רקע
דוד בן־גוריון
דרכנו המדינית לאחר המאורעות

(הרצאה בוועידת הייסוד של מפלגת פועלי ארץ-ישראל)


להתייצב “עם הפנים אל האמת” – זהו הדבר הראשון הנדרש מאתנו בבירור הפרובלימות הפוליטיות של התנועה הציונית בשעה זו. הדבר הכי יקר אשר תנועתנו נתנה לציונות הם לא הרעיונות החדשים אשר הכנסנו לאוצר המחשבה הציונית, לא דרכי העבודה החדשים שהתווינו לפעולתה, אף לא המפעלים אשר יצרנו, אלא – נדמה לי, הטיפוס האנושי החדש, אשר בשבילו הציונות אינה השקפת עולם בלבד, אף לא עניים של חובבות ציבורית-אלא שאלת-חיים במובן הפשוט והנוקב של המילים הללו, גם שאלת-חיים אישית, וגם שאלת-חיים לאומית. עלינו לארץ אחרי גמר כל החשבונות. ואין כל חזרה לאחור. רק דרך אחת פתוחה לפנינו – קדימה, וברגע שאין אפשרות להתקדם – אין לנו ברירה אלא לעמוד “בגב אל הקיר” ולהלחם על עמדתנו.

הציונות העמידה אותנו בארץ לא רק בפני שאלות קיום קשות- אלא גם בפני שאלת-השאלות של אדם עלי ארץ: הוצגנו פנים אל פנים מול המוות. המאורעות האחרונים אינם אלא חוליה אחת בשרשרת הנסיונות אשר נתנסינו בהם מראשית בואנו ארצה. ב“מאורעות” אלו, כמו ב"מאורעות: שקדמו להם ביפו לפני תשע שנים, בתל-חי לפני עשר, בסג’רה לפני עשרים ושלוש – לאחר המלחמה, בשעת המלחמה, לפני המלחמה-לא היתה לפנינו שאלה של נסיגה. עמדנו על נפשנו- ונשארנו, לא כולנו. מהיקרים והנאמנים שבתוכנו נפלו במקומם, וחבריהם המשיכו את ההגנה.

הסכנה המתמדת חישלה את רוחנו ואת גופנו. אבל סגולה זו אינה מספקת. יודעים אנו לעמוד בלי מורך בפני סכנת הכיליון והחורבן האורבת לנו בארץ כל עוד אנו מועטים. אולם נדרש מאתנו אולי אומץ יותר גדול, אומץ מוסרי, לעמוד בלי מורך מול האמת המרה והאכזרית.

 

א.    🔗

בחדשים האחרונים דובר כל כך על המאורעות – באספות, בעתונות, בוועדת החקירה – עד שקשה לשוב ולחזור על הדברים, אולם נדמה לי שעדיין לא מיצינו את כל משמעותם של המאורעות. מה שקרה באב לא היה רק טבח של עשרות אנשים, נשים וילדים, חורבן כמה נקודות, הרס רכוש, דברים אשר אפשר לשקול, למנות, להעריך, לחקור ולברר, כפי שעשו בבית המשפט ובוועדת החקירה. עלינו להבין שהפעולה של המאורעות לא פסה ולא נפסקה, אלא הולכת ונמשכת, והתמדה זו של השפעת המאורעות היא אולי מזיקה יותר והרת-סכנות יותר מעצם הדברים שקר באותם הימים.

לא די שנעריך את המאורעות הערכה מוסרית. לא די שנעמוד על השתלשלות הדברים ונגלה מי אחראי להם. עלינו להעריך את התוצאות הפוליטיות של המאורעות הללו. והתוצאות הן אולי יותר מסוכנות מעצם המאורעות.

קודם כל התוצאות בתוך הישוב הערבי בארץ. גם עד המאורעות נמצאו אולי יחידים בקרב ציבור זה אשר ראו את הדרך הכי פשוטה וישרה לגמר החשבונות אתנו – בהשמדת הישוב היהודי ע"י טבח כללי. אבל אלה בוודאי היו יחידים אשר לא העיזו לגלות לפיהם מה שהרהרו בלבם, ודאי לא ההינו להעלות את הדברים בציבור, בפומבי. אחרי המאורעות נשתנָה המצב. הרעיון של השמדת הישוב היהודי נעשה לנחלת-רבים, - אני חושש להגזים ואיני אומר לנחלת-המונים. צוינה דרך חדשה – אם במחשבה תחילה ואם לא –העולה בקו ההוַי העממי של הישוב הערבי המקומי, - לפיתרון שאלת היהודים בארץ. אין זה סוד שנעשית עכשיו עבודה אינטנסיבית, לא לשם חזרה על מאורעות אב, אלא למען בַצַע את הדבר אשר לא יכלו – ואולי לא זממו-לעשות באב. מהצד ההוא מאמינים שהדבר אינו כל כך קשה. ישנם עשרות אלפים האמונים על מלחמות שבטיות כל ימי חייהם. יש שבטי בידוים החיים על חרבם ועל קשתם מלפני אלפי שנה ועד היום הזה. ואם לא קשה לקומם שבט בידוי אחד נגד השני, כשרק, ביזה קלה נשקפת למנצח, ודאי שלא קשה לקומם שבטי בידוים על ישוב עשיר בעל נכסים מרובים, כפי שהדבר מצטייר בפנטסיה של אנשי המזרח. אנחנו לא מעריכים במידה מספקת מהי תל-אביב ומהי המושבה העברית לגבי יליד הארץ הדלה. איזה עושר מצטייר בדמיונו הלוהט של בן המדבר כשהוא רואה את הישובים המשוכללים הללו. ואם נוסיף לכך את הגרגרנות הפוליטית, ההסתה הקומוניסטית, השיסויים הדתיים, המוטיבים הלאומיים, שלא קשה לצרף לאינסטינקטים האלמנטריים הללו של שבטי המדבר הרי נקבל מושג נכון מאותן המזימות האיומות המתרקמות עכשיו בחוגי אויבנו בארץ.

אולי לא פחות מזיקות ומסוכנות תוצאות המאורעות כלפי חוץ, כלפי עת הקהל בעולם. העולם הרחב היה אמון לראות את העם היהודי רק כעדה דתית, וגם טובי אומות העולם התקשו לראות בנו עם ככל העמים. והדבר הזה לא יפלא, לאחר שגם בתוכנו לא תמה המחלוקת הזאת על “מה אנחנו”. ואם תוסיפו, שבמשך כל ההיסטוריה שלנו לא היינו מלוּוים אהבה וחיבה בכל ארצות נדודינו, ותזכרו שגם טובי האנושיות אינם יכולים לעקור בנקל מתוך נשמתם את השנאה המורשתית, עד שאיש כטולסטוי לא מצא אף פעם את מילת הזעם הגדולה והקדושה נגד פרעות ביהודים,-ולא נתעלם גם מהעובדה שאף התנועה הסוציאליסטית, המחונכת ע“י מתבוללים יהודים, לא נקטה עדיין עמדה נכונה כלפי העם היהודי וצרכיו – אם תצרפו את כל זאת לא תתפלאו לדבר, שעד היום לא מצא עדיין העם היהודי הבנה מספיקה בקרב דעת הקהל העולמית לשאלותיו החיוניות ולמאווייו הלאומיים. ורק במעמד היסטורי יוצא מן הכלל, מתוך הצטרפות גורמים ומצבים בלתי רגילים שבמלחמת העולם, קרה הנס שעמי התרבות הגדולים הכירו בעם היהודי ובזכותו על חידוש מולדתו בא”י; אבל אין אנו צריכים להשלות את נפשנו. הכיבוש הגדול הזה שאין ערוך לו, עדיין אינו כל כך איתן ואינו מעורה ומושרש בהכרת עמי העולם, וכל רוח בלתי מצויה, ואולי גם רוח מצויה, עלולה לזעזעו ולערערו.

