¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הכרזת “שנת השולחן-ערוך” במלאת ארבע מאות שנה להדפסת המהדורה הראשונה של ספר זה בוונציה, היא דבר בעיתו.

ה“שולחן ערוך” נדפס ארבע מאות שנה בערך לאחר הופעתו של “משנה תורה”, או “היד החזקה” להרמב"ם, שאף הוא ביקש בשעתו ליתן בידי האומה ספר-מכלול של ההלכה הפסוקה מן המשנה ועד ימיו. וכך כתב בהקדמתו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה “משנה תורה” – לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם ".

לעיני ר' יוסף קארו היה מפעלו של הרמב“ם, שהצריך” לדעתו, חידוש ושינוי בטעם דורו. הלא כך אמר בהקדמתו לפירושו “כסף משנה” על “היד החזקה” לרמב“ם: “מי כמוהו מורה בלשון קצר וצח כלשון המשנה, והדורות הבאים קצרה ידם להבין דבריו ומלירד לעומק אמרותיו”. על כן חיבר את ה”שולחן ערוך“. ובעוד ש”משנה תורה" הוא ספר, המיועד לתלמידי חכמים, לפוסקים ולמורי-הוראה, מיועד השולחן-ערוך ל“תלמידים קטנים” להמוני העם, שאינם לנים באהלה של הלכה, למען ידעו כיצד להתנהג בכל עת ובכל שעה ולקיים את המצוות הקלות והחמורות בלא טעות וסלף.

שני הספרים עוררו מחלוקת גדולה בישראל, וביותר הבעיר ספרו של הרמב“ם תבערה גדולה, הן לפי הסמל, שכן גדלה מאד אש-המריבה, והן לפי הפשט, שכן ספריו הועלו על המוקד ממש. אף השולחן-ערוך לא נתקבל בתפוצות לאלתר. אולם אם ה”השגות" של הראב“ד למשנת הרמב”ם נכתבו בעט-ברזל, כביכול, והושמעו בקול נוזף ומקנטר ופוגע ולא הרבו שלום בישראל, הרי הערותיו של ר' משה איסרליש (הרמ"א) וערעוריו, שנאמרו בלשון רכה ובענווה וכונו בניחותא בשם “הגהות”, הוסיפו נופך למשקלו של ה“שולחן ערוך”. שינויי-הגירסא שלו ביחס לכמה וכמה מנהגים והלכות שובצו באותיות רש“י זעירות ובחן רב בתוך הפנים של ר' יוסף קארו. היתה זאת מעין “אופוזיציה של הוד מלכותו”, שלא גרעה מסמכותו של השולחן-ערוך ומחברו, אלא חיזקה אותה. ה”הגהות“, המכילות גם השגות וערעורים יסודיים, נעשו חלק מגופו של הספר, ואולי דוקא משום כך הוא נתפשט כמעט בכל התפוצות ונעשה ספר-עם במלוא מובן המלה. ובמידה שהיתה מחלוקת-הפוסקים, היא נתיישבה כך: הספרדים הכריעו לצד יוסף קארו והאשכנזים לצד הרמ”א, ואף רמז מצאו לכך: הספרדים אמרו על יוסף קארו את הכתוב על יוסף הצדיק: “וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו”, ואילו האשכנזים הסתמכו על פסוק אחר: “ובני ישראל יוצאים ביד רמה” (רמ"א)…

הדוּר נאה ספר זה. מחברו היה אדריכל גדול. מבחינת תפארת בנינו איננו נופל מהמשנה ומן “היד החזקה”. ר' יוסף קארו צבר את כל המנהגים, המידות, ההלכות והפסיקות, שהיו רווחים בכל הדורות עד סוף ימיו, ויצק לתוכם מין חיוניות, שנשתמרה בהם עד ימינו. עונג הוא לקרוא בספר זה, כשלשונו חיה, מדוייקת, בלי חסר ויתיר, מתוך הרגשת אחריות לכל מלה. ניתנה הרשות לומר, שהשולחן-ערוך חיזק את האמונה באפשרותה של תחית הלשון, שכן הוא טיפל בגדולות ובזוטות של חיי יום יום וקרא שמות עבריים לתשמישי קדושה ולעצמים של חול, לעניני שמים ולעסקי מטבח. זה היה ספר, שהורה לכל אדם בישראל כיצד לנהוג מהשכמת הבוקר ועד שכבו לישון, ואף בשעת שנתו וחלומו. לית רגע דפנוי מניה. לידה וקבורה, חגים וחול, שמחה ואבילות, משא ומתן ותלמוד תורה, רשות היחיד ורשות הרבים, עבירות ותשובה, חרטה וכפרה וכיוצא בהם – כולם מפורטים ומנויים בכובד-ראש תוך אמונה תמה ונלהבת, שזה כל האדם ואשרי מי שמקיים את אלה.

אם יש משמעות למושג “תודעה יהודית”, הרי היא מקופלת בשולחן-ערוך זה. מתוכו נשקפים פניה המאירות של האומה, של שכינתא בגלותא, של קומתה המוסרית וחרדתה לקיום הלאומי ולאחדות העם. וכורח הוא, שדורנו ידע אוצר מנהגים זה של עמנו, דפוסי חייו ומטבעות מחשבתו, מקור כוחו וחיוניותו.

ברם, כל מי שמעלה על דעתו, ששנת השולחן-ערוך ניתנה, כדי להנהיג את כל הכתוב בחיינו ולהשליטו ביד חזקה כחוקים בחברתנו ובמדינתנו, לא זו בלבד שהוא טועה, אלא הוא אף ישיג את ההיפך מן המכוון ומן הנשאף. מפני שנשתנו התנאים והמושגים וארחות החיים עכשיו, פקע עלינו עולו של ה“שולחן-ערוך”. ואין לראות בהבלטת פקיעה זו אפיקורסות לתיאבון או להכעיס. זוהי תולדה מחוייבת המציאות, ששום שופרות לא ישנוה. השופרות רק מבלבלים את התוקעים עצמם.

השולחן-ערוך הוא אחד הנכסים הנכבדים במורשת האומה, בו נשתקף ההווי הדתי והחברתי שלה. אצורים בו פניני מחשבה ומוסר, כללי חיים ושאיפות נעלות. הללו היו פרי הדורות ההם, שהלמו את זמנם. עכשיו רוקמת לה האומה טלית חדשה ומסכת-חיים אחרת במדינתה המחודשת. במסכת זו צריכים להיכלל כל הטוב והחיוני שבערכי העבר, העולים בקנה אחד עם הרגשתם המוסרית, החברתית והאסתטית של בני דורנו. שכן התפקידים השונים של העם מחייבים גם היתרים ואיסורים אחרים, מצוות-עשה ומצוות-לא-תעשה אחרות. אין בכך, חלילה כל זלזול בהיסטוריה ולא פגיעה בהוד העבר. אדרבה, דוקא שירת קרנה של האומה וחרדה לאחדותה העתידה, מחייבות מזיגת תוכן חדש לתוך חיי היהדות ותרגום קניני העבר לשפת הדור.

יש להפיץ בקרב העם את ידיעת “השולחן ערוך” וספרים כיוצא בו בחינת תלמוד תורה לשמו. מי שירצה לקיים את הכתוב בו יקיים, והשאר יעיינו בו, כדי לשאוב מתוכו דעת העם, חיבת עברו וכיבוד ערכיו, וכדי להיות חוליה חדשה של בנים ונכדים בשלשלת האבות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

נאמרו במסיבה, ונדפסו ב“הפועל הצעיר” ביום 28.11.1935.

חבר הקבוצות ואגוד גורדוניה הוציאו קיצור של כתבי גורדון, שהוכן ונערך בידי נ. תרדיון ובהשתתפות אליעזר שוחט.

על הצד הפרינציפיוני של מעשה כזה ועל דרכי העבודה בקיצור יש לייחד את הדיבור. לפי שעה יצויין הדבר, שקיצור זה הוא מפעל רב, שפירותיו החינוכיים אין לשער. – כחמש עשרה שנה לערך עברו מיום מותו של גורדון. אלו שחיו במחיצתו וראו כיצד התיחס גורדון לכל דיבור ולכל מלה משלו, נרתעו מלקבל עליהם אחריות לעריכת כתביו או לקיצורם. שנים רבות הביטו על עזבונו הספרותי והמחשבתי כעל פירוש המלווה את תולדות חייו ופעלו. וטבעי היה, שאלה שזכרו את ימי שבתם עמו ואת השפעתו, לא רצו לשנות מן הפירוש ולא כלום. אך הנה קם דור חדש, שכתבי גורדון משמשים להם מקור יחיד להכרת האיש וערכיו הרעיוניים, אשר נשתלבו ביודעים ובלא יודעים בתנועת העבודה, והלה מבקש להשלים את ידיעותיו ונתקל במכשול גדול. גורדון, שמחשבתו היתה מקורית ושטרח כל ימיו בשכלולה ובהעמקתה כדי לשוות לה תמונה שלמה של השקפת-עולם כוללת, היה נאבק עם שר-הלשון ולא תמיד יכול לו. ברצותו לדקדק בביטוי מחשבותיו, היה נאלץ לחזור פעם ופעמיים על המבוטא כבר במקום אחר, ולפרקים יצאה משנתו מעומעמת, שרק הבקיאים בה והמוכנים להשקיע עמל רב היו מבהירים אותה לעצמם. כתבי א. ד. גורדון שנקבצו בחמשה כרכים, לא יכלו איפוא להיהפך לספרים השוים לכל נפש החפצה לדעת תורת גורדון. בבחינה זו לא קלעה הזהירות היתרה, שנהגו העורכים הראשונים, אל המטרה. תהא דעתנו על פרינציפ העריכה מה שתהא, אחת ברורה: כתבי גורדון צריכים להיות מיועדים לקוראים, למעיינים, לדור הצעיר, המבקש להעמיק את הכרתו הציונית והאנושית ולא כתבים הנוטים שמשתמרת בהם טהרת צורתם הראשונה.

