א.    🔗

היהודי, היושב ממולי ושותק, הוא כבן ששים. גוץ חסון, גרמן ועבדקן. אך כל התוארים הללו – מרוקנים כעת מתוכנם. האדם הזה כמו שהוא כעת, אינו אלא צלו של אותו האדם בעל התארים היפים. זקנו העבה – רק זכר לו: דליל הוא ותלוש, ובמקום התלישה –צלקות עמוקות ובולטות. גופו הגוץ רעוע ורצוץ, עצמותיו שמתחת לעורו כאילו נבובות. ודומה, שנשימתו העייפה, השרקנית יוצאת דרך סמפונות העצמות החלולות.

גם אפו חרום – אך לא מלידה. מעוך הוא, פנימה.

שברי-כלי. זכר לאדם בריא מאד.

רק בקושי רב עולה בידי להניעו לדיבור על הענין. קשה לי להכריחו לכך. אך מה שמשפיע לחרדה היא בת צחוקו המוזרה, שאינה מובנה כל עיקר. לפעמים נדמה, שזוהי שמחה. שמחת החיים אחרי הגיהינום. אך לא. ממלמל הוא מלים לא ברורות, יותר מאשר ברורות ומובנות. ובת צחוקו מופיעה תמיד כהקדמה לשתי מלים, שני שמות, שהוא כמעט פורץ בצחוק לשמעם מפי עצמו, שתי המלים הללו הן: וודאן וגראואר. וודאן –גראואר –כל כך מצחיק. נורא כמה זה מצחיק, הא-הא –וודאן –הא הא – גראואר!

כל זה משווה לו דמות של מטומטם – אך השומע, מבין את הקשר שבין המלים הללו ובין פרשת העינויים.

השם וודאן מוכר לי: שם אלהי הגרמנים. אלהי אלהים של הגרמנים. אליל הגבורה של שבטי גרמניה הקדומים. וגם אלהי הרפואה. מוזר, מעולם לא נתקלתי בשיתוף מוזר זה: גבורה ורפואה. – אך מי זה גראואר?

גראואר –גראואר –גם שם זה אינו זר לי, אך מאין?

אני מחפש בתולדות גרמניה. אין.

אולי זה חבר ה“גראואה ברידר”, האחים הרחמנים, הקרויים בשם זה על שום מלבושם האפור?

אולי. ואני כבר מתחיל לרקום לי את הענין בדמיון השטן של גבורי הלאום: אולי קוראים הם לעצמם בשם, “האחים הרחמנים”, כדי להעמיק את תופת הלעג למעוניהם? הן גם המלך האוסטרי-גרמני, המומחה הגדול לענויים, היה קרוי בשם “פראנץ הטוב”.

אך פתאום מבליח בי זכרו של חברי בבית הספר: יוהאן גראואר, מבני המושבה הגרמנית שעל יד בודאפשט. והשם מבריק לי לא רק עם צלצולו, עם זהותו, כי אם גם – ואולי עוד יותר –בקשר עם אחד מזכרונות, עם חברינו זה לספסל בית-הספר.

ב.    🔗

חורשת-העיר שבבודאפשט ( ה“פראטר” דשם) היתה מלאה מכשירי שעשועים שונים, שמשכו את הנוער בקסמם העליז: נדנדות-סכנה, רכבת-גלים, שהיתה מכווצת את הקיבה לנוסע בה במדרוני הפסים הזקיפים, מערת-השדים, המבצר המכושף, הפנאופטיקום המחריד את בובותיו השונות החיות “ממש” ועם חדר-הענויים המסמר את השיער, הקירקס המצחיק, המלך בלי ראש והמלכה בלי גוף, ועוד כהנה.

אך חברנו יוהאן היה מבלה את כל ימיו בחברתו של איש הגומי, בשמו: “הסופג מכות רצח”, או “הפרצוף המחייך”. איש עשוי גומי, מוצמד ברגליו הגמישות הקמיזות אל הרצפה – שבמחיר פרוטה אפשר היה להכותו, לסטרו, למרטו, לאגרפו כאוות הנפש משך חמש דקות רצופות. האדם מכה אותו בחימה שפוכה, איש הגומי נוטה ליפול, אך שוב מזדקף –ומחייך. האדם נעשה מרוגז, החיוך מביאו לידי זעם ממש, הוא מטיח לו באגרוף אל תוך אפו, אל תוך עיניו – והוא מחייך.

