שלמה-חיים בן משה היה גר בבית ארוך סמוך לקלוֹיז, שגג של תבן מיוּשר עליו, דלתות החלונות אדומות ורושם הכל בביתו כבבית של נגיד. אשת שלמה-חיים השניה היתה אשת-חיל וידעה לשמור את הבית בתכונתו וּללבּן את כתליו מבחוץ ארבע פעמים בשנה, וגם שלמה חיים היה “בעל בית” כהוגן והיה צופה בעת הפנאי שיהיה המגרש שמסביב לביתו נקי; ליקט כל האבנים וכל דבר של הפקר מן הרחוב, הביא חול אדום ויפזר במלוא המגרש ויעשה אותו ראוָה לעין, בהסתכל המתפלל מחלון הקלויז ולבו אינו שומע על תפילתו.
שלמה-חיים היה סוחר נכבד ואיש ידוע לנאמן-רוח. הוא היה שומר ממונם של אחרים כשלו, ומעולם לא לנה אצלו פרוטה של אחרים בחינם, ולא קרה שירצה להרויח על חשבון אחרים או גם להתחרות באחרים. – הוא נאמן במעשיו ובאמרי פיו. ההן שלו היה הן והלאו לאו. לא ירמה את הבריות, לא יהלך רכיל, לא ידבּר לשון הרע, לא יתלוצץ, בקצרה: איש שלם במידותיו, ולא נמצא כמוהו איש שני לא בעיר. הוא אמנם שונא רמוֹת ולא ביקש לקבל עליו משׂרת גבאי הקלויז, בבחרם בו; רק היה משגיח עליו בין גבאי לגבאי, נותן משלו להסיק את תנורי-החורף, כאשר כלתה מכסת העצים, הוא לא נתן בתור שכן, לעזים או ל“שקצים”, לטיל ב“עזרת-נשים” בימות החול, כרגיל, והכל היה עושה בטוּב-לב, במתינות ובישוב-הדעת. גם לאשתו השניה גם לראשונה, שמתה בנעוריה, לא אמר “דבר עקום”. לא רד בבניו ולא יסר אותם קשה אם החטיאו לעשות. הוא מסרם תמיד למלמדים הגונים וילבישם בכבוד, גם הוא בעצמו היה מקפיד על מלבושיו ולא עשה כחבריו “בעלי-הבתים”, לבוא באותו בגד שנושאים בשוק, אל הקלויז, ובקלויז היה מתפלל ממש ואינו הולך מספסל לספסל לשמוע חדשות או לישא וליתן אז בצרכי הקהל. לא יכול לומר עליו שום אדם שנהנה מימיו מקופת הקהל, דבר שאין אחד בלטינה נקי מזה. אדרבה הוא השגיח לפי כוחו שלא יעשו כזאת אחרים; וגם זה היה עושה בלי רעש ובמין גאוַת ישרנות, כנהוג, רק בבור-לב ואיזה צחוק קל, הבא מטוב-לב. שלמה-חיים היה באמת אהוב לבריות ונאמן את ה', אם גם לא קרא בספר – כי בן איש פשוט הוא ואביו היה תופר שקים. אף על פי כן אינו מתבייש עמו. כדרך הבנים העולים במעמד החברה; אדרבה, הוא מכבד אותו ומבקרו בביתו בכל יום השבת וביום-טוב. אם יש בני אדם שאין כתם בחייהם והקדוש-ברוך-הוא יש לו נחת-רוח מהם, שלמה חיים הוא אחד מהם. ואל תבקשו כאלה בין לומדי-תורה ויראי-שמים ממש, כי אם בין בעלי-הבתים הטבעיים בלי חכמות וכלי ספרי- יראים…
בן ארבעים וחמש היה שלמה-חיים והוא כבר השיא את בניו השלושה ובתו הבכירה מאשתו הראשונה. הוא עשה שידוכים עם בעלי-בתים נכבדים כמוהו וה“חתונות” היו בינוניות, בלי פזרנות, אבל גם בלי קימוץ. הוא לא הבטיח נדה רב; אבל את אשר אמר לתת סילק באמת ומוצא שפתיו שמר. חס וחלילה, שיגע בכסף הבנים אחרי החתונה, דבר שגם נגידי לטינה עושים בשעת הדחק. בכלל ישרים כל מעשיו ואין בהם נפתל.