קיצור כתבי גורדון, שנעשה ברב זהירות ומתוך יחס אמיתי לדבר, הוא מפעל שהשעה צריכה לו. ונדמה, שגם דמותו הרוחנית של גורדון לא יצאה מקופחה כל עיקר בשל קיצור זה. לבני הנעורים נחשף מחדש מקור שופע חוויות ומחשבה לאומית וחברתית עמוקה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הקדמה לספר זה

א

בשנת תשל"ו יצא לאור על ידי אגודת הסופרים העברים, בעריכתי ובהוצאת “דביר” ספרו של יעקב שטיינברג “שירים, סיפורים, מחזות”, שלא כונסו במהדורת “כל כתביו”. במבוא לספר הובטח לקורא, “שאחריו תבוא גם אסוּפת רשימותיו, שנשארו עד כה מחוץ לכל כינוס”. ספר זה מקיים את ההבטחה במלוֹאה, שכן טרחנו וליקטנו את כל המסות הקטנות והגדולות (בלשונו של שטיינברג: רשימות ), שהיו מפוזרות בעיתונים ובכתבי-עת שונים בארץ, ולאחר בדיקה ועריכה הן נכללו בספר זה, שהוא אחרון לכינוס כתביו.

רובן המכריע מגיע בפעם הראשונה לידי אסופה ומיעוטן היה משוקע בספריו הראשונים, שהמחבר לא כינסם גם לאחר שהוציא את שלושת ספריו בשנת תרצ“ז. וכבר הבעתי את השערתי מפני מה הניח שטיינברג חטיבות-יצירה אלה בלא כינוס, ואחזור עליה בשינוי-מה ובתוספת-מה. לדעתי, כמה טעמים לדבר. ראשית, רבים מן הדיוקנאות עיצב כשבעליהם היו עדיין בחיים, ולא רצה לפרסמם, אם מפני שקצת דברים נאמרו לשעתם וראה צורך לגוֹנזם או להשהותם, ואם מפני ששינה דעתו או יחסו אליהם. לדוגמה ישמשו לנו שתי מסות, האחת על אליעזר שטיינמן, שמחמת שיבוש הזמנים והמאורעות בשילהי מלחמת העולם הראשונה הגיעה השמועה לארץ שהוא נפטר, ושטיינברג כתב עליו הערכה, כפי שכותבים על נפטר. הרשימה הזאת היא רבת-ענין גם עכשיו, וראויה לכינוס, שכן היא עומדת על ערכו וטיבו של שטיינמן כשהיה עוד סופר צעיר, כמעט בראשיתו. והדוגמה השניה: יעקב פיכמן. רשימה זו שנתפרסמה בספרו בשנת תרפ”ח, לא התאימה ליחסו אליו בעת כינוס כתביו ולא בשנה שלפני מותו, שהתחיל להכין בה כינוס קטן, שלא הספיק להוציאו לאור, ואני סיימתי אחרי מותו את עריכתו והוצאתיו לאור בשם “רשימות אחרונות”. ואין אלה אלא שתי דוגמאות בולטות, כי ידועות לי כיוצא בהן. שנית, אפשר שהיו דברים, שלא חשב אותם ראויים לבוא בספר, ואילו לנו קנה-מידה אובייקטיבי יותר ואנו רשאים להעריכם כראויים לכך. שלישית, שטיינברג לא היה זריז בכינוס דבריו, משום שעצלות היתה בו ולא רצה לפנות את עצמו מכל עניניו ולעסוק בחיפוש אחרי רשימותיו בעלים-בלים, לצחצחם, לערכם מחדש ולצרפם לספר. ואילו עשיית המלאכה על ידי שליח – היתה למורת-רוחו, שהרי אפילו ההגהה צריכה היתה להיעשות בידיו. ואם קרה המקרה שמנע ממנו להגיה בעצמו את מאמרו הגהה אחרונה, לא היה יושב בשלווה עד שיצא הדבר מתחת מכבש-הדפוס והניח את דעתו. ולאחר שמניתי כל הטעמים האלה, נראה לי, שלא אטעה אם אומר, שגורם עיקרי בהשארת רבות מיצירותיו מחוץ לכינוס היה – חוסר אפשרות חמרית. קרוב הייתי להכנת אותה מהדורה של שלושה ספרים וראיתי במו עיני את לבטי הועד הציבורי להוצאת כתביו, שנאלצו לצמצם את כמות החומר הנכלל.

תהי הסיבה מה שתהיה, עובדה היא, שעשרות שנים היה חלק גדול מיצירתו של שטיינברג מחוץ למחזור החיים, ורבים אף לא העלו על דעתם, שאי-שם מוטל אוצר כזה כבת-מלכה רדומה. והרי הקורא עתיד להיווכח, שהאצור בספר זה איננו מפּלי-יצירה או נובלות-יצירה, הנחותים במעלתם מאלה שבספריו הקודמים והם נאספו כאן לפנים משורת הדין וההבחנה. המסות הללו יעידו לפניו, שלא זו בלבד שכולן ניתנו מרועה מהימן אחד, אלא שאינן נופלות בטיבן מכל השאר, ורק מזלן גרם שלא הן אלא אחרות נבחרו לצאת לאור ראשונה. כאלה היו “שירים אחרונים”, שאשר ברש ליקט והוציא אחרי מות שטיינברג, כאלה היו “רשימות אחרונות”, שכותב הטורים האלה ליקט והוציא באותה תקופה, וכמותם גם בספר זה “דיוקנאות וערכים”.

בספר זה מצויים גם חידושי נושאים ותוכן. גאלריה של סופרים עברים, שלא בא זכרם ב“כל כתבי”, ישנם כאן (סמולנסקין, פייארברג, טשרניחובסקי, פרישמן, יעקב כהן, ש. בן-ציון, אלישבע, יעקב לרנר ועוד). קבוצת סופרי-מופת ביידיש בולטת כחטיבה מעניינת ומאלפת. סוגיות כגון הבקורת, התרגומים, סופרי-לעז ועוד, תופסות חלק ניכר בספר. ואם נוסיף על כך בקורת ספרים מקוריים ומתורגמים, קצת רשימות בשאלות הזמן וכן דברי פולמוס, שטעמם לא פג וערכם חי וקיים – יתגלה לנו ייחודו של ספר זה, שאיננו תוספת על העיקר אלא תוספת של העיקר.

ב

לא אעמוד על ייחודו של שטיינברג ביצירתו ולא על ערכו. זאת עשיתי במונוגראפיה מיוחדת, שאף היא יצאה לאור ב“דביר”, ובמקצת נגעתי בכך בספר הקודם “שירים, סיפורים, מחזות”. אבל מן הצורך לתאר אופן ליקוטו של ספר זה וסידורו.

כינוס דבריו המפוזרים של שטיינברג היא מלאכה דקה ורבת יגיעה ואחריות. ואפשר שגם בשל כך היה ירא לגשת אליה. הוא היה רגיל לחזור-ולפרסם רשימה אחת פעמיים ואף שלוש פעמים. בעיקר עשה זאת בשעת מצוקה חמרית, כשלא היה בידו דבר חדש. שכר-סופרים בעד רשימה שנדפסה מחדש היה עדיף בעיניו משכר-סופרים בעד רשימה חדשה, שנכתבה שלא לשמה, אלא מחמת המציק והמזמין. כי מכל משמר היה שומר על טהרת עטו. לפיכך אירע, ששלף פרק או קטע מתוך סיפור או רשימה והדפיסם, לאחר שנים, בבמה אחרת. פעמים שהיה מתקנה קצת ולעתים קרובות הניחה כהווייתה. נמצא, שהמלקט המכנס היה חייב לקרוא כל דבר ולחזור ולקרוא, ואחר כך להשוותו למסות המכונסות ב“כל כתבי”, השוואה בתר השוואה, כדי לקנות לו ודאות, שאינו מכליל דברים, שכבר מצויים בכינוס הקודם הגדול. ואף על פי שהמלקט מקווה, שלא אירעה לו כל תקלה בבחירה זו, דין הוא להודות, שפה ושם השאיר ביודעין משפט או כמה משפטים, המצויים במקומות אחרים, לשם שלמות המסה והבנתה הנכונה; שאילו השמיטם היה פוגם בה. ההנחה היתה: מוטב לחזור על כמה מלים, או משפטים, המסבירים את כל המסה כולה, שהיא חדשה, ולא לקטוע חיבורה ולעמעם תוכנה בשל קפדנות יתרה. הוא הדין לשמות. אם המחבר שינה את שמה בהדפסה חוזרת של קטע מן הרשימה, העמידה העורך על חזקתה הקודמת. על כל פנים, כל שינוי שם סומן ב“ציונים ביבליוגראפיים” בסוף הספר.

מה שנכלל בספר זה כולו מקור ונדפס בארץ. יש בו דברים מוקדמים ומאוחרים, מתקופת בואו ארצה עד ימיו האחרונים, אך אין בהם כלום מימי הנערות והבחרות, ולא תרגומים מיידיש או מלשונות אחרות. אין ספק שגם אלה טעונים כינוס, כדרך שצורך הוא להוציא לאור את שיריו וסיפוריו לנוער. אולם אלה הם סוג מיוחד, שאף הוא מכונס ועומד, אלא שאין לערבב את התחומים והוא מחייב אסופה לעצמה.

ג

הנה כי כן, נסתיים כינוס יצירתו השלמה של יעקב שטיינברג, והיא נתונה עתה לפנינו בכל שיעור קומתה וצביונה. הספר הזה מחזק את הערכתנו הגבוהה עליה ומחדש את זיקתנו הייחודית ליוצרה. היא אף מבטלת את ההרגשה – שנהפכה למשפט קדום – כי שטיינברג מיעט בכתיבה ומנת-יצירתו טובה אבל קטנה. הוברר, שיבולו הספרותי בעברית וביידיש, במקור ובתרגום, רב הוא גם בכמותו. אבל איתרע מזלו; חוקרי יידיש, וייוו“א בתוכם, טינה לא-כבושה היתה בלבם על שטיינברג, מפני שנטש את כתיבתו ביידיש נטישת-עולם. הם גזרו על עצמם שתיקה ולא זכרו לו את חסד היותו אחד מסופרי יידיש החשובים והמבטיחים ביותר. בעטיוֹ של יחס מעוות ומוזר זה לא נחקר וכמעט לא נכתב עליו דבר נחשב ביידיש, ומכון ייוו”א עצמו לא היה משיב אפילו לשואליו עליו. מסופקני, אם טופח בו איזה מדור מיוחד ראוי לשמו של שטיינברג ולערכו. והסופרים העברים אף הם ראו משום-מה ב“כל כתבי שטיינברג”, שהופיעו ב“דביר”, מעין גמר-חתימה, שאין אחריה אלא שיירים של מה בכך. עכשיו נתמלא החסרון, נתרתקה השלשלת, ומכאן ואילך יהא מבהיק זיו דמותו השלמה בספרותנו.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

¹

אין זו מסיבת יובל, אלא מסיבת יבול; לא מנין שנים, אלא מנין ספרים, עשרה כרכי שירה מקורית ומתורגמת הובאו לגוֹרנה של הספרות העברית. זהו יבול רב ודשן, שאסור ליהנות ממנו בלא ברכה. שכבר אמרו חז"ל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. ואנו אין אנו רוצים למעול בשלונסקי, אלא לברך ברכת הנהנין בקול רם ובשם המפורש: ברוך אתה, שלונסקי, חכם הרזים, שהגשת לנו את פרי רוחך ויין יצירתך בקנקן מפואר כזה!

