ימות גשמים קשים היו אז, בשנת תרס"ו, עת בואי לארץ, ומעיר חוף אחת לשניה טולטלתי בעגלה שלושה ימים. העגלון, יהודי רומיני מראשוני המתישבים במושבה שומרונית אחת, הושיבני על ידו וכל הדרך לא פסק פיו מן הדבור, שהיה חציו מוקדש לסוסים, שיהיו טורחים ומושכים את העגלה ברפש, וחציו לי, החדש, שזה עתה בא לארץ.

– לשם מה אתם באים עתה הנה, והיכן הייתם “אותם הימים”?" – שאל – מביט אני עליך, על צוארונך המגוהץ, שאינו מעיד על כוח יתר, ושואל את עצמי: מה יעשה ברנש כזה כאן? אז, בימי הפקידות של הברון, היו מביאים בכל יום שישי מהעיר למושבתנו עגלה טעונה ארגזים מלאים מג’ידיות ומחלקים לכל. אילו באתם אז, הייתם יכולים גם אתם “לעשות חיים”. מי דרש אז עבודה? פקידי הברון, כ“אנשים מלומדים”, הבינו יפה שיהודי לא נוצר לעבודה קשה. עבודת אדמה היא ענין לפלחים ולא ליהודים. ומי שידע להתהלך עם הפקידות כראוי, הצליח לצבור הון. הפקידות דאגה גם לדור הצעיר והשתדלה שבנינו לא ישארו כאן. ובאמת שלח אלוהים את בנינו למחיה לפנינו: הם התפזרו לכל ארבע כנפות העולם ושם הצליחו ו“עשו חיים”. ועתה, כשהברון התחיל לקמץ בתמיכה ופרנסתנו העיקרית נשארה תלויה בחסדי ה“חרתים” הערבים, אנה היינו באים, לולא התמיכה שאנו מקבלים מבנינו אשר במרחקים.

עתה צא וחשוב: בנינו שנולדו כאן, שהורגלו באקלימה של הארץ ובדרכי חייה, לא ראו לפניהם אפשרות להשאר בה, ואתם, בני אקלים אחר והרגלי חיים אחרים, ונוסף לזה עוד “חכמים ונבונים” כולכם, דורשי דרשות בעברית ו“מתקני עולם” – אתם מאמינים שתוכלו להסתדר בארץ?

מה תעשו כאן? האמנם תעבדו כל עבודת פרך כמו הערבי ותתקנו בזה את העולם? אתה צוחק, ורואה אני בך, שהנך מבטל את כל דברי בלבך. אין דבר. אם נפגש בעוד שנה, תהיה אתה מדבר ואני אשתוק. אך מובטחני בך, שלא נפגש עוד. שלא יעבור זמן רב ואתה, וכל אלה מחבריך הבאים עכשיו בהתלהבות רבה לעבוד, תבינו, סוף-סוף, שמקומכם לא כאן. באמריקה, באוסטרליה, או באפריקה – שם, אפילו בעלי חלומות כמוכם, שאינם מוכשרים לכלום, יכולים “לעשות חיים”, ולא רק בעברית שלכם, כי הרי שם הכל “סחורה”. אבל פה, מי צריך לכם ולחכמתכם.

חשוב, חשוב, איפוא, את דרכך – ובעוד מועד.

במוצאי יום בואי ליפו נפגשתי עם חיים – פועל ציון מרוסטוב, לוחם נלהב ב“אחד-העם”, הרוצה, לפי דבריו, לייסד ישיבה בארץ-ישראל בתנאי שהמטבח בשביל בחורי הישיבה ימצא בגולה.

חיים זה סר ליפו – לפי סגנונו – “בדרכו אל הפרולטריון אשר בנס-ציונה” בשליחות הפועלים המוחרמים שבפתח תקוה, הרעבים ללחם וזקוקים לעזרת חברים. דברו היה נחוץ, ומשום כך החליט להגיע לנס-ציונה עוד הלילה. אליו נלויתי ללכת לנס-ציונה, מתוך תקווה להשיג שם עבודה. כעבור חמש שעות של גישוש ותעיה בבוץ, בליל חושך, הגענו בחצות למחוז חפצנו. בחדר הפועלים, שאליו נכנסנו, מצאנו כמה עשרות פועלים, מהם כבר שטוחים על הריצפה ומהם יושבים ומתווכחים. את חיים, כשליח משדה הקרב, קיבלו כולם בהתלהבות והקיפוהו בשאלות משאלות שונות:

מי נספח לאויב, היש נחשלים במחננו, ומה דעת העסקנות הרשמית ביפו, ועוד ועוד. אותי, החדש, קדמו בסבר פנים, שהיה בו מעין שמחה על ש“מחננו הולך וגדל” וגם מעין אזהרה: ראה, אנו עומדים עתה במערכה כבדה ועליך להיות איש חיל.

