דמויות של מורי-דרך וחברים / ישראל כהן
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
אינני מתכונן לדבר על פעלו הציבורי של משה קול; אף על פי שפעלו הציבורי קשור כפתילה בשלהבת בכתיבתו. הוא איש-ציבור מובהק – על כל הכוונות והדיקדוקים והפרטים של איש-ציבור חי ופעיל – הנכנס תמיד בעוביין של הבעיות הבוערות.
ברצוני להזכיר, שמשה קול כתב עוד ספרים, מלבד שלושת הספרים האלה, ששמם “מורים וחברים”; כגון “הנוער הציוני”, “אריחים”, “מסכת עליית הנוער”, “נתיבות בחינוך ובשיקום”, “משעולים בציונות ובליברליזם” ועוד. על הספרים האלה לא אדבר; רציתי להזכירם, כדי שלא לנתק אותם משלושת הספרים שידובר בהם.
***
בחיי האומה והציבור, אנו ממלאים תפקידים שונים. ויש תפקיד אחד הידוע בשם עסקנות או עסקנים. אני מכבד עסקנות ועסקנים, העסקנות היא אמנות; מפני שעסקן חשוב, אף הוא מעין אמן. הוא צריך לחצוב מתוך החיים יחסים אנושיים, כדרך שהפסל צר צורה לאבנים; וזהו דבר קשה ביותר.
כשאתה יושב בבית וכותב, אתה נפגש עם עצמך, או שאתה משווה במחשבתך עוד מישהו. אבל אדם עסקן נפגש עם אנשים רבים, מתמודד עמהם וצריך ליצור יחסים ביניהם ועמהם. ואמנות עיצוב היחסים היא אולי אחת האמנויות הקשות ביותר. משום שכל אדם הוא עולם קטן, וצריך להביא ניגודים לידי מיזוג, לידי יישור הדורים בין הרבה אנשים, וליצור הווייה ציבורית מקובלת על רבים. לפיכך, אני רואה את העסקן הטוב והחשוב כאמן.
אבל כבר אמרו מבקרי האמנות, שיש שני סוגי אמנות: יש אמנויות חשובות שחוט של טראגיות משוך עליהן; ויש אמנויות שהן בעלות מזל טוב יותר. למשל: השחקן. זו, כידוע, אמנות חשובה מאוד. אך המישחק על הבמה, יש בו יסוד של טראגיות. מדוע? מפני שהשחקן, הכובש את הקהל, מקבל את חלקו מיד; שכן בשעה שהוא עולה על הבמה ומשחק, הריהו נהנה מהערכה, ממחיאות-כפיים. הוא רואה את פירותיו ולא רק בחייו, אלא באותו ערב ממש. הטראגיות האמנותית שבמקצועו היא בכך, שעם תום הערב הזה, ברדתו מעל הבמה – לא נשאר כמעט זכר ממישחקו.
אפילו בימינו, כאשר יש כל כך הרבה טכניקות של הנצחה, כגון קולט-קול-ומראה ותקליטים, אין בהם כדי תיקון. ההצגות של רובינא, למשל, שראינו אותן בהתפעלות במשך שנים, אינן ניתנות להנצחה.
הוא הדין בנואם. הנואמים הגדולים כובשים המונים גדולים מיד – בתוכן דבריהם, בצורת דבריהם, בג’סטיקולציה שלהם. הם מסוגלים להלהיב אותם ביותר. אבל רק ירד מן הבמה, מיד פג חומו של הנאום הזה. שכן נאום, אפילו הוא גדול ביותר, כשכותבים אותו בעתון, אין זה כבר אותו דבר. נאומים בספר, אף הם אינם מושכים.
על כן, חוט של טראגיות מתוח גם על הרטוריקן הגדול ביותר. מפני שגם ממנו לא נשאר הרבה. כך גם דינו של עסקן, שעקב עיסוקו הוא, כאמור, אמן טראגי. כל זמן שהוא עוסק בענייני ציבור ומקים מפעלים – שומעים אותו, זוכרים אותו, מעריכים אותו, והוא רואה פירות; אך אם הפסיק לזמן קצר את עסקנותו – מיד משתכח.
