אחרי כהות עיניו של גוסטאב תיאודור פכנר, עוד המשיך בנסיונותיו האסתיטיים והפסיכולוגיים, והיו תלמידים נאמנים לו לעזר.
יש ובעצם מדידתו את רגישותה של אוזן חתול או סנאי או יתוש לצלילים דקים, היה מלווה את מלאכתו בשיחה בעלמא, ואפילו שלא כענין, כי מאז נתעוור עוורון חלקי, ועורפל לפניו העולם החיצוני, גברו בתוכו השאלות המציקות לו מבפנים, ונזלו בשיחה. נתגנב-נא אל תוך המעבדה המאופללת, דקורת הפּנס הצהוב מפינה אחת, ויחד עם שלושת-ארבעת תלמידיו נקשיב לדבריו, היוצאים שקולים ואטיים, כאילו היה קורא אותם מתוך כתב מטושטש ההולך ומתברר לפניו אגב קריאה:
הגרעין, כהתנפחו והתפקעו ברוטב-האדמה, וודאי הוא מרגיש כי מוות בא עליו. אבל לא. חיים חדשים לו, עולים ירוקים-רעננים מעל לאדמה באוויר החפשי. והירק מרטט שמח זמן רב בשמש, ולבסוף צירים יאחזוהו. פחד-מוות יפחד. אבל לא מוות הוא זה, כי אם פקע הוא אשר גדל ממנו, ועתה הגיעה שעתו להיבקע ולהיות לפרח לבן או צהוב, עשיר בריח וצבע, לא ידע אותם הגבעול.
עובּר במעי אמו, מה ירגיש כבוא שעתו להיוולד, והוא נדחף החוצה מכל היקר והנעים לו? כי הנה הוא מת, אבל חיים חדשים מחכים לו, גבוהים מעל חייו הקודמים, כשם שחיי העובּר הם גבוהים מעל חיי תא-הזכר ותא-הנקבה טרם התאחדם. אדם, בהתפּורר גופו במחלה או בזקנה, מה הוא חושב? כי הנה הוא מת. אבל לא. בינתיים כבר הוכנו בו התנאים ללידה חדשה. והיא לא רחוקה, בתוך איזה עולם מעבר לכוכבים. הריהי כניסה לחיים חדשים בתוך זה העולם גופא, בזה כדור-הארץ עצמו, אלא שאין לנו מושג בהיר מהם, כשם שאין לעובּר מושג בהיר מן הנכון לו בצאתו מרחם, או לגרעין מושג מן הגבעול הירוק. העובּר והגרעין, בחיותם את חיי-עצמם לשעה, כבר מכינים הם את חיי-עתידם, בדרגה נעלה יותר, ובכל דרגה – שותפים הם לחיי הארץ וחוקיה.
מהו הירק הזה, הנפרש כשמלה בכל השדות, ההומה גלים-גלים בכל היערות? לצמחים, צבע-קיומם הוא, מכשיר ליצירת מזונם מאוויר ואור-שמש. יש צמחים החיים בלא הכחול והצוהב אשר לפרחים, אבל מעטים הם הצמחים החיים בלא ירק, והם הטפילים והירודים שבהם.
אדם בלדתו ילד ובבנותו בית לתשוקתו, גם את משפּחתו ואת עירו הוא בונה. וכן כל אשר נשמה בו, פירוש-מעשיו לא בעצמו בלבד הוא מונח, כי אם גם בכלל שהוא מרוקם בתוכו. דורשים הצמחים את הירק לחיונה, אך פירוש הירק מעבר לצמחים הוא.
בטרם עטוף צמחים את הארץ, בטרם היות יבשה נושאת יערות, כבר כיסה אותה ירק – הוא הירק הכחלחל אשר לים. כמו כל החי האורגני, כן גם הארץ יש לה צבע משלה. כמו שיש צפרים צהובות, צפורים אדומות, צפרים כחולות, צפרים ירוקות, כן יש כוכבים צהובים, כוכבים אדומים, כוכבים כחולים, כוכבים ירקרקים. הירוק הוא הצבע היסודי אשר לכדור הארץ;ולעולם הארץ מחזרת אחריו. לא פתרון הוא זה, כי אם הוראת-דרך לפתרון, כי כדי שנעמוד על סוד הצבע של הארץ, עלינו לעמוד תחילה על הכלכלה של הכוכבים כולם.
החיות והצמחים משלימים זה את זה, איש נותן לאחיו אשר יש לו ואשר חסר לאחיו. מלמדת הפיסיקה כי האדום והירוק צבעים משלימים הם. וראה! מאחר שהשתמשה התולדה בירק בשביל הצמחים, בבואה לצבּע את בשר-החי, נטלה את הצבע המשלים לירוק, את האדום. לא במקרה ולא בפירוד משאר העולם, בשר-ודם שלנו הוא אדום: אדום הוא באותו החוק אשר סוף-היאור ועלי-העצים ירוקים הם.