אבל לא די בברכה, יש צורך גם בהערכת המבורך, שכן מצירוף שתיהן, מהרגשת תודה ומידיעת הערך, נוצר היחס השלם, המעורר אמון.

אלא שאני אניח הפעם את ההערכה הספרותית לפרופ' הלל ברזל, ואעמוד על עצם כינוס היצירה וערכו.

סופר, שיצירתו מפוזרת על פני שבעים ושבע במות, אפילו הוא מן המעולים, אינו זוכה להיכרות ולא להכרה מצד הרבים. כל אחד מכיר בו משהו, בחינה מסויימת, ורק יחידי סגולה יודעים אותו כולו. אין לסופר תיקון אלא בכינוס כתביו, שרק באמצעותו מצטייר קלסתר-פניו במלואו.

אכן, שלונסקי לא סבל מן הפיזור כסופרים אחרים. מזמן לזמן יצא לאור קובץ שירים או תרגום-מופת, ולפני כמה שנים אף הופיעו שני כרכי שירה מקובצים. אולם יש גם ספרים מפוזרים, וגם הפיזור הזה הוא מכשול. בספריתי מצויים כמעט כל ספרי שלונסקי, ובשעת כתיבת דברים אלה הצצתי לאותה איצטבה, שמעליה הם מבהיקים. אפשר שמבחינה ציורית טהורה הגיוון הזה של ספרים גדולים וקטנים, וכריכות שונות ומשונות – מעלה היא; אך מבחינה ספרותית-פסיכולוגית – לא. הם מבטלים את הרגשת האחדות, כאילו לא מרוֹעה אחד ניתנו.

הנה ליד הספר “דווי”, בכור הספרים של שלונסקי, בעטיפתו הקוביסטית מרובעת הצבעים, לידו קובץ קטן ונחמד “לאבא אמא”, שעליו אפשר לומר: “איידי דזוטר מירכס” (בשביל שהוא קטן – יאבד); זהו מין בנימין, שצריך לשמור עליו שמירה מעולה לבל יאונה לו רע. לצדו – “בגלגל”, עטוף בנייר עבה כתמתם במקום כריכה קשה. בשכנותם הספר “אבני בוהו”, שתבניתו רחבה וגופו אינו מכורך. לידם “על מלאת” בתבנית צרה ובכריכה ירוקה, שעליה שם הספר ומחברו בכתב-יד המשורר. אחריהם, לפי סדר הופעתם – “אבני גוויל”. ו“משירי הפרוזדור הארוך”. שניהם בגודל אחד ומכורכים כריכה קשה, אך תבניתם שונה מן הרגיל. ועל כולם מתנוססים ביהירות-מה שני כרכי השירה המקורית, שיצאו לאור בשנת 1954 בכריכה איתנה ובצבע אדום כהה. הם כאילו משתלטים על קודמיהם ואף על שלאחריהם.

גם תבנית התרגומים שונה ומשונה. ובאיצטבה אחד עולה ואחד יורד, אחד יוצא דופן ואחד יוצא זנב. והמראה הססגוני הזה פורע את תמונת אחדותו של המחבר. לפעמים דומה עליך, שהספרים מתנכרים זה לזה, ואולי אף מתגרים זה בזה, מכל מקום אינם חיים בשלום גמור.

אך הנה הופיעו עשרת הכרכים בתבנית אחת מהודרת. הנייר משופרע דשופרא, צבע הכריכה לבן-אפרורי וסרט אדום וצר על גבו של כל אחד, ואותיות זהב חרותות על הסרט לארכו. אתה נושם: אחדוּת. כל כרך שונה מחברו בתוכנו: זה מכיל שירים ראשונים, וזה שירים אמצעיים ואחרונים; זה תרגום שקספיר] וזה תרגום פושקין, וזה – תרגום שירים מובחרים של עמים שונים. התוכן שונה, אך הצורה אחת. כל ספר נותן משלו לחברו ונוטל מחברו ומוסיף לעצמו. כל כרך משלים את חברו, אפילו מכיל הוא סתירה כנגדו. הם מושיטים יד זה לזה ומצטרפים למנין, למנין ממש, לעדה. עדת-ספרים כזאת השכינה שרויה לא רק בתוכה, אלא גם מעליה. העין נמשכת אליהם והיד משתרבבת לפתוח אותם, ואתה חוזר וקורא ונהנה.

ומה רב הטוּב הצפון בהם: שירה מקורית, למן ראשיתו של המשורר ועד היום. מה רבים בה המשקלים והמידות, דרכי הקיצוב והעיצוב. לכל שיר ניגון משלו, ולכל מחרוזת אוירה משלה. הזמן חקוק בה. כי אין בה רק ביוגראפיה רוחנית של המשורר, אלא של הדור כולו. כל מקום שאתה פותח באים לקראתך שירים ידועים, שהרעישו אותך בשעתם בקצבם, בדימוייהם, במודרניותם ובלשונם. והלא זהו המבחן ליצירת מופת, שאתה יכול לחזור ולקראה מתחילתה וגם מאמצעיתה. כזהו התנ"ך, כזהו יהודה הלוי, כזהו ביאליק ושטיינברג, וכזה הוא גם שלונסקי במיטבו. אנו אוהבים את שירת שלונסקי על כל ניגודיה. אי-שם הם מתיישבים. כשם שהתישב הניגוד שבין המרדן והמסורתן. שלונסקי לא שבר לוחות, גם בשעה שתוכנם חדל לגרותו. הוא פסל לו לוחות חדשים בצד הישנים. לפיכך יש בארונו לוחות שונים, אך אין שברי לוחות. הוא שר על ראשית חדשה בלא שביטל את הראשית הקודמת. על כן יש לקוות, שיכתוב שוב ראשית, וכך עד אין סוף.

על כל אלה אנו מחבבים את שלונסקי ומוקירים אותו ושמחים בעשרת כרכיו, ומאחלים לו רציפות של יצירה עוד שנים רבות.

¹

מלים אחדות על עצם ההוצאה של אגודת הסופרים. הכל יודעים שהסופרים כותבים ספרים, אבל לא הכל יודעים, שישנן כמה וכמה תחנות עד שהספר רואה אור ומגיע לידי הקורא. כלומר, שבין הסופר והקורא ישנו גם מו“ל, ויש פרשת יחסים בינו ובין המו”ל, המוציא לאור את ספרו. יחסים אלה נוצרים על ידי משא ומתן, עמידה על סעיפי חוזה, טענות ומענות. וכמובן שיש עליות וירידות ביחסים אלה. אגודת הסופרים מצאה לנחוץ להקים מפעל ספרותי משלה, שהיא תהיה המו“ל של הסופרים, שהסופרים יוכלו להוציא את ספריהם לאור על ידי אגודת הסופרים. וכמה מעלות למפעל העצמי הזה, שלא על כולן אוכל לעמוד. קודם כל, מכיוון שזה מפעל עצמי, היחסים מתוקנים הרבה יותר. כאן מדבר סופר אל סופר המבין את תביעותיו וצרכיו ואף את “שגעונותיו” ויוצאת מזה השפעה חיובית גם על היחסים שבין המו”לים ובין הסופרים בשוק הפרטי. במשך שנת קיומה של ההוצאה הזאת שופרו יחסים, וכמה כתבי-יד, שהיו מונחים במגרות, הוצאו משם והדפסתם זורזה. עצם העובדה, שיש ברירה לסופר, מקנה לו יתרון במו"מ.

המפעל הזה ראשיתו קטנה, אבל אנחנו מקוים שאחריתו תשגה מאוד.

עד עכשיו יצאו לאור ששה ספרים. אולם נמצאים בהכנה עוד כ-15 ספרים, והמדובר הוא בספרים מקוריים בלבד. אין אגודת הסופרים דואגת לתרגומים, כי אם רק לספרים מקוריים של סופרים חיים ושל סופרים שאינם עוד בחיים, שיש לגאול את נחלתם, והמו"ל הפרטי אינו אץ לעשות זאת. יצויין גם חלקו של “דביר”, שהוא שותף להוצאה זו ושוקד על צורתם של הספרים ומסתגל לתביעות הסופרים.

אציג לפניכם הערב את ששת הספרים שיצאו לאור, ובמקצת את הסופרים. אעשה זאת לפי סדר הנוח בשביל המסיבה הזאת.

הספר הראשון הוא "צרור מפתחות" של א. שטיינמן. כולנו מכירים את שטיינמן, מי מתוך ספריו, מי מהעתונות ומי מכתבי עת אחרים. אנו יודעים את חין ערכו ועושר רוחו. הספר הזה הוא ספר מסות על נושאים ספרותיים שונים וגם על כמה מבעיות החברה שלנו. כדרכו הוא מעמיק חקר בנושאים אלה כגון: על עולם היצירה, בלשון, הסגנון, הספרות, האמנות, הקורא, הקריאה, המחשבה וכו'. הוא נותן בידנו מפתחות להבנת חזיונות רוחניים וספרותיים שונים. אין אני יכול לעמוד הערב על כל הספר, אם כי הוא ראוי לניתוח מפורט. אבל אציין, שהוא מקפל בו את כל המעלות של הכתיבה השטיינמנית, שהיא עתירת ביטוי, שופעת ברקי מחשבה, נוגעת בשרשי הדברים ומעוררת את הקורא. אלה הם רק גצים אחדים אשר הפטיש החזק הזה, ששמו שטיינמן, התיז, והגצים שלו בוערים ומאירים את האפלה. כל מי שיקרא בספר לא ישוב ריקם.

הספר השני הוא של יעקב הורוביץ: "עולם שלא נחרב עדיין". הסופר יעקב הורוביץ אף הוא איננו פנים חדשות. הוא הולך תמיד במסילה שלו, במשעול מיוחד. וכשאדם הולך במשעול מיוחד, בדרך לא כבושה, הוא נתקל בחתחתים. על אחדים מהם הוא מתגבר, על אחדים מהם איננו מתגבר, אל תמיד ההליכה הזאת היא מענינת. וההולך עם המהלך-יחידי אף הוא מלא רשמים והוא רואה הרבה דברים יפים. בסיפוריו הקודמים של יעקב הורוביץ יש חתירה לנושאים חדשים, לביטוי חדש. אמנם לא כל גילוייו נתקבלו על ציבור הקוראים והסופרים. היו לו ויש לו בני פלוגתא. אך תמיד הערכנו את המאמצים המיוחדים האלה גם בדרכי ההבעה וגם בחידוש הנושאים.

