הבּרית היהוּדית / משה בילינסון

 

א    🔗

המשבּר הציוֹני מעמיק והוֹלך. לפני שתים אוֹ שלוֹש שנים היתה דעה מהלכת, שהמשבּר הזה עוֹלה בּקנה אחד עם המשבּר האירוֹפּי הכּללי. כּיוֹם נראה כּאילוּ ההיפך מזה: המשבּר האירוֹפּי, מתוֹך שפּעל פּעוּלה הוֹרסת וּמעוֹדדת מצדוֹ הפּסיכוֹלוֹגי והסוֹציאלי, סייע לגידוּלה וּלחיזוּקה של התנוּעה הציוֹנית; אוּלם זה מקרוֹב, משהתחילוּ החיים בּארצוֹת אירוֹפּיוֹת רבּוֹת חוֹזרים למסלוּלים נוֹרמַליים, עם תגבּוֹרת היצוּב הכּלכּלי והרוּחני של יחסי העמים-הבּעלים, – שהרוֹצה בּכך יכוֹל לקרוֹא להם בּשם ריאַקציה, – מתחדד יוֹתר ויוֹתר המשבּר הציוֹני. התנוּעה הציוֹנית היא בּזה אחוֹת-לגוֹרל לשאר תנוּעוֹת סוֹציאליוֹת-רוּחניוֹת, שנתהווּ לפני המלחמה, הבטיחוּ לחסידיהן רוֹב הבטחוּת, ועתה, לאחר המלחמה, משנדרשוּ להביא רוַח והצלה, – שהאמוּנה בּהם לא פּסקה להיוֹת בּת-לוָיה גם בּעצם הפּורענוּת, – נגלה קוֹצר-ידן, עד שהן עוֹמדוֹת כּיום בּפני בּרירה: אוֹ לקיים את דרך-המחשבה שלפני המלחמה וּלהתפּוֹרר גם להבּא בּמשבּר ללא תוֹחלת, אוֹ להכּיר בּתמוּרוֹת שנתחוֹללוּ וּלאוֹר הנסיוֹנוֹת כּבדי-המשקל שנקנוּ, לסלוֹל דרך חדשה. מהי הסיבּה לכך, כי התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני שנים מעטוֹת חגגה בּרוֹב תרוּעה את נצחוֹנוֹתיה שבּאוּ לה שלא כּצפוּי, מוּטלת עתה לפנינוּ כּמשוּתקת ואין בּה, כּך לפחוֹת נראה לנוּ, הכּוֹח הנחוּץ לקיים את העמדוֹת שכּבר נכבּשוּ בּידה?

בּכלל התשוּבוֹת המהלכוֹת, יש כּאלוּ, שאנוּ פּוֹסחים עליהן מראש, משוּם שאין להם ענין בּתנוּעה כּשלעצמה אלא בּסיבּוֹת וּבטעמים חיצוֹניים. עם-ישׂראל אין מעמדוֹ כּמעמד צבא מנוּצח; שוּם מעצמה אוֹיבת לא עמדה ואינה עוֹמדת כנגדוֹ; שוּם ממשלה, לא של אחרים ולא של עצמנוּ, לא דיכּאה, כּמצוּי בתוֹלדוֹת המהפכוֹת, בּיד חזקה את יצר מלחמת החוֹפש של היהוּדים (אגב, גם בּהיוֹת דיכּוּי כּזה, אין אנוּ מאמינים אלא בּמעט בּתפקידוֹ המכריע של כּוֹח-הזין הריאקציוֹני). ניכּר, כּי התנוּעה הציוֹנית לוֹקה בּרפיוֹן פּנימי. דבר זה צריך להקדים מראש, שאם לא כּן אי-אפשר לעמוֹד על החשיבוּת של הכּשלוֹנוֹת הפוֹליטיים והכּלכּליים – שני הכּשלוֹנוֹת האלה ניתן, אם בּמוּקדם ואם בּמאוּחר, להתגבּר עליהם אילוּלא נשבּר כּוֹחה הפנימי של התנוּעה. תנוּעה, הנישׂאת בּרצוֹנוֹ החזק והמאוּגד של עם בּן חמישה-עשׂר מיליוֹני נפשוֹת, ששאיפוֹתיה כּבר הוּכּרוּ בּדרך-כּלל כּשאיפוֹת מוּצדקוֹת, לא יצוּיר בּה, ש“מנהיג חלש” יוֹליכה שוֹלל, או “משׂחק דיפּלוֹמַטי” יחריבנה. בּסוֹפוֹ של דבר מוֹדים גם אלה, הרוֹאים בּמוֹמנטים החיצוֹניים עיקרי-סיבּוֹת למצב החמוּר, כּי המצב יכוֹל היה להיוֹת אחר, אילוּ נהגה ההסתדרוּת הציוֹנית אחרת, לאמוֹר, אילוּ היתה אחרת המתכּוֹנת הציוֹנית. נמצאוּ הכּל חוֹזרים לשאלת מהוּתה הפּנימית של התנוּעה.

הזרם שמשקלוֹ מכריע, כּנראה, היוֹם בּהסתדרוּת הציוֹנית, טוֹען, כּי הציוֹנוּת בּשאיפוֹתיה הפּוֹליטיוֹת חסרה יסוֹדוּת כּלכּליים ממשיים בּארץ-ישׂראל ואילוּ ההסתדרוּת הציוֹנית אין בּידה ליצוֹר בּכוֹחוֹתיה שלה את היסוֹדוֹת האלוּ. היוֹצא מזה: ההתישבוּת הארצישׂראלית, שצריכה להיקבע בּהחלט כּנקוּדת-הכּוֹבד של התנוּעה, מן המוּכרח שתיעשׂה לפי שיטוֹת אחרוֹת, וּמימוּנה של ההתישבוּת הזאת מן המוּכרח שיֵעשׂה בּאמצעים אחרים, ואוּלי גם בּידי אנשים אחרים. נקוּדת-השקפה זו כּשלעצמה, בּהגיוֹנה המוּפשט, נראית לנוּ נכוֹנה. הציוֹנים אין להם אוֹתה אפשרוּת שמצינוּ בּלוֹחמי-תחיה וּבמהפכנים בּשעוֹת קשוֹת שבּמלחמתם, שנטוּ לצדי הדרך, התרכּזוּ, אגרוּ כּוֹחוֹת להסתערוּת חדשה, ואמרוּ בּגאוה: “אנוּ יכוֹלים לחכות”. דוקא את זאת אין הציוֹנים יכוֹלים. יִחוּדה של המהפּכה הציוֹנית, שעיקרה בּישוּבה של ארץ, מביא לידי כּך, שהזמן עוֹבד לא בֹעדם כֹי אם כּנגדם, על כּן אין הציוֹנים יכוֹלים לחכּוֹת עד שרעיוֹנם “יתפּשט בּעם ויתבּשל בּוֹ”. אם הבּנין יֵעשׂה גם להבּא לפי קצבוֹ עתה, יתכן כּי האפשרוּת ליַשב את ארץ-ישׂראל בּכלל, בּאמת סוֹפה שתישמט מידנוּ. וּלפי שהציוֹנוּת נתוּנה ועוֹמדת בּפני אפשרוּת כּזאת, אין בּרירה בּידה. על כּן אנוּ מרגישים את החוֹבה לא לעצוֹר בּשוּם פּנים אלא להקל בכל פנים את הגשמת התקנוֹת שמציע הזרם הזה, ושפּיסגתן בּמה שנקרא “משיכת כּוֹחוֹת חדשים מתוֹך היהדוּת הלא-ציוֹנית”.

