[יצחק קצנלסון]
שתי קומדיות בנות אַקט אחד בז’רגונית מאת יצחק קצנלסון: “דֵיקאדֵנט” ו“בחורים”. וארשׁה תרס"ט.
על דבר כשרונו החזיוני של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי הדרמות באַקט אחד: “החמה! החמה!” ו“עם דמדומי הערב”, שנדפסו ב“השילוח”. אולם שם, למרות פרטים ריאליים שונים – ואולי ריאליים יותר מדי – שליט היסוד הלירי; כאן לפנינו שתי יצירות-חזיונות בעצם.
על דבר כשרונו ההוּמוֹרי של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי יצירתו הנחמדה מאד “בגבולות-ליטא”, שנדפסה פרקים פרקים ב“הדור”, ב“הזמן” וב“השילוח” – והנה נוספו גם אלה עליה.
בהוּמוֹר של יצחק קצנלסון אשר “בגבולות-ליטא” אין אותו הלגלוג הסוער, הלגלוג בקול רם ובלשון מדברת ארוכות של שלום-עליכם. כסילות-הליטאים אינה מעוררת בו גם את הסאטירה השנונה והמרירה של מנדלי. הוּמוֹר זה נאוה הוא ונוח הוא ביותר; כאן יש לנו דין-ודברים עם צעיר פיקח ודק-רגשים, ה“אוהב, לכאורה, את החיים כמו שהם”, העומד קצת מן הצד באולם-החתונה, מתענג על מילתא דליצנותא, מתענג לרגע, אוכל אחר כך ממתקים ומגדנות מיד נערה יעלת-חן – ונהנה, ושוחק.
ומשום זה לא עלתה לו כלל – לפי דעתי – הקומדיה “דיקאדנט”. כי בכדי לתת לנו קומדיה על דבר דיקאדנט יהודי, אין על הסופר להיות רך, מלטף וחסר-סארקאסמוּס כיצחק קצנלסון…
בעיקר הדבר “דיקאדאנט” במובן האירופי של המלה הזאת – אדם שעצביו מחודדים ביותר, חושיו עיפים ביותר ורגשיו קהים ביותר, והוא מתנוונה והולך, פוחת והולך, ושוקע בתעתועי-גופו ובנפתולי-נפשׁו הרקֵבה, הנוצצת והמעניינת – דיקאדנט במובן הצרפתי, הבּודלֵירי וֶרלֶני, זה אינו לגמרי במציאות שלנו. הדיקאדנט שלנו, היהודי – אם נסמן בכינוי זה את הטיפוס הידוע מאותם ה“משוררים” הז’רגוניים, ש“חולדות שחורות עוברות בין מחשבותיהם” – הוא בחור ריק, “תועה בחללו של עולם בּים בּאַם”, לפי מבטאו של ג. שופמאן, שאין לו כל סבל של קולטורה על שכמו ואין לו כל כשרון-מעשה וכשרון יצירה ספרותית, ודוקא משום זה הוא תוקע חוטמו לעולם-השירה, אשר שם לא יכירנו מקומו. אלמלי היה שלום-עליכם, למשל, נוטל מין בריה כזו בתור חומר לפרי-עטו, אלמלי היה הוא פורש על זה את כנפי כשרונו הגדול, היינו רואים בוודאי, כיצד בחור “מודרני” כזה, החסר כל חיי-רוח וכל יפי-נפש, ורק איננו משולל גאות-בשרים וחפץ להיעלות על ההמון, מתחבט בשערי המכונות הספרותיים וצורת “חוזק” לו; כיצד הוא משתדל במקצועות אחרים ונדחף אחור ב פננים חפויים; כיצד הוא מנסה להגיד גם איזה דבר ממשׁי, אולי יצליח, והנה קול של עָקָר מנסר באוויר; כיצד הוא שם אז פניו רק אל המלים הנפוחות, המצועצעות, המחפות על מערומי מחשבותיו ורגשותיו; כיצד הוא מתחיל בעצמו להאמין בעמקותו, במודרניותו, בחכמתו; כיצד הוא מבטל את כל אשר לא הוא וכיצד הוא מדבר על עצמו. שלום-עליכם היה משלב לזה גם שנים שלושה מאורעות פיקאנטיים, כאראקטריסטיים, מגלי-הכל, ואנחנו היינו קוראים או רואים את הקומדיה של ה“דיקאדנט” ושוחקים מלוא פינו – כי באמת דבר כזה מעורר צחוק.