ניתן להיאָמר כי שלמה-חיים לא ראה מַשבּר-מסחר מימיו, או, להיפך, הצלחה פתאומית; מעמדו השתלשל בדרך ממוצע תמיד ואנית חייו לא נלחמה את הגלים. גם השינוי מאשה לאשה לא היה ניכּר אצלו ובזמן קצר נשכח. – אשתו השניה חינכה את בניו מאשתו הראשונה, לא היו ריבות-בית אצלו ולא ניגודי-משפחה כרגיל; ולהיפך, גם הרמת המשפחה לא נפלה בחלקו. בקצרה: כל הדברים המעלים את החיים או מורידים אותם לא ראה; ואותו השויון אשר בנפשו הצטרף אל המנוחה שבמצבו תמיד. – נצייר לנו שס"ה ימים בשנה בלי ימי שבתות וימים טובים וגם בלי תעניתים ואבלי-יום; נצייר לנו אומה שכולה ישראלים בלי כוהנים ולויים ומיוחסים וגם בלי “עמי ארצות”, מעין אלה היו בחיי שלמה-חיים. והוא, כאמור, לא קרא בספרים, וגם את החוּמש לא ידע ומהעבר הישראלי לא ידע רק את אברהם, יצחק, יעקב ואת משה, איזה דבר יקח אותו הציציות ראשו וישאהו הלאה? מה ירחיק אותו ממעמדו הנפשי ועם איזה דבר חדש מקרוב-בו יתנגש? – הנני מתאר לי בדמיוני לרגע כי באו בני-האלהים להתיצב לפני ה', ויאמר להם: השׂמתם לבכם אל הסוחר הישר שלי בלטינה שלמה-חיים, והוא איש תם ואינו עושה עוול; ויען אחד מהם ויאמר: החינם ישר דרכו, העמידוֹ בנסיון טוב ורע ונראה אם לא יט מתכונתו הצדה. אבל למה בדמיון ומשל אדבר? אספר גופא דעובדא היכי הוי ואיך נשללה מאת שלמה-חיים מנוחתו ואיך תעה מני דרך…
מעשה שהיה ככך היה: בעיר לטינה היה רב אחד והוא פלאי. הוא היה מולג גדול בתורה וכמעט גאון וחוקר ב“מורה נבוכים” וב“כוזרי”, והיה ימים רבים מבעלי הריב עם הרב מסקוירה ו“מתנגד” גדול והיו לו רדיפות גדולות; וגם הוא רודף את החסידים ותהי לו מלחמה רבה בחייו, והיה מפורסם הדבר בכל הסביבה. ובבואו בימים ומסחרו כלה וגם אשתו מתה ונשאר לו רק בן יחיד, נכשל כוחו ולא עמד עוד. ויקם בוקר אחד וילך אל הרבי רבי יצחק הזקן, ויקבל מרותוּויבקש סליחה. והרבי קיבלוֹ ונתן לו תשובה, כי ישוב ללימודו ושבמקום ש“ס ופוסקים וחריפות, יעסוק מעתה בדיני הלכות וב”שולחן ערוך". וכעבור שנה או שנתים ומצבו של יחיאל, כך שם המתנגד, עוד הוּרע, מינהו הרבי לרב בעיר קטנה לטינה, שהיתה סרה למשמעתו. לוּלא היה יחיאל מתנגד בתחילה, כי אז היה ראוי להיות רב בעיר גדולה ולטינה הקטנה לא זכתה לו מעולם, גם זו היתה מעין “תשובה”, שיבוא לכהן בעיר מעטה… וילך יחיאל ללטינה ויתישב וידין ויפסוק שאלות, וישב שם כבודד, כי לא היה שם איש אשר היה יכול לדבּר עמו בעניני חריפות או מחקר ויסגור הכל בלבבו…
ובנו היחיד פנחס לא היה מופלג ובעל-כשרון, אבל היה חכם מחוכּם ויפה-תואר וגדל-קומ, ויאהב אותו אביו מאד; ובמוֹת אמו לא נשא אשה אחרת וישב הרב אלמן עד יומו האחרון.
מצבו בלטינה היה מצב של עניות, כי ה“הכנסות” לא היו מרובות; והוא גם בזה קיבל עליו את הדין, שלא רצה להיות רץ אחרי ממון ואחרי רוָחים. רק את בנו פינק לפי כוחו וילבש אותו בכבוד וימלא כל משאלותיו.
