבו של דון אברהם – חשכה גדולה, אבֵלה קודרת. שוב אין בו ספק – שלא בדומה לרבים אחרים הנוטים להשלות עצמם בשווא, כי אסון גדול מתרגש לבוא על עדת היהודים בטולידו ועל ביתו בכללם. שהרי השכל הפשוט אינו סובל את ההנחה, כי רב-הצוררים טוֹרקֶמַדָה יִשָחקוּ עצמותיו²⁶ בבריחי ברזל, המחריב באכזריות נוקמת ועיקשת את קהילות היהודים בספרד יניח דווקא לטולידו! “המלכים הקתולים” ספק אם שוב יגנו על היהודים, “נכסי האוצר”. הֵיאַך יסבלו קיוּמם לאחר שאיחדו את המדינה תחת שרביט מלכותם, דיכאו המוסלמים, גברו על אויביהם וביססו מעמדם? הֵיאַך יעמדו בפני גלי השנאה והקנאה הגואים בכפר ובעיר, במעמדות ובכמורה, ומחפשים פורקן ועוגן ליצרי נקם אפלים? אין חסד ואין רחמים לפני הצלב המנצח!

יודע דון אברהם, כי רבים ודאי יתפתוּ ויָמִירו, אך הֲיַצילו נפשם ועורם? הללו עוד יעמיקו את תהום האֵימה והאסון. הם עצמם לא יִנָקו, לעולם לא ירכשו את אֵמון הצלב, ועל היהודים ימיטו שואה. רק מעטים יחזיקו מעמד ויקדשו כבוד עמם ואמונתם בגויים. חומה פרוצה בית-ישראל…

עוד הוא שקוע בשיחתו עם הסוחרים בעסקי יבוא אריגים, מחירים ושיווק; עוד הוא נתון בסבך ההִרהורים הקשים שאינם פוסקים מלטרדוֹ - ושעט סוס נשמע בסמוך לפתח. אביר ספרדי הדוּר יורד מעל סוסו, ונכנס אל החנות. היהודים אשר בתוכה נרתעים קמעה, מפסיקים שיחתם, עוקבים אחריו במבטים אִלמים.

– הַאתה הוא דון אברהם וידאַל הנכבד? – שואל דון פדרו ומושיט ידו.

– כן, אדוני, מה מבוקשו ביום ראשון בשבוע?

– לא עסקי מסחר הביאוּני הלום, כי אם עניין רציני ביותר והוא נוגע גם לי וגם לאדוני. הֲנוכל להתייחד לשיחה קלה?

הסוחרים היהודים מחליפים ביניהם מבטים, ולאִטם מתחמקים מן החנות ו“שלום עליכם” חרישי על שפתותיהם. חיוך עולה על פניו של דון אברהם, חיוך של תמיהה – מה לו לאביר הצעיר הזה אצלו בשעה זו?

– יישב אדוני – הוא אומר בנחת – אוזני קשובה לדבריו.

– אפשר ואין הוא משער כלל בעניין מה באתי אליו, דון אברהם הנכבד – אל-נא יפחד ויחשוש, חלילה, אין כל רע באַמתַחתי. אפשר והגיע אליו שמי – דון פדרו גוֹנסַאלֶס אני.

כהרף עין נתחוור לו הכול. הוברר לו, לדון אברהם וידאַל, כי ראשית הניסיון כבר באה. מן השמים מבקשים לנסותו – האם יעמוד גם בניסיון הגדול, הבלתי-נמנע, הצפוי ומתקרב? הוא מתאושש מיד (רק המשרת, משה אבולעפיה, נתכווץ במקומו וכאילו קפא אליו, אוזניו קשובות, קשובות…), זוקֵר קומתו החסונה ועונה בספרדית רהוטה:

– כן, אדוני, מי לא שמע על דון פדרו גוֹנסַאלֶס, מפֵּאר אבירי טולידו בירתנו? מאד אשמח לארחוֹ תחת קורת גג ביתי.

– כבוד רב הוא לי, כבוד רב – עונה לעומתו דון פדרו בחיוך. ועתה אגש לעניין עצמו, ואפשר כי גם שמע על כך משהו, המדובר הוא בבתו, העלמה הכבודה אינס…

עתה החליט דון אברהם לצאת לקרב גלוי, ושוב לא לדחות לרגע את ההכרעה. אין מקום להתחמקות, כל דחייה סכנתה מרובה. הוא נזכר בביקורו האחרון במערת המקובלים, ודבריו של ר' שבתי קלוֹנימוּס הולמים ברַקוֹתיו כפטישים מלוהטים. הגיעה שעתך לקדש שם שמים, דון אברהם – הוא שומע קול פנימי בלבו – אל תחשוש ואל תחרד ואל תִסטה ימינה או שמאלה, כי בנפשך הדבר!

– כן, כן, שמעתי הדבר, דון פדרו – הוא מְשַסְעוֹ – יליד טולידו אני, ואת כל המשפחות הותיקות בעיר אני מכיר, וגם את אביו המנוח של אדוני, מי שהיה מנכבדי קהילתנו, ידעתי בחייו. ועל כן עמו הסליחה, אם לא אעלים ממנו גם אני דבר, באשר ציוותה תורתנו מדבר שקר תרחק, קל וחומר בעניין שהוא בדיני נפשות. ישמע נא לי אדוני, דון פדרו האמיץ, ויקבל גזר-דיני באומץ-לב וביושר:

– לעולם, כל עוד רוחי בי, לא אשלים עם נשואי בתי יחידתי עמו – הוא אומר וקולו רועד אך תקיף. – ולא משום שאין הוא רצוי ומקובל עלי. אדרבא, רק טובות שמעתי עליו כל השנים. ואני מעריך מאד את אהבתו הנאמנה והכנה לבתי, שהיא כל חיי, אך מה זעומה וחלושה היא אהבת הצעירים לעומת אהבתנו הגדולה לעַמנו ולאמונתנו, גם אם יעלים אלוהי ישראל פניו מאתנו בשעה זו, גם אם ימר לנו גורלנו עתה עד מאד. כל עוד רוחנו בנו לא נבגוד באהבה זו, שהיא גורלנו וסוד קיומנו וטעם חיינו, דורות שלמים קידשוּהָ בחייהם ובמותם ולא הֵפרו בריתהּ…

– השמועה רווחת, כי בית-הדין של האִינקְבִיזיציה קרב והולך גם לשערי טולידו. אך הדבר הזה אשר אתה מבקשו – קוֹם לא יקום – סיים דון אברהם בתקיפות שאין לערער אחריה. – אני ואשתי, דוניה מרים, החלטתנו נחושה לקבל דין שמים ולקיים נפשותינו בגן עדן באספקלריה המאירה הגדולה לעדי עד, על קידוש יָחיד חֵי העולמים… יהיה אשר יהיה: אנחנו לא נמיר בתָלוּי… ועד תום נילחם בבת היחידה אם, חלילה, תבגוד… אל קנא ונוקם אלוהי ישראל.

ובנעימה נוחה יותר, שתחנונים סמוּיים בה, כאָב המייסר בנוֹ, הוסיף:

– עוד צעיר לימים אתה, אדוני, והעתיד לפניך, רבים שכמותך מן האנוסים השׂיגו רבות, רוב עושר ותהילה, במדינות מלכינו רבי-החסד, אל-נא תמיט שואה על משפחתנו, על בִתי – ואולי גם על עצמך. הַמעט בנות מיוּחָשׂות, עשירות ומשׂכילות ונאות בין הנוצרים, אשר תשמחנה להעניק לך אהבתן?

– אל-נא באפך, דון אברהם – אומר דון פדרו אחר הפסקה קצרה, והוא נרגש עד לעמקי נפשו. עמך הסליחה אם גרמתי לך, שלא ברצוני, צער. חלילה לי לרצות באסון ביתו ובתו. הוא היודע, דון אברהם, מה עולל הצלב לכולנו, הוא היודע כי באוֹנסֵנוּ הֵמָרנו ורבים מתוכנו מוסיפים לקיים קשריהם עם בני משפחותיהם ועם היהודים בכלל ולקיים המצוות ועיקרי האמונה. אל נא ידון את הרבים לכף חובה. הנכון הוא, כי מצויים בתוכנו שהיו לרוֹעֵץ לעדת היהודים, נחשי-ארס זוממי רע, אך נכון הוא גם כי הרבים רואים עצמם שותפים בגורל ובאמונה עִם ישראל.

– ידעתי כל אלה – משסעוֹ דון אברהם – אך אני וביתי, וזאת הטעמתי לפניך בבהירות גמורה, לא נשלים. לכתה של בתנו עמך, אדוני, על אף מידותיך הטובות והנאות, על אף רום-יִחוּשׂךָ ומעמדך– תהיה לנו כבגידה שאין לה כפרה! יום יבוא, חלילה, ואינס תעשה מעשה זה – יום אבל יהיה לנו, בגדינו נקרע ועל הארץ נשב ונֶאבל אחריה כאשר נאבל אחר מת, וניתן ידנו לנָדוֹתָה ולהחרימה ומנְכָסַי אדירֶנָּה… דוקא בשעה זו של ריבוי הסכנה והחרדה, דוקא עתה ניהרג ולא נעבור ועד מיצוּי הנפש נקדש השם… לא נשלים, לא נשלים… אמר כמדבר אל עצמו.

סיים, שם כפות ידו בשער ראשו, גחון על הדלפק, מהורהר ודומה, – פניני דמעה הזהירו בזויות עיניו. דון אברהם, הגביר הגדול בעַמָיו, רב העסקים והעשייה והמרץ, בוכה…

לאחר שעה קלה נגע בו דון פדרו נגיעה קלה בקצה אצבעו, ואמר:

– יירגע נא, אדוני, דון אברהם, הן לא באתי, חלילה, לכפות עליו דבר… כל מבוקשי לא היה אלא להסביר לו המצב, בכנות וביושר לבב, לא הולכתיו שולל, לא נזקקתי לפרשים אִלמים כאשר ינהגו אחרים בימינו לגזול ממנו בתו בכוח. אך עליו, דון אברהם, לדעת, כי גם נפש בתו קשורה בנפשי והכרעתו תגרום גם לה רוב סבל וצער וייסורים… ישקול-נא, איפוא, אדוני, עוד הפעם לפני שיגזור…

– ועוד דבר אבקשו לשמוע ולדעת, דון אברהם, לפני אשר אעזבנוּ, יאזין-נא ויתן דעתו ולבו לדברי. הן הוא יודע, עד מה מעריך אני את דעתו זו הגורמת לי צער רב והתנהגותו שאיני משלים עמה, ולעולם לא אסלח לו בלבי. אך ישמע-נא לי עוד זו הפעם ויאמין לי –

והוא גחן אליו ושפתיו לחשו חרש לאוזנו של דון אברהם:

– כאשר הִטפתי לבִתו שתָמיר ותלך עמי, לא להציל כבשׂה תועה התכוונתי. רחוק אני מן הנזירים ומן הכמרים ועויין בלבי את הכנסייה ושלוּחיה. אני רק לטובתה של אינס התכוונתי, לשלומה, לעתידה. כוונתי היתה המרה למראית-עין, כמובן. ואני זה מזמן גמלה בי ההחלטה, כי בבוא שעת הכושר ואתגייר, לצוּר מחצבת הורי אחזור, ואולי גם אצליח לנטוש את אדמת קשטיליה אשר כה אהבתי והיא היתה לי אם חורגת זועפת מִתאַנֶפֶת - ולהגיע אל אדמת הקודש, לכפר עווני ולרצות חטאי, ועתה אולי באה לי שעת הכושר. הה, לוּ ידע, דון אברהם, המֵיצר בו אנו נתונים, אנו האנוּסים המכובדים, בחברת הנוצרים, אהה כי אין מבין לרוחנו ולנפשנו… אל-נא יחשוד, דון אברהם, כי גם אם צעיר עודני לימים, תאוות הבשׂרים וחמדת גֵו האשה הם המעבירים אותי על דעתי… נישואים עם עלמה קתולית לזרא המה לי ופירושם האחד: חיים כפולים לתמיד והסוואת תמיד כפוייה של הרגש המפעם בלב…

האם ידחה דון אברהם גם ידו של גֵר, של חוזר בתשובה בלב שלם?

שקע דון אברהם בשתיקה חמורה ממושכת, אשר לא היה בה כדי לכסות על סערת רוחו ולהעלימה, ואחר אמר:

-אני חוזר, דון פדרו הטוב, אני חוזר בהחלטיות:

אל-נא תשים עצמך ועצמנו בסכנה גדולה. אביך הוא שהביא אותך לטבילה, ואתה עצמך עוד לא נתנסית בעינוּיים גדולים, ואדם שאין בידו לכבוש ייצרו ורגשותיו – איכה יעמוד בניסיון עליון ואחרון? דון פדרו, חובה עליך, אדוני הצעיר, לוותר. וויתור זה ייזקף לזכותך, בו תיבחן. דון פדרו, עקור את אינס מלבך… אין רחמים בדין…

קם דון פדרו ממקומו, מתקרב בצעד כושל לעבר דלת היציאה, ושפתיו ממללות:

– אכן, הצדק עמך, דון אברהם. אין רחמים בדינך, אין רחמים…

שעט מהיר של סוס מתרחק אל עבר הכרך. נתמזג בצהלת המוני הנוצרים ביום ראשון, בצלילי פעמונים, בתרועות ובנגינות… ובלב ההמולה הגדולה ניצב, כמגדלור מורם מעל לנחשולים זועפים גועשים – האב היהודי דון אברהם… והוא עצמו הֶיתז של סלע אשר שום נחשול לא ימיסוֹ ושום אש לא תתיכוֹ…

 

ה': אֵימת השואה    🔗

באחד מימי מאי 1485 בא האות.

