חברים,

אצל חברים שונים במפלגתנו הוכר הצורך האוביקטיבי באחוד המפלגות והקבוצים השונים, הקרובים ביניהם במדה ידועה, למפלגה אחת, לכוח מרוכז אחד פועל בציונות ובבנין הארץ. בהתאם לצורך זה העמדנו על סדר היום שלנו שתי שאלות:

א) התלכדות הרצון הסוביקטיבי של כל חברי המפלגה והגברתו לפי מדת הצורך האוביקטיבי.

ב) יצירת פלטפורמה כזו, של מפלגה וקבוץ אשר יתן את ידו למפלגה המאוחדת, ימצא בעיקריה – אחרי ויתורים שונים מצדו – ספוק משהו לעיקריו ולמסורת שלו.

אמנם ההחלטה שלכם, לפי שפורסמה בעתוננו גליון 14/15, שונה בצורתה מכפי שאני מנסחה כאן, ואולם התוכן אחד הוא, ככה, על-כל-פנים, הבינותי אני את תוכן ההחלטה. אך אם קל היה לקבל החלטה ידועה, לנסח שאלות ולהעמידן על סדר היום, הנה לא קל יהיה למצוא להן פתרון. ומי יודע – אפשר שאחרי הרבה עמל והתאמצות יתברר שעדיין לא הוכשרה השעה לפתרון. על-כל-פנים צריך שיהיה ברור לנו, כי הצורך בלבד לא יהיה בו בכדי לעשות, כל עוד לא ילווה ע"י כל המעונינים בכך והשואפים לכך ברצון טוב ובכוונות ישרות.

וזוהי אמנם מטרת מכתבי אליכם.

המצב הרציני, שבו נמצאת עבודתנו בארץ ושהוליד את הצורך באחוד הכוחות, המכשולים והמעצורים הרבים המונחים על דרך האחוד הזה – כל אלה מחייבים אותנו להיות גלויי-לב עד קצה גבול היכולת ולכלכל את מעשינו בכוון כזה, שאם, חס ושלום, לא יביאו אותנו אל התכלית הנרצה – לא יקשו, לכל הפחות, על המצב ולא יעשוהו גרוע משהנהו עתה.

לשם כך יש צורך בראשית צעדינו להדגיש הדגשה יתירה למה אין אנו מתכוונים בקריאתנו לאחוד.

ואני מנסה למנות כאן לפחות מקצת מן הדברים שהקריאה לאחוד אינה צריכה להתכוון אליהם. מן המעט נלמד על השאר.

א) אין היא צריכה להתכוון ל“עשית רכוש” מפלגתי. יש כמה וכמה דרכים כשרות בכל ימות השנה לתעמולה מפלגתית. ואולם כשמנהיגי איזו מפלגה מרימים את דגל האחוד ובאותה שעה הם מזמינים את הקהל להכנס למפלגתם, הרי אין זו קריאה לאחוד, כי אם השתמשות במרמה בסיסמאות פופולריות לשם “רווחים” מפלגתיים.

ב) אין היא צריכה להתכוון להפריד ולפלג שום צבור פועלים מאורגן וקיים בציונות. כל צבור מאורגן כזה בציונות, אם בצורת מפלגה, או באיזו צורה שהיא, העובד בארץ-ישראל, או לשם ארץ-ישראל, קיומו חשוב לנו, בין שאנו מסכימים לדעותיו ובין שאנו מתנגדים להן. אנו רשאים להלחם בדעותיו, אנו רשאים גם לשאוף לכך שיקבל את דעותינו ויתמזג בתוכנו, אבל אין אנו רשאים לעשות מעשים כדי להזיק לו ולפוררו, כי כל התפוררות ממין זה מחלישה גם אותנו ומזיקה לציונות בכללה. מבחינה זו אביט כעל ונדלים על אלה שיקבלו עליהם תעודה לפורר את “הפועל הצעיר” בארץ, או את ה“התאחדות” בחוץ-לארץ, ומובן מאליו שונדלים יהיו בעיני גם אלה – אם ימצאו בתוכנו כאלה – שיראו לפניהם תעודה לפורר את “אחדות העבודה” בארץ-ישראל, או את “פועלי-ציון” בחוץ-לארץ.