הספר הזה הוא, לפי דעתי, שלב חשוב מאוד בסולם יצירתו. אפשר לומר, שבספר הזה הוא מצא את הסינתיזה שבין החתירה לחידושים ובין הדרך המסורתית. כאן ישנם הפירות של לבטיו וחיפושיו. אנחנו רואים בספר הזה שני דורות, חלק בארץ וחלק בחו"ל, ושומעים את פעמי החיים המתחדשים בארץ ואת מסכת היחסים החדשים. מתוך הספר מגיעה לאזננו בת קולו של הדור הצעיר ושומעים את חיתוך דיבורו ואת מערכת מושגיו; אך העיקר הוא, שחיים הומים בספר. הפרצופים חתוכים להפליא והשיחות מלאות חיות והנאת הקריאה מרובה.

הספר השלישי הוא של ר' בנימין: "מזבורוב ועד כנרת".

לר' בנימין מלאו עתה שבעים שנה (מחיאות כפיים). הריני משתמש בפתח דברי בהזדמנות זו להודות לו על כל הטוב שהעניק לנו ולברך אותו בשיבה טובה ובהמשך של יצירה פוריה.

ר' בנימין הוא מבעלי החן בספרות העברית. אבל לא חן במשמעות של המקובלים, חכמה נסתרה, אלא חן כפשוטו. שכן אף על פי שהוא דתי, איננו מבעלי המסתורין והערפל בספרות העברית. הוא מבעלי הבהירות. איש הצחצחות. הוא אינו עוסק בסודיות. סודו – פשטותו. אבל חן רב, פשוטו כמשמעו, יצוק בדיבורו ובכתיבתו. ר' בנימין הוא בעל תכסיסים כלפי הקורא. אתם יודעים שיש לפעמים סופר שהוא כותב דברים יפים, אבל אם חמשת משפטיו הראשונים משעממים, הרי הקורא עוזב אותו, מפני שאין לו סבלנות ואין לו כוח להגיע למשפט הששי. ר' בנימין מפתה את הקורא מהמשפט הראשון ומכריח אותו לקרוא. וכשאתם תתחילו לקרוא מסה של ר' בנימין, מאמר או דבר פולמוס, אתם ניצודים ברשתו מהשורה הראשונה. ובין אם אתם מסכימים לדבריו ובין אם אתם חולקים עליהם – הלוך תלכו אחריו.

ר' בנימין נראה שקט מאוד בכתיבתו. אבל כבר אמרו הממשלים: מים שקטים מעמיקים חתור. אנחנו מרגישים בשקט שלו מין סערה שקמה לדממה. אין כמעט נושא שר' בנימין לא טיפל בו. אפשר לקשור עליו במלוא מובן המלה את התואר הקדמוני ולומר, שהוא חכם הכולל; שכן הוא כולל נושאים רבים וכמעט שהיינו-הך לו והיינו-הך לנו על איזה נושא אנחנו קוראים מפרי עטו. בין אם זה על גיטה או על הרצל, על תורו או על גנדי, על הערבים, על הציונות, או על ביאליק – בכל הנושאים האלה הוא מושכנו אחריו. כתיבתו נובעת ממקור אחד, ממקור טהור, ממקור ההומניזם שלו, מצמאון ליופי, מצמאון להרוות יופי לאחרים. והוא נוטל את היופי מכל מקום. אפשר לקרוא את יצירתו בשם הסיפור של מנדלי: “שם ויפת בעגלה אחת”. אצל ר' בנימין חכמת שם וחכמת יפת, יפיו של שם ויפיו של יפת – בעגלה אחת.

ב“מזבורוב ועד כנרת” הוא חושף לפנינו במקצת את שרשו הרוחני, את שורש נשמתו, את מצבתו, את מכורתו, את מקור יניקתו, הוא מפליג אתנו מן העיירה שבגליציה ומוליכנו עד כנרת. אולם בינתיים, תוך כדי קריאה, תוך כדי הולכה והבאה, הוא מעביר לפנינו שלל של טיפוסים ודמויות, ואומר מה יפה איש זה, מה יפה אשה זאת. כמה טוב לשהות במחיצת ר' בנימין. בספר הזה הוא העלה כמה דמויות סמל. האם, אמו של ר' בנימין המתוארת בספר, איננה רק אמו; לכולנו חלק בה. אנחנו מרגישים בה אחת האמהות במובן הקדמוני של המלה הזאת. היא אמא של כולנו. ואנחנו מודים לו על כל הטוב שנתן לנו ולספרותנו ומקוים שעוד יניב תנובה ויוסיף לענגנו בפרי רוחו.

הספר הרביעי הוא "עיונים" של אברהם קריב. קריב ידוע לנו, ביחוד בזמן האחרון, כמי שיש עליו מחלוקת הפוסקים. אבל הערב אני מציג את ספרו, שאין עליו מחלוקת, והוא מקובל על כולנו.

קריב הוא מבקר בעל השקפת עולם. הוא ניגש אל סופר באמת מידה רחבה. לבקורת יש שתי מגמות, שתי מטרות. המטרה האחת היא הפרשנות; הבקורת תפקידה לפרש את היצירה לקורא, לגולל אותה לפניו, להאיר אותה, להסביר אותה ולקרבה לדעתו ולשכלו, להיות המליץ בין היוצר ובין הקורא. המטרה השניה היא לגלות את הסתומות ביצירה גם ליוצר עצמו. לפעמים היו דוקא היצירות הגדולות סתומות ליוצרים, סתומים המניעים, וסתומות המגמות, והמבקר החשוב ובעל ההשכלה, יודע לפענח את היצירה גם ליוצר עצמו.

בספרו “עיונים” משיג קריב את שתי המטרות האלה כאחד. הוא מפרש את היצירות העבריות, את הסופרים העברים, מגלה את אורם, מקרב אותם לדעת הקורא ומחבב אותם עלינו. ואני בטוח שגם המטרה השניה הושגה בספר הזה, והרבה יוצרים וסופרים, שהוא מדבר עליהם, נתגלו לעצמם, כביכול, וצדדים מעומעמים נעשו בהירים להם.

שני מכשירים בידי קריב, מכשיר הניתוח ומכשיר ההתמזגות עם הסופר. הוא מנתח את היצירה, אבל לא באיזמן ובמונחים מדעיים יבשים. איננו עושה את היצירה אובייקט דומם, כדבר שאין בו רוח חיים, כפי שעושים לפעמים מבקרים, עד שהם ממיתים בנו את החשק לקרוא את היצירה עצמה. הוא מתמזג עם היוצר, הוא יורד לעולמו של היוצר ומתדבק עמו ומעלה משם פניני מחשבה ופניני הרגשה ומגבש אותן למסות נפלאות.

הספר “עיונים”, שהיה בכור-ספריו של קריב, הוא אוצר בלום של חויות, של דעת, של אמנות. הוא גורם הנאה רבה לקורא. מטבעות לשונו, ציוריו ודימוייו, מקור יניקתו, החיות הרבה שיצוקה בהם – אלה הם דברים שהקורא לא ישכחם. בספר “עיונים” אנחנו מרגישים את אהבתו לספרות ולסופרים העברים, ואהבה גוררת אהבה, ואנו מביעים לו כאן את ברכת הנהנין.

הספר החמישי הוא "בחינות היסטוריות" לד"ר יוסף הגר. הוא איננו ידוע לרבים, אבל הוא עתיד להיודע. במשך הימים המעטים שעברו מאז צאת הספר כבר עשה לו כנפים. זה ספר גדול ונכבד בהיסטוריוגרפיה שלנו. הנושא הוא – תקופת הבית השני. רבים עסקו בתקופה הזאת. אבל הגר לא הלך בדרך הכבושה והנדושה. בית הלל ובית שמאי, החשמונאים, ישו הנוצרי ושליחיו, הריב מבית ומחוץ – כולם מקבלים אור חדש. ביחוד הזריח אור חדש על בית הלל. אייני יכול, לצערי, לתאר לפניכם את הספר כולו. אגיד רק זאת, שהוא רואה את בית הלל ובית שמאי כשני מעמדות מובהקים, ובניגוד לכל ההיסטוריונים הוא מוכיח, שישו בא מבית שמאי. בית הלל זה לפי דעתו המעמד הדמוקרטי, שרצה להנחיל את תלמוד התורה להמונים ולא רק לחוג סגור. ואילו בית שמאי היה המעמד האריסטוקרטי, המעמד של תלמידי חכמים, שהם לא נתנו לכל אחד ואחד להכנס לבית המדרש, ואף הוא מביא את האגדה על הלל, שצריך היה לעלות על גג בית המדרש ולהיות רבוץ תחת השלג כדי לשמוע דברי תורה. ברקמת היחסים בין שני המעמדות, המתוארת ביד אמן, רואה הגר את המפתח להבנת התקופה ההיא.

יש פרקים הנקראים כמערכות בדרמה גדולה. הספר הזה לא רק שהוא כתוב במתח דרמטי וישמש חומר דרמטי בידי כותבי מחזות, אלא הוא נותן לממחיז התקופה נקודות אחיזה ליצירה דרמטית גדולה.

אירע לי דבר מעניין. טיפלתי בהתקנת הספר הזה בימי הבחירות למועצות העירוניות. ישבתי בלילה בחדרי בעת שעברו המכוניות של המפלגות וכל אחת הכריזה מתוכן את הפרוגרמה שלה. אותה שעה עסקתי במחלוקת הפנימית בימי ישו ובהרג הרב שעשה בית הלל בבית שמאי. ברגעים האלה נתחלפו לי התקופות, והרהרתי: האם אנו בתקופת הבחירות למועצות העירוניות או בתקופת המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי? בצורה כל כך בולטת תיאר את התקופה הזאת והחיה אותה. הסופר עצמו לא יכול, לצערי, לבוא. מפני שאיננו בקו הבריאות. אנחנו מאחלים לו הבראה מהירה, והמשך של כתיבה. הספר הזה בלי ספק סולל דרך בידיעת תולדותינו ונותן בידנו מפתח להבנתן העמוקה.

