א    🔗

בכל הארצות, שנדונו למשבר־בינים בתקופת המהפכה התעשינית, מסתמנת אי־התאמה מסוימת בין המוני־פועלים בטלים, בענפי החקלאות והמלאכה, ורבוי חזק של האוכלוסים – ובין כח־הקליטה הדל של התעשיה הצעירה. זו האחרונה סובלת עוד מהפרעות ותנודות תדירות, כמו שאירע לה, למשל, דוקא באנגליה, בשנים האחרונות שלאחר קונגרס וינה. ואולם אך נסתיים המעבר הזה מעבודת־יד לחרושת, לעבודת המכונה, וחלפו “מחלות־הגדול” של האינדוסטריזציה – נפתח מיד בית־קבול רחב לקליטת המוני עובדים. בית־קבול לא ידעתו ההיסטוריה עד כה. התעשיה מתחילה לקלוט גם את עודפי־האוכלוסים (חקלאים או בעלי־מלאכה שעמדו קודם ברשות עצמם) שנתהוו בעקב שדוד המערכות הכלכליות, וגם את האוכלוסים שנוספו בעקב הרבוי הטבעי. מתחילים להתרקם השנויים היסודיים ביחסים שבין מספר האוכלוסים בעיר ובכפר, ובין התוצרת הגלמית והמעובדת. שנויים אלה אופיניים, כידוע, לאירופה במאה הי“ט. בבריטניה הגדולה, הראשונה בין ארצות התעשיה המודרנית, קולטים ענפי המסחר והתעשיה עוד בש' 1840־1810 קרוב לארבעים אחוז מכל משפחות העובדים. אם ננכה מזה 12־10 אח' לזכות ענפי המסחר נקבל שאחוז היצרנים התעשיניים הגיע בערך לשלשים למאה. אחוז זה קרוב למספרים הגרמנים בשנות הארבעים ועולה במקצת על מספרי איטליה אף בערב מלחמת־העולם (בש' 1911 – 27.5 אח'). בפרוסיה, שבאמצע המאה הי”ט (1846) לא נתפרנסו בה מענפי־מלאכה אלא 8.2 אח' מהאוכלוסים, מגיעה התעשיה (לרבות מכרות וענפי בניה) בשנת 1882 עד כדי כך שהיא מפרנסת 33.7 אח' מכל העובדים, בש' 1895 – 36.1 אח' ובשנת 1907 – 38.6 אח‘. הוא הדבר בצרפת, שגם בה עולה אחוז האוכלוסים המתפרנסים מהתעשיה: בשנת 1851 – 26,7 אח’, בש' 1866 – 28,8 אח', בשנת 1901 – 30.0 אחוזים.

על הגדול החזק של התעשיה בימים ההם מעיד במידה מסוימת גם הרבוי המהיר של אוכלוסי הערים בכלל. ואלה מספרי התושבים בערי־החרושת הגדולות שבמרכזי התעשיה באירופה המערבית והתיכונית:

|באנגליה|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־-|־–־-|־–|־-־—| |מאנשסטר | 94,876 | 401,321 | 710,000| |בירמינגהאם | 70,670 | 232,841 | 840,000| |לידס | 53,162 | 172,270 | 454,000| |שפילד | 45,755 | 135,310 | 460,000| |נוטינגהאם | 28,801| 54,407 | 260,000|

|בצרפת|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־–|־-־–|־-־–| |ליון | 109,500 | 177,190| 524,000| |ליל| 54,756 | 75,795 | 218,000| |רובה | 8,000 | 34,698 | 123,000|

|בגרמניה|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־-|־—|־-־—| |בארמן (1816) | 19,030 | 32,984 | 169,214| |כמניץ (1816) | 14,000| 26,010 | 287,807| |דורטמונד(1816) | 44,650 | 7,620 | 214,226| |דיסלדורף|14,100 | 26,134 |358,728| |סאארבריקן | 5,902 | 8,804 | 105,089|

אם נקח לחוד את הערים האירופיות שמספר האוכלוסים בכל אחת מהן היה יותר ממאה אלף, נמצא שבס"ה היה מספר תושביהן

|־-־—|־-־–| |בשנת 1800 | 3,6 מיליונים| |בשנת 1850 | 12,4 מיליונים| |בשנת 1880 | 28,7 מיליונים| |בשנת 1900 | 36 מיליונים|

בקונגרס־הערים הבינלאומי הראשון הרצה P. Meunot על “אחוזי הכרכים באוכלוסי אירופה מש' 1800 ועד ימינו”. בהרצאה זו הובאו המספרים הבאים בנוגע לאחוז־האוכלוסים של הכרכים, שמנו כל אחד לא פחות ממאה אלף נפש.

|ארץ | 1800 | 1850 | 1880| 1910| |־-־–|־-־–־-|־–־-|־–־-|־–־-| |אנגליה | 7 | 19,2 | 26,2 | 35,5| |גרמניה | 1 | 2,8 | 8,0 | 21,2| |צרפת | 2,7 | 4,4 | 10,0 | 14,5| |אוסטריה־הונגריה | 0,9 | 2,3 | 5,0 | 8,5| |דנמארק | 10 | 10,2 | 13,3 | 16,4| |ספרד | 2,1 | 4,8 | 7,0 | 8,2| |רוסיה | 1,6 | 2,0 | 3,6 | 6,0| |איטליה | 5,5 | 6,3 | 8,4 | 11,7|

על סמך המספרים חישבתי לשם השואה אינדכסים אחדים, הבאים ללמד על כח הקליטה של החרושת העירונית, כפי שהוא מתגלה מתוך רבוי אוכלוסי הערים: מהלך ההתהוות הכללי של הכרכים:

|הארץ | 1800 | 1830 | 1880 | 1910| |־-־–|־-־-|־–־-|־–־-|־–־–| |אנגליה | 100 | 274 | 374 | 507| |גרמניה | 100 | 280 | 800 | 2120| |צרפת | 100 | 163 | 370 | 540| |אוסטריה־הונגריה | 100 | 255 | 550 | 940| |דנמארק | 100 | 230 | 333 | 390| |ספרד | 100 | 102 | 133 | 164| |רוסיה | 100 | 125 | 225 | 375| |איטליה | 100 | 114 | 153 | 213|

המספרים הללו מעידים ברור על השנויים ההדרגיים בהתפתחות המשק העולמי. מתוכם אנו

רואים מתי בערך החלה השפעת המהפכה התעשינית בארצות השונות: באנגליה – בשנת 1800

בערך, באירופה התיכונית – באמצע המאה הי“ט, באיטליה וברוסיה – אחרי שנת 1880. דרגת -הרבוי הגבוהה של אוכלוסי הערים בגרמניה ובשאר ארצות באירופה התיכונית (לפי מספריה המוחלטים נמוכה היא בכ"ז משל אנגליה) אינה אלא מעידה עד כמה היו ארצות אלה, בראשית המאה הי”ט, נחשלות בהתפתחותן התעשינית לעומת מערב אירופה. אולם על עמדתה וכוונה של כל אחת מהארצות הללו בתנועה הקולוניאלית של הימים ההם מוכרחים אנו בכ"ז לדון רק לאור המספרים של ההתפתחות היחסית. עם שנויי המבנה הכלכלי משתנה גם הפוליטיקה הקולוניאלית של הארצות.

על האופי ההדרגי של התפתחות זו נוכל להתחקות עוד יותר, אם נשוה את מספר האוכלוסים העירוניים בארצות הנ“ל לעומת אוכלוסי הערים של אנגליה בלבד. עפ”י השואה זו נקבל את הטבלה הבאה:

|הארץ | 1800 | 1850 | 1880 | 1910| |־-־-|־—|־–|־–|־–| |אנגליה | 100 | 100 | 100 | 100| |גרמניה | 14 | 14 | 30 | 60| צרפת| 39 | 23 | 38 | 40| |אוסטריה־הונגריה| 13 | 12 | 20 | 24| |ספרד | 30 | 25 | 19 | 23| |דנמארק | 143 | 53 | 50 | 46| |רוסיה | 23 | 10 | 13 | 17| |איטליה | 79 | 33 | 32 | 33|

ואם נדמה את מספר האוכלוסים העירוניים של הארצות הנ"ל לעומת אוכלוסי אנגליה בשנת 1800 נקבל את הטבלה הבאה:

|הארץ | 1800 | 1850 | 1880 | 1910| |־-־-|־—|־–|־–|־–| |אנגליה | 100 | 274 | 374 | 507| |גרמניה | 14 | 40 | 114 | 300| |צרפת | 39 | 63 | 143 | 207| |אוסטריה־הונגריה | 13 | 33 | 71 | 121| |ספרד | 30 | 70 | 100 | 117| |דנמארק | 143 | 145 | 190 | 234| |רוסיה | 23 | 29 | 51 | 86| |איטליה | 79 | 90 | 120 | 170|

אנו רואים, אפוא, כי בשנת 1850 בערך, בשעה שערי אנגליה היו כבר מאוכלסות כמעט פי שלשה יותר מאשר בראשית המאה, לא הגיעו האוכלוסים של ערי גרמניה אף לחצי המדרגה שהגיעה אליה אנגליה עוד בש' 1800; רק בש' 1875 הגיעה גרמינה למדרגת אנגליה ב־1800. ואולם מאז הלכה ההתפתחות בטמפו מהיר יותר, ובש' 1910 כבר הגיעה גרמניה למדרגת אנגליה מש' 1870. אוסטריה מגיעה רק בסוף המאה הי"ט למדרגת אנגליה מש' 1800, ורוסיה אינה מגיעה אליה אף בש' 1910 (ב־15 אחוז פחות).

דרגת הרבוי של האוכלוסים העירוניים משתנה בכל ארץ וארץ מתקופה לתקופה. ביחוד עלתה הדרגה הזאת בתקופה שלאחר המהפכה הטכנית בתנאי־הייצור, – אות ומופת להתרחבות כח הקליטה של התעשיה.

המספרים הבאים מצינים באחוזים את רבוי אוכלוסי הערים מתקופה לתקופה:

|הארץ | 1850־1800 | 1880־1850 | 1910־1880| |־-־-|־–|־–|־–| |אנגליה | 74 | 28 | 35| |גרמניה | - | 188 | 165| |צרפת | 63 | 127 | 45| |אוסטריה־הונגריה | - | 116 | 70| |ספרד | 130 | 46 | 17| |דנמארק | 2 | 30 | 23| |רוסיה | 25 | 80 | 66| |איטליה | 14 | 33 | 40|

מהלך הרבוי הזה, על העליות והירידות שבו, נתן להתבאר מתוך הפרוצס הפנימי בערכות השנוי והגדול של התעשיה המודרנית. מצד אחד הוסח מרכז־הכובד מתעשיה אחת לחברתה. בראשית צמיחת החרושת המודרנית תפסה את המקום הראשי תעשית הטכסטיל, וביחוד – אריגת הכותנה, ואלו בתקופה שלאחר זו נתרחב ביותר שדה הקליטה של חרושת המכונות, שהיתה מספקת מכונות ושאר מכשירי עבודה לענפי התעשיה למיניהם. בגרמניה, למשל, עלה מספר הפועלים של חרושת המכונות, במשך 1895־1882, ב־50 אחוז, ובמשך 1907־1895 הגיעה העליה ל־135 אחוז, בה בשעה שמספר כל אוכלוסי גרמניה בשתי התקופות הללו עלה רק ב־15 וב־19 אחוז. בתקופה שלישית חזר והוסח מרכז־הכובד התעשיני, ושדה הקליטה נתרחב הפעם ביותר בענפי התעשיה החימית והחשמל. מצד שני חלים בימים ההם שנויים כבירים במכשירים הטכניים של המשק העממי, בעקב ההמצאות החדשות והארגון המדעי של התעשיה.

מבחינה זו יש לציין שלשה פרקים בפרשת העליה של החרושת המודרנית. עד שנת 1870 עוסקות ארצות־התעשיה הראשיות בהתקנת מכונות הקיטור, לשם המיכינזציה הבלתי פוסקת בעבודה ובבנין מסלות־ברזל. בתקופת הפריחה הגדולה, שחלה בשנות התשעים למאה הי“ט, הולכת ומתרחבת רשת המאור החשמלי, התחבורת, ענפי־חרושת מסוימים, בנין אניות והתקנת מכונות־הגז הגדולות במכרות ובתעשיה. תנועת ההתקדמות הטכנית הגדולה במאה העשרים מרוכזת בעקרה בהתפתחות המהירה של תעשית האוטומובילים, האוירונים ומניעי־דלק. כל אחת מפרשיות ההתפתחות הזאת מציינת תקופה חדשה בכח המשיכה והקליטה של התעשיה. בכל אחת מהתקופות הללו בולטת תגבורת הכחות של התעשיה הארצית המנצחת את מגמות ההגירה וההתישבות מעבר לים. בכל אחת מהן נכרת מעין עיפות קולוניאלית, המנעות מלהתפשט בארצות רחוקות, רשלנות בהנהלת השטחים שכבר נכבשו, ואי־רצון לשאת בעול הוצאות לשם הרחבתם או החזקתם של הכבושים הקולוניאליים. [מלבד התקופה הנדונה בזה, 1840־1820 בערך, חלה בהיסטוריה הקולוניאלית של אנגליה במאה הי”ט תקופת־שפל שניה, בש' 1875־1860 בערך, שאז רפתה התפתחות האימפריה הבריטית.]

תשומת־הלב העיקרית נתנה מעתה לבעית האפשרות והבטיחות של העליה התעשינית. קודם־כל מתאמצים לצמצם כל כמה שאפשר את הוצאות הייצור, כלומר – להוזיל את צרכי יום־יום של המוני הפועלים ואת הגלם ההכרחי, כדי שאפשר יהא לנצח במלחמת התחרות, מצד היצרנים המקומיים והזרים גם יחד. למטרה זו אפשר להגיע קודם־כל בדרך של הבאת תבואות בזול מאזורי ההתישבות במערב אמריקה. באמריקה גופא משמשים המחירים הזולים של המצרכים מניע חזק, המעודד את התעשיה החדשה. אולם באירופה מתיצבת כאן לשטן הרנטה הקרקעית, נחלת העבר. כאן פורץ הסכסוך הראשון, בין מעמד בעלי הקרקע ובין הבורגנות התעשינית הצעירה, אשר פארבוס מכנה אותו בשם “הסכסוך הגדול הראשון בין משטר־הקנין הרכושני ובין התפתחות־הייצור הרכושנית”. סכסוך זה מוצא באנגליה את סיומו הדראמאתי בבטול מכס התבואות.

