ב“דער יודישער ארבייטער”¹ גליון 40 ש“ז באה ידיעה, כי “הברית העולמית של פועלי-ציון החליטה להתחיל בפעולה כבירה נגד יק”א, בכדי לשחרר את האיכרים בארגנטינה מתחת עוּלה ובכלל להכריח אותה להתחשב עם רצון העם”. קודם כל ישתדלו בכל האמצעים שתישלח מלאכוּת של ביקורת לארגנטינה בשם כל היהדות הדמוקרטית לחקור את פעולותיה היישוביות של יק"א והנהגת פקידיה, “ועל פי הצעת הברית של פועלי-ציון נסע הח' ל. חזנוביץ² לאנגליה ואמריקה לעשות תעמולה לרעיון המלאכוּת”.

כאן ארשה לעצמי לשאול את חברי הברית העולמית שתי שאלות: האמנם אין לברית הפועל-ציונית תפקיד אחר, אלא המלחמה נגד הנהגת יק"א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לכל הפחות לעשות המשרד של הברית בכל זמן קיומו?

זכורני, כי “בימים ההם” ברוסיה, כשברחוב היהודים היו המפלגות והתיאוֹריות צצות חדשות לבקרים בכמהין ופטריות, ולא היה רעיון מוזר שלא מצא לו מהלכים בין ההמונים ו“מבססים” מתוך בעלי-העיוּן, היתה אז קיימת מין מפלגה ציונית-סוציאלאית (ס. ס.), שהוכיחה בראיוֹת “מדעיות”, שהעם היהודי, ובייחוד הפרוליטריון, זקוקים לארץ מיוחדת באיזה מקום שהוא (על דבר המקום היה ידוע רק זה, שאינו בארץ-ישראל), וארץ זו תושג על ידי מלחמת-המעמדות של הפעול העברי. ואז, כשהיו פועלי-ציון מדיינים ומתוַכחים עם חבריה של מפלגה זו – היו רגילים להתנפל על המקום היותר חלש שבשיטתם, היינו על חסרון-העבודה ואי-אפשרותה בשביל הגשמת האידיאל הטֶאריטוֹריאלי. תמיד היו מראים להם, לס“ס, שאינם עושים ואינם יכולים לעשות כלום בשביל השגת הארץ, ומכיון שכך – הרי אין להם זכות הקיום, כי מפלגה שאין תכנית-פעולותיה קשורה בקשר ממשי, מוּחשי וישר את מטרתה הקיצונית – אין לה כל יסוד ושורש בחיים וסוֹפה לעבור ולהיבטל. בצדק טענו פועלי-ציון, כי תפקידה הראשי והעיקרי של המפלגה, היא לא לקבוע מטרה ולבנות תיאוֹריות בעלמא – אלא לעבוד ולפעול בכדי להגשים את המטרה בחיים. והס.ס. היו הופכים והופכים בקושיה זו – עד שנטרדו מן העולם. ועוד היום מתחבטים ומתלבטים בשאלה קשה זו שרידי ה”פליטה" של אותה מפלגה באמריקה.

לעומתם פועלי-ציון היו מתפארים תמיד – ובצדק – שבתכניתם אין רק אידיאל קבוע ומוּחשי בלבד, אלא גם עבודה קבועה ומוּחשית בשביל השגת האידיאל – וזוהי העבודה הממשית בארץ-ישראל. עבודה זו היתה מונחת ביסוד תכניתם של פועלי-ציון ושימשה בסיס להסתדרותם המיוחדת בתור מפלגה ציונית פרולטרית. כי ברור, שלשם העבודה הסוציאלאית או אפילו לשם העבודה הלאומית בגלות, לא היה כל צורך לייסד מפלגה ציונית מיוחדת ולפורר את אחדותה של הסתדרות הפועלים העברים, – כי עבודות אלה יכלו למלא בתוך שורותיו של ה“בונד”³. כמו כן ברור, שגם העבודה הציונית הכללית לא יכלה לשמש סיבה מספקת ליצירת מפלגה פרוליטרית מיוחדת, מחמת שעבודה זו אפשר למלא בתוך ההסתדרות הכללית. פועלי-ציון הכירו, שתעודתם היחידה בתור מפלגה ציונית פרולטרית – היא העבודה הממשית בארץ-ישראל, המכוּוָנה כלפי ביצור עמדות הפועל העברי והעבודה העברית, הרמת מצבם החמרי והרוחני של המוני-העם וחינוכם המדיני והחברתי. – זה היה להלכה. ולמעשה?…