מן הירק הכללי אשר לגבעולים, לעלים, ומתחת לקליפּות הבדים, עולים הפּרחים והנצנים לצבעיהם. חילקו הטבעוניים את צבעי הפרחים לשני סוגים: אלה שביסודם הצהוב, ואלה שביסודם הכחול. פרח שהוא נמצא בצהוב, גם בלבן ואדום יימצא, אבל לא בכחול. פרח שהוא נמצא בכחול, גם בלבן ואדום יימצא, אבל לא בצהוב. האם לא הקבלה כאן אתנו? כי העור הקורם על בשר-ודם אדום של בני-אדם, אף הוא בשני צבעים יסודיים הוא בא: לבן-ורדרד עם שער צהוב, וחום-שחרחר עם שער שחור. אכן, בהיות האנושיות מין אחד, מצויים בנו טשטוש ודרגות-ביניים יותר מאשר בצמחים;ובהיות המוח והדמיון היצירתי עיקר בתהליך חיינו, ולא צבע-העור, חסרה בעורנו כל הססגוניות העליזה אשר לצמחים.
האם נהנים הצמחים מצבע עצמם? בראותנו את הירק המרהיב של דשא עשב, את הגביעים המסנוורים אשר לפרחים, וודאי יעלה על דעתנו כי יש מי מתענג עליהם גם כשאין אנחנו מסתכלים בהם;כי כל שפע-הצבע הזה, כל אפשרות-ההנאה הזאת, לא בלי הנאה מקבילה לה נוצרה. כמה יצורים בעלי-עין ישנם על הארץ זולתנו, ומהם, כגון פרפרים ודבורים, גם כאלה שהם מעורבים במשק-החיים ובסודות-האהבה של הפרחים. אך לא יספיקו אלה למצות את כל התענוג שבצבע, עד שנייחס לצמחים הנאה מצבעי-עצמם. מכיוון שלא גילינו בצמחים עינים מפותחות, כמו שיש לחרקים וליונקים, או עין אחת כדורית, ענקית, כעין-האוקינוס אשר לארץ (בה הארץ רואה על דעת עצמה, נוסף על מה שהיא רואה באמצעות יציריה, את השמש, הירח והכוכבים), עלינו להחליט כי הצבעים המוצגים לפנינו כדברים חיצוניים, לא כן הם מוצגים לפני הצמחים. אבל לא בשל כך נשלול מהם הנאת-הצבע. אדם יוצר העושה תמונה או מנגינה, הנאת-מי גדולה יותר, של היוצר או של המקבל? הוה אומר: הנאת היוצר בגעש-יצירתו גדולה היא עד אין ערוך מהנאת המסתכל, שאין רטט-יצירה מפעמו. אם הנאת-מסתכל אין לצמחים מצבעי עליהם ופרחיהם, הנאת-יוצר מי יכחד מהם?
דומות יצירות-הצבעים בידי הצמחים, לגידולים וחזיונות בפנטסיה שלנו. אפשר לומר: הופך הצמח את האור לצבעים, על דרך חזון ודמיון. האור נופל לבן (או צהוב או ורוד) על הצמח. אבל לא כקבלו אותו, יתן הצמח את האור בחזרה. משתף הוא לו כוח-יצירה שלו, והופכו לגוון ירוק או כחול או כתמי-ארגמן על רקע לבן. כן יעשה הדמיון היצירתי שלנו למוחשים המגיעים אליו מבחוץ. משתף הוא להם את רגשות נפשותינו, את הכמיהות והשקיקות של רוחנו, ומלביש אותם דמות חדשה. ואפילו פרח לבן הנותן בחזרה את אור-הצהרים בלבנינותו, גם הוא מוסיף רוך ויופי ללובן שקיבל. איפה נראה טוהר-אור כמו בצבע הלבן של החבצלת?
השמש אגרוף-אלוה הוא, המחזיק במכחול קרני-האור ומעבירן יום-יום על הארץ. והצמחים, בעזרת חמרים עדינים לקוחים מן האוויר, בוררים מן הקרנים האלה את הנחוץ להם בשביל לארוג אריגי-פטוריהם המזהירים.
כמה פרחים שצבע אדיר להם, אין ריח להם;וההיפך נדיר. והוא, מפני שבשעה שהצבעים בעיקר להנאת-עצמם של הצמחים נעשו, ריחותיהם של הצמחים עשויים בעיקר בשביל אחרים. כמו הקולות לנו ולצפּרים, כן הריחות לצמחים. אופן-ביטוי הם כלפּי אחרים, דרך-התקשרות עם החברה. נוגעים הפרחים איש בבני-מינו על ידי בשמים השלוחים מאתם. ומפני שבראש ובראשונה כל יצור חי והוגה לעצמו, ורק אחרי-כן מדבר הוא אל אחיו ומתחבר אתם, בדין שיהיו הצבעים – הפנטסיה הנפשית של הפרחים, – עדיפים מן הריחות – אמצעי-התחבורה ביניהם. אכן, יש מזמר לעצמו;וכן יש פרח נותן ריחו לעצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.