ג) אין קריאה זו צריכה להתכוון ליצירת עוד מפלגה נוספת על הקיימות ולהגדלת שטח החכוכים הגדול למדי בלאו הכי. אחוד מפלגות ידועות פירושו – אחוד מאה אחוזים מכל אחת מהן למפלגה אחת, אחוד כזה, שהמפלגה המאוחדת תבלע לגמרי את הגופים שנכנסו לתוכה ולא תשאיר להם שום מקום לקיום נפרד. רק אחוד כזה נובע מתוך הצורך האמתי של מצב צבור הפועלים בארץ כיום, לאמור – אחוד המפסיק לגמרי את השנאה והפרוד ואי האמון ההדדי, השוררים כיום בהסתדרות והורסים את כל עבודתנו, אחוד המביא להתלכדות כל הכוחות הנפרדים והחלשים, כל אחד כשלעצמו, לכוח אחד גדול וחזק. כל שאר מיני האחוד שהדם מגיע לאזני, כמו: “אחוד חלקים חשובים”, “אחוד היסודות הסוציאליים”, “אחוד הטובים עם הטובים” וכו' וכו' – כל אלה אינם דרכים לאחוד, כי אם לפרוד, ושומר נפשו ונפש עבודתנו בארץ ירחק מהם.

אם מי שהוא רוצה לנסות את כוחו להפריד איזו מפלגה לחלקיה ולהחלישה ע"י כך, יהיה לו אומץ הלב לעשות את המעשה הזה בגלוי ולשמה, ולא תחת המסוה של אחוד ולשם אחוד. כשאני לעצמי חיה בלבי ההכרה בצורך האחוד במדה כזאת, שאהיה מוכן לעשות הרבה ויתורים לשמו, ואולם על חובתי האנושית האלמנטרית לא אוותר. וחובתי זו אומרת לי, שאם יקום איזה כוח מסכסך גדול ויצליח להכניס ערבוביה ופרוד בתוך המפלגה שאני שייך לה, עלי לתמוך באותו החלק שהוא נשאר נאמן לדגלו. מאמין אנכי שינני היחידי בהכרת חובתי זו. ובאותה מדה שאני מודד את עצמי ואת חברי, עלי למדוד גם את האחרים, ומה שלא הייתי רוצה שאחרים יעשו לי, אסור לי לרצות לעשות את זה לאחרים.

ד) אין הקריאה לאחוד צריכה לשמש סיסמה לשם “רווחים” בעסקי בחירות. וידעתי, אמנם, כי על פסוק זה האחרון יש מקום לתפוס אותי בחשדנות יתירה ולהגיד: ראה, אתה לוקח מטבע גדול כרעיון האחוד ופורט אותו לפרוטות קטנות. אך עובדה היא שהתעורר עתה בלבי חשדים כאלה ואיני רוצה להעלימם. אילו עלתה על הפרק שאלת האחוד אחרי הועידה הכללית של ההסתדרות, לא הייתי מדבר בזה. ואולם השאלה העמדה ארבעה חדשים לפני הועידה הכללית – זמן מספיק, בכדי להשתמש בסיסמת האחוד ולנצור פרודים על פרודים ו“בלוקים” על “בלוקים” ולעשות “עסקים” מפלגתיים “מזהירים”. ואם עסקים מוצלחים כאלה יעשו מסביבנו, אל נא ניגרר אנחנו אחריהם.

אין אני אומר שהמפלגה לא תעסוק בבחירות ולא תשתדל להגביר את כוחה בהסתדרות, ואולם בתור אמצעי לכך אל תשמש לה הסיסמה של אחוד, כי מלחמת בחירות תחת דגל של אחוד, זהו “זיון לשם שלום”, ויחסנו השלילי לשלום כזה, הבא מתוך זיון, אינו דורש, כמדומה, הסברה יתירה. בכלל צריך לזכור שרעיון האחוד הוא אחד הדברים העדינים ביותר, שהטפול בהם דורש ידיים רכות: כשם שאהבה גובלת עם שנאה, ככה גובל האחוד עם פרוד, ודרושה זהירות יתירה שלא להגיע לההפך מהמבוקש. חברי מפלגתנו, שטעמו כבר פעם את טעם האחוד בארץ-ישראל ואת תוצאותיו, צריכים בודאי להיות זהירים.