אבל מה עשׂה יצחק קצנלסון? נטל את אברהם בֶּרג שלו והציגו לפנינו בתור “דיקאדנט”. מי הוא אברהם ברג? אדם שאינו פוסק מלדבר על עצמו. הרעיונות, שהוא מביע, כשהם לעצמם, יש שהם אפילו אמיתיים במובן ידוע, אבל מפני שהוא מביעם שלא לצורך ובנוגע לעצמו – התפל, הנבוב, האדם בעלמא – הוא מעיר בנו גועל-נפש עד לבלתי שאת, עד לזרא, עד לכאב פיזי. אולם להציג אדם בלתי מעניין כלל, לא שלילי ולא חיובי, אדם משעמם, סמרטוטי, אדם חסר-כאראקטר לגמרי ולתת בפיו דרשות ארוכות על ההבדל שבינו ובין סרתוסטרא, בינו ובין משה ובין מוחמד, בצירוף דברים ופראזות על הצבעים ואפני האמנות, שבפיו הם מעוררים רק משׁיכת-כתפים והסָרת אוזן – על שחוק אין מה לדבר! – עדיין אין זו קומדיה.
ועוד זאת: בכדי לגלם ולהבליט את כל הקוֹמיסמוּס שב“דיקאדנט” אברהם ברג, צריך היה המחבר להעמידו בקירוב-מקום לכאראקטרים סֶריוזים באיזה מובן, ולוּ גם במובן הרגיל, הביתי. מעשי-הגיחוך שב“גיבור” כזה היו מתגלים באופן בולט בהתנגשות, למשל, עם בעלת-מעון “אשת-חיל”, עם עורך קשה-עורף, היודע את אשר לפניו או עם קורא “מודרניסטי” המחלק לו כבוד ושותה בצמא את דבריו וכיוצא באלו. אולם קצנלסון ליוה לגיבור הקומדיה שלו סביבה ריקנית ומעוררת צחוק כמותו, וגם את האורחים הריקנים האלה, האינטליגנטים הבטלים הללו, הבאים לבית גיבורנו לשתות טה ולאכול כעכים, הכריח המחבר ללעוג ל“אדם הגדול” בפניו ולהתיחס אליו בבוז גלוי – לא כזאת לא יֵעָשׂה בקומדיה!
והתוכן? סיפור-המעשה? היכן הקומיסמוס באַקט האחד הזה? בראשונה האדון ברג קובע תמונת-אשה בכותל במסמרים. חוה מכירתו ה“חֲכָמה” – לעדותו שׁל המחבר – נכנסה. הדיקאדאנט מדבר על היופי ועל הבדידות בשעת כתיבה ועל חברותיו שלא בשעת כתיבה ועל המוסר ועל אי-המוסר ועל הלוחות החדשים – וחומד בינתים את אורחתו בלבו, כי הלא אורחה היא, ה"א בסופה. המבקרת, האורחה הצהובה, צוחקת עליו, מתיחסת לכל מה שהוא מדבר בספקנות ובבוז – ומביעה לו את זאת מפורש. נכנסים עוד אורחים: וייצמן מרוגז-העצבים, ליפשיץ בריא-העצבים, וטֶמה הילדה המגודלה, השחרחורה. שותים טה, אוכלים כעכים, מדברים, קוראים שירו שׁל ברג, מתווכחים באופן עצלני. ושׁוב ברג אינו פוסק מִדבר ומֵהַסביר ערכי האמנות (שׁאגב-אורחא, הרי הם דיקאדנטיים כמוהו בכלל). בינתים מתעורר ליפשיץ פתאום וכותב גם הוא שׁיר מוקדשׁ לטֶמה: “אני במזרח וטֶמה בסוף מערב”. לראש הדףברג מביע בנוגע לשיר של זולתו את ההפך ממה שהביע בנוגע לשׁירי עצמו. בנוגע לעצמו הוא, כמובן, משׁורר כגֶטה וכציפור, אבל ליפשׁיץ המֵעֵז לעבור על החוקים – שׁארלאטאן הוא. טוב ויפה. לאחרונה יוצאים הכל והולכים להם. רק חוה גינצבורג “בעלת העינים הפיקחיות” מתחבאת בפינה ורואה את ברג הנשאר בשעת קלקלתו – בשעת הזיעו לכתוב איזה שיר. אז היא יוצאת ממחבואה ומתגלית: הדיקאדנט מדבר שוב על הפרחים וגם תשוקתו לחבק את העלמה, שנשארה עמו ביחידות, לא סרה מעליו, כמובן. אבל גינצבורג מחלקת לו באפה ובאופן בלתי-צפוי מכת-לחי מצלצלת – והדיקאדנט נשאר עם גרוּנה השפחה הצוחקת בחשכה.