בעית הגלם, בתקופה של צמיחת התעשיה המודרנית (בנגוד לתקופות המאוחרות), היא בעקר בעית המחיר, ולא ההשגחה על אזורי הגלם ובטחון ההספקה. רק בזמנים של משבר מיוחדים ויוצאים מהכלל, מתחילה להדאיג שאלת הבטחון בהספקת הגלם. בהגלות שדות הזהב באוסטראליה בש' 1851, ובהחל בהלת־הזהב עד כדי סכנה של התרוקנות ארצות־המקנה מאוכלוסיהו – אוחזת כבר דאגה את תעשיני יורקשייר, החוששים פן תפגע היציאה הזאת בהספקת הצמר האוסטראלי. לפיכך הם מיסדים חברה מיוחדות, שתפקידה להטיף להגירה לאוסטראליה, ובעקר – מסקוטלנד. התפתחות התעשיה מושבתת עוד יותר מחמת מלחמת האזרחים הפורצת באמריקה בשנות הששים, בגלל שאלת בטול העבדות. מחמת המלחמה הזאת נפסק פתאום משלוח הכותנה ללאנקשייר, ומחיריה עולים פי חמשה ויותר. דבר זה מביא לידי התרחבות חזקה של תוצרת הכותנה בהודו, וכבמטה־קסמים מתחילים לפרוח, בזמן קצר מאד, מטעי הכותנה במצרים.

אז תצמח בעיה חדשה, העולה בחריפותה על שאלת הגלם והוצאות־הייצור גם יחד, הלא היא – בעית ממכר התוצרת. צבירת ההון הולכת וגדלה בלא הרף, והתוצרת מתרחבת יותר ויותר. ואולם השאלה החיונית, המטרה העקרית של המשק הרכושני המתפתח בלא שעור, הלא היא שאלת הראליזציה של הערכים, הנוצרים על ידו. אנה יכנסו כל האוצרות הענקיים של התוצרת החדשה? התפתחות הייצור הגיעה למדרגה כזו, שדרשה בהחלט להרחיב את שדה הממכר. בתנאי המשטר הכלכלי הקיים היו פני הדברים מכוונים, כמובן, לא לתצרוכת, אלא לכח־הקניה. אלו גדל כח הקניה, בד בד עם התפתחות התוצרת, במדה כזו שתגדיל את התצרוכת, כי אז נעשו כמובן המוני העם, וביחוד המוני הפועלים העירוניים לצרכנים, שכח קניתם הולך גם הוא וגדל באותה מדה. ואולם דוקא באותה התקופה, שנתן לה תאור קלאסי ב“הרכוש” של מארכס, דוקא בה הופחת שכר הפועל עד קצה האפשרות של קיום עלוב, ופועלי־התעשיה הצעירים עוד טרם יהיה להם הכח הדרוש להשגת עליה בשכר עבודתם. כאן מתגלה נגוד, שסכנתו גדולה עוד יותר מסכנת הנגוד שבין בעלי הקרקעות ובעלי־התעשיה הרכושניים. כל תעשין כשלעצמו, וגם ארץ התעשיה בכללה, עומדים בפני השאלה החמורה של כבוש שוקי־ממכר בחוץ־לארץ, כלומר – “באותם החוגים שבהם לא נהוג הייצור הרכושני”. החוגים הללו היו אז חוגי האכרים ובעלי־המלאכה באותן הארצות האירופיות, שעוד טרם הגיעו לתקופת מהפכה תעשינית. וככל אשר הלכו ונתמעטו הארצות הללו באירופה גופא, כן גברה השאיפה לכבוש שוקי־ממכר בארצות עבר היום, שעוד לא הגיעו להתפתחות רכושנית. ממכר התוצרת נעשה לתנאי עקרי והכרחי בשביל הצטברות ההון באירופה. בולמוס השוקים מצין באופן ברור ואופיני את דרגת ההתפתחות של התנועה הקולוניאלית בימים ההם. בה בשעה שבראשית צמיחת הרכושנות היה עקר המסחר הקולוניאלי – הבאת מתכות יקרות, הבאת תבלין, מותרות ואריגים יקרים, ובתקופה המרכנתילית – היתה מטרתו העיקרית הבאת סחורות קולוניאליות לתצרוכת הכללית של האוכלוסים, הנה מעתה – בתקופת הפריחה התעשינית – היתה המטרה העיקרית כבוש שוקים למכירת תוצרת התעשיה.

ביחס המסחר שבין בריטניה הגדולה ובין מושבותיה בולטת, למשל, התמונה הבאה שיש בה משום ענין רב (המספרים מצינים במיליוני לי"ש את ערך האימפורט והאכספורט השנתי):

|הממוצע במשק | אימפורט מהמושבות | אימפורט למושבות| |־-־—|־-־–־-|־–־-| |1840־1831¹ | – | –| |1850־1851 | – | –| |1860־1851 | – | –| |1870־1861 | 70,4 | 52,4| |1880־1871 | 82,4 | 71,2| |1887־1881 | 91,0 | 87,0| |1905־1904 | 113,0 | 116,0| |1913 | 203,5 | 195,3|

בעית המשבר בראשית התקופה של התעשיה המודרנית (באנגליה – בש' 1870־1850) היתה מכוונת בעקר למכירת התוצרת המעובדת (לא כן היה הדבר בתקופות מאוחרות, שעליהן עוד ידובר להלן). באנגליה, שתעשית האריגה תפסה בה מקום מכובד מאז, הגיע עוד בש' 1898 ערך האכספורט של אריגי הכותנה ל־28 אחוז מאכספורט תוצרת התעשיה בכלל, לעומת 22 אח' בחלקן של סחורות ברזל ומתכת. 40 אח' (2 ורבע מיליונים יארד מבין 5 ורבע מיליונים יארד) מהאכספורט הבריטי של אריגי כותנה קלטה קדמת־הודו. זוהי התקופה שבה נעלמו נגודי־ההתפתחות הסוציאליים: פועלי תעשיות־האכספורט, וביחוד – התעשיות המונופליות שבאנגליה, נוטים לדעה אחת עם המעבידים. אלה ואלה רואים את ענין הכבוש של שוקים קולוניאליים לממכר התוצרת – כענינם הפרטי, אלה ואלה נתפסים להלך־מחשבה “אימפריאליסטי”.

כיצד תושג המטרה הזאת? ביהמ“ד של מאנשסטר, המתחיל להיות ראש־המדברים באנגליה, ובמקצת – גם ביבשת אירופה, סבור שלשם זה אין צורך לא בפקוח ממלכתי על המסחר ולא בשעבוד פוליטי של האזורים מעבר לים. הסברה הכללית היא שאין צורך בשום דבר העלול לעכב, באיזו צורה שהיא, את חופש תנועת הסחורות ע”פ כדור הארץ. לא נראתה כל אפשרות של תועלת, העשויה לצמוח בשביל מטרופולין אירופית, אם זו תתחיל לפקח על שיטת־המכס של המושבות. הסברא הכללית היתה שיש להניח לענינים שיתפתחו מאליהם, בלא כפיה. הדאגה העקרית, כלפי אזורי־המושבות הבלתי מפותחים, היתה – להשכין שם משטר ובטחון, כדי שלא יושבת מהלך המסחר בין אירופה ועבר־הים. האידיאלים של תורת המדיניות הליבראלית באירופה עוברים בנקל לשטח היחסים האימפריאליים. אף הסיסמה “מסחר – בעקב הכבוש” (Trade follows the flag) לא נוצרה אלא אחר־כך, בשעה שכבר בגרה החרושת וגברה ההתחרות בין ארצות־התעשיה. ואולם בתקופה זו של ראשית צמיחת התעשיה מקובל ההיפך מזה. במקום שנוצרה ע“י חופש־המסחר רשת שלמה של יחסים מחסריים – שם כדאי אולי שהמטרופולין האירופית תקח עליה את תפקידי המשטרה. אף ההגנה על דרכי־המסחר, תנאי הכרחי כמובן בכל השיטה הזאת, לא היתה לה חשיבות יתרה בזמן הוא, כי לא היה אלא צי אחד בלבד (והוא הבריטי) ולא נשקפה אפוא סכנה רצינית לדרכי־המסחר הימיים. רעיון הפוליטיקה הכלכלית של אנגליה מטביע בתקופה זו את חותמו על דעת־הקהל האירופית וגם על הפוליטיקה הקולוניאלית. זהו הרעיון (בנוסחו של זומבארט) על “חליפים הדדים וידידותיים בין כל העמים המאוחדים ע”י חופש המסחר ומשולים מבחינה זו לאטומים, או ביתר דיוק – בין כל האנשים או המשקים הבודדים, המתלכדים – בדרך חלופי־סחורות חפשיים – לקוסמוס סוציאלי, לאותו פאר הניוטוניזם הסוציאלי, שתוצאתו האחרונה היא – חופש המסחר”.

 

ב    🔗

הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפריה הבריטית – השריד היחידי מהמעצמות הקולוניאליות של אירופה – משקפת ברור את כל המגמות הכלליות הללו בתקופה זו, וגם בתקופה שלאחריה, שכבר נכרו בה סימני עיפות קולוניאלית (בימי שלטון גלאדסטון בערך). תעשית־האריגה האנגלית מתפתחת במהירות, אם כי בראשית צמיחתה זו עוד חלים בה זעזועים מפעם לפעם. לפי מאק קולוך היה אימפורט הכותנה לקיסרות הבריטית.

|־-־–־—|־-־–־–| |בשנת 1800 | 56 מיליון פונט| |בשנת 1810 | 132,5 מיליון פונט| |בשנת 1820 | 151,6 מיליון פונט| |בשנת 1830 | 236,9 מיליון פונט| |בשנים 1844- 46 (בממוצע) | 588 מיליון פונט|

הקף חרושת הכותנה באירופה בש' 1851

|הארץ | פלכים (במיליונים)| מטוה ואריגים (במיליוני ק"ג)| |־-־—|־-־–|־-־-| |אנגליה | 18 | 277| |צרפת | 4,5 | 64| |גרמניה | – | –| |אוסטריה | 1,4 | 30| |"צולפראיין" | 0,9 | 18| |בלגיה | 0,4 | 10| |ספרד | 0,7 | 10| |איטליה | 0,7 | 10| |שוייץ | 0,9 | 9|

ערך הכותנה המעובדת עלה במשך שנים אחדות בלבד (1825־1821) מ־129 ל־167 מיליון לי“ש. תוצרת עצומה זו זקוקה היתה, קודם־כל, לקונים. ואשר לא נמכר בפנים המדינה – מוכרח היה להמכר בזה דרך שהוא בארצות אחרות. התעשיה הבריטית משמשת בתקופה זו מעין “מעבדה עולמית”, והיא מקוה לשמור על עמדתה המונופולית גם בעתיד, למרות כל יסורי־ההתחלה, עם כל הטשארטיזם, האווניזם וחוקי־הריפורמה הפוליטיים. נסיון המציאות ממריץ אותה לחופש־המסחר; המאזנים המסחריים מעידים כי מאז נפרדו י”ג המושבות מאנגליה לא רק שלא נתמעט מחזור המסחר בין אנגליה וצפון אמריקה, כי אם אף עלה בהרבה. ואפילו לאחר שפרצה מלחמה שניה בין אנגליה וארצות־הברית (בש' 18129), ובאמריקה התחילה לפרוח בינתים תעשיתה הצעירה – לא הופרע מהלך גדולה של החרושת הבריטית, ומיד לאחר ברית השלום מציפה אנגליה שוב את השוק האמריקני באריגים ובתוצרת ברזל, ורבים מבהח“ר החדשים באמריקה מתמוטטים ונהרסים. האכספורט האנגלי לארצות־הברית עולה כמעט כפלים במשך שנה אחת: מ־83 מיליונים דולר בש' 1815 עד 155 מיליונים בש' 1816. יחד עם זה הולך וגדל האכספורט הבריטי גם למדינות החדשות (מושבות ספרד לשעבר) באמריקה התיכונית והדרומית: ערכו עולה מ־2,9 מיליונים לי”ש בש' 1821 ל־6,4 מיליונים לי"ש בש' 1825. התפתחות זו נוסכת אור בהיר על דבריו הידועים של קאנינג, הזוכים לתשואות סוערות בפארלמנט הבריטי: את המדינות החדשות בדרום אמריקה ציין קאנינג כעולם חדש, “שנוצר כדי לבסס את מאזן העולם הישן”. נסיון המציאות הזאת, מתוך צרוף תמים של אידיאליזם ליבראלי ושאיפות מונופוליות, הופך באנגליה לתורת־חיים, שעקריה מתפשטים גם בשטח היחסים שבין המטרופלין ומשבותיה.

בשנת 1825 פותח האסקיסון אפשרויות של חופש־מסחר עם מושבות בריטניה לכל הארצות הקולוניאליות, שיש להן מושבות, אם אך מזכות הן את המסחר הבריטי באותן הזכויות. כדי לחזק את קשרי המסחר עם המושבות מנהיג הוא בהן, בנמלים הגדולים, את שיטת חופש־הנמלים (הנהוגה באנגליה) עם מחסני הערובה. רפורמה אחרת של האסקיסון באה לבטל את המסים הכבדים, שהיו נגבים ברוב הנמלים של המושבות, בשעת טעינת הסחורות ופריקתן. פקודה מיוחדת באה להקל את הבאת התבואות מקנדה ע"י הפחתת מהכס, ובה יש לראות סלילת דרך לבטול מכס התבואות.