אוּלם היתה זוֹ תקלה רבּה לתנוּעה, אילוּלא היה בּה העוֹז להוֹדוֹת בּפני עצמה, שהציוֹנוּת נסוֹגה בּזה נסיגה אחוֹרנית, כּי תבוּסה מתבוּסוֹתיה הכריחתה לפּשרה הזאת. ואין זוֹ תבוּסה משוּם שהיא פוֹגעת בּאהבה העצמית של הציוֹנים; משוּם שמנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית נאלצים לנוּד על פּני כּל הגלוּיוֹת ולאסוֹף כסף; משוּם שהם פּוֹנים להסתדרוּיוֹת ולאנשים שהיו נלחמים בּהם בּשער; אלא משוּם שאוֹתה פּשרה מוּכרחת ממיטה סכּנה על הגשמת-חלוֹמנוּ לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּרצוֹנוֹ הטהוֹר של העם העוֹבד, ואל-ידיו בּלבד, ולהקימוֹ כּבנין מיוּחד במינוֹ, שמתמזגים בּוֹ חוֹפש לאוּמי וצדק סוֹציאלי. עתה תוּכל ארץ-ישׂראל להיוֹת “ארץ כּכל הארצוֹת”, דוֹמה להן בּמשק-הכּספים וּבניצוּל-העבוֹדה. ולא בּאנו להבליט את הדבר הזה כּסכּנה הגדולה בּיוֹתר רק משוּם שאנוּ מחסידי הרעיוֹן השיתוּפי, שהוא מן המניעים הטהוֹרים בּיוֹתר של התנוּעה הארצישׂראלית המוֹדרנית, אלא גם משוּם טעמים לאוּמיים. חשיבוּת יתירה נוֹדעת לה לתנוּעה – וּתהי נקוּדת ההשקפה כּאשר תהיה: אנוֹשית, לאוּמית, סוֹציאלית – אם עם-ישׂראל יעמיד את עצמוֹ, גם בּעזרת הוֹן, על דרכים בּריאוֹת של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית; אם ההתישבוּת היהוּדית תקיים וּתחזק את הדמוּת הלאוּמית שלה; אם המרץ והעֵרנוּת הרוּחניים של המתישבים יעלוּ לאוֹתה מעלה, המסוּגלת לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל מרכּז התחיה היהוּדית; אם שאלת היחסים היהוּדיים-ערביים תיפּתר בּרוּח הצדק הלאוּמי הסוֹציאלי; קיצוּרוֹ של דבר: אם ההתישבוּת היהוּדית בארץ-ישׂראל לא תהיה גיטוֹ חדש. בּזה קשוּר גם גוֹרלה של כּל תנוּעת-התחיה היהוּדית כּאחת. מימוּן מתוּקן יוֹתר של ההתישבוּת איננוּ פּוֹתר עדיין בּלא חשש את השאלה על דרך הרצוּי – ונסיוֹנוֹת המוֹשבוֹת של הנדיב הידוּע יוֹכיחוּ. אפילוּ אם נצליח להבטיח מימוּן מתוּקן יוֹתר, לא יהא בּוֹ למעלה מנשימת-בּינתיים. אף הכּיבּוּשים הפוֹליטיים – הצהרת בּלפוּר והמנדט – הם נשימת-בּינתיים כּזאת. הסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח נעצר כּביכוֹל לזמן מסוּים: כּאן ניתנה לנוּ ליהוּדים האפשרוּת לרכּוֹש את ארץ-ישׂראל. הציוֹנוּת קצרה ידה להיעָזר בּהפסקת-בּינתיים זוֹ ועתה היא מרגישה, כּי ההפסקה הזוֹ אינה עלוּלה, בּמסיבּוֹת הימים האלה, להימשך עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. מימוּנוֹ של הבּנין על ידי לא-ציוֹנים מתכּוון להאריך הפסקת-בּינתיים זוֹ. אולם כּדי שנוּכל להסתייע בּה בּמלוֹאה וּבשלימוּתה וּכדי שארץ-ישׂראל תיבּנה כּך, שהציוֹנוּת לא תחטיא בּה את מטרוֹתיה הלאוּמיוֹת, האנוֹשיוֹת והסוֹציאליוֹת, הכרח מוּחלט הוּא לתנוּעה שתתנער, מחוּדשת ומחוּזקת, ממשבּרה עתה.

בּמסיבּוֹת כּאלוּ קרוֹב הדבר להתקבּל, וכן ישמיענוּ רוֹב קוֹלוֹת בּרמה, אם נוֹהגים להעמיד זה לעוּמת זה את הפּתרוֹן “הכּלכּלי” של המשבּר ואת האינטנסיפיקציה של החיים הרוּחניים בּציוֹנוּת. יש המרחיקים בּזה בּיוֹתר והם דוֹחים את הפּתרוֹן הכּלכּלי לחלוּטין. שוֹכחים הללוּ, שמן המוּכרח שהבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל יתקיים בּכלל אוֹ על כּל פּנים יתהווה, כּדי שהחיים הרוּחניים היהוּדיים האלה יתפּתחוּ בּדרך הנוֹרמליוּת; זהוּ מוּשׂכּל ראשוֹן להכּרה הציוֹנית, שכּל הנוֹגע בּוֹ סוֹפוֹ נתפּס לכעין לאוּמיוּת גלוּתית. נמצא, שאילוּ עלתה בּאמת לפנינוּ השאלה בּחריפוּת כּזאת, לאמוֹר שאין לפנינוּ אלא הבּרירה שבּין בּנינה של ארץ-ישׂראל וּבין שיתוּקה הארעי בּהתפּתחוּת הרוּחנית של הציוֹנוּת, מן הדין שנבוֹר את הדרך הראשוֹנה. אוּלם בּמציאוּת אין בּרירה כּזאת קיימת; אדרבּא, נכוֹן הוּא היפוּכוֹ של דבר, כּלוֹמר, סוֹפה של ההתפתחוּת הרוּחנית שתהא מַשטיחה והוֹלכת, משוּם שהבּנין אינוֹ זז מנקוּדת-קפאוֹנוֹ. חיבּוּרי-גוֹמלין בּין הגשמת-התנוּעה וּבין תכנה הרוּחני, וזה בּזוֹ תלוּי: התוֹכן פּוֹעל כּאוֹתוֹ קפיץ, אוּלם המשת-התפּתחוּתוֹ אינוֹ אפשר אלא בּעצם-תהליך-ההגשמה, רק בּו מתגבּרים מידת-עשרוֹ, ריבּוי-פּניו וחיוּתוֹ.

 

ב    🔗

אוּלם אם אמרנוּ: האינטֶנסיפיקציה הרוּחנית והכּלכּלית של התנוּעה אין לראוֹתה כּצמד-ניגוּדים, בּיחוּד עתה, שהעמדת-ניגוּדים כּזאת היתה מעידה על אי-הבנה גמוּרה של הקוֹניוּנקטוּרה ההיסטוֹרית-פוֹליטית ועל בּוּרוּת בּעניני המציאוּת הארצישׂראלית, לא התכּוונוּ לוֹמר, כּאילוּ ה“כּלכּליזציה” של התנוּעה אינה חוֹפנת בּתוֹכה סכּנוֹת וּכאילוּ יש בּה מפּתרוֹנוֹ הממשי של המשבּר. לא הגדרנוּ אוֹתה קוֹדם אלא כּהפסקת-בּינתיים; והשלָמה היא צריכה. האין, למצער, לבקש ולמצוֹא את ההשלמה הזאת בּעבוֹדה רוּחנית צרוּפה של הציוֹנוּת? אכן, זוּלת סכּנת הכּלכּליזציה צפוּיה לה לציוֹנוּת סכּנה אחרת: סכּנת הרוּחניוּת ההיפרֶטרופית.

צפוּיה סכּנה, שהרוּח הציוֹני והחיים היהוּדיים יתפרדוּ וילכוּ, זה בּדרכּוֹ שלוֹ ואלוּ בּדרכּם שלהם, דרכים הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, וּבעוד הרוּח מתענגת על קיוּמה המוּפשט בּספֵירוֹת העליוֹנוֹת של מחשבת-האדם, יסתבּכוּ החיים היהוּדיים בּרוֹב-פּוּרענוּת בּבּעיוֹת וּבחזיוֹנוֹת האלמֶנטַריים בּיוֹתר: “אנשי הרוּח” יתפּתחוּ כּשכבה מיוּחדת, שסוֹפה כּת, שכבה שהעם לא יבין אוֹתה והיא לא תבין את העם; הפעוּלה הרוּחנית תיעשׂה תכלית לעצמה וסוֹפה סמי-עדנים שבּתענוּג הרוּחני. אין ספק, שהסכּנה הזאת צפוּיה לציוֹנוּת וחוֹבה עלינוּ לקדם את הרעה. אין לקדמה על דרך העמקה נוֹספת ועיוּנים הלכתיים של הבּעיה היהוּדית (יתר על כּן, אין לעשׂוֹת את מה שנקרא בּשם בּיסוּס הרעיוֹן הרוּחני של הציוֹנוּת עשׂיה מלאכוּתית ואין הוּא בּא לפי פקוּדה בּשעה הצריכה לוֹ). והרי הציוֹנוּת אינה עניה בּאידיאוֹת. היא מקפּלת בּתוֹכה, - אם להזכּיר קצת שמוֹת, כּדרך-סיסמה בּלבד, שמאחוֹריהם מבהיק עוֹלם עשיר ורב-פּנים של מחשבה ורגש, - את הֶס ואת פּינסקר, את הרצל ואת נוֹרדאוּ, את אחד העם, את בּוּבּר ואת גוֹרדוֹן; נעשׂוּ מאמצים לחדש את דמוּתה האנוֹשית של התנוּעה, להזכּיר להם ליהוּדים את מוֹצאם ממזרח, להאחיז את הלאוּמיוּת היהוּדית בּמסוֹרת היהוּדית מכּאן וּבתנוּעת-השחרוּר האנוֹשית-כּללית של זמננוּ מכּאן, להביא אוֹתה לידי מזיגה אוֹרגנית בּרעיוֹנוֹת סוֹציאליסטיים מוּסריים. אפשר וכל אלה עוֹדם בּדרגת-ההתחלה, ופיתוּח והעמקה יפים להם; ודאי שפּיתוּח והעמקה כּאלה יהיוּ אך יתרוֹנוֹת לציוֹנוּת. אוּלם גם כּיוֹם אין היא דלה וריקה כּל כּך, שלא תהא לה זכוּת-קיוּם אידיאוֹלוֹגית. נכוֹן יותר היפּוּכוֹ של דבר, לאמוֹר שהציוֹנוּת נתעשרה בּרעיוֹנוֹת עשירוּת רבּה מדי. אין ספק, כּי בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת גדל בּמידה יתירה תכנה הרעיוֹני של הציוֹנוּת, בּיחוּד בּארצוֹת דוֹברוֹת גרמנית. ההתפּתחוּת הזוֹ רכשה לה לציוֹנוּת אֵילוּ כּוֹחוֹת חדשים, אוּלם בּדרך כּלל, ובשעה זוֹ דוקע, אין ההתפּתחוּת הזאת עלוּלה להניח בּשלימוּת את דעתנוּ. כּאחת עם ההעשרה בּא גם איזה ערעוּר-היציבוּת, עד שנעשׂינו עדים למעברים אידיאוֹלוֹגיים מפתיעים, בּיחוּד בּחוּגי הנוֹער. וּמעבר מזה אין בּנוּ הרוֹשם, כּאילוּ ההתפּתחוּת הזאת עוֹררה את חסידיה לשינוּי-חיים מכריעים בּאמת. דוֹמה, כּאילוּ התעמוּלה הרוּחנית של השנים האחרוֹנוֹת בּראה כּעין “נשמה ציוֹנית רוּחנית”, שהיא כּ“תחליף” של נשמת-שבּת המפוּרסמת, זוֹ “הנשמה היתירה”, שהיא יפה לימי חג וּמוֹעד ואינה יפה לחיי-חוֹל, חיי-הממש. נמצא, כּי עשרם של קצת מגדוֹלי-הרוּח שלנוּ מוּנח ללא שימוּש. צריך שהתנוּעה תחיה את רעיוֹנה ולא בּלבד תחשוֹב ותרגיש בּוֹ. כּכל שלא זכינו לכך, הרי שהמשך-אינטנסיפיקציה של הפּעוּלה הרוּחנית בּציוֹנוּת אוֹ שהוּא בּא למלא צוֹרך אינדיוידוּאלי, שהוּא ראוּי לכבוֹד מצד עצמוֹ, אבל אין בּינוֹ וּבין תפקידה של תנוּעת-המוֹנים אלא מעט, אוֹ שהוּא בּא כּאוֹנאה עצמית.

