אני שבתי מהציד בערב יחידי בעגלה קלה. עד מקום משכני היה כשמונה פרסאות. סוסתי הטובה, קלת המרוץ, רצה בזריזות בדרך המכֻסה אבק, בהשמיעה לפרקים קול נחרה ובהניעה באזניה; הכלב הנלאה, לא נפרד מהאופנים האחרונים, כאלו היה קשור אליהם. גשם שוטף ממשמש ובא. מקֶדֶם, מאחורי היער, התרוממה לאט, לאט עננה אדמה, מעל ראשי ונגד פני זחלו עננים אפורים ארכים; עצי קיטיסון התנועעו ברעדה ופטפטו איש אל אחיו. החום המחניק פתאם נהפך לקרירות לחה; הצללים התעבו מהרה. דפקתי את סוסתי במושכות, ירדתי אל העמק, עברתי על פני שלולית שנתיבשה והמכֻסה כלה בערָבים, עליתי על ההר ובאתי אל תוך היער. הדרך סבבה בינות שיחי-אגוז סמיכים ועטופים כבר בחשכת הלילה; בכבדות שמתי דרכי הלאה. עגלתי רקדה על פני שרשים קשים של אלונים שבעי ימים, העוברים תמיד לרחב את החריצים העמוקים, הנמשכים לארך הדרך – עקבות העגלות העוברות ושבות. סוסתי התחילה להכשל. רוח חזק פתאם הפיח מלמעלה, העצים רעשו, נטפים גדולים של הגשם תופפו בחזקה, דפקו בָעַלים, התנוצץ ברק, והזְוָעָה התחילה. הגשם ירד כמו מעינות. סוסתי הלכה לאט, ומהרה נאנסתי לעמד: היא שקעה בבץ, אני לא ראיתי מאומה. איך שהוא נסתתרתי תחת שיח רחב. בראש כפוף ובפנים עטופים ישבתי וחכיתי בסבלנות עד יעבר זעם. והנה פתאם לנגה הברק נראה לי בדרך צלם איש גבוה. הסתכלתי היטב לעבר ההוא – והצלם כמו צמח מן הקרקע על יד עגלתי.
– מי זה? קרא קול מצלצל.
– ואתה מי?
– אנכי שומר היער.
אנכי הגדתי לו שמי.
– אַ, יודע אני, הנהו נוסע הביתה?
– הביתה. והנה אתה רואה איזו זועה…
– כך, זועה, ענה קול.
– ברק לבן האיר את השומר מראשו עד רגלו; בקול משברים נשמע הֹלֶם קצר של הרעם תיכף אחר הברק. הגשם ירד בכח כפול.
– לא מהרה תעבר, הוסיף השומר.
– מה לעשות!
– אביאך אולי אל אהלי… אומר הוא בדברים מקֻטעים.
– אדרבה.
– ישב נא אדוני בעגלתו.
הוא נגש אל ראש הסוסה, תפש אותה במתגה וימשכנה ממקומה, ואנחנו נסענו.
אני החזקתי בכר עגלה שהתנועעה, “כסירה בתוך הים” ושרקתי לכלבי.
סוסתי העלובה התנהגה בכבֹדות בבץ, החליקה, כשלה. השומע התנועע לפני מוטות העגלה אל הימין ואל השמאל, כמו חזיון לילה. נסענו זמן רב; לסוף עמד המוליך. “הנה הגענו עד ביתנו, אדון”, אמר הוא בקול שקט.
דלת החצר חרגה, כלבים אחדים צעירים התחילו לנבח במקהלה.
הרימותי את ראשי ולאור הברק ראיתי בית קטן בתוך חצר רחבה, הגדורה בענפי עצים קלועים. מאשנב אחד נראה אור כהה. השומר הביא את הסוסה אל מבוא הבית וידפק בדלת. “תיכף, תיכף,” נשמע קול דק ואחריו קול צעדי רגלים יחפות, הבריח חרג וילדה בת שתים עשרה לבושה כתנת חגורה באזור צר, נראתה עם פנס בידיה על הדרך.