אכן מן הקומדיה אל הפארסה – רק צעד אחד…
תוכן, פעולות וסיפור-המעשה אין גם בקומדיה השניה של קצנלסון, “בחורים”. אבל זוהי כבר דבר אחר לגמרי. כאן הרושם שונה מאד מזה של ההולכת לפניה. במעון של ה“בחורים” נפגשים עולמות בודדים, שונים; פשוטים הם העולמות, אבל ההוּמוֹר הנלבב של המשורר מפיח רוח-חיים בכל מלה ומושך עלינו חוט של קסם בחיוניותו. החזיריות המעוררת צחוק של אותו הימשלטין מבצבצת ועולה באופן בולט כל כך! בולט יחוסו הקפדני והדיספּוֹטי ל“יהודי הארץ-ישׂראלי”, ל“מלמד”, המורה עברית בֶּסקין, המטייל בחדר ומדבר לעצמו קשות עם ה“ארציים”, בשעה שה“פריץ” הימלשטין מתאמץ לישון אחרי ליל הוללות ושיכרות. מעניין יחוסו הזועף-החברתי לדראבּקין הנוסע, המפריע אותו גם הוא בסיפוריו על ענייני-שידוכו; קוראת לשחוק התנגשותו עם פריבֶס, זה בן בעל-הבית השׁמן, האכלן, החרד על הדת והיודע להשתמש בכל להנאתו. מחזה אחר, מחזה מלא “חתיכת חיים”, טיפוסים ופרצופים. ולבסוף-הסוֹפוֹת, כשכל חברת-הרווקים, סמל מהלך-החיים התדירי והנוהג שבעולם, עוזבת את המעון ויוצאת לנדודי-לֵילָהּ, לעסקיה,לפריצותה ולזוהמתה הרגילה, והבמה מתרוקנת לרגעים אחדים, ומן החדר השני נשמע רק קולו הלאֶה של הבחור שעבר זמנו, גולדברג – באים מחדר צדדי נרדפי החברה הזאת: המורים העברים, הבזויים, הנחבאים אל הכלים, החיים בעולם אחר ומביאים אתם עולם אחר – בֶּסקין ואֶפשׁטין.
בסקין (בהיכנסו): ובכן כל פחדך הרי אינו אלא מפני הערביאים, שלא יגרשונו?
אפשטין (בקרירות): זאת ועוד אחרת…
בסקין: ברם, הערביאים הנם אצלך עיקר-העיקרים, ואני – רואה אתה – הריני מתירא מפני כל דבר שבעולם; מפני הערבי – לא!
אפשטין (בקרירות): ואנוכי – ירא. (מוזג לעצמו כוס תה קר וגומע גמיעות תכופות).
בסקין: הרי אתה מדבר באני הפרטי שלך?
אפשטין: כמוני כאחרים.
בסקין:פליגמאטיות, פליגמאטיות! אתה מדבר בשם העם, בשעה שהנך עומד לבדד!
אפשטין: כן, לבדד…
בסקין: נוּ?
אפשטין: כולנו בודדים. יער שלם של אילנות בודדים…
בסקין: יער?
אפשטין: יער נודד… לא נטוע…
בסקין (בעצבנות): אולם אל תכחיש את הגעגועים לארץ-אבות…
אפשטין: איני מכחיש…
בסקין: אבל הלא אתה אומר, שאינם ולא כלום…
אפשטין: אמת, לא כלום.
כך, והלאה בסגנון זה, נמשכת השיחה בין “השיבלים הבודדות” האלה. להלן עד סוף המחזה – ועד בכלל – הרושם עוד יותר אמיץ, יותר חד. הצחוק על מעשי הגיחוך החיצוניים שבמצב שני אלה החלכאים מתרכך, מתרכך ונעשה הומה ועצוב. נעלמים כל אותם המזוהמים עם סיפוריהם-נאפופיהם, ובמעון-ה“בחורים” נשארים להם שעה שני ילדים מגודלים, ילדים יחידים, מיסכנים; שני נכדי דוֹן קישוֹט חביבים, עצובים, טהורים. שארית-האצילות בשארית-ישראל.
מן הקומדיה אל הלך-נפש נשגב – זהו כוחו של האמן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.