שתי דעוֹת קדוּמוֹת נתפּשטוּ בּתנוּעה הציוֹנית לפני המלחמה ועוֹדן קיימוֹת ועוֹמדוֹת: הוַדאוּת, כּי עם ישׂראל נפשוֹ מלאה שאיפה ציוֹנית פּעילה ושעיקר העבוֹדה הציוֹנית בּרכישת רוֹב חברים-לדעה. דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ מוּסבּרוֹת מתוֹך האוירה הכּללית שאפשר לכנוֹתה כּאוירה “דמוֹקרטית-אידיאוֹלוֹגית”. אפשר חוֹבה מרה היא, אוּלם אין להימנע ממנה – דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ צריכוֹת עקירה, ואף החיים עצמם עקרוּ אוֹתן בּמידה ראוּיה. ניכּר, כּי כּוֹחה של התנוּעה בּמנין מספּר חבריה המגיע כּדי מיליוֹן; רוֹב הקוֹלוֹת הניתן לפרקים מרובּים לציוֹנוּת עם בּחירוֹת פּוֹליטיוֹת במזרחה של אירוֹפה, אין בּהם כּדי להוּציא את התנוּעה ממשבּרה עד עתה. מעבר מזה, ודאי שעם-ישׂראל לא גילה אוֹתוֹ רצוֹן ציוֹני שהציוֹנים ציפּוּ לוֹ. דבר זה אפשר להעריכוֹ לא בּלבד לפי תרוּמוֹת-הכּסף, ששיעוּרן מוּעט מכּפי רכוּשם של ישׂראל, אפילו בּארצוֹת ששער-כּספּן ירוּד, אלא גם לפי השיעוּר, המוּעט בּיחס, של האנשים המתוַספים על התנוּעה. דבר-הבל הוּא לבקש את הסיבּה היחידה למנין-העוֹלים הזעוּם-להבהיל, בּהגבּלוֹת העליה. ההגבּלוֹת האלוּ קיימוֹת כּשלוֹש שנים. מיד לאחר שביתת הנשק היתה אפשרוּת מסוּימת לבוֹא לארץ-ישׂראל; קצת נאחזוּ, בּהתגבּרם על רוֹב קשיים, בּאפשרוּת זוֹ – אוּלם קצת זה פּירוּשוֹ מאוֹת בּלבד. מאז בּא הרבּרט סמוּאל לארץ-ישׂראל עד שניתן תוֹקף להגבּלוֹת העליה, עברה כּשנה, ואף היא לא הצטיינה בּעליה גדוֹלה מאד. הסתדרוּת “החלוּץ”, שקבעה כּתפקיד מיוּחד לעצמה איגוּדם והכשרתם של הפוֹעלים-העוֹלים, מנינה בּסך-הכּל (אם לא נביא בּמנין את רוּסיה שאין המספרים בּה מסוּימים) כּאלפּיים חבר – מנין, שאין כּל יחסי-שיעוּר בּינו לבין עשׂרוֹת-רבבוֹת השוֹקלים. לפי הידיעוֹת שנתפּרסמוּ בּעתוֹנים, בּא שיתוּקה של העליה עתה לא כּל כּך מחמת ההגבּלוֹת, אלא משוּם שרשיוֹנוֹת-העליה מוּנחים ללא דוֹרש וּללא שימוּש בּמשׂרדים הארצישׂראליים; ודאי אפשר להסבּיר את הדבר בּתנאים הכּלכּליים של ארץ-ישׂראל שאינם יציבים, אוּלם הסבּרה זוֹ, אם ננַסחה נוּסחה נכוֹנה יוֹתר, אוֹמרת, שהיהוּדים מוַתרים, משוּם אי-היציבוּת הכּלכּלית, על השתתפוּתם בּבנין ביתם הלאוּמי. אם נסַכּם את הרשמים האלה, סוֹפנו שנהא חייבים – גם בּלא פֶסימיוּת מיוּחדת – לראוֹת עין בּעין בּאכזבות הצפוּיוֹת לנוּ לעתיד. בּשנים 1917 עד 1920 נתפּשטה הדעה, כּי הציוֹנוּת עתידים לה כּסף ואנשים עד בּלי די. האוּמנם מן החכמה היא לא לפקפק, שאם נצליח בּמאמצינוּ עתה ונשׂיג את הכּסף, יעמדוּ תמיד גם אנשים לרשוּתנוּ? כּי גם עם הכּסף האמריקאי לא תיעשׂה ארץ-ישׂראל ארץ נוֹחה בּיוֹתר.

 

ג    🔗

כּל מה שאנוּ מעמיקים להגוֹת בּמציאוּת הציוֹנית הקיימת, אנוּ מבינים בּיתר בּירוּר, שכּאן – בּהעדר הרצוֹן הציוֹני של עם ישׂראל – נעוּצה הסיבּה המכרעת של מעמדנוּ הקשה. השלָיה היא לוֹ להאמין, כּי מעצוֹרים חיצוֹניים, שאין להתגבּר עליהם, חוֹסמים את הדרך להתישבוּתם של היהוּדים בּארץ-ישׂראל, לאמוֹר – תמוּרתה המוּדרגת של פלשׂתינה לארץ-ישׂראל; האמת האחת והיחידה היא, כּי היהוּדים אינם רוֹצים עוֹד בּארצם אוֹ בּיתר דיוּק: אינם רוֹצים בּה כּהלכה.

ההכּרה הזוֹ היתה פּוֹעלת בּנוֹ בּכוֹח-זעזוּע אלמנטרי, אילוּ נגלתה לנוּ בּבת אחת ולא בּמשך שנים אחדוֹת; אוּלם, מבּלי להרגיש בּכך, כּבר הוּרגלנוּ בּה ונדמה הדבר, שרוֹב הציוֹנים הפּעילים מוֹדים כּיוֹם, כּי למעשׂה, נוֹשׂאי הרעיוֹן הציוֹני הפּעילים אינם אלא קבוּצה יהוּדית שאינה גדוֹלה בּיוֹתר ואילוּ מיליוֹן השוֹקלים אינוֹ אלא קישוּטוֹ של הרעיוֹן הזה. הכּרה זוֹ, אפילוּ היא מוּרגשת בּמלוֹא בּהירוּתה, אין בּידה להפחית מאמוּנתנוּ בּנכוֹנוּתוֹ ובאפשרוּיוֹת-הגשמתוֹ של הרעיוֹן הציוֹני; כּענין מהוּתי הוּא לנוּ דבר אחד ויחיד, כּי הרעיוֹן הזה הוּא לאוּמי, לאמוֹר כּי הוּא מתאים למיטב-המסוֹרוֹת וּלעוֹצם-המגמוֹת של עם ישׂראל, למטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, להכרח ההוֹוה היהוּדי, לתקווֹת העתיד היהוּדי וּצמיחתוֹ מתוֹכם. כּל עוֹד כּמוּסה בּקרבּנוּ הוַדאוּת הזאת כּסלע בּל ימוֹט, אפשר שנתעצב עד עוֹמק נפשנוּ על העוּבדה, כּי דרך המחשבה והרצוֹן של עם ישׂראל אינה עוֹלה כּיוֹם בּקנה אחד עם רוּחוֹ הלאוּמי, אוּלם העוּבדה הזוֹ אינה יכוֹלה ליאש אוֹתנוּ מן הציוֹנוּת. הרי לא פּעם ראשוֹנה היא, לא בּתוֹלדוֹתינוּ ולא בּתוֹלדוֹת העמים האחרים, שהמיעוּט הוּא הנוֹשׂא האמיתי של הרוּח הלאוּמי וסוֹף נצחוֹנוֹ לבוֹא.