בינתיים, צץ אי מזה מיכאל הלפרין, שמשום מה התנשק אתי ותיכף לקחני תחת חסותו, לאמור, הראני את השק הפרוש על הרצפה על יד הדלת – שם משכן כבודו ושם יהיה מקום גם בשבילי. “חבל רק שנעליך המרופשות לא תוכלנה לשמש כר למראשותיך, אך לעומת זה מעילך לא רע, והוא יצלח מאד לכיסוי”. אחרי שהסתדרנו שנינו על השק, הוציא הלפרין מארגזו מעט זיתים ולחם ומסר לי, והוא עצמו השתטח וניגש – ישר אל הענין.

והענין הוא פשוט בתכלית: “הרי ידוע שבדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום” – ומכיון שכך, הרי צריך לכוון את מעשינו, צריך להתכונן לקראת הבאות. הוא, הלפרין כבר ניגש למעשה, עוסק הוא עתה ב“פרוֹייקט” על יעור החולות שעל שפת הים, לשם מטרות אסטרטגיות. “היער כשדה מערכה אין לך טוב הימנו: בשעה שאתה, בתוך סבכי היער, מוגן לגמרי מחצי האויב, יכול אתה להפיל משם חללים לאלפים. בייחוד כשהים הוא ברשותך והאניות ממציאות לך את כל הדרוש, ואין עליך לדאוג לצרכי אוכל, הלבשה ונשק”. ממני אין הוא דורש לעת עתה אלא שאתן לו את ידי ואסכים לעצם הרעיון. רואה הוא בי – כה דברו – שאני מוכשר לקלוט רעיון פורה כזה ולהתמכר לו, ולפיכך “נדבק בי מהרגע הראשון”. טובי הפועלים כבר נתנו לו את ידם – על-כל-פנים יתנו לו את ידם, בזה אין הוא מפקפק. “ורשבסקי (עתה יבנאלי) הוא אתי בכל, ככה אני מאמין, כי הוא כלל לא התווכח אתי. אינך מכיר עדיין את ורשבסקי? זהו אותו צעיר, החבוש כובע של בית-ספר ריאלי, אשר התווכח עם החבר חיים. אוהב הוא להתווכח הרבה, אבל הוא צעיר טוב, כולו שלנו” (שלנו, פירושו: שלי ושל הלפרין, שהרי אנו שנינו הננו בעלי פרוֹיקט אחד).

עם קריאת התרנגולים, באשמורה השלישית, נרדמתי ואת ההמשך לא שמעתי. ואולם למחרת, כשנמצאנו שנינו בעבודה, לא חזר עוד הלפרין לענין היער, כי למה לחזור על מוסכמות, בשעה שיש לו עוד כל כך הרבה הצעות ורעיונות חדשים שהסכמתי עליהם נחוצה לו מאד מאד.

בעבודה ממש, עבודה בשדה, התחלתי במושבה אחרת ימים מעטים אחרי עבודתי בהשחלת עלי הטבק בנס-ציונה.

אחרי לינת לילה ראשון במושבה, יצאתי השכם בבוקר לבקש עבודה. (על לשכת עבודה עוד לא חלמנו אז). צעדתי רק צעדים אחדים ונתקלתי על יד בית אחד בחבורת ערבים, ובתוכה שני יהודים, שעמדו וחילקו מעדרים. האחד טעון סל, מזמרה ומעיל גשם וניכר בו שהוא שייך לחבורה ההולכת לשדה – משגיח – והשני לבוש חלוק בית ומראהו מראה בעל בית. אל זה האחרון נגשתי והצעתי לו את שרותי בזו הלשון: בעבודה לא נסיתי עדיין, ומשום כך לא אדרוש כל שכר, אבקשך רק שתרשה לי לעבוד זמן-מה על מנת ללמוד את העבודה. בעל הבית סקרני מכף רגלי ועד ראשי במבט של לגלוג ותמיהה כאחד. אך החליט תיכף לא לסרב, ולא עוד אלא שגם מהר להודיעני, כי לשרות חינם אין הוא זקוק, וכי הוא מוכן לשלם לי מהיום הראשון גרוש אחד יותר מאשר לערבי, היינו שני בישליקים ליום (ערבי קיבל אז ששה גרושים).