על ידי רוּמוֹ הפנימי היה כעין מרחק בינו ובין אנשי העיר. לא היו לו מיוּדעים, לא התקרב גם אל הגבירים ולא החניף לעמי-ארצות. אם היה אדם שואל את אנשי לטינה, היו אומרים כי חסרונו של הרב שלהם שגדול הוא עשרה מונים מאשר צריכים לו. דבר ההתנגדות שלו מלפנים לא הבינו; אבל זאת הבינו, כי הוא אינו כרב הקודם – ולא כרב של זלונה הסמוכה ולא כרב בטָרוֹוַה. אם נחשוב היטב נמצא כי לא דיבּר הרב הזה עם שלמה-חיים רבע-שעה מימיו; אבל הוא ידע אותו; הרב יחיאל ידע א כל אחד ואחד מ“צאן מרעיתו” בלטינה, הוא ידע את גילוייו ןמסתריו, עינו הנפשית היתה צופה בכּל. לא יפלה הדבר כי בנפול הרב למשכב וירגש כי בא עתו ללכת בדרך כל הארץ ואין לו על מי להניח את בנו מחמדו, נפל הגורל בלבבו על הסוחר שלמה-חיים וירא אותו וימסור את בנו עם מעט הירושה הנותרת ממכר החפצים והספרים, ויצוהו להיות לו לאב ולהשגיח עליו; ויבטיחהו שלמה-חיים על הדבר הזה.
ידע הרב כי בתו הצעירה של שלמה-חיים לא מאוֹרשׂה עוד, והוא גם ראה אותה פעם בלכתו אל הקלויז להתפלל ותיטב בעיניו לקחתה לבנו וירכּן את ראשו אל שלמה-חיים ויאמר לו: “אם תשמעני, תנה גם את בתך לבני לאשה ותהיה לו לאב”. את הדבר הזה לא פילל שלמה-חיים לשמוע; ומעולם לא חשב כי יהיה לו הכבוד להשתדך עם הרב, אבל לא יכול להמרות את פי השכיב-מרע, ויאמר הן, ויתן לו ידו על הדבר.
ויקרא הרב את בנו החדרה ויברכהו ויסגור את עיניו וימת. –
ואבל כבד ויהודים בלטינה, שלמה-חיים היה מבלי משׂים למוציא-ומביא בעניני הקבורה וסידור הענינים. הוא, אשר אתמול היו לו רק עניניו ההולכים במנוחה, היה עתה לגזבר וּלפטרון לנפש אחרת; והנפש הזאת כבר שייכת גם לו. אחרי ההלויה הגדולה בסגירת החנויות ובהליכת כל בני-העיר אחרי מיטתו של הרב היה על שלמה-חיים לסדר את נחלת המת ולמצוא קונה לספרים הרבים ולכלים שונים.לפינחס היתום שכר מלון, שיש בו גם כלכלה, בבית נכבד אחד, כי לא יכול עוד לקחתו לביתו, בהיותו עתיד להיות חתן לבתו. עוד לא ידע העם בעיר על דבר השידוך, כי כן ציוה עליו הרב לגלות את הדבר רק כעבור חצי שנה אחרי מותו, אבל בלבו כבר עשה הדבר פרי. – הוא החל להביט אל בתו בעינים אחרות ומצא אותה מלאת-חן. בבואו ממסחריו הביתה לא היה עוד נקי ממחשבות; אדרבה, הוא ישב וחשב ודיבר עם אשתו, ובכלל הכירו בו בקלויז איזה שינוי. ובקראו את פינחס אליו ביום השבת אחרי הצהרים ויסתכל במיועד להיות חתנו, היה איש אחר לגמרי. הוא כיבד את החתן בממתקים ויין ביד רחבה והתחיל להלביש את בתו מלבושים יותר טובים מאשר הלבישה עד עתה, לא קימץ האלה. החיים המה חדשים!
עברו כששה ירחים, ויקרא שלמה-חיים מנין אנשים וקרוביו ויכתוב את ה“ראשי-פרקים”, ולטינה שאמרה: היטיב הרב לעשות בבחרו בשלמה-חיים הישר לאפיטרופוס, כבר השתוממה. היא קנאה בו על אשר זכה בשידוך כעם בן-רב. ודבר כזה לא חשבו מעולם.
