שלמה-חיים בן משה היה גר בבית ארוך סמוך לקלוֹיז, שגג של תבן מיוּשר עליו, דלתות החלונות אדומות ורושם הכל בביתו כבבית של נגיד. אשת שלמה-חיים השניה היתה אשת-חיל וידעה לשמור את הבית בתכונתו וּללבּן את כתליו מבחוץ ארבע פעמים בשנה, וגם שלמה חיים היה “בעל בית” כהוגן והיה צופה בעת הפנאי שיהיה המגרש שמסביב לביתו נקי; ליקט כל האבנים וכל דבר של הפקר מן הרחוב, הביא חול אדום ויפזר במלוא המגרש ויעשה אותו ראוָה לעין, בהסתכל המתפלל מחלון הקלויז ולבו אינו שומע על תפילתו.
שלמה-חיים היה סוחר נכבד ואיש ידוע לנאמן-רוח. הוא היה שומר ממונם של אחרים כשלו, ומעולם לא לנה אצלו פרוטה של אחרים בחינם, ולא קרה שירצה להרויח על חשבון אחרים או גם להתחרות באחרים. – הוא נאמן במעשיו ובאמרי פיו. ההן שלו היה הן והלאו לאו. לא ירמה את הבריות, לא יהלך רכיל, לא ידבּר לשון הרע, לא יתלוצץ, בקצרה: איש שלם במידותיו, ולא נמצא כמוהו איש שני לא בעיר. הוא אמנם שונא רמוֹת ולא ביקש לקבל עליו משׂרת גבאי הקלויז, בבחרם בו; רק היה משגיח עליו בין גבאי לגבאי, נותן משלו להסיק את תנורי-החורף, כאשר כלתה מכסת העצים, הוא לא נתן בתור שכן, לעזים או ל“שקצים”, לטיל ב“עזרת-נשים” בימות החול, כרגיל, והכל היה עושה בטוּב-לב, במתינות ובישוב-הדעת. גם לאשתו השניה גם לראשונה, שמתה בנעוריה, לא אמר “דבר עקום”. לא רד בבניו ולא יסר אותם קשה אם החטיאו לעשות. הוא מסרם תמיד למלמדים הגונים וילבישם בכבוד, גם הוא בעצמו היה מקפיד על מלבושיו ולא עשה כחבריו “בעלי-הבתים”, לבוא באותו בגד שנושאים בשוק, אל הקלויז, ובקלויז היה מתפלל ממש ואינו הולך מספסל לספסל לשמוע חדשות או לישא וליתן אז בצרכי הקהל. לא יכול לומר עליו שום אדם שנהנה מימיו מקופת הקהל, דבר שאין אחד בלטינה נקי מזה. אדרבה הוא השגיח לפי כוחו שלא יעשו כזאת אחרים; וגם זה היה עושה בלי רעש ובמין גאוַת ישרנות, כנהוג, רק בבור-לב ואיזה צחוק קל, הבא מטוב-לב. שלמה-חיים היה באמת אהוב לבריות ונאמן את ה', אם גם לא קרא בספר – כי בן איש פשוט הוא ואביו היה תופר שקים. אף על פי כן אינו מתבייש עמו. כדרך הבנים העולים במעמד החברה; אדרבה, הוא מכבד אותו ומבקרו בביתו בכל יום השבת וביום-טוב. אם יש בני אדם שאין כתם בחייהם והקדוש-ברוך-הוא יש לו נחת-רוח מהם, שלמה חיים הוא אחד מהם. ואל תבקשו כאלה בין לומדי-תורה ויראי-שמים ממש, כי אם בין בעלי-הבתים הטבעיים בלי חכמות וכלי ספרי- יראים…
בן ארבעים וחמש היה שלמה-חיים והוא כבר השיא את בניו השלושה ובתו הבכירה מאשתו הראשונה. הוא עשה שידוכים עם בעלי-בתים נכבדים כמוהו וה“חתונות” היו בינוניות, בלי פזרנות, אבל גם בלי קימוץ. הוא לא הבטיח נדה רב; אבל את אשר אמר לתת סילק באמת ומוצא שפתיו שמר. חס וחלילה, שיגע בכסף הבנים אחרי החתונה, דבר שגם נגידי לטינה עושים בשעת הדחק. בכלל ישרים כל מעשיו ואין בהם נפתל.
ניתן להיאָמר כי שלמה-חיים לא ראה מַשבּר-מסחר מימיו, או, להיפך, הצלחה פתאומית; מעמדו השתלשל בדרך ממוצע תמיד ואנית חייו לא נלחמה את הגלים. גם השינוי מאשה לאשה לא היה ניכּר אצלו ובזמן קצר נשכח. – אשתו השניה חינכה את בניו מאשתו הראשונה, לא היו ריבות-בית אצלו ולא ניגודי-משפחה כרגיל; ולהיפך, גם הרמת המשפחה לא נפלה בחלקו. בקצרה: כל הדברים המעלים את החיים או מורידים אותם לא ראה; ואותו השויון אשר בנפשו הצטרף אל המנוחה שבמצבו תמיד. – נצייר לנו שס"ה ימים בשנה בלי ימי שבתות וימים טובים וגם בלי תעניתים ואבלי-יום; נצייר לנו אומה שכולה ישראלים בלי כוהנים ולויים ומיוחסים וגם בלי “עמי ארצות”, מעין אלה היו בחיי שלמה-חיים. והוא, כאמור, לא קרא בספרים, וגם את החוּמש לא ידע ומהעבר הישראלי לא ידע רק את אברהם, יצחק, יעקב ואת משה, איזה דבר יקח אותו בציציות ראשו וישאהו הלאה? מה ירחיק אותו ממעמדו הנפשי ועם איזה דבר חדש מקרוב-בו יתנגש? – הנני מתאר לי בדמיוני לרגע כי באו בני-האלהים להתיצב לפני ה', ויאמר להם: השׂמתם לבכם אל הסוחר הישר שלי בלטינה שלמה-חיים, והוא איש תם ואינו עושה עוול; ויען אחד מהם ויאמר: החינם ישר דרכו, העמידוֹ בנסיון טוב ורע ונראה אם לא יט מתכונתו הצדה. אבל למה בדמיון ומשל אדבר? אספר גופא דעובדא היכי הוי ואיך נשללה מאת שלמה-חיים מנוחתו ואיך תעה מני דרך…
מעשה שהיה ככך היה: בעיר לטינה היה רב אחד והוא פלאי. הוא היה מופלג גדול בתורה וכמעט גאון וחוקר ב“מורה נבוכים” וב“כוזרי”, והיה ימים רבים מבעלי הריב עם הרב מסקוירה ו“מתנגד” גדול והיו לו רדיפות גדולות; וגם הוא רודף את החסידים ותהי לו מלחמה רבה בחייו, והיה מפורסם הדבר בכל הסביבה. ובבואו בימים ומסחרו כלה וגם אשתו מתה ונשאר לו רק בן יחיד, נכשל כוחו ולא עמד עוד. ויקם בוקר אחד וילך אל הרבי רבי יצחק הזקן, ויקבל מרותוּ ויבקש סליחה. והרבי קיבלוֹ ונתן לו תשובה, כי ישוב ללימודו ושבמקום ש“ס ופוסקים וחריפות, יעסוק מעתה בדיני הלכות וב”שולחן ערוך". וכעבור שנה או שנתים ומצבו של יחיאל, כך שם המתנגד, עוד הוּרע, מינהו הרבי לרב בעיר קטנה לטינה, שהיתה סרה למשמעתו. לוּלא היה יחיאל מתנגד בתחילה, כי אז היה ראוי להיות רב בעיר גדולה ולטינה הקטנה לא זכתה לו מעולם, גם זו היתה מעין “תשובה”, שיבוא לכהן בעיר מעטה… וילך יחיאל ללטינה ויתישב וידין ויפסוק שאלות, וישב שם כבודד, כי לא היה שם איש אשר היה יכול לדבּר עמו בעניני חריפות או מחקר ויסגור הכל בלבבו…
ובנו היחיד פנחס לא היה מופלג ובעל-כשרון, אבל היה חכם מחוכּם ויפה-תואר וגדל-הקומה, ויאהב אותו אביו מאד; ובמוֹת אמו לא נשא אשה אחרת וישב הרב אלמן עד יומו האחרון.
מצבו בלטינה היה מצב של עניות, כי ה“הכנסות” לא היו מרובות; והוא גם בזה קיבל עליו את הדין, שלא רצה להיות רץ אחרי ממון ואחרי רוָחים. רק את בנו פינק לפי כוחו וילבש אותו בכבוד וימלא כל משאלותיו.
על ידי רוּמוֹ הפנימי היה כעין מרחק בינו ובין אנשי העיר. לא היו לו מיוּדעים, לא התקרב גם אל הגבירים ולא החניף לעמי-ארצות. אם היה אדם שואל את אנשי לטינה, היו אומרים כי חסרונו של הרב שלהם שגדול הוא עשרה מונים מאשר צריכים לו. דבר ההתנגדות שלו מלפנים לא הבינו; אבל זאת הבינו, כי הוא אינו כרב הקודם – ולא כרב של זלונה הסמוכה ולא כרב בטָרוֹוַה. אם נחשוב היטב נמצא כי לא דיבּר הרב הזה עם שלמה-חיים רבע-שעה מימיו; אבל הוא ידע אותו; הרב יחיאל ידע את כל אחד ואחד מ“צאן מרעיתו” בלטינה, הוא ידע את גילוייו ומסתריו, עינו הנפשית היתה צופה בכּל. לא יפלה הדבר כי בנפול הרב למשכב וירגש כי בא עתו ללכת בדרך כל הארץ ואין לו על מי להניח את בנו מחמדו, נפל הגורל בלבבו על הסוחר שלמה-חיים וירא אותו וימסור את בנו עם מעט הירושה הנותרת ממכר החפצים והספרים, ויצוהו להיות לו לאב ולהשגיח עליו; ויבטיחהו שלמה-חיים על הדבר הזה.
ידע הרב כי בתו הצעירה של שלמה-חיים לא מאוֹרשׂה עוד, והוא גם ראה אותה פעם בלכתו אל הקלויז להתפלל ותיטב בעיניו לקחתה לבנו וירכּן את ראשו אל שלמה-חיים ויאמר לו: “אם תשמעני, תנה גם את בתך לבני לאשה ותהיה לו לאב”. את הדבר הזה לא פילל שלמה-חיים לשמוע; ומעולם לא חשב כי יהיה לו הכבוד להשתדך עם הרב, אבל לא יכול להמרות את פי השכיב-מרע, ויאמר הן, ויתן לו ידו על הדבר.