מצד שני – אופיני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת לא היה באנגליה כלל מיניסטריון קולוניאלי. לאחר שנפרדו ממנה המושבות האמריקניות בוטלה, כמובן, משרת המזכיר האמריקני. כעבור זמן־מה נמסרים הענינים הקולוניאליים להנהלת מחלקה אחת – “משרד המטעים” – הכפופה למיניסטריון הפנים. אחר עוברת סמכות זו לרשותה של ועדת “המועצה למסחר ולמטעים”, ולבסוף נמסרת היא לרשות מיניסטריון הצבא שנוסד אז בהשפעת המלחמה עם נאפוליאון. המזכיר הצבאי של הממלכה משמש עכשו באופן רשמי גם כמזכיר המושבות, ומחלקתו מטפלת בענינים הקולוניאליים. רק בש' 1854 מתמנה מיניסטר מיוחד לעניני המושבות ואז מתיסד גם משרד המושבות.

השנויים והגלגולים הללו של משרדי המושבות מעידים על “אדישות” וספקנות תמוהה לכאורה, ואולם – מוצדקת ע“י הגיון הדור ההוא. המדינאים וראשי־המדברים באנגליה היו בטוחים אז בטחון גמור שגורל המושבות האמריקניות – גורל טפוסי הוא לכל ישוב קולוניאלי מעבר־לים. היחס אל המושבות טבוע ע”כ ברות עראות וזמניות, אלא שהגיון הדור ההוא היה מחייב את הכבוש הקולוניאלי כדבר־מה טבעי, שאפשר להחזיק בו במנוחה, ומה גם שהוא רחוק מהפסד, כאשר יעידו המאזנים המסחריים. אחדים הרחיקו לכת עד כדי התנגדות חריפה לכבושים קולוניאליים. י. הום, למשל, טוען בפארלמנט בש' 1823 כי “המושבות אינן תוספת־כח לממלכה, אלא תוספת חולשה”, והוא דורש להתיר להן את שבועת־האמונים לאנגליה כדי לזכותן בעצמאות גמורה. דעה ממין זה משמיעים גם אחרים, כג’ון ברייט וחסידיו. ולא עוד אלא שאף מיניסטר אחראי כהאסקיסון אומר בש' 1828 כי אין הוא מפקפק שהמושבות הבריטיות “תהיינה ביום בהיר אחד לאומות חפשיות, המבשרות חרות לעמים אחרים… אם תהיה קנדה תלויה באנגליה לעולם ואם לא – חובתה וענינה של הממלכה הזאת לפתח בה רגשות אנגליים ולהחדירה ברוח החוקים והמנהגים האנגליים”.

וכן אומר בש' 1837 ויליאם מולסוורת, אחד הנלחמים להתישבות תכניתית בארצות עבר־הים ומי שהיה זמן־מה גם מיניסטר לעניני המושבות. בוכוח על מרד קנדה השמיע את דברו לאמר:

“רצוני העמוק הוא שיבוא הפעם קץ לשלטוננו באמריקה, ואולם רוצה אני שהדבר יבוא מתוך שלום וידידות כזו, ורב יהיה הכבוד אשר תנחל ארצנו, בהסכימה לצעד זה”.

בימים ההם משמיע דיזרעאלי הצעיר את דבריו, שאחר כך היה רוצה ודאי לדונם לגניזה: הוא מדמה את המושבות ל“אבני רחים על צוארינו”… וה“טיימס” מצדיק במאמר ראשי את הותור על קנדה ללטובת ארצות־הברית, שהרי סוף־סוף מוכרחה מושבה זו להספח לרפובליקה הגדולה, ומוטב שהדבר יעשה בשלום ובידידות, ולא בדם ואש.

מענין הדר שהטעמים והנמוקים ההלו חוזרים ונשנים כמעט באותה צורה ובאותם החוגים גם בתקופה השניה של העיפות הקולוניאלית באנגליה, כלומר – בשנות הששים והשבעים. שני הפקידים העליונים ורבי־ההשפעה במיניסטריון המושבות בימים ההם היו סיר פרדריק רוגרס (אחר־כך – לורד בלקפורד), משנה למזכיר המושבות, וסיר הנרי טיילור. שניהם היו בטוחים בהכרח ובתועלת של נתוק המושבות מהמטרופולין. סיר הנרי כותב, למשל, בש' 1864 למיניסטר המושבות, הדוכס מניו־קסטל, לאמר:

“בנוגע למושבותינו באמריקה – הנה עוד מאז אני מחזיק בדעה זו שאין הן אלא מעין ירושה נפסדת ( damnosa hereditas ); ואם הוד מעלתו והנסיך מוולס השתדלו והצליחו להפיק את רצון המתישבים, הרי לדעתי היה זה חזוק קשרים שמוטב להחלישם”.

ובתקופה מאוחרת כותב לורד בלקפורד באחד ממכתביו לאמר:

תמיד האמנתי – ואמונתי זו נתחזקה עד כדי כך שקשה לי להעלות על הדעת אפשרות של מחשבה אחרת – כי סוף מושבותינו לעצמאות. ולפיכך חובה על משרד המושבות לדאוג לכך שהקשרים הללו, כל זמן שהם קימים, יהיו נוחים לשני הצדדים, ובבוא יום פרידה – תהא זו פרידה־בשלום, כל כמה שאפשר".

לא יפלא שבאוירת דעות כאלה נמנעה הפוליטיקה הקולוניאלית של אנגליה בימים ההם מכל תכנית־התפשטות שלא הלמה את שיטת הפוליטיקה המסחרית החדשה. ויש אפילו שמתלבטת, זעיר פה זעיר שם, נטיה להסתלק מהמושבות שכבר נרכשו או נכבשו. על פי חוזה־השלום בפאריז מותרת אנגליה, כידוע לנו, על כל איי מערב־הודו שנכבשו על ידה בימי מלחמות נאפוליאון (פרט לטובאגו וסנטה־לוציה). אופיניים הם הדברים, שבהם מציין לורד קאסטלריק בפארלמנט את המעשה הזה:

“כדאי היה, לפתוח לפני צרפת שטחים לעבודות שלום… ולא לטובת הממלכה הזאת שתהפך לאומה צבאית ולוחמת, תחת אומה מסחרית ושקטה”.

עמדה כזאת כלפי איי מערב־הודו, שלפני מאה שנים נחשבו למרגלית היותר יקרה בכתר הבריטי, תלויה כמובן גם בגורמים אחרים: עם ההתרוששות התמידית של הקרקע, הקשיים בהספקת עבדים וההתרחבות האטית של שטחי סלק־הסוכר באירופה – התחיל ערכם הכלכלי פוחת והולך, כשם שגם תחנות־החוף במערב אפריקה התחילו לאבד את ערכן עם בטול מסחר־העבדים. מכל מקום עובדה היא שממשלת אנגליה התחילה נוטה לותר גם על מושבותיה במערב אפריקה, ביחוד לאחר שמלחמות הילידים הטילו עליה משא כבד של הוצאות. כדי להקל מעליה מוכרת אנגליה את אזור הזהב בשנת 1826 לחברה פרטית. שיטה זו חזרה ונשנתה גם בש' 1865, שאז החליטה אנגליה, אחר בדיקה חדשה, לשוב ולותר על תחנות אחדות באזור הזהב וגם על כבושים גדולים, שבאו לה בזכות הצלחתה הצבאית במלחמות אשאנטי (מערב אפריקה), ורק מעטים מהם (כגון לאגוס), שהיתה להם חשיבות מסחרית יתרה, שמרה לעצמה.

ואם באי־אלה מקומות מוסיפה אנגליה להרחיב קמעא את כבושיה הקולוניאליים – הרי שני טעמים הם, המניעים אותה לכך. קודם־כל אין אנגליה מסיכמה, אף בימים ההם, לשבת בחבוק־ידים, ולראות איך מנצלים היריבים האירופיים את שעת־הכושר באין מפריע. בשעה שמלכות־יולי הצרפתית מבקשת לנקוט את השיטה, שעלתה כפורחת בימי נאפוליאון השלישי, ולחזק את מצב־הרוח המרומם במדינה על ידי כל מיני כבושים הרפתקניים – רואה אנגליה חובה לעצמה להתיצב בעל־כרחה כנגד המעשים הללו. בשעה שצרפת מתחילה, למשל, ליסד ישובים באזור השנהב – חוזרת אנגליה ומעבירה את אזור־הזהב לרשות הכתר הבריטי (1842). וכדי “לעגל” את האזור הזה, מטעמי הגנה, רוכשת לה אנגליה אחר כך אחדים מהנמלים של הולנד ודנמרק. ההודעה הרשמית על ספוח זילאנד החדשה (בש' 1840) באה, כידוע, לשמש תריס בפני מזמות־הספוח של צרפת. ואמנם, שלשה ימים אחרי ספוח זה מגיעה לחוף זילאנד החדשה אניה צרפתית, שכונותיה אינן שונות מכונות־הכבוש הבריטיות, ואלא שהיא מוכרחה לשוב כלעומת שבאה, לפי שקדמוה אחרים.

הסוג השני על כבושים קולוניאליים בתוקפה ההיא כולל מקומות כאלה, שאין להם אמנם כל ערך מצד שטחם, ואולם לעומת זאת משנה חשיבות להם מצד היותם נקודות של פרשת דרכים לאניות המסחר או מבואות לאזורי־המסחר הגדולים, באופן שהם יכולים לשמש נקודות־הגנה על דרכי המסחר הגדולים וגם מרכזים עולמיים לחלופי־סחורות. אלה הם, כדברי דמאנגון, מעין אברי־יניקה, הקולטים לתוכם את תנועת העסקים של שטחים ענקיים, ערים קוסמופוליטיות, שאוכלוסיהן מתרבים על ידי אנשי נוד הנזונים מענפי המסחר והימאות. מלבד תפקידם להבטיח שוקי ממכר לתוצרת הבריטית ממלאים הם גם תפקיד חשוב מאד בשביל תנועת־האניות הבריטיות, בהבטיחם להן את הובלת המשאות בין הנמלים אשר מעבר־לים, ובינם לבין נמלי אירופה. בראש התחנות הללו, הנעשות לנקודות של פרשת דרכים בתחבורת העולמית, באות קודם־כל סינגאפור והונקונג, הנספחות לאימפריה הבריטית בתקופה זו.

סינגאפור אשר על מצר מאלאקה, ליד המבוא אל המזרח הרחוק, נרכשת בש' 1819 על־ידי איש־העסקים הגאוני, סיר סטאמפורד ראפלס, וכעבור שנה אחת בלבד לשלטון הבריטי במקום זה מונה כבר הכפר המאלאי העלוב יותר מעשרת אלפים תושבים. בזמן קצר עוברת סינגאפור בהתפתחותה את פנאנג ומאלאקה, שתנאי־המקום בהם אינם כה טובים כשלה. כל האניות, העושות את דרכן בין חופי אירופה, הודו ומזרח אסיה, מוכרחות לעגון בסינגאפור כבתחנת־בינים, ולפי מחזורה המסחרי עולה היא למדרגת הנמל הרביעי של המעצמה הבריטיטת (אחרי לונדון, ליברפול והונגקונג). אריגים, סחורות ברזל, טבק, גפרורים ומכונות מובאים מעתה לסינגאפור בשביל כל תושבי האיים המאלאיים; ובהפליגן משם לאירופה טעונות האניות קופרה, גומי, סאגו, קוקוס ותבלין למינהם.

חשיבותו המסחרית של הונגקונג היתה גדולה עוד יותר, כאמור. מקום זה אשר ליד שפך הקאנטון, מרכז המרכולת של דרום סין, נספח לבריטניה בש' 1841, זה היה אי־סלעים קטן, בשטח 82 קמ“ר, ובאמצעים מלאכותיים צריך היה להגדיל את שטח המקום, על מנת שאפשר יהא לבנות שם את הנמל ולהתקין מקום לבנין העיר ויקטוריה. שם הוקם נמל מוגן ובטוח, מוקף איים קטנטנים אשר בשפך הנהר, ושמה יכלו מעתה האניות להגיע יומם ולילה, בלא כל זיקה למזג־האויר. בשנת 1841 נמצאו בהונג־קונג כאלפים תושב, בש' 1911 – 370,000. מטען האניות שהגיעו להונג קונג והפליגו ממנה בשנת 1920 הגיע לארבעים מיליון טונה בערך. זהו היקף־הובלה שרק שלשה נמלים בכל העולם עולם עליו. ערך האימפורט הכללי באותה השנה הגיע ל־89,2 מיליון לי”ש, וממנו 30,3 מיליון בחלקה של בריטניה. מן האכספורט הכללי בסכום 55,1 מיליון לי"ש קלטה בריטניה סחורות בסך 14,2 מיליון. בחמשים השנים הראשונות לכבוש הונגקונג היה חלקה של בריטניה במחזורו המסחרי גדול, כמובן, הרבה יותר, כי אז לא הורגשה עוד ההתחרות מצד ארצות־התעשיה החזקות על כחוף האוקינוס השקט, וקודם־כל – אמריקה ויאפאן. בימים ההם נתבצרו בהונגקונג הפירמות הבריטיות הגדולות, ושליטתן היתה גמורה ומוחלטת.

….כה, למשל, בית־מסחר זשארדין, מאתיסון ושות‘, אשר בראשית המאה הי"ט קבע את מושבו במאקיי, ואחר כך – בקאנטון ומש’ 1842 – בהונגקונג. זוהי פירמה גדולה לאימפורט ואכספורט. בשאנחיי שייכים לה בח“ר לכותנה, יש לה צי מסחרי שלם והיא משתתפת גם בבנין רכבות בסין ובבנין האניות של שנחיי… אחריה חברת־הבטוח של קאנטון (“Union insurance Society of Canton”), הקבועה בהונגקונג מש' 1841 ואילך. על ידי כל החברות הללו, חברות ישנות ורבות־השפעה, שכולן מתרכזות בהונגקונג, חודרת ההשפעה הבריטית לכל סין. צי בריטי שלם, שנמל מוצאו הוא הונקונג, עוסק בשייט לאורך חופי סין. אניותיו מפליגות לאיי הפיליפינים, ליאוה ולסין; הן שטות במעלה היאנגטזי עד האנקואו ומגיעות לקאנטון ולטינטזין. אף לאחר המלחמה תופסות עוד האניות הבריטיות 2.5 מתנועת האניות בנמלי סין; אמנם, דגלי הספינות האחרות מרובים גם הם, וסכנת ההתחרות חזקה מאד, ואולם הדגל הבריטי הוא בכל זאת הרשון… בש' 1920 נמצאו בסין 16 לשכות־מסחר בריטיות. אנגלי אחד, סיר הרברט הארט, ארגן את שלטונות־המכס הימיים; האנגלים הם המסתדרים בשרות המגדלור, במשרות שונות וכד'. כל התרחבות הזאת של השלטון, השפעה וההשפעה – מוצאה מהונגקונג”.