ערכו אסיפות וּועידות, נשאו נאומים והרצאות, התפלפלו והתוַכחו, דיברו והתלהבו על דבר העבודה בארץ-ישראל – אבל עבודה גוּפא מאן דכר שמיה! כמו הס.ס. לא עשו גם פועלי-ציון כלום בשביל השגת המטרה שלהם. עבדו במקומות אחדים בשביל “בצלאל”, הקופה הלאומית, עשו תעמולה להצעת אופנהיימר – אבל עבודתם הפועלי-ציונית היכן היא?

אמנם, התנועה הפועל-ציונית היתה עדיין צעירה ורוֹפפה, מפוזרת ומפורדת. מבפנים חסרה עוד האחדות והחיבור בין ההסתגרויות הארציות. מבחוץ רבו עליה מתנגדיה ושונאיה ומימין ומשמאל עמדה בקישרי המלחמה. מלבד זה היו גם המבטים בלתי קבועים עדיין. הכל נמצא עוד במצב ההתהווּת והתסיסה. לא היה כל מושג מטיב העבודה בארץ-ישראל, צרכיה ותנאיה הממשיים. אך הלא בשתי השנים האחרונות נשתנו כל התנאים לטובה. התנועה נתגברה ונתבצרה בכל הארצות (מלבד רוסיה). השפעתה על הפועלים העברים גדלה הרבה. רבים ממתנגדיה ומאויביה השלימו איתה וגם נהפכו לידידיה. אלה שעמדו מקודם מרחוק התחילו מתיחסים אליה בכבוד ואהדה. הפירוד שבתוך ההסתדרויות פסק. השקפותיה התבררו, התלבנו ונקבעו יותר ויותר. כל ההסתדרויות הארציות, שהיו רחוקות זו מזו, נתאַחדו בברית עולמית אחת. עוד לפני שלוש שנים בועידת האג הונח היסוד לברית עולמית, ויסוד זה התבסס בייחוד בועידה השניה, שנתאספה לפני שנה בקראקוי.

כמדומה שהוכשרו כל התנאים בשביל עבודה בארץ-ישראל. ואמנם כמה התעניינו כל הצירים בועידה הקראקואית בארץ-ישראל, כמה דיברו שם על דבר העבודה הארצישראלית ובכמה התלהבות קיבלו שם את הצירים הארצישראליים ואת הצעותיהם והחלטותיהם. אנחנו, פעולי-ציון הארצישראליים, שבאנו זה עבר לידי הכרה, כי זכות-קיומנו ותעודת-קיומנו בתור פועלי-ציון הן רק בעבודתנו בארץ-ישראל – אנחנו שמחנו לראות כי סוף סוף מכירים פועלי-ציון בכל מקום שהם את תעודתם ההיסטורית וחבתם להתחיל בעבודה נמרצה ופוֹריה בכל מקצועות חיי הפועלים שבארץ-ישראל. ראינו, כי בין הצירים שהיו בעד השתתפות פועלי-ציון בעבודתה של ההסתדרות הציונית הכללית ובין אלה שהיו נגד השתתפות זו – כולם כאחד הוֹדו והכירו בתעודתם המיוחדה ביחס לארץ-ישראל. ורשאים היינו להאמין, כי המשרד, שנבחר לנהל את עבודת הברית העולמית, יגשים בחיים את רצון הועידה. קיוינו שהוא יעמוד בראש ההתעוררות הכללית וירכז בידו את כל ההתחלות והמפעלים של פועלי-ציון בכל העולם.