בּהכּרה הזאת של עמדת-הציוֹנים כּמיעוֹט בּעם ישׂראל, אין משוּם יהירוּת, אין משוּם עירוּב של גאוה ויאוּש שבּהעמדת עצמנוּ כּנגד העם; אין בּה אלא הצער על שמצב-הענינים הוּא כּך, ואין בּה אלא הודאוּת, שמצב הענינים מוּכרח להשתנוֹת, כּדי שהציוֹנוּת תוּכל להתקיים. זכוּרה לנו עמדתם של המוּעטים, של האישים היחידים, בּעוֹלם-התלמוּד – עמידתם בּמרכּז, כּעמוּדי-עוֹלם ושוּתפיו של הקדוֹש בּרוּך הוּא. אוּלם אנוּ גם מבחינים בּעוֹמק-הפּירוש לכּתוּב (שמוֹת ל"ב, ז') “וידבּר ד' אל משה לך רד כּי שיחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים”, שכּך לשוֹן המדרש (בּראשית רבּה ל"ב), “משה רד מגדוּלתך, כּלוּם נתתי לך גדוּלה אלא בּשביל ישׂראל ועכשיו ישׂראל חטאוּ, אתה למה לי?” מאמר זה בּא ללמדנוּ, כּי גם מי שנחשב בּמסוֹרת כּגדוֹל-האדם אינוֹ חשוּב בּעיני אלוֹהים אלא כּכל שהוּא מדבּר בּשם עם ישׂראל. אוּלם חשיבוּתוֹ בּטלה, כּשהעם וּמנהיגוֹ חדלוּ מהיוֹת אחד.

ההכּרה הזאת, הכּרת עמדת המיעוּט של הציוֹנוּת, נֹודעת לה חשיבוּת מכרעת בּכל הנסיוֹנוֹת לשוּב וּלהחיוֹת את התנוּעה הלאוּמית. לא זוֹ בּלבד שההכּרה הזאת מסוּגלת לפטוֹר את התנוּעה ממעמסה מזקת של דבּרנוּת, אלא שהיא גם מעמידה את המפעל הציוֹני בּקרב עם ישׂראל בּאוֹר אחר לחלוּטין. קיצוּרוֹ של דבר: אין הכתוּב מדבּר בּמעשׂה-אוֹרגניזציה בּלבד אלא בּמעשׂה החינוּך של עם ישׂראל. כּכל שאנוּ מבקשים לקיים את מלוֹא-האמוּנה בּרעיון הארצישׂראלי, אין אנוּ יכוֹלים להתחמק משוּרת-ההגיוֹן הגוֹזרת: עם ישׂראל נתעה בּיוֹתר מבּחינה אנוֹשית-לאוּמית והוא חייב לשוּב ולמצוֹא את הדרך אל עצמוֹ. דבר זה אנוּ קוֹראים בּשם חינוּך.

הסיסמה של החינוּך אינה חדשה בּמערכוֹת הציוֹנים. אוּלם עד כּה היה עיקר-הוֹראתה להתאמצוּת לנטוֹע בּלב היהוּדים את ההכּרה, כּי מעמדם הלאוּמי בּגוֹלה אין לוֹ על מה שיסמוֹך והמוֹצא הוּא בּהתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל. על ההתאמצוּת הזאת נוֹסף – לכל המוּטב – הנסיון להקנות לאלה שהתרחקוּ מעַמם את הלשוֹן העברית, את תוֹלדוֹת ישׂראל וספרוּתוֹ ולהשיבם בּזה לתחוּם התרבּוּת הלאוּמית. ואשר ליסוֹד הזה של החינוּך הלאוּמי עד עתה, ראוּי אמנם לכבּד את המאמצים שנעשׂוּ ושנעשׂים בּכּיווּן הזה, כּשם שראוּי להוֹדוֹת בּהצלחוֹת חלקיוֹת, אוּלם אין אנוּ פּטוּרים מחוֹבת-ההכּרה, שהרעיוֹן של הלאָמה שלימה של היהוּדים בּגוֹלה אינוֹ עשׂוּי להתקיים. חוֹבה היא להוֹדוֹת: המתנגד העוֹמד פּה לפנינוּ הוּא גם מבּחינה רוּחנית צרוּפה, כּלוֹמר גם אם נתעלם מן ההשפּעוֹת המתמידוֹת של חיי-יוֹם-יוֹם ועל כּל מוֹמנטים של אוֹפּוֹרטוּניוּת, מתנגד שכּוֹחוֹ יפה משלנוּ. התרבּוּת, שאירוֹפּה יכוֹלה להגישה לפני היהוּדים, עשרה וריבּוּי-פּניה מרוּבּים לאין ערוֹך משל התרבּוּת שהיהדוּת יכוֹלה בּמעמדה עתה להגישה לפניהם. היצירוֹת הנעלוֹת בּאמת של עם ישׂראל – התנ"ך, התלמוּד, הקבּלה – שרשן בּעבר הקדוּם ואינן עשׂוּיוֹת למלא תוֹכן-תרבּות של ימינוּ; התרבּוּת היהוּדית-הלאוּמית עתה, עם כּל ההוֹקרה של האישים הבּוֹדדים ושל היצירוֹת הבּוֹדדוֹת, אינה אלא הבטחה גדוֹלה, אוּלם עדיין אינה ממשוּת. אנוּ אנוּסים להיזקק לנכסי-זרים לא בּלבד מצד הטכני, כּשאנוּ מבקשים בּפשטוּת להכּיר וללמוֹד, אלא גם מצד המהוּתי, כּשאנוּ מבקשים לחדוֹר לתכני-תרבּוּת מוֹדרניים. אין כּוָנת-דברינוּ לוֹמר, שהרוּח היהוּדי, כּפי שנתגלם בּיצירוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, פּקעה חשיבוּתוֹ לנוּ. אדרבּא, חשיבוּתוֹ עצוּמה. אוּלם בּבחינת-רוּח, בּבחינת כּיווּן מסוּים של הנפש ושל השׂכל, אבל לא בּבחינת-תוֹכן. מתוֹך שאנוּ מבקיעים לעצמנוּ דרך למקוֹרוֹת ישׂראל, אנוּ מקנים לעצמנוּ עינים יהוּדיוֹת, עינים משלנוּ, להתבּוֹנן בּהן בּעוֹלם, אוּלם עוֹלם-התרבּוֹת שאנוּ מתבּוֹננים בּוֹ ניתן לנוּ מחוּץ ואף ינתן לנוּ תמיד בּמידה מרוּבּה בּיוֹתר מחוּץ, כּל ימי ישיבתנוּ בּגלוּיוֹת. ולא נאמר בּזה, כּי בּארץ-ישׂראל צפוּיה לנוּ מיד פּריחה תרבוּתית, שכּן פּריחה כּזאת היא מעוֹלם ענין לעשׂרוֹת שנים, אם לא למאוֹת שנים; אוּלם שם מסייעוֹת בּידינוּ שתי מסיבּוֹת, שתחילתן אוּלי צמצוּם מבּחינת התרבּוּת, אלא סוֹפן הרחבה: קרבת המזרח וּבדידוּת.