 

ג    🔗

מובן מאליו שבתנאי ההתפתחות הזאת מתחילה מזרח־הודו הבריטית לתפוס מקום חשוב מאד – לא שערוהו בתחלה – בפוליטיקה הקולוניאלית של הזמן ההוא. אם נכון הדבר שהרכושנות אינה יכולה להמשיך את קיומה ולהגדיל את הונה בלעדי אלמנטים בלתי־רוכשניים – שכבות סוציאליות ואזורים כלכליים, – הרי שאין לך אובייקט יותר גדול וכשר להגשת המטרה הזאת מאשר חבל יבשה זה בן מאה מיליון אוכלוסים, חבל זה שנמצא כבר בימים ההם כפוף לשלטונה ולהשפעתה של המטרופולין, רבת התעשיה, ובשעת הצורך אפשר היה ע"כ לשעבדו לתכניותיה בלא קשיים יתרים.

העולם הגדול – היה לו, כמובן, בימים ההם מושג אחר לגמרי על הודו. רושמי ההיסטוריה מספרים רק על תגרות ומלחמות. בש' 1826, למשל, אחרי תגרות אחדות, נקרעו מבורמה אזורים מרובים ונספחו לממלכת בריטניה־הודו. בבול הצפוני־המערבי, באפגאניסטאן ובפרס מנסים להשפיע על השלטונות המוסלמיים של מדינות אלה, כדי להדוף את היריב החדש ההולך ונדחק לאסיה, כלומר – את רוסיה. בלוטשיסטאן, הממלכה המוסלמית השלישית במערב, נכבשת גם היא ומקבלת עליה את עול בריטניה. בפרוץ באפגאניסטאן סכסוכים על ירושת הכתר מנצלת בריטניה את שעת־הכושר, ובש' 1839 כובשת היא את קאבול וקאנדהאר, ואולם כעבור שלש שנים מוכרחת אנגליה לסגת אחור, מחמת מרד המוסלמים הקנאים, ורוב הגדודים הבריטים נשמדים בנסיגה זו. האמיר מבוכארה מצוה לתלות בחצרו את הציר הבריטי, וממשלת אנגליה אין בכחה לשלם מיד לרשע כרשעתו. אנגליה יוצאת, אמנם, למלחמת נקם כנגד אפגאניסטאן, מלחמה שאירופה עוקבת אחריה בהתענינות מתוחה, ואולם העצמאות הרשמית של מלכות אפגאניסטאן אינה נפגעת. כעבור עשר שנים פורץ המרד הגדול של החיילים־הילידים (מרד הספאים) בצבא הבריטי־ההודי. המורדים מתנהגים בפראות רבה, וגם דכוי המרד נעשה באכזריות יתרה. סוף־דבר שנתבטל השריד האחרון משלטונה העליון של החברה בריטניה – מזרח־הודו.

שאר ידיעות, שקלט העולם הגדול בדבר הודו, הן הידיעות על שורת רפורמות ותקונים פנימיים, הנעשים בהודו על ידי מושלים חרוצים, כדי להכשיר את דרכי־ההתפתחות המביאים את ראשית המודרניזציה להודו. בש' 1813, לרגל אחת הארכות האחרונות לזכיון החברה, מפריש השלטון ההודי מתקציבו העצם סך 10,000 לי"ש לשנה לצרכי־חנוך, ואז מתיסדים הקולג’ים הראשונים בקאלקוטה, אגרא ודלהי. בש' 1883, בימי לורד ויליאם בנטינק, מגדילים את תקציב החנוך פי עשרה ומניחים את היסוד לשיטה אירופית־אנגלית בחנוך ההודי. דבר זה נעשה על סמך תזכירו של ההיסטוריון הליבראלי המפורסם, מאקוליי, שהיה אז נשיא ועד החנוך. אמנם, גם לאחר כל אלה לא נהנו מרשת־החנוך הזאת אלא 25,000 ילדים מבני הודו, ואולם על ידי זה נעשתה השפה האנגלית לא רק לשפה הרשמית בהודו, אם גם לשפה משותפת, מעין אספראנטו לאומי, לכתות ולשבטים ההודיים, המפולגים זה מזה על ידי בבל של לשונות וניבים. כעבור כמה שנים, בהתכנס הקונגרס הלאומי הראשון בהודו, רווחת בו השפה האנגלית כשפתו הטבעית.

השלטון הבריטי מכניס בהודו גם כמה תקונים אחרים. הוא מבטל ביד חזקה את המנהג של שריפת האלמנות, ומדכא את חבורות־הפושעים, הנושאות אופי מסתורי־דתי. מנהל העבדות מתבטל. לורד דלהוזי, המושל הראשי בש' 1856־1848, אדם רב כשרון ומרץ בעניני הנהלה, מכניס שנויים יסודיים בארגון הפקידות וקובע בחינות רשמיות לאלה המבקשים לשמש בפקידות ההנהלה. האירופיזציה של ההנהלה ההודית הולכת ומתקדמת במהירות נמרצת, שרות הדאר משתכלל ומוזל (חצי פני – דמי משלוח מכתב בכל רחבי הודו) ורשת טלגרפית מחברת את כל הערים החשובות. העבודות הציבוריות, שבמשך כמה עשרות שנים לא תפסו אלא אחוז דל מאד (5־1 אח') בתקציב החברה, עולות כעת למדרגה חשובה מאד: הולכות ונבנות מסלות־הברזל הראשונות, שהן העורקים הראשיים ברשת־תחבורת מסועפת, ההולכת ומקיפה את כל הודו, וגם מתחילים להקים את מפעלי־ההשקייה הראשונים והגדולים. רשת החנוך, מביה"ס הכפרי ועד האוניברסיטה, כפופה מעתה לשיטה אחת ואחידה.

אולם מתחת לשטח העליון של כל המאורעות הללו הולך ומתרחש פרצס עצום, שאינו בולט אמנם לעין, אבל הוא הנותן למאורעות ערך קובע את מהירותם וכוונם ומבאר את סוד “הגלגולים” משיטות־ההנהלה של החברה לשיטות־הנהלה של הכתר הבריטי. פרוצס זה הוא – משיכת הודו לתוך הרשת הכלכלית של הרכושנות התעשינית, העולה לגדולה. פרוצס זה לא יתכן אלא בדרך ההתפוררות האטית של המשק ההיסטורי הנושן, חרובן המשק הטבעוני, בטול ענפי המלאכה הפרימיטיבית, וחדירה חזקה של האלמנטים מסחריים לתוך חוגי המשק, העומד על סף הרכושנות, לשם זה משמשים כל התקונים והשכלולים החדשים (רכבות, טלגרף, השקייה ודואר זול) לא פחות מאשר לתועלת הודו גופא. ראיה מכריעה להשפעות הפרוצס הזה תשמש לנו השמדת מלאכת־האריגה ההודית בתקופה הנדונה.

מראשית מסחר־המזרח ועד התחלת המאה הי“ט היתה הודו שולחת לחו”ל את אריגיה היקרים, שהיו מתבקשים בכל מקום. תוצרתה העדינה והיפה שמשה מורה־דרך ללאנקשייר במשך דורות. זמן רב היו מעדיפים בכל השוקים התוצרת ההודית על התוצרת הבריטית. אף השוק האנגלי גופא היה נתון לסכנת הצפה מצד אימפורט אריגי הודו, ולפיכך נאלץ לאחוז בשיטת מכסי־מגן גבוהים. ואולם עכשו, עם צמיחת המטויות המיכניות בשוקי־ממכר רחבים – מתחילים בהח“ר של מאנשסטר להתחרות בלא חמלה בבתי־המלאכה ההודיים. ועדת־חקירה מטעם הפארלמנט האנגלי חוקרת את האפשרויות להפצת אריגי אנגליה בהודו. תוצאת החקירה הזאת – שיטת מכס ומסים, שמטרתה הברורה להחריב את ענפי האריגה במזרח־הודו. בה בשעה שבאנגליה נמשכה הירידה של ארוגי־יד כמה עשרות שנים – חזיון שלדעת מארכס הוא המחמיר ביותר בתולדות העולם – הנה בהודו אין הפרוצס הזה נמשך כה הרבה, כי “מסייעת” לכך הפוליטיקה הנמרצת של ממשלת אנגליה. ואולם חבלי החורבן הזה קשים לא פחות. בתזכיר מש' 1834־35 כותב המושל העליון (מצוטט ע"י מארכס) לאמר: “העוני” – אין כמעט משלו בתולדות המסחר. עצמותיהם של אורגי הכותנה מלבינות על ערבות הודו”.

בהשפעת מכסי־המגן של אנגליה מתחיל לרדת אכספורט האריגים מהודו לאנגליה, ובמשך עשרים שנה (1835־1814) הריהו מתמעט פי ארבעה ויותר: מ־1,266,000 עד 306,000 חתיכות. בה בשעה אין אנגליה מתירה להודו לאחוז בשיטת מכסי־מגן, והאכספורט הבריטי להודו עלה ע“כ באותה התקופה עשרות מונים: מ־818,000 עד 51,770,000 יארד. במקומות רבים שפרחה בהם התעשיה בהם התעשיה הביתית עומדים כעת הכישורים והנולים בטלים מעבודה. כה, למשל, מודיעה בש' 1840 ועדת־חקירה שניה, שנתמנתה לשם חקירת התפתחות זו, כי מעיר דקה. שהיתה פעם מהוללה באריגיה העדינים ומנתה 150,000 אוכלוסים בסוף המאה הי”ח, נתרוקנה כמעט מתושביה, ומספרם אינו מגיע אלא ל־40־30 אלף. רבבות הודים נטרדים עי“ז מהערים ונאלצים לבקש את מחיתם בכפרים, שישובם צפוף מאד גם בלעדי זאת וסובל עוני ומחסור. בראשית תקופת הרכושנות התעשינית נעשית הודו בעל־כרחה לארץ חקלאית גרידא, המייצרת חמרים גלמיים ומביאה מחו”ל תוצרת מעובדת. עובדי־האדמה מתרוששים עד כדי כך שבשנת 1850 אין ההכנסה היומית הממוצעת בהודו הבריטית נאמדת אלא בשני פנסים לגולגולת. בתנאים כאלה אין ידם משגת אלא לקנות סחורה המונית וזולה, היא הסחורה שיש בידי התעשיה האירופית הצעירה לספק בזמן ההוא.

וכן הולכים ומשיגים את המטרה שלמענה משעבדים את עניני ההודים, וערך האכספורט מבריטניה הגדולה להודו הולך וגדל:

|־-־–־–|־-־–־–| |בשנת 1814 | 826,000 לי"ש| |בשנת 1832 | 3,600,000 לי"ש| |בשנת 1843 | 6,500,000 לי"ש| |בשנת 1850 | 8,000,000 לי"ש|

בשמונת המליונים מש' 1850 תפס האכספורט של אריגי הכותנה בלבד 5,2 מיליונים. בש' 1913 שלחה אנגליה סחורות להודו ב־83,5 מיליונים לי“ש. בש' 1919 עוד הגיע ערך האכספורט של אריגי כותנה בלבד ל־30,5 מיליונים לי”ש. מספירם אלה אינם גדולים כל־עקר לעומת אוכלוסי הודו, ואפליו אם תמדד תצרכתם באמת־מדה צנועה ביותר. מכל מקום עובדה היא שקליטת השוק ההודי נעשתה לגורם מכריע בהתפתחות התעשיה הבריטית. ערכה של הודו באכספורט הבריטי בכלל גדול באופן חזק:

|־-־–־–|־-־–־-| |בשנת 1820 | 8 אח‘| |בשנת 1830 | 13 אח’| |בשנת 1840 | 18 אח‘| |בשנת 1850 | 25 אח’|

אף בתקופה שלאח"כ גדול היה ערך השוק ההודי באכספורט מאנגליה למושבותיה:

|־-־—|־-־—| |בשנת 1870־1861 | 37,6 אח‘| |בשנת 1880־1871 | 30 אח’| |בשנת 1887־1881 | 37 אח‘| |בשנת 1905־1904 | 46,8 אח’| |בשנת 1913 | 42,5 אח'|

צרכי האימפורט של אוכלוסי הודו מוצאים את ספוקם כמעט רק ממקור האכספורט הבריטי, ואף בסוף המאה הי"ט עוד מספקת אנגליה מ־⅔ ועד ¾ מכל הסחורות המובאות להודו (בשנת 1913 – 66 אח': האימפורט הכללי 127.5 מיליון לי“ש, מהן בחלקה של אנגליה 83.4 מיליונים לי”ש).

התפתחות זו משתקפת מצד שני גם באכספורט הכותנה הגלמית מהודו לאנגליה, אם כי ערך האכספורט ההודי אינו מגיע למקום כה חשוב במסחרה הכללי של אנגליה, והוא נתן לשנויים ותנודות מפעם לפעם. בשלש השנים 1816־1814 הובאו לאנגליה מהודו בס“ה 17,000 חבילות כותנה, ואלו בשלש השנים שלאחריה קפץ פתאום האימפורט הזה ועלה ל־551,000 חבילות. אף האכספורט מארצות־הברית לאנגליה בתקופה הנ”ל לא היה גדול מזה, ויש גם שלא הגיע אליו. ואולם בתקופה שלאחריה יורד פתאום פלאים האכספורט ההודי לאנגליה, ובש' 1846 אינו מגיע אלא ל – 46,000 חבילות. הסבה לכך מצד אחד – שיטת־המכס הבריטית. ועדה אחת בבומביי, שהשתתפו בה באי־כח לשכות־המסחר ופקידים, מחשבת באותה השנה כי מקאנדי אחד (784 פונט) של כותנה, שמחירו בבומביי 80 רופיות, גובה הממשלה לא פחות מ־48 רופיות מכס ומסים, ונמצא שבשביל כל גורמי הייצור והממכר, החל באכרי סוראת וכלה בסוחרי בומביי, לא נשארו אלא 32 רופיות, או 4/3 פני לפונט כותנה. מצד שני – אין התעשיה האנגלית מרוצה ביותר מאיכות הגלם ההודי:

ג’ון ברייט מספר באחד מנאומיו את המעשיה המענינת בדבר אספת המתודיסטים שנתכנסה בימי מלחמת־האזרחים באמריקה. תעשית לאנקשייר רעבה מאד לכותנה בימים ההם, והכומר מתפלל לשובע של כותנה בשביל האוכלוסים הנענים באזור התעשיני שלו. אך קול אנחה פורץ מעומק לבו של אחד המקשיבים: “הו אלהים, רק לא מסוראת!”..