ויקרא הרב את בנו החדרה ויברכהו ויסגור את עיניו וימת. –
ואבל כבד ליהודים בלטינה, שלמה-חיים היה מבלי משׂים למוציא-ומביא בעניני הקבורה וסידור הענינים. הוא, אשר אתמול היו לו רק עניניו ההולכים במנוחה, היה עתה לגזבר וּלפטרון לנפש אחרת; והנפש הזאת כבר שייכת גם לו. אחרי ההלויה הגדולה בסגירת החנויות ובהליכת כל בני-העיר אחרי מיטתו של הרב היה על שלמה-חיים לסדר את נחלת המת ולמצוא קונה לספרים הרבים ולכלים שונים.לפינחס היתום שכר מלון, שיש בו גם כלכלה, בבית נכבד אחד, כי לא יכול עוד לקחתו לביתו, בהיותו עתיד להיות חתן לבתו. עוד לא ידע העם בעיר על דבר השידוך, כי כן ציוה עליו הרב לגלות את הדבר רק כעבור חצי שנה אחרי מותו, אבל בלבו כבר עשה הדבר פרי. – הוא החל להביט אל בתו בעינים אחרות ומצא אותה מלאת-חן. בבואו ממסחריו הביתה לא היה עוד נקי ממחשבות; אדרבה, הוא ישב וחשב ודיבר עם אשתו, ובכלל הכירו בו בקלויז איזה שינוי. ובקראו את פינחס אליו ביום השבת אחרי הצהרים ויסתכל במיועד להיות חתנו, היה איש אחר לגמרי. הוא כיבד את החתן בממתקים ויין ביד רחבה והתחיל להלביש את בתו מלבושים יותר טובים מאשר הלבישה עד עתה, לא קימץ האלה. החיים המה חדשים!
עברו כששה ירחים, ויקרא שלמה-חיים מנין אנשים וקרוביו ויכתוב את ה“ראשי-פרקים”, ולטינה שאמרה: היטיב הרב לעשות בבחרו בשלמה-חיים הישר לאפיטרופוס, כבר השתוממה. היא קנאה בו על אשר זכה בשידוך כעם בן-רב. ודבר כזה לא חשבו מעולם.
איני אומר כי גבה לבו של שלמה-חיים, אבל דיבורו עם הבריות היה יותר בנחת; הוא הרגיש כי חייב הוא להישמר במהלכו, כדי שיהיה ראוי להיות מחוּתן הרב גם בחייו. הוצאות הבית היו באיזה רוָחה יותר מכפי כוחו; והשדכנים, שכבר חשבו בבתו שבגרה, ולפתע נילקח מהם הנתח הטוב, באו אל בתו היום השבת אחרי צהרים.
וכעבור שנת האבלות ופינחס גמר את ה“קדיש” האחרון, עשה שלמה חיים משתה גדול ויחוג סעודת-האירוסין ברוב עם, גם אלה שלא היה קוראם למשתה מצד עצמו, קראם עתה לכבוד הרב. חג האירוסין היה כעין חתונה, העלו בשר ודגים ויין הרבה; וכל אלה היודעים “שׂמחוֹתיו” של שלמה-חיים מקודם אמרו כי לא ראו כזאת אצלו מימיהם, אבל נוכחו כי אין השמחות הקודמות יכולות להיות דומות לזו.
והיד, כיון שנפתחה פעם אחת, הוציאה וחזרה והוציאה… לכלה עשו מלבוש חדש בכל פעם. מתנות נתנו לה ולחתן גם יחד בשם שני הצדדים.. בכל יום שבת, החתן סעד אז בבית המחותן, הכינו הכל בהרחבה ויביאו עוד שנים ושלושה שכנים להיטיב את לבם ביין ובמגדנות. בכל עת שנסע שלמה-חיים לעיר המחוז הביא איזה דברים לכלה. גם לאשתו הביא מטפחת של משי פעם או ושתים. חיבה יתרה נודעת לו אליה, שהיא נתנה לו בת כּלת רב. ובכלל כבר מתחילים להכין את עצמם בבית שלמה-חיים לחתונה. האֵם מפטמת תרנגולות ובנות-אוזה ואוזים, והאב מביא בכל פעם “חתיכה” של בד לתפור לבנים לכלה. בלטינה יודעים כי הפעם תהיה חתונה גדולה אצל שלמה-חיים. והנה הימים ממשמשים ובאים. החייטים התחילו תופרים בבית שלמה-חיים את הבגדים ואכלו על שולחנו בימי העבודה, כנהוג אצל נגידים. ה“הלבּשה” היתה “יקרה”, בין הלבשת החתן ובין הלבשת הכּלה; הכל נעשה ממשי וצמר טוב. בגדי שער לימות החורף עלו בעד הזוג מאות רו"כ, כל הצרכים ניקנו ממינים טובים, איך אפשר לקמץ בזה? הלא תבינו.
ימי החתונה באו! האוהל שנטע שלמה-חיים לאולם-המשתאות היה גדול מאד, ויעבדו בהעמדת קרשיו, חלונותיו וּנטוֹת שמי-יריעותיו כשבוע ימים. התפילות בקלויז נתבלבלו, כי הביטו המתפללים תמיד דרך החלונות למקום העבודה, אנשים אחדים לא יכלו לעצור ברוחם, ויפשטו את הטלית ותפילין וירדו שם למקום העבודה, לתת עצות בשכלול הבנין. – נערים מן החדר ושלא מן החדר עמדו שם כל היום. רקדו על הקרשים, הסיעו את העצים, פשוט, ימי-גנוּסיה היו ליושבי לטינה, כאשר לא היה להם זה ימים רבים.
והשמחות החלו! הנה “כּלי-זמרים” מפורסמים באו מעיר המחוז, מספרם אחד-עשר איש. גם החזן בא לעיר לשׂמח בקולו בשבת, שקוראים החתן לעלות לתורה. וילכו כל איש ישראל בלטינה לקדש על היין אצל שלמה-חיים ולאכול ממתקים. הנשים לבשו בגדיהן היותר יפים ושׂמו עליהם תכשיטיהן, ואת חרוזי-הפנינים על צואריהן. המעט הוא הדבר, לשמח חתן יתום, והוא עוד בן הרב, ורב שלהם. – אחרי הצהרים באו הנערות וכל הבתולות שלא ידעו איש לשמח את הכלה. סעודת ה“שלוש סעודות” היתה גדולה ורבה! ובמוצאי שבת כבר התחילו הריקודים וישתו בני לטינה כל היום ההוא. ויאכלו וישׂבּעוּ ויקחו גם לביתם מן הנותר. פשוט “חתונה של מלכות” עתה בלטינה, ומי לא ייטיב לבו?
ואנוס אני לגלות לקורא כי בכיסו של שלמה-חיים לא היתה מלכות כלל. מזלו גרם כי דוקא בשנים האחרונות לא ראה ברכה רבה במסחריו וההוצאה גדולה מאד. – הוא כבר היה “בעל חוב” כמעט על אלף רו"כ ויותר, וילוה עוד, בתחילה בבטחון, כי ירויח במהרה וישלם, ואחר-כך בלי מחשבה עוד… הדבר לא היה עוד בידו. – טבעו כמו נשתנה, ורגש הצדקה שלו התחבא חרש וישב לו במדוֹר התחתון של לבו, עד יעבור זעם… וכשרבו ההוצאות שׂם ידו גם בירושת החתן המעטה ולקח בחזרה את הנדה שהשליש. בודאי עשה זאת בראשונה על מנת להחזיר במהרה; ואחר-כך – כבר בלקיחה סתם, באין ברירה. והנה עתה רעש החתונה, בכל שעה ושעה באים ותובעים: הבוּ! הבוּ! הבוּ! דברים אלה נחוצים עוד עתה ואלה נחוצים! יין ומיני מרכולת נלקחים בהקפה אצל כל החנונים. הקמח נלקח בהקפה, גם הנופת והדבש. באות ערלות ומביאות דגים. עופות רבים נשחטים. צריכים לשחות פר בן בקר, והערבוביה גדולה! מה יעשה שלמה-חיים?
הנני שואל אתכם, מה יעשה באמצע החתונה, והשמחה גדולה ופיזור-הנפש גדול, גדול מאד.
יום החופה בא! מרקדים האנשים ואוכלים ושותים באוהל הנטוי ובביתו. הכל שמח ושותה לשכרה. ה“כלי זמרים” מנגנים והתוף משמיע קולו, וראשו של שלמה-חיים מתפוצץ מרוב דאגות, והוא לוֹוה על ימין ועל שמאל. שולח ציר בחפזון לרעהו זה ללוות מה, שולח לחנות זו לקחת זמה אוכל; לזה יאמר מחר אשלם, ולזה יאמר מחרתים. הוא אינו שומע בעצמו מה שיאמר. כבר חדל מרוב הלואות לרשום הכל בפנקסו, כאשר היה עושה זה לפנים גם בפרוטות מועטות. במילים קצרות: שלמה-חיים אינו עושה עוד נישואים לבתו, הוא שׂוחה במים שוטפים, והגלים אומרים לבלעו חיים; והוא חוגר שארית כוחו ושׂחה הלאה. –
והנה החל “המשתה הגדול”. כל אחד נתן “מתנת-דרשה” שקל או חצי או גם שנים ואכל הוא וביתו פי חמישה. העולם עולה! שלוש מאות אנשים יושבים ביום הרביעי-בשבת בלילה ואוכלים מעדנים עד כדי שובע. הנשים לבושות כולן פאר, אור גדול באולם מהמנורות הרבות, הוד והדר והרחבת-הנפש! אין דאגה בעולם! אין חשבון בדיני שלי ושלך! אדרבה, הכל שותים ושמחים…
ולפתע קורא העם לאמור: המחותן! איהו? איה המחותן? קרוּאים באים ומושכים אותו בחזקה לרקד עם הכלה ועם החתן. שחוק וצהלה! בעל-התוף הוא שיכּוֹר כלוֹט, והוא מכה בתוף ובמצלתים, כמו רעם בגלגל.