ואל נתפלא אם אחרי הטבח – ואין בעולם אף אדם נבון אחד אשר לא ידע בלי כל וועדות חקירה שלא אנחנו ערכנו טבח באחרים, אלא אחרים ערכו טבח בנו – נראה, שמושיבים על ספסל הנאשמים לא את הרוצחים, לא את מסיתיהם ולא את ראשי האדמיניסטרציה אשר מעלו בשליחותם – אלא אותנו. לא בגלל זה יאשימו אותנו שאנחנו הרגנו את מי שהוא, אלא בגלל היותנו בא"י, בגלל עבודתנו אשר עבדנו כאן ובגלל רצוננו ושאיפתנו להמשיך ולהאדיר עבודה זו. לא רק בוועדת החקירה-יש להניח שבכל העתונות העולמית ובכל המסיבות והאינסטנציות הפוליטיות הנוגעות בדבר, יעמוד כל העניין הציוני לפני וויכוח חדש. המאורעות פתחו מחדש את הוויכוח הציוני בדעת הקהל בעולם. הדבר אשר נאשר בשנת 1917 בהצהרת בלפור, וקיים בשנת 1920 בסן-רימו ונחתם בשנת 1922 במנדט של חבר העמים – יועמד לוויכוח בעקבות המאורעות. מהי הסיבה שבעקב האסון אשר בא על עלינו נוּשב על ספסל הנאשמים ונצטרך להצטדק ולהתנצל על היותנו עסוקים במפעל שכל עם היה מתגאה בו כלפי העולם? אנחנו היהודים, עשירי ניסיון היסטורי, יודעים את הסיבה האמיתית. חטא חטאנו, אשר לא יסולח לנו גם אם נצדק במלאכי השרת, חטאנו פה בארץ, חטאנו בכל שאר הארצות, חטאנו במשך אלפיים שנה – חטא החולשה. אנחנו חלשים – וזוהי אשמתנו. נדמה לי שהבנת העובדה הזאת על החטא הקדמון שלנו מונחת ביסוד תפיסתנו הציונית.

ולבסוף תוצאות המאורעות כלפי פנים. כאן מרחפת הסכנה הכי גדולה. כולנו היינו עדים לעמדת-הגבורה של ציבור הפועלים אשר האציל מרוחו על כל הישוב וגם ראינו את ההתעוררות העממית בכל תפוצות הגולה. זו היתה נחמתנו בימים הקשים ההם. אף פעם לא ראינו התפרצות כזו של אהבה לא“י וליהודי א”י כמו בימים שלאחר המאורעות. המוני ישראל לבם רחב מגאווה שיש פינה אחת יקרה בעולם, אשר היהודים יודעים בה לעמוד כאנשים על נפשם מתוך הרגשה שהם בני-בית במקום; - אולם בינתיים – כאשר יגורנו – באה “התפכחות”. מכל רחבי הגולה אנו שומעים עכשיו קולות אחרים. לא רק צוררנו הפנימיים, אנשי הייבסקציה והבונד, אשר מיד עם פרוץ האסון שלחו את ברכתם לפורעים, לא רק ההמונים האדישים, אשר רק בכוח סנסציה מרעישה אשר לזעזעם; גם המחנה הציוני רפו ידיו, נתפס לפחד ורצונו נשתתק – וכל התכונה והתשואה הגדולה של צוּריך כאילו לא היתה. ושוב אנו עומדים מבודדים בעם היהודי, חלוץ בלי מאסף, צבא בלי עורף.

 

ב.    🔗

עלינו להתיצב “עם הפנים אל האמת” ולראות את מעמדנו הפוליטי בכל חומר רצינותו בלי כל טשטוש. אנחנו לא נפח – כי אין לנו דרך אחרת. אל נעלים דבר מעיננו אנו ואל נעלים דבר גם מעיני אחרים.

המסקנה הראשונה-אל נעסוק בטלאים, אל נלך בצי רכים. אל נחפש תיקונים חלקיים. איני יודע אם טוב וישר היה שוועדת החקירה, בניגוד לסמכות שניתנה לה, הרחיבה את מסגרת הבירור. אנו בוודאי לא נעשה מחכמה אם ננסה לצמצם את השאלה, אם נעמוד רק על פרטים ועל קטנות בבירור ובקביעת יחסינו את הממשלה המנדטורית ואת שכנינו הערבים. נדרש מאתנו עכשיו האומץ לאחוז את הפרובלימה הציונית בציציות ראשה ולהציג אותה במלוא קומתה גם בפני העם האנגלי, גם בפני שכנינו הערבים וגם בפני דעת הקהל העולמית. לא נצא בשלום מן המערבל, לא נתיר את צומת הסכנות האופפות אותנו אם לא נדע לחתור בכוח רב-לא לקראת פתרון מידי ומוחלט, שעל פי מהות תנועתנו ומפעלנו אינו ניתן בבת אחת, אלא לקראת רך המלך הרחבה, בציון הפתרונות לשאלות העיקריות, המכריעות העומדות בפני התנועה הציונית.

על שלושה דברים צוּוינו במאורעות אלה:

א. ביצור הגנתנו העצמית – במכסימום של כוחות, אמצעים וארגון.

ב. הגדלה מהירה של הישוב, הגברת כוחנו הממשי בארץ.

ג. שינוי התנאים והיחסים הפוליטיים.

עלי הוטל הבירור רק בסעיף שלישי זה. סעיף זה כולל גם היחסים את ממשלת המנדט וגם היחסים את שכנינו הערבים.

 

ג.    🔗

ביחס לממשלת המנדט יש דבר אחד העומד, לדעתי, מחוץ לכל ספק: המשכת הדרך או חוסר-הדרך שעד עכשיו לא תיתכן בהחלט. מיד לאחר המאורעות הודיעה הממשלה ואחר כך חזרה על הודעתה בכל מיני הזדמנויות – בגנף, בוועידת מפלגת העבודה, בפרלמנט האנגלי, בפתיחת עבודת וועדת החקירה ובסיום עבודתה – שהיא עומדת כמקודם על בסיס הצהרת בלפור והתחייבות המנדט, ובעמדה זו לא יחול כל שינוי, וכל השאלה היא רק איך לקיים סעיף זה או אחר. אנחנו נעשה משגה, - לאחר המאורעות יהיה זה יותר ממשגה, זה יהיה חטא פלילי, - אם נלך שולל אחרי הדברים האלה. איני רוצה להגיד בזאת שאלה שמוסרים הודעות אלו, מתכוננים לרמות אותנו. אין ענייני כלל להכנס בהערכת הממשלה, בין ממשלה זו ובין הממשלה שקדמה לה. לא מעניין אותי הפעם אם ממשלת פועלים או ממשלה אחרת אחראית למנדט. אלה שמוסרים הצהרות על נאמנות למנדט יכולים לתת הודעות בתום-לב- ואנחנו נשאר למעשה מרומים. בשבילנו לא חשוב כלל שבאיזה כתב – ויהא הכתב הזה מאושר בגושפנקא של חבר הלאומים-יהיה כתוב וחתום שלעם היהודי ישנה הזכות להקים את ביתו הלאומי בא"י. נוכח המצב המסוכן שאנו עומדים בו חשוב וחיוני להביא לידי בירור מסוים לא נוסחאות משפטיות אלא שתיים שלוש שאלות עיקריות המכריעות בגורלנו. ועלינו להביא לידי גילוי מה חושבת הממשלה בשאלות אלו, והן: עליה, קרקע והמשטר בארץ.