שתי תעודות עמדו לפני פועלי-ציון: העבודה הלאומית והחברתית בארצות הגלות, והעבודה הלאומית והחברתית בארץ-ישראל. איני יודע מה היה צריך ויכול המשרד לעשות בשביל העבודה הראשונה. סבור אני, שבנוגע לעבודה בארצות הגלות יותר מוכשרות ההסתדרויות הארציות בעצמן לעשות את כל האפשר – יותר מהמוסד המרכזי. אבל ביחס לעבודה בארץ-ישראל, - הרי כאן היה צריך להתגשם בעיקר תפקידו של המרד. כאן אין ההסתדרויות הארציות יכולות לעשות שום דבר על דעת עצמן. אי-אפשר שפועלי-ציון האמריקנים יעבדו בארץ-ישראל על דעת עצמם, והאוסטרים על דעת עצמם, והרוסים על דעת עצמם. כאן נחוצה אחדות, התאמה וריכוז של כל הרצונות, המעשים והפעולות. ורק עבודה משותפת זו היא הבסיס הממשי להתאַחדותם העולמית של פועלי-ציון. – כיצד מילא המשרד את תעודתו?

עברה שנה שלמה, והמשרד לא הראה כל סימני-חיים. הוא לא עשה, וגם לא ניסה לעשות כלום. מי אשר בזה – האנשים או התנאים – אחת היא. העובדה במקומה עומדת: המשרד לא נקף אפילו באצבע לטובת העבודה בארץ-ישראל. הוא כאילו, עבר ובטל מן העולם. כמעט ששכחנו את מציאותו של המשרד. אך הנה לפתע פתאום התאושש המשרד, נזכר בתעודות והחובות שהטילו עליו לפני שנה, וניגש לעבוד ולהכין… אַכספדיציה לארגנטינה לבקר את הנהגת פקידי יק"א, וכבר שלח את הח' ל. חזנוביץ לאנגליה ולאמריקה לעשות תעמולה לרעיון המלאכוּת.

הייישוב העברי בארגנטינה חשוב מאוד – לית מאן דפליג. אבל היכן הקשר בינו ובין העבודה הפועל-ציונית של הברית העולמית?… ובמה הוא יותר חשוב מיישוב שכזה בארץ-ישראל, למשל, שהמשרד לא ראה עדיין כל צורך לטפל בו? מלשיני יק"א בארגנטינה – זה חזיון מחפיר מאוד. וצריך בוַדאי להילחם נגדם. אבל במה הם יותר מסוכנים לציונות הפרוליטרית ממלשיני “חברת כל ישראל חברים” בתורכיה?… ובכלל, מדוע זה גורל האיכרים בארגנטינה יותר קרוב למשרד, מזה של הפועלים בארץ-ישראל?

אם הח' ל. חזנוביץ בוחר דווקא לעבוד בארגנטינה ולא בארץ-ישראל, אם הוא רוצה להילחם דווקא נגד עריצותם של פקידי יק“א בדרום אמריקה ולא נגד תעלוליהם של לבלרי הכל-ישראל-חברים ורבניה התורכיה, אם הוא לומד ספרדית בכדי להארגן את יהודי ארגנטינה ולא את הפועלים העברים בתוגרמה – הרי הוא אדם פרטי, והרשות בידו לעשות כטוב בעיניו. אבל המשרד, בא-כוח הברית העולמית של פועלי-ציון, כלום אין לו תפקיד אחר אלא המלחמה נגד הנהגת יק”א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לכל הפחות לעשות?

ושמא משמשת לו ארגנטינה רק מעבר, כעין “מקלט-ליל” בשביל היהדות הדמוקרטית לפני בואה לעבוד בארץ-ישראל….

“האחדות” מספר 12–11, י“ג טבת תרע”א.