בב"ח

יוסף אהרנוביץ

שבט, תרפ"ה

לשאלת האיחוד / יוסף אהרונוביץ'

אני חושב על אחוד בלי תנאים. מכיר אני את הענין מזמן והחלטתי על זה אחרי מחשבה של חדשים.

האחוד הוא עכשיו שאלת חיים – החיים של הציונות. מנהיגי “אחדות העבודה” קוראים לנו כדי להציל את הציונות. רואים הם את כל המסורת של תנועת הפועלים בארץ-ישראל בסכנה ורוצים להצילה אל-ידי האחוד.

אני רחוק מהפרזה הסוציאליסטית, אבל כשאני שואל את עצמי מה בשבילי חשוב: אם ההתנגדות לפרזות הכתובות בפרוגרמה של אחדות העבודה, או הצלת התנועה ההולכת לאבוד, הנמצאת עכשיו בדמורליזציה של שתי מפלגות? אז אני עונה: יותר חשוב להציל את התנועה.

כשמדברים.על התקוות שיש לאחוד, אפשר לעשות אותן ללא כלום. אפשר להגיד שזו היא רק אילוזיה שלא תתן כלום. ואז אני אומר: ודאי, צריך שיהיה תוכן לאחוד הזה, אבל אם נשיג היות הצלה מהדמורליזציה שישנה – בשבילי אני השגתי הרבה מאד. אנו דנים על המצב השבור והרצוץ בהנהלה הכלכלית שבהסתדרות. אם נהיה ישרים, נצטרך להודות שאנו איננו יותר טובים מהאחרים, האנשים שלנו עשו אותם הדברים, אלא שאנחנו התפכחנו יותר מהר ויצאנו בבקורת. אך איזה ערך יש לבקורת הזאת? מה היא פועלת? היא לא תוכל להשפיע, מפני שנותנים לזה צבע פוליטי-מפלגתי. אין אמון.

(במועצת “הפועל הצעיר”, תרפ"ז)

                                 *

אני שייך לאותם המעטים שהם מוכנים לאחוד בלי תנאי. לי יש כמה וכמה טעמים שליליים הנובעים מהערכת המצב הקיים של פרוד, וכמה תקוות לדברים חיוביים חשובים שיבואו כתוצאת האחוד, שהם שקולים אצלי כיום נגד כל פרוגרמה כתובה, בשעה שאיני רואה בה סכנה למעשה. אותי מעניין רק המעשה, ואני מודה שלמלחמת המעמדות של א"ה למעשה, כפי שהיא מתגלה, אין לי מה להתנגד. זוהי מלחמה שאנחנו כולנו שותפים לה. אולם כצנלסון אומר שהוא אינו רוצה להתכחש למציאות, ואף אני אינני רוצה להתכחש לה. אבל כיצד אני תופס את המציאות? אני אומר שבמציאות אין הסתדרות הפועלים נלחמת מלחמת מעמדות, כי אם משתמשת בכל מיני אמצעים ודרכים כדי להמנע ממלחמה זו, אשר אין לה מקום בבניננו. ואם ככה – למה לנו פרוגרמה של מלחמת מעמדות, שאין מגשימים ואין להגשים אותה בפועל? הלא זאת היא פרוגרמה נגד המציאות. ולכן, אם גם מלחמת מעמדות במובן שלכם איננה מתנגדת לאינטרסים של העם ואיננה מלחמת מעמדות במובן הרגיל של המושג הזה, הרי נכונה היא דרישת “הפועל הצעיר” לא להכניס את הפרינציפ הזה לגמרי. צבור הפועלים שלנו איננו מעמד ותנועתנו מתכוונת לא לאינטרסים של מעמד, אלא של העם כולו. עלינו לא לשכוח גם איך אנו תופשים את המציאות בארץ-ישראל לעתיד. ביסוד כל עבודתנו מונחת התפיסה שעתידה של הארץ הזאת איננו קפיטליסטי. אין בה מכרות מתכת, ואוצרות של חמרים גלמיים וכל אותם הגורמים המהווים התפתחות קפיטליסטית, כי אם רק אפשרות להתפתחות עובד האדמה, אשר ישבע לחם מעבודתו הוא. אם להשתמש בדברי וילקנסקי, צריך להגיד שהארץ תתן להם לעובד, אבל לא רנטה לקפיטליסט. בארצנו יבנה ישוב עובד שבקושי יספק את צרכיו, ואין פה מקום להקמת מעמד שישנא את השני.

