עבודת-התחייה בארצות-הגולה / אהרון דוד גורדון

¹

שואלים: מה עבודת התחייה בגולה?

אותה העבודה אשר בארץ-ישראל, רק, כמובן, בצורה מתאימה. העבודה בשביל ארץ-ישראל בארצות הגולה היא עבודה חלוצית, עבודה להכשרת החומר האנושי והכוחות המתאימים עם הכנת האמצעים הדרושים להתיישבות תכופה בארץ-ישראל. אבל יש עבודה של תחייה גם בעצם המקומות שבני עמנו נפוצים שם, וגם היא עבודה חלוצית, אם כי לא בשביל ארץ-ישראל דווקא. עבודה של תחיית הרוח עם הגוף על ידי עבודת כפיים, בעיקר עבודת האדמה, העבודה בתוך הטבע, תחיית העצמות הלאומית, ועבודה של תחיית ההכרה, המחשבה והיצירה הלאומית – תחיית הלשון העברית בדיבור ובמחשבה, תחיית לבושה העצמי של העצמות הלאומית.

הרעיון צריך להיות נתפס בכל שלמותו.

קריעותנו משרשנו, מקרקענו הטבעי, מארץ-ישראל, והשעבוד עם הרדיפות בגלות, אשר פעלו עלינו קודם כל להרחיקנו מכל טבע, מכל חיים טבעיים, מכל עבודה פרודוקטיבית, עשו אותנו לעם פרזיטי: לעם מחוסר יניקה חיה בלתי-אמצעית מעצם הטבע גם לגופו וגם לנפשו, גם בחומר גם ברוח. לקויים אנחנו בגוף, לקויים בחומר, בחיינו הכלכליים, ולקויים ברוח. רוחנו הלאומית, עצמותנו הלאומית,לא התפרנסה בכל משך הגלות אלא משרידי העבר או משולחן אחרים, ומתוך כך גם לבושה העצמי נקרע מעליה, והיא לבשה קרעים מלבושים של רוחות זרים.

עתה, בשאפנו לשוב לתחייה, לתחייה לאומית, אנושית ואישית כאחת, עלינו לתקן כל זה, ובמידה גדולה לברוא את כל זה מחדש. עלינו לשוב אל הטבע, אל העבודה העצמית ואל לשוננו העצמית. קודם כל עלינו, כמובן, לשאוף לשוב לארצנו, להכות שורש בארץ-ישראל על ידי עבודתנו העצמית על אדמתה ולהשיב לתחייה את לשוננו הלאומית. אולם הרי לא נוכל להשיב את כל העם בפעם אחת לארץ-ישראל, ומי יודע, כמה שנים או כמה דורות יעברו, עד שכל העם יעבור שמה. עלינו אפוא לדאוג, כי גם העם אשר בגולה ישוב לתחייה ובאותם הדרכים אשר בארץ-ישראל: על ידי תשובה אל הטבע, אל העבודה ואל הלשון הלאומית. צריך, שעם ישראל, אשר יכה שורש בארץ-ישראל, ישלח זרם חיים גם לנופו הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכת השמש, הגשם והרוח של ארצות התפשטותו לשרשים, הגזע והענפים אשר בארץ-ישראל. צריכה להיות הפעלה הדדית, החיאה הדדית.

אומרים: אם היהודים אשר בארצות הגולה ישובו לתחייה על ידי העבודה, או, כמו שקוראים לזה, לתחייה סוציאלית, הרי הם ייקלטו יותר בחיים הסוציאליים של אותם העמים, שהם חיים בקרבם, ייכבשו יותר על יד האידיאלים והיצירה של אותם העמים ויתבוללו יותר.

פה יש לראות בבהירות מיוחדת את הערבוביה הנולדת במחשבה, מתוך שמערבבים תחייה לאומית בהתחדשות סוציאלית או מתוך שמזווגים מין בשאינו מינו – את הסוציאליות והלאומיות (כדי להרחיק כל אפשרות של טעות כדאי, אולי, לבאר – אם כי הדבר צריך להיות מובן מאליו – כי בהעמדה זו של הלאומניות נגד הסוציאליות, אין הכוונה לשלול את האידיאל של צדק בחיים הכלכליים ובכל החיים הציבוריים, שהסוציאליות שואפת אליו, – ההבדל הוא רק בצורת הציבור, שהאידיאל הזה צריך להתגשם בו, אם אומה או חברה סתם, ובדרכים, שהעבודה לגישומו צריכה ללכת בהן. לפי המוצע בזה, אין האידיאל יכול להתגשם באמת אלא בצורת אומה, כמובן, לא אומה שוביניסטית, כי אם אומה אנושית, עם-אדם).

אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה – מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.

הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ-ישראל, הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תימחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת-חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומית – ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא – טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, באין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על-פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו. אז קרובים לנו בייחוד אידיאלים, שאינם טבועים בחותם של עצמות לאומית חיה או שלא קשה לנו לטשטש את צורתם הלאומית. אחד מאלה הוא האידיאל הסוציאלי, יותר נכון, האידיאל של הצדק הציבורי בצורתו הסוציאלית. ולא במקרה קרובה הסוציאליות ללבם של רוב הדור הצעיר שלנו מהלאומיות, ולא במקרה מרובים בינינו הסוציאליסטים מאשר בקרב העמים האחרים. פה לא יתרון הבנה או יתרון רגש הצדק – שהרי לאותו הצדק שואפת גם הלאומיות האנושית – כי אם חוסר הרגשה עצמית נוקבת ויורדת עד התהום, חוסר חיים נובעים ממקור החיים העצמי. במצב כזה, כל עוד אנחנו רק נפעלים, כל עוד אין לנו ואין אנחנו מבקשים חיים משלנו, הסוציאליות וכיוצא בה עלולים באמת לשאת אותנו אל מקום משם לא נשוב. אולם מהשעה, שאנחנו באים לידי הרגשת המועקה, שרוחם של אחרים מעיקה על רוחנו, ולידי הכרת תביעתה של עצמותנו, הלאומית והאישית, בייחוד מהשעה שאנחנו באים לבקש דרך לתחייתנו ולגאולתנו, לעסוק בעבודה להגשמת תחייתנו וגאולתנו, – שוב אין חייהם של אחרים ולא כל אידיאלים, רוחות, זרמים, שנולדו מחייהם של אחרים, מסוכנים לנו. מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, – מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי-אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי-אם משפיעים משלהם, מעצמותם; כמובן, לפי מידת כוח החיים והיצירה העצמיים של בעלי הרוח, המחשבה וכשרון היצירה שבהם. לפיכך, אם חפצנו להחליש את כוח הזרם של ההתבוללות, עלינו לא למעט את דמותם האנושית של חיי היהודים בארצות הגולה ולהשאיר את היהודים באופן כזה להיות שוב רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם לבקש דרכים להרחיב ולהעמיק בכל האפשר את חייהם האנושיים בצורה עצמית, להגביר ולהאדיר בהם את כוח היצירה העצמית. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו ויצירתנו העצמיים.

הדבר הזה יהיה למקור ברכה, למקור השפעת שפע עליון הדדי בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד, – גם למקור השפעת שפע עליון הדדי בין עמנו ובין יתר העמים.

כללו של דבר: בכדי לחנך, להשיב לתחייה את היהודי, צריך להתחיל מן היסוד: מן האדם, צריך לחנך, להשיב לתחייה את האדם שביהודי בכל שלמותו, בכל הרוחב והעומק של המושג אדם, – והיהודי כבר כלול בהיקף זה אין היהודי יכול להיות אדם בשלמות מבלי היות יהודי בשלמות (וכן הרוסי מבלי היות רוסי, וכן הלאה). טועה המתבולל בחשבו, כי במידה שהוא פחות יהודי, הוא יותר אדם. הדבר הוא ממש ההפך: הוא פחות אדם. ובאותה המידה הוא פחות יהודי. אדם סתם אין בעולם, – יש רוסים, גרמנים, אנגלים וכן הלאה. ובמידה שהיהודי הורס בנפשו את היסוד היהודי הטבעי, הוא ממלא את מקומו לא ביסוד אנושי סתם, שאינו במציאות אלא בצורה לאומית, כי אם ביסוד רוסי ברוסיה, גרמני בגרמניה, אנגלי באנגליה ובאמריקה, ביסוד לאומי לא טבעי; זאת אומרת, תחת להיות משובח, טבעי, הוא נעשה רוסי, גרמני, אנגלי גרוע, לא טבעי. ואין להביא לסתור ממה שיש יהודים מתבוללים בעלי כשרונות גדולים, כי מי יוכל לדעת כמה היו אלה מרוויחים, מרוויחים בעיקר בעומק נפשי ובמעוף הרוח, באי-אמצעיות ובמקוריות, לוּ פיתחו בקרבם את היסוד היהודי תחת להרסו. היהודי שבנו מצומצם, ממפני שהאדם שבנו מצומצם, ולהשיב לאדם שבנו את המרחב ואת המעוף יכולים אנחנו רק בתשובתנו אל הטבע ואל העבודה.