אחד המחזר עם מרכוּלתו על פני הכפרים הביא ראשון את השמועה, אשר פשטה כאש אוכלת בקמה היבשה: בית הדין של “המשמרת הקדושה”, האִינקְבִיזיציה, בית דין הטומאה, כבר נמצא בדרכו לטולידו.

ואכן, לא ארכו הימים – והם עמדו בשער, שורה ארוכה של עגלות וקרונות-כרכרות, רתומות לסוסים, חופות-קטיפה עליהן וחלונות קטנים קבועים בהן – חוליות שומרים מזויינים מלפנים ומאחור. בסמוך לשערי העיר נעצרת השיירה, כל הפמליה יוצאת מן העגלות, ובעיר כבר מזעיקים פעמוני הכנסיות את הירֵאים, נאמני המשיח הנוצרי, לקראת יום הדין על המִינים, הכופרים, למיניהם.

התהלוכה צועדת לאִטה – חדורה הרגשת כבוד-עצמה וחשיבות שליחותה. בראשה אב בית הדין. מצנפת הֶגמונים גבוהה לראשו, כסוּת צחורה על מעילו השחור הארוך, צלב זהב בשמאלו וספר התפילות בימינו. ואחריו – חברי בית הדין, כמרים ונזירים פרַנצִיסקָנים ודוֹמיניקָנים. לבלרים ופקידים ושַׁמשים, שומרים ושוטרים. ארוכה התהלוכה, היא פוצחת בשירי דת. הפעמונים מצלצלים. המונים צובאים ברחובות, מציצים מן החלונות ומן הגזוּזטראות, מגלים ראשיהם ביראת הכנעה, מהם הכורעים על ברכיהם ועושים את סימן הצלב על חזיהם ומהם המנשקים שולי בגדיהם של אבות הכנסייה. התהלוכה צועדת קדימה. הפעמונים מצלצלים.

הבהלה בשכונת היהודים – אין לתאר. חרדים אבות ואמהות, זקנים וטף. אין מטילים ספק בגזר הדין הצפוי, כי הגיעה שעת השְמָד והעינויים. רבים העושים כבר חשבונם, כיצד ינהגו בהתדפק השואה בדלת ביתם. רבים הוֹגים בבריחה. לאן יברחו – והאש מעֲבָרים ואיבת הגויים כנחשולים גואים? לאן יברחו – עם הילדים והטף ומעט הרכוש?

נגידי העֵדה מטכסים עצות – הֲתעמוד להם עתה השפעתם, ידידותם של גדולי החברה הנוצרית, כופר כסף? ובמשכנות האנוּסים, שעליהם ודאי יוּתך הזעם לראשונה – יש הרוקמים בסתר תוכנית נועזת: להתנקש בחייהם של דייני האִינקְבִיזיציה ולשתקהּ.

אין יודע מה ילד יום, מה זומם הנחש שבא לטולידו, איך יבצע זממו. צִלו של הצלב מעורר ייצרי תאווֹתיהם הרדומות של ההמונים, מסעיר הרוחות, זורע בלהות, משנה סדרי חיים, חודר לכל בית…

רבים המצטופפים עתה בבית הכנסת היהודי הגדול, המפואר. חייטים, סנדלרים, צורפים, טובעי מטבעות, מלווים בריבית, חַלפנים, סוחרים, חנוונים, נגידים, מוֹכסים, רבנים ודיינים. הם נעלו חנויותיהם, עזבו אצטבּאוֹתיהם בשווקים, נדָמה העבודה בבתי המלאכה. מחֶברות גמילות החסד באו לכאן, בלי שנקראו על ידי מישהו, פשוטי עַם ולומדי תורה, נגידים ודלת העם. נשים מתייפחות בעזרת הנשים. כתליו המעוטרים של בית הכנסת המפואר שהקימוֹ הסוכן העליון של המלך דון שמואל הלוי מטולידו בשנת 1357, דומה בוכים אף הם…

החזן קורא בספר תהלים והקהל קורא אחריו – רבים ספרי תפילה בלשון קשטיליה בידיהם –

לָמָה ה' תַעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַעֲלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה /

בְּגַאֲוַת רָשָע יִדְלַק עָנִי /

יִתָּפְשוּ בִּמְזִמות זוּ חָשָבוּ /

כִּיּ הִלֵל רָשָע עַל תַּאֲוַת נַפְשוֹ /

ובֹצֵעַ בֵּרֵך נִאֵץ ה'…

העדה קוראה בפסוקים הקדומים, בוכה, מפללת ומתחננת. מבקשת על תשועת הנס – הקָצרה יד אֵל מלהושיע? ויש המבקשים שיעמוד להם הכוח לקדש השם, והצד השווה שבהם תחושת האבדון, דבקות בגורל ישראל, התרפקוּת על שׂר האומה –

מַשְׂכִּיל לְאָסָף, לָמָה אלֹהים זָנַחְתָ לָנֶצַח,

יֶעְשָן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ, זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם,

גָאַלתָ שֵבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיוֹן זֶה שָכַנְתָ בּוֹ –

על הבימה עולה הרב, קול בוכים קולו, והוא קורא לתפילה ולתשובה ולצדקה המעבירין את רוע הגזירה, הוא קורא לצום ובוטח בצור ישראל, הצור תמים פָעלוֹ, שאין לערער אחר מעשיו.

אחריו נושא דברו דון אברהם וידאַל – שוב לא הגביר החכם, השופע גאון ובוטח בעצמו. שוּר, מה שחה קומתו, שערות שׂיבה רבות פשטו בזקנו והוא עטוף טלית צחורה – העם הנאסף כאן לא שמע זמן רב כדברים האלה:

גדול הוא הניסיון הצפוי עתה לעדה כולה, כולה – הוא אומר, – ואל נא יבטח אדם בהוֹנו ואל ישלה עצמו כי הרעה תִפסַח על בית. ואשר אמר המשורר האלוהי ר' יהודה הלוי זכרונו עדן, כי היהודים בכל ארצות נְפוּצוֹתיהם הם סגוּלות המלכים והשׂרים²⁷ אדונֵי הארצות – הרי לזמנים אחרים נתכוון, לזמנים אשר עברו ושוב לא ישובו – כי הפקירוּנו המלכים אשר במשך דורות רבים נסתייעו בנו, משענת קנה רצוץ לנו ביום שואה כל דורשי שלומנו. בימי שלטונם של המלכים הקתולים כבר חרבו קהילות רבות על אדמת ספרד, נגזר הגירוש על יהודי האַרכִיהֶגמוֹנִיוֹת²⁸ בסביליה ובקורדובה, הובדלו היהודים והמוסלמים מן הנוצרים, נתמנוּ אִינקְבִיזיטוֹרים מטעם הרשות ובכללם הצורר הגדול שְחִיק עצמותיו, הנזיר (fraile) של המנזר הדומיניקני סנטה קרוּס בסֶגוֹביָה והוא גם הקוֹנפֶסוֹר (confesor), כוהן מְוַודֶה, של המלכה – שנתמנה אינקביזיטור עליון על כל המלכויות והארצות של פרננדו ואיזבל. יידע העם אשר לפניו, יידע ויתן אל לבו.

דון אברהם מעלה עתה את פרשת המשפט הגדול בטוֹרטוֹסָה²⁹, אשר זקני הדור עוד זוכרים רישוּמו החזק. גדולי ישראל בספרד אז עמדו אל מול צוררי הכנסייה והאפיפיור בראשם, והמשוּמדים-המוּמרים – חוֹד המחץ שלהם, הם ביקשו להשמיץ תורתנו ולסַלפהּ ולכפות הודאות שקר - אך שלוּחי ישראל עמדו בכל אלה. הם לא נפלו בעיני עצמם. אחת לאחת מַעֲלה דון אברהם על נס את דמויותיהם של ר' זרחיה הלוי, ר' מתתיהו היצהרי, ר' אסטרוק הלוי, ר' משה אבן עבאס, ר' יוסף אלבּו – היכן הם כיום, בטולידו, האישים בעלי שיעור קומה ועוז נפש, גיבורי הרוח האלה שלא נתפתו ולא נכנעו ולא נבהלו – שואל דון אברהם, והוא מזכיר את דבריו של ר' אסטרוק הלוי, שהיה בידו ללַמד זכות על ישראל באוזני צורריהם ואמר בין שאר דבריו –

יש לדון אותם – את היהודים – לכף זכות בשל אומץ רוחם ועמידתם על דעתם בנאמנות, על שאינם דואגים לנכסי העולם הזה ואינם מִתפַּחדים מצרה ועמל. כך אמר. האם בידינו לחזור ולומר הדברים האלה גם עתה? רבים מהורינו קידשו השם בגזרות הגדולות האחרונות בשנת קנ“א (1391) – והוא מעלה את זכרו של ר' יהודה בן בנו של הרא”ש³⁰, שהוא ובני משפחתו ורבים מהטובים בעם עלו אז על המוקד; אך רבים גם – אויה לנו – היו בבוֹגדים, תיפח רוחם!…

– וחמורה מאד – ממשיך דון אברהם – מַכַּת המוֹסרים והמלשינים אשר עלתה כצָרַעַת הפורחת בגופנו ואכלה כל חלקה טובה בעדת יהודי ספרד. גם המלשין לא יינקה… את בשרו ועורו לא יציל ביום עֶברה ופקודה. אך על העם כולו יטיל שואה, על אמהות וטף ועל תורתנו הקדושה… ולמלשינים אל תהא תקווה – הוא קורא בהטעמה ( הֲידע, השִׁיער, הפִּילֵל אז, בעומדו על הבימה, כי יד המלשין תהיה גם בו ובביתו?).

יודע דון אברהם, כי בית-הדין של “המשמרת הקדושה”, האינקביזיציה, עומד לכפות שוב על הרבנים, שיכריזו בבתי הכנסת בחֵרם ובנִדוּי, שכל יהודי היודע על אנוּסים שומרי מסורת – חייב להסגירם. היֹה לא תהיה כחרפה וכנְבלה הזאת בתוכנו – מכריז דון אברהם וידאַל. על דעת תורתנו הקדושה ועל דעת הקהל אני מכריז – ניהרג ולא נעבור ולא נסגיר לטומאה אף נפש!

לעיני רוחו עולה דמותו של האביר הצעיר, האנוּס דון פדרו, המושיט ידו לגזול ממנו את בתו-יחידתו. הוא לוהט בכעסו ובחזוֹנו, אך עם זאת הוא… חרד לו. הוא מוכן להיאבק עמו, אך אל יקרהוּ, חלילה, הגורל, ליפול בידי הטורפים הצבועים.

הקהל מתפזר לאִטו, בדומיה, על פני רחובותיה של טולידו אשר אֵימת הצלב מרחפת עליהם.

טולידו הנוצרית זועמת, סוערת, צוהלת. מבטי קנאה שלוחים אל בתי היהודים, אל חנויותיהם ורכושם, קנאת-אש גועשת למראה משכנות-הפאר של האנוּסים העשירים. תאוות-הנקם-והחמס בוערת, תוססת ברחובות. והמַטיפים אינם פוסקים מלשפוך שמן אל תוך המדורה היוקדת…

בכנסייה הגדולה על שם פרנציסקוּס הקדוש מצטופף המון עַם, רבים בתוכו גם האיכרים מכפרי הסביבה ורבות הנשים עם ילדיהן. הכול צופים אל המַטיף, שכולו קנאת הנצרוּת המחוּללת והמוּשפלת, אשר המִינים-הכופרים והיהודים, המוסלמים והמכשפים, השֵדים והאנוּסים חברו יחד להתעלל בה, לכלותהּ, להרסהּ. ליד המַטיף, פֶּסל גדול של הצלוּב, ראשו בזֵר קוצים, עיניו – סבל ורחמים… בשם הצלוב הוא בא לעורר את עַם ספרד תמים-הדרך ושומר-האמונה. את עם ספרד הגאה והאביר, ששפך דמו על שחרור הארץ מן המוסלמים, לעוררוֹ הוא בא נגד הזאבים הטורפים שפרצו אל העֵדֶר, המבקשים לטרוף אותו, על בשרו ונפשו, לחבּל בשֵׂיוֹת התמימות ובגְדָיוֹת הרכות. אין הכנסייה יכולה עוד לחשות ולהסתכל באפס-מעשה אל מול הסכנה הגדולה… ובייחוד אין העם הפשוט³¹ יכול עוד לחשות, שהרי את דמו הם מוצצים בריבית ובשוחד יסַמאו עיניים ופַת לחמם יגזלו…

והגרועים שבכולם – ירעים קולו – הקוֹנבֶרסוֹס אשר הטבילה לא שינתה נפשם והם מחללים האמוּנה ומגדפים המשיח ומרמים הנצרוּת. הרי כל חכמתם היא – להיוָולד ולמות, וכל השאר הוא לעג וקלס… הרי רק למראית עין המירו, למען יזכו בכל טוב העולם הזה, ובסתר הם שומרים אמונתם לדתם הקודמת ועל אמונתם החדשה ילעיגו ויחללוּהָ. איך נישא ואיך נסבול כל אלה? –

קוּמה עַם-הנוצרים, השחיזה חרבך, חרב גבורה ונקמות, קומה לטהר אדמתך ונשמתך, כי רבה הסכנה לנו ולילדינו…

ליד המַטיף פסל גדול של הצלוב, ראשו בזר קוצים, עיניו – סבל ורחמים.