המשגיח, יהודי יקר, אשר התפלל, כנראה, בלבו להסכמת בעל הבית, ספחני אליו תיכף ברצון. עוד בדרך הספיק לספר לי בהתרגשות, ובדמעות בעיניו, איך שברח מהישיבה בהיותו עוד נער, על מנת לעלות לארץ-ישראל, איך שהלך ברגל מעיר ליטאית אחת עד אודיסה, כמה יסורים שסבל עד הגיעו הנה, ואחר כך כאן – בתור פועל. בכל הספור הארוך והמענין שלו היה אמנם במקצת מעין הרצון לאמור: אל תתגאו עלינו, גם אנחנו אהבנו את ארץ-ישראל וסבלנו בגללה. אך בעיקר היה בו הרבה מההשתתפות בצער העולה החדש ומהרצון לנחם, לעודד ולקרב. (עד היום כשאני נזכר ביהודי זה, נעשה לי חם בלב. אך נזהר אני מלשאול עליו, מחשש פן אשמע עליו מה שלא הייתי רוצה לשמוע).

המעדר – זה האידיאל של כל עולה חדש אז – לא ניתן עדיין. מלמדי הסביר לי שעלי להתרגל קודם כל לכוף את הגב, מלאכה לא קלה לאיש שלא הורגל בעבודה. מלבד זה – לא נוח להעמידני בעבודה אחת עם הערבים, אשר בוודאי ילעגו לי ויצערוני. לעת עתה – אמר – תעבוד זמן מה אתי: אני ארכיב את העצים ואתה תלך אחרי ותקשור את ההרכבות. תתרגל קצת בעבודה ואחר-כך גם לעבודת המעדר. תקוותי להתחיל היום בעבודת המעדר נכזבה, איפוא, אבל עצם ההבטחה: “לעת עתה” עבודה זו ו“אחר כך” – אחרת, שיש בה משום תקווה למקום עבודה קבוע לזמן רב, מלאה את לבי שמחה, והשלמתי.

עברו ימים, שאת מספרם איני זוכר, והגיע היום המאושר שבו נמסר לי המעדר. הערבים עם המשגיח עברו לכרם אחר של אותו בעל ואני נשארתי בכרם זה יחידי עם המעדר ועם יסורי ההסתגלות הקשים. ובאחד הימים האלה, כשכפות הידיים שלי נמלאו יבלות צורבות, חוט השדרה כאילו התפרק והוציא את הגב משווי משקלו, והלב התכווץ ממכאובים, ניגש למקום עבודתי בחור בריא ומגוהץ (כפי שנודע לי אחר כך – אחי בעל הכרם, שעבד בבנק ציוני, בחוץ-לארץ, ובא לזמן מה להתארח כאן), אמר לי שלום, שאלני לארץ מולדתי ותיכף התחיל לדבר בגנותו של המרכסיזם. מה שדבר, לא שמעתי. כזבוב סתיו טורד עמד עלי וזמזם בלי הרף, והמלים: מרכס, קפיטל, מרכסיזם, עבודה, נשנו וחזרו ונשנו בלי הרף.

“רבונו של עולם” – צעק לבי בקרבי – “מה רוצה זה ממני? מי שלח אותו אלי? מדוע נאחז דווקא בנושא על המרכסיזם ולא, למשל, במחלוקת שבין יעקב עמדן ורבי יהונתן איבשיץ? מדוע זה חושד הוא אותי במרכסיזם ורוצה להוכיח לי את טעותי בזה, ומדוע בחר לו שעה זו ומקום זה?” ובמידה שגדל הכעס בלבי, רבו המכאובים בידיים ובגב – באין לי מוצא להפסיק את העבודה לכמה רגעים ולנוח, זאת אומרת: להפסיק גם את שתיקתי המאומצת ולהסב את פני אל הדובר בי – את זאת אסור היה לי לעשות: יועץ סתרים עמד ולחש לי, שאם רק אפנה את פני אליו, יקרה דבר מה נורא, שלא אוכל אחר כך לתקנו.

המשכתי, איפוא, לעבוד ולשתוק ובעל דברי המשיך לזמזם. אך, סוף סוף, רגז כנראה גם הוא ואמר:

“די לדבר, צריך ללכת”. ובדבריו אלה נמשך יאוש מוחלט, כאומר: אין לבחורים אלה תקנה. דבר והוכח לו כמה שתרצה, והוא בשלו עומד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים.