ברור, כי גם בארצות-הגולה צריכים היהודים לשאוף אל העבודה והטבע, צריכים לשאוף, כי חייהם יהיו נוצרים בידי עצמם, עבודה בכל צורותיה, אבל קודם כל ויותר מכל – עבודת אדמה, התרחקות מכל ניצול עבודת אחרים, חיים כלכליים על יסוד קואופרטיבי וחיים פנימיים על יסוד רוח משפחתית, – הנה מה שעלינו לבקש גם בארצות הגולה, גם שם יש מקום לקבוצות, מושבי עובדים וכו' וכו', ממש כמו בארץ-ישראל. כל התאמצותנו צריכה קודם כל להיות מרוכזת בזה – להסיר מעלינו את חרפת הפרזיטיות והתלישות מהטבע ולשוב אל העבודה והטבע.

[ב]    🔗

אבל גם מחשבתנו, ובכלל כל יצירת רוחנו, צריכה להיות כולה שלנו, טבועה בחותמנו העצמי, נולדת בצורתה העצמית – בלשוננו העברית. אין צורך, כמדומה, בביאורים יתרים בכדי לברר עד כמה בכלל גדול כוח הלשון על עבודת המחשבה העצמית, ועד כמה גדול ועמוק חלקה ביצירה העצמית. אבל בייחוד למי שטרח בעצמו להחיות את הלשון העברית, כשהיא נעשית לשפת

הדיבור והמחשבה, מעמיקה את מקור המחשבה העצמית בנפש היהודי, מגלה שבילים לא שערום בהלך מחשבתו, שלבים לא שערום בסולם המוסיקלי של הרגשתו, ובכלל מוסיפה חיים וכוח להכרתו ולהרגשתו העצמית.

צריך, אפוא, גם בארצות הגולה, לא פחות מאשר בארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו לעשות את הלשון העברית למדוברת, שפת הדיבור והמחשבה של היהודי, אם חפצנו בתחייתו השלמה של העם בכל אשר הוא שם. זה יהיה הקשר החי היותר אמיץ בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, והתריס היותר בטוח בפני ההתבוללות.

לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך ובין כך הולכת ומתה. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה, ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת, – גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית, והז’רגון מתקיים רק הודות למהגרים המרובים, הזורמים ובאים מהארצות, אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה שם לתוך כל שדרות העם היהודי. מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה בעצם אלא מין ‘תמות נפשי עם פלשתים’. מי שירצה לספק את תביעת רגשו הלאומי יבכר את העברית על פני הז’רגון. את זה אנחנו רואים בצעירים ובצעירות, הבאים כעת לאלפים לארץ-ישראל, כשהשפה העברית כבר שגורה בפי רובם הגדול.

הנמצא כל זה – תחיית העם אשר בגולה לעם עובד ויוצר ותחיית הלשון העברית בפיו – הנמצא כל זה בגדר האפשרות? להוציא משפט על פי מה שיש לראות במציאות, כמובן, אי-אפשר, וההגיון הקר אולי יטה את הכף לצד השלילה. אולם, הרי גם להרגשה בלתי-האמצעית יש זכות דעה במקום שמדובר בעניינים של חיים ושל יצירת חיים. וההרגשה בלתי-האמצעית, דווקא מתוך התבוננות בלתי-אמצעית ביהודים אשר בגולה, אומרת: אפשר, אפשר, כמובן, בדור שני, שלישי או רביעי. קשה, קשה אולי במידה שאין לשער מראש, עד שהדבר כאילו נמצא על עצם הקו המבדיל בין האפשר והנמנע, אבל עדיין בגבול האפשר. בעצם הרי כך מהותו של כל מה שמשמש עניין ליצירה, שהוא כאילו נמצא על הגבול שבין האפשר והנמנע, והיצירה עושה אותו לאפשר.

איך להוציא את כל זה אל הפועל?

על זה אין להרבות דברים: זה עניין מקומי בכל ארץ וארץ. מה שצריך להיות פה לעיניים הוא, כי ההוצאה אל הפועל היא עבודה של חלוציות וביסודה עניין של יצירה, של יצירה לאומית גדולה, שאין אנחנו יודעים דוגמתה. פה יש קושי, שאין דוגמתו בעבודה של עשייה, אבל יש גם כוח מעודד ורוח מרוממת ומחיה שאין דוגמתם שם.

