מספוריו של סבא. 🔗
הרואה אתה, בני, את המקום הזה אשר עליו עומדים צפופים בתים וחומות עד להאפיל את אור השמש…אל נא יעלה על לבך, בני, כי כן היה מראהו מאָז ומעולם. לא! ימים טובים היו למקום הזה, ימי אורה וחדוה…ואולם גם עליו עבר גורל בני האדם…הבה אספר לך את כל אלה.
לפני שנות אלפים רבות מאד היה המקום הזה כגן-עדן, וביפיו התגאה היוצר… זה היה כר נרחב המשתרע עד המרחק, אשר יתעלם מעין בן תמותה…ועל פּני הכר צמחו הפּרחים הכי יפים והכי עדינים בין הדשא הירוק והרענן אשר העטיר אותם… ומשלשת עברי הכר הקיף אותו נחל זך ושוקט, אשר מימיו היו לראי, אשר בו הביט הכר וראה את מראהו הנחמד… ועל גדות הנחל צמחו ערבים ירוקים ויהיו כמקלעה לכר…והשמים ממעל הריקו מעל הכר שטוף-אורה, כי כן דרך השמים להשפּיע ברכה על מאושרי ארץ…
יפה היה הכר, בני, בלילה, בעת אשר נדם הכל מסביב, ועל פּני תכלת השמים זרועים כוכבים נוצצים, ורומזים הם זה אל זה כמגלים סודות-יה… וצפריר פזיז יניע את עלי הערבים, כאלו לנסוך עליהם תנומה… ומן הנחל תישמע המיה קלה כעין תפלת ערבית…
ואולם יפה שבעתים היה הכר בבוקר… הפּרחים היו רווים מטל הלילה, ומראיהם כמראה ילדים קטנים אשר הקיצו זה עתה משנתם ונושאים עיניהם את השמש אשר העירה אותם משנתם… ונטפי הטל מזהירים לנוכח השמש כאבנים טובות…ופרפרי-קיץ מתנוצצים בגוניהם המאליפים לאור החמה…
הלא אמרתי לך, בני, כגן-עדן היה המקום הזה, אשר אין די מלים בפי לספּר את רוב יפיו והדרו…
אך – ואמנם פּלא הוא, בני – איש לא בא אל המקום הזה להתענג על היופי ועל הקסם הרב…האם היתה יד התלאות בבני האדם להטרידם ולהרחיקם מן המקום הזה, או כי השטן עוור את עיניהם עד לבלי ראות את גן העדנים הזה?…מי יודע?!…
וכה היה הכר בודד ועזוב ימים רבים. ויתאונן הכר על גורלו, ויתאנח ויבך מרה…”מה חפץ לי בכל החן והיופי, ההוד והקסם אשר הנני אלהים, אם אין איש אשר יראה ויבין אותם, אשר ירגיש ויתענג על כל אלה"…
כן דרך ברוכי-אלהים להשפּיע מטובם על כל סביבותיהם, וכאשר יבצר מהם לעשות כדבר הזה תקוץ נפשם בכל האושר אשר להם…
והיה כי הרבה הכר לשפּוך את לבו, וכל היקום אשר מסביב שומר את פּיו, ותבוא אנחתו בלבו…השתתפו שכניו בצערו..קדרו פּני השמים…סערו הרוחות בזעף…קצף הנחל והכה גליו..התנועעו הערבים כאבלים..שחו הפרחים ראשיהם…הבריק הברק והרעים הרעם…
ואחרי המספּד ההוא התנחם ופניו הרעים לא היו לו…ושׁנית שב להעניק את הפּרחים ואת הדשאים מן הטוב האצור בקרבו…אך לא עברו ימים רבים והכר נמלא עצב ומרי…ומה הלך ונשנה הדבר שנים ויובלות, ואיש לא ידע ולא שמע…
אך הנה הגיעה אנחת הכר לאוזן בן-תמותה…תועה בדרך היה האיש הזה. קשי-יומו ומרי-גורלו גרשוהו מארצו וממולדתו…ויהי כי נגלה לעיני האיש הזה הדר הכר וכל חמודותיו ויפג לבו…
משורר היה האיש הזה, בני. כי על כן הקשיבה אזנו אנחת הכר ועינו ראתה את יפיו…