אבל – בהשפעת כמה תקונים בשיטת המכס וירידה פתאומית ביבול הכותנה האמריקנית מתחילים שוב להתרחב שטחי הכותנה בהודו. בש' 1859 שלחה הודו לאנגליה כחצי מיליון חבילות, ובש' 1861 עלה האכספורט למיליון. (בערב מלחמת־העולם שלחה הודו לאנגליה כותנה בסכום 30־25 מיליון לי"ש לשנה). אין צורך לומר מה היו תוצאות העליה החזקה הזאת, של בקוש הכותנה באנגליה, בשביל “הרוחה” והבטחון הסוציאלי של עובדי־האדמה בהודו.

הירידה הסוציאלית והכלכלית של המוני האוכלוסים בהודו החמירה עוד יותר בגלל השיטה הכספית המאחדת, אשר שמשה מעין “נופך” לפרוצס הדלדול הכלכלי. באמצע המאה הי“ט הגיעה הכנסת־המסים השנתית, שנסחטה מתוך המשק ההודי, לשלשים מיליון לירה בערך, ובן 13־12 מיליון ממסי קרקעות בלבד. ואם קצרה יד עובד־האדמה מלשלם את המסים במועדם – היה דינו – כנהוג במשק המזרחי במקרים כאלה – לנפול לידיו של נושך־נשך ולשלם לו רבית בשעור 60־50 אח'. מרשתו של זה לא יכול, כמובן, להחלץ על נקלה. וככל אשר הרחיבה הממשלה את תכנית עבודותיה הצבוריות ומפעלי־הפתוח הטכניים – כן הלך והכביד עול המסים. מפעלי ההשקייה החדשים עלו אמנם בהרבה, מצד שכלולם הטכני, על הבארות הפרימיטיביות של הודו. ואלם תשלומי־המסים שנגבו לטובת המפעלים החדשים היו כה גבוהים, שהמתוק נהפך לעז, ומאזן המשק של עובד־האדמה בהודו הועמד בסכנה גדולה עוד יותר. ואחרי כל אלה לא הספיקו הכנסות השלטון בהודו כדי לכסות על הוצאותיו. כל פעם היה צורך להזקק למלוות חדשות, שעול הרבית שלהם היה חוזר ומכביד על שכם אוכלוסי הודו. הסכום הכללי של חובות ההנהלה בהודו התחיל עולה בקביעות: מ־25 מיליון לי”ש בש' 1825 עד 34 מיליון בש' 1829, 44 – בש' 1849 וחמשים מיליון לירה באמצע המאה הי“ט. מהסכומים הללו, שעפ”ר היו משיגים אותם בשוק־הכספים הבריטי, שלמו דיבידנדה לבעלי־המניות הבריטיים (בשש־עשרה השנים 1851־1835 שלמו 10,080,000 לי"ש), וגם פנסיה לפקידים בריטיים, שנזדקנו או פוטרו. עודף־האספורט, הבולט במאזן המסחרי של הודו אף בתקופה זו (בש' 1851 – 6,6 מיליונים לי"ש) אינו בתנאים אלה אלא ראיה נוספת לפרוצס הסחיטה הכלכלית. הודו משלמת בחמריה הגלמיים את חובות־החוץ, שתמורתם אין היא יכולה לקבל שום אימפורט.

אולם גם התפתחות זו, הנובעת מתוך חוקי התנועה של המשק הכלכלי, מתוך ההכרחים הפנימיים שלו – מגיעה סוף־סוף לבין המצרים. ההון התעשיני בהודו – כנהוג בתנאים כאלה – נוטה להפוך את המשק החקלאי למשק מסחרי, להרוס ע“י אימפורט המוני את ענפי־המלאכה המקומיים ולדלדל את משק האכרים ע”י מכס ומסים. למטרה זו הריהו מנהג את השכלולים הטכניים, את דרכי־החבור המודרניים, וכד'. ואולם דוקא ע“י כך נוצרים אותם התנאים, המכשירים את המעבר ממשק מסחר פשוט למשק רכושני: נוצר המון פרולטריון, המוכרח למכור את עצמו בשוק העבודה ומתרגל לספק את צרכיו בתוצרת המונית זולה. סוף־דבר שבאחרית המאה הי”ט מתחילים כבר להתפתח בהודו גופא נצני תעשיה רכושנית, כאשר נראה עוד להלן.

ההיסטוריונים החדשים של המעצמה הבריטית ממאנים להודות כי אותה תנועה של מתן עצמאות למושבות בריטניה, של חופש־המסחר ושיטת Laissez-Faire מצד הבורגנות שכורת־הנצחון, – אינה נובעת אלא מתוך עיפות קולוניאלית, מתוך רוח האדישות והיאוש, שהתחילה רווחת בתקופה ההיא, בנוגע לעתידה של מעצמה קולוניאלית מעבר־לים. רוח זו חודרת למעשה לתוך כל עולם המחשבה והמגמות הפוליטיות בזמן ההוא, אם כי לא קשה למצוא בדברי הויגים הנלהבים ציטאטות, המבליטות גאוה אימפריאלית ותקוות נועזות לעתיד. אולם בש' 1872 אומר כבר דיזרעאלי:

“שום מאמצים לא היו כה תמידיים, כה חרוצים ומלאי מרץ וחריפות – כמאמצי הליברליזם לפורר את האימפריה הבריטית… ההשקפות המפולפלות הללו נתקבלו בארץ מתוך האמתלה של מתן הנהלה עצמית” (קובץ הנאומים כרך ב‘, עמ’ 530).

יש בדברים אלה משום עקיצה מפלגתית יתרה, ואום בעקרם נכונים הם בלי ספק במה שנוגע למגמת הפוליטיקה הקולוניאלית בימי הליבראלים ממאנשסטר. פאלמרסטון, אירל גיי ובני דורם, שנהירים היו להם כל פרטי הפוליטיקה הקאבינטית באירופה, ראו במושבות מעין “סרח העודף”, ושמחים היו להמנע מבלבולים ולקמץ ככל האשפר בהוצאות לעניני המושבות. ואולם אין לעקם את פני הדברים עד כדי לחשוב שמלחמת המתישבים לעצמאות פוליטית, – מלחמה שהקיפה גם את מושבות קנדה ואוסטרליה, גם את מושבות הכף וזילנד החדשה, – היתה ענינם החיוני של המתישבים יום־יום. הרבה יותר ממה שהעסיקה הפוליטיקה את חלוצי־ההתישבות הפרימטיביים ברוב השנים הללו – העסיקה אותם המלחמה באיתני־הטבע התקיפים, ושאיפה אופינית לבני המושבות–לצבור הון מהר ככל האפשר. הרחק משאון השוק ובהח“ר בערי התעשיה מוכרח המתישב בקנדה לפלס לו דרך ביערות־בראשית, מוכרח האוסטראלי להלחם בבצורת, או לעזוב את משכנו ולהסחף בבהלת־הזהב לערבות ציה, מוכרח המתישב בזילאנד החדשה ובדרום־אפריקה לעמוד על משמר רכושו במלחמה קשה עם ילדי המקום, אנשי־מלחמה נועזים. בכל מקום ומקום נועדו למתישב החדש חבלי מלחמה קשה על קיומו בארץ החדשה, ועליו להסתפק במועט ולהתרגל לארחות־החיים הזעומים בעיר הקולוניאלית הקטנה, עם בתי־העץ שבתוכה. ואם בתנאים כאלה יכלה בכ”ז להתפשט תנועת מלחמה לבטול שיטת מושבות־הכתר, שהיתה קובעת לפי דוגמא ישנה אספת נבחרים ושלטון מוציא לפועל הכפוף למיניסטריון בלונדון ואינו אחראי כלל כלפי אספת הנבחרים – הרי שהיו גורמים מקומיים לכך, או שהאדישות ורוע ההנהלה שלה מיניסטריון בלונדון היו גדולים עד כדי כך שלא היתה דרך אחרת.

קאנאדה, שתנאי מצבה היו מסובכים ביותר, היתה הפותחת בהתרת הסבך. בזמן קצר בערך ובדיוק של חוק מדעי מביאה כאן שיטת מושבות־הכתר לידי אותם התנאים, אשר גרמו לפני חמשים שנה לנתוק י“ג המושבות. אופני השלטון מתנהלים בשני המחוזות בכבדות נוראה. סכסוכים תדירים פורצים בין המושלים והמועצות הקולוניאליות ובין שני הבתים של הפארלמנטים הקולוניאליים. אספות הנבחרים הבליטו את עמדתן התקיפה וסרבו לאשר תקציבים הכרחיים. התפתחותן הכלכלית של המושבות נעצרת מחוסר דרכי־חבור, משטרה ומוסדות מתוקנים של משפט וחנוך. המהגרים, שאין דואג להתישבותם, מתחילים לעבור לארצות־הברית, מקום שם נמצאו אנשים הזוממים תכניות־ספוח. ביחוד נתחדדו היחסים במחוז קוויבק, שבו רבתה המתיחות בגלל נגודים לאומיים: רוב האוכלוסים וחברי אספת הנבחרים של המחוז היו צרפתים, והשלטון – בריטי. הצרפתים של קוויבק התחילו מתכנים תכניות של התבדלות. בשני המחוזות – יד האלמנטים הראדיקליים על העליונה. בשנת 1837, השנה הראשונה למלכות ויקטוריה הצעירה, פורץ המרד בקנדה העליונה והתחתונה, בקרבת פאפיניי ומאקנזי. אמנם, את המרד המזוין הזה מצליחים לדכא על נקלה, המשטרה בשני המחוזות מוסיפה להיות לויאלית, הכרמים הקתוליים והאנגליקניים שוללים את המרד, וראשי המורדים נאלצו לברוח אל מעבר לגבול. ואעפ”י כן לא נפתרה הבעיה ע"י כך. כדי למצוא פתרון, שאין בו משום “חיי שעה” בלבד ממנה ממשלת הויגים את אחד מחבריה, את לורד דורהאם הראדיקאלי, למושל בעל שלטון בלתי מוגבל כמעט. לפי תארו הרשמי היה זה מושל לכל מחוזות צפון־אמריקה הבריטית (פרט לניו־פאונדלנד), ונציב העליון לענינים מיוחדים בקנדה העליונה והתחתונה.

אמנם, לורד דורהאם נחל כשלון, בגלל מזמות אויביו באנגליה, וכעבור חדשים־מספר הודח ממשרתו ע“י המיניסטריון אשר מנהו; ובכ”ז הספיקו לו ימי שלטונו כדי לחוקר יפה את המצב ולחבר את הדו“ח המהולל על קנדה, שהוא אחד המסמכים הקלאסיים בספרות הפוליטיקה הקולוניאלית. דו”ח זה מכיל לא רק את שתי ההצעות שנוהגים להדגישן תדיר: למסור את הענינים הפנימיים של המושבות לשלטון האחראי בפני בית־הנבחרים, שתפקיד המושל כלפי בית־הנבחרים לא יהא אלא כתפקיד הקונסטיטוציוני של המלך באנגליה, ומלבד זה – לשים קץ לניגודים הלאומיים שבין הצרפתים והאנגלים, ע“י יסוד פרלמנט משותף, שבו יהיו שני העמים מיוצגים במדה שוה. יתר על כן: בהשפעת שני ידידיו, אדוארד גיבון וייקפילד וטשארלס בולר, הלוחמים המצוינים להתישבות תכניתית, אשר לוו את דורהאם בשליחותו לקנדה, כולל הדו”ח הנ"ל גם דרישות בדבר השארת ההשגחה על האדמה הממלכתית ברשות הממשלה המרכזית, וגם רמזים להצעה בדבר ברית־מכס בריטית. רק בתקופה מאוחרת נתברר כי יש כאן סתירה יסודית. כי כל תכניות הפתוח וההתישבות הולכות ומתבטלות בגלל עניניהם המעמדיים של בעלי הקרקעות הקולוניאליים, הנשענים על זכותם להנהלה עצמית.

הוראות דורהאם בדו“ח שלו נתגשמו בפועל ע”י השלטון המרכזי, מקצת – ע“י חוק קאנאדה מש' 1840, ורובן – ע”י פקודה שנתנה למושלים שיכוננו מכאן ולהבא את המיניסטיון לפי דוגמת אנגליה מתוך רוב הפארלמנט הקולוניאלי ויקבלו את ההחלטות עפ"י הוראות הקאבינט שלהם. השיטה החדשה הועמדה בנסיון כעבור עשר שנים אחרי המרד, בימי לורד אלגין, הקאבינט מקאנאדה ורוב חברי הפארלמנט דורשים פצויים כספיים בעד הרכוש שנחרב בימי המרד ב־1837. הלויאליסטים הנרגזים רואים בדרישה זו מעין פרס בעד המרד, והם דורשים מהמושל להשתמש בזכות ויטו. אולם לורד אלגין ממאן לסור מדרך הפוליטיקה החדשה, אף לאחר שנשרף בית הפארלמנט במונטריאל וגם הוא עצמו היה נתון לסכנת איומים מצד האספסוף. מאז ואילך היתה רק אספת־הנבחרים הקולוניאלית אחראי בשלמות להחלטותיה, ובמשטר עצמאי זה אין תפקיד המושל אלא כתפקיד השליט הקונסטיטוציוני של אנגליה. כעבור עשרים שנה, בתקופה השניה של העיפות הקולוניאלית בבריטניה, נוצרה ברית מאוחדת של כל המושבות הבריטיות בצפון אמריקה (פרט לניו־פאונדלנד), שהיא עקר הדומיניון הנוכחי. הדבר נתגשם ביחוד מחמת לחץ הסכנה של ספוח לארצות־הברית, אשר נסו לא־פעם לקרוע מקאנאדה את האזורים הפאציפיים.