– האירי לאדון, אמר הוא אליה – ואנכי אציג את העגלה בחצר תחת המקום המקורה.
הילדה הביטה אלי ונכנסה אל תוך הבית, ואנכי אחריה.
דירת השומר היתה בת חדר אחד, מעֻשן נמוך וריק, בלי מערכת קרשים ובלי מחיצה בתוך. בגד קרוע מעורות כבשים היה תלוי על הקיר. על הספסל מונח רֹבֶה אחד, בפנה גל של סמרטוטים; שתי קדרות גדולות עומדות על יד התנור. קיסם דולק על השלחן ואשו בעצב מתרוממת ונדעכת. באמצע הבית תלויה עריסה קשורה אל קצה מוט ארוך. הילדה כבתה את הפנס, ישבה על ספסל קטנטן והתחילה בידה הימנית להניע את העריסה, ובשמאלה לתקן את הקיסם הדולק. הבטתי מסביב, ולבי נמלא עצב. אי אפשר לשמח, כשבאים בלילה לתוך אֹהל אכר. הילד בעריסתו נשם נשימה כבדה ומהירה.
– האם הנך פה לבדך? שאלתי את הילדה.
– לבדי, ענתה היא בשפה רפה.
– הבת השומר אַת?
– בת השומר, לחשה היא.
הדלת חרגה והשומר צעד, בכופו את ראשו, על המפתן. הוא הרים את הפנס מעל הקרקע, נגש אל השלחן והדליק נר.
– בודאי אינו רגיל לקיסם. אמר הוא והניע בתלתלי ראשו.
הבטתי אליו. רק לעתים רחוקות קרני לראות בן חיל כזה! הוא היה רם הקומה, רחב הכתפים וכל אבריו חטובים לתפארת. מבעד כתנתו המגֹאָלה, הרטובה התבלטו שריריו החזקים. זקן שחור ומתֻלתל כסה את פניו הזועפים והאמיצים עד לחציָם; מבעד גבותיו הרחבות והסבוכות הביטו באֹמץ שתי עינים שחורות בלתי גדולות. הוא החזיק ידיו במתניו ועמד למולי.
אני הודיתי לו ושאלתי לשמו.
– שמי פוֹמָה – השיב הוא – וחניכתי “בירוק” 1.
– אַ, אתה זה בירוק?
בסקרנות כפולה הבטתי אליו. ממשרתי יֵרמוֹלַי ומאחרים שמעתי לא פעם על אדות השומר בירוק, שכל אכרי הסביבה יראים מפניו, כמו מאש. לפי דבריהם, לא נמצא שומר כמוהו בעולם. “גם אגדת ענפים לא יתן לגנוב; בכל הזמנים, אפילו בחצות הלילה, פתאם יפול כשלג על הראש, ואיש לא יתקומם נגדו, – גבור הוא וחרוץ כשד… ואין כל יכלת לשחדו לא ביין, לא בכסף; אותו לא תלכד במאומה. כמה פעמים בקשו אנשים טובים להאבידו מן העולם, ולא עלתה בידים, – איננו נתפש”.
ככה היו מספרים השכנים על דבר בירוק זה.
– אם כן אתה הנך בירוק, חזרתי עוד פעם על דברי; – אנכי, אחא. שמעתי כבר על אדותיך. אומרים, כי שומר חרוץ הנך.
– את פקודתי אשמר, ענה הוא כמו ברגש. – לאכל חנם מלחם אדוני אי אפשר.
הוא הוציא מחגרתו גרזן והתחיל לחטב בו קיסמים.
– האין לך עקרת בית?
– לא, ענה הוא והכה בגרזן בחזקה.
– מתה.
לא… כך… מתה – הוסיף הוא והפך פניו.
אני נשתתקתי. הוא הרים את עיניו והביט אלי.
– ברחה מפה, אמר הוא בשחק אכזרי. הילדה הורידה את עיניה לארץ.
