קיום / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מספּר לורד דונסאני: ישבתי בקומה הרביעית של מקרצף-שחקים שעמד להתיפּות בצבע חדש, והבטתי בעד החלון. פּתאום חשתי כי משהו מתרגש לנפּול מעל ראשי. פּיגום של צבּעים היה זה, שניתק מן החבל שלו בקומה העשרים או העשרים-ואחת, והתחיל נופל ויורד. כעבור הפּיגום על פּני, ראיתי צבּע אחד, נאחז בידו האחת במעקה הפּיגום הנופל, ובידו השניה עושה דבר-מה בחריצות מסורה וזריזות נמרצת. קראתי אליו “מה אתה עושה?” ענה לי: “אני חוקק שמי באולרי בעץ-הפּיגום לזכרון!” רגע – נתפּזרו עצמותיו של החוקק-שמו-אגב-נפילה, והפּיגום הוכה לשברי-שברים – לא יחובּר קיסם אל חברו.

אם נרחיב את פּירוש המלה שם עד שיכיל גם שמות לכל הנעשה בעולם-רגשותיו של אָדם, הרי אותו חוקק-שמו הוא האָמן השוקד להציל חוויות חולפות ממלתעות הזמן. כל אָדם הוא יחיד ומיוחד. הכל אוכלים, אבל אין ראובן ושמעון אוכלים על דרך אחת וטועמים טעם אחד באכילתם. הכל אוהבים, אבל אינו דומה רגש-אהבה שבראובן לרגש-אהבה שבשמעון. אפילו בן אשר קלסתר-פּניו והרגליו דומים בדיוק לשל אָביו, אף הוא חי חיים שונים מחיי-אָביו מחמת הבדלים במקום, בידיעות נקנות, בהשפּעות-דור. חס אָדם על כל רחשוש שלו, על כל רעיון בוזק לו, על כל התרגשות מתנוצצת בו עד אַרגיעה, – והיה רוצה לקיימם לעולם. ביחוד, צר לו על אָבדן מראות ורגשות הנמנים על ספירת התפארת, הימחות סערות המזעזעות את הנשמה עד תהומותיה. ואולם רק ליחידים ניתן כוח-הביטוי להלביש רטט המתעורר נוכח אשת-חן, אילן-נוי, פני מוות יפים – מלבוש אמנותי קיים. ומה דלים שרידי החיים המוצאים איבונם באמנות לעומת החיים עצמם בראשוניותם. אפילו ההבעה היותר כנה, אינה אלא תרגום באבן, צבע, צליל או מלה, לתבונה מבריקה הברקת-חסד לא-מפוללת, לניצן-אַהבה, יפרח פּעם ולא יוסיף. ומה גם שההבעה מתחללת על ידי התפּארות, התגנדרות, משחק-עגבים עם קהל.

נוחות המידות הללו להיצמד אל המביע מאַחר שיודע הוא בעצמו כי קיום-מלאכתו תלוי בהתקבלותה על ידי אחרים, אישור הדורות הבאים. ואם יאַבד את דורו, מה ערובה יש לו שיגיע בכלל אל דורות-עתיד? על כן מתאַמץ הוא למצוא חן, וממילא ילכלכהו אבק שחקנות מתיפיפת.

אבל גם מפעלי האמנות העשויים ברוח אמת וטהרה, מתרסקים ואובדים עם עבור התקופות. לכל היותר, נהפכים הם למזון לתקופות חדשות, חומר לעיכול ועיבוד והפראָה, אבל שוב אין הם מתקבלים כמו שהם, כי בהמשך-הזמנים משתנים דרישותיהם וטעמיהם של בני-אָדם. החוקק והפּיגום, בו יגליף את שמו, שניהם כליה אחת צפויה להם. לא זכו – יאכילו עש וסם ותולע. זכו – ייהפכו זבל לשדות-תרומה.

כוחו של האמן הוא שמלאכתו יש בה כדי להדליק באחרים מאור שהודלק בו תחילה. על כרחנו נאמר, איפוא: האור שבנפש – חווית האמת והיופי – הוא העיקר, ולא הכלי, על ידו יועבר מאיש לאיש, מדור לדור. החשיבות העליונה שייכת לחיים שאָדם חי לעצמו, ולא לתמונה שבה הוא מצייר את חייו לאחרים. ומי שחייו נעלים ועשירי-צבע בתוכו פנימה, וכוח לבטא את חייו אין לו, את הפּחות-במעלה הפסיד.

נניח, שהיה אלוה שרוי באפלה ואי-ידיעה. ופתאום התרחשו בו מכאובים אחדים, פּרפּורי-חשק מעטים, מעט נצנוצי-צבע, שתים-שלוש דקירות-מכאוב קשות – ונעלמו ואינם, ושוב הוא שרוי באפלתו. אפילו רק מאוויים אחדים מטורפים הרגיש, מספּר ייסורים קטועים ללא-פשר – האם אין זה טוב מלא כלום? ואולם אם אין לו אפשרות לחזור ולהרגיש בעצמו, ולצרף לידת-רגש חדש ללידת-רגש קודמת, הרי דומה הוא כאילו אינו. אין הוויתו הוויה; אין קיומו קיום. והנה, כל בן-אָדם הוא אלוה שכזה.

מה חמלה יש על זעזועי-יצר של נער, לא באו על סיפּוקם;על שאיפות אידיאַליסטיות שלו המצטננות עם בגרותו;על מראות-עננים, תחזינה אותן בצורה זו רק עיניו הצעירות ורק פּעם אחת? מי יחוס על יפעת-משורר, קשרה אומה שלמה ברשתותיה כמה דורות, והנה בולעה האומה, נישתה לשונה ותרבותה – ואפילו שם-המשורר בפי-מלומדים נזכר, הוא במקוריותו, טעם הרגישו בו בני-אומתו, אבודים?

כמו שכל מאמצינו לקיים חוק ומשפּט, הם צל כהה למוסריות קפּדנית ונוראה המתקיימת בטבע ממילא, ואין איש יימלט ממנה – כך יש להאמין כי הנסיון הרפה של בני-אָדם לחקוק שמם ומפעלם בהיסטוריה או בתערוכת-האמנות של הדורות, הוא סימן ורמז לאלמוות הנתון להם ממילא. כל חוויה אשר לכל נפש;כל רגש ורחשוש;כל שאיפה נסתרת, אחת נתבטאה בעקיפין, אחד לא נתבטאה כל-עיקר;כל דליקת-חשק חנוקה, כל הרהור דרוס ורצוץ – כולם נקפאים ומתרקמים אל תוך תארוגת-הזמן. קרינות, העתקות, והעתקי-העתקות מהם, משמשים לזון ולתת צורה לעתידות מופלאים, והם בעינם עומדים עדי-עד.