 

ו': מצוקת נפשו של מלשין    🔗

תוגה גדולה מרחפת על שכונת היהודים בטולידו…

רפתה התנועה ברחובות, נאלמו רבים מבתי המלאכה, שבתה תנועה בחנויות, אצטבּאוֹת הרבה של חנוונים וחַלפנים נתרוקנו. חרדה מציצה בקרן כל רחוב. מבטים אילמים מיואשים תָרים אחר מוצא, אחר ישע והצלה. לבבות הומים, פועמים, סוערים, אמהות מחבקות ילדיהן ברחמים גדולים, אבות מלטפים במבטי חרדה בניהם שגדלו להם.

בחדרו אשר בעלית הגג מתייחד זה היום השני האברך משה אבולעפיה. שערותיו סתוּרות ובגדיו פרועים ועיניו אדומות מנדודי שינה, טרוּפות, מבוהלות. הוא מהלך הנה ושוב, מפינה אחת של החדר לשנייה, עִתים יציץ מעבר לחלונו אל השכונה אשר דומית-אֵלם עומדת בה, ושוב יחיש צעדו, כבורח מן האש; עִתים יתעכב על עומדו, יאחוז בשערות ראשו כמבקש לתולשם ברוב ייאושו, ושוב יטיל עצמו על המיטה ובכי עצור חונק גרונו.

אילו נזדמן אדם לחדר זה אותה שעה והִטה אוזנו אל ההברות המבוהלות הנפלטות ללא סדר וקשר מפיו של משה אבולעפיה, או אז היה קולט הברה אחת, הברת-מפתח, החוזרת ונִשנית מגרון חרוּך: אינס… אינס…

מה מוזר הדבר, דוקא עתה הוא רואה אותה בכל חן יופיה וכולו להט ערגה חסרת-אונים אליה. קומתה התמירה הענוגה הגמישה – ואלה מחלפות השׂער המסתלסלות שכה נכסף ללטפן, והעיניים הצוחקות תמיד, המושכות בחבלי-קסם, השופעות טוב ואהבה, הפנים המאירים, הנאים, החטובים להפליא, השדיים המלאים, הקורצים, וזה הגוף – כולו מחמדים… אינס, אינס, מדוע בגדת בי, מדוע חשך עולמי, מדוע הלכת אחר זה האביר?

מחזות בלהה ירדפוּהו ללא הפסק. הנה היא מנַשקתוֹ ומחבקתוֹ. הוא פושט בגד האבירים, מוריד את חרב הכסף ומטילוֹ לארץ, ודומה הוא שומע צליל המתכת מהדהד על תנוך אוזנו… עתה הוא גוחן עליה, כובשהּ, מתייחד עמה, משביע רעבון דָמָיו בה, מטמאהּ ומחללהּ… אינס הרכה, אינס האצילה, שולל הולכה אחר הזולל והסובֵא, המבלה עולמו, הנואף הנְמִבְזֶה הלָזֶה… ובו מאסה. חודשים ושנים טיפח חלומו, מיטב תמצית נפשו שיקע בו, כל תקוות חייו וחלומותיו – ועתה נתנדף הכול, נמוג כעשן…

הוא, האביר הנבל הזה, שלשונוֹ חלקות ומראהו צַחצָחוֹת, הוא האשם באסונו, הוא שהעביר גם אותו – את האברך הצנוע והשקט משה אבולעפיה – על דעתו… הוא שהביאו לדבר עבירה, לאיומה בעבֵירות, למַלשינוּת… כי לא עצר כוח לעמוד באלה הייסורים, כי את כל זעם נקמתו ביקש להַערות לצקת על דון פדרו, כי כאש עצורה להטה בעצמותיו הקנאה יומם וליל…

מאז הלכה אחריו קדר עליו עולמו. דמותה של אינס ריחפה לפניו, גם בעיסוקיו יומם וגם בבדידות לילותיו. ועתה הוא היה גם אחד מן המחבלים בכֶרם השֵם… ואין לו תקנה. תקנה אין לו לעַד. הוא שהמיט השואה גם על חפים מפשע, על אינס בהֶריוֹנָה ועל מיטיבו ואיש חסדו, דון אברהם וידאַל. אין לו תקנה, ואין לו חלק לעולם הבא. כל מעשיו הטובים כלא היו ותפילותיו כלא נשמעו. בגלל צל של חיי העולם הזה קיפח חיי עולם, חיי נצח – שְאוֹל חָטָא³².

מה יאמר דון אברהם וידאל בהיוודע לו דבר ההלשנה וההסגרה? מה יאמרו כל יודעיו ומכיריו? אין האינקבִיזיציה מגלה לעולם את מַלשיניהָ, אך האם לא יוודע הדבר? ואם לא יוודע, הֲיעצור הוא עצמו כוח לשמור הסוד האיום? אם כה ואם כה מאוס ובזוי יהיה בעיני היהודים, אך שבעתים מאוס ובזוי הוא בעיני עצמו. משה אבולעפיה מתפתל בייסוריו, מתייפח חרש, מטיח ידיו בחזהו – וצונח על הספה הלום צער וכאבים.

דמויות שונות של מוֹסרים ומלשינים עולות לנגד עיניו, מתעללות בו. הוא נזכר באשר שָנָה ולמד בימי נעוריו ובחרוּתו, את הדרשות בבית הכנסת, את השיחות בלילי שבתות ובמוצאי שבתות בבית אברהם וידאַל. הוא יודע, כי עוד הנשר הגדול, הרב משה בן מימון כתב בהלכות חובל, כי “מעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוֹסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור המוסרים בידי העכו”ם להרגם ולהכותם ולאסרם לפי רִשעָם". מה מאושר היה אילו ניתן היה, גם עתה, לדייני ישראל לדוּנוֹ ולהסגירו להורג לגויים… בנפש חפצה היה מקבל גזר דינם… הן המעשה אשר עשה הוא, בימי חרדות אלה, אין דומה לו בחומרתו, בשִפלותו, לא רק בממונם של ישראל חיבל, גם בנפשם מָעל ופשע, חמור מעשהו ממעשה המוּמר, בֶּגֶד ותועבה הוא… שלוּחי השטן, חוקרי האינקביזיציה, ודאי לא יסתפקו בקרבנותיו אלה, ודאי יוסיפו לסחוט ממנו ומהם בצִמאוֹנם בל-ירוֶוה לדם אדם, לדם ישראל…

בגד ותועבה… בגד ותועבה… הוא מתייפח בבכי עצור, חסר-אונים, חסר-תִכלָה, מתפתל כולו בעווית-ייאוש.

ושוב הוא מתנער, קם מיצועו, וברגלים כושלות מהלך דומם על פני החדר. הוא ניצב שעה קלה ליד החלון ומסתכל בעיניים בוהות אל השכונה – מאזין אל ההמולה העולה מרחובות הנוצרים והיא כהולמת בפטיש-אש גדול ברַקותיו… ושׂפתותיו תלחשנה אינס… אינס… היכן את אינס? מה שלומך ומה גורלך, יונה פצועה ועזובה, מי נותן דעתו עתה עליך ודון פדרו נלחץ במלחצי-הברזל במרתף האינקביזיציה ואביך זנחך, עזובה מאֵל ומאדם את – גם אם יפגשֶנָה, הישָׂא עיניו אליה? האין היא הוגה עתה בדון פדרו הנתון כבר בציפורני המוות, האין היא שומעת אנקת גניחותיו שעה שמענים אותו במים ומַלקים גֵוו ומְאַפנים אותו?

אינס… הוא קורא לה ועיניו עצומות ונפשו הומה בקרבו. אינס, בת ישראל הכשרה והנאה, הטובה והיפה, בואי אלי, בואי אחבקך, כי נתון אני בשִביֵיך עד כלות חיי, כי אהבתיך, מה אהבתיך… בואי אלי, חמדת חיי… חוּפתנו נציב בבית הכנסת ושמחתנו נחוג בבית אביך, הגביר דון אברהם וידאַל המכובד, ועֶרשׂנו נציע – מה חשקתיך… סלחי לי חטאי הגדול, הנורא…

הוא שוכב והוזה, מכורבל ומצוּנף, שטוף זיעה. הזיות מתרוצצות במוחו. הנה הוא יוצא בשליחות דון אברהם וידאל למסעות רחוקים ובעסקיו, ובשובו – מתנות-יקר לך, אינס, מלוֹא האַמתַּחַת³³ – הבאתי – וערגת-נפש… וילד לנו יוולד, נכד ראשון לדון אברהם ולדוניה מרים… אינס, כשושנה הפורחת הבשׂומה, הדוּרה משי וזהב, אך אין כבוֹשׂם בשׂרהּ, כמחמדֵי אהבתה… אינס… והוא נלחץ אל יצוּעו ברעד-עוִוית, נושך שפתיו עד זוב דם…

ופתע:

נקישות מגפיים במדרגות ודפיקות חזקות הולמות על הדלת – נפרמו קוּרֵי הזיותיו… משה אבולעפיה נתאושש קמעה. נחרד. רגע קם ועומד מבלי נוע, מאזין, מהסס. הדפיקות תוכפות וגוברות. סחרחורת הומה בראשו וגרונו ניחר. בבת אחת טולטל אל תוך המציאות האכזרית. הדפיקות גוברות, מתחצפות, מסתערות, עוד מעט ויפרצו הדלת. הוא ניגש לאט, מזיז הבריח – פותח הדלת. שלוּחי בית דין האינקביזיציה לפניו, חמוּשים, חיוך עורמה על פניהם, תאוות-רציחה בעיניהם:

משה אבולעפיה נקרא להעיד לפני “המשמרת הקדושה”, וכבר הם אוחזים בו וגוררים אותו אחריהם. אין מניחים לו שהות ונופש…

משה אבולעפיה נקרא להעיד לפני בית דין האינקביזיציה.

 

ז': עינויי חקירה    🔗

ב-24 במאי 1485 הכריז בית דין האינקביזיציה בטולידו על “תקופת החסד” – שהות של ארבעים יום ניתנה לנוצרים החדשים, הקוֹנְבֶרסוֹס, לבוא ולהתוודות על עווֹנותיהם. כן פורסמה פקודת חסד³⁴ נפרדת המבטיחה לקבל בסתר את הנכונים להתוודות. מצלצלים פעמוני הכנסיות ותהלוכת כמרים ונזירים ופקידי האינקביזיציה, מתופפים ומחצצרים בראשה, עוברת ברחובות הראשיים של העיר וגם בשכונת היהודים, ומכריזה על מעשה החסד והוראה לתשובה ולוידוּי. משעברה התהלוכה נשתררה דומיה כבדה, דומית-ציפייה, דומית-אבל.

אך איש לא פנה אל בית הדין החשוך. לא הועיל גם החֵרם אשר הדרשנים בבתי הכנסת, בנוכחות סופרי המלך, הטילו על כל היודע דבר על האנוסים, שיגלהוּ לבית דין הכנסייה. שלא בדומה לקהילות אחרות, לא נמצאו בשבועות הללו בקרב יהודי טולידו מתנדבים מרצון בשֵירות האינקביזיציה.

בניין בית הדין של “המשמרת הקדושה” כבר הותקן, בינתיים, והותאם לתפקידו: חקירת הפושעים והסוטים, שיפוטם והוצאה לפועל של גזר דינם.

על ככר נרחבת, בסמוך לבית היִראָה שלהם, מתנוסס מושב חבר השופטים עצמו. הרי הבמה הגבוהה שלהם, רמה היא ונישׂאת, כיפת צִבעוֹנין רקומה חוֹפָה עליה ממעל, איקוֹנין קבועים בה ודגלי הצלב הירוק מתנופפים מעליה לרוח היום. במרכזה, על כסא רם, יושב האינקביזיטור הגדול, מסביב לראשו הילה. מתחת לו, על היציע, חברי בית הדין ובסמוך להם פקידים וחוקרים, היועץ המשפטי (asesor), התובע הרשמי (fiscal), מזכירים וכמרים, שומרים ושוטרים. למטה, על היציע הצדדי, דרגשי-גַרדוֹם לנידונים – ושרשראות-ברזל קבועים בהם. כמרים, נזירים, שוטרים חמושים מסביב. מאחורי בית הדין – מרתפי הסוהר והעינויים ובסמוך לו – מקום האוטו-דה-פֶה (³⁵auto-da-fe).

השתיקה הקודרת שרבצה-העיקה על כל אזור בית הדין – הופרעה לפתע. התעוררות רבה, משָל זרם חשמל זיעזעה את האוכלוסיה המסתופפת בצלב הירוק. לאחר החקירות הראשונות, המלוּות עינויי גוף מחרידים, מובא עתה לדין הנאשם הראשון בטולידו: דון פדרו גוֹנסַאלֶס.

הנה הוא צועד לעבר מדרגות היציע, שח תחת עָקַת משׂא ייסורי גופו ונפשו, אחוז חִיל ורַעד וסימני העינויים חרותים עמוק בפניו ובאיבריו. בסמוך לו כומר לבוש-שחורים המשדלוֹ בלחש להתפייס עם הכנסייה. הכול מסביב – מבטיהם צמודים אל הנאשם, זעם ושנאה וצִמאון-דָמים בעיניהם. עד עתה הילך בקִרבם, במרומי חברת הנוצרים, בתענוגותיהם לקח חלק, אך בסתר לעוֹג לעג להם, ואת מערכות הנוצרי חירף וגידף. דמו בראשו!

– האם מודה הוא, דון פדרו גונסאלס, בעוונו החמור – חוזר ושואל התובע-החוקר מרוּם מושבו.