הכלה לבושה שמלת משי לבנה היא יפה מאד. החתן צועד קוממיוּת ודומה למלך. לטינה שמחה כביומו של משיח. את בן הרב שלהם הם משיאים. מה יחסר להם בעת שמחה כזאת? -
וממחרת היום, כאשר אחרו אנשי לטינה לקום מרוב שתיה וצהלה, כבר ידעו הרבה מן הקרואים מה חסר להם… והקול עף מבית לבית לאמור: פשט שלמה-חיים את הרגל ואינו משלם לנושיו! קצרה ידו גם להחזיק את המעמד עד אחרי “יום השבת השמח”, והשבר כבר בא ביום שאחרי החוּפה.
והמהומה בביתו של שלמה-חיים היא שונה הרבה מאותה של אתמול. עתה לא קולות של שמחה נשמעים, כי אם של צועקים ותובעים ממש. צועקים לכסף! צועקים לתשלומים! עומדים חייטים וסנדלרים, אופים ומבשלים, חנונים וסוחרים, גם מַלוים סתם, אלמנות שהפקידו כספן המעט בידי שלמה-חיים הישר, מבקשים כסף, בזיונות, קללות, תאניה ואניה. הכיס ריק! אין גם פרוטה אחת לשלם. נערים יחפים עומדים בחוץ ומסתכלים בחלונות; הם, שהתגנבו אתמול לשמוע אל הזמרה, שומעים עתה זמרה שעוד לא יבינו אותה. איזה עזי-פנים מהנושים אמרו לשאת את הכלים מביתו של שלמה-חיים בתור מַשכּוֹן; זה יחטוף כסא, זה קערה וצלוחית, זה לוקח כף של כסף ומזלג. רושם ההרס נראה בכל פינה; החתן והכלה עמדו במהומה בקצה החדר ועל פניהם חיורת-מת. הוי, חיים אכזרים, את מפנקי עמי תגרשו מבית תענוגיהם. שלמה-חיים מה עשית? מה חשבת? –
אשקא דרספק חרב ביתר, ובחורבן זה נשקעו שני אלפים שקל של אחרים. אתם לא תדעו מהו הכסף בעיירות הקטנות…
ואם יאמר אדם ששלמה-חיים הרשיע לעשות, להיות לוקח ואינו משלם ומוציא יותר מכוחו על חשבון אחרים ושסר מדרכו לחלוטין ונהפך לבו, איני יכול להסכים עמו. ולי חשבון אחר בזה. שלמה-חיים לא נשחת בימי אותו המאורע, כי אם תעה מני דרך… יותר נכון, הוא נדחף מן דרך. – ששלמה-חיים היה איש ישר ולא נטה מימיו לימין ולשמאל, עד אותו יום שנהיה לפטרון, אז אחז במאורע הזה בציצית ראשו ונשא אותו הלאה עד ימי מהומת הנישואין. וכעבור ימי הסערה, שהוא אינו חייב על בואם, התחיל להתכנס ולנוח מימי המשבר, והנה שב רוחו אליו ויעמוד כתכונתו באותה נקודה ממש שעמד בה לפנים. – ובאמת כעבור זמן-מה שׂם לבו לתקן מה שֶעָוַת, ושב לעבודתו ולמסחרו, ואם אמנם לא היה יכול לשלם חובותיו הרבים מימי הבהלה, אבל את החובות החדשים שילם בעתם, והיה נאמן כבתחילה ושמר מוצא שפתיו כבתחילה… אנשי לטינה העצמם הבינו כי שלמה-חיים מהיום אינו אחראי בעד מעשיו בחפזון מאתמול, וגם בעלי-חובותיו מאז השלימו עמו ברבוֹת הימים והלוו לו גם עתה והחזיקו בידו ובטחו ביושר לבו. כה התבסס שלמה-חיים עוד הפעם לאט לאט במסחרו ובביתו ויחיה הלאה כמקודם. הוא גם החזיק את הזוג על שולחנו כראוי, בשוּבה ונחת ולפי השׂגת ידו… ברוב הימים הכל נשכח, כאילו לא נפל דבר. – אמנם שלמה-חיים לא עמד אז בנסיון של אותו מלאך; אבל קשה לאמור כי יש מזה ראָיה כי בידי המנסה שלא ישר לבו ותועבה בקרבו – פשוט, חלום היה אז, בימי החתונה הגדולה, חלום קשה, וייקץ משנתו וירחץ ידיו, פניו ורגליו ושב אל החיים הממשיים כבראשונה ~ או תמונה אחרת: הנה איש שלא שתה מימיו וקרה לו ששתה פעם לשכרה ויחלה, וכאשר פג יינו שב לנזירותו. מה אתם תמהים, האם לא ראיתם החיים מקרים כאלה?! -
יהושע־נתן לבית דויד היה אחד בין י"א אחים והיה הפחות שכולם. הוא היה דל ומסכן כל ימיו, אם גם נחשב בין בני בעלי־הבתים והיה שיך לנותנים “קצבה” ולא למקבלים. בבית קטן שבור היה גר בקצה העיר, בבית שכבר התפרד הטיט הלבן מדפניו ונראה בו החומר התחתון כמו שהוא בלי לבוש. היה שם בחדר אחד בלי חלונות מעין בית־מרכולת לסובין, בית־ממכּר לקדירוֹת ולפעמים גם לבצלים ושוּמים ולתפוחי־אדמה. הסוּבּין והקדירות היו המין התדיר בחנותו ופרי־האדמה המין שאינו תדיר; ובשניהם לא ראה ברכה מרובה, כי בכלל אין הברכה מצויה במעשי יהושע־נתן, אף על פי שאינו מן הסכלים והעצלים, ואדרבה, בעל שכל ואינו עצל, ואוהב לעבוד ולחפש אחרי כל רוַח שבא בקושי ולא בקושי. אבל אינו בר־מזל, במקום שאחרים מרויחים הוא מפסיד; ואם יזדמן לפעמים שירויח קצת, אז יארע לו מחר היזק גמור ויפסיד גם את הרוַח. למשל, קרה מקרה שהיה פדיון מעט ביום השוק לקדירות ומכר שבע קדירות ושני כדים או שלושה, ואם כן מעמדו בו ביום אינו רע; והנה מתגנבת בהמה בריונית של השכן הקרוב ואוכלת מן הסובין מידה שלמה, והדבר ינעם לחכּה, כאילו לא היה בזה כל גניבה והפסד ממון של ישראל. פעם אחת עלה לו הדבר לעשות “קניה טובה” בקדירות מלוּבּנות ומצורפות באש, ויעמול יהושע־נתן איזו שעות להעמידן שורות שורות זו בצד זו וזו על גבי זו; והנה בא אדון אחד לקנות אצלו חמש סאת סובין בקניה אחת וירץ יהושע־נתן למוֹד את הסובין, וכבר חשב את הרוַח שיהיה בכל סאה. מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הטיל יצר הרע בעז של יהושע־נתן לדלג על הקדירות ותשבור הרבה ועלה ההיזק יתר על מה שהרויח בסובין. ולא די עוד הדבר הזה, כי אם בשעה שכל בהמות דקות של בני־ישראל בנטילה – כך שם המקום – פרות רבות ומולידות בבוא הקיץ ודדיהן מלאים חלב. נשארה העז של יהושע־נתן עקרה ולא נפקד רחמה, ותהי אוכלת ואינה עושה…
זכרו נא, כי היה יהושע־נתן אב לשלושה בנים, בן אחד ושתי בנות, ובכלל כל בית דורש הוצאות, וגם אם החיים בקימוץ ובמחסור, ועל כן היה עוזב את הפרנסות הביתיות למלכה אשתו (שמלבד שידעה לקללו תמיד ולמשוך בזקנו בעת ריב או גם להשליך אלונטית בראשו ולקרוא לו “שלים־מזל”, “דלפן”, “בעל־חוֹטם” – אמנם ליהושע־נתן היה חוטם עקום מאד – ידעה גם לסחור במסחרי הבית, וגם כן לא בחריפות גדולה) והיה עוסק בפרנסות סתם, שאמנם גם הן אינן מן המין המובחר, אבל יש להם מעלה, כי לא דרושה להן סחורה כלל… יהושע־נתן ידע והבין במשניות, ידע את הפרק השני של בבא מציעא, חומש עם רש“י וגם “פסוק” עם מצוּדוֹת, והיה מלמד בימיו שלושה זמנים רצופים וישלחו אליו את בניהם כל אנשי נטילה, שאין ידם משׂגת לשלם שכר־לימוד, ולמלמד אחר לא יכלו להעיז בפניו וליהושע־נתן יכלו להעיז, ותהי מהומה גדולה בביתו; נוסף לעזים ההולכים על ארבע באו עוד נערים בני י”ב, הולכים על שתים, לשבור לו קדירות ולהפוך שק מלא סובין, ו“שכר־לימוד” ראה “כאשר יראה האדם את אזניו”…
ביקש יהושע־נתן ומצא שאין זה “תכלית” כלל, ויסגור את החדר, ויחל לסחור בגורלות לייפציג וּברוֹינשויג. היושב עולמים הוא יודע איך נתגלגלו משם לנטילה הרחוקה משם מהלך רב! אנשי נטילה הם מסופקים בכל הענין, -אמנם במציאות לייפציג אינם יכולים לכחש, כי זאת יודע כל איש ישראל שאבותיו היו נוסעים ללייפציג כדי לקנות סחורות, אז בשכבר הימים, אבל בדבר ברוינשויג הם טוענים להד“ם! ובכלל גורלות הם דבר שאין בו ממש, והכסף הניתן במחירם יש בו ממש. ברי ושמא, ברי עדיף! ובכן פנה יהושע־נתן לעסק יותר מזומן, לשדכנות – ואותו דבר אינו בקיר”ה, לא מעבר לים, כי אם בנטילה ממש! הוא למד מימי סרסרותוֹ בגורלות את “מלאכת הדיבור”, ויהי יודע היטב להציע ולתאר את החתן או את הכלה בכל מיני מעלות ולהישבע על כל אלה בחייו ובחיי אשתו ובניו, ואף על פי כן לא האמינו לו אנשי נטילה, שדרכם היתה להתלוצץ עליו כולם. וכשקרה לו נס ובאמת עלה בידו לגמור שידוך ודמי השדכנות היו הפעם עשרה רובל במזומנים, סכום לא מעט גם לאבי החתן או הכלה בעצמם, נתגלגל הדבר שברגע האחרון נודע הדבר עוד לשנים שלושה שדכנים, “ויתחבו בזה הענין ידיהם ורגליהם” ולקחו חלק כחלק מפרי עמלו, ויהושע־נתן היה צועק ובוכה ואין מושיע! ונוסף לפגע זה, להפסיד מעשרה רו“כ חמישה או גם שישה, היתה מלכה אשתו משלמת לו את החסר כפלים, בקללות ובצעקות, והיתה יכולה לקחת בעצמה קדירה ולהשליך אל מצחו ותשבר הקדירה, ובמצח פצע וחַבּוּרה, וששה שבועות רצופים הלך יהושע־נתן במטלית חבושה לראשו, והיה מתלוצץ בעצמו על מזלו והיה קורא לזה “דמי השדכנות מהצד השני או העורף ו”היוֹתרת”. –