הילד התעורר משנתו והתחיל לצעק; הילדה נגשה אל העריסה.
– הנה תני לו, אמר בירוק בשימו בידה קרן מגאלה.
הנה גם אותו עזבה, הוסיף הוא בקול רפה, בהראותו על הילד. הוא נגש אל הדלת, עמד רגע ופנה אלי.
– האדון – אמר הוא – את לחמנו לא יאכל בודאי, ואצלנו מלבד לחם…
– אינני רעב.
– כמו שהאדון רוצה. הייתי מעמיד לו “סַמובַר”, (מיחם) אבל תה אין עמדי… אלך ואראה איך שם הסוסה שלך.
הוא יצא. אנכי הבטתי שנית מסביב. האהל נראה לי עוד יותר עגום מאשר בתחילה. הריח המר של העשן שנתקרר הפריע בעד נשימתי, מה שלא היה נעים כלל.
הילדה לא זזה ממקומה; לפרקים נענעה את העריסה. הרימה בסתר כתנתה שנפשלה מעל כפותיה. רגליה יחפות היו תלוית בלי נוע.
– איך קוראים לך?
– אוּליטה, אמרה היא, ועוד יותר הורידה את פניה העצובים.
השומר שב וישב על הספסל.
– הזועה עוברת, העיר הוא, אחרי דומיה קצרה. – אם תצוה, אני נכון ללותך עד סוף היער.
אני קמתי. בירוק לקח את הרֹבה ובדק את הנביבה.
– זה למה? שאלתיו אני.
– ביער משתובבים… אצל “עמק הסוסה” כורתים עץ, ענה הוא על מבטי השואל.
– האמנם מפה נשמע?
– מהחצר נשמע.
יצאנו שנינו. הגשם פסק. מרחוק עדיין נתאספו עננים גדולים וכבדים. לפרקים התנוצצו ברקים ארֻכים; אך ממעל לראשינו נראו פה ושם שמים כחולים–אפלים. כוכבים הזהירו מבעד העננים הקלושים, שעפו מהר. רשמי העצים שהֻזוּ בנטפי הגשם ונזדעזעו מהסערה, התחילו להתגלות מתוך החשך. התחלנו להקשיב. השומר הסיר את כובעו והוריד ראשו. – “הנה, קרא הוא פתאם ושלח ידו. התראה באיזה לילה הוא בָחָר?”. אנכי לא שמעתי כלום, מלבד שאון העלים. בירוק הוציא את הסוס מהחצר המקורה. – “אם כך, ירא אני, הוסיף הוא בקול: – פן אאחר המועד”.
– אני אלך עמך – אמרתי אני – הרוצה אתה?
– טוב. ענה הוא והשיב את הסוס למקומו. – אנחנו תיכף נתפש אותו, ואחר כך, אלוה אותך. נלכה.
הלכנו שנינו, בירוק לפני ואני אחריו. ה' יודע איך מצא הוא את הדרך, רק לפרקים רחוקים עמד, וגם זאת רק בשביל להקשיב את הלמות הגרזן. – הנה, מלמל הוא מבעד שניו: התשמע? התשמע? – “איפה?” – בירוק משך בכתפיו. אנחנו ירדנו לתוך העמק, הרוח שקט לרגע – דפיקות מדודות הגיעו לאזני היטב. בירוק הביט אלי והניע בראשו. הלכנו הלאה על פני צמחי שָרָך לחים וחרולים.. נשמע קול ארוך חדש.
הפיל… מלמל בירוק.
בתוך כך השמים נטהרו עוד יותר. ביער היה מעט אור, ואנחנו יצאנו מתוך העמק.