כדאי לציין שבעקר הקונסטיטוציה שלה הלכה קאנאדה בעקבות אנגליה, ולא בעקבות הרפובליקה של ארצות־הברית, הסמוכות לה. חוקת ארצות־הברית מיוסדת, כידוע, על שיטת חלוקת השלטון. המועצה המחוקקת והאכסקוטיבה, הן במידנות בודדות והן בברית כולה – אינן תלויות זו בזו, והן נבחרות ישר ע“י האוכלוסים; המדינות הבודדות של הברית – מדינות עצמאיות הן, המקנות לממשלה המרכזית זכויות מפורשות ומסוימות. מכל זה לא נמצא דבר בהתפתחות החוקה הקאנאדית, שנעשתה בהרבה מעין דוגמא לשאר ארצות־ההתישבות הבריטיות, בהוסד הברית הקאנארית נעשות המושבות הבודדות לא למדינות מאוחדות, כי אם למחוזות, הכפופים בכל לממשלת הברית; הן במחוזות והן בדומיניון כולו היה השלטון המוציא לפועל מתמנה מתוך רוב החברים של בית־הנבחרים ותלוי א”כ בו.

במהלך ההתפתחות בשאר ארצות־ההתישבות הבריטיות והמעבר מהנהלת־הכתר לשלטון עצמאי היה טבוע עפ“ר בחותם הדוגמה הקנדית. חוגי הבורגנות המסחרית והתעשינית, הכובשים לידם את רסן השלטון באמצע המאה הי”ט, מודים בהחלט בזכות המתישבים לסדר על דעת עצמם את עניניהם הפנימיים, ואף לחוקק לעצמם חוקים ותעריפי־מכס. בש' 1852 נותן הפארלמנט הבריטי למושבות אוסטראליה את זכות לכונן מועצות מחוקקות לפי שיטת “בית נבחרים אחד”, אשר בהן תקבע דמות חוקתן בעתיד. רק למערב אוסטראליה לא נתנה זכות זו, לפי שכאן הורגש מחסור בפועלים, ובנגוד למושבות הסמוכות לה לא רצתה לותר על אימפורט ענושים. לפיכך לא ראו אותה עדיין כמוכשרת לשלטון עצמי. כל המועצות הללו מחליטות עפ“”ר להנהיג את השיטה הבריטית – שני בתי־מחוקקים, שלפניהם אחראית ממשלת המניסטרים.

בש' 1854 מנהיגים שיטה זו גם בזילאנד החדשה. ההבדל העקרי בין מהלך ההתפתחות באוסטראליה ובקנדה הוא זה שבאוסטראליה היו מגמות הבריטיות רפות הרבה יותר מאשר בקאנאדה. מושבות אוסטרליה מתפתחות לאורך רצועת־חוף ארוכה, וכל פנים המדינה הוא ערבה שוממה, כי כל אחת מהן נמשכת בעקר לאחד החופים, שהוא המשמש לה גם עיר הבירה. סכנת ספוח או התנפלות אינה נשקפת לאוסטראליה הרחוקה, על כל פנים – לא בתקופה זו, ולא מארץ יאפאן, הנמצאת אז עוד בתקופת תרדמה של ימי־הביניים. עוד זמן רב בולטת ע“כ במושבות אוסטראליה מגמת ההתפתחות האוטונומית, דרום־וולס החדשה מוצאת כי ארוכה ביותר רצועת־החוק שעלתה בחלקה; ויקטוריה בדרום וקוינסלנד בצפון נקרעות ע”כ ממנה ונעשות למושבות העומדות ברשות עצמן, יש זוממים אז אף לחלק את קוינסלנד לשנים. כעבור שנים רבות, בהוסד קהלית אוסטראליה, מקבלות המדינות זכויות אוטונומיות וחרות־תנועה במדה גדולה הרבה יותר מאשר בקאנאדה.

לעומת זאת הולכת זילאנד החדשה עפ“ר בעקבות קאנאדה. שני האיים הגדולים, הקרובים זה לזה, נבדלים עפ”ר במגמותיהם. בתחלה נושאת המושבה אופי של ברית־גלילות רופפת למדי, וכעשרים שנה נמשכת המלחמה בין חסידי המרכזיות והאוטונומיה הגלילית, עד אשר בימי סיר יוליוס פוגל מנצחים חסידי המרכזיות, והגלילות הבודדים אינם זכאים עוד להיות כל אחד חטיבה פוליטית בפני עצמה.

המושבה הבריטית היחידה, שקלטה מתישבים אירופיים, וזכות לשלטון עצמי טרם נתנה לה, היתה דרום אפריקה. הסבות לכך היו קודם־כל – הנגודים הרבים שבין בני סוגי מתישביה האירופיים, הבורים והאנגלים; יחסי האיבה ביניהם הלכו וגברו, ונוספה עליהם גם בעית־הילידם המסובכת. ההתמרמרות על דרכי השלטון הלונדוני ועל ההתערבות היתרה של חבורת־המיסיון הבריטיות, שהשפעתן באנגליה לא היתה קלה כלל, מביאה בש' 1836 לידי ה“טריק” (עקירה מן המקום) הגדול: הבורים, הם ונשיהם וטפם, רותמים את עגלות־הבקר הגדולות ועוברים את נהר האוראני והואאל כדי לתקוע להם יתד במקום חדש, מעבר לרשות השלטון של הפקידות האנגלית, ולכונן להם רפובליקה עצמאית. תגובת אנגליה על זאת, בהתאם לרוח התקופה ההיא, נתגלתה בשורת מעשים מפוקפקים, מלאי סתירות וסחרי מטרה; תוצאתם יכלה להיות רק – שואה. קודם־כל הבאי ה“טריק” הגדול לידי ספוח נאטאל, למורת רוחם של הויגים, שהיו מסכימים לותר על כל שאר נפות ההתישבות בדרום־אפריקה (מלבד קייפטון, משענת הצי). הבורים הגולים היו בתחלה עזובים לנפשם. ואולם אח“כ נסו, בהשפעת חוגי המיסיונרים, להקים מדינות־בינים אחדות – של ילידים או אוכלוסים מעורבים – בין אזורי הבורים והאנגלים. כעבור זמן־מה סופחו טראנסואל ומדינת אורניה, ואולם מחמת סכסוך שפרץ אח”כ חזרו והודו בעצמאותן. בינתים נתכונן במושבת הכף, בש' 1854, בית־נבחרים. וזכות הבחירה נתנה אף לילידים, אם רק היה להם הרכוש הדרוש עפ,י החוק. סיר גאורג גריי, שנתמנה למושל מושב תהכף, לאחר שהשתתף ביסוד החוקה של זילאנד החדשה, ערך תכנית לאחוד עם מושבות הבורים; האחרונים קבלו ברצון רב את התכנית הזאת, שנועדה לזכות את אזורי הבורים באוטונומיה רחבהח, כדוגמת זילאנד החדשה. אולם משרד המושבות חשש לכל תכנית־אחוד עם הבורים, ולורד קארנאבון – סגן מזכיר המושבות – קרא לגריי בשם “אדם מסוכן”. מושבת טראנסואל חזרה ונסתפחה, לאחר שבין הילידים, וביחוד – בקרב שבט הזולים, הורגשה תסיסה מסוכנת.

אף הליבראליזם העיוני בזמן ההוא לא הרחיק, כמובן, לכת עד כדי שיואיל לזכות בשיטה פארלמנטרית אנגלית את המושבות הבריטיות, שמלבד הפועלים הילידים או המשוחררים נמצאה בהן רק שכבה דקה של נוטעים אירופיים. איי מערב־הודו הבריטית ראו מהדוגמה המופתית של האיטי מה צפוי להם, אם תנתן זכות שלטון עצמי לרוב אוכלוסיהם, עבדים־כושים לשעבר. מושבות אחרות, כגון גיבראלטאר, מאלטה או עדן, היו נקודות־משען צבאיות, ואי־אפשר היה להסתלק מההשגחה עליהן. אעפ"י כן נמצאו מדינאים מרחיקי־ראות, שהתנשאו מעל לרוח הזמן ותפסו כהוגן את מהלך ההתפתחות לעתיד. דבר זה אנו למדים מתוך הכרזת סיר תומאס מנרו, אחד מגדולי האדמיניסטראטורים הבריטיים בהודו. עוד בש' 1824, בשעה שביתר ארצות אירופה עלתה הריאקציה כפורחת, היו דבריו על עתידה של הודו לאמור:

“עלינו לראות את הודו לא כמושבה זמנית, אלא כמושבה תמידית, עד בוא יום והילידים יעזבו את הבליהם ואת משפטיהם התפלים ויהיו מוכשרים להתנהל בעזרת שלטון עצמי משלהם. אם בוא יבוא יום כזה – יהא טוב ונוח לשתי הארצות שהשלטון עצמי משלהם. אם בוא יבוא יום כזה – יהא טוב ונוח לשתי הארצות שהשלטון הבריטי בהודו יסתלק קמעא־קמעא. אין כל טעם להתיאש מאפשרות השנוי הזה בעתיד. היו ימים ובאנגליה גופא היה שנוי כזה בבחינת דבר נואש, כשם שהוא כעת בהודו. אם נתבונן ונראה עד כמה נשתנה אופין של האומות בהשפעת השלטון – אחדות ירדו ממרום התפתחותן עד עפר, בה בשעה שאחרות עלו משפל המדרגה לפסגת התרבות – נוכח כי אין כל ספק שאם נמשיך בתמידות את פעולותינו – נשפר במשך הזמן את אופים של נתינינו ההודיים, עד כדי כך שיהיו ראויים לשלטון עצמי וגם ידעו להגן על עצמם”.

הצעד הראשון בדרך זו היה – מתן זכות לכל ההודים, ללא הבדל גזע ודת, לקבל משרות במנגנון ההנהלה והמשפט של המדינה. אבל רוח הכתאות של הפקידים הבריטים־ההודיים עצרה מאד את מהלך ההתפתחות, זו שהתחילה לסול לה דרך רק בהשפעת רבוי המשכילים ההודיים, קבלו את חנוכם באנגליה. אף בשנת 1892 לא נמצאו (לפי רשימת ההודי פראמאתא נ. בוזה) בפקידות השלטון האזרחי בהודו אלא 21 הודי, מבין 939 פקידים.

 

ה    🔗

פעולת־ההתפשטות היחידה בתקופה זו, מצד מעצמה אירופית, לשם רכישת שטחים חדשים להתישבות “הלבנים”, היא – כבוש אלג’יר ע“י צרפת. למעשה לא היתה צרפת נתונה אז לשום לחץ מיוחד, אשר ימריץ אותה לכבושים קלוניאליים חדשים. צרפת עוד הוסיפה להיות ברובה ארץ החקלאות האינטנסיבית, כזעירה כבינונית, ואוכלוסיה מצאו בהם פרנסתם, במלחמות נאפוליאון נהרגו רבים מהאכרים הצעירים, וכל סכנה של עודפי אוכלוסים היתה רחוקה מאד מכפרי צרפת. ענפי המלאכה והתעשיה הצעירה, שהתחזקו והתפתחו בקביעות עוד בימי נאפוליאון, היו מעתה נתונים לסכנת ההתחרות של התוצרת הבריטית (תחלה לא רחפה עליהם סכנה זו, בגלל ההסגר הקונטיננטאלי) ונלחמו על קיומם. הבורבונים מתקופת הריסטאווראציה התיחסו באדישות, ואף בשנאה, להרפתקאות קולוניאליות. מובן שבכ”ז נעשה נסיון להשיג את סן־דומינגו, שהיתה פעם שייכת לצרפת. אולם נסיון זה עלה בתוהו, מחמת התנגדות הכושים וגם מחמת סרובן של ארצות־הברית, שכידוע לא הגו חבה יתרה להתפשטות ההשפעה האירופת באדמת אמריקה. צרפת הוכרחה, אפוא, להסתפק בהבטחת תשלומי פצויים מצד הרפובליקה הכושית. (דרך־אגב יצוין שההבטחה נשארה בגדר הבטחה בלבד…).

ואולם אחרי כל אלה היתה צרפת בכ"ז ארץ בעלת עבר קולוניאלי גדול. פריחת האימפריה הבריטית השניה עוררה תקוה בקרב החוגים הפאטריוטיים של צרפת, כי מדינה זו תשוב להיות מעצמה קולוניאלית. ודוקא שעה זו היתה שעת־הכושר לכבושים קולוניאליים חדשים, לאחר שאנגליה – המעצמה הימית והתעשינית – התיחסה באדישות לעניני כבושים קולוניאליים, אם רק לא היתה להם נגיעה ישרה לעניני בריטניה. מלבד זה – כל כמה שנתרופף בטחון הבורבונים בביתם, וכל כמה שגברה שאיפתם להסיח את דעת־הצבור מהענינים הפנימיים, כן גבר חשקם להרפתקאות קולוניליות. בתהלת הנצחונות בארצות רחוקות בקשו לכסות על קלון הממשלה במדינה גופא. אבל כל זה היה ללא הועיל, כי אנגליה, שראתה בצרפת אויב מדור־דור, עמדה על המשמר דוקא כדי מנוע את שאיפות ההתפשטות של צרפת. הנסיון הרופף להגשים את החלום הישן על מאדאגאסקאר צרפתי, עלה בתוהו, כי האנגלים ראו בנסיון כזה סכנה בדרך המסחר עם הודו. ולפיכך נזדרזו לעשות יד אחת עם הילידים ולזיינם כהוגן, רק לאחר שהוברר מתוך מסבות הפוליטיקה האירופית כי יש צורך בהסכם צרפתי־אנגלי – הוכשרה הקרקע לפשרה בענינים הקולוניאליים.

