רקע
אהרן דוד מרקסון
אברהם מינקובסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

החזן אברהם מינקובסקי נמנה על החוגים של בית-המדרש החדש, שאָחיו הסופר העברי הידוע פּנחס מינקובסקי היה מגדוליו. בימי נעוריו יצק מים על ידי החזנים המפורסמים ניסן בלזר, בלומנטל ועוד. אחרי-כן נכנס אל הקונסרבאטוריום שבמוסקבה בזכות פרס של הצטיינות בזמרה. שם השתלם בתורת הנגינה הכללית והמופתית בהשגחתם של גדולי-הזמרה אָז, ובתוכם המנגן הגאון טשייקובסקי. בהיותו בן עשרים וארבע שנים נתקבל לחזן בבית-הכנסת לנאורים בחארסון, אחרי-כן באודיסה ועוד קהילות נכבדות בדרום-רוסיה. בשנת 1900 בא לאמריקה וקבל משרה בבית-הכנסת שברחוב הנרי בניו-יורק. החזנים ידעו להוקיר את כשרונותיו המצוינים וידיעותיו הרבות ובחרו בו לנשיא להסתדרות החזנים בארצות-הברית וקאנאדה. מקץ שנים אחדות שב לרוסיה ושהה שם עד פרוץ המלחמה. אז נמלט משם ואחר גלגולים רבים בא לאמריקה. מיד נתקבל לשמש בתור חזן בקהילה חשובה בדיטרויט “שערי צדק". הוא עבד עבודתו זאת באמונה עד ימיו האחרונים.

חנוכו שקבל בתורת הנגינה הכללית הרחיקה אותו מכל הכעור והניווּל אשר בחזנות של בית-המדרש הישן. הוא הרגיש בחוסר האמנות והטכניקה המקובלת, בהעדר הקצב והצמצום, השקט והעדנה וכבוש הרגש. הוא היה מתמרמר תמיד על החזנים של בית-מדרש זה, שמשתמשים בכל הסממנים שבבית-גנזיהם: גניחות ואנחות, יבבות ותרועות, סבך של סלסולים וסלסולי-סלסולים, שברי-קולות ושברי-שברים, המבהילים ומפליאים את אוזן ההמון הפשוט: קפיצות ודלוגים קוליים משונים ומתמיהים, שהנם נגד כל כללי הנגינה ונגד כל חוקי האמנות המקובלים, רק כדי לתפוס את לב הקהל העומד אחריהם אחוז-להטים ומוכה תמהון ורואה בעיניו את הקולות, הלפּידים והברקים ונפשו מתרככת ומתמוגגת מרוב הנאָה ועונג.

אולם מצד שני ראָה גם את העניוּת המנוולת אשר בהרבה מן החזנים ה“חדישים”, כביכול, אלה המכניסים אל בית-הכנסת מיפיפותה של זמרת יפת בחקוי של התבטלות. הוא ניתח הרבה מניגוניהם של אלו ומצא בהם, כי הרבה פעמים הנם מכניסים “אַבה מאריה” וכל ה”צלם" שבו אל היכל הקודש. הוא מחה בכל עוז נפשו האמנותית נגד החזנים המתהוללים בעת האחרונה ומכניסים ניגון של “קאוולריה רוסטיקאנה”, “ציידי הפנינים" וכדומה אל בית-הכנסת ומרכיבים אותו הרכבה גסה בתפלת “קדושה“. “ובנוחו יאמר” או “תכנת שבת”.

הוא הצליח לחדור לתוך עמקי הזמרה המסורתית, שספגה לתוכה את נשמת הדורות שעברו, את צערם ומאווייהם הכמוסים, ומתוך הערמות האלה השתדל להוציא את פניני הרעיונות המזהירים, ללטוש אותם ולתת להם צורה אמנותית נאה ומתוקנת. הוא השתדל להרכיב את הטכניקה המשוכללת הרכבה טבעית,מין במינו, עם החומר המסורתי העשיר וליצור חזנות לאומית שתהיה לנו לכבוד. מי ששמע את אברהם מינקובסקי מבאר איזו תפילה בעצמו ומצליח להוציא את הרעיון שבתפילה בלי כווני-חן וזיופי-אמנות, בלי גבוב-זמרה וכפל המלים “עד להשחית”, או כשהוא מוציא תפילה ביחד עם המקהלה שלו בשקט ובעדנה, בדקות-הרגש ועומק-ההתעוררות – ידע להעריכו כראוי.

הוא חיבר הרבה נגינות מקוריות לתפילות שנשארו בעזבון היורשים. וגם כשהיה משתמש בחבורי הגדולים שקדמו לו, הוא תמיד מצליח להוסיף נופך משלו.

הוא הקדיש חלק גדול מזמנו ומכשרונותיו גם לטובת החנוך העברי של הדור הצעיר. חיבר וסידר מנגינות מצויינות לשני משחקים עברים: “דוד ושאול" “שמשון ודלילה". מנגינותיו עוררו את תשומת-לבו של כל הקהל העברי בכלל ויודעי נגן בפרט.

במותו אָבד כח מוסיקאי יוצר ומקורי. אברהם מינקובסקי היה אָריסטוקראַט רוחני ובזה ברים את ערך החזנות.

המלצות קוראים
תגיות