שתיקה ממושכת כבדה. התובע המנוסה במלאכתו חוזר בשקט ובהטעמה על שאלתו. אין הכנסייה מודרכת – הוא טוען ומשַדל – אלא בכוונות טהורות, אין מגמתה אלא הצלת נפשו וגאולתה והרחמים נר לרגליה. הן ייטיב לעצמו – דון פדרו – אם יודה, אם לא ינסה להעלים דבר משלוּחי דין הצדק עלי אדמות שאין דבר נעלם ממילא מעיניהם, אם יכנס לשער הפתוח של החסד והסליחה.

הנאשם שותק בעקשנות אדישה. דומה, כבר נתייאש מהצלה. אחד שהופל במהלומה אכזרית ממרומי מגדל לשאוֹל תחתיות – והוא עוד המום שִׁברו הנורא.

התובע ממשיך שידוליו, אלא שאיומים ברורים בדבריו הפעם הזאת:

– את הכנסייה, הרואה הכול ויודעת הכול – הוא קובע – אין לרמות ולהוליך שולל, והשתיקה העקשנית של הנאשם רק מאשרת ההאשמות הכבדות אשר כבר נערמו לחובתו הן על ידי הוֹדאות עצמו והן על ידי עֵדים מוסמכים, שאין הכנסייה נוהגת, כמובן, לגלותם. גם בלאו הכי – מטעים השופט ופונה לעבר הקהל – כבר הוכיח ניסיונה הגדול של “המשמרת הקדושה” במדינות ספרד, כי האנוסים בגדו וכיחָדו ורימו. יודעת האינקביזיציה, כי טולידו היא מבצר גדול וחזק למִינוּת בתוככי ספרד הנוצרית, המאמינה במשיח, והנאמנה לו. יודעת היא כי כאן שורצת מחתרת גדולה, חלקה מזויינת, של הקוֹנְבֶרְסוֹס, כי רבו הסכנות הטמונות כאן לאמונה הנוצרית ולעם הנוצרים בממלכה כולה. הכנסייה לא תִיסוג מן המערכה, היא תבָער את קן-הצִפעונים הזה באש ובברזל. כאן מרים התובע קולו ופונה שוב במישרין לנאשם:

– הֲיעֵז הנאשם להכחיש, כי הוליך שולל נערה יהודיה, הביאה לביתו והיא כבר בהריונה?

– היָעז הנאשם להכחיש – הוא ממשיך – כי זמם התנקשות בחייהם של חוקרי “המשמרת הקדושה” ושופטיה ואף השתתף בניסיון לאִרגון ההתנקשות הזאת? הַיגָלה מי הם שותפיו, מי הם הקונברסוס שעמם עמד בקשרים?

– היעז הנאשם להכחיש, כי היה מנוי וגמור עמו – כדי להשיג את מבוקשו, את אשתו היהודיה – אף למול את בשרו וכי הודה, במו פיו, בנסיבות הידועות לבית דין קדוש זה – שהוא שומר אמונים לדת ישראל וקשור בה ומקיים מצוותיה בסתר, ורק למראית עין הוא נושא שמו הנוצרי ומסתופף בחברת אבירים נוצרים ומעמיד פנים כאחד מנאמני אדוֹננו הצלוּב?

– בית הדין – מסיים התובע – רוצה בהודאת הנאשם עצמו, אף כי הוכחות ועדויות מרשיעות למכביר בידו. הוא רוצה בתקנת נשמתו. בית הדין רוצה במשפט צדק ורחמים. מִשנֶה חשיבות למשפט זה, שהוא ראשון בטולידו. בית הדין רוצה, שמשפט זה ישמש לקח ואות אזהרה למִינים ולאנוּסים הרבים, שיעוֹררם לוידוי ולתשובה ולהתפייסות עם הכנסייה. בית הדין רוצה, שהפְּרוֹטוֹקולים המדוייקים והמהֵימָנים של החקירה הזאת יועברו אל הוד קדושתו האפיפיור ברומא ואל המלכים פרדיננד ואיזבל. בית הדין רוצה בגילוי האמת המלאה, בחישוף מוחלט של הבגידה והסכנה!

הנאשם, ראשו מורד, שומע ואינו שומע, נתעורר קמעה, הרים עיניו אל התובע. עיניים רבות מלוות אותו מכל עבר: היָעז להכחיש? הֲיוֹדה?

– בית דין נעלה – פותח הנאשם החבוש בקול רפה – שמעתי טענתו של התובע ועם זה שמעתי את גזר דיני בדבריו. ואני יודע שאין לי הצלה וישע. אך שתיים רצוני לומר בזה, ברשותכם: לא אני לבדי הוא העומד עתה לפני כֵּס משפטכם. גם אשתי הענוגה, הרכה, עומדת ברגע זה לדין ועוּבָּרָה בכרֵסָה והיא ערב לידתה – והיא והוולד לא חטאו ולא פשעו. הֲינָתן לי, לפחות, עוד לראות, ולוּ פעם אחת, את הוולד אשר הבאתי לעולם?

ואחר הפסקה קלה המשיך:

– שמעתי דברי התובע, בקשותיו ומשאלותיו, ועלי לשקול אותן, לעיין בהן, לסדר מחשבותי, לרענן זכרוני. אני מוכּה ושבור, אך רבים מיסורי גופי – ייסורי נפשי וחרדתי הגדולה לאשתי ולילד אשר טרם נולד – האם גם אותם תרשיע הכנסייה? ואני אבקש בענווה עמוקה, כי לא יאונה להם כל רע, לפחות עד לידתה. אם אדע זאת ואוכל לפשפש במעשי וברעיונותי, ואערוך תשובותי לכל השאלות אשר נשאלתי.

סיים. נתכווץ על עומדו, מיוגע ורצוץ. מצפה להכרעת מעניו (לחש-רחש עבר בקהל כרוח המכה בגלים) והם, השופטים, דומה שלא פיללו לדברים אלה – רגע קט נדהמו ונבוכו. אז קם התובע, החליף מילים מועטות עם השופטים, וכולם יצאו – להתיעצות קצרה – אל הבימה הגבוהה מעבר למחיצת מסך-הקטיפה.

כעבור שעה קלה יצאו. הכול דרוכים למוצא פיהם, ורק הנאשם, דומה, אדיש ומיואש, ראשו שח, רגליו כושלות, שרשראות הברזל הכבדות מושכות איבריו המעוּנים לארץ.

בית הדין של “המשמרת הקדושה” החליט להחזיר את הנאשם למאסרו למשך חודש ימים, כדי לסייע לו לגלות מלוא האמת על חטאו נגד הכנסייה ופשעוֹ באמונה.

וכבר הוא מובל, בליווּי משמר מזויין, רגלִים ורוכבים, אל הצינוק.

– יבוא העד! – מכריז אב בית הדין.

יהודי גבה-קומה, ראשו מורם, צעדיו מדודים, מתקרב אל דוכן העדים: דון אברהם וידאַל. שוּר: מה אמיצה, מה גֵאה, מה בוטחת עמידתו, עתה, פנים אל פנים נוכח דייני הכנסייה, אשר הכוח והשלטון בידם, נוכח כל הנאספים אשר שנאה עמוקה לוהטת בקרבם אל כל גזע היהודים והאנוּסים אשר יצאו מקרבם. הוא לבוש פֵּאר, שערו עשוי וחיוך קל על שפתיו ודומה – אור זורח על מצחו הרחב, הרם. הַאין הופעתו מטילה מבוכת-מה בשופטים, שהורגלו לעמידה של השפּלה והכנעה מצד קרבנותיהם?

– דון אברהם וידאַל – פונה אליו אב בית הדין – אתה נדרש להעיד עדוּת-אמת לפני משפטה של “המשמרת הקדושה”. אתה היודע מה עונש צפוי לכל המוסר עדות שקר לפני בית דין זה. ואתה, כיהודי מאמין בדתו, גם לא תרצה – כך אקווה – לשקר. על כן אנו פונים אליך מזו הבמה הרמה ושואלים -

– הנכון הוא הדבר, כי בפגישה עם המוּמר (converso) דון פדרו גוֹנסַאלס, הודה זה לפניך, כי רצונו למול את בשרו וכי שומר הוא בסתר מצוותיה של דת ישראל ומקיים מִנהגוֹתיה, והוא הודה בכך שעה שביקש הסכמתך לנשׂואיו עם בתך? והיודע אתה, כי בפקודת המלכים והכנסייה ובהתאם לשבועה ולחֵרם החלים על כל היהודים, חובה עליהם לבוא ולגלות, מרצונם הם, את אוזני “המשמרת הקדושה” את כל הידוע להם על הקונברסוס, וכי עונשים חמורים ביותר, כדי שריפת חיים והחרמת כל הרכוש צפויים על העלמת האמת?

שומע דון אברהם את השאלות-התביעות-האיומים הנִתכים על ראשו, שוקל כל שקלטו אוזניו ועומד על כל האחריות הגדולה אשר הוטלה עליו לפתע. הן שום אדם לא נכח באותו מעמד, אז בשעת השיחה שהתנהלה בחנותו בינו לבין דון פדרו. – אין ספק, איפוא, שמאסרו של דון פדרו והזמנתו הוא עתה כעֵד במשפט זה הם פְּרי הלשנה נפשעת – אך מיהו המלשין אשר הביא את הצרה הגדולה הזאת על ביתו ואשר הוסיף שבר על האסון אשר פקדוֹ בלֶכֶת הבת ממנו? – ואז, בן רגע, הוּחוור לו הכול. בן רגע נִתבררה לו החידה האיומה אשר הציקה לו בלא הרף במשך זמן רב. אכן, פוענחה החידה! בבת אחת צפה ועלתה לעיני רוחו דמותו של משה אבולעפיה, סוכנוֹ וחניכוֹ, מאחורי הדלפק אשר בחנותו, שעה שהוא נתון היה באותה שיחה חורצת-גורל עם פדרו. הוא זוכר את מבוכתו הגדולה של משה אבולעפיה שעה שנודע לו דבר עזיבת הבת, את דבריו הסתומים-המוזרים, את כל התנהגותו ואת התמורות שחלו בו מאז התרחש המאורע – והכול מתמזג ומצטרף ומתגבש בוַדאוּת בלתי מעורערת אחת, מזעזעת ומאוּיימת כאחת.

הוא, משה אבולעפיה, אברך המשי, שהיטיב עמו כל השנים, הוא הוא שהִלשין, הוא ולא אחר הסגיר את דון פדרו, ויחד עם זה הסגיר את כל ביתו ואת הבת - לידי המרצחים… כל חמת זעמו נגד הבת אשר ביקש – לשוא – לעוקרה מלבו, כל מאמציו להשכיחה מלבו, לקבל את הדין – כאילו נתמוֹגגו בבת אחת. רחמים גדולים, רחמי אב מוכה-גורל, שהציץ אל תוך תהומות הבגידה והמוות, נכמרו עתה על הבת היחידה והאהובה, האומללה והשבוּייה. אין זאת אלא שזיכּהוּ האלהים בבַת שעלתה כפורחת בחן-נשים, כשושנה הבשׂומה הקוסמת השובה לבבות – כדי להעמידו בניסיונות שונים ועד למבחן זה, נוכח פני התַליָינים באִצְטלוֹת של שופטי-צדק…

– מה בפיו, דון אברהם? – עקרוֹ מהרהוריו קול השופט.

– אין אני מכיר ואין אני יודע את דון פדרו – כבוד השופטים – ורק פעם אחת שוחחתי עמו. שום שׂיח ושׂיג לא היו לי עמו מעודי. לא נעלם מכם, כי הוא נמשך אחר בתי, כאשר ינהגו צעירים שעה שהם מוּכים סנוורי האהבה הארצית – ואין נותנים דעתם לקול הוריהם… והוא מעשה שנעשה במצב של שיכרון החושים המערפל את ההכרה הצלולה והשקולה… ואיך נתבע אחריות מאדם על אשר עשה בשעה כזאת?

– אין הכנסייה באה לשאול בעצתך, דון אברהם וידאַל אשר לדרכי שיפוטהּ ויסודותיו. הכנסייה גובה ממך עדות, וחובתך להשיב ולהעיד ולא להעלים דבר מפנינו – אין נסתר מעיני הכנסייה–

– אשר אמרתי, אמת הוא – חוזר ואומר דון אברהם. – עשרות בשנים גר אני בעיר הזאת, כאן נולדתי וכאן גדלתי ובניתי ביתי, עם יהודים ונוצרים עסקתי, יודעים אותי בקוֹרְטֶס ויודעים אצילים וּגְרַנדים[^36} ופקידי העיר והמלך והאיכרים בכפרים אשר מהם נהגתי לקנות, שנה שנה, צמר צאנם – ועוד לא העידו בי, כי רמיתי ושקרתי – אמר בתוקף רב והמשיך:

-יהודי נולדתי ויהודי אמות, ועזיבתה של בתי היתה לי הכבֵדה במהלומות אשר ירדה על ראשי… ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך… כי חָלק לי אלהים גם מטובו וגם מזעמו, ולא אערער אחר מעשיו…

– דון אברהם! – משסעו אב בית הדין – האמנם סבור אתה, כי אנו עוסקים בזה באחד הויכוחים על אמת הדת אשר התנהלו על אדמת ספרד? אין אמת האמונה הנוצרית נתונה לדיון, לא כאן ולא בשום מקום ולא בשום זמן. וכבר נאמר באותם הויכוחים, כי גם אתם, היהודים, בגלוּתכם, מְרַדפים את המִינים שלכם, אך רבה אהדתכם לקוֹנבֶרסוֹס ורבים ממנה השפעתכם עליהם ומאמציכם הבלתי-פוסקים להחזירם לחיק אמוּנתכם הקודמת, אשר אותה זנחוּ…

– ואף זאת כבר צויין באותם הויכוחים הגדולים³⁶ – המשיך – זו אֵיבתכם ללא-פשרה לנוצרים ולנצרוּת וחתירתכם תחתיה, וזאת הוכח גם מתורתכם ומן התלמוד… הה, לוּ בידכם הכוח, כי אז מן השורש הייתם עוקרים אותנו בשׂנאתכם ובקנאתכם… הן לא אחר מאשר יהודה הלוי, הוא אשר שׂם בפי הכוזרי בתשובתו לחבר:

– כן הוא, אילו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו…

– הצדק עמכם, כבוד השופטים, לא כאן המקום ולא זה הזמן לויכוח. והדין עמכם, כי קרוֹא נקראתי להעיד – ואני חוזר ונשבע באמונתי, כי אך אמת אמר פי, שאת דון פדרו איני מכיר ואת מעשיו והתנהגותו לא אדע… מאז הביא את בִתי תחת גג ביתו לא ראיתי את שניהם אפילו פעם אחת, לא רציתי עוד לדעתָם ולהכירם…

נשמע שעט סוסים והמולה עולים מצד הכניסה לחצר בית הדין. שומר מזויין ניגש אל במת השופטים, עושה את סימן הצלב, כורע על ברכיו, קם ולוחש על אוזנו של אב בית הדין.