צריך לעורר בכל ארצות הגולה תנועה חלוצית לעבודת כפיים ובייחוד לעבודת האדמה ולדיבור העברי, תנועה גדולה כללית, בייחוד בקרב הדור הצעיר, לא רק בשביל ארץ-ישראל, אלא גם בשביל אותן הארצות גופן. מתוך התנועה הזאת יזרום זרם תמידי לארץ-ישראל, ואשר לא יוכל ללכת ארצה-ישראל, יישאר שם חלוץ לעבודת האדמה ולדיבור העברי. העיקר הכל צריכים לעבוד וללמוד עברית, בייחוד הדור הצעיר.

הדבר הזה קשה בייחוד בתחילה. מלבד הקושי שבעצם הדבר, קשה לפרט להיות יוצא מהכלל. קשה להילחם בסביבה, בדעת הקהל המקובלה וביחס הקהל אל כל מי שאינו הולך בדרכיו הכבושות. על הבא מקרב מעמד שאינו עובד להיות חי על יגיע כפיו, מביט הקהל ברוב הארצות כעל אדם שירד ממדרגה רמה למדרגה היותר שפלה בסולם החברותי, וכן הוא היחס אליו. ומי שבא בארצות הגולה לעשות את העברית לשפת דיבורו התמידי, הרי הוא בעיני הקהל אדם מוזר מאוד, אם לא אוויל או משוגע. בתחילה, כמו בכל עבודה חלוצית, כל זה מתפקידם של יחידים יוצאים מהכלל. ולא למותר אולי להוסיף, כי ההתאמצות היוצאת מן הכלל, הדרושה לכך, משתלמת יפה, ביד רחבה, מרימה ומגבירה את בעליה ברוח, במידה שהוא יורד בעיני הקהל, ולא עוד אלא שסוף כבודו גם מצד הקהל לבוא. אולם הרבה יש להקל את הקושי שבעבודה החלוצית הזאת על-ידי התאחדות היחידים, המקדישים את עצמם לה, לאגודה אחת, להסתדרות אחת. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין יחידים בודדים יכולים להשיג. אגודה כזאת תמשוך אליה לאט לאט, חוג אחר חוג, את החוגים הקרובים אליה. ובאופן כזה, כדרך כל תנועה חדשה, תתפשט התנועה מן המרכזים הקטנים אל ההיקף הגדול, עד שתהיה לתנועה מעשית חיה, שהכל מתחשבים עמה. ולאחרונה לזרם חי, שהכל נמשכים ונישאים בו.

יתר הדרכים להוצאת רעיון כזה אל הפועל ידועים: חינוך, בתי-ספר, גני ילדים. שיעורי ערב וכו‘, עבודה ציבורית, יצירת קרנות לקניית קרקעות, ייסוד בתי עבודה, מלאכה, חרושת על יסודות קואופרטיביים וכו’ וכו'.

רק על דבר אחד אעיר. לשם הפצת הדיבור העברי נחוץ מאוד, כי כל הספרים העבריים, ואפילו העיתונים, יהיו נדפסים בניקוד. ואולי אפשר להמציא איזו הקלה בהדפסה בניקוד או איזה ניקוד יותר קל להדפסה. חוסר ניקוד הוא מכשול גדול מאוד על דרך הקריאה העברית ולימוד השפה מתוך קריאה. הרבה, הרבה מאוד היודעים מעט עברית מהחדר או מבית-הספר היו קוראים ולומדים מתוך הקריאה לדעת את השפה וגם לדבר בה, כמו שישנם הרבה שלמדו ושלומדים, למשל, את השפה הרוסית רק מתוך קריאה בעיתונים ובספרים. אבל חוסר הניקוד מעכב. שהרי בשביל לקרוא כהלכה עמוד אחד בעברית בלי ניקוד צריך לדעת את השפה כמעט על בורייה, בכל אופן – ידיעה הגונה.

כך אני מצייר לי את עבודת התחייה בארצות הגולה. ואל יפחדו, פן תסיג העבודה הזאת את גבול העבודה בשביל ארץ-ישראל. הרי בין כך ובין כך מחויב הציבור לדאוג לעבודת החיים של ההווה בארצות הגולה. פה בעצם מבואר רק, כי העבודה הציבורית ההכרחית הזאת צריכה להיעשות בצורה רצויה לנו, בצורת עבודה של תחייה, ולא בצורת עבודה מקיימת את הרקבון.

סוף דבר: הרוצים בתחיית העם בארצות הגולה ימצאו את הדרך לעבודה בכיווּן זה וידעו מה לעשות. החיים והעבודה יוֹרוּם. העיקר הוא הרצון לכוון את העבודה לצד זה ולנקודה זו של תחייה לאומית ואנושית אמיתית.

תרפ"א (1921)