 

ד.    🔗

בספר הלבן משנת 1922 הוכרז הדבר, שהעליה העברית נקבעת לפי כשרון הקליטה של א"י. לכאורה זוהי פורמולה שאין להתנגד לה. אי אפשר להכניס לתוך כלי יותר משהכלי מסוגל להכיל, ואי אפשר להעלות לארץ אנשים יותר מאשר הארץ מסוגלת לקלוט. פורמולה לכאורה נכונה ומוצדקת – אבל במקרה שלנו ריקה מכל תוכן.

העובדה היא – העובדה הקובעת את גורל העליה – שא“י אינה כלל ארץ של פליטה (אמיגרציה). יותר נכון להגיד שא”י ההוֹוה היא ארץ של פליטה (אמיגרציה). לפני המלחמה וגם במידה ידועה לאחרי המלחמה פלטה הארץ הזאת הרבה מהגרים. המשק הארצי הקיים לא רק שאינו מסוגל לקלוט מהגרים חשים, אלא אינו מוכשר לפרנס את ישובו הנוכחי. התושבים השואפים להעלות קצת את דרגת חייהם עוזבים את הארץ. כך היה המצב בישובים היהודים הישנים-בירושלם, צפת, חברון; דומה לו המצב בישובים הערבים, שנגעה בהם קצת תרבות אירופה, כגון כפרי הערבים הנוצרים ועריהם-בית-לחם, נצרת, רמאלה, בית ג’לה ועוד. כל הנקודות הללו היו מרכזי יציאה. הארץ הדלה הזאת אינה יכולה לפרנס במצבה הקיים ישוב שצרכיו גדֵלים. על אחת כמה וכמה שאין בארץ כהוויתה עכשיו מקום לכניסת עולים חדשים. ללוד, לעזה ולשכם אין להכניס מהגרים. אין המשק זקוק להם ואין בכוחו לפרנס אותם. אם הארץ הזאת תשאר לנפשה יוכרחו רבים מתושביה לעזוב אותה, כמו שראינו בלבנון ובשאר חלקי סוריה.

אם בארץ-ישראל נתגלה בכל זאת כשרון-קליטה – הרי לא מתוכה צמח ולא מאליו בא. העם היהודי יצר אותו. כשרון הקליטה של הארץ הזאת, אשר איפשר עלית מאת אלף יהודים במשך עשר שנים, נובע מתוך העם היהודי וכרוך בו. לא בחולות תל-אביב היה אצור כשרון לקלוט ארבעים אלף נפש – אלא בארבעים אלף היהודים שעלו לארץ היה הכשרון ליצור אפשרויות קיום ומקור פרנסה לישוב חדש של רבבות על מדבר-חולות שמם וריק מאנשים. לא בביצות עין חרוד, נהלל וכברה – אלא במייבשיה ומפריה נגוז סוד התמורה והפריחה שנתגלתה בישובים החקלאיים הפורחים שהוקמו על שממות מאות שנים. לא כשרון-הקליטה של הארץ אלא כשרון-היצירה של העם – זוהי המידה האמתית אשר על פיה נמוד את אפשרויות העליה לארץ. אי אפשר להכניס לארץ יותר אנשים משהיא מסוגלה לקלוט – אבל אפשר להרחיב ולהאדיר את כשרון-הקליטה עצמו. המפתח לכך שמור בידי העם, בידו להרחיב ובידו לצמצם. כשרון-הקליטה אינו נתון וקבוע ואינו נערך מבחינה סטטית, בחינת הכלכלה ותנאי המשק הקיימים בארץ; הוא משתנה ומתחלף ותלוי בגורמים הפועלים בתוך העם היהודי, הגורמים הקובעים את יכלתו, רצונו, כשרון-פעולתו של העם.

 

ה.    🔗

המאורעות הציגו בכל חריפותה את השאלה אם אנו מסוגלים להקים פה במשך תקופה לא ארוכה ביותר ישוב עברי כזה, אשר בעצם כוחו וגדלו ישמש ערובה מספיקה לבטחוננו? הנוכל בעתיד לא רחוק להיות פה לרוב?

באמרי רוב עלי להוסיף מיד שאין לראות ביצירת רוב יהודי את התחנה האחרונה של הציונות. הצורך ההסטורי אשר הוליד את הציונות, הצורך החיוני של העם היהודי למצוא אחיזה טריטוראלית לקיומו, לשנות את מבנהו הכלכלי, להציל המוני ישראל מהתנוונות וכליון ע"י העמדתם על הקרקע והעברתם לחיי עבודה – צורך זה איננו נמדד במספר הערבים שבארץ פלוס אחד, אלא במספר היהודים המבקשים הצלה לנפשם ולעמם בארץ אשר יבנו. מספר זה הוא מיליונים, ואין הרוב אלא אחת התחנות בדרכנו, - אמנם תחנה חשובה ומכרעת במובן הפוליטי. מכאן ואילך נוכל להמשיך את פעולתנו בבטחון שוקט ולרכז את המוני עמנו בארץ הזו ובסביבותיה. עבודתנו בשנים האחרונות הראתה שהדבר הוא בגדר היכולת. אין תפקידי לתת תכנית פעולה ציונית – בוועידה זו תוקדש שיחה מיוחדת לכך - אולם לשם הבלטת תחומי הפרובלימה של העליה אציין מספרים אחרים לשם אילוסטרציה, מבלי כל כוונה לקבוע מסמרות בדבר, שאין אני מומחה לו כלל וכלל.

אם נקבל את ההנחה שעל כל משפחה המתבססת בחקלאות יש מקום לשתי משפחות למצער בחרושת ובמלאכה- כיום הישוב החקלאי שלנו הוא פחות משליש בתוך העברי-יש צורך, לשם יצירת רוב עברי במשך חמש עשרה שנה, להושיב על הקרקע חמשים אלף משפחות חדשות. על ידם ובעזרתם יתיישבו בכפר ובעיר עוד מאה אלף משפחות – במלאכה, בחרושת, במסחר ובאומניות חופשיות. 40 אלף משפחה יתיישבו על אדמת שלחין, בשיעור של 20 דונם למשפחה, ועשרת אלפים על אדמת בעל בשיעור של 100 דונם למשפחה. השטח הדרוש לכך הוא איפוא 1.800.000 דונם, שמונים אלף הקטר אדמת השקאה, השאר אדמת בעל.