תרפ"ו

1

כן, ידידתי, צדקת: קשה מאד לכם, בני חוץ-לארץ, להבין אותנו, בני ארץ-ישראל – ממה אנחנו מתפעלים ומתרגשים לפעמים. צריך לחיות בארץ-ישראל ברגעי-התרגשות כאלה, לראות, או, יותר נכון, להרגיש את החזיונות המולידים אותם, ורק אז אפשר להבינם. ובלחישה אגלה לך שדווקא ברגעים מאושרים כאלה הנני אוהב להתבודד, להשתמט מההשתתפות בשמחות נפרזות אלה, אשר שכרונן משאיר אחריו, על-פי-רוב, ריקנות נוראה.

שערי בנפשך – מושבה חדשה נוסדה בארץ-ישראל, ובחנוכה חגגו את חג יסודה. היכולים אתם, בני חוץ-לארץ, להבין את השמחה הזאת? היודעים אתם כמה תקוות יש בשתי המלים “מושבה חדשה”? עוד שטח אדמה אחד עבר לרשותנו, עוד איזה יהודים מתנחלים בארץ-ישראל ויוכלו לחיות חיים חפשים, נורמליים, ועוד ועוד. במלה אחת: המערכה שלנו הולכת ומתחזקת; הננו מתקדמים. המבינה אַת עד כמה גדולה צריכה להיות ההתרגשות ברגעים כאלה? והתרגשות של שמחה כזו היתה ב“באר-יעקב” בחנוכה: מכל הפִנות שבסביבות יפו נהרו המונים לראות במחזה הזה: זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדי בתי-ספר עם מוריהם, וכולם, בשירים בפיהם ובדגלים בידיהם באו למקום המחזה. והשמחה גדלה כל כך, עד שגם “המתים” קמו מקברותיהם לשמוח – גם אלה הזקנים, אשר רוח היאוש כבר אכל אותם – גם הם לא יכלו בעת ההיא לעצור ברוחם ולא להשתתף בשמחה הגדולה הזאת. ורק אנוכי לא השתתפתי בה, ומצטער אני על זה. מי יודע, יוכל היות שהשמחה הזאת היתה נוסכת גם עלי רוח שכרון לזמן ידוע, ולא היה אז אולי מקום לכל הפקפוקים וספקות המרעילים כל כך את החיים.

והספקות רבים הם ומרים: היוכל שטח קטן כזה לכלכל כל כך הרבה נפשות, היוכלו האיכרים העניים האלה לשאת את ההוצאות הגדולות? האם אפשר למתישבים חדשים להתקיים בלי אמצעים, בלי נסיון ובלי אדמה במדה מספקת? האם אין זאת חורבה חדשה, אשר תפרפר בין החיים והמות שנים אחדות, תיגע את כל המוסדות בתלונותיה ותביעותיה, עד שסוף-סוף תרד מעל הבמה ותביא רק יאוש לאחרים? האם אין זה מקום חדש בשביל העבודה הערבית? ומה קשים עלי הספקות האלה. מה מאד הייתי חפץ גם אנכי לשמוח בעת כזאת, עת הווסד ישוב חדש. כי זה שנים אחדות שלא נבנתה כל מושבה יהודית בארץ. ובמשך הזמן הזה הקימו להם הגרמנים מושבה של ששה-עשר אלף דונם. הם, כפי הנראה, יודעים כמה אדמה דרושה כדי שהמושבה תתקיים ותתפתח. ומתכוננים הם, כפי שאומרים, לבנות עוד מושבה. ויותר ממה שלא נעים לך לשבת בחבוק ידיים, לא נעים לך לראות איך שהאחרים עושים. מה לעשות, וכך הוא דרכו של האדם. וכשזכינו גם אנחנו לבנות מושבה חדשה, צריך הייתי, לכאורה, לשמוח שמחה שלמה. אך איזה יתוש בא ומנקר במוחך ומגלה לפניך את כל גודל התהום הרובצת מתחת לבנין החדש, ושכר כל השמחה איננו שווה בהפסדה.

