לשאלת האיחוד / יוסף אהרונוביץ'

אני חושב על אחוד בלי תנאים. מכיר אני את הענין מזמן והחלטתי על זה אחרי מחשבה של חדשים.

האחוד הוא עכשיו שאלת חיים – החיים של הציונות. מנהיגי “אחדות העבודה” קוראים לנו כדי להציל את הציונות. רואים הם את כל המסורת של תנועת הפועלים בארץ-ישראל בסכנה ורוצים להצילה אל-ידי האחוד.

אני רחוק מהפרזה הסוציאליסטית, אבל כשאני שואל את עצמי מה בשבילי חשוב: אם ההתנגדות לפרזות הכתובות בפרוגרמה של אחדות העבודה, או הצלת התנועה ההולכת לאבוד, הנמצאת עכשיו בדמורליזציה של שתי מפלגות? אז אני עונה: יותר חשוב להציל את התנועה.

כשמדברים.על התקוות שיש לאחוד, אפשר לעשות אותן ללא כלום. אפשר להגיד שזו היא רק אילוזיה שלא תתן כלום. ואז אני אומר: ודאי, צריך שיהיה תוכן לאחוד הזה, אבל אם נשיג היות הצלה מהדמורליזציה שישנה – בשבילי אני השגתי הרבה מאד. אנו דנים על המצב השבור והרצוץ בהנהלה הכלכלית שבהסתדרות. אם נהיה ישרים, נצטרך להודות שאנו איננו יותר טובים מהאחרים, האנשים שלנו עשו אותם הדברים, אלא שאנחנו התפכחנו יותר מהר ויצאנו בבקורת. אך איזה ערך יש לבקורת הזאת? מה היא פועלת? היא לא תוכל להשפיע, מפני שנותנים לזה צבע פוליטי-מפלגתי. אין אמון.

(במועצת “הפועל הצעיר”, תרפ"ז)

                                 *

אני שייך לאותם המעטים שהם מוכנים לאחוד בלי תנאי. לי יש כמה וכמה טעמים שליליים הנובעים מהערכת המצב הקיים של פרוד, וכמה תקוות לדברים חיוביים חשובים שיבואו כתוצאת האחוד, שהם שקולים אצלי כיום נגד כל פרוגרמה כתובה, בשעה שאיני רואה בה סכנה למעשה. אותי מעניין רק המעשה, ואני מודה שלמלחמת המעמדות של א"ה למעשה, כפי שהיא מתגלה, אין לי מה להתנגד. זוהי מלחמה שאנחנו כולנו שותפים לה. אולם כצנלסון אומר שהוא אינו רוצה להתכחש למציאות, ואף אני אינני רוצה להתכחש לה. אבל כיצד אני תופס את המציאות? אני אומר שבמציאות אין הסתדרות הפועלים נלחמת מלחמת מעמדות, כי אם משתמשת בכל מיני אמצעים ודרכים כדי להמנע ממלחמה זו, אשר אין לה מקום בבניננו. ואם ככה – למה לנו פרוגרמה של מלחמת מעמדות, שאין מגשימים ואין להגשים אותה בפועל? הלא זאת היא פרוגרמה נגד המציאות. ולכן, אם גם מלחמת מעמדות במובן שלכם איננה מתנגדת לאינטרסים של העם ואיננה מלחמת מעמדות במובן הרגיל של המושג הזה, הרי נכונה היא דרישת “הפועל הצעיר” לא להכניס את הפרינציפ הזה לגמרי. צבור הפועלים שלנו איננו מעמד ותנועתנו מתכוונת לא לאינטרסים של מעמד, אלא של העם כולו. עלינו לא לשכוח גם איך אנו תופשים את המציאות בארץ-ישראל לעתיד. ביסוד כל עבודתנו מונחת התפיסה שעתידה של הארץ הזאת איננו קפיטליסטי. אין בה מכרות מתכת, ואוצרות של חמרים גלמיים וכל אותם הגורמים המהווים התפתחות קפיטליסטית, כי אם רק אפשרות להתפתחות עובד האדמה, אשר ישבע לחם מעבודתו הוא. אם להשתמש בדברי וילקנסקי, צריך להגיד שהארץ תתן להם לעובד, אבל לא רנטה לקפיטליסט. בארצנו יבנה ישוב עובד שבקושי יספק את צרכיו, ואין פה מקום להקמת מעמד שישנא את השני.

נגד הבסוס של בן-גוריון, ששלושת היסודות שצויינו על ידיו מוכיחים כי אנחנו הננו מעמד, יש להביא בתור דוגמה את התנועה הציונית. אנו כולנו מתנגדים לכנות את התנועה הציונית בשם מפלגה. אנו אומרים שהתנועה הציונית זהו העם העברי, ולא חשוב אם הרוב הגדול של העם איננו תופש עוד את הערך היהדותי העיקרי שהציונות מגינה עליו. הנה הציונות עוסקת בארגון, בהטבת מצבו של העם, או ביצירת מצב חדש בתוך העם, ויש לה שאיפה לשלטון, לאמור להשליט את האידיאה שלה על כל העם, ושלושת הסימנים האלה אינם עושים אותה בכל זאת למפלגה ולא למעמד. ואותה תפיסה ממש אנו מעבירים על תנועת העבודה ואומרים: הרצון שלנו להשליט את האידיאה של העבודה על כל העם – אינו מציין אותנו כמעמד, כי אם כנושא האידיאה העיקרית של הציונות והיהדות בשביל כל העם.

(מזכרון דברים של ישיבת הועדות לעניני האחוד של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, תרפ"ח)