***
יש עסקנים שזוכים, מפני שהם כותבים ספרים. כזהו משה קול. כי הספרות איננה טראגית במובן זה. סופרים שכותבים ספרים בעלי-ערך, אפילו לא הוכרו בחייהם כראוי, לא הפסידו. כי הספר קיים לדור ולדורות. לפעמים נוצרות אסכולות שלמות על דברי הסופרים, על מחשבותיהם ועל הרגשותיהם, לאחר זמן מרובה, באופן שהסופר איננו חי חיי-רגע; הוא איננו מכוון גם לקבל ברגע זה את עולמו. ולכן אפשר לומר שהוא חי חיים, אם לא נצחיים, הרי חיי ימים ודורות; אף על פי שיש ספרים שהם באמת נצחיים.
חתן-המסיבה שלנו זכה. הוא עסקן חשוב. אך אפילו ישכחו את עסקנותו במשך הזמן – כמו ששוכחים את עסקנותם של רבים – לא ישכחו את ספריו; ביחוד את שלושת הספרים האלה. מפני שבשלושת הספרים האלה הוא עשה דבר, שאולי הוא עצמו לא הביא לידי הכרתו.
קשה לו לאדם להטמין בספריו את תכונותיו. הן מבלטות מתוכם. גם תכונותיו הטובות וגם השליליות. בולטת אצל קול, למשל, השמחה של הפגישה עם אנשים שונים ורבים. אילו היה לו פנאי, היה נפגש עם עוד אנשים. זאת היתה הרגשתי כשקראתי בספריו. הוא אוהב את הבריות. ואף על פי שהוא נפגש עמהם לרגל איזה מקרה, שהוא חשוב או טפל, פרי אותו רגע – הוא מחשיבם. והנה תוך כדי פגישה, הוא נהפך למין אמן. הוא רואה את פני אנשי שיחו, שומע הרהורים, מביט ללב ולא רק לעיניים.
משה קול – כשהוא בא לקבץ את רשמיו ולהעלות אותם על הנייר – נהפך, בשעת כתיבה, לאדם אחר. הוא לא הסתפק בזמניות זו של עסקנותו הציבורית, אלא חתר (ואולי חתר משהו בקירבו, בלא יודעין) למצוא את הגרעין של בן-שיחו. בדרך-כלל, עסקנים צעירים אינם להוטים אחרי הדבר הזה. אבל קול התחיל לכתוב ולקבץ את רשמיו בעודנו צעיר. אני זוכר את כתיבתו ב“העולם”.
יש עסקנים, שבשעה שהם מתקרבים אל עונת הפנסיה, הם מתחילים לחשוב: אני צריך להכין את עצמי לקראת כתיבת ספר. והספרים שלהם, על פי רוב, אינם חשובים. עי לא יתכן כדבר הזה, שכל ימי חייהם היו ספרים הומים בבטנם, ופתאום נזכרו, בשנת השישים וחמש, שהם צריכים לכתוב ספר. זה מלאכותי. אבל יש אנשים, שיצר-המחשבה ויצר-הכתיבה מפרכסים בהם תמיד, כדרך שתשוקות ההסתכלות וההתרשמות פועמות בהם, ועל כן כתיבתם היא טבעית ויש בה ענין לרבים. במשה קול פעם יצר-הכתיבה בזמן שהיה עדיין צעיר, והיא נזדווגה לעסקנותו, ולכן זכה שכינוס דבריו נתקבל ברצון ובהערכה.
ברור לי, ששלושת הספרים שלו (ולא רק הם), שמספרים בדרך כלל על מנהיגי ציבור ופובליציסטים, או על חברים במפלגה, הם קנין חשוב לכלל. אמנם, מצויות בספרים דמויות של אנשים שאינני מכיר אותם כלל, ואף על אלה ניסיתי לקרוא; ומצאתי, שיש בהן ענין. מפני שגם בחברים רגילים, שהוא פשוט הציב להם מצבה, יש ייחוד. הוא הלך עמהם יחד בחיים והכיר אותם יפה, ובדברים שסיפר עליהם רועדת נימה מיוחדת.