אַת מאשימה אותנו, הצעירים החדשים, באמרך שהראשונים לא התפלספו הרבה, לכן יצרו איזה דבר, ואנחנו מבקרים יותר מדי, ועל כן איננו יוצרים. לדאבוני הגדול, הנני מוכרח להודות שצדקת בדבריך. אין אנחנו, הצעירים החדשים, יוצרים כלום בארץ-ישראל. ועל זה ודאי שאנו מצטערים, אך מה לעשות, האם אפשר לנו עתה, אחרי כל מה שעבר על תנועתנו במשך זמן קיומה, להיות בעלי-הזיה כראשונים? האם אינך יודעת שגם להזיותיהם של הראשונים לא היה מקום, לולא אותו הנדיב, שבא עם מיליוניו והשחיתם, מצד אחד, אך מהצד השני עשה מהזיותיהם דברים של ממש? עכשיו, כשהנדיבים אפסו מעולמנו ושיטתם גם כן פשטה כבר את הרגל, נשאר, איפוא, מקום להזיות רק בדמיון, אבל לא במעשה. במעשה עלולות הן רק לקלקל ולא לתקן. הלחנם עברו עלינו עשרים וחמש שנים של עבודה ישובית בארץ-ישראל? תקופה של ברון, של “שלוחי-עם עני”, ושל איור הכניסה. תקופה של “פועלים בארץ-ישראל” ושל יציאה בהמון מארץ-ישראל לכל ארבע פינות העולם ותקופות של כניסה בחשאי ויציאה בקולי קולות.

האם מכל אלה לא נלמד כלום? לא, ידידתי, קשה לכם בני חוץ-לארץ, להבין את שמחותינו, אך עוד יותר קשה יהיה לכם להבין את ספקותינו. לכם יש מונח אחד ופסימיזמוס שמו, ואותו אתם מיחסים לכל שואל ומפקפק, אך אינכם מבינים את ספקותיו ושאלותיו של המאמין.

תרס"ח

2

ידידתי.

ועוד פעם הנני הולך שמה, להמבורג, לקונגרס התשיעי. למה? בשביל מה?

שימי לב, ידידתי, ושמעי מה שאספר לך:

זה היה לפני שתי שנים, ואני אז עובד הייתי במושבה היפה ביותר בארץ-ישראל – ככה, לכל הפחות, נדמה היה לי, אף-על-פי שחברי, אשר עבדו במושבות אחרות, היו חולקים בזה עלי וכל אחד מהם היה משתדל להוכיח, כי המושבה שלו היא היפה ביותר. אך זה לא נוגע לעניננו, העיקר – עבדתי. והעבודה בימים ההם עוד קדושה היתה; אותה הבריאה שקוראים לה עכשיו יאוש, עוד טרם חדרה לתוך מחננו, והצער הטבעי שבעבודה היה מהול באיזה מין עסיס מתוק, מעין אותה המתיקות שבתוגת הכלה ביום חופתה.

יש שאתה שקוע כולך באיזו הרהורים על עבר רחוק, או עתיד מטושטש ומעורפל, והנך שוכח לגמרי בהווה. עץ נופל תחת ידיך, עץ אחר עץ מזדקף, מישר את קומתו, ואתה קופץ מהאחד לשני, גוזר את זה שנגזר עליו להגזר, סומך את זה שזקוק למשען, חותל בחתולים וכורך בגמי כל פצע לבל יתקרר. כאומנת ביונק הרך אתה מטפל בכל אלה, וככל שדמיונך הולך ומתלהט, כן נעשית עבודתך מהירה יותר, אין אתה מרגיש לא בזמן, לא במקום, ואף לא באדונך המסתתר מאחוריך במרחק צעדים אחדים ומשגיח עליך שלא תגזול ממנו איזו רגעים מהשעות המכורות לו.

אך יש ואתה מרים את עיניך אל המרחביה המשתקף מבין העצים, מסתכל בהוד שבנצח אשר מסביבך, ובלבך מתחיל תוסס איזה צער, איזו געגועים. מתבטל הנך בפני ה“אין סוף” – ושוכח את עבודתך. רגע – ואדונך מופיע לנגד עיניך. פקעה סבלנותו, אין הוא יכול לראות איך שאתה מתבטל מהעבודה – והנה גז הכל וחלף כלא היה. אין דמיונות, אין געגועים, אין חלומות – הכל התנדף עם הופעתו של “בעל הבית” הפרוזאי הזה. שוב השמש בוערת בלי רחמים, ואתה מתנהל בכבדות טעון חבלים, סמוכות, גמי ומטליות – הידים מתנפחות, הברכים כושלות והעייפות משתפכת בגופך.