לפי דעת הבקיאים בעינייני הקרקעות באופן מעשי יש בעמק החוף (מחיפה עד סביבות עזה), בעמק החולה ובעמק הירדן כתשע מאות אלף דונם אדמת-שלחין חפשית, שאינה נעבדת ואינה יכולה להעבד באופן אינטנסיבי ע“י הערבים, ולא נפגע במאומה באינטרסי התושבים אם נרכוש את השטחים הללו, להיפך נעזור להם בתמורת הקרקע להרים את מצבם ע”י אינטנסיפיקציה של משקם. מחוץ לאיזור ההשקאה נצטרך לרכוש מליון דונם אחד. אם לחשוב חמש לירות לדונם יצא לנו הסכום הדרוש לקרקע תשעה מיליונים (במשך חמש עשרה שנה), או 600.000 לשנה. הסכום הדרוש להתיישבות חמשים אלף משפחה – בחשבון של 500 לירה למשפחה – הוא 25 מליון, או 1.660.000 לשנה, ויחד עם הקרקע – 2.260.000. אם נניח שחצי המתישבים – ביחוד באמת ההשקאה – יהיו בעלי אמצעים פרטיים ועזרת ההון הלאומי תדרש רק לחצי, יצא לנו שנצטרך במשך חמש עשרה שנה 1.150.000 לתקציב התישבותי. קרן הקיימת אינה רחוקה מהמכסה השנתית של שלש מאות אלף לירה הדרושה לסכימה זו, ולמען הגשמת התכנית במלואה יהיה צורך להעלות את המיכסה השנתית של קרן היסוד (או קרן התיישבות לאומית אחרת) המיועדת להתישבות חקלאית בלבד לסכום של שמונה מאות אלף לירה בערך. נקטתי מספרים אלה – אשר לדעתי אינם עומדים במרחק רב מעבר לגבולות היכולת הלאומית שלנו – לא בתור יסוד לתכנית- פעולה ישובית, כי להכנת תכנית התישבות יש לקחת בחשבון עוד המון גורמים חשובים, שאינם כלולים ותלויים כלל בחשבון הוצאות ההתיישבות. כוונתי היתה רק לפרק במחשבה את הנעלם הגדול שאנו קוראים לו הגשמת הציונות לחלקיו העיקריים ולפענח את תחומיהם ושיעור גדלם. רוב יהודי במשך 15 – 18 שנה פירושו – עלית עשרת אלפים משפחה לשנה, התיישבות חקלאית של בערך 3333 משפחה לשנה. באיזו מידה דבר זה הוא בכוחנו וברצוננו? מה נדרש מאתנו לשם כך?

 

ו.    🔗

לא הייתי מציע להניח מספרים אלה או אחרים מסוג זה ביסוד מו"מ פוליטי שלנו את הממשלה בשאלת העליה, אולם נדמה לי שאם אנו באים עכשיו לדבר את הממשלה בשאלת העליה אנו מוכרחים להביא ביחס ממשי את ענין העליה עם ענין הציונות. עלינו לברר את שאלת העליה מבחינת הגשמת הציונות או “בנין הבית הלאומי”. אם אנחנו לא נעורר את השאלה הזאת ימצא מי שהוא אחרי שיעורר אותה.

אנו דורשים מהממשלה שתשא בעול ההגנה והביטחון של הארץ. אין זה תפקיד קל, נוח ונעים. מאורעות אב עלולים להתחדש ולהשנות בכל זמן. אך גם כל שאר הגורמים שהביאו לידי המאורעות יבטלו – ישאר גורם אחד מכריע, שהוא בלבד דיו להוליד פרעות חדשות: חולשת היהודים בארץ. עד מתי יחייב גורם זה החזקת כוח-הגנה חשוב מצד ממשלת המנדט? זוהי שאלה פוליטית רצינית. לשאלה זו נודעה רצינות נוספת בגלל כל מה שהתרחש בארצות השכנות. מצרים הוכרה כמדינה עומדת בזכות עצמה, ולא רחוק הזמן שתקבל מושב בחבר הלאומים. עם עירק נכרתה ברית שעל פיה פוקע כוח המנדט הבריטי, והיא מתקבלת לחבר הלאומים. בעבר הירדן מולך אמיר ערבי. סוריה עומדת לקבל קונסטיטוציה חדשה, ואולי כדוגמת עירק תנסה צרפת להכניסה לחבר הלאומים. היש להניח שבתנאים אלו תסכים אנגליה להחזיק צבא בארץ-ישראל למען הגין על ישוב יהודי קטן – לאורך ימים?

מבחינה פוליטית בלבד יש הכרח לבוא לידי הבנה את הממשלה בדבר עליה אשר במשך תקופה מסוימה – כמובן אין לסמן את גבולות הזמן בשעון ביד – תשנה באופן יסודי את יחסי הכוחות בארץ, עד שלא יהיה צורך בכוחות הגנה חיצוניים.

לגבי עצמה לא תשאל אנגליה כמה זמן היא חושבת להשאר בא“י. כשאנגליה נכנסה למצרים בשנת 1882 הודיעה שאין זאת אלא כיבוש זמני. אין צורך להניח שהודעה זו היתה אונאה ביודעים, שכבר אז התכוונו האנגלים להשאר במצרים לכל הפחות חמשים שנה. בשביל הכיבוש לא היה כלל צורך בתכנית של חמישים שנה. גם לשם שלטון אנגלי על א”י, בלי בית לאומי ובלי יהודים, אין אנגליה מחויבת לתת לעצמה תשובה על השאלה כמה זמן יש בדעתה להשאר בארץ. אם יהיה בעוד משך שנים צורך או הכרח לזוז מהארץ – תזוז, אם יהי צורך וענין להשאר – תשאר. שאלת הזמן תתעורר רק בקשר עם ההתחייביות כלפי העם היהודי. והבנה חשובה את הממשלה האנגלית לא תתכן בלי ששאלה זו לא תמצא את פתרונה-בקוים כלליים כמובן-ע"י הקמת יחס מסוים בין מידות העליה ושיעור קומתו של הבית הלאומי.

 

ז.    🔗

והוא הדין בשאלת הקרקע.