הספר הששי הוא מסוג אחר. זה ספר השירים "עין בעין" למאיר מוהר. זהו ספר של שיח פיוטי. קראתי את הספר הזה יפה לפני הדפסתו, והיום, לרגל הדוכן, קראתי את הספר שנית עד תומו. היתה לי הרגשה, שאני מעיין בספר-תהלים קטן. אינני יכול לעמוד על כל היסודות שמצאתי בספר הזה. אעמוד רק על שנים. קודם כל זה ספר הצער, ספר הכאב האנושי. אבל אין בו כלום מן הצער המכריז על עצמו בנוסח הוי! אהה! אבוי! כמעט שלא מצאתי את המלים האלה שם. זהו ספר הצער המזוכך, המופנם, המכוּון פנימה, צער הכלל וצער היחיד, השכול העולמי והשכול הפרטי. היסוד השני שבספר זהו צידוק הדין. על הצער ישנה בשיר אחד שורה כזאת: “רתמני אלהים לרכב הצער”, ואתה מרגיש את הריתמה הזאת בכל הספר. על צידוק הדין הוא אומר: “בשקט אשא פגעי יום וליל, מטרות עוז”. צידוק הדין בספר השירים הזה אינו מתוך חולשה, ולא מתוך אין אונים אלא מתוך אמונה תמה, מתוך רטט רליגיוזי, מתוך הצצה בתהום ומתוך התגברות על האימים שבתהום הזאת. אין ספק, שהספר הזה יהיה ספר עם, ספר לאדם כי יעטוף.

¹

הרבה אני מצטער, שאיני יכול להשתתף עמכם, יוצאי קהילת בוצ’אץ', בחגיגה זו, חגיגת הספר. אולם בטוחני, שלא תתלו בי האשם. נאלץ הייתי להשאר בירושלים כדי להצביע על החלטות הקונגרס ביומו האחרון. כשקבענו את מועד האסיפה הזאת, היה ברור לכל, שהקונגרס יינעל ביום ששי שעבר, אך הדברים נתגלגלו כך, שהקונגרס התמשך עוד שני ימים.

אולם ברצוני לצרף את עצמי לקהל החוגגים לכבוד יציאתו של ספר בוצ’אץ' לאור לפחות בדברים אחדים מרחוק.

יקרה לי העיר הזאת, שבה בליתי את עיקר נעורי, שבה שימש אבי ז“ל שו”ב, שבה למדתי בבית מדרשה והתפללתי בבתי כנסיותיה, הייתי פעיל באגודותיה ובחייה הציבוריים, בהסתדרות החלוץ והנוער, שבה טיילתי בהריה ובמישוריה ושבה חלמתי, יחד עם בני דורי, על תחית האומה והיחיד בישראל, ושממנה עליתי ארצה.

כל זמן טיפולי ב“ספר בוצ’אץ'” – והזמן היה ממושך למדי – נשקפה אלי קהילה קדושה זו על כל הווייתה המנומרת ואישיה היקרים, הבקיאים בכל חדרי התורה, חריפי המוח ונאצלי המידות. רבים מהם ראיתי בשעת עריכה ראייה שניה, כביום היותי בעיר. קשה היתה העבודה ורבת טרדות, אבל כל-אימת שנתגנב הספק בלבי אם כדאי כל הטורח הזה ושמא נטלתי עלי דבר שאין להגשימו – באו לפני כל הדמויות המאירות שהיו בעירנו וכל החיים שתססו בה וכאילו התחננו לפני: אנא, אל תעזבנו, זוהי שעת כושר אחרונה להציב לנו מצבת-אמת. הן אם לא עכשיו – אימתי? מי ישקוד להשאיר ניר לנו ומי ינחיל אותנו לדורות הבאים? הלא עיר מלאה חכמים וסופרים ואנשי מעשה היתה, עיר שופעת מחשבה ושירה, חיי רוח ופעלתנות ציבורית. הרגשה זו היתה חיה בי במוחשיות יתרה והיא שסייעה לי להתגבר על מכשולים, שרק הקרובים לענין זה יודעים מה היה טיבם.

והנה מונח הספר לפניכם. סבורני, שלא תראו בכך מידה של יהירות אם אומר, שהוא יד לבוצ’אץ', מצבת-עולם, מזכרת-נצח. החבר המצומצם, שעסק בהכנת הספר, לא מצא לפניו אפילו אות אחת מוכנה. ונקל לשער, מה קשה היה אחרי חורבן נורא כזה, שלא נשארו בסופו אלא שרידים מעטים ואף הם מפוזרים על פני כל העולם, – למצוא חומר מתאים ואנשים מתאימים, שישתתפו בספר זה.

אנחנו ידענו, שלא כשאר ערים בוצ’אץ‘. ישנן ערים מעטות בגליציה כדוגמתה. לפיכך היה ברור לנו, שעל בוצ’אץ’ יכול להופיע רק ספר הראוי לשמו ולא ספר סתם. הלא היא קהילה עתיקה, שהשפעתה נחרתה בתולדות תרבותנו וספרותנו באותיות זהב, וכל טיפול שטחי בה אינו אלא חילול. מפני זה סבורים היינו, שמוטב לאחר את הוצאת הספר לאור ולשפרו ככל האפשר מאשר להוציאו כשהוא בוסר.

אכן, יודעים אנו יפה, מה רב החסר בו ומה גדולים הליקויים. קצת מן הליקויים יש לייחס לכך, שכל מפעל אנושי הוא בעל ליקויים, אבל ישנם ליקויים והחסרות, שידענו אותם יפה בשעת מעשה, אלא שלא היה בידנו לתקנם או להשלימם. שכן הרבה אנשים, שהיו יכולים לפאר את הספר בדבריהם, אינם עוד בחיים, והרבה חומר יקר, שהיה יכול להעשיר את ידיעתנו על העיר ותושביה, ירד לטמיון, והרבה זכרונות, שהיו מוסיפים נופך יפה לספר, שקעו יחד עם בעליהם. ריכזנו איפוא מכל המקורות, כלליים ופרטיים, כל תעודה וכל זכר, שאפשר היה להשיגם.

וכך יוכל הקורא, בין אם הוא בן בוצ’אץ' ובין אם אינו מיוצאי עיר זו, לקנות לעצמו מושג על מקום-כבודה, ערכה, רבניה, חכמיה, סופריה, אגודותיה ונוסח חייה.

תשומת לב מיוחדת הקדשנו לתיאור השואה. רצינו להודיע לעצמנו ולדורות הבאים את פרשת הקץ הטראגי של קהילתנו. ולשם כך אספנו חומר מפי עדי ראייה, שנתנסו בעצמם בנסיונות הנוראים ההם על כל גילוייהם האכזריים ואף ההירואיים.

אין ברצוני לתאר את תוכן הספר לפרטיו, דבר זה מיותר הוא. הן הספר מונח לפניכם וכל הרוצה יוכל לעיין בו. אבל לא מיותר להפנות את תשומת הלב לתרומתו של ר' ש"י עגנון, יקירנו ונכבדנו, ששקד עם כותב הטורים האלה על תקנת הספר והעניק לו ממיטב עצותיו. אבל בעיקר אנו חייבים לו תודה על העבודה המיוחדת, שגזלה ממנו זמן הרבה, המתארת את “ספריהם של אנשי בוצ’אץ'”. בלי להכשל בהתפארות אפשר לומר, שעבודה מסוג זה מיוחדת לספר בוצ’אץ' בלבד, כשם שעגנון עצמו בן יחיד ומיוחד הוא לבוצ’אץ'. הוא תפארת עירנו, כשם שהוא פאר האומה והספרות העברית.

ולבסוף רואה אני חובה לעצמי להודות למר צבי הלר, שעזרתו כמשתתף בספר וכמסייע להכנת הספר לא פסקה אפילו יום אחד; ולמר אריה רול, שלא נתן דמי לעצמו ולי ונטל על עצמו באהבה כל מה שנתבקש לעשות; ולמר משה הלד, שנתבע ונענה תמיד לעבודות שונות. ויבואו על הברכה כל המשתתפים בספר, שנענו לעורך ונתנו לו ממיטב דבריהם.

אולם אי אפשר לסיים בלי להביע הכרה עמוקה לעזרתו היסודית של חברנו היקר ובן-עירנו, זאב און, שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.

יהי לנו הספר נחמה פורתא באסון הגדול שהתרגש על כל בית ישראל באירופה ועל עירנו המעטירה.

תעודה אנושית וספרותית / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חבריו הקרובים של זלמן ארן ידעו, שזיאמה כותב שירים, אף על פי שרק שירים אחדים נתפרסמו בחייו בדפוס; אבל רוח השירה שנוססה בהם ויכולת-העיצוב שנשקפה בהם, העידו, שאינם פרי מקרה, אלא שעיסוק יצירי זה תופס מקום חשוב בסדר יומו ולילו. ואמנם ארן, הנתון בריתחה של חיים ציבוריים, הפובליציסט והשר בממשלה, היה לפי ששורש נשמתו איש-הפיוט, האורג שירים בסתר ונותן בהם ביטוי לראשיתו, לגורלו, לדורו, לחכמת חייו, לתמונת עולמו ואף לניחוש אחריתו. הוא כתב שירים מתוך צורך הנפש ולחץ החוויות, לפעמים בשעת ישיבה בכינוס רועש, העוסק בחיי המעשה, או במכונית המוליכה אותו למקום ההרצאה, אך למעטים בלבד היה מראה אותם בביישנות עמוקה ובספקנות גדולה תוך בקשת חוות-דעת. ובגילוי לב הודה, שרק –

פֹּה וְשָׁם, לְעֵת מְצֹא,

אָמַרְתִּי פָּסוּק

חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.

ברתת היה קורא שירה רוסית ועברית וביראת-כבוד התייחס למשוררים שהפעימו אותו, ולכן היסס הרבה אם ראויים שיריו לשמם. הערכה צנועה זו לעצמו ולשיריו ליוותה אותו כל הימים והוסיפה חן ותום לשר ולשיר.

פנקס-שירים זה חותם של וידוי טבוע בו. בשיריו הקצרים, שרובם בני ארבעה או ששה טורים, תינה ארן את חוויות ילדותו ובחרותו, בית אבא ואמא, הרבי והחדר, זכר הפרעות, ירושלים היפה והמוכאבת, מלחמת השחרור, איקונין של אישים, נופי הארץ וחופיה, מראות ורוחות, חלומו וחזונו, תכלית חייו ומותו. שיריו ליריים, דימוייו מקוריים, לשונו ציורית וטעונה אסוציאציות, ועם זה פשוטה ונקיה ממליצה, ואף אותם שירים, שצורתם אפיגראמטית, זוטות פיוטיות הם, המכילות נסיון נפשי תמציתי.