ושוב: אתה מרגיש קודם כל חיבה, חיבה לבריות. אינני מכיר כל כך את מר קול בחייו הפרטיים, אם כי נפגשנו הרבה פעמים. אבל ברור לי מתוך קריאה, שרק אדם שאוהב חברת אנשים יכול כך לכתוב. בכל אחד הוא מוצא איזה קו מעניין, איזה צד מיוחד משלו, שכדאי לעמוד עליו. הוא מתרכז בצד הזה ומתאר אותו בלהיטות.
***
בכל כתיבה יש אוטוביוגראפיה. גם בשירה ובסיפור יש אוטוביוגראפיה. היא נעלמת מאחורי הפרגוד. היא מין “מגיד” כזה, שמלחש לאדם בלילה ומגלה לו סודות. האוטוביוגראפיה בכתיבה שלו, היא מין לחשן. אחר כך בא המחבר ומפרצף את הדברים בצורה אחרת. אבל השורש הוא ביוגראפי.
אצל קול, בוודאי ובוודאי שהדבר כך. הוא אומר את זאת במפורש. הפרק על סבא שלו, הוא אחד הדברים היפים שכדאי ללמדו בבתי-ספר, למען ידעו ילדינו מה דמות סביהם של עסקנינו. הוא מספר על תכונות של סבא ואורח-חייו, ועד כמה הושפע ממנו. ואי אפשר שלא להיות מושפע מסבא כזה. זאת אומרת, תיאורו של קול מוליך אותו מן הפרט אל הכלל כולו, ואתה אומר: ממעיינות כאלה כדאי לשתות. ממעיינות כאלה אי אפשר שלא לשתות. ביחוד כשהאדם הוא צמא שתיה. קול מספר על צמאונו הגדול לדעת הרבה, לשמוע הרבה, ללמוד הרבה. וכל זה עשה בימי עסקנותו ובתוכה!
אני הייתי מדגים את זה במשל סיפורי. חסידים סיפרו על רבי אחד, שנסע באפניא דמעלי שבתא; זאת אומרת, בערב שבת לפני שהחשיך היום. הסתכל הרבי בשמים וראה שכוכבים מתחילים לנצנץ. והוא נמצא ביער ואינו יכול לעשות שום דבר; כי עוד מעט נכנסת השבת, ויש סכנת חילול. מה עשה? אמר תפילת-לחש, או איזו השבעה, ונתרחש לו נס: הוא נסע באופן שהיתה שבת מכאן ושבת מכאן וחול באמצע…
קול עשה את ההיפך: חול מכאן וחול מכאן, ושבת באמצע. עסקנות חילונית מכאן ועסקנות חילונית מכאן – ושבת של כתיבה ומחשבה באמצע. והוא עשה את זאת בקלות. אינך מרגיש שום עצבות. לא כאדם האומר: אוי, אוי, אוי. אני צריך לכתוב. אלא להיפך. הוא עושה לו שבת שלימה בפשטות רבה – וכותב. הוא שוכח את מה שמסביב וכותב. נראה, שהדבר היה לו קל. הוא הצליח לחתוך מן הזמן, כביכול, ולאמור: עכשיו אני כותב, ושום דבר אחר איננו מעניין אותי.
***
בספריו הוא מתאר שני סוגים של אנשים: חברים ומורים. אני התעניינתי במורים הרוחניים שלו; לא את כולם הכרתי. הכרתי את גליקסון, את ברל כצנלסון, את גרינבוים, את בן-גוריון, את שפרינצק, את קורת בלומנפלד, את פנחס רוזן ועוד אחרים. ודבריו על כל אחד מהם, עניינו אותי מאוד. כי הוא מספר על התרשמותו שלו מהם. אפשר לבדל כל אחד מהם ולעשות מהם מונוגראפיות זעירות. הוא מסכם את משנתם ואת פעילותם. לכל אחד קבע משבצת מיוחדת. משבצת רעיונית וציבורית. הוא מספר מה אמר גרינבוים על נושאים שונים; מה היה מבחינה רעיונית ומבחינת השקפת עולמו הציונית. כשהוא מדבר על בן-גוריון, הריהו מייחד את הדיבור על דרכו המדינית, על אישיותו, על חשיבותו ועל תרומתו המיוחדת כמנהיג. כלומר, יש בין המתוארים מורים שהם גם שלי. כשהוא מדבר, למשל, על ברל כצנלסון, הוא פורש לפנינו יריעה שלמה של השקפת עולמו ומפעל חייו. הוא עושה את זאת כבדרך אגב, ובינתיים אנחנו מקבלים אריחים לבנין שלם. אריחים כאלה של משנות, של תורות, של פרקי חיים, הם סיכומים מצויינים של האיש אשר בו ידובר; סיכומים העתידים לשמש רבים ושונים.