 

ד    🔗

אם ההלאמה של היהוּדים בּגוֹלה כּאמצעי חינוּך בּמוּבן הציוני, עוֹמדים לשׂטן לה מעצוֹרים שאין להסירם, הרי לא טוֹב ממנה ענין התפּשטוּת ההכּרה, כּי מעמדם של היהוּדים בּגלוּיוֹת אין לוֹ על מה שיסמוֹך. כּשבּאוּ ליהוּדי רוּסיה והראוּ על ההגבּלוֹת החוּקיוּת והרדיפוֹת, היוּ משיבים בּמלחמה מוּגבּרת בּממשלה, שבּה נתגלמוּ ההגבּלוֹת והרדיפוֹת; התשוּבה הזאת היתה אלמֶנטרית יוֹתר, מוּבנת יוֹתר ועל כּן טבעית יוֹתר. המעמד הכּלכּלי הנוֹאש גרם בּתחוּם המעשׂי לידי הגירה מעבר לים, בּתחוּם האידיאוֹלוֹגי להצטרפוּת לסוֹציאליזם, לפרקים רחוֹקים יוֹתר להצטרפוּת לציוֹנוּת. לאחר זמן-מה, משהוּחלפה, - בּעיקר בּהשפעת הציוֹנים הגרמנים, - התיאוֹריה של הרדיפה בּתיאוֹריה של התבּוללוּת, לא הוּטב הענין בּיוֹתר. אלה עמדוּ וציירוּ לעיני היהוּדים תמוּנוֹת של התנוונוּת ושל סכּנת כּלָיה; אחרים דיבּרוּ על התוֹצאוֹת הרוּחניוֹת של ההתבּוֹללוּת, על החצאיוּת של היהוּדי המתבּוֹלל, על עֲקּרוּתוֹ הרוּחנית; עם הטענה האחרוֹנה נעתקה נקוּדת-הכּוֹבד שבּתיאוֹריה של ההתבּוֹללוֹת מתוֹך התחוּם הלאוּמי-סוֹציאלי הכּללי לתוֹך הספירה האינדיבידוּאלית וּבזה הוּשׂג הרבּה, אבל לא הכּל. היהוּדי האזין ואף הבין נכוֹנה, כּי עם ישׂראל נחרב והוֹלך בּגלוּת וחוּרבּנוֹ הוּא גם חוֹרבּנוֹ של היחיד. אוּלם ההכּרה הזוֹ בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-נפשה של כּל תנוּעה גדוֹלה. וכאן נעוּצה השגיאה של החינוּך הציוֹני מלפני המלחמה: האמוּנה שאין ענינוֹ של החינוּך הזה אלא בּעבוֹדת-תרבּוּת, בּהקניית ידיעוֹת מסוּימוֹת, בּהיקשים הגיוֹניים בּלבד. אוּלם היהוּדי אפילוּ הגיע לכלל ההכּרה הזאת בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-שנעשׂה בּן-בּית בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּבלשוֹן העברית, לא עלה אלא בּשלב-הראשית של החינוּך הציוֹני האמיתי. כּי התמצית והעיקר היא אך ורק בּאימרה כּזאת של היהוּדי: “אין אני רוֹצה, שהיהוּדים יאבדוּ, אני רוֹצה שעם-ישׂראל יתפּתח בּחירוּת רוּחנית, מדינית, חברתית”. בּאוֹתה מלה “רוֹצה” גלוּם כּל הסוֹד של התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת. דבר זה הכּיר להפליא פיכטה, כּשהיה נתוּן בּפני בּעיה, כּדרך שאנוּ נתוּנים לפניה עתה, בּפני בּעיית-החינוּך של עמוֹ: “כּשם (שהחינוּך) עד עתה עיצב מה בּאדם, כּך צריך (החינוּך החדש) לעצב את האדם עצמוֹ, ושלא לעשֹוֹת, כּדרכּוֹ עד כּה, את העיצוּב כּקנין, אלא כּחלק אישי של החניך… החינוּך שאני מציעוֹ, הוּא אמנוּת בּטוּחה וּמחוּשבת לעַצב בּאדם רצוֹן תקיף וטוֹב ללא החטיא וזה ראש-אוֹתוֹתיו”. הרי התעוּדה, שהחינוּך היהוּדי לא ידע עדיין לקיימה: לעצב את האדם היהוּדי, להעלות וּלבצר בּו רצוֹן תקיף וחסוֹן ורב-מסירוּת.

אין מעבר סמוּך בּין תרבוּת, השׂכּלה, הכּרה עיוּנית וּבין החלטת-הרצוֹן. אמנם, התרבּוּת היא הנחה מוּקדמת וּמוכרחת לכל מהפּכה, אך אין היא המהפּכה עצמה, שהמוֹטיבים שלה אינם נעוּצים בּשטח האינטלָקטוּאלי. הציוֹנוּת, שנתפּסה לאמוּנה הרציוֹנַליסטית המתעה בּכוֹח הכּל-יכוֹל של הדעת, לא ראתה זין-גיוּס אחר מזין התעמוּלה התרבּוּתית ולא שקדה להתקין את הגשר הנצרך בּהחלט, הגשר שבּין התרבּות והחלטת-הרצוֹן. מוֹמנט-הרצוֹן נדחה בּתנוּעה, פּרט למוֹמנטים וּלאישים בּוֹדדים, נטבּע בּה חוֹתם “בּוּרגני”, כּמעט פיליסטרי, ואָפיה כּאָפיה של כּל תנוּעה תרבּוּתית צרוּפה, אוֹפי של הפשטה ורציוֹנליוּת ואך לעתים רחוֹקוֹת היא מתעלה לסערת-נפש אמיתית, לאידיאליזם פּעיל, וּבזה שוֹרש-רפיוֹנה. אם נאמר להשווֹת את חשיבוּתה של התנוּעה הציוֹנית בּחיים היהוּדיים לחשיבוּתה של החסידוּת, ההשׂכּלה, הסוֹציאליזם (תנוּעוֹת שוֹנוֹת בּמהוּתן ועל כּן יפוֹת להשוָאה) נהא חייבים להוֹדוֹת, כּי ההשפּעה הישרה של הציוֹנוּת בּחיים היהוּדיים למציאוּתם – בּקהילה, בּמשפּחה, בּיחיד – פּחוּתה משלהן לאין ערוֹך; כּל ערי-ישׂראל ועיירוֹתיו שנרעשוּ ונסערוּ עם התנוּעוֹת האלוּ לא היתה בּהן אפילוּ כּעין פעולה כּזאת עם הציוֹנוּת (אם נוֹציא מכֹלל-דיוּננוּ אֵילוּ סביבוּת בּדרוֹמה וּמערבה של רוּסיה בּקצת מוֹמנטים שהיוּ טרגיים במיוּחד). אין אנוּ יוֹדעים את החסידוּת בּפריחתה ואת ההשׂכּלה אלא מפּי ספרים, אך גם הם מעידים למדי על פּעוּלתן המהפכנית. אוּלם אנוּ בּני-דוֹרה של התנוּעה הסוֹציאליסטית. מי שנזכּר בּימים הטוֹבים של ה“בּוּנד” יוֹדע, כּי בּעיני הנוֹער הבּוּנדאי להטה אש, המוּרגשת לעתים רחוֹקוֹת בּיותר באוּלמי-הכּינוּס הציוֹניים, כּשם שהוּא יוֹדע, עד מה מסרה היהדוּת דוקא את טוֹבי-בּניה, המסוּגלים בּיוֹתר להתלהבוּת, אל התנוּעה הסוֹציאליסטית, היהוּדית והכּללית. והוּא הדין עתה, בּקצת סביבוֹת, בּתנוּעה הקוֹמוּניסטית. גם ההשוָאה לתנוּעוֹת-שחרוּר לא יהוּדיוֹת, לאוּמיוֹת וסוֹציאליוֹת, אינה בּבחינה זוֹ עשׂוּיה לטוֹבת הציוֹנוּת.

תכוּנה זוֹ של הציוֹנוּת, ההעדר המפליא של סערת-נפש, המפחית את כּוֹח-המשיכה שלה, מוּתנה בּקצתו בּסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. יחוּדה של המהפּכה שלנוּ גרם לכך, שאָפיה קוֹדם כּל פּנימי והיא תוֹבעת תמוּרה פּנימית וּלפי שעה זה סיוּמה. עד-עתה “יהוּדי לאוּמי אני”, “ציוֹני אני”, אינוֹ בּא ללמדנוּ על שינויי צדדים חיצוֹניים שבּחיים, על עקירה מן הסביבה; הוּא בּא ללמדנוּ קוֹדם כּל על עמדה ויחס רוּחני אחר לעוֹלם התרבּותי, הרעיוֹני, על מין דוֹקטרינה סוֹציוֹלוֹגית, רוֹצה לוֹמר פּילוֹסוֹפית, לפרקים רחוֹקים על משהוּ למעלה מזה. וּלפי שאוֹתה מהפּכה פּנימית אין לה בּקעה להתגדר בּה בּממש, אוֹ שכּל עיקר הבּקעה הזוֹ בּעבוֹדה לטוֹבת הקרן-הקיימת אוֹ האגוּדה לספּוֹרט ששמה שם עברי, מן המידה האנוֹשית היא, שסוֹפה דרך פיליסטריוּת וּמתוֹך אַטרוֹפיה של אפס-מעשׂה היא מקפּחת כּל השפּעה הקוֹבעת את החיים. שוֹרש אחר לרפיוֹנה של התנוּעה הוּא מבּחינה זוֹ בּהעדר מתנגד ואוֹיב סמוּך, מפוֹרש וּמסוּים, והעדר מלחמה ישרה על נצחוֹנוֹתיה וּתבוּסוֹתיה, גיבּוֹריה וּקדוֹשיה. בּבוֹא העלם הבּוּנדאי לבית-המלאכה שלוֹ, ראה בּוֹ את ה“בּוּרגני”; בּעבוֹר הפּוֹלני בּרחוֹבוֹת וַרשה ראה את השוֹטר הרוּסי. זה היה, בּרוּר, מרגיז ועל כּן עשוּי להעלוֹת יצרי-התרגשוּת אלמֶנטריים; זה מנע את הרעיוֹן הלאוּמי אוֹ הסוֹציאלי מלהיוֹת הכּרה עיוּנית בּלבד, הוֹציאוֹ מיד מתוֹך התחוּם האינטלֶקטוּאלי והכניסוֹ לתחוּם ההרגָשתי ועוֹרר בּוֹ החלטת-רצוֹן תקיפה. לימים, כשהעלם הזה והפּוֹלני הזה התקוֹממוּ אל הבּוּרגני ואל השוֹטר, - בּאוּ לבית-הסוֹהר; פּה נתחַסן רצוֹנם ונעשׂה כּסמלי-שחרוּר לאלה שנשארוּ מחוּצה לו. הציוֹנוּת אין לה מבּחינה זוֹ אוֹיב חיצוֹני, אין לה מתנגד גדוֹל – ההלכה הציוֹנית עמדה על הדבר הזה מראשיתה – המציאוּת המעשׂית אישרתוּ יוֹתר ויוֹתר – מן הפּסיביוּת של עם ישׂראל עצמוֹ; מכּאן אפס-אפשרוּת למלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, אך ממשית.