הישוב היהודי הופתע לראות ששאלת הקרקע הפכה להיות שאלה מרכזית בוועדה שהוטל עליה לחקור את המאורעות. מה עניין קרקעות אצל מאורעות אב? כולנו יודעים שבכל ההסתה אשר התנהלה על ידי המופתי והוועד הפועל הערבי מראשית הסכסוך בדבר הכותל ועד הפרעות – לא נזכר אף פעם עניין הקרקעות. אולם הפתעה זו מגלה רק שטבע “המאורעות” עוד לא הובן כראוי בישוב. מי שראה במאורעות אב רק ענין של פרעות, טבח, שוד והרס – לא ראה את עיקרם של המאורעות – את מהותם הפוליטית. נכון הדבר שרק שיטנה דתית ולא גורמים פוליטיים הולידו את המאורעות, אולם המאורעות עצמם היו לגורם פוליטי. נכון הדבר שלא המפעל הציוני עורר את המוני הערבים לעשות טבח ביהודים, אולם הטבח ביהודים עורר את המוני הערבים להלחם במפעל הציוני. מבחינת חקירת המאורעות, מבחינת השתלשלות הדברים אין כל קשר בין שאלת הקרקע ובין הפרעות בחברון וצפת, וועדת החקירה הפֵרה את הוראותיה כשנכנסה לבירור זה. אולם מבחינת השפעת הגורמים ותוצאותיהם הפוליטיות יש קשר בין חברון ושאלת הקרקע: אם נאבה ואם נמאן – שאלה זו הוצגה בכל חריפותה בפני הערבים, בפני האנגלים, בפני דעת הקהל העולמית. ולא נוכל להסתפק רק בהתנצלות ובהסברות שאין אנחנו מנשלים את הערבים ואין אנחנו עושקים את הפלחים. עלינו לגולל עכשיו את הפרובלמה הקרקעית הא“י בכל היקפה ולהציג בכל טרגיותה את תביעתנו לקרקע, שבלעדיו אין לציונות כל תוכן, שבלעדיו נהפך כל הבית הלאומי למהתלה אכזרית נגד העם היהודי. אין עד היום מדידה מדויקת של הקרקעות בארץ. אולם א”י היא סוף סוף ארץ קטנה ולא מעטים האנשים המכירים את הארץ הזאת לארכה ולרחבה. יש לנו שתי הערכות רשמיות של המחלקה החקלאית לממשלת א“י ע”ד הקרקעות, אחת משנת 1920, והשניה משנת 1925. לפי הערכה משנת 1920 יש במערב א“י כעשרים מליון דונם. הערכה זו היא מוטעית, והממשלה תיקנה אותה כעבור חמש שנים וקבעה את השטח בסכום 27 מיליון. לפי הערכה ראשונה היו מעובדים רק חמשה וחצי מליון בכל הארץ. לפי הערכה מאוחרת היו מעובדים כשבעה מליון דונם. מהם כששה וחצי ע”י ערבים, וכמליון על ידי יהודים, גרמנים ואחרים. לפי שתי ההערכות גם יחד יש כחמשה מליונים (במערב א"י בלבד) שאינם מעובדים לגמרי, אם כי הם ראויים לעיבוד, מלבד יותר משבעה מליונים, שלדעת הממשלה אינם ראויים לעיבוד כגון אדמת ביצות, אדמת מרעה, טרשים, מדבריות ועוד. גם בהבחנה זו בין אדמה ראויה ואינה ראויה לעיבוד אין קנה מידה אובייקטיבי. חלק גדול של קרקעות יהיה ראוי לעיבוד אם ימצא מי שהוא שיהיה לו רצון, אמצעים וצורך להכשיר את הקרקעות לעבודה. לדעת וועדת המומחים של הסוכנות היהודית יש בעמקים בלבד כארבעה מליונים דונם ראויים להשקאה.

כל זאת במערב א"י. ידוע שהרזרבות הקרקעיות בעבר הירדן הן הרבה יותר גדולות. ואם נצרף לכל זה את שטחי הקרקע אשר יתפנו על ידי אינטנסיפיקציה של המשק החקלאי – יתברר לנו שאין מחסור בקרקע חפשי להתיישבות יהודית גדולה.

מציאות אוביקטיבית של שטחי קרקע מספיקים להתיישבותנו הנוספת אינה צריכה לשחרר אותנו מהדאגה להגיע לפתרון השאלה הקרקעית בא“י בכללה. אולי יותר מבכל שאלה אחרת עלינו לבוא לידי הבנה הדדית בשאלה זו עם שני הגורמים אשר בידם ניתן הפתרון – העם הערבי מצד אחד, וממשלת המנדט מצד שני. יותר מבכל צפויה לנו סכנה פוליטית בשטח הוויכוחים והסכסוכים בעניני אדמה, ויותר מבכל מאפשרים – יתכן אולי להגיד מחייבים – תנאי החקלאות בארץ הסכם יהודי ערבי. אין ענף כלכלי בא”י המזקיק במידה כזו את הערבים לקואופרציה את היהודים כענף החקלאות. בפיתוח החקלאות ניתנה האפשרות לעם היהודי לגלות במידה המכסימאלית את הברכה הצפונה בהתיישבותנו לארץ כולה, וביחוד לעובדי אדמתה הערבים. במקום סלע המחלוקת עלולה שאלת הקרקע לשמש יסוד להסכם בין היהודים והערבים בארץ, אם נדע לגשת לפתרונה מתוך היקף ארצי כללי ובקנה מידה ממלכתי.

 

ח.    🔗

וכאן אני בא למרכז שאלותינו הפוליטיות בארץ. אני חושב את הדרך להסכם עם העם הערבי לשאלה המכרעת בכל המדיניות הציונית. אני מדבר עכשיו על שטח הפוליטיקה החיצונית שלנו. אינני צריך לחזור על המושכל הראשון של תנועתנו, שמרכז הכובד של תנועתנו אינו נמצא בשום כוח שמחוצה לנו, לא ביחסנו את ממשלת המנדט, לא ביחסנו את העם הערבי, אלא בתוכנו אנו – ברצון קיומנו, ביכולת יצירתנו, בהתמדת-מאמצינו, בתגבורת כשרון פעולתנו. אולם בשטח הפעולה שלנו כלפי חוץ אני רואה את הדרך להסכם עם העם הערבי כתעודה הפוליטית המכרעת, כמפתח לכל השאלות הפוליטיות העומדות לפני התנועה הציונית.

ויודע אני שיותר קל לנו לרצות בהסכם וגם לעבד תכנית של הסכם מאשר להביא לידי הסכם את הצד השני. לצערנו אין הסכם חד-צדדי, והקושי של הבאת ההסכם מהצד השני הוא לא קטן. קודם כל לא נראה לי שכנגד ההכרח בהסכם אתנו, הוא האוחז ביד. קיומו אינו בסכנה. אין כוח אשר ירצה לעקור אותו מן הארץ. הוא רוצה שמה שיש לו ישאר בידו בשלמות ורק בידו הוא. הוא אינו רוצה בשום שינויים. להיפך הוא נלחם על שמירת הסטטוס-קוו. לשם כך אין לו צורך בשום הסכם. אלה שעומדים כרגע בראש העם הערבי, כנראה מעוניינים במצב זה של מבוכה, מתיחות, מהומות, פרעות; על ידי כך הם מבצרים את מצבם ומחזקים את שלטונם. הסכם עלול למוטט את השפעתם. יותר קל להיות מנהיגים ושליטים כשעומדים בראש התקפה, כשקוראים את ההמונים למלחמה ביהודים. לקריאה זו נענה הקהל מתוך רצון או מתוך פחד, וספק הוא אם העם הערבי ילך אחריהם באותה הקלות כשיקראו לשלום, להסכם.

ואף על פי כן נראה לי שחיפוש דרך להסכם לא יעלה בתוהו. אולם חיפוש דרך – מתוך ידיעת הקושי, במאמצים מתמידים ועקשנים שבהם נעשית כל עבודתנו בארץ – אבל לא הצהרות ודקלרציות. אם אנו, בני העם החלש, חסר-הכל. אם אנו מזלזלים בערך של הצהרות מדינאים אדירי עולם, אם אנו לא בוטחים בהבטחות ממשלות כבירות ובהחלטות חבר-הלאומים, מה ערך ישַוו אחרים להצהרות והכרזות שלנו? הצהרות אלה לא יתנו ולא יוסיפו, לא לנו ולא לאחרים. כוונתי לדרך של הסכם ממשי ושיתוף פעולה בשדה הכלכלה, התרבות והמדיניות.

 

ט.    🔗

אצלנו רגילים להדביק לכל אחד תו, ביחוד בתקופה זו של התרוצצות שני “הזרמים” הנישאים על כל שפה – הרוויזיוניזמוס וברית שלום. די שמי שהוא יקרא לאקטיביות פוליטית או יגלה את האופקים הרחבים של הציונות הגדולה למען ידביקו לו תו רוויזיוניסטי. וכמו כן מספיק שמי שהוא יוציא מפיו את המלה שלום והבנה את הערבים – למען יכניסו אותו ל“ברית שלום”.