וכאשר שב המשורר אל ביתו וישר בשירים נפלאים על כל מראה עיניו, על אור השמש, על יפי הפּרחים, על זוך הנחל. וישר גם על בכי הכר ואנחותיו, על השואה ובלהותיה, על הצער ועל האסון…
ולב טוב וחומל נתן אלהים למשורר, והוא חפץ כי כל בני האדם יתענגו ויתעדנו כמוהו, והיה הדבר להם למרפּא ומשיב-נפש על כל עמלם ופגעי החיים…ויתברך המשורר בלבו, כי בשיריו יברא בתבל חיים יותר טובים ויותר נעימים מאשר עד הנה, וגם האנשים יהיו טובים ועדינים בנוח להם מעצבם ומרגזם…
ויהי כעבור ימים רבים ושירי המשורר כבר נודעו בין החיים, ויבטח המשורר בלבו, כי מלאה הארץ עדן ורוך, אחרי אשר צפן את רגשותיו במלים וישלחן על פּני חוץ… ותעל מחשבה על לבו לצאת אל בני האדם ולהאזין לשיחותיהם, להבין את לבותיהם, לראות את מעשיהם…
ואולם בבוא המשורר אל העיר, והנה הכל, הכל כשהיה…קראו בני-האדם את שיריו, אך את הנשמה שנפח בהם המשורר לא הרגישו…אך על המלים התענגו ואת הרוח המחיה אותן לא הבינו… את הצל ראו והתמונה נעלמה מעיניהם…
ובהעלות המשורר על לבו את אשר אבד לבני האדם, ויבך על גורל האדם ועל קוצר יכלתו לחדור אל לב המלים… ובקראו את השירים מלאה נפשו יגון לראות את קוצר יכולת המלים להביע את רגשות נפשו…זכר המשורר את התרוממות נפשו למראה יפי הכר…זכר את עליצות רוחו בהתבוננו אל הדר הפּרחים… זכר את זעזועי נשמתו בעמדו ליד הנחל הצנוע המלא סודות…מה דלות הן המלים, מה רפים הם הדברים לעומת כל אלה!…
ובצר לו וילך אל הכר להשקיט את המית לבו… ובראותו שנית את ההוד ואת היופי וישכח את יגונו ואת גורל שיריו בין בני האדם.. ושפתיו נפתחו בשיר והלל לכבוד הכר וחמודותיו…
פּתאום הקשיבה אָזנו אנחה קלה…ויאזין המשורר והנה הכר מתאונן מרה לאמר: מה דלים המה רגשות בן-האדם ומה קלים המה לעומת כל העצור והטמון בקרבי…מה צר לי, כי בידי יש רק להביע את רוחי בצמחים הדלים האלה…ומה אומלל האדם כי לבו יבין אותי רק על פּי הדשאים והפּרחים…
ויבך המשורר מרה גם על גורל האנשים, גם על גורלו הוא וגם על גורל הכר…ויבך גם הכר עמו; וישמע הרוח את הבכי ויבוא מארבע כנפות הארץ וייליל אתם יחד; וישמעו שמי התכלת ויתכסו עבים שחורים ויתאבלו; וישמע הנהר ויתקצף; ויקוננו עמהם גם הערבים אשר על שפת הנהר. ויהי אבל כבד בכל הטבע מסביב…
- - ויגוע הכר וימת, וכל הפּרחים נבלו, וכל הדשאים קמלו, והנחל חרב, ובעלי הכנף נדדו מן המקום ההוא…
ויבואו בני האדם ויחפּרו מסביב…ויבנו על המקום ההוא מבצרים ומגדלים, היכלות ואהלים…
ויעברו ימים רבים וישכחו בני האדם, כי במקום הזה השתרע לפנים כר נחמד עטוף דשא…כי הנה לא נשאר זכר מכל ההוד והיופי שהיה בימי קדם..
אלה תולדות הכר, בני…
-
“שבלים“ עתון עברי יו”ל פּעמיים בחודש, שנה ראשונה, חוברת ג', 20 ביוני, 1909. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.