מסבות כאלה נתגלו בסוף שנות העשרים של המאה הי“ט, וממשלת צרפת נצלה את ההזדמנות הטובה הראשונה כדי לבצע את תכניתה, שנתקלה עד כה בהתנגדות נמרצת מצד אנגליה. תכנית זו היהת – כבוש אלג’יר, שלא היתה רחוקה ממארסיל אלא מהלך 30 שעות ע”פ הים. ארץ זו, שנקרעה מהמשכה הצפוני בתוקף גורמם גיאוגרפיים, עמדה זה מאות שנים בקשרי־מסחר עם צרפת ונראתה כנועדה לספוח ע"י המעצמה האירופית, החזקה שבכל ארצות הים התיכון. בדרכים שונות משכה צרפת לעצמה זה כבר את המונופול של משית קורלים, וגם הובטחו לה הקלות מבחינת התישבות בשכר תרומה שנתית. והנה, בפרוץ סכסוך בין ממשלת צרפת ובין הבנק היהודי בקרי את בושך, שלמעשה היה הוא השליט באלג’יר, משתמשת צרפת בתואנה זו כדי להוריד בחוף אלג’יר 30,000 איש ולהתחיל בכבוש אזורי החוף. ביולי 1830, בדיוק בשעת מהפכת יולי בפאריס, שהביאה קץ לשלטון הבורבונים בצרפת, נכבשה בירת המושל באלג’יר, הווא עצמו נלקח בשבי.

אולם פעולה זו בלבד לא הכריעה עדיין כלל בשאלת עתידה של אלג’יר. זמן רב נדמה היה שצרפת אינה מותרת על אלג’יר רק משום שדבר זה עשוי לערער את סמכותה ולפגוע לרעה באשראי הנתן לה. עוד עשרות בשנים נמצאת הפוליטיקה של אלג’יר במזל ספקות ותנודות, שמקורם היתה רק האדישות הגמורה כלפי בעית אלג’יר. צרפת הססה זמן רב ולא ידעה אם תצא מאלג’יר לגמרי, או תחזיק ברשותה רק את אזור החוף, או תכבוש את כל השטח, או תותר על כולו ותמסרנו לממלכה אחרת תמורת פצויים, או תיסד שם מדינה ערבית בחסות השלטון הצרפתי, או תנהל שם פוליטיקה של התישבות תכניתית ותתחיל בפעולות פתוח כלכלי רחב־מדות. היחידים שצדדו בתחלה בזכות הכבוש, היו צירי האחוזות הדרומים (אשר יצגו את עניני המסחר בים התיכון) והמפלגה הצבאית; אולם שניהם הסתפקו בהחזקת הכבושים הקימים ולא היו מעונינים בחדירה לפנים המדינה. מפלגת החקלאים, יורשי הפיזיוקראטים, שעד 1840 היתה לה הדעה העקרית בפארלמנט הצרפתי, התנגדה בהחלט לכל שיטת התפשטות קולוניאלית. שום איש מחכמי־הכלכלה הצרפתיים בדור ההוא (פרט לסיסמונדי) לא תמך להלכה בתנועה הקולוניאלית, ובעיני הקהל לא היתה אלג’יר אלא מעמסה כבדה ו“מקור” של תגרות וקרבות עם עבד־אל־קדר. כולם כאחד היו מלאים מרוח האמרה שנסרה בזמן ההוא, כי אלג’יר היא ערבת ציה, שרק אויר ימצא בה, וגם הוא מושחת“… אמנם, ועדת־חקירה מש' 1834 החליטה שיש להחזיק שם בשלטון הצרפתי, ואולם החלטתה זו נתקבלה כמתוך אונס. עד שנת 1847 לא פסקו המהומות מצד שבטי עבד־אל־קדר. נסיונות ההתישבות סלבו לא רק מחמת האקלים הקשה ורוע התנאים הטבעיים, כי אם גם מחמת ההתנפלויות התדירות של הערביים. בעשור הראשון נושבו ע”י השלטון באופן “רשמי” בס“ה 316 משפחות. נקל להבין עד היכן הגיעו ההפרעות, אם בכפר אחד נהרגו ע”י הילידים 36 מתישבים במשך שש שנים, וכמספר הזה גם נכבשו לעבדים, ועל כל אלה עשתה גם הקדחת שמות והכריתה יותר מרביעית האוכלוסים. המתישבים הראשונים באדמת מיטידשה הפוריה נאלצו להלחם קשה בבצות, ולא יפלא שגינראל דיביבייה Duvivier ) ציין בש' 1841 את הסביבה הזאת, הפוריה עכשו, בשם “קן מחלות ומות, ארץ תנים ושודדים ערביים”.

בתקופה שלאחר־כך, עד הכנעת עבד־אל־קדר, נעשו בימי שלטונו של ביג’ו (Bugeaud), – איש מלחמה וחקלאי גם יחד, – כמה נסיונות־התישבות רבי־ערך, שהיו מבוססים על הרעיון של התישבות צבאית, כלומר – צרוף של משמעת צבאית ואכרות עצמאית. אולם תכניתו עלתה בתוהו, כי הממשלה לא האמינה בהתגשמותה. סכום האשראי, שנדרש על ידו (3 מיליונים פראנק), לא נתן לו, והוא נאלץ להתספק במועט. ואעפ"י כן, כבשאר מקרים ממין זה, היו נסיונות־ההתישבות שנעשו בהנהלות רבי־ערך להתפתחות ההתישבות הצרפתית בעתיד ולברור דרכיה הנכונים.

בימי נאפוליאון השלישי גברה עוד יותר האדישות כלפי עניני אלג’יר, וההתישבות הרשמית הלכה ונצטמצמה. קיסר גרמניה זמם כל מיני תכניות פוליטיות. הוא ציין את אלג’יר לא כמושבה, אלא “כמלכות ערבית”. בש' 1863 דרש להפסיק את הפוליטיקה של דחיקת רגלי הילידים לפנים המדינה המדינה, על מנת לפנות מקום להתישבות צרפתים. וכן דרש להודות ברכוש הקרקע של השבטים הערביים ולחלקו ביניהם. התכניות הללו רפו עוד יותר את ידי המתישבים הצרפתיים, אשר הגיעו בינתים לאלג’יר. למרבה הרעה באה מכת הארבע, בצורת וחולירע. וכשנתמנתה בש' 1869 ועדת־חקירה חדשה, כדי לברר את המצב באלג’יר, סכמה זו במורת־רוח רבה את מאזן 40 השנים הראשונות לשלטון צרפת באלג’יר. המושבה עלתה לצרפת ב־150,000 חיילים צרפתיים, וכמספר הזה מתישבים, ואחרי כל אלה מנה הישוב האירופי באלג’יר בס"ה 225,000 נפש (בש' 1871), ובהם – כמאה אלף צרפתים. ואשר למתישבים האירופיים שנאחזו בקרקע – לא הגיע חלקם אף לחצי המספר הכללי.

כאן משתקפים ברור תנאי הייצור והמשק של צרפת. במדה שהיתה בכלל בזמן ההוא תנועת הגירה מצרפת לאלג’יר, גרמו לכך סבות פוליטיות או תנאים בלתי־רגילים בעולם החקלאות הצרפתית. בראשית צמיחת האינדוסטריזציה בצרפת, בשעה שעוד טרם נמצאו פועלים “יתרים”, שהתעשיה הצעירה לא יכלה לקלטם, וגם שאלת ממכר התוצרת עוד לא היתה כה חמורה – היתה גם צרפת רחוקה מפוליטיקה של התפשטות קולוניאלית.

גורמים כנ“ל – פוליטיים או חקלאיים, שעוררו תנועת הגירה מפורשת מצרפת לאלג’יר, – בלטו שלש פעמים במשך התקופה הנדונה. פעם ראשונה – בימי התסיסה המהפכנית, לפני שנת 1848 ולאחריה. בימים ההם הגרו לאלג’יר רבבות צרפתים, ובהם מהפכנים רבים לשעבר. פעם שניה – אחרי מלחמת צרפת וגרמניה, בשעה שהאספה הלאומית המציאה 100,000 אקר אדמה לרשות הלויאליסטים של אלזאס־לותרינגן. אמנם, תוצאת ההגירה הזאת היתה עלובה למדי: 260 לירה הוצאו להתישבות מפשחה, ובס”ה סודרו באלג’יר כאלף משפחות מיוצאי אלזאס, ורובן – לא בענפי חקלאות, כי אם בעסקי רוכלות ובפקידות. אעפ"י כן שמש הדבר זמן־מה מקןר של התלהבות קולוניאלית לצבור הצרפתי. הפעם השלישית – בש' 1878, בשעה שהפילוכסרה עשתה שמות בכרמי צרפת, והכורמים נואשו כמעט מלמצוא תרופה כנגד המזיק הזה. רבים מהם התחילו לחפש אזורים חדשים למטעי גפנים, ואז התחילו ליתן את דעתם על סביבת מיטידשה באלג’יר, שהיתה כשרה ביותר לנטיעת כרמים. ההיסטוריונים הצרפתיים רואים את הפילוכסרה כאחד הגורמים החשובים להתישבות הכורמים באלג’יר. אולם בדרך כלל אפשר לומר בכ”ז כי בשנים שלאחר מלחמת צרפת וגרמניה גברה עוד יותר אדישות האומה (פרט לנסיון ההתישבות של בני אלזאס) כלפי מושבות אלג’יר. בשעה שצרפת מגייסת את כל מרצה הכלכלי כדי לקומם את הריסות המלחמה, ואינדוסטריזציה המתקדמת במהירות קולטת את עודפי האוכלוסים הכפריים – נתונים כל מעינות הפוליטיקה הצרפתית למחשבת נקם ושלם בגלל אזור הריין. “הקן הכחול של הווגיזים” קורב ללבו של כל פאטריוט צרפתי הרבה יותר ממדבר אפריקה. “אלג’יר” – אומר הציר פאסי בפארלמנט – “אינה אלא אבן־נגף בדרך הפוליטיקה הצרפתית באירופה. לדידי הייתי מחליף ברצון את אלג’יר באיזו עיירה שעל הריין, והייתי חושב את זה לעסק טוב”.

אופיני הוא הדבר שגם בצרפת באה שעת המפנה בפוליטיקה הקולוניאלית שלה (כארבעים שנה אחר אנגליה) – לאחר שכבר התפתחה התעשיה הצרפתית, עד כדי להרגיש היטב בשאלת־הממכר החמורה. צרפת רואה אז את עצמה כמוכרחת לכבוש עמדה בשוקי העולם ולעמוד בפני התחרותן של יתר ארצות־התעשיה, ובראש וראשונה – של המעצמה התעשינית הבריטית. ג’ול פרי, המדינאי הצרפתי, שהיה בודד במלחמתו לפוליטיקה קולוניאלית פעילה. למרות רצונה של דעת־הצבור המריץ את צרפת לכבושים חדשים בצפון אפריקה (טוניס) ובמזרח־אסיה (טונקינג), ועשה במתכון את תכניתו זו, הפוליטית־כלכלית, ליסוד הפוליטיקה הקולוניאלית שלו. התפתחות התחבורת והתעשיה היתה לו לנקודת־מוצא, והיא שהמריצה אותו לחשוב כי בתנאי המצב העולמי החדש תהא אולי חשיבות אפריקה גדולה אל חות משל המושבות אשר נפרדו מצרפת, ולפיכך יש לשים עין על המקונג לא פחות מאשר על הריין. ברצונה, או שלא־ברצונה, התחילה צרפת להיות ארץ תעשינית; אינדוסטריזציה – פרושה רבוי התוצרת, ודבר זה לא יתכן אלא אם כן יש שוק בטוח לממכרה. דבר זה הבליט פרי לא פעם, ויעידו על כך גם דבריו בסינאט (עפ"י Journal Officiel מיום 12.11.1884):

“האם לא ברור כי כל מעצמות אירופה המודנית, מאז החלה פריחתן התעשינית, עומדת לפני בעיה חמורה ונוראה, הבעיה היסודית של חייהן הכלכליים ואף עצם קיומן, הלא היא בעית השוקים? האם לא ראינו את ארצות־התעשיה הגדולות נוקטות, בזו אחר זו, דרך של פוליטיקה קולוניאלית? האם נוכל, איפוא, לומר כי פוליטיקה קולוניאלית – שגעון הוא למדינות מודרנית? בשום פנים ואופן, רבותי. פוליטיקה כזו הכרחית לנו כשוק עצמו”.

במלחמה כנגד המונופלין התעשיני של אנגליה מתחילות ארצות אירופה לנקוט, בזו אחר זו, שיטה של מכסי־מגן. ואולם ככל אשר גבהו חומות המכס בין מדינה אחת לחברתה כן גברה חשיבות המושבות בתור שוקי־ממכר בטוחים. אפשרויות ההתפתחות של התעשיה הארצית מצומצמות הן, אם התפתחות זו אינה מלווה גם בכובשי שוקים חדשים מעבר לים.

“שיטת מכסי המגן” – כותב פרי – “משולה לדוד קיטור החסר צנור־בטחון – כל עוד אין תקונה מצדה, בצורת פוליטיקה קולוניאלית בריאה ורצינית… הפוליטיקה הקולוניאלית של הריפובליקה השלישית – תוצאה ישרה היא מהפוליטיקה התעשינית שלה”.

בתקופה זו שלאחר המלחמה אשר הביאה לידי התמעטות אוכלוסי צרפת, לא היתה שאלת ההתישבות בשביל מדינה זו שאלה ממדרגה ראשונה. אולם תפיסת פרי היתה שבימים כאלה, בשעה שהתוצרת העולמית הולכת וגדלה, וארצות־ההתישבות החשובות באזור הממוצע נמצאות כבר בידים נאמנות – שוב אין לראות את הקולוניזציה רק כתנועת הגירה והתאחזות של מתישבים מעבר־לים. באחד מנאומיו אומר הוא בפרוש: “לא פעם אמרתי כבר שאין צורך בעודפי אוכלוסים כדי להתחיל בהתישבות: די לשם זה בעודפי הון”.

ושוב הוא אומר:

“זוהי צורה חדשה של התישבות, והכל לפי מצב העמים, אם עודפי־הון ברשותם או עודפי־תוצרת”.