בכלל לא היתה לו ליהושע־נתן כל סיבה להסתיר את המעמד בביתו בינו ובין מלכה, אדרבה, כשבא לבית פלוני או אלמוני להציע שידוך, שכמובן פתח את דבריו לפני עקרת־הבית תחילה, על כוס חמין, והכל בדרך אגב, כאדם הבא מענין לענין, היה מספר את המעשה האחרון שבינו ובין זוגתו, ואת הריב שהיה לו ביום השבת, ואיך אמרה לו כך וכך, והוא השיב לה כך וכך, ושבאמת תמרר לו חייו, וחייו אינם חיים, ובתוך כך נזכר שיש לעקרת־הבית בת אלמנה מאישה או גרושה, והיה מביא ראיה מן התלמוד ש“טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא” ויציע מעיר אחרת איזה יהושע־נתן אחר, אם גם שמו יעקב בן צבי או צבי־יעקב ואינו מוכר סובין וקדירות, כי אם מלח ודגים. באופן כזה נמשכו חייו; ומלבד הכוסות של חמין, שהיה שותה מחוץ לביתו, והרי יש בזה גם ניצוץ אור, היו חייו באמת מרים וקשים, וביותר, כי מלכה “היתה “מלכה” מהיום הראשון אחרי הנישואין עד עתה “ונשארה נאמנה לטבעה”. ואם ניסה אדם לומר: יהושע־נתן, הלא יש לך אשה מרשעת; למה לא תיפטר ממנה?” היה מתגרד במצחו וברקתו והיה משיב: “מה שייך, מרשעת, כל הנשים שיש להן בעל עשיר כמוני ו”מונחות כל ימיהן תשע אמות באדמה" צועקות ללחם ו“ממַלחות” הן את טענותיהן באיזו קללות". ולפעמים היה מתפלסף משיב סתם: "הגיהינום אינו גן־עדן, חיי בודאי אינם גן־עדן, אבל מה בכך, לוּ רק יעזור לי השם להרויח בחודש הזה מה “. כל זה אמר בחיוב, כלומר, לזכּוֹת את מלכה או להסיח לדבר אחר. התחילו אחרים מן הצד השני: יהושע־נתן, ‘לא טובות’ אנו שומעים עליך, לנו נאמר כי מלכה אינה אשמה כלל ושאתה אשם וכו' “, והיה שופך עליה את חמתו והתחיל לפרט את חטאיה, מיום שנשא אותה עד הנה, ולחשוב כרוכלא מעשיה, שעשתה ביום זה ובשעה פלונית וב”סדר” פלוני. מה שייך לבן־אדם מישראל יש אשה רעה, והוא או כובש פניו בקרקע ומקבל עליו את הדין או מטיח דבריו כלפי שמיא, הכל לפי הזמן רגש השעה וטיב השואל. יהושע־נתן לא היה בזה שונה מאדם אחר במזל כזה. ואם נעיין היטב בדרכו, בחר לו תמיד כלל זה: לפני נשים ומסיבות נשים, כלומר, בעת הצעת הנכבדות לבניהן או לבנותיהן היה מדבר כנגד מלכה ורוע מזלו, ואולי כדי לעורר רחמים עליו ולרכּך את הלב, “לעשות שידוך”; ובמסיבת אנשים היה אוהב לכסות על הדבר, ואולי על ידי הרגש שלא להתראות כאיש בשמלת אשה, כלומר, איש שאשתו מושלת בו. –
שלושים שנה כבר עברו על יהושע־נתן י“ז שנה בעת ש”הריחים בצוארו" וי“ג שנה קודם לזה בתור “בחור” ואז גם כן לא ראה רוב “ברכה”… ואם נצרף אלה לאלה, נצרף את ימי חייו תחת אמו־החורגת הרעה בבית־אביו, שהיתה “תולשת את שערו”, אל חייו עם מלכה יורשתה, התולשת בזקנו, ונחשוב עניוּת בית־אביו עם עניוּתוֹ בעצמו, נמצא שלא היה לו “יום מנוחה” מימיו, ושבאמת לא בר־מזלא הוא יהושע־נתן. אומרים כי גם אֶחיו הצעירים ממנו לימים היו מושכים באזנו ולוקחים ממנו את השייך לו – ומי יאמר להם לא כשוּרה אתם עושים? ומספרים כי ביום חתונתו, שאז הלא מדינא ישראל הוא כי “חתן דומה למלך” ויש לו שעה של נחת־רוח, קרה הדבר שנטרף באמצע ה”מרק של זהב" וכל בסעודה על ידי עצם שבורה אומללה, שנמצאה, ונתערבו כל העופות ונתבשלו יחד; ואבי מלכה גם כן לא היה עשיר גדול כמובן, ויהפך המשתה לאבל, אבל אז באו אנשים ויגנבו גם את הטלית שלו החדשה, כדי שיקוּים בתר עניא אזלא עניוּתא. משטרים טובים בהנהגת העולם! מה תחשבו, אחי?
ועוד אסון אחד, אם גם בדרך אי־ישרה, קרה ליהושע־נתן. וזה חפץ אני לספר לקוראים בדיוק נמרץ, כי ממנו היו תוצאות לעזיבת מלכה את עקת החיים, שהיתה לה למנה, עוד בחצי ימיה, אם אמנם גם זה בא בדרך אי־ישרה.
פעם אחת בא רבי חדש לעיר נטילה, והוא עוד לא היה שם מימיו ולא ידע מוצאיה ומבואיה. ויהי דרוש לו, מלבד משמשיו הארבעה, שבאו עמו, עוד משמש אחד בן העיר גופא. ויפול הגורל באכסניה שהתאכסן בה על יהושע־נתן, שמו כמוהו, שהיה מלמד, סרסור בגורלות, ועתה שדכן ובא בין הבריות, מסוגל לשירוּת כזו.־וימהרו להביאוֹ לפני הרבי ולא מצאו את ה“שלים־מזל” בבית. –
הדבר היה בערב שבת בבוקר, ויהושע־נתן הוא תמיד בשעה זו בביתו, כי הן הוא אז בבחינת “משמשת” ממש, ועליו לעזור בהכנת השבת, בכל העבודות הקשות, ולקבל על ראשו גם את מטר הקללות, שבעת בהלה כזו הוא מצוי גם בבתים שבכל ימות השבוע שוררת בהם “שלום ושלוה”. ואותו בוקר, כמו להכעיס, נזדמן הדבר כי מלכה בעצמה נתנה לו רשות ללכת הכפרה, כי אמרו שיש שם “קניה טובה” של תפוחי־אדמה, והדבר הוא “מציאה” ממש.־וסוף דבר היה כי במעון הרבי לא רצו לחכות ליהושע־נתן, ובראותם שלא בא מצאו להם מין בן־אדם אחר, והיה ההפסד בידים שמונה רו"כ או יותר; וגם את תפוחי־האדמה לא קנה יהושע־נתן, כי בראות האיכר צועד על סף ביתו רם לבבו וביקש במחירים שלושה מונים. לך וּטען עם נכרי עיקש! אין מזל לבר־ישראל, וליהושע־נתן באמת לא היה מזל. תחת לשוב הביתה תיכף, ולוּ עשה כזאת, כי אז אולי עוד השיגו אותו שליחי בעל מלון הרבי, הלך יהושע־נתן אל נכרי אחר ואל השלישי ואל הרביעי, ומכולם יצא בידים ריקנות בלי קניה. וכדי שיהיה לו “שכר הליכה” שלם קפץ עליו עוד כלב רשע ויקרע על לא חמס בכפו את שולי בגדו, וישב יהושע־נתן בצהרים לביתו בלי קניה, בבגד קרוע ובפחי־נפש…
בבואו אל בית־הבישול עמד כעני בפתח, וכבר חשב לו בדרך הרצאת הדברים, מצא את מלכה כועסת ונחל קללותיה שוטף עליו בזעם נורא. רק בקושי עלה לו לדעת מה שנולד בינתים; וכשמעו את המעשה ברבי, התחלחל גם הוא ויגז את שערות ראשו. הוא הרגיש פתאום כי לא רק אבד את דמי־השירות הרבים, כי אם אבד דבר שהיה יכול לסבב סיבות וסיבות לסיבות שאבד דבר שכל מצבו היה אולי מקבל על ידו צורה אחרת…להיות חמישה ימים סמוך לרבי ולהיות כעין מתווך ומתערב בענינים רבים ולומר דעתו בענינים רבים, ובכלל לבוא בבתים ולדעת ממשמשי הרבי מבתים אחרים, שבערים אחרות, ולבוא על ידי זה לרעיונות־קישור של שידוכים חדשים עוד ועוד, זה דבר שלא יקרה פעמַים בחיים; וזאת הפעם שנפל דבר כזה בחלקו, הנה “נשאהו הרוח” ללכת הכפרה, דבר שהיה יכול לעשות היטב אתמול, ביום חמישי, או גם ביום ראשון. בקצרה, הוא הצדיק עליו גזר דינה של מלכה, והיה עומד כאיש נבהל עד תהום הנפש!
ומלכה לא נחה ולא שקטה כל היום. כל העולם היה איום בעיניה על ידי האסון הזה; וגם יהושע־נתן התאבל מאד, אם גם לא אמר עוד דבר. ביום השבת היו צהלה ורינה בנטילה, כנהוג כי בישיבות רבי בעיר, והשבּת הזו היתה גם שבּת שמברכים, אבל ליהושע־נתן ולאשתו היתה השבת ל“שבת חזון”… המם אכלו, כאשר יאמר ביהודית, איש את בשר רעהו. פשוט, גדול הכאב מאד. אלהים ממרום, מדוע על האנשים ההם לא חמלת!