הענינים שמשה קול כתב עליהם, הם מקור; הם בעצמם היסטוריה. מפני שהוא עצמו מקור היסטורי, וגם ספריו הם מקור היסטורי. אבל בשביל ההיסטוריונים שיבואו, עתידים הללו להיות מקורות-שאיבה אמיתיים. אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של הישוב בלי לקרוא את הספרים של קול. קודם כל, משום שיש שם חוויות ונסיונות אישיים, שרק הוא יכול היה לדעת אותם. ואחת היא, אם אלה הם קווים ביוגרפיים או יחסים ואירועים אישיים שונים של האדם המתואר, או תכונות, וכיוצא באלה. הספרים ישמשו חומר להיסטוריון או למונוגרפיסט, אשר ירצה לכתוב מונוגרפיה על אישיות או תקופה מסויימת. וביחוד, על התקופות הבוערות האלה. בהם יצטרך להסתייע מתוך הכרה שהם מגישים לו חומר-עזר רב, אבני-מסד ואבני-בנין.
קול מתמודד בספריו עם מורי-דעות שלו בטאקט. יש אנשים שכשהם אוהבים את מישהו, אינם מוכנים לספר על תכונות השליליות. סוף סוף, אדם הוא בשר-ודם, ולכל אחד יש גם צללים. אפילו על משה רבנו היו תלונות על דברים שבינו לבינה… קול מבליע בתיאורו את הצדדים השליליים, מתוך רוב חיבה; כדרך שאבא אוהב את הבן שלו ואיננו מספר עליו, אלא חושב על כך לפעמים בחדרי חדרים, בינו לבין עצמו.
וגם זה אפשר לדרוש לשבח. מפני שקול אינו מתכוון לתת מונוגראפיה על כל אחד ואחד, שצריכה להכיל את כל הדברים ואת כל פרטי החיים, מן העריסה ועד הקבר; הוא רוצה לתת מין תמצית ולצייר דמות כפי שראה וכפי שהיא נבלעה בנפשו.
***
קיצורו של דבר: לדעתי, שלושת הספרים האלה, הם מתנה טובה לציבור. הם נקראים בעונג ומאלפים את הקורא. ברצוני להעיר למחבר, שהוא חייב לחבר “מפתח” לספרים ולצרפו לכל מי ששלח ספר. ה“מפתח” הוא צורך חיוני. אם אני רוצה, למשל, לדעת מה כתבת על מישהו, עלי לעיין ב“מפתח”. ואתה הלא מזכיר אנשים רבים. ספרים כאלה בלי “מפתח” – תועלתם פחותה; המחבר מפסיד והמעיין מפסיד. אני כבר מזמין “מפתח” כזה. מפני שעכשיו אני עדיין זוכר מה שקראתי בספרים, אבל אחר כך אשכח. ולכן כדאית הטירחה הקטנה.
ידידי קול, הרבית לעשות! אני שמח, שאתה כעסקן ביצעת את החלק הזה, המסיר מעליך את הנימה הטראגית של אמנויות אחרות וגם של אמנות העסקנות, ולובש גלימה של עליזות ושל אופטימיזם, ואני מקווה, שילווך הרבה זמן.
-
דברים במסיבה בבית–הסופר בתל–אביב, מטעם עיריית תל–אביב, עם הופעת ספרו של משה קול: “מורים וחברים”, כרך שלישי. נתפרסמו ב“תמורות”, ירחון לעניני מדיניות וחברה, חוברת ט–י, סיוון–תמוז תשל"ח, יולי 1978. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.