איני אומר כי גבה לבו של שלמה-חיים, אבל דיבורו עם הבריות היה יותר בנחת; הוא הרגיש כי חייב הוא להישמר במהלכו, כדי שיהיה ראוי להיות מחוּתן הרב גם בחייו. הוצאות הבית היו באיזה רוָחה יותר מכפי כוחו; והשדכנים, שכבר חשבו בבתו שבגרה, ולפתע נילקח מהם הנתח הטוב, באו אל בתו היום השבת אחרי צהרים.
וכעבור שנת האבלות ופינחס גמר את ה“קדיש” האחרון, עשה שלמה0 חיים משתה גדול ויחוג סעודת-האירוסין ברוב עם, גם אלה שלא היה קוראם למשתה מצד עצמו, קראם עתה לכבוד הרב. חג האירוסין היה כעין חתונה, העלו בשר ודגים ויין הרבה; וכל אלה היודעים “שׂמחוֹתיו” של שלמה-חיים מקודם אמרו כי לא ראו כזאת אצלו מימיהם, אבל נוכחו כי אין השמחות הקודמות יכולות להיות דומות לזו.
והיד, כיון שנפתחה פעם אחת, הוציאה וחזרה והוציאה… לכלה עשו מלבוש חדש בכל פעם. מתנות נתנו לה ולחתן גם יחד בשם שני הצדדים.. בכל יום שבת, החתן סעד אז בבית המחותן, הכינו הכל בהרחבה ויביאו עוד שנים ושלושה שכנים להיטיב את לבם ביין ובמגדנות. בכל עת שנסע שלמה-חיים לעיר המחוז הביא איזה דברים לכלה. גם לאשתו הביא מטפחת של משי פעם או ושתים. חיבה יתרה נודעת לו אליה, שהיא נתנה לו בת כּלת רב. ובכלל כבר מתחילים להכין את עצמם בבית שלמה-חיים לחתונה. האֵם מפטמת תרנגולות ובנות-אוזה ואוזים, והאב מביא בכל פעם “חתיכה” של בד לתפור לבנים לכלה. בלטינה יודעים כי הפעם תהיה חתונה גדולה אצל שלמה-חיים. והנה הימים ממשמשים ובאים. החייטים התחילו תופרים בבית שלמה-חיים את הבגדים ואכלו על שולחנו בימי העבודה, כנהוג אצל נגידים. ה“הלבּשה” היתה “יקרה”, בין הלבשת החתן ובין הלבשת הכּלה; הכל נעשה ממשי וצמר טוב. בגדי שער לימום החורף עלו בעד הזוג מאות רו"כ, כל הצרכים ניקנו ממינים טובים, איך אפשר לקמץ בזה? הלא תבינו.
ימי החתונה באו! האוהל שנטע שלמה-חיים לאולם-המשתאות היה גדול מאד, ויעבדו בהעמדת קרשיו, חלונותיו וּנטוֹת שמי-יריעותיו כשבוע ימים. התפילות בקלויז נתבלבלו, כי הביטו המתפללים תמיד דבך החלונות למקום העבודה, אנשים אחדים לא יכלו לעצור ברוחם, ויפשטו את הטלית ותפילין וירדו שם למקום העבודה, לתת עצות בשכלול הבנין. – נערים מן החדר ושלא מן החדר עמדו שם כל היום. רקדו על הקרשים, הסיעו את העצים, פשוט, ימי-גנוּסיה היו ליושבי לטינה, כאשר לא היה להם זה ימים רבים.
והשמחות החלו! הנה “כּלי-זמרים” מפורסמים באו מעיר המחוז, מספרם אחד-עשר איש. גם החזן בא לעיר לשׂמח בקולו בשבת, שקוראים החתן לעלות לתורה. וילכו כל איש ישראל בלטינה לקדש על היין אצל שלמה-חיים ולאכול ממתקים.הנשים לבשו בגדיהן היותר יפים ושׂמו עליהם תכשיטיהן, ואת חרוזי-הפנינים על צואריהן. המעט הוא הדבר, לשמח חתן יתום, והוא עוד בן הרב, ורב שלהם. – אחרי הצהרים באו הנערות וכל הבתולות שלא ידעו איש לשמח את הכלה. סעודת ה“שלוש סעודות” היתה גדולה ורבה! ובמוצאי שבת כבר התחילו הריקודים וישתו בני לטינה כל היום ההוא.ויאכו וישׂבּעוּ ויקחו גם לביתם מן הנותר. פשוט “חתונה של מלכות” עתה בלטינה, ומי לא ייטיב לבו?