ילדות נזרקה אז בנו ואנחנו האמנו – האמנו בכל, והעיקר – בעבודה. בה, בעבודה, מצא כל אחד מאתנו את מבוקשו: האחד – את השירה שבחיים, והשני – את הצער שבהוויה. זה ראה בה “תקות-עם” והשני – מזור ומרפא לנשמתו הוא. ורק אלוהי המזרח יכול היה להרגיש ולהבין אותה השירה העצובה, שהיתה מתפרצת פעם בפעם מלבות אחדים מאתנו, בשובנו מהעבודה.

ילדות נזרקה אז בנו, ומה נעימה היתה הילדות הזו בשבילנו, חניכי הגיטו ומשוללי הטבע.

לכל שיר, שהתפרץ אז מלבותינו מתוך צער נסתר, שמענו תיכף את הד ההרים עונה לעומתנו וכאילו אומר: שובו, שובו אל הטבע, כי בו, ורק בו, תמצאו מזור ומרפא לנשמתכם העלובה ולגופכם הרצוץ.

ואנחנו עבדנו. הוי, מה קשה ומה נעימה, מה מיגעת ומה מרגיעה היתה העבודה בשביל עצבינו הנרגזים.

ובאחד הימים הגיעה אלינו פקודה מיפו, מקום הארג של העסקנות הציבורית, להתכונן לבחירות אל הקונגרס השמיני, העתיד להיות באחד מחדשי הקיץ, בארץ השפלה בהאג. אנכי הייתי אז בעל שתי עטרות: פועל במקצת ועסקן במקצת, ולפיכך נתנו חברי בי את עיניהם לבחור בי בתור ציר.

כי על במת הקונגרס צריך להופיע מצדנו דווקא פועל – בזה לא פקפק אף אחד מאתנו, כשם שלא פקפקנו כי אותו הנבחר, בהופיעו שם, יהפוך את כל מהלך הקונגרס מן הקצה אל הקצה. צריך היה בעיקר להכין דרישות במספר רב עד כמה שאפשר והוא, כלומר, הציר, כבר יעשה הכל. בי התחילו פתאום להתעורר ספקות מספקות שונים: ראשית, וזהו כמובן העיקר, אולי לא יבחרו בי כלל. שנית, מי יודע אם אוכל להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע שלי ולהכנע לדרישות, שאחרים ישימו בפי; ושלישית, במה לנסוע? מילא, הוצאות הדרך יוכרחו להמציא לי, אבל האג הלא איננה מושבה. כדי לנסוע לשם דרושות גם נעלים אחרות וגם חולצה חדשה, ומאין אקח את כל אלה? והנה הגיעה, לבסוף, השעה, שאנחנו התאספנו ביפו כדי לדון על הדרישות ולבחור בציר.

איני זוכר בדיוק את מספר הדרישות, אך זוכר אני שמספרן היה גדול מאד, שכולן נתקבלו, ושגם אני הסכמתי להחלטת הרוב. כשבא הרגע שהתחילו לפשפש במעשיהם של המועמדים ולגלות את מעלותיו ואת חסרונותיו של כל אחד, הוכרחתי לעזוב את אולם האספה, כדי לתת אפשרות לכל אחד לדבר עלי כרצונו. רגעים אחדים נמצאתי בין תקוה ופחד, עד שהדלת נפתחה ועל-ידי אחד מהמצדדים בזכותי נתבשרתי כי משפטי נחרץ לזכות – והרי אני הציר לקונגרס השמיני העתיד להיות בעוד שלשה חדשים.

בפעם הראשונה נבחרתי אז כציר לקונגרס, ודווקא מארץ-ישראל, מההסתדרות הראשונה בארץ-ישראל. בלב מלא שמחה שבתי למושבה.

לא ארכו הימים והבוחרים שלי מצאו כי עלי להתקרב קצת אל העולם העסקני לבל התראה שם חס-ושלום כבן כפר, שלא ראה את העיר מימיו. הוציאו אותי, איפוא, מהמושבה ליפו והתחילו ללמד אותי פרק בהלכות עסקנות – כלומר, לקרב אותי שוב לאותו העולם שכל כך שנאתי אותו, ושרק הודות לשנאתי אליו ברחתי אל הכפר ושקעתי בעבודה. כי העסקנות אצלנו הלא אינה זו שנוצרת על-ידי צרכי החיים ויונקת ממקורם, זו העסקנות העלולה להרים אותך לידי מדרגת גבור, יוצר, או נבל יוצא מן הכלל, אשר גם באופן הראשון וגם בשני יכול אתה לגלות את כל אישיותך, את כל האדם והחיה שבך. העסקנות שלנו היא פעוטה, ריקה, ואיננה נותנת כלום לא לך ולא לאחרים – עסקנות לשם עסקנות ולא יותר. לפיכך שנאתי אותה.