אבל הסו! עוד יד המזל נטויה, מלכה היתה זה איזו שנים מוכת־לב; והיא לא דרשה ברופא ו“לא עשתה מאומה” למצוא צרי למחלתה. החיים גם מבלעדי זה לא מתוקים הם. ומשבּת זו, יותר נכון לומר מערב־שבת זה, עוד הוסיף הלה לכאוב. כמובן, נצטרפה לזה גם איזו הצטננות; וכעבור זמן קצר, והיא כבר שמרה כל יום ממחציתו ואילך את מיטתה, והחובש כבר בא פעם ועוד פעם, ויתן לה איזה סמים לשתות. לא הספיקה לשתות את הבקבוק עד גמירא, עד שהתישבה בדבר והניחה ליהושע־נתן את הסובין ואת הקדירות ואת כל מסחריו ואת שלושת הבנים בפניהם הדלים והירוקים ותלך עם נשמתה השמימה והגוף בן שלושים ושש – כשש שנים היו שנות מלכה יתירות על יהושע־נתן בעלה – נשאר מונח על המיטה השבורה, לתמהון לב יהושע־נתן, שלא פילל כדבר הזה, ויהי כנדהם…
יום מעונן היה וגשם, והיו בכיות גדולות ורעש גדול בכל שכונת הרחוב, ובאו נשים לספוד למלכה ולבכותה, ואחר־כך היתה ה“טהרה” וה“קבורה” וה“קדיש” הראשון של יתום. וכשבו מן הלויה נתפרדו העבים, ותצא השמש ליבש את האדמה, כמו להכעיס.
והנה החלו ימי ה“שבעה” ואנשים באים לנחם את יהושע־נתן ודיברו על דבר המתה אֵם הבנים ויספרו בשבחה כנהוג. וגם יהושע־נתן התאנח מדי פעם בפעם. – ובאמת לחיות י"ז שנה עם נפש אחת בימי שלום וריב, בקיץ וחורף ולהיות תמיד רגיל לישב עם אותה הנפש על שולחן אחד ולדאוג ביחד, ולהתקוטט ביחד, ואחר־כך לאבד את הנפש הזאת לעולמים, שלא לראותה עוד ושלא לדבר עמה עוד – ושבּפתחוֹ את הדלת, המובילה לבית־המבשלות יקרא “מלכה, מלכה” אפילו עשרים פעמים, אינה שומעת עוד ואינה באה עוד לקול הקריאה, ולמחר גם כן אינה באה, וגם למחרתים – באמת כל זה לאו דבר קטן הוא, והקורא יבין היטב ללב יהושע־נתן. והדבר האחד המרגיע מעט במועקת הצללים האלה הוא “ניחום־אבלים”, ומקצת הרמת הלב שבדבר, להרגיש את עצמו איזה ימים מעין מרכז מעט. –
צאו ולמדו, מי ביקר את יהושע־נתן הדל בביתו מימיו, אפילו הימים טובים? מי דפק על דלתו? ועתה הדלת נפתחה בכל פעם, ובאים אנשים לנחמו, בא גם הרב דמתא והשו"ב דמתא והחזן; באים בעלי־הבתים וגם נגיד אחד מחזיק הבּי־דואר, היושב לא הרחק ממנו, ולמי הם באים? אל יהושע־נתן הם באים ועל ספסליו הם יושבים, והוא יושב על השק הפרוש על הארץ, בלא נעילת הסנדל כדין, והם מנחמים אותו, ומדברים עמו בקול רַחם. הוא העיקר עתה. –
ודבר אחד שכחתי. ביום הראשון של ימי ה“שבעה”, כאשר היה עליו על יהושע־נתן לחלץ מנעליו, נזכר, לשממון לבו, כי אין לו פוזמקאות, ושהוא כורך על רגליו רק במטליות ישנות, ולפעמים גם בחתיכת שק, אבל אז, בשאר הימים כשהוא נועל את מנעליו הגדולים, מה איכפת לבני־עלמא מה מונח שם מתחת לעור הקשה העב; לא כן עכשיו, לישב עתה המטליות מכורכות על הרגלים ולהתראות כך לפני אנשים הבאים אליו זה דבר כבר שאיכפת לו. ויהי תוהה שעה אחת, מבלי אשר ידע מה לעשות, לפתע פתאום ראה את צרור המפתחות, שהיו מונחים לאנחות מעת עזבה אותם מלכה השׂרתי כיתומים, ויקל אותם בידו וימשש בהם, וישאר תלוי באצבעו המפתח לארגז מלכה; ומבלי משים שם אותו בחוֹר הארגז, ויסובב אותו, וכאשר הרים את המכסה לרגע, למען יראה אם שמו הכל בתוכו, או אם דבר אחר הסיבה בדבר כי יפתח את הארגז, הוא בעצמו לא ידע, נזדמן שהיה מונח שם זוג פוזמקאות של המתה, אשר טותה אותם מצמר־גפן. וכיון שהיו מונחים לפניו לקחם יהושע־נתן בידו; וכיון שהיו בידו שׂם אותם על רגליו וגם כן בלי משׂים, ויך לבו מאד על הדבר הזה. אבל ביושבו על הארץ והסתכל בלובן שברגליו, דבר שלא ראה כמוהו מימיו, התחיל להרגיש רגש עצבון וגאה גם יחד, והיה מבין בפעם הראשונה ללב האנשים האלה הלובשים פוזמקאות תמיד ברגליהם ולא מגואלים בפסולת השק. אתה ה' יודע דרכי לב האדם.
יהושע־נתן היה לבוש תמיד בגדים ישנים, קרועים ומטולאים, ובכלל לא היה מקפיד אם שולי מעילו הארוך היו נושאים עליהם זר של רפש מבחוץ בימי הגשמים, או כי נדבק בהם איזה סחי או מאוס, נוצות סתם מהכר למראשותיו או גם קטניות או מרק על שפמו ועל זקנו, למרות ה“מים האחרונים”. ומעשה שטן, דוקא הימים האלה, וביותר מאז כיבדהו הנגיד של בי־הדואר בניחום־אבלים. כאמור לעיל, התחיל הדבר להעסיקו, וכשהיה משכים בבוקר היה למשמש במלבושיו ולהרחיק מהם כל דבק, ובכלל, בשביל שהיו הימים האלה ימי פנאי בסגירת בית־ממכר שלו, היה משתמש בשעת הכושר, בין ביקור לביקור, לסדר מעט את הכלים בביתו ולנקות דברים שעלתה בהם חלודה. בדבּרוֹ עתה אל בניו היתומים התרגל להמשיך בדיבורו ולא להיות פחזן ומהיר במליו. בקצרה, במשך שבעת הימים, שבהם החי יתן אל לבו, והוא גם היה מסתכל לפנות ערב בהתאסף “מנין” בביתו – וגם זה הוסיף לו איזה עצמה – במדרש איכה ובדברי ירמיהו, והתורנים שבמנין היו מדברים עמו דברים כבושים, והכל כמו שנהוג בחללו של אָבל, נעשה בלבו של יהושע־נתן איזה שינוי. – וכשכלה היום האחרון והלך אל הקלויז להתפלל וסבבוהו אנשים, שלא באו לנחמו, לשאול אותו לשלום היתומים ולסיבת מחלת אשתו, היה עומד בפינה ומסביבו איזה עיגול, רחב לבו באמת ויאמר לנפשו המתן, יהושע־נתן, אינך מאלה שמחיר עשרה מהם פרוטה, כמו שחשבת בעצמך עד הנה.
רק בקושי חיכה עד כי יעברו ימי השלושים, כי זאת הפעם חרה לו הדבר על אשר הוא הולך כ“פרא אדם” בלי גזיזת השׂער כמעט שנה תמימה, וביום השלושים ואחד הלך לספר ויגז את שערות ראשו, ויסרוק את זקנו על ידו, ובכל משך חצי השעה שישב על הכסא והספר הקיפו ועשה בו את מלאכתו, הרגיש רגש של ישות, שנעמה לו ובשלמו את ההון הרב חמש פרוטות ועזב את בית־הסַפר ובא החוצה, היה לו כאילו הלך הפעם קוֹממיות וגדל אַמה. –
בכל משך השלושים עשה בבדק הבית בצנעה, סידר את הקדירות את השקים, קרא לסנדלר לתקן את מנעליו, וחינך את היתומים לסדר ולמשטר ולימדם “מידת דרך ארץ”, ואיך לדבר עם אנשים, כמו זו הפעם נקרבו אל לבו. גם הוא התלמד להשתמש במטפחת־האף לנקיון חתמו ולא בשולי בגדו… בקצרה, הוא הרגיש את עצמו בתור אדם, שעליו מוטלת יותר אחריות מבתחילה; ובכלל באה העת להסתגל לאיזו שלמול. – איזו “קרובה” הכינה לו במשך הימים ההם את המאכלים, ודיבורו עמה היה בנחת ולפעמים, “כאשר שכח את עצמו” לרגע והשמש זרח והשליך קויו אל הבית, הוציא מפיו גם איזה הלצה קטנה. מה שייך, בני־אדם צריכים לקבל עליהם גזר־דין ממרום בלי שבירת הלב. וכי אני עשיתי את מזלי? היה אומר. והנה הבן הבכור אומר בכל יום “קדיש” בנפש חפצה והעניה בחייה פה עלי אדמות בודאי יש לה איזו נחת־רוח שם, חופשית היא עתה מבית־הבישול ומבית־הממכר – השם יתברך יעזור לנו לגדל את היתומים בטוֹב ושלא יגרמו שום חרפה, חס ושולם, לזו שילדה אותם. לפתע נזדקרה במוחו מחשבת פיגול, כי הלא יהיה צריך ל“בעלת־הבית”, גם לשומרת את הילדים; אבל "לא נתן "לרעיון הזה להתישב כולו בקרבו. ולכאורה אמר בלבו אחר־כך, ואולי באמת הרעיון רעיון, ומה שייך איש בלא אשה, ומה יאמרו הבריות? ובאמת עליו לחשוב בדבר, מה יפסיד? לעת עתה רק יחשוב בדבר.-
פלא, בו ביום, כאילו קנוניה היתה בזה מן שמיא, באו עליו מתחריו יֶקיל שְמֶריל’ס ובן־ציון נחמנ’ס וישראל איצי’ס, ויתקהלו לדבר עמו על אודות ענין כזה להציע לו נכבדות…בודאי העמיד את עצמו יהושע־נתן כחרש וישיב: בֶּע! שְמֶע! מה נוגע לי כל הדבר? לכו לעזאזל עם כל דבריכם לבטלה; מי אמר לכם שרוצה אני לישא אשה, עוד יש לי פנאי להמתין. האמנם? מלה במלה השיב להם, כאשר השיבוהו אלף פעמים ואחת; ומאותו דבר, כי באים עתה אליו ומבקשים דבר ממנו, מבקשים אותו ממש, כמו שביקש מאחרים, היתה לו נחת־רוח גדולה מאד. ובדיעבד התחיל לצייר לו בעצמו את מיני הנכבדות שהיו נראים לו… זוכר הוא כי בבואו לשמעון זרחי העשיר, להציע שידוך לבתו, ראה שם אוֹמנת מניקה את בנו הקטן, כי חלתה אשתו, ולאומנת הזאת היו פנים יפות ותיטה בעיניו, ולולי התבייש כי אז לקח אותה לאשה בלי נדה כלל… היו לו ליהושע־נתן עוד הרבה דמיונות… אבל העיקר הוא עתה אדם בעל חופש וברירה; אם רוצה אז שומע הוא את הנכבדות שמציעים לו, ושואל על כל הפרטים, ואם אינו רוצה אינו שומע כלל
ומשיב: יהושע־נתן אינו סכל כמו שאתם חושבים ואותו לא תרמו.