מה תו תדביקו לציונים הפוסלים את הרוויזיוניזמוס מפני שהוא ריק מכל תוכן פוליטי ומשולל אמונה ציונית, ורואים בעין רעה את ברית שלום מפני שדרכה מזיקה לרעיון השלום והברית את הערבים? תנועתנו, תנועת הפועלים הציונים הסוציאליסטית, נשאה תמיד את דגל הציונות הגדולה. מתוך מגע בלתי אמצעי לצרכים החיוניים של המוני העם, ראתה בא"י פתרון לשאלת העם היהודי והעריכה את הגורמים הפוליטיים המתנים את הגשמתה של הציונות וידעה להפעיל את הכוחות החברתיים הדרושים להצלחתנו הפוליטית.

ואם אנו עומדים בקשרי מלחמה ללא פשרה והשלמה של הרוויזיוניזמוס הרי זאת לא רק מפני נטיותיו הפשיסטיות והשובניסטיות המסכנות את שלום הישוב, - אלא מפני שהוא מסלף ומסרס את התוכן הפוליטי של הציונות. הוא מחליף את הפעולה הפוליטית בלהטי דיפלומטיה ובתעתועי צבאיות חסרת אונים, משחק בנוסחאות נבובות ובז’סטות תיאטרליות במקום שנדרשים מאמצים פוליטיים מחוּשבים, חותר תחת גרעיני הממלכתיות בארץ – ישובי העובדים וארגונם המוצק, - מחליש את כוח ההגנה הממשי של הישוב ונותן יד לכל כוחות ההרס, האנרכיה וההפקרות המצטברים בתוך האגף הכי ריאקציוני של הבורגנות הארצי-ישראלית. מבלי אמונה בכוחות העם הפנימיים ובכשרון יצירתו העצמית רואה הרוויזיוניזמוס את מרכז הכובד של מפעל התקומה והתנועה הציונית בכוח החיצוני של ממשלת המנדט. מתוך חוסר הבנה בפעולה פוליטית ממשית התנגד אבי הרוויזיוניזמוס להגנת תל-חי ושלל את ההנהגה העצמית של הישוב שלא באישור ממשלת המנדט והנהלתה. במקום פעולה חלוצית והקמת כוח פוליטי בארץ מחנך הרוויזיוניזמוס את הנוער העומד תחת השפעתו לפוזה פוליטית, למשחקי צבא בחרבות עין ולמליצות נאציונליסטיות שאינן מחייבות לשום מאמצי הגשמה עצמית. ואין זה מקרה כלל, שבתנועת הגדודים העברים בימי המלחמה היה אבי הרוויזיוניזמוס קשור רק את הגדוד האנגלי, אשר גוּיס על ידי הממשלה בעל כרחו ונשלח לא“י למרוֹת רצונו, ולא היה לוֹ כל חלק ונחלה בהקמת גדודי המתנדבים שנתארגנו ע”י פועלי א"י וחבריהם באמריקה.

גם התנגדותנו לברית שלום אינה פרי יחסנו השלילי לרעיון השלום וההבנה את הערבים. עוד לפני יסוד ברית שלום עמדה תנועת הפועלים בארץ על הצורך של פעולה משותפת את העובד הערבי. ברגע הראשון לבואו בארץ נתקל הפוֹעל היהודי ב“שאלה הערבית” בדמות הפועל הערבי הזול. מתוך צרכים חיוניים ומתוך ההכרה המוסרית הטבועה בשאיפתו הציונית, עמד ציבור הפועלים על הצורך בהרמת דרגת חייו של העובד הערבי. גם מהאופק המדיני של תנועת הפועלים לא נעלמה אף פעם השאלה הערבית, אם כי פתרונה הברור לא נסתיים עד היום.

אנו מתנגדים לברית שלום לא מפני רצונה לשלום עם הערבים – אלא לא מפני נסיונה לטשטש את האמת היהודית ולהעלים את הדגל היהודי בדרך להבנה. אין אנו מאמינים בשלום שאין בו אמת. האם רצוננו בא“י הוא רק שלום את הערבים? מבלי שיקום פה עם יהודי חופשי – אין לנו כל ענין לשאלה הערבית. אין אנו רוצים להיות בא”י יהודי-חסות של מופתי או קימקם ערבי. אנו מתחבטים בשאלה הערבית רק מתוך תפיסה של ציונות גדולה, רק מתוך הכרת הכרח הסטורי שהמוני ישראל יתאחזו בארץ הזאת ויהוו כאן אומה עומדת ברשות עצמה-, ואומה זו תפגש עם מאות אלפים ערבים היושבים בארץ הזאת ועם גויים וממלכות ערביים המקיפים אותנו בארצות השכנות. שאלת השלום, ההבנה ההדדית והפעולה המשותפת את הערבים בארץ ובסביבותיה היא אחת מאותן השאלות היסודיות הקובעות את נפש הציונות. ואני ארשה לעצמי להוסיף: עוד לא הסתלקנו גם מחזון אחרית הימים, עוד לא השלכנו מאחורי גֵוונו את חלום יעודנו ההיסטורי, עוד אנו רואים את תקומת העם העברי בארצו כפותחת תקופה חדשה לא רק בגורל אומתנו, כי אם בגורל המזרח המתעורר לתחיה.

 

י.    🔗

אבל לא רק יֵעודים רחוקים – עניינים חיוניים של השעה מחייבים אותנו למצוא דרך של הסכם עם הערבים. צרכי עבודתנו מציגים תעודה זו במרכז הפוליטיקה הציונית. באפשריות של הסכם תלויים גם יחסנו את ממשלת המנדט.

איני מניח שתמצא ממשלה אנגלית – מאיזו מפלגה שהיא – אשר תקום ותתכחש בפירוש להבטחה החגיגית שניתנה לעם היהודי. הבטחה זו עמדו מאחוריה לא רק גורמים מוסריים אלא עניינים פוליטיים ריאליים. ויש לנו יסוד להאמין בישרה של אנגליה, וביחוד של אנגליה העובדת. מפלגת העבודה הבריטית – כולנו מכירים את הכוחות המוסריים הרבים הצפונים בה. אנו יודעים ומעריכים את ראשיה ומנהיגיה, לא רק אלה שהם ידידנו אלא גם אותם הנראים כזרים. מלינים על פסיפלד – אבל הלא אנו יודעים מה היה סידני וֶב לתנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית. אבל עם כל אמונתנו ביושר לבם של האנגלים- אין איש בתוכנו אשר יוכל בבטחה לענות על השאלה: עד היכן מוכנה אנגליה ללכת בעזרתה לציונות?