בהשפעת התכנית הקולוניאלית־פוליטית של פרי נוצר אחר מותו, על ידי תלמידו אויג’ן אטין, גוש קולוניאלי מאורגן בפארלמנט. ואופיני הדבר שראשי המדברים בגוש זה הם בעלי התעשיה הטכסטילית של צרפת.

 

ו    🔗

אם אנגליה, וכן שאר מדינות אירופה, מתיחסות בתקופה זו באדישות לעניני ההתפשטות הקולוניאלית, הנה מגלות הן כולן ערות ופעילות בשאלת השוקים. יאה לה לליבראליות המעמד הבינוני בתקופת הפריחה התעשינית שמצד אחד יאנחו קשה מעול האימפריה, יחששו להוצאות התישבות, יחזיקו את שכר העבודה על קצה גבול המחיה המינימאלית, יעבידו בבח“ר ילדים בני ארבע וחמש, – ומצד שני לא יחוסו על הוצאות ועמל וגם לא ימנעו מלגייס את כל מנגנון השלטון הממלכתי, ולשלוח מחנות של כובשים – כדי לתפוס שוקי ממכר בטוחים או למנוע את סגירתם. על הבמה מופיעה דמות חדשה של השגחת קולוניאלית, השגחה שנועדה – כפי רוח הזמן – להרחיב את אפשרויות האכספורט האירופי, מבלי להטיל על ארצות האכספורט את העול והדאגות להנהלת שוקי־הממכר שלהן. השוקים העקריים מבחינה זו בשביל תוצרת אירופה היו אז שתי הארצות הגדולות במזרח הרחוק – סין ויאפאן. שתיהן נמצאו עד אז מחוץ לרשת המסחרית של אירופה, ואולם חשיבות יתרה היתה להן גם מצד אוכלוסיהן הרבים וגם מצד מדרגתן התרבותית הגבוהה. בשתיהן היו רוב התושבים עובדי־אדמה, שספקו מתוכם את רוב צרכיהם הכלכליים ולא נמשכו על כן להשפעת אירופה. אף אם הראו נטיה קלה לבוא בקשרי מסחר עם אירופה – לא ארכו הימים והם חזרו מנטיתם זו ושבו לאורחות־משקם המסוגרים. ואולם בשנים ההן, באמצע המאה הי”ט, באה אירופה ובעזרת כחה הצבאי פתחה את שערי הארצות הללו לפני המסחר האירופי. שיטת הכפיה של תעשינות רכושנית על אוכלוסי אסיה, אותה שיטה שהביאה בהודו לידי הכרזת שלטון בריטי, הונהגה כאן בשנוי צורה, היא שיטת “הדלת הפתוחה”. אמנם, יותר משהיתה פתוחה היתה זו דלת מפורצת.

הצעד הראשון בדרך זו, שנפתחה בכפיה לשוקי מזרח אסיה היה – המלחמה בגלל האופיום, שפרצה בין אנגליה וסין בש' 1839. עוד בשעה שמונופולין המסחר עם הווד נמצא ברשות בריטניה – מזרח הודו היה כבר האופיום אחד מעקרי האימפורט הבא מהודו. בש' 1833 בוטל המונופלין החברה, ושערי המסחר נפתחו לפי החוק האנגלי לכל הנתינים הבריטיים. אמנם, נכון הדבר שהשמוש באופיום השפיע מאד לרעה על המוני הסינים. אולם אם יבקשו להרשיע את מעשי האכזריות של אנגליה בשטח זה בטענת ההתמרמרות המוסרית – יהא זה נמוק חלש מאד: האסורים החמורים, שהוציאו השלטונות המקומיים על השמוש באופיום, לא היו אלא כהכשרת קרקע לרוחים עצומים, שהפיקו המושלים והאצילים מעסקי המסחר הזה. סלע המחלוקת האמיתית היה – הסכנה שנשקפה לאנלגים מפאת נטיתה הברורה של ממשלת סין לחסום את ארצה בכלל בפני מסחר־הימים האירופי. האופיום לא היה לשני הצדדים אלא תואנה בלבד: הסינים בקשו להגשים עי"ז את רצון הסתגרותם, והאנגלים – את פתיחת שערי סין לאכספורט הבריטי. אם כה ואם ככה, בשעה שעלה בסין מלך חדש על כסא המלוכה, נצטוה מיד המושל הראשי של שני מחוזות קואנג לדכא כל כמה שאפשר את מסחר האופיום. המושל פקד על הסוחרים הזרים בקאנטון להמציא לשלטונות את כל מכסת האופיום שלהם במשך שלשה ימים. עשרים אלף תיבות האופיום, שנמסרו לשלטון לפי פקודה זו, נשרפו מיד, ואחרי זה הוכרז שכל מי שימצא בידו אופיום, בשעת קניה או מכירה, אחת דתו להמית בו במקום. ואולם כיון שהמסחר החשאי הבריטי הוסיף להתפתח כמקודם – ננעלו בכלל שערי המסחר בקאנטון בפני הסוחרים האנגלים. ואז קרא פאלמרסון מלחמה. צי אנגלי שם מיד מצור על כמה וכמה מהנמלים החשבוים בסין וגם כבש את קנאטון. הסינים היו חסרי כח הגנה והוכרחו להכנע לתנאי אנגליה. חוזה השלום הטיל על הסינים לשלם פצויי מלחמה בסך 21 מיליון טאל, למסור את האי הונגקונג לאנגליה ולפתוח למסחר אירופה את חמשת הנמלים: שאנחיי, נינגפו, פוטסו, אמואה וקאנטון.

הצעד השני בדרך זו היה הסכסוף שפרץ בש' 1856; בו נתגלתה, עוד יותר מאשר במלחמת האופיום, הסבה העקרית להתערבותה הצבאית של אירופה בעניני המזרח הרחוק. התואנה היתה – מאסרם של סינים אחדים, שנאשמו במעשה שוד מעל אנית־מפרשים בריטית, שנתפסה אחר כך לבדיקה בנהר הקאנטון ע“י פקידים סיניים. לאחר שנפתחו חמשת הנמלים הנ”ל אירע לא פעם שפושעים סיניים היו נמלטים באניות אירופיות, מגזר־הדין של בתי המשפט שלהם. מאמצי המושל הבריטי של הונגקונג עלו בתוהו – והוכרזה שוב מלחמה. נאפוליאון השלישי לא אבה שאנגליה בלבד תטול לעצמה את זר הפתוח התרבותי של סין, ולפיכך השתמש בתואנת הרצח של מיסיונרים צרפתיים אחדים, והצטרף לאנגליה לשם מלחמת נקם. צי מאוחד, של אנגליה וצרפת, כבש את קאנטון, חדר לפיינו ואיים על טיאנטזין. לאחר כמה קרבות הגיעו גדולים אירופיים, שכבשו את טיאנטזין ופקינג. המלך הוכרח להמלט, וארמון־הקיץ המפורסם נשדד ונשרף (על ארמון־פאר זה אמר ברטראנד ראסל בצדק כי לפי רמתו האמנותית דומה הוא לכנסית־מארקוס בוינציה, ועלה בהרבה על הקאתדאלה של ריימס). חוזה שלום נחתם רק לאחר שנים אחדות, וסעיפיו העקריים היו שוב – תשלומי פצויים לאנגליה וגם לצרפת, הודאה בזכות שתי הארצות ליסד קונסולאטים בסין, פתיחת שבעת נמלים נוספים (ובהם פורמוזה והאנקואו) למסחר האירופי, וגם הודאה בזכות האומות הנוצריות לנהל תעמולה דתית בסין.

אחת מהתקנות החשובות של “דלת פתוחה” זו היתה – השמדת האוטונומיה הסינית בעיני מכס. הסחורות, שהובאו דרך הנמלים המפורשים בחוזים הנ"ל, נהנו מהפחתת התעריפים, וממשלת סין לא הורשתה בשום פנים ואופן להגדיל את המכס הזה. אם הוטלו מסי אכסיז על הסחורות – היו מזכים את תוצרת אירופה בהנחות כאלה, שהיו מקפחות את התוצרת המקומית. כדי להחזיק מעמד הוכרחה ממשלת סין להזקק לפעמים למסי אכספורט, ודבר זה הרע, כמובן, עוד יותר את מצב התוצרת המקומית. אף כאן, כבהודו, בקשה הרכושנות התעשינית של אירופה “לפתוח” את השוק לממכר תוצרתה הזולה, בצמצמה כל כמה שאפשר את יכולת ההתפתחות של כחות־הייצור המקומיים באזורי הממכר לתוצרתה. והפוליטיקה הזאת – מן ההכרח היה שתביא לידי מצר, כי שתוק כחות־הייצור המקומיים החליש גם את כח־הקניה וצמצם, אפוא, לזמן רב את האפשרויות הממכר של תוצרת החרושת האירופית.

גורלה של יאפאן, ארץ־האיים הפיאודאלית, לא היתה שונה בהרבה מגורל סין. אבל זו היתה חלשה ונכנעה עוד יותר מארץ סין הרחבה, אשר ממערב לה. מגמות ההסתגרות היו כאן בולטות עוד יותר, אעפ“י שרגלי אירופים דרכו כאן עוד בימי מסעי־התגליות אשר בראשית תקופת הרכושנות. השפעת התרבות האירופית על ארץ מסוגרת זו חדרה רק דרך אשנב צר ביותר, והוא האי דצימה בחוף נאגאסאקי, מקום שם הותר לפורטוגיזים, ואח”כ להולנדים, ליסד ישוב מסחרי. פתיחת שערי יאפאן למסחר העולמי באה כבר לא מאירופה, כי אם מארץ־ההתישבות החדשה של האירופים בעולם החדש: מארצות־הברית. מדינה זו, בדרך התפשטותה מערבה, הגיעה לחוף האוקינוס השקט, והתחילה עכשו צופה אף מעבר לאוקינוס. בהדרכת פרי האמריקני מגיעות אניות אחדות למפרץ ידו ומכריחות את היאפאנים לפתוח את שערי ארצם למסחר אמריקה… בעקבותיה באו המעצמות האירופיות, שכונתן לא היתה שונה מזו שבסין. ואולם תגובת יאפאן על כונתן זו היתה אחרת לגמרי מתגובת סין. יאפאן ראתה עלבון לעצמה בהתערבות הזרים, שהיו כברברים בעיניה, ולפיכך נתעוררו חוגי האריסטוקראטיה הצבאית שלה כנגד המשטר המאובן ויסדו שלטון מרכזי בצורת מונארכיה מוחלטת. יחד עם זה הוחל להנהיג את השיטות האירופיות בעולם הטכניקה, התחבורת, המדע, ועל כולם – בארגון הצבא. במהרה הותרו יחסי־המסחר עם עמי אירופה ואמריקה, והושם קץ לכל הסתגרות מלאכותית. עקר המטרה הראשונה של הפוליטיקה היאפאנית החדשה היה – למהר ולהפטר מתנאי החוזים שכפו עליה ולהגיע לעצמאות תעשינית ומסחרית. לא היו ימים מרובים והושק היאפאני התקדם ועבר את הסיני בהרבה.

בינתים – והמהפכה הטכנית כובשת את ארצות אירופה בזו אחר זו. באירופה המערבית והתיכונית נכרים סימני התפתחות חזקה בתעשיה החדשה, המתעוררת ליטול מאנגליה את עטרת השררה המסחרית והמונופולין התעשיני. כל הארצות הללו נתנסו בזעזועים הקשים האופיניים למשבר המעבר אל התעשינות המודרנית; עודפי האוכלוסים נקלטים בענפי החרושת המתקדמת, ושאלת ממכר התוצרת צפה ועולה. ואולם, כבשטח הפוליטיקה הכלכלית בכלל כן גם בשטח הפוליטיקה הקולוניאלית מביאה התפתחותן של ארצות־התעשיה החדשות, במלחמתן עם המונופולין הבריטי, לידי הפוך הדברים: בשטח הפוליטיקה המסחרית הכללית מביאה העליונות הבריטית לידי בטול המכס ולתורת חופש המסחר, המעוררת את שאר ארצות אירופה ואת אמריקה להגיב על זה, כנגד היריב העצום, בשיטת מכסי־מגן. והוא הדבר בראשית הפריחה התעשינית, שאז נמנעת אנגליה מפעילות קולוניאלית, ואלו ארצות יריביה – שכבוש שוקי־ממכר, ויהיו גם מצומצמים, הכרח חיוני הוא להן – הללו נוטות דוקא, להפך, לפוליטיקה קולוניאלית פעילה, הממריצה אח"כ גם את אנגליה ללכת בדרך זו.

פרידריך ליסט, שהעמיק לחדור למסבות ההתפתחות הכלכלית בדורו, יותר מחכמי־ההלכה הליבראליים, הגדיר גם את הבעיה הזאת בדיוק, ועי"ז נסח נכונה את תכנית הפוליטיקה הקולוניאלית בתקופת הרכושנות התעשינית:

… עמים חקלאיים שאין להם האמצעים ליסוד המושבות – חסרים גם את הכח להשתמש בהן ולהחזיקן ברשותם… חלופי תוצרת־החרושת בגלם חקלאי – תנאי עקרי הוא במסבות הקולוניאליות כיום. לפיכך פרשו ארצות־הברית מאנגליה, תכף לאחר שהרגיש כי שי להן היכולת והצורך לייצר בעצמן ולרכז ברשותן את תנועת האניות והמסחר של האזור החם… לכן יוסדו במשך הזמן גם באזור הממוצע של אוסטראליה מדינות עצמאיות, שיהיו להן חקלאות, תעשיה ומסחר משלהן… על כבושיה הקולוניאליים העצומים חיבת אנגליה להודות רק לכחות־תעשיתה הרבים. אם רוצים גם שאר עמי אירופה להשתתף בעסק מבורך זה, של פתוח התרבות והציביליזציה בארצות נחשלות – עליהם להתחיל קודם־כל בפתח כחות־הייצור הפנימיים שלהם, בהרחבת רשת אניותיהם ושלטונם הימי".

ארצות התעשיה, המתעוררות ליטול מאנגליה את עטרת שלטונה העליון, חורתות על דגל הפוליטיקה הקולוניאלית שלהן, את הסיסמה: “מסחר בעקב הכבוש” (“trade follows the flag").