– יבוא לכאן – פסק השופט בתנועת-יד.

והנה הוא מובל, העד הבא, בליווּי משמר מזויין, כבול, אל דוכן העדים. פניו הצמוקים של משה אבולעפיה חיוורים כסיד ועיניו האדומות שקועות עמוק בחוריהן, עוד מעט, דומה, ויכרע תחתיו באפס-כוח… ברגע בו הבחין בדון אברהם נתרעד כולו – ועווית אחזה כל גופו… דון אברהם אף לא העיף מבט לעברו, ניצב על עומדו, דרוּך ונוקשה, כובש סערת רוחו, צערו ועלבונו ומצוקתו שאין להם ניב ואין להם ביטוי –

משה אבולעפיה נתאושש-כמו, לפתע, נזקף קמעה, וכולו רועד ומפרפר החל מכה על לוח לבו ושפתיו דובבות:

– חטאתי, עוויתי, פשעתי…

עיניו עצומות ושפתיו דובבות שׂיח-חרש ואין איש שומע דבריו… ואז קם, ובקול-לא-לוֹ, שגבר והלך וסער הוא קורא:

– אני האשם! אני האשם! כבוד השופטים, צַווּ להדליק המדורה, ללַבּות אש גדולה גדולה, צלוּני חיים על שלהבותיה! אני האשם! אני האשם! לא דון פדרו ולא דון אברהם ולא הנפש הטהורה מרת אינס, שכולם טהורים הם וצדיקים ואין עוול בכפם, אני הוא האשם, אני הוא החוטא. יהא דמי כַּפָּרתם… השׂטן הוא אשר השׂיאָני, לכדנִי ברִשתו, שיעבּדני. ואין לי תקנה, תיפח רוחי… הנה אני בידכם, כבוד השופטים והדיינים, עשו בי כעולה על רוחכם… שוב אין טעם לחיי – ומה טעם למותי, ובעולם שכולו אמת אתן הדין לפני שופט עליון, שופט צדק… ובזעקה קורעת לבבו סיים:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' א – ח – ד!

סיים – וצנח.

אב בית הדין פסק לכלוא את משה אבולעפיה בצינוק מבודד. על דון אברהם ציווה לחזור הפעם לביתו והוסיף, כי מנוי וגמור עם “המשמרת הקדושה” להוציא דין אמת, היא לא תניח לשום חוטא להתחמק ממשפטה הקדוש.

הקהל שצָבא כל אותה שעה בחצר בית הדין ועקב בנשימה דרוכה אחר מהלך החקירה, החל זורם – כנְחיל דבורים מסוער – אל עבר היציאה. פה ושם נשמעו הדים של חילופי דברים סוערים רוגשים, פה ושם נתכווצו אגרופים זועמים תאבי-נקם ודמים. בדמיונו המשולהב של ההמון נצטיירה תמונת קֶשֶר המזימה הגדולה אשר קשרו היהודים והאנוסים נגד הנצרוּת הבינלאומית ומִבצָרהּ בספרד, תמונת בלהות…

 

ח': התרת הנדר    🔗

אך יצא דון אברהם את חצר בית הדין – וכנָס מן הדליקה מיהר לביתו. לבו הומה בקרבו בעוז, פטישים הולמים ברַקותיו, כמעט ואין הוא נותן דעתו לשאון העיר עם התקרב הערב, למכרים שנפגשים לו בדרכו. הוא יודע: העיר אחוזת שִכרון דָמים מזה וחרדות מזה – ואיומי השְמָד וההַשְמֵד מרחפים על האנוסים והעֵדה כולה, העדה הנתונה ככִבשׂה מוקפת עדר זאבים, בבדידות ובחוסר אונים. וכבר נחרץ הדין. רבות שמע על מוראות האינקביזיציה, אך זו לו הפעם הראשונה שניצב במישרין מול דייניה וחוקריה, מול צלב הדמים שאינו יודע רַחם, שהוא הוא המסית ומשַׁסה ומלבּה ייצרי המונים והוא גם שליחָם. ואין פשרה במערכה הזאת לחיים ולמוות. השבח לאל, שלא כרע, שלא נכשל בלשונו, שלא נִתפתה. ודאי עוד יידרש “להעיד”, ודאי עוד “ייחקר”. יודע הוא את הפתגם הרווֵח בין הבריות: יכול אדם שיצא מן האינקביזיציה ולא ישרף, אך אי-אפשר לו שייצא משם ולא יחָרֵך…

והוא מחיש צעדו. דוניה מרים מחכה לו בציפייה מתוחה – איך יגלה לה את סוד הבגידה של משה אבולעפיה, שהיא חָמדה אותו כבעל לבתה וטיפלה בו וכבן אימצה אותו? אך החמור מכל עניין הבת, אינס, שאין הוא מעלה שמה על שפתיו והוא כאילו שכחהּ ועקרה כליל מלבו, אך אין שַוועָתה פוסקת מלהסעיר נפשו… אינס… אינס… מה לך, האומללה, הֲתעמדי במכות הגדולות אשר הגורל היכה אותך, – הוריך מתכחשים לך, ובעלך במַלתעות פּריצי-חיוֹת ואת עומדת ללדת?

בדממה הוא נכנס לביתו – נר דולק על שולחן. דוניה מרים שכובה על יצועה, עיניה דומעות. דומית אבל עוטה הבית. השפחה מתקינה פת ערבית.

הם סועדים. שותקים. דון אברהם מבקש להתגבר על סערת רוחו.

נחקרתי בעניין פדרו – הוא עונה לה קצרות – ואותו לא ראיתי – הוא מעיר, כבדרך אגב. רואה דוניה מרים שקשה עליו הדיבור – ואינה טורדת עליו בשאלות, רק מבטיה ילווּהו בחרדה עמוקה, כמבקשים לקרוא מעל פניו את המתרחש בלבו.

לאחר תפילת ערבית הוא לובש מעילו, זוקף קומתו, ארשת פניו לובשת רצינות של ערב הכרעה חמורה. הוא ניגש אל דוניה מרים, מבקשהּ להיכנס עמו לשיחה קצרה, לחדר הסמוך.

– דבר לי אליך, מרים – הוא אומר בקול שבור, שוב לא אוכל שׂאתוֹ לבדי, קשר נורא חונק צווארי ואין מתיר, רעות ינבא לי לבי… מי יודע – הוא ממשיך – כמה זמן עוד הותיר לנו אלהים על האדמה הזאת, מה יהא בסופנו… אך לא זאת דאגתי בזה הרגע… בראש דאגותי עתה – שמעי אלי מרים – היא, היא, אינס… היא עומדת ללדת, מי יודע מה לה עתה, היש עומד בצַר לה, ופדרו דועך בצינוק האינקביזיציה…

– עשה כל אשר בידך – אמרה מרים ופרצה בבכי, – אלהי ישראל יעמוד לימינך. עשה להצלת הבת והוולד אשר טרם ראה אור חיים… נכדנו הראשון, אויה לנו, נכדנו אשר עוד לפני צאתו לאוויר העולם כבר פקדוֹ האסון… יבבה. חוּשה דון אברהם, חושה – ואני עמך, לכל אשר תקראני אלך, וכל אשר תטיל עלי – אעשה… דון אברהם, רחם על בתך יחידתך… יקר כל רגע… כוחותי אוזלים ונפשי יוצאת לראותה… אויה לאֵם אשר בתה מתה עליה בחייה, אַיֵה המקוֹננות לקונן על צערה?

– רק חזקי ואמצי – דוניה מרים – הוא אומר לה ברוֹך, כן מן השמים מייסרים אותנו ובניסיון כפול ומכופל מנסים אותנו. אַל בְּכוֹת ואל סָפוֹד – דוניה מרים – כחָנה שהקריבה שבעת בניה נאמץ אמונתנו… אני, האב ששיכל את בתו בעודה בחייה, יוצא עתה בשליחות הצלתה, שהיא כבר כמו שנִתאלמנה מבעלה… חזקי, דוניה מרים, ואולי עוד יאיר אֵל פניו גם אלינו.

דון אברהם ממהר ויוצא, כולו דרוך לשליחותו, בצעד מזורז, משָל לאחד שמשׂא כבד הורד מעל כתפיו, משָל לאסיר ששוחרר מכלא ממושך והוא אץ אל החופש… הוא מרגיש מעיין של מרץ ואומץ המפַכּה בקרבו באוֹן; אף שמאורעות החודשים האחרונים נחרתו עמוקות בגופו ובנפשו, הקמטים במצחו הרחב עמקוּ והשׂיבה פשטה בשערו, הרי עוד אוצר של כוחות נפש חבוּי בו והוא ניזון מן האמונה, מאי-הכניעה, מתחושת הצדק הבלתי-מעורער, מן המחאה הגדולה נגד שחיתוּת הגויים ורִשעוּתם…

ואף זאת יסביר לאיש-אמוניו, אליו הוא ממהר עתה, לרב המקובל ר' שבתי קלונימוס:

הצלת נפש אחת מישראל, אף שחטאה ופשעה, קל וחומר אשת אנוּס והיא לפני לידתה – האין זו נקמה גדולה בעולם הרֶשע הצבוע, בעובדי עבודה זרה המבקשים לעקור את כֶּרם ישראל? והוא יבקש כי יתיר לו נדרוֹ אשר נדר לבלתי ראוֹת עוד את הבת, ולבלי לבוא עמה במגע ולהַדירה מכנסיו, שהרי הוא עצמו – מי יודע אם כבר לא נטמנה לרגליו רשת האינקביזיציה, ואז תופקר היא, אינס, לחלוטין, וכל אשר לו, עמל שנים רבות, יוחרם לאוצר המדינה…

בדרכים אלו עצמן מיהר, לפני חודשים אחדים, אל ר' שבתי קלונימוס; האביב בעצם לִבלוּבו ושירת הצומח והחי פיכּתה בשדות וביערות. עתה קצוּרים השדות ורוח סתיו זועפת מכה בבדי העצים, בעלי השלכת, מעיפה שערות זקנו… אז עוד פרחו התקוות ועתה, עתה אפשר וכבר נגזר מלמעלה וחובה להיכון אל פרידת הנשמה מן הגוף, לשוּב הנשמה אל מקורהּ הטמיר, העליון, הנצחי… עננים בשמים כרודפים זה אחר זה, כגלי ים נִגרָש³⁷ [נסער], וקצה ירח – ואפלולית מסביב… מתי תאיר, אֵל, משכנות עַמך סגוּלתך השרויים באפלה ובצרה גדולה?

המיית הכרך מתנדפת, מתרחקת, נמוגה… דומיה. רוח צוננת משתוללת. רוח באֲפרים. היוּכל איש לברוח מזעם הגורל ולהימלט ממנו? אפשר כי פעמי המלך המשיח מתקרבים ובאים, אולם… ואין הוא מֵעז להעלות על דעתו ועל דל שפתיו הרהור זה המבקיע לעצמו, בעקשנות, דרך להכרתו:

הייתכן שהמלך המשיח יבוא וישראל חֶלקוֹ כבר יעלה בלהבות וחֶלקו יפול ברעב ובמחלות ובעינויי גוף ונפש… המשיח… מה רבו הוויכוחים בין גדולי ישראל על אדמת צרפת ואשכנז וספרד אשר לבואו ואשר לשליחוּתו ואשר לקֵץ הימים… אם כגִירסתם של גדולי הקבלה ואם כגירסתו הארצית, המעוּרטלת מכל סַממני נסים ומופתים, של המימוֹני³⁸…

צינת הלילה חודרת בעצמותיו של דון אברהם, החשכה גוברת, הרוח מייללת, סוערת, מזנקת בחלל. מעבר לאגם, סמוך למדרון ההר המוכר לו, שוכן הרב הקדוש רבי שבתי קלוֹנימוס עם עדת חסידיו. דומה, שירתם-תפילתם עולה באוזניו מרחוק…

הוא מחיש צעדו, מעילו הארוך נאחז בין שיחים עבותים ורגליו נתקלות בין שברי סלעים ואבנים, מוֹעדות בשוּחות, הזיעה מכסה גופו, הרוח מְצַלפת בפניו. אך עם זאת הוא מרגיש רווחה גדלה והולכת פושטת בקרבו ככל שהוא מתקרב והולך אל מטרתו, שהרי עוד מעט ויגוֹל לפני הרב את פקעת ההתרחשות האיומה של החודשים האחרונים, הרב יסייע לו בהפגת ספקותיו, והעיקר – אולי יתיר נִדרו… והתרת הנדר תפתח לפניו השַער למעשה ההצלה הגדול, הדחוף…

שלא כפי ששיער מצא דון אברהם את עדת המקובלים במצב של התעוררות רבה, שטופים בשיר ובזמר, כל עצמותיהם תֹאמרנה… בירכתי המערה, מכורבלים במעילים ובשמיכות, מתדפקים אל שערי הסוד, מפליגים על כנפי השיר אל עולמות שכולם טוהר והוד, המדורה דולקת כאז, שופעת אור וחום מסביב והרוח, דומה, אוחזת בכנף הזמירות ובורחת עמן למרום.