והנה הוא גם בעל־בית ועליו לפקח על צרכי הבית ולתקנו; הוא שוכר ערלית בארבעים פרוטות ליום לטוּח את הבית החמר, קורא לקרובה אחרת פשוטה לנקות את החלונות, לשפשף את הכלים, המזגג בא והסיר את דבקי הניר מהחלונות השבורים ויביא זכוכית במקומם. פשוט, ביתו של יהושע נתן עתה כמו מכינים את עצמם לביאת איזה רבי. וקישור הדברים ברעיונו איני צריך לומר.
ומעשה שטן הצליח, כי דוקא בימים ההם היה הפדיון אצלו בין בקדירות ובין בסובים לא מעט, כמו “מן השמים” שלחו אליו נכרי אחד וימכור ליהושע־נתן ששת שקים זרעונים כמעט בחצי חינם. הוא האכיל והלביש את יתומיו; ולוֹ בעצמו אמנם לא השיגה ידו לקנות בגד חדש, אבל הוא נמנה וגמר להחל ללבוש בגד השבת שלו בימות־החול, ואם התלוצצה עליו בזה “החברה הלבנה” של הקלויז, שם עצמו כחרש. – בעצם מצא הוא את הרעיון בריא וטוב, כי לא יאה ולא נאה ללכת בימים כאלה לבוש “כאיש מחזר על הפתחים”. בכלל, לו עתה תקוה שירויח גם לעתיד, והוא גם מסלסל בפיאותיו, והוא, אם תמצא לומר, הלא בעל־בית נכבד הוא; ב“שכנות” אינו יושב, יש לו איזה מעמד, הוא גם מקצת תורני, ולראָיה יושב הוא עתה פעמים אל החלון ו“מסתכל בספר”. דבר שעשה עד עתה, בעת לא היה מלמד, רק פעם אחת ביוֹבל. אימתי היתה לו מנוחת־נפש לישב ולקרוא בספר? אבל הוא אדון לעצמו. הוא הפקיד והמצוה בכל עניני הבית, ולולא חתמו העקום מעט היה באמת אדם השלם. אך מי ישאל לדבר קטן כזה? ולכאורה גם זה הוא אלמן בר־מעלה, שיש לו רק בנים שלושה, ולא ששה גם שבעה. הוא ביקש ומצא כי האשה אשר תבוא בגורלו תעשה, כמו שיאָמר, שידוך לא רע. ול"ד שנה גם כן אינן זקנה מופלגת. מה תאמרו אתם, קוראי?
ככה חי יהושע־נתן בצל שלותו. לו הרגש כמו התחדש באמת, וגם בנטילה העיר אמרו כי לא הכירו אותו עוד ושרוח חדש בא בקרבו. – וכשבא עתה לבית הגון להציע שידוך, כי סוף כל סוף לא יכול להניח את פרנסתו, והוא מלובש כבן־אדם ואינו בהוּל בדבריו, השיבה לו גברת הבית כהלכה: “ומתי תאמר אתה לישא אשה, יהושע־נתן? והעמידה פנים כאילו דואגת היא באמת לעתידותיו אבל בעצם האמינה לו עתה ביותר, מאשר היה עד הנה; ובעזבו את הבית אמרה האשה לבעלה, אולי דברים בגו בהצעת יהושע־נתן לבתנו. נשאל ונתעסק בדבר. העיקר שהיה חשוב עתה ל”מרא דעוּבדא" והעמידו את הדבר על חזקתו, שעתה לא ירמה כל כך ולא ידבר שקר גמור, אחרי שאינו רוצה שירמו גם אותו וישקרו לו. ובכל נתעלה במעלות השדכנות ממדרגה ששית או שביעית, שעמד בה עד עתה, למדרגה שניה ויפסע ארבע או חמש מעלות במצבו החברתי בפעם אחת, ואותו דבר הרגיש יהושע־נתן היטב ושמח על הדבר.
יהושע־נתן היה תמיד מלא חימה על אנשי נטילה וחשב אותם לחייבים במצבו הרע והמדוּכא, ובכלל לאנשים בני בלי כשרון רב בחיים, וביקר אותם בלבבו ביקורת קשה, אבל עכשיו התחיל לראות שאין הדבר כן ושהרבה מהם חשובים באמת וגם נגידים באמת. בכלל נשתנה יחסו לבריות לגמרי, ולבו היה בלי טיפה מרה כלל. ואפילו אויבו בנפש, יעקב’קע ירחמיאל, “שלקח ממנו בשידוך אחר את הנתח האחרון מפיו”, לא היה עוד שונאו; הוא סולח לכל אלה אשר חטאו לו ושיש לו בלבו איזה טינה עליהם; והוא באמת עושה שלום עם ה' ועם בני־אדם.
בכל יום ויום השכים לבוא אל הקלויז ויעמוד על מקומו ויתפלל בניחוּתא, כאיש היודע את ערכו. הוא השליך מעליו את כל הדאגות; אדרבה, טוב לאדם לקוות, וכן כתוב בסידור.וגם הסידור שלו אינו עתה המעוך והישן, כי אם סידור “בית־יעקב” עם " נהורא מעליא“, אשר לקח הימי ה”שבעה" מאת דודו. מה יחסר לאדם עוד. –
היה יום שבת, יום שלכל בני־ישראל בכל מקומות מושבותיהם “נשמה יתירה” וכל השלוה של יום קדוש. יהושע־נתן כבר נתעצם בטוֹב מצבו החדש לבדו, והיה הוא המלך והמלכה כאחת וקיים עם היתומים מצוַת עונג שבת.
הוא קנה אצל טבּח רגל כבש, ודגים קטנים מצא בשוק וגם יין לקידוש הכין ויאכלו וישבע. יום יפה היה בימי הקיץ וילכו צעירי ישראל, וגם שלא מן הצעירים, לטייל ברחוב הגדול אחר הצהרים, ויקח יהושע־נתן את שלושת יתומיו בידו, וכולם רוחצו למשעי ונראה בחוש כי יש עליהם עין צופיה. – והוא חגר את חגורו של שבת. בפוזמקאות – כיון דש דדש, והיה נושא עתה עליהם מנעלים קצרים, שלא כיסו אותם רק עד כדי שלישם, וילך לטייל גם הוא… הבכור הלך לפניו, והבנות ניהל אחת מימינו ואחת משמאלו, הכל בחיבת אב ובאיזו מלים בינתים לבכור, כי לא ירחיק ללכת. באו נשים צדקניות שכנות, ותחלקנה לחיי היתומים בידן ותאמרנה כי פניהם טובים. אנשים עמדו, בהיפגשם עמו, וישאלו לשלומו בכבוד; והוא צועד לאטו ורחשי לבו כאיש שיש לו מאתים מנה ובין הנגידים הוא נמנה. רגעי אושר היו לו רגעי הטיול הזה, ובעברו לפני הגביר דמתא יחזקאל קצנלסון, שעמד על יד שערוֹ והביט בעוברים ושבים בגאוה ורמז ליהושע־נתן שיגש אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, אז היה אשרו למעלה מן השיעור. רגש נעלה כזה לא היה לו כל הימים אשר הוא חי. פשוט, יהושע־נתן ראה את עולמו בחייו. ־–
ומי פילל בעת רגשי התרוממות שלו מה שיקרה ויֶאתה לו ממחרת היום… הוא נסע ביום הראשון לעיר טרינה הקרובה, אם תרצו על דבר איזו קניה ואם תרצו על דבר איזה שידוך עם אלמנה בדרך אגב. הוא היה מתון מאד בשידוכים ועל כל דבר אשר הציעו לו חשב מאה פעמים ואחת. מה שייך, וכי אלמן נכבד כמוהו “יתן את עצמו בחינם”? אבל באותו שידוך היה כמו חטפו אותו אנשים והעמידו אותו תחת החופה. הוא ביקש לומר לא ויאמר הן. הוא הוציא להוצאות הנסיעה שבעים פרוטות ולא רצה להפסיד הוצאות הנסיעה. לכאורה כל הדבר לא היה לרצון לו, אחרי שהאלמנה אשר ראה לא מצאה חן בעיניו כלל וכלל, אבל החזן כבר מסדר את הקידושין. פשוט כמו בהלה! בודאי דקרו אותו במחטים, כנהוג, לשם היתול; אבל הוא ידע כי אין זה היתול כלל… בקצרה, יהושע־נתן כבר הוא בעל אשה זרה, שלפני שעה עוד לא ידעה, והיא אומרת לו, לזר, אתה בלשון נוכח; ובשובו ממחרת העירה נטילה לבדו, כי האשה עוד היתה צריכה להכין חפציה והבטיחה לבוא אחריו לעירו בעוד שלושה ימים, לא צעד על סף ביתו כחתן אחר חופתו, כי אם כאָבל… ממש היה לו הרגש של איש שטבעה פתאום ספינתו בים…
למה אאריך? יהושע־נתן כבר “מונח עוד פעם תשע אמות בארץ”, כמו שאומרים הבריות. האשה החדשה מעיר טרינה באה ותקח את מקום הראשונה, וטבעה ממש כטבע הראשונה בלי הבדל כלל… בקיצור, לא השתנה דבר בחיי יהושא־נתן המסחרים דחוקים כמקודם והקללות והריבות שבבית גם הם שבו כמקודם… וראו זה, הראשונה היה שמה מלכה והשניה גם כן שמה מלכה, הראשונה ידעה ליסר אותו בקללותיה על כל דבר ועל כל מאורע. והשניה “הבינה” גם כן את זה היטב. היא עשתה כל אלה באותו נוסח הישן ובאותה הרמת קול, ובאותה זריקת האלונטית ממש, כמו אחיות הנה, אחיות לצרה יחד… ויהושע־נתן אינו שוב עוד שדכן ממדרגה שניה, כי אם ממדרגה חמישית או ששית, והפוזמקאות, הפוזמקאות של ימי שבּתוֹ האחת בחייו, כבר פשט וכורך את רגליו עוד פעם במטליות – איני צריך לומר, שאת בגדי השבת אינו נושא עוד בחול. מה שייך, בן־אדם מישראל אינו פריץ, וה“ראש המוכה”, מוכה כל הימים…
ומלכה זו גם כן ילדה לו שלושה בנים, ואחר־כך נודע שהיא, שכל מעלתה היתה שלא היו לה בנים, היתה אמנם אֵם לבנים שנים, מבעלה הראשון, שגרו אצל דודה לשעה; ובאחד הימים באו גם לבית יהושע־נתן, ויהיו שמונה פיות מ“שלי ושלך ובשותפות” לסעודה שאינה מספקת… והעניות עוד גדלה, והקללות עוד רבו וגם “הכּאוֹת” באו לבית. הכל היה כמקודם.