ארן כתב מתוך הלך-נפש עגמומי כי ראה את הצער האנושי כיסוד החיים ואת העולם ראה דו-פרצופין: בזיווֹ ובסיאובו; לכן מנהמת מכמה שירים נימה של תלונה כבושה על גורלו או על גורל האומה. ואולם בהשקיפו מעל פסגת-חייו, הריהו משרה על עצמו רוח של שלווה וצידוק-הדין, מפני שעצם היותו הוא בעיניו זכות גדולה:

בְּטֶרֶם לֹא אֶהְיֶה

מוֹדֶה אֲנִי

עַל שֶׁזָכִיתִי –

עַל שֶׁהָיִיתִי.

זוהי תעודה אנושית וספרותית יקרה ביותר.

דמויות של מורי-דרך וחברים / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אינני מתכונן לדבר על פעלו הציבורי של משה קול; אף על פי שפעלו הציבורי קשור כפתילה בשלהבת בכתיבתו. הוא איש-ציבור מובהק – על כל הכוונות והדיקדוקים והפרטים של איש-ציבור חי ופעיל – הנכנס תמיד בעוביין של הבעיות הבוערות.

ברצוני להזכיר, שמשה קול כתב עוד ספרים, מלבד שלושת הספרים האלה, ששמם “מורים וחברים”; כגון “הנוער הציוני”, “אריחים”, “מסכת עליית הנוער”, “נתיבות בחינוך ובשיקום”, “משעולים בציונות ובליברליזם” ועוד. על הספרים האלה לא אדבר; רציתי להזכירם, כדי שלא לנתק אותם משלושת הספרים שידובר בהם.

                                                                                   ***

בחיי האומה והציבור, אנו ממלאים תפקידים שונים. ויש תפקיד אחד הידוע בשם עסקנות או עסקנים. אני מכבד עסקנות ועסקנים, העסקנות היא אמנות; מפני שעסקן חשוב, אף הוא מעין אמן. הוא צריך לחצוב מתוך החיים יחסים אנושיים, כדרך שהפסל צר צורה לאבנים; וזהו דבר קשה ביותר.

כשאתה יושב בבית וכותב, אתה נפגש עם עצמך, או שאתה משווה במחשבתך עוד מישהו. אבל אדם עסקן נפגש עם אנשים רבים, מתמודד עמהם וצריך ליצור יחסים ביניהם ועמהם. ואמנות עיצוב היחסים היא אולי אחת האמנויות הקשות ביותר. משום שכל אדם הוא עולם קטן, וצריך להביא ניגודים לידי מיזוג, לידי יישור הדורים בין הרבה אנשים, וליצור הווייה ציבורית מקובלת על רבים. לפיכך, אני רואה את העסקן הטוב והחשוב כאמן.

אבל כבר אמרו מבקרי האמנות, שיש שני סוגי אמנות: יש אמנויות חשובות שחוט של טראגיות משוך עליהן; ויש אמנויות שהן בעלות מזל טוב יותר. למשל: השחקן. זו, כידוע, אמנות חשובה מאוד. אך המישחק על הבמה, יש בו יסוד של טראגיות. מדוע? מפני שהשחקן, הכובש את הקהל, מקבל את חלקו מיד; שכן בשעה שהוא עולה על הבמה ומשחק, הריהו נהנה מהערכה, ממחיאות-כפיים. הוא רואה את פירותיו ולא רק בחייו, אלא באותו ערב ממש. הטראגיות האמנותית שבמקצועו היא בכך, שעם תום הערב הזה, ברדתו מעל הבמה – לא נשאר כמעט זכר ממישחקו.

אפילו בימינו, כאשר יש כל כך הרבה טכניקות של הנצחה, כגון קולט-קול-ומראה ותקליטים, אין בהם כדי תיקון. ההצגות של רובינא, למשל, שראינו אותן בהתפעלות במשך שנים, אינן ניתנות להנצחה.

הוא הדין בנואם. הנואמים הגדולים כובשים המונים גדולים מיד – בתוכן דבריהם, בצורת דבריהם, בג’סטיקולציה שלהם. הם מסוגלים להלהיב אותם ביותר. אבל רק ירד מן הבמה, מיד פג חומו של הנאום הזה. שכן נאום, אפילו הוא גדול ביותר, כשכותבים אותו בעתון, אין זה כבר אותו דבר. נאומים בספר, אף הם אינם מושכים.

על כן, חוט של טראגיות מתוח גם על הרטוריקן הגדול ביותר. מפני שגם ממנו לא נשאר הרבה. כך גם דינו של עסקן, שעקב עיסוקו הוא, כאמור, אמן טראגי. כל זמן שהוא עוסק בענייני ציבור ומקים מפעלים – שומעים אותו, זוכרים אותו, מעריכים אותו, והוא רואה פירות; אך אם הפסיק לזמן קצר את עסקנותו – מיד משתכח.

                                                                                    ***

יש עסקנים שזוכים, מפני שהם כותבים ספרים. כזהו משה קול. כי הספרות איננה טראגית במובן זה. סופרים שכותבים ספרים בעלי-ערך, אפילו לא הוכרו בחייהם כראוי, לא הפסידו. כי הספר קיים לדור ולדורות. לפעמים נוצרות אסכולות שלמות על דברי הסופרים, על מחשבותיהם ועל הרגשותיהם, לאחר זמן מרובה, באופן שהסופר איננו חי חיי-רגע; הוא איננו מכוון גם לקבל ברגע זה את עולמו. ולכן אפשר לומר שהוא חי חיים, אם לא נצחיים, הרי חיי ימים ודורות; אף על פי שיש ספרים שהם באמת נצחיים.

חתן-המסיבה שלנו זכה. הוא עסקן חשוב. אך אפילו ישכחו את עסקנותו במשך הזמן – כמו ששוכחים את עסקנותם של רבים – לא ישכחו את ספריו; ביחוד את שלושת הספרים האלה. מפני שבשלושת הספרים האלה הוא עשה דבר, שאולי הוא עצמו לא הביא לידי הכרתו.

קשה לו לאדם להטמין בספריו את תכונותיו. הן מבלטות מתוכם. גם תכונותיו הטובות וגם השליליות. בולטת אצל קול, למשל, השמחה של הפגישה עם אנשים שונים ורבים. אילו היה לו פנאי, היה נפגש עם עוד אנשים. זאת היתה הרגשתי כשקראתי בספריו. הוא אוהב את הבריות. ואף על פי שהוא נפגש עמהם לרגל איזה מקרה, שהוא חשוב או טפל, פרי אותו רגע – הוא מחשיבם. והנה תוך כדי פגישה, הוא נהפך למין אמן. הוא רואה את פני אנשי שיחו, שומע הרהורים, מביט ללב ולא רק לעיניים.

משה קול – כשהוא בא לקבץ את רשמיו ולהעלות אותם על הנייר – נהפך, בשעת כתיבה, לאדם אחר. הוא לא הסתפק בזמניות זו של עסקנותו הציבורית, אלא חתר (ואולי חתר משהו בקירבו, בלא יודעין) למצוא את הגרעין של בן-שיחו. בדרך-כלל, עסקנים צעירים אינם להוטים אחרי הדבר הזה. אבל קול התחיל לכתוב ולקבץ את רשמיו בעודנו צעיר. אני זוכר את כתיבתו ב“העולם”.

יש עסקנים, שבשעה שהם מתקרבים אל עונת הפנסיה, הם מתחילים לחשוב: אני צריך להכין את עצמי לקראת כתיבת ספר. והספרים שלהם, על פי רוב, אינם חשובים. עי לא יתכן כדבר הזה, שכל ימי חייהם היו ספרים הומים בבטנם, ופתאום נזכרו, בשנת השישים וחמש, שהם צריכים לכתוב ספר. זה מלאכותי. אבל יש אנשים, שיצר-המחשבה ויצר-הכתיבה מפרכסים בהם תמיד, כדרך שתשוקות ההסתכלות וההתרשמות פועמות בהם, ועל כן כתיבתם היא טבעית ויש בה ענין לרבים. במשה קול פעם יצר-הכתיבה בזמן שהיה עדיין צעיר, והיא נזדווגה לעסקנותו, ולכן זכה שכינוס דבריו נתקבל ברצון ובהערכה.

ברור לי, ששלושת הספרים שלו (ולא רק הם), שמספרים בדרך כלל על מנהיגי ציבור ופובליציסטים, או על חברים במפלגה, הם קנין חשוב לכלל. אמנם, מצויות בספרים דמויות של אנשים שאינני מכיר אותם כלל, ואף על אלה ניסיתי לקרוא; ומצאתי, שיש בהן ענין. מפני שגם בחברים רגילים, שהוא פשוט הציב להם מצבה, יש ייחוד. הוא הלך עמהם יחד בחיים והכיר אותם יפה, ובדברים שסיפר עליהם רועדת נימה מיוחדת.

ושוב: אתה מרגיש קודם כל חיבה, חיבה לבריות. אינני מכיר כל כך את מר קול בחייו הפרטיים, אם כי נפגשנו הרבה פעמים. אבל ברור לי מתוך קריאה, שרק אדם שאוהב חברת אנשים יכול כך לכתוב. בכל אחד הוא מוצא איזה קו מעניין, איזה צד מיוחד משלו, שכדאי לעמוד עליו. הוא מתרכז בצד הזה ומתאר אותו בלהיטות.

                                                                                 ***

בכל כתיבה יש אוטוביוגראפיה. גם בשירה ובסיפור יש אוטוביוגראפיה. היא נעלמת מאחורי הפרגוד. היא מין “מגיד” כזה, שמלחש לאדם בלילה ומגלה לו סודות. האוטוביוגראפיה בכתיבה שלו, היא מין לחשן. אחר כך בא המחבר ומפרצף את הדברים בצורה אחרת. אבל השורש הוא ביוגראפי.

אצל קול, בוודאי ובוודאי שהדבר כך. הוא אומר את זאת במפורש. הפרק על סבא שלו, הוא אחד הדברים היפים שכדאי ללמדו בבתי-ספר, למען ידעו ילדינו מה דמות סביהם של עסקנינו. הוא מספר על תכונות של סבא ואורח-חייו, ועד כמה הושפע ממנו. ואי אפשר שלא להיות מושפע מסבא כזה. זאת אומרת, תיאורו של קול מוליך אותו מן הפרט אל הכלל כולו, ואתה אומר: ממעיינות כאלה כדאי לשתות. ממעיינות כאלה אי אפשר שלא לשתות. ביחוד כשהאדם הוא צמא שתיה. קול מספר על צמאונו הגדול לדעת הרבה, לשמוע הרבה, ללמוד הרבה. וכל זה עשה בימי עסקנותו ובתוכה!