פושט דון אברהם מעילו הכבד, מנגב זיעתו, מתיישב על אבן בסמוך לאש – מחכה עד שניגש אליו ר' שבתי קלונימוס ואחריו עוד אחדים מן העדה ומקבילים פניו ב“שלום עליכם”. אותו רגע שוכח דון אברהם את מטרת בואו לכאן הפעם – הַאין הוא עתה בסוד המחפשים פֶּשר לכל המתרחש עתה בשבט יהודי קשטיליה, התוהים על גורל האומה כולה, והאנוּסים בכללם… אכן, קדמו להם לאנוסי ספרד האנוסים במדינות אשכנז וצרפת בתקופת התוֹעים – אך הקהילות שם מבוּצרות יותר היו באמונה והם גם לא היו בהמונים גדולים כאלה. הגויים הרשעים מתאנים להם. אין דון אברהם נוטה לקטרג עליהם, שזעם הרשעים ניתך עליהם עתה בכל עוזו, אך אין הוא מעלים גם את מורת רוחו על כי לא עצרו כוח לעמוד בניסיון ופתחו פתח לעוד חֶזיונות מרים כלענה – המַלשינוּת… הן עצם השם מַלשִׁין - להַלשׁין (malsin –malsinar) כבר היה מוּנח מקובל גם בשפת הערֵלים (הספרדית), מַקל חובלים העושה שַׁמות בבית ישראל…

– אל נא באפך – עונה לו ר' שבתי קלונימוס בנחת – כי לא בהם האשם. ולא הם הסיבה הראשונית… השׂרים והנְגידים והשוֹעים בעם הם הם אשר פרצו לראשונה השער; וגם הרבנים והמוכיחים אשר ביקשו לפרש התורה והאותות והמופתים שלא כפְשוּטם ולזַווגם עם תפיסת עולמו של היווני… ולא יסולח גם למימוֹני אשר נִטעֵי כפירה נטע בעַם… הן הוא אשר אמר ואַל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בהם דברים אלו… והוא לא נתן דעתו על כך, שהתורה, כל אות וכל תג בה, מגוּלה בהם ומכוּסה בהם, פְּשָט ודְרָש, רֶמֶז וסוֹד… וחלוּשי הדעת נאחזו במורֶה (מורה נבוכים לרמב"ם) ומצאו בו צידוק לכפירתם… וכבר הפריכוּהו רבים והרב הגדול חסדאי קרשקש נ"ע³⁹ ואחרים – וארוכים הדברים…

נח קמעה, כנמלך בדעתו, והמשיך:

ואשר לאנוּסים, דון אברהם, הוא אשר אמרתי:

לא סיבה ראשונית הם אלא תולדה. אבות אכלו בוסר ושִנֵי בנים תכהינה… היודע הוא כי גם בנו של רבנו גרשום מאור הגולה יצא לשְׁמָד בזמן הגזירה, ואף על פי כן הכריז הרב חרם על כל מי שיזכיר לאנוסים מעשיהם?

נתכופף אל ארגז עץ שהיה מלא ספרים וקלפים ומגילות. פשפש בו והוציא מתוכו כתב-יד. לאור הנר הבהיקו לעיני דון אברהם התיבות: עקידת יצחק⁴⁰. צמרמורת עברה בגופו… הקורא הרב המקובל הרהוריו הכמוסים ביותר? – פתח רבי קלונימוס בשער צ"ח והתחיל קורא בו:

אף על פי שנתערבו בגויים ההֵמה לגמרי, לא ימצאו ביניהם מרגוע… כי הם יחרפו ויְבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למִתיַהדים… ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנם השמימה בכל מלכויות ספרד ובאִיֵיהם ושלישיתָם שֹרף האש הנה, שלישיתם יברחו הנה והנה להיחבא והנשאר בהם יחיו בפחד גדול ומוֹרָך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם –

קיפל ביראת הכבוד את כתב היד, שם אותו בארגז העץ והמשיך:

– שמעתי דון אברהם על הקורות אותו ועל משפטו של דון פדרו… ועל בתו יחידתו אינס אשר הלכה אחריו ונִתעבּרה ממנו והיא עתה בצרה ובמצוקה גדולה… יתנחם, דון אברהם, יתחזק, כי הכול בידי שמים וסוד כמוס בכל המעשים וכוונה עלוּמה… ודע, כי כבר פסקו חכמים אשת אנוּס כבת ישראל ואנו חייבים בהצלתה…

– ומה כי תלינו עליו, ר' אברהם וידאַל? – ערוֹך החופה כדת, ושוב אין פְּסוּל, ואזכירכם בזה, ר' אברהם, כי ב“איגרת הקודש” ששלח הרב הגדול… הרמב“ן ז”ל לאחד החברים בעניין “חיבור האדם אל אשתו, כדי לזכות בבנים הגונים”, כבר בואר –

שאין הדבר כמו שחשב הרב המוֹרֶה ז“ל במורה נבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המִשוּש הוא חרפה לנו… חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני. החיבור הוא קדוש ונקי… וכל אדם שיֹאמר כי בחיבור יש גנאי וכיעור חלילה וחס… השי”ת ברא הכול כפי שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהי בו גנאי ולא כיעור… כשיהי החיבור לשם שמים אין טהור ונקי למעלה ממנו… בזמן שאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה, שכינה ביניהם.

– רבי, רבנו הקדוש – קרא דון אברהם – ולא עצר עוד כוח להבליג על הדמעות… ר' שבתי קלונימוס, אב שבור ורצוץ עומד בזה לפניו אשר נדר נדר לנדות את בתו ולהרחיקה מעל פניו ולהדירה מנכסיו… קריעה קרעתי ושבעה ישבתי ושמהּ לא עלה על דל שפתי… ועתה היא בצרה אחרונה, היא והוולד אשר בכרֵיסהּ ולשונות האש של הטומאה כבר פושטים אל בשׂר בעלה… עוד מעט ועלה באש השמימה…

– הצלה… הצלה… קרא ר' שבתי קלונימוס. זה הדבר… גדולה המצווה… יחוּש נא ר' אברהם להצלתה. מחר עם שחר, ברצות האֵל, נתיר נדרו…

ועוד לפני עלות השחר יצאו לדרך, בעגלות, אל הכפר הסמוך מוֹנְטָלבָּאן.

הרֶמץ שבמדורה דעך, הרוח יללה בשדות הפתוחים, שחר קלוש הפציע מבין לעננים קודרים. איכרים נבוכים הציצו מבעד לחלונות ביקתוֹתיהם על עדת היהודים השועטת:

לאן ימהרו, מי ירדף אחריהם?

השַמש המנמנם בבית הכנסת פתח להם הדלת. נתיישבו על ספסלים בארבע פינות הבית, הרב ר' שבתי קלונימוס עלה על הבמה, התעטף כולו בטלית לבנה, לידו דון אברהם. עדת המקובלים קוראת מזמורי תהלים בהתלהבות… והם לא הרגישו משהִתמלא בית הכנסת יהודים שהשכימו לתפילתם…

בכוונה עמוקה ולוהטת כזאת כבר לא התפלל זה זמן רב, ר' אברהם וידאַל, כאשר התפלל בבוקרו של אותו יום בבית הכנסת הבנוי עץ ולבנים, בכפר מוֹנְטָלבָּאן, בעדת המקובלים היהודים פשוטי-העם. דומה, מלִבו נחצבו הדברים האלה, דומה כל מְרי נפשו ותקוותו הוערוּ לצָקוּן הלַחַש⁴¹ -

“…אתה ה' לא תִכלָא רחמיך ממני, חסדך ואֲמִתְךָ תמיד יִצרוּני: זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם הֵמה… אֵל נקמות ה‘, אל נקמות הופיע: הִנָשֵׂא שופט הארץ הַשֵב גמוּל על גֵאים: לה’ הישועה על עַמְךָ בִּרְכָּתֶךָ סלה: ה' צבאות עִמנו, מִשׂגָב לנו אלהי יעקב סלה… ואני בחסדך בטחתי, יַגֵל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גָמל עלי.”

תמה תפילת שחרית. עומד הרב ר' שבתי קלונימוס על הבמה עטוף טליתו, (השַמש פותח ארון הקודש), לידו ר' אברהם וידאַל, והוא קורא בהטעמה רבה:

“שִמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או קוֹנָם או חֵרם, שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, או נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקים, ובשם הוי”ה ברוך הוא… ושואל ומבקש אני ממעלתכם התרה עליהם, כי יראתי פן אכשל ונלכדתי חס ושלום בעוון נדרים… ואני מתחרט על כל הנזכר, בין אם היו המעשים מדברים הנוגעים בממון, בין מהדברים הנוגעים בגוף, בין מהדברים הנוגעים אל הנשמה, בכֻלְהון (בכולם) אני מתחרט…"

והרב ר' שבתי קלונימוס יענה אחריו:

“הכל יהיו מותרים לך, הכל מחוּלים לך, הכול שרוּיים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירוּת ולא חרם ולא אִסור ולא קוֹנָם (שבועה לאיסוּר) ולא נידוּי ולא שַׁמְתָא ולא ארוּר. אבל יש כאן מחילה סליחה וכפרה. וכשם שמתירים בית דין של מטה כך יהיו מוּתרים בבית דין של מעלה.”

ושוב ישמע קולו של ר' אברהם:

“הריני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל הנדרים וכל שבועות ונזירוּת ואִסורין וקונָמוֹת וחרמות והסכמות וקבלה בלב שאקבל עלי בעצמי…”

ואחר כך כל העדה יאמרו שלש פעמים בזה הלשון:

“כולם מותרים לך. כולם שרויים לך. כולם מחוּלים לך. כשם שאנחנו מתירין בית דין של מטה, כך יהיו מותרים בבית דין של מעלה, ולא יעשו שום רושם כלל וכל הקללות יתהפכו עלינו לטובה ולברכה כדִכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.”

לאִטו מתרוקן בית התפילה, ממהרים היהודים לעיסוקיהם ולמלאכתם. בשבילי שדות המוליכים אל היער חופזת עדת המקובלים – ובדרך המלך העולה אל בירת קשׂטיליה אצה מרכבתו של דון אברהם. ואף שטיפת מים לא באה אל פיו זה שעות רבות, אין הוא נענה להפצרת בעל הפונדק לפוּש אצלו קמעה ולשתות כוס חמין. כל רגע יקר לו עתה מפז. שלוּחי מצווה אינן ניזוקין – היש מצווה גדולה מזו שהוא נחלץ לה עתה?

דוהרת המרכבה ודון אברהם רואה לעיני רוחו את אינס, את אינס שלו, שהִתנכר לה, שהוסיף מכות על המכות שכבר ניתכו עליה, אב החוזר בתשובה אל בתו יחידתו האומללה, בשׂרו ודמו, להצילה ברגע האחרון… אכן, שוב היה לאב והיא תהיה לו לבת, ברצות האֵל…

 

ט': אבא!    🔗

בסמוך לביתה של אינס, בשכונת האנוּסים המפוארת, נתעכבה המרכבה –

אין הופעתו של יהודי בזמנים אלה מן התופעות השכיחות כאן, והיא עשויה לעורר תשומת לבם של מרגלים ומלשינים. אך פיקוח הנפש הגדול דוחה כל ספק וערעור מלבו של דון אברהם.

הנה הבית הגדול, בית עשירים, וחלונותיו רחבים ועיטורים וקישוטים מפארים אותו. עיניים חשדניות מלוות את היהודי גבה-הקומה העולה במדרגות הבית. אין הוא יודע מקום דירתו של דון פדרו, רגליו עוד לא דרכו כאן, אך חוש פנימי סמוי מדריכוֹ.

לאִטה נפתחה הדלת – דומיה בחדר הגדול. על בהונות רגליו, בחשאי, כחתול המתגנב, נבהל ונפחד, עיניו תרות, מחפשות את אוצר חייו האבוד. אנקה עמומה עולה באוזניו. הוא נרעד. אינס… אינס המתהפכת בחבלי צירי לידתה, ואין אדם לימינה.

הוא פותח דלתו של חדר סמוך – והנה היא שכובה גלוּלה, בייסוריה, כתונת אחת לגופה, שערותיה סתוּרות, עיניה עצומות למחצה… נאנקת… ליד מיטתה הוא שח, כורע, חובקה ולוחץ פניו אל פניה… הדיבר ניתק ממנו… רק מילה אחת הוא שומע, כזעקת קובלנה איומה והיא עתה מנגינה ערבה, אנחת הצלה ופדוּת, היא המילה לה נכספו שניהם במשך חודשים ארוכים של פרידה ויגון:

– אבא!…

זרם חם של דמעות שוטפות עיניה… והיא צונחת אין אונים על מיטתהּ…

דון אברהם מכסה בתו בשמיכה, ממהר לשפוֹת את הסיר ולחמם מים, חוזר אליה, מרגיעה, מלטפה, מה מאושר הוא עתה לידה, ליד הבת האבודה שמצאהּ מחדש, מה מאושרת הבת שמצאה את אביה.

