א.    🔗

זה חמשה רגעים שהגברת זושקה שפיטצרובה מתגלגלת ממש בצחוקה המתוק, כשהיא מתפשטת כל הזמן את מעיל-האבק והצחוק מפריע. פניה כבר האדימו, עיניה נתרטבו ודמה כמעט שמבצבץ החוצה מתוך לחייה.

זה זמן רב, שהגברת שפיטצרובה לא צחקה צחוק אמתי. אך כעת, פה בנוף החפשי הטוב והמיטיב של הולאנד הברוכה, שהצליחה להימלט בה יחד עם בעלה ועם ילדה ואפילו יחד עם הונה ומכוניתה הצהובה וכלבלבה המתולתל, פה שוב עומד הצחוק על חזקתו. וכיון שפרץ, שוב אינו פוסק:

–אוי, אוי, אפשר למות! את יודעת, הגברת כומר… אוי, תסלחי לי, אך זה היה כל כך מצחיק!… הדבר היה כך, שוולאדק שלי אינו אוהב באנאנות… בשום אופן! אפילו לא לראותן. אני מחפשת את הבאנאנות היקרות ביותר, מאפריקה המערבית, משלמת פי שלשה וארבע והוא, ולאדק שלי, הופך את פניו מהן! מה שלא…

אז אל תתן לו הגברת באנאנות! מוכרח להיות דווקא באנאנות? – אמרה אשת הכומר – או אולי הרופא הציע לתת לו באנאנות?

– מה את סחה, הגברת כומר?! –הגברת שפיטצרובה שכחה את צחוקה מתוך התרעומת אמתית ומדוע זה לא יאכל באנאנות? שם בפולניה, שהבאנאנה עולה שם פי עשרים, שם לא חסכתי ממנו את הבאנאנות, ופה אחסוך מפיו?! הגברת כומר יודעת היטב, שכל אב ואם רוצים להקריב קרבנות על מזבח התינוק. וביחוד על הזנת ילדיהם ומה אתן לו לוולאדק שלי, אם לא היקר ביותר? לא כן? אומרים עלינו: “נשים מודרניות, אינן דואגות לילדיהן!” אדרבא, יראו! והוא, הכפתור הזה: לא ולא! ממש התביישתי בפני הבריות! דומה לילד עני, שאינו רוצה להתרוצץ, לא כן? ובמה אוכל להראות, שברוך השם יש לנו?! לא כן? והוא, כמו להכעיס! להתפקע! ועל זה רציתי לתת את הבאנאנות לכלבלב שלי, לריצ’י, כדי שלא יחשבו, שאני חסה על הכסף, אך ריצ’י בכלל אינו אוכל באנאנות! כל כך התרגזתי, הגברת כומר, אין לך מושג!

–לא כדאי להתרגז על כגון זה, גברתי – אמרה אשת הכומר בנזיפה מסותרת – בשעה שרבבות ילדי פליטים מחווירים מרעב.

–מי זה רעב מתוך רצון?! – טענה הגברת שפיטצרובה. – מי שמוכרח, מוכרח! לא כן? די לו למי שמוכרח, לא כן? וולאדק שלי לא היה מוכרח גם שם, ואני מקווה, שלא יהיה מוכרח גם בעתיד. ומדוע זה לא יאכל באנאנות יקרות? לא כן? האם לא די לנו באותם הילדים, המוכרחים לרעב ללחם? לא כן?

– כנראה,שהילד יש לו חוש מוסרי…

– אני אתן לו חוש! עקשן שכמותו! בין כך לא הייתי מוותרת לו, לא כן? אני היא המחנכת שלו, או הוא שלי? לא כן? ואני הצלחתי…

– הוא כבר אוכל?

– ועוד איך אוכל! – אמרה הגברת שפיטצרובה בנצחון מוסרי. אך בינתיים שוב פרץ מתוכה הצחוק, צוחקת, צוחקת, ומנגבת את עיניה ולבסוף מתגברת בקושי: – ועוד איך אוכל! בשני פיות, הגברת כומר! זה היה מצחיק מאד!… היינו בשידאם, לקנות שם דג שיבוטה ישר מתוך המכמורת, לא כן? וכשגמרתי את הקניה, ורצינו להכנס אל המכונית – רואים אנו שני קטנים, ילדה וילד, פליטים היו, מלוכלכים וקרועים, פתאום אומרת לי ידידתי הגברת גריידנר הגברת כומר מכירה אותה,אומרת היא לי פתאם: “זושקה! את רוצה, שוולאדק שלך יאכל באנאנה? תני לי בבקשה באנאנה אחת! " נתתי לה באנאנה, היא קלפה אותה, מגישה אותה לוולאדק שלי – אך מובן, שלהד”ם! הוא מסב את ראשו הצדה וגם מעווה את פניו. ועל זה רומזת היא לשני הילדים, זאת אומרת, לילד המלוכלך, שיגש. הילד ניגש לאט-לאט, בחשד, כנהוג. “בוא הנה, ילד, גש גש אל תפחד! – אומרת היא –אתה רוצה באנאנה טובה?… פתח פיך!… עוד… עוד!”… בינתים אומרת היא אל ולאדק: “הבט ולאדק! אתה רואה?” – הילד העני פער את פיו… אוי, זה היה כל כך מצחיק! כמו צפור, כמו אפרוח! הוא עומד בפה פתוח לרווחה ועל זה מביטה הגברת גריינדר לאחור אל וולאדק שלי ואומרת: “ובכן וולאדק, אתה רוצה באנאנה? אם לא, אתן לילד!” וכמעט שתחבה את הבאנאנה אל פי הילד– ועל זה קרה הנס: תארי לעצמך, הגברת כומר, באותו הרגע קפץ ולאדק שלי, חטף מידה את הבאנאנה, תחבה אל פיו-עצמו וכמעט שבלע אותה בלי לעיסה! אוי, אילו ראית, הגברת כומר, איך עמד שם הילד בפה פעור! אוי, אפשר למות! כך עמד שם. אוי, אוי, אוי – – – אנחנו נכנסנו אל המכונית ונסענו, והילד ההוא אולי עומד שם עדיין בפה פעור אוי, אוי!…