כשאני נזכר עכשיו, אחרי עבור שתי שנים, באותו הפרוזדור היפואי שבו התחנכתי ששה שבועות לפני נסעי אל הקונגרס, מבין אנכי כמה צדקו בוחרי שהעבירוני ליפו. מאמין אני כי לולא הפרוזדור הזה, לו נסעתי ישר מהמושבה אל הקונגרס, אילו נפלתי פתאום מהעולם התמים של העבודה לעולם המזויף של העסקנות הקונגרסית – ודאי שהייתי בורח משם עוד ביום הראשון.

התרצי לדעת, ידידתי, מה שראיתי שם? – את זאת לא ספרתי אפילו לבוחרי. הם אמנם הכריחוני, הוכיחו לי באותות ובמופתים שאני מחויב לספר להם, כי על כן בחרוני, אולם אז עוד רגיל הייתי לשמוע יותר למה שיגיד לי לבי מאשר לתביעות, חובות, דרכי נמוס ועוד.

ומה יכולתי לספר להם?

האספר להם שאני הלכתי למקום “בית-היוצר לנשמת האומה” ומצאתי את הנשמה גוססת. הלכתי למקום ארג התחיה וההתחדשות ומצאתי מוות ובליה?

מה ראיתי שם? אני ראיתי עסקנים בעלי לב ארנבת, הרוצים להיות האריות שבחבורה. ראיתי אנשים מבקשים משרה וכבוד ורוצים לרכוש את זה על-ידי אינטריגות קטנות. ראיתי סופרים המתאספים בין ישיבה לישיבה למקום מיוחד, להחיות שם את השפה העברית על-ידי איזו פרזות הנאמרות בשפה נלעגת, וצועקים: נצחנו, תחי השפה העברית. ראיתי צעירים אובדי דרך, שבאו להאג לבקש אלהים ואמונה, והשאירו שם את שארית הפליטה של נשמתם ואמונתם. ראיתי אנשים מדברים בנפש שקטה על גאולת-הארץ, שאותה לא ראו, וצועקים: אם תרצו אין זה חלום, בו בזמן שהם עצמם שקועים ראשם ורובם בחמשים שערי טומאה וגלות ואין להם אף רצון כל שהוא להגאל. ראיתי גם שנתקבלה החלטה, כי השפה הרשמית של הקונגרס היא עברית – והעברים מחאו כף לאות נצחון – ושתיכף אחרי זה נמשכו הויכוחים והנאומים בשפות אחרות.

לספר להם על הקונגרס. למה? אני לא ספרתי להם כלום, תיכף עזבתי את יפו ושבתי למושבה. אולם מנוחה לנפשי לא יכולתי למצוא גם פה, צלו של הקונגרס רדף אחרי. רוגז העצבים של נדודים רוחניים וגשמיים במשך שנים רבות, יכלה העבודה במושבה לרפאות, ולרוגז העצבים, שבא מימים אחדים של הקונגרס – לא יכלה גם העבודה להועיל.

*

והנה, לאחר שתי שנים, התאספנו שוב לדון על דרישות לקונגרס – התשיעי – ולבחור בציר. אני זה מזמן עזבתי את המושבה, מקצתי באונס ומקצתי ברצון. והפועל שבי ממילא נפסל כולו, ולוא היה זה לפני שנתים, בעת שהעבודה היתה עוד קדושה, ודאי, שלא היה לי אף צל של תקוה להבחר. ואולם המחשבה של החברים “נתבגרה”, הם אינם מקפידים שו על דברים קטנים כאלה. נוסף לזה יש בי עכשיו מעלות חדשות: בן עיר אנכי היודע פרק בהלכות עסקנות, ביחוד – קונגרסית. מספר הדרישות הוקטן הרבה מכפי שהיה לפני שתי שנים: בתחילה העמידו אותן על שש, אחר כך באו והעמידו אותן על ארבע, ולאחרונה בא אחד ורצה להעמידן על אחת – לבטל את הקונגרס מכל וכל. במועמדים גם כן לא טיפלו הפעם הרבה, מעלותיהם וחסרונותיהם הרי כתובים בפרטיכלים שמלפני שנתים וגם שמורים בזכרונם של החברים, ולפיכך לא הרחיקוני מאולם, לבי לא דפק, ובלי שום קשיים נבחרתי שוב לקונגרס התשיעי – ואני נוסע.

