בעבודה ממש, עבודה בשדה, התחלתי במושבה אחרת ימים מעטים אחרי עבודתי בהשחלת עלי הטבק בנס-ציונה.

אחרי לינת לילה ראשון במושבה, יצאתי השכם בבוקר לבקש עבודה. (על לשכת עבודה עוד לא חלמנו אז). צעדתי רק צעדים אחדים ונתקלתי על יד בית אחד בחבורת ערבים, ובתוכה שני יהודים, שעמדו וחילקו מעדרים. האחד טעון סל, מזמרה ומעיל גשם וניכר בו שהוא שייך לחבורה ההולכת לשדה – משגיח – והשני לבוש חלוק בית ומראהו מראה בעל בית. אל זה האחרון נגשתי והצעתי לו את שרותי בזו הלשון: בעבודה לא נסיתי עדיין, ומשום כך לא אדרוש כל שכר, אבקשך רק שתרשה לי לעבוד זמן-מה על מנת ללמוד את העבודה. בעל הבית סקרני מכף רגלי ועד ראשי במבט של לגלוג ותמיהה כאחד. אך החליט תיכף לא לסרב, ולא עוד אלא שגם מהר להודיעני, כי לשרות חינם אין הוא זקוק, וכי הוא מוכן לשלם לי מהיום הראשון גרוש אחד יותר מאשר לערבי, היינו שני בישליקים ליום (ערבי קיבל אז ששה גרושים).

המשגיח, יהודי יקר, אשר התפלל, כנראה, בלבו להסכמת בעל הבית, ספחני אליו תיכף ברצון. עוד בדרך הספיק לספר לי בהתרגשות, ובדמעות בעיניו, איך שברח מהישיבה בהיותו עוד נער, על מנת לעלות לארץ-ישראל, איך שהלך ברגל מעיר ליטאית אחת עד אודיסה, כמה יסורים שסבל עד הגיעו הנה, ואחר כך כאן – בתור פועל. בכל הספור הארוך והמענין שלו היה אמנם במקצת מעין הרצון לאמור: אל תתגאו עלינו, גם אנחנו אהבנו את ארץ-ישראל וסבלנו בגללה. אך בעיקר היה בו הרבה מההשתתפות בצער העולה החדש ומהרצון לנחם, לעודד ולקרב. (עד היום כשאני נזכר ביהודי זה, נעשה לי חם בלב. אך נזהר אני מלשאול עליו, מחשש פן אשמע עליו מה שלא הייתי רוצה לשמוע).

המעדר – זה האידיאל של כל עולה חדש אז – לא ניתן עדיין. מלמדי הסביר לי שעלי להתרגל קודם כל לכוף את הגב, מלאכה לא קלה לאיש שלא הורגל בעבודה. מלבד זה – לא נוח להעמידני בעבודה אחת עם הערבים, אשר בוודאי ילעגו לי ויצערוני. לעת עתה – אמר – תעבוד זמן מה אתי: אני ארכיב את העצים ואתה תלך אחרי ותקשור את ההרכבות. תתרגל קצת בעבודה ואחר-כך גם לעבודת המעדר. תקוותי להתחיל היום בעבודת המעדר נכזבה, איפוא, אבל עצם ההבטחה: “לעת עתה” עבודה זו ו“אחר כך” – אחרת, שיש בה משום תקווה למקום עבודה קבוע לזמן רב, מלאה את לבי שמחה, והשלמתי.

עברו ימים, שאת מספרם איני זוכר, והגיע היום המאושר שבו נמסר לי המעדר. הערבים עם המשגיח עברו לכרם אחר של אותו בעל ואני נשארתי בכרם זה יחידי עם המעדר ועם יסורי ההסתגלות הקשים. ובאחד הימים האלה, כשכפות הידיים שלי נמלאו יבלות צורבות, חוט השדרה כאילו התפרק והוציא את הגב משווי משקלו, והלב התכווץ ממכאובים, ניגש למקום עבודתי בחור בריא ומגוהץ (כפי שנודע לי אחר כך – אחי בעל הכרם, שעבד בבנק ציוני, בחוץ-לארץ, ובא לזמן מה להתארח כאן), אמר לי שלום, שאלני לארץ מולדתי ותיכף התחיל לדבר בגנותו של המרכסיזם. מה שדבר, לא שמעתי. כזבוב סתיו טורד עמד עלי וזמזם בלי הרף, והמלים: מרכס, קפיטל, מרכסיזם, עבודה, נשנו וחזרו ונשנו בלי הרף.

“רבונו של עולם” – צעק לבי בקרבי – “מה רוצה זה ממני? מי שלח אותו אלי? מדוע נאחז דווקא בנושא על המרכסיזם ולא, למשל, במחלוקת שבין יעקב עמדן ורבי יהונתן איבשיץ? מדוע זה חושד הוא אותי במרכסיזם ורוצה להוכיח לי את טעותי בזה, ומדוע בחר לו שעה זו ומקום זה?” ובמידה שגדל הכעס בלבי, רבו המכאובים בידיים ובגב – באין לי מוצא להפסיק את העבודה לכמה רגעים ולנוח, זאת אומרת: להפסיק גם את שתיקתי המאומצת ולהסב את פני אל הדובר בי – את זאת אסור היה לי לעשות: יועץ סתרים עמד ולחש לי, שאם רק אפנה את פני אליו, יקרה דבר מה נורא, שלא אוכל אחר כך לתקנו.

המשכתי, איפוא, לעבוד ולשתוק ובעל דברי המשיך לזמזם. אך, סוף סוף, רגז כנראה גם הוא ואמר:

“די לדבר, צריך ללכת”. ובדבריו אלה נמשך יאוש מוחלט, כאומר: אין לבחורים אלה תקנה. דבר והוכח לו כמה שתרצה, והוא בשלו עומד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים.

תרפ"ו