אלוּ הן מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. אך ישנן עוֹד סיבּוֹת אחרוֹת לרפיוֹנה האֶמוֹציונַלי של התנוּעה ואלוּ נעוּצוֹת בּשיטוֹת ההגשמה הציוֹנית. הציוֹנוּת היא אחת התנוּעוֹת הדמיוֹניוֹת בּיוֹתר, שנראוּ בּעוֹלם. אכן המחשבה ליטוֹל עם, המפוּזר כּאלפּיים שנה בּכל מקוֹם וּמקוֹם, המפוֹרד בּהשפעוֹת תרבּוּת, בּמנהגים, בּלשוֹן, בּיסוֹדוֹת כּלכּליים-חברתיים; המרוּחק מכּבר מחיים לאוּמיים-מדיניים עצמאיים; הזר זה מאוֹת שנים לעבוֹדה יוֹצרת; וּלקבּצם בּארץ שוֹממה, עניה, בּהיוֹת מעצוֹרים פּוֹליטיים יוֹצאים מגדר הרגיל כּשׂטנים על הדרך, וחוֹבה להסירם, כדי שהעם יוּכל לחיוֹת חייו הלאוּמיים, הבּנוּיים על עבוֹדה יוֹצרת וּכדי שיוּכל להשיב לעצמוֹ מסוֹרת שכּמעט נשתכּחה – מחשבה דמיוֹנית היא. על כּן התנוּעה הציוֹנית היא בּאמת מן התנוּעוֹת המהפּכניוֹת בּיוֹתר שנראוּ בּעוֹלם; אין לך, כּמדוּמה לי, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית שיהא בּה כּדרך הזה של עקירת העבר, של בּנין-ראשית. זוֹהי המחשבה, שתכנה המהפּכני-דמיוֹני אינוֹ מגיע תמיד לידי הכּרתנוּ, אוּלי משוּם שכּוֹפים עליו בּמלים מקוּבּלוֹת וּמצוּיוֹת הלקוּחוֹת מעם ספרוּתנוּ, ספרוּת הקוֹדש כּספרוּת החוֹל. כּניגוּד נוֹקב לאָפיה זה של המחשבה הן השיטוֹת שאחזוּ בּהן לשם הגשמתה. אין לך תנוּעה שתהא מהפּכנית בּמידה יתירה מן התנוּעה הציוֹנית ואין לך תנוּעה שהגשמתה נעשׂתה בּאמצעים מעשׂיים יוֹתר, פּיכּחיים יוֹתר. בּתחוּם הפּוֹליטי – משׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי על בּסיס כּספי, מקנֵה צ’רטר; בּתחוּם סוֹציאי-כּלכּלי – שוּב קנין-קרקע התישבוּת.

בּשיטוֹת לא יוּרגש כּלוּם מן הרוּח המהפּכנית שבּמחשבה, כּל מעוּף-התרוֹממוּת, וּביחוּד כּל דרישת-קרבּן. רק עתה, משנגלה שיתוּק-הרצוֹן של עם ישׂראל בּמלוֹאוֹ, וההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת למאמצים עצוּמים כּדי לקבּץ כּסף, כּסף דל, ניכּרת כּל הפעוּלה המשַתקת של השיטוֹת האלוּ, שבּיקשו להעמיד את הענין שאין כּמוֹתוֹ לקוֹשי וּלדמיוֹניוּת כּענין טבעי, שעשׂייתוֹ קלה ושלא דרשוּ מן היהוּדים בּכלל וּמחסידי-הרעיוֹן בּפרט כּל דבר היוֹצא מגדר הרגיל, כּל דבר שהוּא קשה בּאמת, אלא אמרוּ: “שחרוּר עם ישׂראל יֵעשה על דרך המהפּכה והמהפּכה הזאת תלוּיה רק בּיהוּדים עצמם”, והסיקוּ את המסקנה: “ועל כּן חייבים היהוּדים לתת תרוּמוֹת-כּסף – ויהי זה מַעשׂר”.

 

ה    🔗

התעוּדה של השעה היא להוֹציא את התנוּעה מן התחוּם האינטלקטוּאלי וּלהכניסה לתחוּם הרצוֹני, לעוֹרר בּעם ישׂראל התעוֹררוּת-רצוֹן גדוֹלה. אם לא יקוּם כּדבר הזה, אין גם טעם וערך למאמצי ההסתדרוּת הציוֹנית הרשמית להעמיד את ההתישבוּת על בּסיס כּספי רחב יוֹתר; בּלי עם ישׂראל עתידים הכּספים להיבּלע ללא פּרי בּביצוֹת ארץ-ישׂראל. ואין להעלוֹת את הרצוֹן הזה בּשיטוֹת הפּיכּחוֹת-מעשיוֹת שעד עתה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי הציוֹנים נתוּנים ועוֹמדים בּפני תפקיד קשה לאין שיעוּר וגוֹרל עם ישׂראל תלוּי בּמילוּיוֹ של התפקיד הזה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי התפקיד הזה לא יתקיים אלא בּהתאַזרוּת-כּוֹחוֹת עליוֹנה, בּמהפּכה אמיתית, בּקרע אמיתי מעם העבר. לפי מעמדם של המוֹני ישׂראל אין ידים לצפּוֹת ואף אין לדרוֹש, שיוּכלוּ לעשוֹת כּמעשה-הקרע הזה. חוֹבה היא לחַנכם לכך. והחינוּך הזה לא יבוֹא אלא אם תהיה להקת-חלוּצים, שיעשׂוּ את הקרע הזה לא בנאוּמים וּבמאמרים, כּי אם בּממש, בּמעשׂה, בּחייהם הם ויעברוּ לפני ההמוֹנים כּמוֹפת וּכאזהרה.

כּך היה דרך שאר המהפּכוֹת, בּתוֹכנוּ וּבּתוך עמים אחרים. אפשר להצטער על כּך ואפשר לראוֹת בּזה השפּלת הטבע האנוֹשי, אך דבר כּהוָיתו הוּא: הרעיוֹן המוּסרי כּשלעצמוֹ, ויהי גם בּרוּר בּתכלית וּמוּצק בּתכלית, אין בּכוֹחוֹ לפעוֹל פעוּלה מכרעת לכיווּן הרצוֹן האנוֹשי. אין האדם מקיץ מתרדמתוֹ אלא בּרבוֹת הזעזוּעים שהם עזים מיכוֹלת-ההשפּעה של בּיטוּי-הרעיוֹן בּנאוּם אוֹ בּספר. אך המעשׂה והמוֹפת כּוֹחם עמם לאחוֹז בּהמוֹנים וּלגרפם וּלהעלוֹת בּהם את שלהבת האידיאליזם הטהוֹר. בּקרבּן מרצוֹן וּמאהבה של מיעוּטים, לפעמים של מיעוּטים הבּטלים בּששים, נתעצם כּוֹחן של כּל התנוּעוֹת – החל בּמוֹת-הקרבּן של ישוּ מנצרת אוֹ ר' עקיבא בּן יוֹסף, עד לקרבּנות העוֹלים לעינינוּ על מזבּח הסדר הפּוֹליטי והסוֹציאלי והחירוּת הלאוּמית. התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת של אירוֹפּה, המהפּכוֹת הפּוֹליטיוֹת, התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּאשר הן שם נתחזקוּ בּכוֹח הדם הטהוֹר, שניתן בּרצוֹן, בּכוֹח המוֹפת בּחיים וּבמות. תנוּעוֹת אלוּ התנַוונוּ כּכל שהקרבּן פּחת והרצוֹן נדלה. רק הציוֹנים, דוקא אלה, המבקשים להילָחם את מלחמת-השחרוּר הקשה בּיוֹתר, סברוּ, שיוּכלוּ להגיע לשחרוּרם בּזוֹל, בּלא קרבּנוֹת גדוֹלים בּיוֹתר, בּתרוּמוֹת-כּסף וּמשא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמחאוֹת והשתדלוּיוֹת בּפני המעצמוֹת הגדוֹלוֹת, שיוּכלוּ להשיג את חירוּתם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת מאחרים, בּתביעוֹת זעוּמוֹת מעצמם.