ואנוס אני לגלות לקורא כי בכיסו של שלמה-חיים לא היתה מלכות כלל. מזלו גרם כי דוקא בשנים האחרונות לא ראה ברכה רבה במסחריו וההוצאה גדולה מאד. – הוא כבר היה “בעל חוב” כמעט על אלף רו"כ ויותר, וילוה עוד, בתחילה בבטחון, כי ירויח במהרה וישלם, ואחר-כך בלי מחשבה עוד… הדבר לא היה עוד בידו. – טבעו כמו נשתנה, ורגש הצדקה שלו התחבא חרש וישב לו במדוֹר התחתון של לבו, עד יעבור זעם… וכשרבו ההוצאות שׂם ידו גם בירושת נחתן המעטה ולקח בחזרה את הנדה שהשליש. בודאי עשה זאת בראשונה על מנת להחזיר במהרה; ואחר-כך – כבר בלקיחה סתם, באין ברירה. והנה עתה רעש החתונה, בכל שעה ושעה באים ותובעים: הבוּ! הבוּ! הבוּ! דברים אלה נחוצים עוד עתה ואלה נחוצים! יין ומיני מרכולת נלקחים בהקפה אצל כל החנונים. הקמח נלקח בהקפה, גם הנופת והדבש. באות ערלות ומביאות דגים. עופות רבים נשחטים. צריכים לשחות פר בן בקר, והערבוביה גדולה! מה יעשה שלמה-חיים?
הנני שואל אתכם, מה יעשה באמצע החתונה, והשמחה גדולה ופיזור-הנפש גדול, גדול מאד.
יום החופה בא! מרקדים האנשים ואוכלים ושותים באוהל הנטוי ובביתו. הכל שמח ושותה לשכרה. ה“כלי זמרים” מנגנים והתוף משמיע ק’ולו, וראשו של שלמה-חיים מתפוצץ מרוב דאגות, והוא לוֹוה על ימין ועל שמאל. שולח ציר בחפזון לרעהו זה ללוות מה, שולח לחנות זו לקחת זמה אוכל; לזה יאמר מחר אשלם, ולזה יאמר מחרתים. הוא אינו שומע בעצמו מה שיאמר. כבר חדל מרוב הלואות לרשום הכלבפנקסו, כאשר היה עושה זה לפנים גם בפרוטות מועטות. במילים קצרות: שלמה-חיים אינו עושה עוד נישואים לבתו, הוא שׂוחה במים שוטפים, והגלים אומרים לבלעו חיים; והוא חוגר שארית כוחו ושׂחה הלאה. –
והנה החל “המשתה הגדול”. כל אחד נתן “מתנת-דרשה” שקל או חצי או גם שנים ואכל הוא וביתו פי חמישה. העולם עולה! שלוש מאות אנשים יושבים ביום הרביעי-בשבת בלילה ואוכלים מעדנים עד כדי שובע. הנשים לבושות כולן פאר, אור גדול באולם מהמנורות הרבות, הוד והדר והרחבת-הנפש! אין דאגה בעולם! אין חשבון בדיני שלי ושלך! אדרבה, הכל שותים ושמחים…
ולפתע קורא העם לאמור: המחותן! איהו? איה המחותן? קרוּאים באים ומושכים אותו בחזקה לרקד עם הכלה ועם החתן. שחוק וצהלה! בעל-התוף הוא שיכּוֹר כלוֹט, והוא מכה בתוף ובמצלתים, כמו רעם בגלגל.
הכלה לבושה שמלת משי לבנה היא יפה מאד. החתן צועד קוממיוּת ודומה למלך. לטינה שמחה כביומו של משיח. את בן הרב שלהם הם משיאים. מה יחסר להם בעת שמחה כזאת? -
וממחרת היום, כאשר אחרו אנשי לטינה לקום מרוב שתיה וצהלה, כבר ידעו הרבה מן הקרואים מה חסר להם… והקול עף מבית לבית לאמור: פשט שלמה-חיים את הרגל ואינו משלם לנושיו! קצרה ידו גם להחזיק את המעמד עד אחרי “יום השבת השמח”, והשבר כבר בא ביום שאחרי החוּפה.