כעבור שעה קלה מזדמנת לבית השפחה הנוצרית. במקרה נזדמנה, בחרדה לגורלה של אינס, אף שהביקור כרוך בסכנת נפשות. דון אברהם מטכס עמה עצה בדבר העברתה של אינס לביתו. כיצד אפשר לעשות זאת בעצם היום, איך להפקיר הבית? והוא מבקשה, שתמהר ותזעיק לכאן את דוניה מרים – והוא ישאר עם אינס עד שתלד, ואחר כך יוציאה מכאן לביתם. ואכן, עם ערב כרעה ילדה, בייסורים גדולים בן-נכד לדון אברהם ולדוניה מרים, שלא זזו מעם מיטתה.

משנרדמה בלילה, התינוק לידה, לחש דון אברהם – פניו קורנות ומאירות – לעבר מרים:

– ועתה עלינו למהר ולקחתה מכאן, אלינו, אל צל קורתנו. היודעת את, דונה מרים, כי מעתה שוב אנו הורים לבת – וזקנים לנכדנו? ובעוד ימים אחדים יש להכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו…

אך דוניה מרים שקועה בהרהוריה והיא בוכה במר נפשה:

הכך תיארה לעצמה את עתיד בתה אינס מחמד נפשה, שאינה יודעת כי בעלה שחשב להימלט מגורלו – אבד, אבד לבלי שוב… והנה התינוק הזה, נכדם הראשון יתום הוא מלידתו. אכן, כי לא נכדם בלבד הוא, כי אם גם בנם, והם הוריו…

דון אברהם מנחמה, מעודדה:

– יש לברך השם על הנס הגדול, להתחזק ולהתאמץ, כי רבה מה רבה האחריות הרובצת עתה עליהם… ה' לקח וה' נתן, ואנו וכל בית ישראל בידו אנו…

אך אין להם שהות ארוכה לשיחה, כי רבה המלאכה ושניהם טרודים בה.

והיולדת, דומה, כוחות חדשים כמו הוערו לתוכה, ואין היא יודעת לפרש את אשר נתרחש עמה. תינוקהּ לידה והוא יונק חלבה, אך היכן הוא דון פדרו, מאז נלקח לחקירה אליהם… היכן הוא?

דון אברהם מנחמה:

– הוא יחזור לאין ספק, בכפר סמוך הוא מתחבא עתה ושולח לה מיטב ברכתו… אך אין שהות לשיחות, כי דוחקת השעה…

עם ערב הם עוטפים את אינס בבגדים חמים, אורזים כל הניתן מן הבגדים ומן החפצים, עוטפים התינוק – וממהרים להתחמק מן הבית הזה, מן השכונה הזאת, אל ביתם, בו נולדה להם אינס, אל הקן ממנו נדדה הציפור ועתה היא חוזרת אליו, לאחר שניצלה מזלעפות-מָגוֹר, והתינוק בזרועה…

נושבת רוח סתיו מרה, אצה העגלה העמוסה, אצה, הזקנים והבת והנכד – שלושה דורות כנמלטים מארץ גזירה…

מתנופף ברוח זקנו של דון אברהם, לבו בקרבו גואה שמחה ותקוות, משָל לקברניט שחילץ אוניתו מנַחשולי-מוות ועתה הוא מחוּשל שבעתיים ומחוּסן לקראת המבחנים העתידים, שאין מנוס מהם…

ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה.

 

י': גזר דין האינקביזיציה    🔗

פברואר 1485.

כל אותו בוקר צלף גשם טורד משמים כבדים ומעיקים כעופרת שחורה. רק לפני הצהרים נתפזרו העננים קמעה ושמש רפוייה הציצה ביניהם. אך על אף צינת החורף רבו המתקהלים ברחובות – וההמולה גועשת מכל עבר. כי פשטה השמועה על “מעשה האמונה” אשר ייעשה בחצר האינקביזיציה – והיתה השמועה עצמה כיין המשכר החושים ומסחרר הראשים…

לפתע נשמע צלצול פעמונים שהבקיע מקצותיה השונים של טולידו, כתרועות אזעקה איומה, מבשׂרת אֵימה ורצח ושלהבות, מעודדת להתפרקות של ייצרי רשע ומשטמה… ככלבי הציד בהריחם דם טִרפם, כן עוררו צלילי הפעמונים בבתי היִראה בקרב ההמון הנוצרי את געש הדמים הפרוּעים…

וכבר צועדת מאי-שם התהלוכה הפומבית של הנידונים למעשי תשובה ולקנסות גוף וממון ולשריפה. מהם, כבולים בידיהם שנִדונו למלקות, מהם רכובים על חמורים, ערומים עד מותניים, החבל מהדק הצוואר, מצנפת גדולה על הראש ועליה הכתובת המציינת את החטא. התַליינים לידם ממטירים בגופותיהם מלקות ברצועות עור. פקיד האינקביזיציה מונה בקול צרוד-קהה מספר המלקות וכרוז העיר מכריז, כי העונש הוא בגזירתהּ של “המשמרת הקדושה” וישו הרחמן והגואל…

תהלוכת המעוּנים מתקדמת, משמרות חמושים סביבה, ועמה החבוּשים והמעונים, משָל רוצחים ושודדים המסַכנים שלום הציבור… בראש צועד כומר גבה-קומה, מגושם בשר, הצלב בידו, הלא הוא החוקר מטעם האינקביזיציה הנודע באכזריותו אנטוניו דֶה לָה פֶנְיָה, מבני מנזרו של האינקביזיטור הגדול תומאס דֶה טוֹרקֶמַדָה בסֶגוֹביָה. המונים מתגודדים סביב, כחבורות זאבים שוחרי טרף, צמאי דם אדם, זקנים ונשים וילדים בתוכם, מהם אבוקות דולקות בידיהם, מהם המקַמצים אגרופים בתאוות-נקם אל מול הנתונים בסַד – וקללות בפיהם על הבוגדים…

ככל שמתקדמת התהלוכה אל עבר מקום מושבו של בית הדין, כן גובר הדוחק בהמון ונדלק הסער הפנימי המתחולל בקרבו. עוד מעט ויתחיל משחק-הדמים הגדול, האיום, עוד מעט וייצר הטירוף והטרף שבאדם יבוא על סיפוקו, לפי מיטב המַסוֹרת של קיסרי רומי ושׂריה שזרקו את בשר הגְלַדיָטוֹרים לחיות טרף – מחזה-ראווה משעשע ומבדח לעיני ההמונים…

המדורה כבר נדלקה, לשונות אש בוקעים מן הכיכר הקרובה… אך הכומר בראש התהלוכה צועד בשלווה, בגאון, בצעד אִטי, מדוּד, כסיוט לבוש שחורים. ליד הכנסייה הסמוכה הוא נותן אות – והתהלוכה נעמדת. הוא עולה במדרגות האבן ונושא את דברו אל ההמון הרב – ודבריו חִצי-רעל שלוּחים במִינים וביהודים, באנוסים ובמוסלמים:

אדוננו המלך יוצא למלחמה על האויב המוסלמי והם – האנוסים והיהודים – “אוכלים ושותים” – רועם קולו. מכל טוּב ארצנו ייהנו ואת הגואל יגדפו, מְשיחֶנוּ בעיניהם עובד אלילים ומכשף, לא בן בתולה אלא בן זונה, והאֵוַנגֶלְיוֹן [תורת הנצרות] – אוֹן⁴². והם מוסיפים להתפלל למלכות המשיח בעתיד, ככופרים הגמורים, ואת הצָלוּב יכפישו בעפר ואת הצלב ישימו לחרפה… בשני העולמות כאחד הם מבקשים לזכות, בזה ובבָא… מאיים הכומר…

בלהט פראותו הקנאית רועם עתה הכומר נגד שנוּאי-נפשו, המַרָנוֹס⁴³ הבזויים, אשר לא יהודים המה ולא נוצרים ולא מוסלמים. ומשוּלים הם לסוס הפלאי אל- בּורָאק בו עלה מוחמד לפי אמונת המוסלמים, השמימה. פה של זאב להם ופנים של סוס. אין הם מוכשרים להילחם באויבי האמונה הנוצרית או כדי לעבוד את עבודת האיכר. הם מהלכים בשווקים וברחובות כדי לרמות את הגויים. עצלים ורמאים, זוללים וסובאים, לוטשים עינם לנשי המאמינים, כנחשים יפיצו ארס המִינוּת בארץ. ועם זאת הם נושאים נפשם לשוב לארץ יהודה ולכונן מלכותם בה. טַווסים המתהדרים בנוצותיהם! הלא הם שודדי הכנסיות, המסתננים למסדרי הנזירים, פושטי עור העַם, העשירים כעניים, את כל עַם ספרד יגזלו ויחמסו…

שלג דק יורד מעל. קְדוֹר עננים, אבוקות דולקות. חבורת ה“חוזרים בתשובה” – תהומות של סבל והשפלה וחרדה טבועים בהם, מוקפים שמירה מזויינת וזעם המונים לוהט וצורב, לאין מנוס, לאין יֶשע. פעמונים מצלצלים כגושי מתכת כבדים. דומיה בקהל.

סיים, ירד את המדרגות, ונעמד בראש התהלוכה המתקדמת. רַחש זעם מאויים, כנחשול הסערה בים, עבר בבת אחת בקהל הרב, הנדחק, המצופף, הממהר, הנמשך אל המדורה הקרובה לראות במו עיניו בשפטים אשר ייעשו באויב…

תהלוכת שבויי-הצלב על מלוַויהָ נכנסת לחצר בית הדין ונעמדת באחת הפינות. החוקר אנטוניו דה-לָה-פֶניָה צועד אל עבר הבמה שאור מנורות ואבוקות זרוע עליה… פתיתי שלג לבנים על מעילו השחור. אפלולית דמדומים. צינת חורף חודרת בעצמות, אך אש השנאה משלהבת יוקדת. בסמוך לאב-בית-הדין – השופטים והחוקרים, השַׁמשים והלבלרים והמשמרות. למטה, ביציעים, נידונים אחרים: אנוּסים, מִינים, מכשפים – גלימות הסַנבְּנִיטוֹ, ציורי שֵדים ולשונות אש עליהן – על כתפיהם… אנטוניו דה- לה- פֶּניָה עולה על הבמה, מוציא מכיס עמוק קלף ועליו רשימת שמות. הם מעיינים בקלף. אחר כך נוטל אב בית הדין קוּלמוֹס נוצה מוארך וחותם. הוא מעביר הקלף אל שאר חברי בית הדין. אף הם מעיינים בו - וחותמים.

אז יקום התובע הכללי, יטול הקלף בידו, יעשה את אות הצלב על חזהו – ויקרא השמות, כל שם ועונשו לצִדו – מאסרוֹת וחקירות וקנסות כדי חומֶש הוֹנָם לצרכי המלחמה עם גרנדה.

תמה הרשימה. נקישות פרסות סוסים על אבני הכיכר – חלק מהנידונים מוחזר לתאי-הצינוק אשר מתחת לפני האדמה.

עתה בא תורם של נידונים אחרים. לאור האבוקות הם נראים כצללים, כשלדים, כרוחות שלא מעַלמָא הדין, מהעולם הזה – הם כבר הולקו, אוֹפְנוּ, עוּנו במים, שבורי איברים וזָבֵי פצעים… אסורים בּנְחוּשתַיים. לידם שני כמרים המבקשים להשפיע עליהם, כי יתוודו ויחזרו בתשובה תחת כנפי הכנסייה, שהיא כאֵם הרחמניה ורק את גאולת הנפש תבקש…

בסמוך עולות להבות המדורה, השומרים עליה מוסיפים כפעם בפעם עצים ושמנים– וההמון הרב מצפה בדריכות לקרבן – האדם, ורק הם, הנידונים עצמם, חסרי-הישע וחֲשוּכי-התקווה, עומדים דמומים, כאילו כל התכונה המתרגשת לא היתה מעִניינם כל עיקר…

שלג דק יורד בלא הרף, אך האש גוברת ועולה בזניקות פרועות, אדומות והרוח מפיחה בה. צללי הלהבות משרטטים דמויות מבוהלות מסביב. אב בית הדין קם ממקום מושבו המוּרם, ופונה באחרונה אל הנידונים, בשם הכנסייה הנוצרית הקדושה הוא פונה אליהם, בשם הצלוּב שנשא את עינויינוּ וכיפר בדמו על עוונותינו… הוא קורא בשמו של דון פדרו, הוא קורא לו לפני שישיב נפשו החוטאת לאלהים על המדורה הדולקת.

דומיה מתוחה. רק נפץ העצים היבשים באחוֹז בהם האש בוקע בחלל…

אז ירים בידו האחת את הצלב, ובידו האחרת את הקלף עליו חרוּת פסק הדין. הוא קורא בהטעמה, באִטיות, בכובד ראש. בשם האב והבן והרוח הקדוש…

הוא קורא את גזר הדין של האינקביזיציה.