הציוֹנוּת עשירה בּנוֹאמים וּבסוֹפרים, בּמקבּצי-כּספים וּבפקידים טוֹבים. עד מהרה, בּמידת הצוֹרך, תהא גם עשירה בּאנשי-טכניקה. אך היא עניה בּאנשים, המוּכנים בּכל מקום וּבכל זמן, להניח את חייהם הנוֹחים בּמעט אוֹ בּהרבּה, להינתק כּליל מעם עברם, ללעוֹג לכל הסכנוֹת; בּדיבוּר אחר: הציוֹנוּת עניה בּאמצעֵי-החינוּך הפּעיל בּיוֹתר למהפכה.

אוּלם בּתנוּעה הציוֹנית מצוּיוֹת היוּ וּמצוּיוֹת גם עתה מגמוֹת שבּהן חָיוּ וחיוֹת, אם בּהכּרה ואם בּהכּרה-למחצה, הרגשת ההכרח המוּחלט של התעוֹררוּת הרצוֹן ושל גילוּי הרצוֹן אשר לעם ישׂראל, ההוֹדיה בּמעשׂה וּבּמוֹפת כּבאפשרוּיוֹת היחידוֹת לעוֹרר את הרצוֹן הזה, ההכרעה הישרה והמוּחשית. הלא מעשׂה כּזה, מעשׂה הבּילוּיים, היה, בּעצם, כּפתיחה של התנוּעה; עליית-העבוֹדה שנגלתה ונשנתה מ-1905 עד 1907, מ-1918 עד 1920, החלוּץ – כּל אלה קמוּ מכּוֹחה של הרוּח הזאת; קרוֹב להם בּיוֹתר הרוֹב שבּלגיוֹנות העבריים בּימי המלחמה. טרוּמפּלדוֹר וגוֹרדוֹן שני שמוֹת גדוֹלים הם ותל-חי הוא הסמל הגדוֹל של המגמוֹת האלה. אוּלם התנוּעה הרשמית בּיקשה תמיד להתעלם מהם, להכחישם; המשׂא-וּמתן הדיפּלוֹמטי נראה חשוּב מן הבּילוּיים; הצהרת בּלפוּר חשוּבה מעליית העבוֹדה. וּלפי שכּל המגמוֹת האלוּ לא זכוּ למנהיג אמיתי וחסרוּ רצוֹן-שמִדעת ליצוֹר בּעם ישׂראל מסוֹרת של גבוּרה, שלשלת-בּל-תינתק של מעשׂה-הגבוּרה, ושעל כּן נתעוּ לתכליוֹת מעשיוֹת והסתפקוּ בּהזדכּכוּת המוּסרית של נוֹשׂאיהן, נשארוּ כּציוּני-דרך בּוֹדדים, אוּלם חסרה ההכּרה, כּי גוֹרל-התנוּעה תלוּי בּחינוּך-העם ושחינוּך-העם לא יֵעשׂה אלא בּכוֹחוֹ של מעשׂה, בּכוֹחוֹ של מוֹפת גדוֹל, מאיר, מלהיב נפשוֹת.

 

ו    🔗

בּבירוּר מוּפלג מתגלית התכוּנה האינסטינקטיבית של חזיוֹנוֹת-המעשׂה המעטים של התנוּעה הציוֹנית בּזרמים הסוֹציאליסטיים וּבמה שנקרא אקטיביזם. אחד הקוֹמפּוֹנֶנטים הפּסיכוֹלוֹגיים העזים בּיוֹתר של הזרמים הציוֹנים-סוֹציאליסטיים הוּא בּלי ספק התנגדוּתה לתכוּנה הפּיכּחת-אזרחית של התנוּעה. הוּרגש, כּי תנוּעת-המוֹנים מהפּכנית גדוֹלה אין לקוֹממה בּקוּפסאוֹת מגיני דויד, בּיחס לוֹיאלי בּיוֹתר לתנאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים הקיימים, בּמשׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמכירת מניוֹת-בּנק (כּמה מציינים מבּחינה זוֹ ספרי-הימים של הרצל). בּזה אפשר לעוֹרר בּסביבה בּוּרגנית-זעירה תקווֹת זוֹלוֹת התלוּיוֹת בּאיש התקיף, הנוֹשא-ונוֹתן עם מיניסטרים וּמלכים ושישׂיג היוֹם אוֹ מחר, לכל המאוּחר מחרתיים, את ארץ-ישׂראל בּשביל היהוּדים – ואמנם תקווֹת אלוּ נתעוּררו והתנוּעה נעשׂתה אמנם “דמוֹקרטית”, אוּלם קיפּחה כּל כּוח חינוּכי. הדוֹר הצעיר הרגיש, שהתכוּנה הזאת של התנוּעה סוֹף פּעוּלתה הרס התנוּעה. כּדי להשׂיג דבר-מה העלוּל לנטוֹע בּתנוּעה פּעילוּת יתירה, גבוּרה יתירה, חדוַת-מעשׂים יתירה, שתוּכל לדרוֹש מחסידיה דרישוֹת יתרוֹת, מכריעוֹת, נאחז הסוֹציאליזם בּאידיאליזם, אוּלם נקוּדת-הכּוֹבד של הזרם נעתקה לא לספירה המוּסרית-רצוֹנית אלא לספירה הסוֹציאלית-כּלכּלית. הבּוּרגנוּת כּעצלוּת-חיים, והפּיכּחוּת הסוֹלדת מקרבּן הוּחלפוּ בּבּוּרגנוּת כּמעמד סוֹציאלי וכן נתעלם המתנגד לאמיתוֹ. משהגיעה אחר כּך שעת-הצלחה לסוֹציאליזם הציוֹני עמד ותלה את ההצלחה בּתיאוֹריוֹת וּבתכניוֹת הסוֹצאיליוֹת שלוֹ. אוּלם בּאמת בּאה לוֹ הצלחתוֹ בגלל רוּחוֹ, רוּח פּעילוּת וקרבּנוֹת. מתוֹך הרגשה זוֹ לבלתי נשׂוֹא של אפס-התאמה שבּין השיטוֹת וּבין המטרוֹת, קם האקטיביזם, אלא שעיקר-מטרתוֹ נעשׂה כּיבוּש וחיזוּק של עמדוֹת פּוֹליטיוֹת לציוֹנוּת, ושיטוֹתיו טבוּע בּהן חוֹתם חיקוּיי-מֶכַני בּלבד. אוּלם בּסוֹפוֹ של דבר עיקר הבּעיה הציוֹנית אינוֹ בּכיבּוּש עמדוֹת פּוֹליטיוֹת, אלא בּכיבּוּש הרצוֹן היהוּדי; על כּן מטרת האקטיביזם, גם אם נתעלם מקוֹצר-הראִיה הפּוֹליטי שלוֹ, מטרה לקוּיה, ואפילוּ אם ההצלחה תאיר לוֹ פּנים אין בּידו לפתוֹר את הבּעיה. האקטיביזם, מתוֹך שנתעה לעמדה פּוֹליטית צרוּפה ונתפּס להשפעה הפוֹרמַלית בּלבד של דוּגמאוֹת המלחמה האירוֹפּאית, רוֹאה כּעיקר-תפקיד לעצמוֹ את ההכשרה הצבאית של הנוֹער היהוּדי, שאין קשר מוּכרח בּינה לבין התפקידים האמיתיים של המעשׂה הציוֹני, שעיקרוֹ אינוֹ בּלכידת הארץ אוֹ שחרוּרה, כּי אם בּיִשוּבה, כּשם שאינה מוּצדקת בּמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת של ההתישבוּת. נמצא כּי האקטיביזם, שאף בּוֹ חיה כּדרך אינסטינקט הערכה נכוֹנה של המצב, הערכת הסכּנה הצפוּיה לתנוּעה שתתנוון לאקדֶמיה רוּחנית אוֹ למנגנוֹן איסוּפי-כּספים, – גם הוּא החטיא את דרכּוֹ.

מגמוֹת אלוּ בּתנוּעה הציוֹנית מן המוּכרח שתתנערנה – מתוֹך ההכּרה, כּי הבּעיה הציוֹנית היא בּמידה יתירה מכּל שאר תנוּעוֹת השחרוּר, לא בּעיה סוֹציאלית, לא כּלכּלית, לא ארגוּנית ולא טכנית; לא רוּחנית-תרבּוּתית, אלא הבּעיה המוּסרית של האוֹפי היהוּדי וחינוּכוֹ למעשׂה, הבּעיה של הבראת עם ישׂראל.