והמהומה בביתו של שלמה-חיים היא שונה הרבה מאותה של אתמול. עתה לא קולות של שמחה נשמעים, כי אם של צועקים ותובעים ממש. צועקים לכסף! צועקים לתשלומים! עומדים חייטים וסנדלרים, אופים ומבשלים, חנונים וסוחרים, גם מַלוים סתם, אלמנות שהפקידו כספן המעט בידי שלמה-חיים הישר, מבקשים כסף, בזיונות, קללות, תאניה ואניה. הכיס ריק! אין גם פרוטה אחת לשלם. נערים יחפים עומדים בחוץ ומסתכלים בחלונות; הם, שהתגנבו אתמול לשמוע אל הזמרה, שומעים עתה זמרה שעוד לא יבינו אותה. איזה עזי-פנים מהנושים אמרו לשאת את הכלים מביתו של שלמה-חיים בתור מַשכּוֹן; זה יחטוף כסא, זה כערה וצלוחית, זה לוקח כף של כסף ומזלג. רושם ההרס נראה בכל פינה; החתן והכלה עמדו במהומה בקצה החדר ועל פניהם חיורת-מת. הוי, חיים אכזרים, את מפנקי עמי תגרשו מבית תענוגיהם. שלמה-חיים מה עשית? מה חשבת? –
אשקא דרספק חרב ביתר, ובחורבן זה נשקעו שני אלפים שקלשל אחרים. אתם לא תדעו מהו הכסף בעיירות הקטנות…
ואם יאמר אדם ששלמה-חיים הרשיע לעשות, להיות לוקח ואינו משלם ומוציא יותר מכוחו על חשבון אחרים ושסר מדרכו לחלוטין ונהפך לבו, איני יכול להסכים עמו. ולי חשבון אחר בזה. שלמה-חיים לא נשחת בימי אותו המאורע, כי אם תעה מני דרך… יותר נכון, הוא נדחף מן דרך. – ששלמה-חיים היה איש ישר ולא נטה מימיו לימין ולשמאל, עד אותו יום שנהיה לפטרון, אז אחז במאורע הזה בציצית ראשו ונשא אותו הלאה עד ימי מהומת הנישואין. וכעבור ימי הסערה, שהוא אינו חייב על בואם, התחיל להתכנס ולנוח מימי המשבר, והנה שב רוחו אליו ויעמוד כתכונתו באותה נקודה ממש שעמד בה לפנים. – ובאמת כעבור זמן-מה שׂם לבו לתקן מה שֶעָוַת, ושב לעבודתו ולמסחרו, ואם אמנם לא היה יכול לשלם חובותיו הרבים מימי הבהלה, אבל את החובות החדשים שילם בעתם, והיה נאמן כבתחילה ושמר מוצא שפתיו כבתחילה… אנשי לטינה העצמם הבינו כי שלמה-חיים מהיום אינו אחראי בעד מעשיו בחפזון מאתמול, וגם בעלי-חובותיו מאז השלימו עמו ברבוֹת הימים והלוו לו גם עתה והחזיקו בידו ובטחו ביושר לבו. כה התבסס שלמה-חיים עוד הפעם לאט לאט במסחרו ובביתו ויחיה הלאה כמקודם. הוא גם החזיק את הזוג על שולחנו כראוי, בשוּבה ונחת ולפי השׂגת ידו… ברוב הימים הכל נשכח, כאילו לא נפל דבר. – אמנם שלמה-חיים לא עמד אז בנסיון של אותו מלאך; אבל קשה לאמור כי יש מזה ראָיה כי בידי המנסה שלא ישר לבו ותועבה בקרבו – פשוט, חלום היה אז, בימי החתונה הגדולה, חלום קשה, וייקץ משנתו וירחץ ידיו, פניו ורגליו ושב אל החיים הממשיים כבראשונה ~ או תמונה אחרת: הנה איש שלא שתה מימיו וקרה לו ששתה פעם לשכרה ויחלה, וכאשר פג יינו שב לנזירותו. מה אתם תמהים, האם לא ראיתם החיים מקרים כאלה?! -
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.