תר"ע

אחרי הבציר של אותה שנה, ב“עונה המתה”, לאמור, בזמן של חוסר עבודה במושבה, נזדמנה לי עבודה על יד בנין. בעל הבית, נגר ובעל כרם שהיה מרבה לגדף את הציונים ואת ארץ-ישראל שלהם, השיח לי פעם את כעסו על ארץ-ישראל והציונים, בערך, בזו הלשון:

אני, כפי שאתה רואה, אינני מקבל יהודים לעבודה, לא בכרם שלי וגם לא בבנין. בך התנהגתי לפנים משורת הדין. איני מאמין ביכלתם של היהודים לעבוד עבודה שחורה – אין זו “עסק” בשבילם וגם אינה לפי כוחותיהם. אתם הציונים הכנסתם לארץ-ישראל את הדלות. הגיעו הדברים לידי כך שגם אברך כמוך מוכרח לעבוד עבודה שחורה בעד שני בישליקים ליום. בימי הברון היתה לנו ארץ-ישראל אחרת. אני באתי לארץ-ישראל לפני שש-עשרה שנים, באתי בעירום ובחוסר כל ונרשמתי בתור נגר אצל הפקידות. כעבור ימים מספר נודעו לי כמה וכמה סודות, ובתוכם גם זה, שלא כל הנרשמים בעבודה עובדים באמת. צריך שאדע כיצד להתהלך עם הפקידים והמשגיחים השונים, ואז אוכל גם אני להסתדר בעבודת נגרות ביפו, ומשכרתי בפקידות תרשם לזכות חשבוני. וככה הסתדרתי אמנם: כל ימות השבוע הייתי עובד ביפו, והשתכרתי כמה שהשתכרתי, וביום הששי, בלכתי הביתה לשבת, הייתי סר אל ה“קונטורה” ומקבל את משכרתי גם כאן בעד שבוע.

ופעם, בבואי לקבל את משכרתי, הודיעוני, שהפקיד הראשי צוה להביאני לפניו, רוצה הוא להזמין אצלי ארון. נכנסתי אל הפקיד, והוא הראה לי בתוך איזו מחברת שרטוט של ארון: כזה ראה ועשה, אל תחסוך בהוצאות ובזמן. העיקר שהעץ יהיה מן המובחר ושהארון יעשה כראוי. הבינותי תיכף שהפעם פתח לפני אלהים את אוצרו הטוב, ואין הדבר חסר אלא שאדע להשתמש בו. שאלתי את הפקיד: ועץ מן המובחר מאין אקח? הלא את זה צריך להזמין מחוץ-לארץ והזמנה כזאת הרי כרוכה בהוצאות מרובות של כסף וזמן? אין דבר – ענני הפקיד – כבר אמרתי לך: אַל תחסוך בהוצאות ובזמן. שמעתי את תשובתו ברצון. קבלתי את הדוגמה והלכתי. ומעתה מתחילות “שבע השנים הטובות” שלי, או – ביתר דיוק – תשעת החדשים הטובים: כי תשעה חדשים רצופים עבדתי על הארון הזה, לאמור – עבוד לא עבדתי עליו כלל: את הארון הזמנתי אצל נגר ערבי ביפו, וכעבור שני שבועות היה מוכן. אך אני, במשך תשעה חדשים, עבדתי ביפו במנוחה גמורה את עבודתי הפרטים, ורק פעם בשבוע הייתי סר אל הפקידות להודיע מה על דבר הארון ולהגיש חשבון של הוצאות.

לא אגולל לפניך עתה את כל החשבונות שהגשתי להם – הספור גם בלאו הכי ארוך כבר מדי. אגיד לך רק את זאת: הנכסים שיש לי עתה – חלק גדול מהם רכשתי לי בעזרת הארון הזה.

ועתה אמור בעצמך, האם לא ראויה היא ארץ-ישראל שלכם עם הציוניות ועם הכל בכל, שתשרף ותחרב ושלא ישאר ממנה אף שריד ופליט?

ספור נצחון זה עלו לו, לנגר, בשתי שעות בטלה שלי על חשבונו, אך שוה היה בעיניו הנזק הזה: ידעו פעם “החדשים” שאין הוא מגדף לשוא, יש טעם לדבר.

תרפ"ו.