אנגליה אמרה שהיא תסייע להקמת הבית הלאומי. אבל – באיזה מחיר? זאת לא אמרה. אנו יכולים להתמרמר על מאמרי-איבה המופיעים מזמן לזמן בעתונים אנגלים חשובים, כמו ב“ניו-סטייטסמן”. אבל יש הגיון-מבחינה אנגלית-במאמרים האלה. הם שואלים: עד מתי? לפי חשבונו של ה“ניו-סטייטסמן” יוצא 163 שנים, ואין הוא רוצה בכך. ואולי לא מתוך רוע לב. אנו מאשימים את הפקידות ובצדק. היש להניח שרק מרוע לב נהפכו כולם לאויבים? לא מחכמה נעשה אם נתעלם מאותו הגורם אשר הפך את לב האנשים האלה, אשר לא יתכן שכולם שנאו אותנו למפרע ולתיאבון. האם אין אנו רואים אנגלים ישרים, וגם תפוסי ידידות לציונות, שהיו רוצים בלב שלם לעזור לנו, מוצגים לאור הקשיים שבארץ בפני מצב של תהיה והיסוסים. והלא משונה מאוד הדבר שאנחנו, נושאי הרעיון של אבטואמנסיפציה, השואפים לגאול את עצמנו בכוחות עצמנו, מיד לאחר שאנו נתקלים בקושי אחד גדול, הקושי של היחסים עם הערבים, הננו רוצים להעביר את נטל הקושי על שכמי אחרים. נכון הדבר, במידה טכנית מאוד נכון הדבר, שאנו נתונים במצב אובייקטיבי המזקיק אותנו לעזרת אחרים. כל עוד אנו חלשים ומעטים בארץ ואין לנו די אנשים שיעמדו בפני עשרות אלפים בידוים אוחזי-חרב מלחמה, זכאים אנו לדרוש הגנה, ואין לנו להתבייש כלל וכלל בעזרה הזרה. זוהי הגנה הניתנת לאחד המפעלים הכי נעלים ונאצלים שבהיסטוריה האנושית.

אבל יחד עם כל זאת – משונה ותמוה מאוד שאין אנו מנסים לפתור את קשי היחסים עם הערבים באותה הרצינות שבה אנו מזדיינים בגשתנו לפתרון שאר הקשיים שלנו. אם אנו סוברים שהקושי הזה יסולק ע"י אנגליה – אנו טועים טעות מרה. להיפך עלינו לחשוש שעזרת אנגליה תסולק לרגל הקושי הזה. והגיעה השעה שיעשה מצדנו מאמץ רציני – אשר הצלחתו, כמובן, אינה תלויה רק בנו, - אבל מצדנו יעשה הכל, למען נגיע לידי הסכם והבנה עם הערבים. אם אי אפשר בבת אחת ולאורך כל החזית – הרי לכל הפחות בהדרגה ובכל מקצוע אפשרי.

 

יא.    🔗

לפני כמה שבועות קיבלנו החלטה בוועד הלאומי להתנגד לכל החלטה שפירושה מתן פרס לפורעים. זו היתה החלטה נכונה וצודקת, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מוסרית. אבל גם אחרי החלטה זו השאלה במקומה עומדת. כתשובה זמנית וטכסיסית אין עונים על שאלות היסטוריות חיוניות.

אנחנו נגיד לאנגליה ולדעת הקהל בעולם – והצדק יהיה אתנו – שבעצם הפרעות אין לעשות שום שינויים בארץ, גם שינויים הנחוצים לגופם, מפני שאלה יאמצו פרעות חדשות. אולם אנחנו רק נרמה את עצמנו אם נחשוב, שבזאת יצאנו ידי חובתנו כלפי השאלה החמורה והמסוכנת התובעת את פתרונה.

אנו מתנגדים למתן פרס לפורעים, ואנו מסרבים לבוא אתם בדברים. אבל מלב הפורעים יש גם עם ערבי – ואין עם פורע. כשעם כולו יוצא לפרוע – אין קורעים לפרעות פרעות אלא מלחמה. עמי אירופה יצאו בשנת 1914 לאבד ולהשמיד זה את זה-ולא קראו להם פורעים. לאשרנו לא היתה במאורעות אב מלחמת עם בעם – אלא רק פרעות, אם כי לַפרעות היו תוצאות פוליטיות חמורות מאוד. אין אנו יכולים להגיד לעולם – אל תשימו לב לטענות שבע מאות אלף ערבים, מפני שאין לתת פרס לפורעים. עלינו לתת תשובה ל“שאלה ערבית”. מבלי תכנית של הסכם עם העם הערבי, חוששני, שלא נוכל לבוא בדברים גם את אנגליה באופן רציני. כמובן נוכל לדבר את ממשלת המנדט על קטנות, על דברים של מה בכך. אולם לדון אתה ברצינות על הדבר האחד העומד עכשיו על הפרק – גורל הציונות – לא יתכן בלי תכנית מחושבת לפתרון הקושי הערבי, בדרך של הסכם יהודי-ערבי.

אינני מַשלה את נפשי, ואני יודע שתכנית זו לא תתקבל מחר מחרתיים על לב כל הערבים ולא תתמלא בבת אחת. בשביל המנהיגים הערבים הנוכחיים אין הכרח בהסכם. אדרבא, נוח להם במצב של מלחמה. אבל אל טעות: מצב של מלחמה פוגע בעניינים החיוניים של הערבים לא פחות מבשֶלָנו. והערבים הם אנשים מעשיים. התנועה הערבית אמנם עומדת כולה על פוליטיקה, ואין בה כל תוכן תרבותי וכלכלי. אך אין ללמוד מגילויי הציבוריות הערבית על תכונת ההמונים. המומנט המכריע ביחסי ההמונים הערבים יום יום הוא לא הרגש הפוליטי אלא הצורך הכלכלי. למרות הניגוד הפוליטי הניזון במידה רבה מגירויים דתיים וגזעיים – יודעים רוב האוכלוסין הערבים שהעליה וההתיישבות היהודית מביאה ברכה לארץ. רק חוגים מצומצמים של המעמד השליט הערבי יש להם יסוד אגואִיסטי לחשוש לעליה היהודית ולשינויים הסוציאליים-הכלכליים שעליה גוררת אחריה. האינטרס העצמי של רוב התושבים אינו נמצא בסתירה לעליה ולהתיישבות היהודית, אלא להיפך.

ועלינו לבוא לעם הערבי, לא בדברי אונאה, לא בהסתרת שאיפותינו הציוניות, אלא בדברי אמת ושלום. נגיד ברורות: יעבור עלינו מה – ואנחנו לא נזוז מכאן. שום התקפה והפרעה לא תרפה את מאמצי העם היהודי להאחז שוב בארצו. אם תאבו ואם תמאנו - את עבודתנו נמשיך ונגביר כאשר עשינו עד כה, על אף כל המכשולים והמפריעים. אולם אנו מכירים בצרכים שלכם ויודעים את מאווייכם הלאומיים. אנו רוצים למצוא דרך להבטחת עניינינו המשותפים כבני מולדת אחת. לא רק שאנו לא נפגע בכם ואתם לא תפגעו בנו, אלא שנעזור איש לאחיו ונעבוד שכם אחד, - האין כל תקווה שדברינו אלה, אם ילוו בתכנית פעולה ממשית, ישמעו, אם כי אולי לא מיד?

ואם אנו רוצים באמת ובתמים למצוא דרך להסכם – לא מספיק שנמצא דרך רק להסכם כלכָלי, אם כי הוא אולי העיקר. עלינו למצוא דרך אשר, מבלי שיפגע בזכות העם העברי ובענייניו החיוניים בארץ – יתן סיפוק מלא לתביעות המוצדקות של הערבים, ובתוכן גם לתביעותיהן הפוליטיות. למען הצלחת הקואופרציה היהודית- הערבית יש צורך בהסכם פוליטי בינינו ובין הערבים, ויש הכרח בשינויים חשובים ויסודיים במשטר הקיים בארץ.