פשוט, יהושע־נתן מתהלך כצל עלי אדמות, בלי לחלוחית של חיים ואם לחָשך אדם לאמור שיהושע־נתן לא חי מימיו, אנוס אנכי לגלות לו סוד, כי לפנים לבבו של גיבור סיפורנו אין הדבר כן. הוא יודע בצר לו שלא תמיד היה העוֹל כל כך קשה, בלי הרף, ושגם הוא ראה חיים ומנוחה פעם אחת בעולמו, והדברים היו – למה נכחד? – באותם שלושת הירחים שהיה אלמן, הימים שבין מלכה למלכה. ־—
ביתו הארוך של הלל-מנחם הצובע היה מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשי, והוא פנים הבית לצד הרחוב, היה בן חדר גדול ובו הרבה חלונות; והוא מושכר היה ימים רבים ל“כותב העיר” עזריה שפיקוֹב, שהיה מורה לנערים ונערות של בית-רבן את מלאכת הכתיבה העברית ומעט חשבון; בחלק שאחריו התיכוני, היה חדר-המיטות ובית-האוכל והמבשלות, ובו גר אדון הבית ואשתו רַציה ושם הולידו בנים ובנות וישיאום, ולא אמר אדם: צר לי המקום! ובחלק האחרון, בלי חלונות ובו רק חוֹרים חוֹרים, היו אוצרות העצים והתבן להסקה, רפת לעזים וסלים לגדולי העוף; ושם בפינה – יסוד הבית: תנור גדול עומד, ובתנור יוֹרה גדולה של ברזל, בה שׂמים מים וצבעים ובישלו בהם צמר ופשתים כל הימים. על יד החלק הזה בחוץ היו עומדים כלונסאות של עץ, עליהם מתוחים חבלים דקים, ועליהם שטוחים הצמר והפשתים, ונגבם באור השמש. וצבע הלל-מנחם את הצמר בצבע אדום, ירוק, כּרתי וזהב, והיה אוּמן במלאכתו, והיה אהוב ונודע לכל האיכרים מסביב לעירו טרוצה. וימצא את לחמו באמונה, אם גם ברוב עבודה…
דור שלם עמד הלל-מנחם במקום האפל למחצית, ויצבע ויעסוק במלאכתו, אחרי הקיץ בא החורף ואחריו החורף – קיץ: בניו גדלו ונשאו נשים וילדו בנים; תהפוכות רבות באו בעיר, כי בינתים היתה טרוצה לתחנה במסילת-הברזל, העוברת בכל החבל הדרומי שברוסיה האדירה. והלל מנחם עומד וצובע, צובע בלי הרף ובלי מנוחה, מלבד ימי השבת; וגם אז היה ישן לרוב על מטוי הצמר או על צרורי קש ותבן, כי בינו ובין אשתו רציה לא היה יחס כלל, ולא היה לו גם מה לדבר אתה. – גם נישואי בניו עשה כלאחר יד. בכלל איש בעל מזג קר היה, מסגרת מחשבתו וידיעתו את העולם צרה, ומה לו להכניס ראשו בדברים מחוץ לגבולו, אם במוצאי-שבת כבר עליו להכין את עצמו לעבודתו, ולעמוד ככה על היוֹרה כל ימות השבוע…
תוכן חייו האחד היה הצבעים והחליפות שבצביעה. ציירו לעצמכם: צמר לבן כשלג נעשה אדום כדם, והאודם מבריק; והנה צבע התכלת כתכלת השמים ביום טהור, ושדרות שדרות מונחים צרורי-הצמר הצבועים זה בצד זה כמראה הקשת. והכל – מלאכתו מעשה ידיו להתפאר. – ומה להלל-מנחם עוד?
והנה באו חליפות בחייו, הוא נכנס פעם מחלקו, חלק עבודתו, לחלק השני שבבית וימצא את זוגתו שוכבת על המיטה וקוראה: ראשי, ראשי! ככה נאנחה יום שלם והיום שלמחרת, וביום השלישי קראו לחובש, ויתן לה תחבושת לראשה ואיזה רפואות – ותמת.
בדבר כזה לא היה הלל רגיל, ויהי טרוד בקבורה וה“שבעה” שבוע ימים. אחר כך חזר לחלקו האחרון וליוֹרה שלו… הוא אמנם לא מצא את ארוחתו בעתה. בלילה אין מי שיבשל לו חמין ואין מי שיציע לו את המיטה, וזה היה לו קשה מעט… בקצרה, אחרי שלושה ירחים נשא הלל אשה שניה. ושמה של זו אינה רציה, כי אם חיה.
בימי-הנישואין היה גם כן טרוד איזה ימים. כי הן האשה חדשה בעיר, לא תדע לצאת ולבוא בבית, ועליו להראות לה כל הכלים וכל דבר שעומד על מכונו, ואחר זה אמר לחזור למלאכתו כמקודם, בלי שינוי. אבל חיה אינה כרציה. –
חיה, שמה במלואה “סֶתי-חיה”, היתה אשה כבת חמישים, חשׂוּכת בנים, ופניה עגולים ובריאים. היא נשאה מטפחת של משי מסביב לראשה, ומעיל שחור קצר תמיד עליה בצאתה לרחוב. היא היתה מעט יראת אלהים, מעט גבאית לצדקה, וגם צופיה הליכות הבית, ונותנת לו חוקים חדשים…
חיה לא רצתה בשום אופן להגיש את ארוחת-הצהרים להלל בעלה לבית-מלאכתו בעת טרדתו; ואנוס היה מעתה לביא החדרה, לרחוץ ידיו ולטהרן וללבוש מעילו (הוא היה אוכל עד עתה בלי מעיל) ולסעוד כבן-אדם. להלל לא היתה שעה קבועה לעבוד, כי הוא עבד תמיד, ולפעמים עד חצות הליל. אבל באה חיה ואמרה: לכּל גבול ומועד! היא לא נתנה לו לעבוד יותר מעשר שעות ביום. הלל היה מתחיל לעבוד תיכף אחרי ההבדלה במוצאי-שבת, וחיה אמרה: צריך אדם להוסיף מחול על הקודש; וכל העובד במוצאי-שבת, והוא אינו עני ומוכרח לכך, לא תבוא הברכה במעשי ידיו.
אבל כל אלה כעין לעומת השינוי הראשי שבא על ידה, על ידי האשה שבאה בגבולו – היא חפשה בארגז הבית לסדר את החפצים, ותמצא בצרור אחד שתי מאות רו"כ במזומנים. ותבוא אל בעלה ותאמר: “עשיר אתה, הלל, יותר מאשר פיללתי, כל בניך נשואים והצרכים אינם מרובים, ומדוע נשכיר את החדר הגדול בפנים הבית ואנחנו יושבים צפופים?” – בקצרה: עזריה שפיקוב אנוס היה לפנות את הבית, למרות רצונו והרגשתו כי בלכתו מן המקום, אשר בו חינך כשנות עשרים ויותר, יסור מעליו רוחו. וכך גם היה לו…
וחיה קראה לאוּמנים והם תיקנו את הבדקים ואת הרצפה, היא עצמה שיפשפה את החלונות. נשאה את רוב הכלים מהחלק השני להראשון ותציגם ביופי, במשטר; ובבוא הלל פעם מבית-המדרש, אחרי “קבלת-שבת”, מצא את הנרות דלוקים והשולחן ערוך והאויר רחב. ופני חיה אינם כפני רציה הרזה; אשה כבודה וטוֹבת-מראה, יושבת בבית, ומלאכי השלום עומדים לימינה!
וחיה החלה לחנך את בעלה גם בעניני עבודת ה' ותפילה. היא אמרה לו: “אף על פי שהנך יהודי פשוט, הלל, את התורה לא לימדוך, עליך לדאוג מעט לעניני העולם-הבא!”
בבוקר שלחה אותו להתפלל בהשכמה בציבור (לא כמו שהיה מתפלל עד עתה בימות-החול ביחידות) והזהירה אותו לומר אחרי התפילה גם מעט תהילים, ביום השבת לקחה את ה“צאינה וראינה” שלה ותקרא לפניו מסיפורי האבות, מאברהם ושרה ממשה ואהרון, וגם פירשה לו פסוק פסוק מעניני דליבּא… הלל החל בעצמו למצוא חפץ בדברים כאלה, ובלבו הרגיש גם למסַפרת לו מעין רגש, שלא הרגישוֹ לעולם לגבי רציה. אמנם עם רציה שקדמה לזו הוליד בנים ועם זו לא הוליד; אבל עם כל זה יש לו נחת-רוח גדולה לשבת עמה, עם האשה הזאת, על שולחן אחד בשבת כזו בצהרים, לשמוע מפיה דברי-תורה ומשלי-חכמים ולאכול בתוך כך תפוחים טובים, שהיא מקלפת לו וחותכת לו חתיכות חתיכות…
חיה אשתו זו קרבה אותו גם לבניו; כי בימי מנוחה וחג קראה אותם אליה, ותתן להם ולנשיהם ולבניהם מעדנים ואגוזים, והכל ביד רחבה ובלב טוב.