"המתן מעט פה, לחש לי השומר, כפף את ראשו, הרים את הרבה למעלה ונתחמק לבין השיחים. אני הטיתי אזני להקשיב בהקשבה מעולה. מתוך המולת הרוח התמידית נדמה לי שאני שומע קולות חלשים, הגרזן דפק בזהירות בענפים, האופנים השמיעו קול שריקה, הסוס נחר. “אנה? עֲמוֹד!” רעם קול הברזל של השומר. קול שני צעק בתחנונים, כקול ארנבת… התחילה המלחמה. משקר אתה! מש..קר..ר! קרא בירוק בנשמו בחזקה – לא תמלט!.. אנכי מהרתי לקול המריבה ונגשתי בהכשלי על כל צעד אל מקום המלחמה. על יד העץ הכרות התעסק בירוק על הארץ. הוא החזיק את הגנב תחתו וקשר את ידיו לאחוריו בחגרתו. אנכי באתי עדיו. בירוק קם והקים אותו על רגליו. ראיתי והנה לפני אכר מלוכלך לבוש סמרטוטים, בעל זקן ארוך ופרוע. סוסה גרועה, מכסה עד חציה במחצלת קרועה, עמדה פה אסורה בעגלה. השומר לא דבר כלום. האכר גם כן החריש ורק נענע בראשו.
– עזבהו, אמרתי בלחש אל בירוק – אנכי אשלם בעד העץ.
בירוק תפש בשתיקה את הסוסה בצוארה בידו השמאלית ובידו הימנית אחז את הגנב בחגורתו. “התנועע, עורב!” קרא הוא בזעם. – “את הגרזן נא קח משם!” מלמל האכר. – למה לו ליאבד? אמר השומר והרים את הגרזן, ואנחנו נסענו. אני הלכתי מאחור… הגשם התחיל עוד הפעם לטפטף ומהר שוב התחיל קולח כמעינות – בעמל קרבנו עד הבית. בירוק עזב את הסוסה באמצע החצר, הכניס את האכר אל תוך הבית, החליש את הקשר של האשור והושיבו בפנה. הילדה, שנרדמה אצל התנור, קפצה ובפחד אִלֵם התחילה להביט אלינו. אני ישבתי על הספסל.
– איזה גשם, פנה אלי השומר. – צריך לשהות עד שיפסק. האינך רוצה לשכב מעט?
– חן, חן.
– אנכי הייתי בשבילך, אדון, סוגר אותו במחסן, – הוסיף הוא בהראותו על האכר: – אך הנה הבריח…
– הניחה אותו פה, אל תגע בו, שסעתי אני את דברי בירוק.
האכר הציץ אלי מתחת למצחו. בלבבי החלטתי לשחרר את האמלל באיזה אופן שהוא. הוא ישב בלי נוע על הספסל. לאור הפנס ראיתי את פניו השכורים והקמוטים. גבותיו הצהבות והתלויות, עיניו הסובבות בחוריהן, אבריו הדלים… הילדה שכבה על הרצפה על יד רגליו ושוב נרדמה. בירוק ישב אצל השלחן וראשו נשען על ידו. הצרצר השמיע את צרצוריו בפנה… הגשם דפק בגג ועבר על החלונות; אנחנו כלנו החרשנו.
פוֹמה קוזמיץ – התחיל פתאם האכר לדבר בקול חרש ושבור. – אַ פומה קוזמיץ.
– מה לך?
– עֱזֹב.
בירוק לא ענה.
– עזֹב… מרעב… עזֹב.
– יודע אני אתכם, ענה בזעם השומר. – כל הכפר שלכם כך, – כלם גנבים.
– עזֹב, אמר האכר: – המנהל 2… הרוסים אנו עד גמירא… עזב!
– הרוסים!.. לגנוב אסור על כל פנים.
– עזֹב, פומה קוזמיץ… אַל תשחת. האדון שלך, בעצמך יודע, יאכלני חיים, ככה.
בירוק הפך פניו. האכר רעד כמו מקדחת. הוא הניע ראשו בחזקה ונשם פעם נשימה ארכה ופעם קצרה.
– עזֹב! חזר הוא ביאוש עצוב. – עזב, חי אלהים, עזבני! אני אשלם, ככה; חי אלהים.