משך חמש דקות בעד פרוטה אחת.

אך חברנו יוהאן היה מוציא עליו את כל כספו.

אלא שלבסוף לא נתנו לו ליוהאן לגשת אל “הפרצוף המחייך”. הנער נסחב פעם בידינו אל הפנאופטיקום, ושם בחדר האינקויזיציה ראה מה שראה –והחליט לא להסתפק עוד בסתם מכות אגרוף. קנה לו אולר-רוצחים קפיצי והתנפל על ה“פרצוף” בסכינו. –

אביו סילק את דמי הנזק ויוהאן סולק משם לחלוטין. –הוא כעס, חרק בשיניו, פרץ בבכיה, איים, אך ללא יועיל.

ויוהאן – שאגב, היה כמעט הטוב והמתמיד בכל הכתה נפל במרה שחורה. וכשאנחנו עמדנו סביב “הפרצוף המחייך” והסתכלנו " במעשי הגבורה" של המשתעשעים בו, עמד חברנו המיסכן והביט ממרחק צעדים אחדים, כמציץ אל תוך גן-העדן, שממנו גורש בחטאו.

ג.    🔗

שני מועמדים היו לקתדרה למיתולוגיה שבאוניברסיטה הגרמנית: ד“ר יוהאן גראואר וד”ר פרידריך גרוס. ולבסוף ניצח הד“ר גרוס בעבודתו “החנינה והרחמים לאלהי העמים השונים”. אמנם גם עבודתו של ד”ר גראואר הוכרה כעבודה מדעית ממדרגה גבוהה: “וודאן אלהי הגבורה והרפואה” הצטיינה בעמקות לא רגילה, אך הגורל הטה את חסדו לחברו בן-גילו של ד“ר גראואר, הוא חברו לספסל בית-הספר, הד”ר גרוס. וכשד"ר גראואר בא אל חברו לברכו, היה קצת מרוגש ועצבני. זה מובן. לברך את המנצח אותנו –על נצחונו – זה לא כל כך נעים, וכשעזב את ביתו, אמר לו בעמדו בפתח בחיוך מריר:

–עוד נפגש, פריצי. אני מכין עבודה חדשה, מעשית יותר. נראה אם תנצחני גם אחריה! להתראות, “פרופיסור!” –סיים בלעג ניכר.

רק אחרי שהד"ר גראואר הלך, ראה הפרופיסור גרוס על שולחנו את עבודתו של חברו המנוצח: “וודאן אלוהי הגבורה והרפואה” הוא התפלא קצת, למה השאיר לו אותה פה כעת? הלא כבר קיבל את החוברת הזו בשעתה. אך כשפתחה, הבין את הדבר:היו בה מקומות מודגשים בעפרון אדום. הפרופיסור דפדף ובין המקומות המודגשים מצא את הפסקה הבאה:

“השפעתו האלוהית של וודאן ניכרת עד היום בבתי המשפט, ביודעים או בלא יודעים. אדם, שנידון למיתה, כשיחלה, אין נותנים להוציא בו לפועל את פסק הדין, עד שיירפא מחליו. יש בזה משום חוש צדק המאכסימאלי: אין להחליף את מיתת בית הדין במיתה בידי שמים, במחלה. וודאן אינו מתערב במשפטי בן-אדם, לפיכך מרפא הוא את בן-המות החולה, להכינו למיתת בית דין”.