אני הייתי מדגים את זה במשל סיפורי. חסידים סיפרו על רבי אחד, שנסע באפניא דמעלי שבתא; זאת אומרת, בערב שבת לפני שהחשיך היום. הסתכל הרבי בשמים וראה שכוכבים מתחילים לנצנץ. והוא נמצא ביער ואינו יכול לעשות שום דבר; כי עוד מעט נכנסת השבת, ויש סכנת חילול. מה עשה? אמר תפילת-לחש, או איזו השבעה, ונתרחש לו נס: הוא נסע באופן שהיתה שבת מכאן ושבת מכאן וחול באמצע…

קול עשה את ההיפך: חול מכאן וחול מכאן, ושבת באמצע. עסקנות חילונית מכאן ועסקנות חילונית מכאן – ושבת של כתיבה ומחשבה באמצע. והוא עשה את זאת בקלות. אינך מרגיש שום עצבות. לא כאדם האומר: אוי, אוי, אוי. אני צריך לכתוב. אלא להיפך. הוא עושה לו שבת שלימה בפשטות רבה – וכותב. הוא שוכח את מה שמסביב וכותב. נראה, שהדבר היה לו קל. הוא הצליח לחתוך מן הזמן, כביכול, ולאמור: עכשיו אני כותב, ושום דבר אחר איננו מעניין אותי.

                                                                                    ***

בספריו הוא מתאר שני סוגים של אנשים: חברים ומורים. אני התעניינתי במורים הרוחניים שלו; לא את כולם הכרתי. הכרתי את גליקסון, את ברל כצנלסון, את גרינבוים, את בן-גוריון, את שפרינצק, את קורת בלומנפלד, את פנחס רוזן ועוד אחרים. ודבריו על כל אחד מהם, עניינו אותי מאוד. כי הוא מספר על התרשמותו שלו מהם. אפשר לבדל כל אחד מהם ולעשות מהם מונוגראפיות זעירות. הוא מסכם את משנתם ואת פעילותם. לכל אחד קבע משבצת מיוחדת. משבצת רעיונית וציבורית. הוא מספר מה אמר גרינבוים על נושאים שונים; מה היה מבחינה רעיונית ומבחינת השקפת עולמו הציונית. כשהוא מדבר על בן-גוריון, הריהו מייחד את הדיבור על דרכו המדינית, על אישיותו, על חשיבותו ועל תרומתו המיוחדת כמנהיג. כלומר, יש בין המתוארים מורים שהם גם שלי. כשהוא מדבר, למשל, על ברל כצנלסון, הוא פורש לפנינו יריעה שלמה של השקפת עולמו ומפעל חייו. הוא עושה את זאת כבדרך אגב, ובינתיים אנחנו מקבלים אריחים לבנין שלם. אריחים כאלה של משנות, של תורות, של פרקי חיים, הם סיכומים מצויינים של האיש אשר בו ידובר; סיכומים העתידים לשמש רבים ושונים.

הענינים שמשה קול כתב עליהם, הם מקור; הם בעצמם היסטוריה. מפני שהוא עצמו מקור היסטורי, וגם ספריו הם מקור היסטורי. אבל בשביל ההיסטוריונים שיבואו, עתידים הללו להיות מקורות-שאיבה אמיתיים. אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של הישוב בלי לקרוא את הספרים של קול. קודם כל, משום שיש שם חוויות ונסיונות אישיים, שרק הוא יכול היה לדעת אותם. ואחת היא, אם אלה הם קווים ביוגרפיים או יחסים ואירועים אישיים שונים של האדם המתואר, או תכונות, וכיוצא באלה. הספרים ישמשו חומר להיסטוריון או למונוגרפיסט, אשר ירצה לכתוב מונוגרפיה על אישיות או תקופה מסויימת. וביחוד, על התקופות הבוערות האלה. בהם יצטרך להסתייע מתוך הכרה שהם מגישים לו חומר-עזר רב, אבני-מסד ואבני-בנין.

קול מתמודד בספריו עם מורי-דעות שלו בטאקט. יש אנשים שכשהם אוהבים את מישהו, אינם מוכנים לספר על תכונות השליליות. סוף סוף, אדם הוא בשר-ודם, ולכל אחד יש גם צללים. אפילו על משה רבנו היו תלונות על דברים שבינו לבינה… קול מבליע בתיאורו את הצדדים השליליים, מתוך רוב חיבה; כדרך שאבא אוהב את הבן שלו ואיננו מספר עליו, אלא חושב על כך לפעמים בחדרי חדרים, בינו לבין עצמו.

וגם זה אפשר לדרוש לשבח. מפני שקול אינו מתכוון לתת מונוגראפיה על כל אחד ואחד, שצריכה להכיל את כל הדברים ואת כל פרטי החיים, מן העריסה ועד הקבר; הוא רוצה לתת מין תמצית ולצייר דמות כפי שראה וכפי שהיא נבלעה בנפשו.

                                                                                    ***

קיצורו של דבר: לדעתי, שלושת הספרים האלה, הם מתנה טובה לציבור. הם נקראים בעונג ומאלפים את הקורא. ברצוני להעיר למחבר, שהוא חייב לחבר “מפתח” לספרים ולצרפו לכל מי ששלח ספר. ה“מפתח” הוא צורך חיוני. אם אני רוצה, למשל, לדעת מה כתבת על מישהו, עלי לעיין ב“מפתח”. ואתה הלא מזכיר אנשים רבים. ספרים כאלה בלי “מפתח” – תועלתם פחותה; המחבר מפסיד והמעיין מפסיד. אני כבר מזמין “מפתח” כזה. מפני שעכשיו אני עדיין זוכר מה שקראתי בספרים, אבל אחר כך אשכח. ולכן כדאית הטירחה הקטנה.

ידידי קול, הרבית לעשות! אני שמח, שאתה כעסקן ביצעת את החלק הזה, המסיר מעליך את הנימה הטראגית של אמנויות אחרות וגם של אמנות העסקנות, ולובש גלימה של עליזות ושל אופטימיזם, ואני מקווה, שילווך הרבה זמן.

¹

בעונג מיוחד באתי לכאן. חיבה יתרה נודעת ממני לתימנים מיום שהכרתי אותם. בפתח-תקוה עבדתי עם תימנים בפרדסים בכיבוש העבודה. ובשנת תרפ"ח גרתי ברחובות בשכונת שעריים אצל סעדיה, יהודי תלמיד חכם. בשכונה זו שהה עמי זמן מה בחדר דב סדן, ושנינו תרגמנו שם את ספרו של מאכס נורדאו “פרדוכסים”. אותה תקופה למדתי להוקיר את התימנים ועמדתי קצת על טיבם. מכאן ואילך כרותה ברית חשאית ביני לביניהם, ואני קורא בשקידה כל מה שמתפרסם בדפוס על התימנים ועל ידי התימנים. והטובים שבידידי הם תימנים. אכן, יש מה ללמוד ויש מה להכיר. והספר, שלכבודו התכנסנו, מעיד על כך עשות רבת-משמעות. אולם תחילה ברצוני לעמוד על ענין ידיעת העם.

היוונים, שהיו יהירים אמרו באמצעות אפלטון: דע את עצמך! היהודים, שהיו ענוותנים יותר, אמרו: דע את ה' אלוהיך. וירמיהו אמר: כי בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוֹע אותי. דעת אלוהים קודמת לדעת עצמך. האדם חייב ללמוד חכמה, כדי להכיר את בוראו. ידיעת עצמו היא אמצעי ולא מטרה. מטעם זה לא היה החוש של כתיבת היסטוריה מפותח אצלנו. אחרי התנ"ך, שבו מסוּפרים קורותינו ברב או במעט, אין לנו כמעט ספר היסטורי מסורתי. ומה שהיה הלך לאיבוד ונשאר בתרגום. כגון ספר החשמונאים, מלחמות היהודים ליוספוס פלאוויוס. בדרך מקרה בלבד כתב ושייר מישהו זכרונות, או מסעות, או קורותיה של תקופה. בתלמוד ובמדרשים משתרבבת האגדה לתוך כל סיפור ומטשטשת את האמינוּת.

ערפל זה אופף את תולדותינו בכל העולם, וכמובן גם בתימן. אין כל ידיעה היסטורית מוסמכת אימתי הגיעו יהודים לתימן, וכשאין עובדות באה האגדה ומייחסת את ראשית התישבותם של יהודים בתימן למלכת שבא או לגלות עשרת השבטים.

ברם, בדורות האחרונים חזר אלינו החוש לכתיבת ההיסטוריה, לידיעת עצמנו. אולם החוש הזה לא היה שלם. הוא היטעה אותנו מחמת צרוּת האופק. לפני עלותי ארצה, הייתי בטוח – ולא רק אני – שההיסטוריה של עם ישראל בגולה בדורות האחרונים מצטמצמת באירופה ובא"י. יוֹהרא היתה בנו להאמין שיהדות אשכנז היא הכל, ואילו יהדות תימן ויהדות ספרד טפלות לה, כמין סרח העודף. המפה היהודית העולמית היתה קטועה, מפני שנשמטו ממנה חוליות שלמות, ולכן היתה תמונת-העולם היהודית פגומה. כאן בארץ באה המפה על תיקונה. נשתבצה אבן-מילואים יקרה בנזרנו הלאומי, הלא היא יהדות תימן המרהיבה, וכך נעשתה המרכבה שלמה. הכרת עצמנו נתגוונה, נתעשרה ונתעמקה. ואמנם, יהדות תימן, שנראתה עניה, דוויה וסכופה מבחוץ, היתה והנה עתירת נכסים מבפנים. גנזי גנזים נתגלו בה, גנזי תורה ומדרש ולשון, וחזונות גאולה, מחול ושירה, שפע פולקלור, ופרחי מחקר. הוברר, ששבט יהודי זה, שנקלע לארץ נידחת פראית-למחצה, שמר על טהרת גזעו, על מסורתו ואמוּנתוֹ, ועמד בכל הנסיונות הנוראים שנתנסה בהם. לאגדת ראשיתו נצטרפה אגדת עליתו על “מרבד הקסמים”. עליה, ששום שבט בישראל לא זכה לכינוי כזה. גולה וגאולה נשקו אהדדי. וכוחות רעננים צמחו ועלו מתוכה, שהתערו בארץ וממלאים כהונות ותפקידים ראשונים במעלה. יהדות תימן נתלבלבה.