 

ז    🔗

אך צריך שיהא מחוּור לנוּ, כּי החינוּך ךהזה לא יֵעשׂה בּבת אחת. כּכל שאנוֹ מעמיקים להבין לחסרוֹן-ההכשרה של היהוּדים עתה, כּכל שאנוּ משׂכּילים לתפּוֹס את בּעיית-הרצוֹן כּבּעיה הציוֹנית המכרעת, אנוּ מרבּים להבין, כּי המעשׂה שלפנינוּ הוּא לאין שיעוּר, כּי דבר-החינוּך יאריך ימים, אוּלי דוֹרוֹת, וידרוֹש רוֹב קרבּנוֹת. אך, חלילה, לעשׂוֹת את החינוּך כּסתירה לדרישוֹת השעה. מכּאן מאלצוֹת אוֹתנוּ, כּאמוּר, המסיבּוֹת הפּוֹליטיוֹת לסייע בּכל מאמצי-כּוֹחנוּ לבנין ארץ-ישׂראל; מכּאן הגענו לכלל-הכּרה כּי הבּנין הכּלכּלי הזה, גם בּמימוּן טוֹב יוֹתר, אינוֹ עדיין פּתרוֹן ממַצה של המשבּר הציוֹני; כּי הפּתרוֹן הזה לא יבוֹא אלא עם חינוּכוֹ של עם ישׂראל. מכּאן אנו למדים, כּי התנוּעה צריכה חלוּקת-עבוֹדה מסוּימת. לא הכּל יכוֹלים ולא הכּל רשאים להיוֹת עוֹשׂי-נפשוֹת לקרן היסוֹד וּפקידים ציוֹניים. ההתפּתחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹטה בּזמן האחרוֹן לעשׂוֹת את ההסתדרוּת, על מוֹסדוֹתיה שיצרה אוֹ שהיא מחוּבּרת להם – הקרן-הקיימת, קרן-היסוֹד, הבּנקים, הסוֹכנוּת היהוּדית – כּכלי-שרת של בּנין ארץ-ישׂראל; כּמרכּז וכקפיץ של המחנה הגדוֹל למען ארץ-ישׂראל. ההתפּתחוּת הזאת היא נוֹרמלית וראוּי לקדמה בּברכה, בּמידה שנראה כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מסוּגלה לבנוֹת בּעצמה את ארץ-ישׂראל וּבמידה שהמחנה למען ארץ-ישׂראל לא ימצא בּקרבּוֹ, בּלי הכּוֹח הממריץ, את ההתמדה לקיוּם העבוֹדה הקשה. אוּלם ראינוּ, כּי אוּלי מתמצה בּזה תפקידה של ההסתדרוּת הציוֹנית אוּלם לא תפקידה של הציוֹנוּת. שעל כּן חייב לקוּם ליד ההסתדרוּת הציוֹנית כּוֹח אחר, שתפקידוֹ חינוּכוֹ הישר של עם ישׂראל. צריך שמתוֹך המיעוּט הציוֹני יבָּדל מיעוּט חדש וּבכללוֹ – הגדוֹלים בּכוֹח ההתמדה, קבּלת העוֹל, המסירוּת, המיעוט לפְנים ממיעוּט חייב להיות חלוּץ עם ישׂראל.

והנה נגיע בּנפשנוּ, כּי החלוּץ הזה קם ויכּון. מה תפקיד יוּטל עליו, מה רוּח אשר תחַיה את פּעלוֹ?

בּרוּר, כּי העבוֹדה הרוּחנית, כּל הנסיוֹן המעשׂי של התנוּעה הציוֹנית, יסָפגוּ ויעוּכּלוּ בּמיעוּט הפּעיל, שנקרא לוֹ לשם הקיצוּר בּשם “בּרית”. הזרמים הרוּחניים, שפּעלוּ בּציוֹנוּת בעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, המשבּר שעבר על אירוֹפּה, אין להתעלם מהם – חוָיה היא חוָיה. צריך שהבּרית תהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה הציוֹנית לא תיתכן בּלתי אם כּתנוּעה אנוֹשית-מחַדשת, מהפּכה – אילוּלי היראה מפּני המלים, צריך היה לוֹמר למישרים – כּתנועה דתית, שתכליתה חידוּש התקוּמה של עם ישׂראל בּארץ תוֹלדוֹתיו, שיוּכל בּדרך היחידה שהיא בּאפשר לכבּוֹש את מקוֹמוֹ בּתנוּעת השחרוּר והגאוּלה האנוֹשית. וכך צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה המתחדשת הזאת לא תיתכן בּלתי אם עם ישׂראל יעמיד את עצמוֹ על דרכי העבוֹדה היוֹצרת ויחדל מדרכּוֹ בּעבר, דרך התיווּכים, המסחר, הסרסרוּת והכּספים. ואף צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי כּל מהפּכה היא חידוּש, החיאה של נכס, שהאיר לפנים אך עתה נתעמעם; עד אשר נחלת ישׂראל תשוּב לכוֹחה הדינמי; אם לא הצוּרוֹת והתוֹכן של ההתחדשוּת היהוּדית, הרי רוּחה חבוּי בּעבַר-ישׂראל. וכן חוֹבה על הבּרית שתכּיר בּמסגרת הממשית, שבּתוֹכה תתקיים המהפּכה היהוּדית – ההתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל; שעל כּן צריך שיהיוּ כּזרים לוֹ עיקרי הרעיוֹנוֹת של האקטיביזם המתכּחש למסגרת הממשית הזוֹ, הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה, הלא היא מסגרת העבוֹדה העברית, אשר תפיסתוֹ בּענין אידיאת-המעשׂה היא מֶכַנית בּיוֹתר; צריך שצוּרוֹת-עבוֹדתוֹ יתאימוּ למציאוּת הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה.

אך לא כּאן קוי-ההֶפרד שבּין הבּרית ובין הזרמים הקיימים. בּתנוּעה הציוֹנית, מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, אין בּידי הבּרית כּל חידוֹש. ראשית-ההפרד נעוּצה בּהערכת השעה הזאת, הנראית לה לברית כּשעת-פּוּרענוּת ממש; בּהוֹדיה, כּי עם ישׂראל לא נענה לאפשרוּת שניתנה לוֹ בּמידה שהצריכה הצלחת המפעל; בּהוֹדיה כּי הסיבּוֹת האמיתיוֹת של רפיוֹן-התנוּעה אינן מחוּצה לה אלא בּתוך התנוּעה עצמה והסיבּוֹת האלוּ הן בּראש וראשוֹנה בּחסרון חינוּך-רצוֹן של עם ישׂראל, בּיחוּד של המיעוּט החלוּצי שבּוֹ. חינוּך זה לא יתקיים לא בּמאמרים ולא בּנאוּמים ולא בּכיבּוּש עמדוֹת פּוּליטיוֹת-ציוֹניוֹת בּלבד. מה שעלוּל בּיוֹתר לסייע לחינוּך הזה, זוֹהי התישבוּת גדלה והוֹלכת; אם גם היא לא תדע להשׂיג את התכלית האמיתית – העלאת רצוֹן ארץ-ישׂראל בּעם ישׂראל – אם תיבּנה כּולה על מימוּנה מצד החוּגים שאינם מעוּנינים בּה ענין של ממש. העבוֹדה הרוּחנית וההתישבוּת התכניתית המפוּכּחת (נקרא אוֹתה כּך) הם כּלי-עזר רבּי-ערך לחינוּך, אוּלם כּלי-השרת הריבּוֹני הוּא המעשׂה הישר, המוֹפת, חיי-גבוּרה של מיעוּט, הממשיך בּמפעלוֹ בּמשמעת, בּהקרבה, בּהתמדה, עד שהמוֹן-העם הרב ילך בּעקבוֹת חלוּציו.

וכך נעתק מרכּז-העבוֹדה. האוֹיב העיקרי אינוֹ עוֹד האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, הספרים הלבנים, הערבים, חוֹסר הכשרה ארגוּנית-טכנית של ההסתדרוּת הציוֹנית; אפילוּ לא בּוֹרוּת היהוּדים בּמצבם האמיתי, התנכּרוּתם לנדנדוּתה של הגוֹלה וּפוּרענוּיוֹת הגוֹלה; האוֹיב אינוֹ אפילוּ ההתבּוֹללוּת. האוֹיב הראשי זוֹהי הפּסיביוּת, הדוֹגמַטיוּת, חיוּך הספקנוּת, האירוֹניה הזוֹלה, הפרזיאוֹלוֹגיה, המהיכא-תיתיוּת, האמוּנה כּי הכּל יבוֹא מעצמוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, הנוֹחיוּת, הודאוּת, כּי “העם החמוּש” עשׂה בּתרוּמוֹת-כּסף שלוֹ את שלוֹ. לאמוֹר, האוֹיב אינוֹ מחוּץ, כּי אם בּתוֹך היהדוּת וּלעתים קרוֹבוֹת למדי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

“יודה”, 1924.