הפרופיסור גרוס חייך. וכעת שמח שמחה אובייקטיבית, שניצח את בן תחרותו זה המוזר. ביאור משונה מאד: ריפוי למטרת הריגה! אלה הם שני “תיקי המיניסטר” של האליל וודאן: ההריגה והרפואה. מצחיק! –ותוך כדי חיוך קם,ניגש אל עקד הספרים שלו, נטל את כתבי הקודש והתחיל מחפש, ככה, דרך אגב, בלי לדעת בבירור, מה הוא מחפש בעצם. ומצא לאט לאט עובדה מעניינת: היהודים לא היו מענים את שבוייהם. חוץ מבמקרה אחד יחידי: המעשה באדוני בזק.(שופטים א'). וזה היה בתקופה, שכל מלכי אשור ובבל היו מתפארים בנצחונותיהם דווקא בהדגשת עינויי השבויים בידיהם!–מעניין. פרט זה, שבעצם אינו שייך כלל למיתולוגיה, יש לו בכל זאת איזו שייכות – – –

ברגע זה הרגיש פרופיסור גרוס בפעם הראשונה בחייו כעין איזה רגש נעים בקשר עם הולדתו כיהודי. כן, זה נעים בהחלט. עם זה בין עמי המזרח לא היה מענה את שבוייו! משפט צדק הורג, מקפח את החיים –אך אינו מענה. פה מתחיל האדם – – האדם? מובן! הן רק האדם מענה את קרבנו, ולא החיה! חוץ מחיה אחת, שהיא דווקא חיית שעשועים לו לאדם, חיית ביתו החביבה: החתול. – ובכן, מעלה יתירה היא לו לעמו – –כן לעמו שלו, זאת אומרת: לחברי-דתו, היהודים, שכבני-אדם לא הלכו אחרי האינסטינקטים החשוכים של תקופתם! –

והפרופיסור גרוס התחיל להבין את עומק ההבדל שבין עבודתו לבין עבודת חברו הד"ר גראואר. –אילו רק ייפגש אתו. יש לו צורך חיוני עמוק להתווכח אתו. אך המלחמה העולמית הפרידה ביניהם. חבל. “אילו רק יישאר חברי בחיים –אני אעשה את הכל להיפגש אתו!”

ד.    🔗

לא רק הוא עשה את הכל להפגש עם חברו, כי אם גם חברו המנוצח היה מחפש את ההזדמנות לכך. אך לא מיד עם שובו מן המלחמה והשבי. להיפך: בתחילה התחמק מפניו. – וכשנפגשו שניהם – ישב הפרופ' גרוס בכלא ולפני עיניו הופיע קפיטן במדים חדשים ומגלב-כבלים בידו.

–הא, סרווס, פרופיסור גרוס! –פרץ הקפיטן ד"ר גראואר בשמחה פנימית ובצחוק מחריש אזנים – ובכן, מה שלום אלילך היהודי? הנה, וודאן שולח לך את ברכת שלומו!

אמר –והצליף לו על פניו לרחבם בכל כוחו האדיר. והוסיף: –אני מקוה, שבת-צחוקך זו ששמחת ברגע זה לפגישתנו, תשאר לך כל הזמן. על כל פנים, אני אדאג לכך. אך לא תפחד, מידי לא תמות. לא אני הננני השופט שלך, כי אם וודאן עצמו. לא אותי ניצחת, כי אם אותו כביכול, כלומר: רצית לנצח. מוכן פה רופא בשבילך. הן אתה אינך עשוי גומי. אתה עלול להתקלקל ולמות. הרופא הוא מן החבר הידוע לך: “חבר האחים האפורים”. רחמנים.

ה.    🔗

–ארבע שנים ורבע סיגפו את אבא תחת פקודתו וידו של ד"ר גראואר. הטילו עליו ללמוד בעל פה מלה במלה את הדיסרטאציה “וודאן אלהי הגבורה והרפואה”, בעל פה, אות באות – מספרת בתו של האדם היושב לפני, הפרופיסור פרידריך גרוס –צלו של מי שהיה פעם פרופיסור פרידריך גרוס.

והוא יושב ומחייך. החיוך קפא בפניו: “וודאן” –אומר ומחייך.

–הכל היה טוב, אילו רק יכולנו להסיר את החיוך מפניו? –אומרת הבת ומתייפחת חרש. –קורא הוא כל הזמן בתנ“ך, אך תמיד במקום אחד. קורא בספר –וממלמל מלים אחרות, שאינן בספר, כמתווכח אל אלוהים, אם נזכה עוד פעם, שיקרא מתוך התנ”ך מה שכתוב שם! –אומרת הנערה ומתייפחת אל החדר השני.