 

יב.    🔗

אפשר לגשת לבקורת המשטר הקיים לא רק מבחינת היחסים את הערבים. הסבור מי שהוא בתוכנו שהמשטר הקיים כשהוא לעצמו מניח את הדעת? המשטר שהביא לנו מאורעות אב ושנתן לנו אדמיניסטרציה של לוק-אינו יכול להיות אידיאלי בשבילנו. ואם ניגש לבדיקת המשטר הזה מבחינת האינטרסים והעמדות של הערבים וודאי שלא יעמוד בפני ביקורת. קודם כל נמצא שזהו משטר אבטוקרטי, אבסולוטי השולל מתושבי הארץ את כל זכויותיהם הפוליטיות. השלטון המחוקק, האכסקוטיבי, הדַיָין, המטיל מסים – נמצא כולו בידי הנציב, שאינו תלוי לגמרי בתושבי הארץ, אמנם הערבים רגילים למשטר עריצים, כך היה נהוג בתורכיה, במצרים – וכך נהוג עדיין בנג’ד, בחג’ז, בתימן – ולמעשה גם בעירַק ובעבר הירדן. אולם יש במשטר זה עוד חסרון אחד, גדול אולי מהראשון: זה שלטון זרים. יתכן ששלטון זרים זה הוא יותר תרבותי, יותר צודק, ויותר מועיל מהשלטון הלאומי בארצות הנזכרות, אבל רק מי שאינו מכיר את הטבע האנושי יוכל לדַמות שהעם הערבי או איזה עם אחר יבַכר מושלים זרים הגונים על פני מושלים גרועים משלו. גם אם המשטר יספק לגמרי את צרכי הערבים – יעורר בתוכם אי רצון. ממשלת המנדט אינה חוששת אולי לאי-רצון זה. יש לה כתפיים רחבות. היא יכולה להתעלם לא רק מדעת אילו מאות אלפים ערבים – אלא גם ממריָם וזעפם של עשרות ומאות מליונים הודים. אולם אנחנו היהודים איננו צריכים להתעלם לגמרי מאי-רצון פוליטי של שכנינו. בהודו, במצרים, בעירק, בסוריה אי-הרצון מופנה כלפי הממשלה – כאן הוא מופנה בשורה הראשונה נגדנו.

הערבים דורשים ביטול המנדט ויסוד ממשלה לאומית – אנו מחייבים את המנדט ושוללים מאת התושבים הנוכחים זכות האַדנות על הארץ. זכות העם העברי בא"י אינה פחותה מזכות תושביה, ולישוב הנוכחי, הנאחז רק בחלק קטן של הארץ ואינו זקוק ליותר-לא מַגַעַת זכות הבעלות על הארץ כולה. אולם אנו מכירים ללא פקפוק ותנאי את זכות האזרחות המלאה של כל תושבי הארץ, כערבים כיהודים. ואין אנו יכולים להצדיק את שלילת הזכויות הפוליטיות של אזרחי הארץ הכרוכה במשטר הקיים.

על אחת כמה וכמה שאין להעלות על הדעת שהערבים ישלימו את שלילת זכות זו. שלילה זו, מלב שאין לה כל הצדקה מוסרית, אין בה כל צורך מעשי ופוליטי. יש הכרח פוליטי והצדקה מוסרית בשלטון אינטרנציונלי עליון – ואולי לא רק בארץ הזאת – אשר יגן על זכיות ואינטרסים העלולים להתנגש ולפגוע אהדדי. הממונה מטעם חבר הלאומים שומה עליו מצד אחד לשמור על זכות העם העברי, שלא תפגע על ידי תושבי הארץ, ולסייע להקמת “הבית הלאומי” – ומצד שני להגן על זכויות ועמדות תושבי הארץ שלא יקופחו על ידי העליה וההתיישבות היהודית. זוהי תעודת המנדט והצדקתו. אולם הממונה צריך לרכז בידו כוח שלטוני רק באותה המידה הדרושה למילוי תפקידו, ורק באותם התחומים שאחריותם הישרה עליו.

 

יג.    🔗

העמדה המיוחדת של א“י והפרובלימות הפוליטיות הנובעות מהגשמת המנדט; האחריות המשולשת של הממשלה המנדטורית כלפי חבר הלאומים, העם העברי ותושבי הארץ הבלתי יהודים; זכיות העם היהודי; זכיות התושבים הערבים-מציגות בא”י פרובלימה קונסטיטוציונית יחידה במינה שאינה יכולה להפתר על ידי גזירה שוה ותקדים של ארצות אחרות, אפילו לא של ארצות מנדט. למען שהמשטר בארץ ישראל יהיה צודק, מתאים למנדט, לשאיפות המוכרות של העם היהודי, ולאינטרסים הלגיטימיים של הערבים, הוא צריך למלא את התנאים הבאים:

א) לאפשר מילוי חובות המנדט מצד הממונה בלי כל הפרעה.

ב) למנוע השתלטות היהודים על הערבים או השתלטות ערבים על יהודים.

ג) לשתף את התושבים בשלטון, ז"א לא רק להעניק להם זכות בקורת וחוות-דעת במוסדות האכסקוטיביים.

ד) לסייע להתקרבות ולשיתוף-פעולה בין יהודים וערבים.

בהנחות לקביעת משטר ממלכתי בא"י ניסיתי לשרטט בקווים כלליים הצעה קונסטיטוציונית, הממלאה לדעתי את כל התביעות הללו.

משטר זה מטיל את מלוא האחריות על ממשלת המנדט בכל אותם העניינים המפורשים במנדט, שעליהם היא נושאת באחריות כלפי חבר-הלאומים, כלפי העם העברי וכלפי תושבי הארץ היהודים והבלתי יהודים. בכל העניינים הנוגעים לתושבי הארץ בתור אזרחים ובתור כלל ארצי – נמסר השלטון לשותפות משולשת של יהודים ערבים ואנגלים. כל ענייני העדות – המושלימיות, הנוצריות והיהודית – נמסרים לעדות גופן. האבטונומיה המוניציפלית על יסודות דימוקרטיים מחנכת את האוכלוסין לשלטון עצמי. משטר כזה עלול לטפח יחסים אחרים, יחסי-קואופרציה, בינינו ובין הערבים, ומסוגל למנוע חיכוכים וניגודים יתרים. במידה שהיהודים והערבים יבואו ביניהם לבין עצמם לידי הסכם תהא להם ההכרעה בענינים הארציים, כי הם יהוו שני שלישים של השלטון. משטר זה יתן ליהודים יותר זכיות וכוח ממה שיש להם עכשיו. הוא גם יתן יותר זכיות לישוב הערבי ממועצה מחוקקת בלבד, כי הוא מניח להם חלק חשוב בשלטון הארץ בפועל. והוא מונע במידה רבה את הסכנה שיש במועצה מחוקקת בלבד. חברי מועצה מחוקקת שאין להם אחריות אכסקוטיבית מתחנכים בחוסר אחריות. למועצה כזו, על פי טבע הדברים, ישלחו האלמנטים הכי קיצוניים ורודפי מדנים. להיפך, להשתתפות במועצה אכסקוטיבית ימשכו אלמנטים המוכשרים ורוצים בפעולה משותפת. והוא הדין ביחס ליהודים.

תכנית זו יכולה לשמש בסיס להסכם פוליטי. דעת הקהל העולמית, הבריטית, האירופאית והערבית, תראה שאנו נכונים להשתתף יחד עם שכנינו בהנהלת הארץ על יסוד של שוויון ועזרה הדדית.


תל-אביב, ו' טבת תר"ץ.

(הפועל הצעיר, גליונות 7–8, תרצ"א)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52823 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!