חולית שומרים חמושים קרבה אל הגרדום. ההמון עוצר נשימתו. עוד מעט, עוד מעט ויתחיל המחזה, עוד מעט ונשמו הנחירים בשׂר אדם נשרף… וכבר נשמע שקשוק בריחֵי הברזל הלוחצים אברי הנידונים. הם נסחבים כצאן, אִלמים וכנועים. פתע צנח דון פדרו – הֲהִתעלף? – אך הנה התאושש, קם, הרים אגרוף קמוץ אל מול השופטים ובקול-לא-לו פלט צעקה גדולה:

שקר וּרמייה משיחכם, המשיח לא בא… בוא יבוא עוד ויגאל עמו ישראל! אלהים, רַחם על אינס האומללה! כלבים טורפים אתם, תאבי דמים ובצע, אך אמת אלהינו לעולם ועֵד.

שמע ישראל ה' אלהינו ה' א-ח-ד-

ובאחד נמחץ ראשו בהלמוּת קשה, והוא צנח נפל.

כתמי דם על שכבת השלג… חיש נגררה הגְוִויה אל המדורה הדולקת…

אל המדורה הדולקת.

 

י"א: הגירוש    🔗

זה עתה חזרו מבית הקברות בטולידו, שם השתטחו על הקברות ובקשו סליחה ומחילה מאבותיהם ומקדושי וגדולי ישראל הטמונים באדמתו… רב היה הבכי ורב ממנו הצער חסר-המַבּע, הוא צער העקירה מאוֹנס והגירוש. זעקת הנשים פילחה החלל הרוגע, הגברים שקועים בתפילות ומהם שעסקו בהעתקת הכתובות ממַצֵבותיהם של גדולי הדורות שהאירו עיניהם של ישראל בכל הגוֹלה. סליחה ומחילה ביקשו הנפרדים מעם שוכני בית הקברות, זכותם תגן עליהם בהמשך נדודיהם אל הבלתי צפוי…

זה עתה חזרו מבית הקברות גם דון אברהם וידאַל ובני ביתו. הוא הדליק הנרות ונתכנס, עם מקורביו והרב ר' שבתי קלונימוס ור' יונה נאווארה בכללם, בחדר הסמוך; על ספסלים הפוכים ישבו, מגילות איכה וספרי תהלים בידיהם, אף שבחוץ עמד ליל אביב צוהל ושמים טהורים – אביב שנת 1492.

בחדר השני דוניה מרים – עטופת שחורים ועמה דוניה אינס ובנה, בן השבע. עיני הנשים כבר אדמו מבי רב, עתה הן שותקות ומאזינות אל קולות הנכָאים הנישאים בחדר הגברים. זה להם הלילה האחרון בבית הזה, בו רווּ מרוֹרים וזוועות אבל גם שמחות והוא חלק מחייהם, כי מחר הם יוצאים לדרך – בדרך הגירוש, דרומה, לעבר הים התיכון. חפציהם הארוזים מוטלים על העגלה – מחר עם בוקר הם יוצאים, עוזבים לעַד את המקום בו עברו עליהם רוב ימי חייהם, אֵימת הצלב והגויים הרשעים מְרַדפת אחריהם, למצוא מרגוע מן הרדיפות ומן האש הדולקת ומְלַחכת כפות רגליהם – האם ימצֵאוּהו?

שותקות הנשים ומאזינות לקולות הנישאים מן החדר הסמוך. אינס משכיבה את בנה ויושבת ליד דוניה מרים, מתייפחת בבכי… האם מלטפת שערה של הבת, לנחמהּ תבקש ולעודדהּ והיא עצמה נטולה נחמה:

עוד החיים והעתיד לפניך, אינס מחמל נפשי, אל נא תתייפחי… ובן לך, זֵכר לאהבתך ולפדרו נשמתו עדן, והוא כבר מחוץ לגבולות הארץ המְשַכֶּלֶת הזאת… אינס, אינס – על קדושת השם מת פדרו, ורבה זכותו, היא תעמוד לך ולילד. בטהרה הוציא נפשו, אל נא תתייפחי, רצון האל הוא… עִקרי, אינס, הזכרונות מלבך, צְפי לעתיד, אזרי כוח לדרך הארוכה עד לנמל, עד נפליג בים הגדול אל חופים אחרים…

היא מדברת בלחש, לוחצת הבת אל לבה, דוממת.

השעה מאוחרת. הנרות כבר דעכו. גם אינס נרדמת. בסמוך לה דוניה מרים, דמעות בעיניה, אוזניה דרוכות לשיחה הקולחת מעבר לקיר, קול בעלה היא שומעת –

רבים, רבים מאוד בגדו, לא עמדו בגזירות השְמָד – והרב הראשי דון אברהם שֶׂנֶאוֹר⁴⁴ בכללם. אך רבים מהם בגדו לפניהם, אימת הצלב נפלה עליהם ויכרעו, כי רפוּייה היתה אמונתם וחלושה דעתם… אף אותם נשאיר כאן, בארץ האוכלת יושביה, עם כל בתי הקברות והזכרונות; ואת גאון יהדות ספרד נישא עמנו לעד, ואת זכר משוררינו וחכמינו, רַבנינו וגְאוֹנינו וקדושינו, אך גם את חרפתנו – ואת כלימת הגוֹי הנבל הזה לא נשכח לעד…

וי לנו, כי הושפל כבודנו עד עפר ומנכסינו ירדנו ואנו עֲדַת מגורשים מופקרים, יונה הנודדת מקִנה בסער והנשר הטורף, ציפורניו מרוטות ומקורו עז, מְרַדף אחרינו – נשמע קול בוכים, קול חנוק, של אחד יהודי מְתַנֶה מר הגורל.

ושוב דממה עמוקה – ואנחות כבוּשות. והנה עלה קול דק וחלוש, צליל הכסף צלילו – קולו של ר' שבתי קלונימוס הוא:

אל-נא תקוֹננו יהודים, כי חורבנה של גלוּת זו לא במקרה הוא וכוונה גדולה בו ורצון השם יתברך… אנחנו באלהי ישראל לא נבגוד והאמונה במשיח צִדקנו לא תעזבנו. צללי הגירוש מרחפים על פני אדמת ספרד, אך השחר כבר עולה בחלונותינו ונצפה לגואל… ואשר לאלה שנאנסו ונשארו, רבים מהם סופם לברוח ומהם שדָמם יחמַר בדמו של העם הרשע הזה עד אחרון הדורות…

- ואני אומר לכם – יהודים – נשמע אחד קול צרוד ותקיף:

המלשינים הם אשר הביאו עלינו השואה הגדולה הזאת. המלשינים משלנו והצוררים מבין האנוּסים והמשוּמדים – הצד השווה שבהם שבני בליעל הם, שביקשו להרדים מצפונם המציק להם בהפקרת דָמנוּ, שביקשו ללמד זכות על עצמם בהַסגָרתנו למַשחית המתנכל. כקוץ וכדַרדר ממאיר עלו בכֶּרם ישראל – הרֶקֶב בעצמותיהם…

ושוב נשמע קולו של דון אברהם וידאַל –

-אם כה ואם כה – רבותי – בא הקץ על גולה זו, אחד הקֵץ הצפוי לכל הגלוּיות… לא נכחיש כי היו זמנים שרָווח לנו מעט על האדמה הזאת, כאשר הגויים נזקקו לנו, לשׂכלנו, לסַחֲרנו, לרופאים ולתוֹכְנִים - האַסטרוֹנומים שלנו… אז קיבלנו את מגורשי לֶנגָדוֹק מצרפת בצפון, ואת פליטי מלכוּיות האיסלם בדרום. ולנו, בעוונותינו, נראה היה, כי לעולם חוסן. אך כבר אמר הנביא – ובגויים ההם לא תַרגיע… קם והיה דבר הנביא.

ואחר הפסקה המשיך כמדבר אל עצמו:

ולא עמדו לנו בצַר לנו המוֹכסים הגדולים, נְגידינו ושׂרינו ואדירינו, שניהלו ענייניהם של המלכים: בממוֹננו קיימנו את המלכים ואת חצרוֹתיהם והנהלת מִשקם ומלחמותיהם, את החִינגָאוֹת והמִשתאות שלהם; ואף לנְדוּניוֹת לנסיכותיהם דאגנו, לסוסי רכיבה להם ולבניהם ואף לגן חיות להם למשחק; “הלוואות” ו“מתנות” השפענו עליהם, מסים ותשלומים לאין ספור הענקנו להם, את כל אשר לנו ניצלו וסחטו – ועתה הִפקירוּנוּ… כולם, כולם נזקקו לנו, המלכים וגדולי האצילים ורבי הכנסייה. האם לא נזקקה איזבל עצמה לרופא יהודי? אך הם כבר שׂמו על בגדינו את אות הקלון, הטלאי עם השם ‘יהודי’, להבדילנו מעַם הארץ וכלאו אותנו בג’וּדֶרִיוֹת, שכונות היהודים, למען ייקל להם לכלות בנו זעמם. ודחקוּנו מפרנסות ואסרו לעשות השׂער ואילצונוּ ללבוש בגדים גסים וכָפוּ עלינו להקשיב לדברי מַטיפיהם בבתי קודשינו. עוד בימי גזרות הדמים של קנ"א (1391) ניתן האות, הרעים הרעם הגדול הראשון, ועתה ניתכה עלינו סופת השְמָד והגירוש האחרון…

נקבל הדין, יהודים, בקומה זקופה, באמונה גדולה חזקה מִצור, כי זה גְזר גלוּתנו, כי זה הגדול בנִסיונותינו – הוא מסיים.

וכך קלחה שטפה שיחתם, רווּיית אנחות חרש וצער אילם, כל אותו לילה, לילה אחרון בטולידו, בין פרקי מגילת איכה וזמירות תהילים, שיחה שחשבון נפש בה וחשבון דרך וכאב רב מאד – והם עמדו בו.

שוּר: על אף אֵימת העקירה וסיוט הדמים, לא הִדבירָם היאוש, לא קיפח חיוּניוּתָם, לא הרס תקוותם בעתיד –

*

על שלש עגלות טעונים שרידי רכושה של משפחת דון אברהם וידאַל. העגלות מצטרפות אל השיירה הגדולה המשׂרכת דרכה לאִטה, דרומה – אל חופי הים הגדול. עד לשערי העיר והלאה – מלוּוים לעג ולהג רב של הגויים, פקידים ושוטרים, מהם ששלחו יד בשארית רכושם, נמשך המסע הנוגה של המגורשים שלא נכנעו, שלא נִתפתו, שלא כרעו. באחת העגלות מכונסים בני משפחת וידאל, צמודים איש לרעהו, ודון אברהם מעודדם ומחזק רוחם ודואג לצרכיהם.

עוד ארוכה הדרך לפניהם, אין יודע הצפוי, אך הם שהשלימו עם גורלם צועדים לקראתה בעוז נפש, הלא הם בני גזע מלוּמד בגירושים ומנוסה בייסורים, דור אחרון לגולת ספרד הגאה, המפוארת, משָל לנשרים הפצועים שיד אלימה גירשתָם מקִנם והם תוססים בוז ואיבה לשוֹסֵיהם⁴⁵ – וקומתם לא שחה… ובאופק הרחוק, באופק נפשם – צִיוֹן, מקור כוחם, יִשעָם ואמונתם. וקללה מרה בפיהם לעריצים כפויי-הטובה ובְזוּיֵי-האדם, לאֱדוֹמִי הנוצרי העושק והנוכל…

השיירה משׂרכת דרכה בינות לאפרים ולשדות, יערים ואגמים – חמדת נוף המתעורר לחיים חדשים בראשית האביב. בשולי יער אחד היא נעמדת – העדה יורדת מן העגלות ומתכנסת לתפילה, לפוּש קמעה, לסעוד עם הטף. דון אברהם פורשׂ מגילת חרוזים וקורא בה, באוזני הקהילה, את דברי האָלָה והבוז של מגורשי ספרד לגלוּת אֱדום, הנצרוּת, והם מרחפים באוויר הזך הרחק הרחק מכאן, משדות הנֵכר המוריקים של קשׂטיליה, אל כל הגלוּיות בכל המקומות ובכל הדורות –

אֶרֶץ אֶדוֹם כִּגְלִיל סְדוֹם תַחֲשׁוֹב הֲדוֹם רֶגֶל וְיוֹשְבֶיהָ כְּשִׁקוּצֶיךָ

שַׁנֵה שְׁמָם וּקְרָא פְּנֵי מֶלֶך פְּנֵי כֶלֶב וְכֵן עֵין כֹּל כְּעֵין קוֹצֶיךָ,

שָׂמְחוּ לְאֵיד דִמְעַת עֲשׁוּקֶיךָ בְּיוֹם שֶׁבֶר וְשׁוֹד וַיְאַשְׁרוּ חוֹמצֶיךָ

גֶבֶר וּבֵיתוֹ עָשְׁקוּ וַיְחַלקוּ לָהֶם אֲבָנֶיךָ וְאֶת עֵצֶיךָ,

יַעֲלֶה בְאוֹש מֵרֹאשׁ בָּשְׂמָם לְךָ כְמוֹ חֶלְאַת רְמָשֶׂיךָ וְכִשְׁרָצֶיךָ

פִּתָּם כְּמוֹ פֶתֶן וְדִבְשָׁם לַעֲנָה וָרוֹש וְיֵין רִקְחָם כְּמוֹ חוּמְצֶיךָ

אָסוּר הֲנָאָה לָךְ יְהֵא אָכְלָם כְּמוֹ בֶּחַג שְׂאוֹרֶךָ וכַחַמֵצֶךָ

טוּבָם וְגַן עֶדְנָם כְּתָפְתֶּה תַחֲשוֹב אוֹ מֵחֲמַת מִאוּס יְהֵא מוּקְצֶךָ…

(שלמה דה פִּיאֶרָה)