הלל ספר ומנה ביום כזה שיש לו חמישה נכדים ושבע נכדות, וכולם גדלים בכי טוב, גם בפני כלותיו ראה הפעם יותר משראה עד עתה וידע ממצב בניו יותר מאשר ידע עד כה.
כה עברו על הלל עוד עשרים שנה לשבתו עם האשה הזאת, אשר הזמין לו אלהים, והוא אֲהֵבָה; וימצא עמה רוב נחת, ושמש חיים, אם גם איחרה לבוא, זרחה לו זרוֹח.
וכשהתקררה חיה באחד הימים ומתה, וַתהי לה לויה גדולה והכל אמרו כי לא היתה אשת-חיל כזו בישראל, לא מצא הלל עוד חפץ לשבת לבדד בהאי עלמא ויתפלל לה': קח את נפשי. וישמע אלהים לקול תחינתו ויקראוהו למקום אשר שוכנת חיה בו… הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
וימת הלל כעבור שבועים ימים למותה, ויקבר גם הוא בכבוד, ויחלקו בניו ביניהם את אשר הניח אחריו בטובה.
הבחור משוּלם-יעקב היה נקרא על שם אמו שרה האלמנה, כי אביו מת בנעוריו ואמו פירנסה אותו בדוחק. –
משוּלם היה בחור גדל-קומה, והוא למדן ויודע חשבון, אבל עצל היה. הוא למד בבית הרב דמתא; ושם גם מקום מוכשר לבן-אדם לאָבּד זמן. ולאידך, משולם היה בחור ובלתי-נשוא; ומדרך הבחורים בישראל שלא לשלוח ידם במסחר. הוא גם אכל לרוב אצל הרב. וכששידך הרב את בנו לעיר אחרת נסע משולם יעקב עמו. להיותו מבין מעט בשפת הארץ היה המתווך בין הרב ובין פקידי הממשלה, משולם-יעקב היה טיפוס נודע בעיר וראש הבחורים בפוּטילובה.
ויהי היום, והדוחק בבית אמו רב וגדל וקרובים היו ימי החגים, ובידם אין כּל. וירא משולם ויתבונן כי הפעם עליו להרויח מעט ולעזור לאמו, ויחשוב מה לעשות, ביקש ומצא…
הוא קנה בהקפה בעד רו"כ אחד צרור עלי-קטורת מקופלים בתיבה, עלים אשר יעשנו אותם רק אצילים הפולנים ולא היהודים, ויודיע בבית-המדרש בין מנחה למעריב כי את הצרור הזה יכול כל איש להשיג, אם יקח אצלו גורל בפרוטה אחת ויעלה זה בגורלו. ותעופינה אליו אחרי התפילה הפרוטות, ולכל נותן פרוטה נתן פיסת-נייר מסומנה במספר ערבי א. ב. ג. וכן הלאה. ויתפרסם הדבר בעיר, ויקנו אצלו גורלות מכל אפסים.
בתחילה חפץ משולם-יעקב להוציא רק ארבע מאות גורלות; ואחר-כך חשב ומנה שחמש מאות יחידות הן על ארבע, ויוסף כמספר הזה. כבר באו קונים אחדים והתחילו להאיץ בו שיתחיל בהטלת הגורל; ואחרים קנו אצלו עשרה גורלות בבת-אחת, למען ימהר דברוֹ. שמואל בן מנחם הרצען בא ושאל: כמה יחסרו עוד למספר הגורלות שצריכים להימכר? וכאשר הגיד לו משולם-יעקב שעוד חסרים עשרים וחמישה, פתח הלז את כיסו ויתן לו כ“ה פרוטות בעד כ”ה גורלות, וישתוממו כולם למראה ההוא.
כה בא המועד. למוכר הגורלות לא היו עוד אמתלאות לדחות את השעה הרבּה. והקול נשמע בכל קצוי פוטילובה: ביום השלישי לשבוע בשעה הרביעית בצהרים תהיה ההגרלה בבית-המדרש! ויתקבצו כל נערי העיר, גדולים וקטנים, שפטורים היו מה“חדר”, באו גם הרבה אברכים ואנשים שכנים לבית-אל, לראות במחזה.
על בימת בית-המדרש, ששם קוראים בתורה, עלו ארבעה אנשים, ויעמדו שנים מימין שוּלחן-הקריאה ושנים משמאלו ושני נערים בני שלוש-עשרה עומדים לפניהם, ולקחו שתי מצנפות ונתנו האחת לשנים מימין ואת השנית לשנים מעבר השני משמאל. בתוך המצנפת מצד ימין היו חמש מאות פיסות-נייר מגוללות; ועל כל אחת כתוב מספר הגורל, מא' עד ה' מאות כסדרן, ויערבו אותן היטב; ולאידך, שׂמוּ המצנפת השמאלית ארבע מאות ותשעים ותשע פיסות-נייר חלקות ועל אחת, רק על אחת חרטו בחרט אנוֹש את שתי המלים הנעימות: “זכה בגורל!” ויערבו גם הפיסות האלה יחד.
ומסביב לבמה עומד נער בצד נער, הקטנים עולים על השלבים ועל הספסלים; וכל אחד מחזיק בידו את גורלו התוקף, ועיניו מביטות אל המספר ופיו חוזר עליו בדממה.
ויקם השמש ויך בטבלאה של עץ על השולחן לאות דוּמיה. הכנת הלבבות! מיום היוָסד פוטילובה לא היה עוד חזון כזה! ויושט הנער העומד בצד שמאל את ידו אל המצנפת וירם פיסת-נייר ויתנה לשנים האנשים העומדים על גבו. כמעשה הזה עשה הנער מצד ימין. וגוללו הארבעה, שנים שנים, ששתי הפתקאות יקראו אלה: מספר עשרים ושלושה! והללו קראו דף חָלק! כה הרימו מצד זה ומצד זה גורל אחר גורל, מספר אחר מספר, וכולם יצאו חלקים חלקים; רבים חשבו כי המספר שלוש מאות יזכה בגורל, והנה גם הוא יצא חָלק. שוב אמרו, מספר ארבע מאות יזכה בגורל, אבל גם לו עלתה בצדו פיסה חלקה; וגם למספר האחרון חמש מאות עלה נייר חָלק… נבהלו הנאספים לשמוע הכרזת המספר הזה ואמרו כי קץ המחזה בא והגורל לא עלה. – אבל קוראים עוד מספר אחר מספר וסימנוֹ. על מצח רבים נוזלת הזיעה. מאיזה פיות נשמעה תפילה קצרה : “אֵלי, אֵלי, זַכּני! זַכּני!” ופתאום קול הקורא: “מספר מאה ושבעים ושבעה!” והשני עונה לעומתו: “זכה בגורל! זכה!”
“מי הזוכה? מי? מי?” איש איש מביט בפתקתו, אם גם ידע היטב מספרה. קולות קוראים “מי הוא? מי הוא שזכה?” ומטילי הגורל ביררו לקהל כי הנה מלאכתם נגמרה. המון נערים העפילו לעלות על הבימה, ללקט את פתוֹתי הנייר הנשלכות ארצה. רצים ודוחפים איש את רעהו.
ונער בישן בן שמונה-עשרה, יונתן בן רבקה, עומד על יד העמוד ופתקה בידו. ויך אותו נער שני על שכמו לאמור: “מה בידך, שושה?” ויפתחה והנה כתוב עליה המספר מאה ושבעים ושבעה. וירם קולו ויקרא: “הביטו, הביטו הנה! יונתן בן רבקה הוא שזכה!”
וידחפו אותו מכל צד ויקראו: “למה תעמוד, שוטה! הראה את הפתקה, הראה” חטפו ממנו את חתיכת הנייר ויתנוה לאלה שעל הבימה. ויקם הגזבר, ששמר כל העת ההיא על התיבה של עלי-קטורת במטפחת אדומה, וירם אותה ויקרא בקול: גשה הנה, יונתן, וקח לך אשר לפניך". ויתרגש יונתן מרוב פחד ושׂשׂון.
ומכל עֵבר ופינה נשמע: “מזל טוב! מזל טוב!” התערבה בברכה ההיא גם קנאת רבים.
נער אחד, שרגליו היו קלות כרגלי אילה, רץ לבית אם יונתן לבשר לה את הבשורה ההיא. והשמועה התפשטה מרחוב לרחוב, מבית לבית. יונתן בן רבקה היה לשיחה בפי כל.
יונתן כבר שב לביתו, והוא יושב על יד השולחן כחתן. שכנים ושכנות נאספו וכל הלבבות נטוּיים אליו ואל התיבה בת ריח ניחוח. גם בחלונות מביטים נערים. ביתה של רבקה הוא עתה עורק-החיים.
ומגלה אנכי לכם סוד, שהוא אמנם עיקר סיפורי. יונתן זה, הבישן והתמים, כאשר כבר ידעוהו קוֹראי, ראה מלפני הימים האלה בשכונת אמו את בתיה בת טוֹביה, עלמה טובת-מראה ולבושה תמיד בגדים נקיים, ויחמוד אותה ויחשוב בלבבו כי טוב היה הדבר לוּ ניתנה לו לכלה ואירשׂ אותה. ולרבקה עיני אֵם, היא ידעה משאלות לב בנה, וגם היא ראתה את הנערה יום יום ותאמר נאותה היא לבני.
אבל לצער לבה הכירה כי אין נפש בתיה הולכת אחרי בנה. ואולי עוד יהפך רוחה – ניחמה עצמה, – הלא צעירה היא עוד, בת שש-עשרה, עוד תלמד לדעת את ערך יונתן, כי ישר הוא.
והנערה באה גם היא בין השכנות והביטה אל התיבה המצוינת. היא ניגשה אל השולחן ותאמר: “יונתן, האם באמת לך היא התיבה הזאת?” פניו התאדמו, ותתאדם גם היא. שוחחו האנשים העומדים מסביב ואמרו: האם לא זוג טוב הם, הביטו נא עליהם!" ותעמד רבקה פניה ותאמר: עוד ילדים הם".
כעבור שלושה ימים כתבו את התנאים…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.