הספר “יהדות תימן” בעריכת ישראל ישעיהו ויוסף טובי מלא דעת ומידע מזן אל זן. העיונים שבו מעמידים אותנו על תולדותיהם של יהודי תימן, על יחסם של השכנים אליהם, על נתיב היסורין שלהם, על שירת הקודש וזימרת-החול, על מנהגיהם ותפילותיהם, על השליחויות לתימן, על הפולמוסאות והמריבות, על ההשפעות שחדרו אליהם מקהילות אחרות, על סופרים וספרים, על לבטי העליה, ועל כל מה שגולה גדולה ומיוחסת זו עשתה וסבלה במשך למעלה מאלפיים שנה, עד שבאה לא"י. הספר ממחיש שני דברים: ראשית, חשיבותה ההיסטורית, התרבותית והאקטואלית של יהדות תימן, גילוי מקוריותה וכוח יצירתה; ושנית, הוא מעיד על מציאותם של סופרים וחוקרים תימניים, מלאי רוח, העומדים ברשות עצמם וחותרים להכרת עצמם ולהכנסת שבטם לתוך היכל היהדות כולו. בקראנו את המאמרים והמחקרים, המתארים לא רק את אורח חייה של יהדות תימן, אלא גם את אופי הסביבה, שבה היתה שרויה ואת תנאי חייה ויצירתה, אנו מתמלאים התלהבות ותמהון מול פני שני חזיונות מופלאים: חזיון א‘: המסתורין שבקיומו של שבט זה, רזי יניקתו וצמיחתו בתוך השממון והסבל של שעבוד מלכויות. וחזיון ב’: דמיוּת ההוויה הרוחנית של יהודי תימן לזו של היהדות האשכנזית. הבדלים חיצוניים קטנים מבדילים ביניהן, אבל לתוכו של דבר, נשמה אחת פועמת בהן ורוח אחת מחיה אותן. גורל אחד נחתך להן ונס גאולה אחד קיבצן לארץ ישראל.

הספר הזה הוא תרומה חשובה ביותר לדעת עצמנו, לתודעת האומה כולה, להבנת סוד קיומה של יהדות שהיתה שרויה בקרן זוית ונצטרפה לדרך המלך של מדינת ישראל.

ואי אפשר שלא לציין גם את העריכה הטובה, הבנין האדריכלי הנאה, ההקדמה התמציתית וההידור הרב של הספר. ברוך טעמם של העורכים!

ולבסוף ברצוני להביא לפניכם שני נוטריקונים של יהדות תימן. מפי בחור חריף ושוֹבב שמעתי פעם אמירה זו: מפני מה היהודים התימנים צנומים ורזים? מפני שמצבם בתימן היה קשה והם שתו תה ואכלו מן, כפי שנרמז בשם: תימן.

זו על דרך בדיחות הדעת. אבל יש לי נוטריקון אחר של כובד-ראש, והוא: ראשי תיבות של תימן הם: תפארת יהדות מסורתית נאמנה. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל ששמר עדת-יהודים מפוארת זו. והסופר ועורכיו מפארים אותה ומייקרים את שמה.

¹

רבותי, הבימה הזאת של אגודת הסופרים העברים בישראל, שאליה הוזמנתם קרויה בשם “בימת הספר”. כלומר, זוהי בימה, שמעליה מעריכים ספר חדש שיוצא לאור, או חוגגים יובלו של סופר, או דנים באחת מן הבעיות הספרותיות העומדות על הפרק. גם הערב התכנסנו, כדי להעריך קובץ, היינו, ספר חדש שהופיע בימים אלה. אולם ברצוני לומר בפתח הערב הזה, שאני פותח את המסיבה הזאת בהרגשה מיוחדת, שלא ידעתיה בערבי-בימה אחרים. כי יש ייחוד לערב הזה, ויש ייחוד לספר הנדון, יש ייחוד למחבר הספר, ללשון הספר ולשבט היהודי שממנו יצאה משפחת באאזוב בגרוזיה. ואני מוסיף עוד ייחוד: סופרי ישראל מבטאים בערב זה את הזדהותם עם יהדות גרוזיה.

משעתה שצורפתי לועד הציבורי להנצחת זכרם של בני משפחת באאזוב, צללתי קצת לסוגיה זו, ששמה יהדות גרוזיה. קראתי מה שיצא לאור בעברית על יהדות זו ושמעתי בשתי ישיבות דברים חשובים עליה, אף חזרתי וקראתי את הערכים באנציקלופדיות על נושא זה, ונוכחתי לדעת דבר מפורסם שאינו צריך עוד ראיה: עד כמה חשוב הקיבוץ היהודי הזה, ששכן אלפי שנים באיזור הדרומי-מערבי של קאווקאז, ועד כמה אין אנו יודעים עליו הרבה.

גם יהירות וגם תמימות היתה בנו, ביהדות האשכנזית, שלא ראתה את כל המפה של יהדות העולם, באופן שחלקים נכבדים ממנה נתעלמו מן העין ומן הלב. עד לראשית המאה העשרים היתה יהדות תימן, מארוקו, בוכרה, גרוזיה ועוד, ענין לכמה חוקרים, אבל לא היו קיימות בתודעה החיה של האומה כולה קיום שלם, פועל ונפעל. לאט לאט נוכחנו לדעת מה גדולה היתה הטעות. המפה היהודית גדולה הרבה יותר. שנים-עשר השבטים, שהיו קיימים בראשיתה של האומה, קיימים גם היום, וכל אחד מהם חשוב לעצמו והוא חוליה בשלשלת-הזהב. יש להדגיש, שסופרים עברים לא השלימו עם ניתוק השבטים והלכו לארצות רחוקות ונידחות כדי לבקש את אחיהם שם. דיינו להזכיר בדורות האחרונים את אלעזר הלוי, פרופ' יוסף הלוי, נחום סלושץ, יעקב ספיר, וביחוד את צבי כשדאי, שחקר את יהדות גרוזיה. אולם זה כטיפה מן הים. יהדות גרוזיה היא שבט מופלא ותוסס, ששכינת ישראל שרתה עליו קרוב לשלושת אלפים שנה. גולת גרוזיה היא, אולי, הוותיקה שבגלויות, ולכן נס קיומה גדול מנס קיומן של יהדויות אחרות. על שבט זה בארץ רחוקה ונידחת עברו כמעט כל הזרמים הרוחניים שעברו על יהדות אירופה והשפיעו עליו ועיצבו את צלמו היהודי המובהק. ביחוד השפיעה עליו תנועת התחיה, הציונות. הכיסופים המשיחיים שהיו מהבהבים ביהדות זו כל הימים, נדלקו באש-קודש עם בוא הבשורה הציונית על שיבת-ציון ועל ישוב הארץ מחדש. עכשיו אנחנו יודעים שהפניה הגדולה והמרעישה של שמונה-עשרה משפחות יהודיות בגרוזיה אל “הוועדה לזכויות האדם” של או“ם באוגוסט 1969, שהגיעה לתעודתה אחרי גלגולים רבים – היתה כעין התפרצות של געש ציוני, שחלחל בסתר ובגלוי. היא השמיעה באזני העולם כולו את תביעתה הזועקת והנחרצת להרשות עליתו של כל יהודי בגרוזיה, הרוצה לעלות לישראל. אנו זוכרים איזה רטט עבר אז בלב כולנו, בשעה שהגב' גולדה מאיר, שהיתה אז ראש הממשלה, קראה את המכתב הזה בכנסת. ואמנם קריאה נועזת זו של ח”י משפחות, שהיה בה משום קידוש השם, לא היתה לשוא. חלק גדול לה בפתיחת השער לעליה. כמחצית של יהודי גרוזיה עלו לישראל. והם בארץ, והולכים ומשתרשים בכל ענפי העבודה והחיים. אבל עלינו להקדיש יתר תשומת לב ומאמצים ומחשבה לקליטתו של שבט נפלא זה, שאיחר לבוא, ולא באשמתו. לפי כל הסימנים עתיד הוא לתפוס מקום חשוב בחיי העבודה וגם בספרות. ספרו של נתן אליהשווילי על “היהודים בגרוזיה ובא”י", שיצא לא מזמן לאור, הופעתו המיטי אורית של דב גאפונוב, שתרגם תרגום עברי קלאסי את האפס הלאומי של גרוזיה “עוטה עור הנמר”, וכן כתבי יד שלא הופיעו עדיין וכוחות אינטלקטואליים המתגבשים והולכים בישראל מקרב שבט זה – רק מרמזים על האפשרויות הממשיות והפוטנציאליות הגנוזות בו.

על כן אני רואה ביזמתה של הגב' גולדה מאיר, שיצרה את הוועדה להנצחת דוד והרצל באאזוב, אמצעי גדול ורב-ברכה להיכרות הדדית, להתקרבות ולליכוד עדות שונות לעם אחד. גם פגישה זו צריכה להיות התחלה למעשים נוספים ותרומה להשגת המטרה המבוקשת.

רבותי, בפעם הראשונה בימי חיי, אני משתתף אקטיבית במסיבה לכבוד ספר, שלא קראתיו, שלא יכולתי לקראו, הואיל ונכתב בשפה הגרוזינית, שאינני נזקק לה. שם הקובץ “דוד והרצל באאזוב”, ולפי תוכן הענינים, הכתוב גם עברית, אני למד, שזהו קובץ עשיר, מקיף ורב-משתתפים ונושאים, הממצים לא רק את חיי משפחת באאזוב ופעילותה הציונית המסועפת, אלא באנתולוגיה זו מסופרות תולדותיה של יהדות גרוזיה, הווייתה הציבורית והרוחנית, חייה הכלכליים, מפלגותיה, השתתפותה בקונגרסים הציוניים, פגישותיה עם יהודים אשכנזים, שאיפתה הלוהטת לציון, מאבקיה המדיניים, ועלייתה לישראל. גם המדור הספרותי הטהור תופס בה מקום חשוב, במקור הגרוזיני ובתרגום מן הספרות העברית. ראוי לציין, שדווקא הענף העיוני ביותר של החסידות, חב"ד, הוא שנקלט ביהדות גרוזיה ושמר עליה מפני טמיעה והתפוררות.

על קובץ זה ועל יהדות זו ידובר במסיבה זו.