חי אלהים, מרעב… הילדים צועקים, בעצמך יודע. צר מאד, ככה, קשה עד מות.
– ואתה, אף על פי כן לגנוב אל תלך.
– את הסוסה, הוסיף האכר: – את הסוסה, לכל הפחות אותה… רק היא בהמתי היחידה… עזֹב!
– אומרים לך, אסור, אני בעצמי איני ברשותי. ממני ידרש. לפנק אתכם גם כן לא טוב.
– עזב! המחסר, פומה קוזמיץ, המחסר, ממש, כמו שהוא… עזב!
– יודע אני אתכם!
– עזב נא!
– אֶ, למה ארבה עמך דברים? שב במנוחה, ואם לא, אצלי הנך יודע. האינך רואה כי אדון יושב לנגדך?
האמלל הוריד ראשו… בירוק פהק והניח את ראשו על השלחן. הגשם עדיין לא פסק. אנכי רציתי לדעת מה יהיה סוף דבר.
האכר פתאם הזדקף, עיניו הבריקו, ועל פניו נראתה אדמומית.
נוּ, הֵא לך. אֶכל! הֵ, הֵחָנֵק, הא! התחיל הוא במצמצו את עיניו ובהורידו את פנות שפתו:
– הא לך, משחית נפשות, ארור: “שתֵה דמי אדם, שתה”.
השומר הסב אליו פניו.
– לך אני אומר, לך בן-אסיה, רֹוֶה דם, לךָ!
השכור אתה כי באת לחרף? קרא השומא בתמיהה – האם מדעתך יצאת?
– שכור!.. לא בכספך, משחית נפשות, ארור, חיה טורפת, טורפת, טורפת!
– אנכי אראך!
– ומה לי? הכל אחת – לאבדון. אנה אלך בלי הסוסה? הרגני כֻלי – סוף אחד; מרעב או ככה, הכל אחת. ילך הכל לאבדון: האשה, הילדים – ימותו כלם… ואנחנו, המתן, יבוא יומך!
בירוק קם.
– הכה, הכה! קרא האכר מהר בקול אכזרי. – הכה, הא, הא לך, הכה!.. (הילדה קפצה מעל הרצפה והביטה אלי בתמהון) הכה! הכה!
– החרֵש! הרעים השומר וצעד שני צעדים.
– די, די לך, פומה, קראתי אני. ה' עמו.
– לא אחריש, הוסיף האמלל. – הכל אחת – בין כך ובין כך נִתַּם לגוֹעַ. משחית נפשות אתה, חיה טורפת, המות עוד לא בא עליך… המתן, לא להרבה זמן תתגדל! מהר ישימו מחנק לצוארך, המתן!
בירוק תפש אותו בשכמו… אנכי מהרתי להציל את האכר.
אל תגע, אדון! גער בי השומר.
אנכי לא הייתי מפחד מפני מוראו וכבר הושטתי את ידי; אך, לתמהוני הגדול, הוא בהפיכה אחת הסיר מזרועות האכר את החגורה, תפש אותו בצוארונו, שם על ראש האכר את כובעו ושרבב אותו עד עיניו, פתח את הדלת והשליכו החוצה.
– לך לעזאזל עם סוסתך יחד! קרא הוא אחריו: – אך הבט, בפעם אחרת…
הוא שב ונכנס והתחיל לחפש בפנה.
– נוּ בירוק. אמרתי לו אחר כך. – הפתעת אותי: אתה, אני רואה, הנך איש הגון.
– אֶ, חדל נא, אדון. שסע הוא את דברי במרירות. – רק אל נא יספר מזה לאיש. טוב יותר שֶאֲלַוֶה את אדוני, הוסיף הוא. – לפי הנראה, קשה יהיה לך להמתין עד שיפסק הגשם.
בחצר נשמע קול האופנים של עגלת האכר.
– הנה, נסע! מלמל הוא: אנכי… אותו!..
כעבור חצי שעה הוא נפרד ממני על גבול היער.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.