הצחוק כמעט שהחניק אותה.

אשת הכומר שתקה. הביטה ושתק. פתאום: צריחה מחרישה אזנים מבחוץ. ועד שהפיקו לרוץ החוצה – כבר היה ולאדק הקטן תלוי בין שמים ובין הארץ על כנף טחנת-הרוח, כשהוא מחזיק בחבל ועיניו בולטות מחוריהן. אך למטה עמד הטוחן וחכה לו בזרועות מושטות, עד שהכנף תורידהו. וולאדק “ירד” בשלום, הטחנה נעצר והטוחן חטף אותו בזרועותיו, נשאהו ומסרו לאמו – שהתעלפה ונפלה מלא קומתה.

– אמרתי לשרץ, שלא יתנקש בכנף בחבל שבידו – אמר הטוחן. – השרצים הזרים הללו חושבים, שזה צעצוע!

כשהגברת שפיטצרובה שבה להכרתה, ישבה לצדה אשת הכומר וסיפרה בנחת:

– אגדה עתיקה אומרת, שהרוחות המניעות את הטחנות, הן רוחותיהם של ילדים עניים, שמתו ברעב-ללחם. וכשמישהו מעליב בילד רעב-ללחם, מתנקמות הרוחות. כן, גברתי. – הטחנה היא מקור הלחם. כן, גברתי.

ב.    🔗

זה חמשה רגעים, שהאלמנה זלאטה שפיצר מתייפחת בחדרה האפל בבכיה מרה. ראשה הפרוע כבוש בכר, פניה החיוורים מתעוותים כבשבץ, עיניה אדומות וכלימת-מכאובים צורבת מחלחלת את כל גופה. זה זמן רב, שזלאטה לא בכתה, ובכי אמיתי לא בכתה אולי מעולם. אך כעת, בסוף דרך הטלטולים, שהוביל אותה כעיוורת מארמון וילאצקי המפואר דרך הולאנד ועד שכונת-פלורנטין, פה בשכונת-המועקה האפלולה, שהגורל הביאה אליה בלי בעלה, בלי הונה ובלי מכוניתה הצהובה ורק עם ילדה בלבד – פה פרץ סוף סוף הבכי: נחלת כל אדם על אדמות ואוצרה היקר של כל אשה. ומכיון שפרץ, שוב אינו עוזב:

– אוי, אוי, אוי ואבוי לי!… אני אמות! אני אחניק את עצמי! אוי ואבוי לחיי!…

מה קרה? מה קרה, זושיה? – שואלת אותה ידידתה הגברת גריינדר בלטיפה משקיטה – מה קרה עוד?

–אוי אוי אוי! – והיבבה מתחזקת והולכת עד כדי קינה – מה קרה, מה קרה! ולאדק שלי! איזו התעללות! – ופתאום נאלמה והבכיה עברה פנימה, אל העצמות, רגעים אחדים שכבה ככה, כמעט בלי לזוז, ואחר כך הרימה את ראש הפרוע ובקול יבש לגמרי אמרה ועיניה תקועות באויר:

–אני… זה היום הרביעי… רק תפוחי האדמה בלי כלום. אך ולאדק שלי… לו הבאתי אתמול… אתמול… ומאז גם הוא רעב… רעב… את זוכרת קאטיה? עם הבאנאנה…

כבשה פניה בכפיה ושוב בכר הרטוב –ונאלמה בהתייפחות.

אלמנה גריינדר זוכרת. מובן, שזוכרת היא. שם בנמל-הדייגים בשידאם. – היא נגעה באצבעותיה הרכות בראש ידידתה הפרוע ובלחש שאלה:

–ומה?

ומתוך קטעי מים, שבאו מתוך קמטי הכר הבינה את הענין: באה אה… לבושה יפה… ברחוב… הילד שלה לא רצה לאכול את הבאנאנה, הגישה את הבאנאנה אל פיו של ולאדק… הוא פתח את פיו… האשה האכילה את בנה, ולאדק שלה נשאר עומד בפה פעור…

ופתאום התחלחלה, הרימה את ראשה המדולדל, עיניה יצאו מחוריהן, וכך, בעינים נעוצות בחלון השבור, מילמלה:

–רוחות הטחנה…

ידידתה האלמנה גריינדר הביטה גם היא באויר רגע, אחר כך פרצה גם היא בבכי חשאין על המטה:

–זה אני… אני אשמה… אני עשיתי… אני…