נגד הבסוס של בן-גוריון, ששלושת היסודות שצויינו על ידיו מוכיחים כי אנחנו הננו מעמד, יש להביא בתור דוגמה את התנועה הציונית. אנו כולנו מתנגדים לכנות את התנועה הציונית בשם מפלגה. אנו אומרים שהתנועה הציונית זהו העם העברי, ולא חשוב אם הרוב הגדול של העם איננו תופש עוד את הערך היהדותי העיקרי שהציונות מגינה עליו. הנה הציונות עוסקת בארגון, בהטבת מצבו של העם, או ביצירת מצב חדש בתוך העם, ויש לה שאיפה לשלטון, לאמור להשליט את האידיאה שלה על כל העם, ושלושת הסימנים האלה אינם עושים אותה בכל זאת למפלגה ולא למעמד. ואותה תפיסה ממש אנו מעבירים על תנועת העבודה ואומרים: הרצון שלנו להשליט את האידיאה של העבודה על כל העם – אינו מציין אותנו כמעמד, כי אם כנושא האידיאה העיקרית של הציונות והיהדות בשביל כל העם.

(מזכרון דברים של ישיבת הועדות לעניני האחוד של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, תרפ"ח)

ותיקי החברים מרבים להזכיר בגעגועים את הימים הראשונים של “הפועל-הצעיר”. ואודה על האמת: אני כופר בעצם ההנחה ש“הימים הראשונים היו טובים מאלה”. נראה שבלא יודעים יש לגעגועים ממין זה מקור סוביקטיבי לגמרי: אני והח' ט., שעלינו בזמן אחד על הבמה בארץ-ישראל, יש לנו בודאי יסוד להתגעגע על אותם הימים, כי היינו אז צעירים בעשרים וארבע שנים. רק זהו המקור האמיתי לגעגועים ולא אחר. האנשים יוצרים לגנדה על העבר – על עברם הם – והם מתגעגעים עליו, אבל המפעל, ההיסטוריה, אינם מתגעגעים על העבר. בכלל, כל מפעל חשוב בהיסטוריה מתחיל בלגנדה על אידיליה, על גן-עדן, אך אם יש למפעל המשך, אם הוא אינו נדון להשאר לגנדה בלבד, הרי נתלית תיכף על פתחי גן העדן החרב המתהפכת – ומתחילה היסטוריה פרוזאית של מלחמת קיום והתפתחות. חובבים משתעשעים בלגנדה של העבר. גם האלהים, כנראה, אוהבים אותה: “כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני” – אבל ההיסטוריה יודעת ומחשיבה דוקא את ישראל זה, שנלחם.וכבש ארץ ויצר תרבות, ולא את “נער ישראל” הפרא אשר במדבר.

“הפועל הצעיר”, באותן השנים שבהן התחילו ותיקיו להתלונן על טשטוש “הפועל הצעיר שמלפנים, היה חשוב יותר מ”הפועל הצעיר" שמלפנים, כי הוא למד ורכש לו נסיון ועשה ונתן הרבה יותר מזה שמלפנים. בראשית דרכנו היינו מגששים במעשינו ומגמגמים בבטויינו והיה בזה בודאי משום חן של מתחילים, אבל חן של מתחילים לא ישוב עוד לתנועה ואין כל צורך שישוב. לעומת זה יש צורך בהתחדשות התנועה על-ידי זרם בלתי פוסק של כוחות צעירים, אשר יביאו אתם את החום ואת אש הנוער וגם את האילוזיות של נוער, כי בזה יכניסו זרם של דם חדש ולא יתנו לתנועה להתישן ולהקפא.

והדבר שאנו באים לעשות עתה אף הוא אינו דבר שבשירה, אלא דבר פרוזאי, פשוט – דבר הנובע מתוך הכרח התפתחות התנועה. בראשית תנועתנו לא ידענו את דרכנו ולא ידענו גם מה קשה היא דרך זאת. במדה שאנו משתרשים יותר בארץ בכמות ובאיכות, הולך ומתברר לפנינו יותר ויותר עד כמה רחוקים אנו עוד מהחוף המקווה ומה מרובים ועצומים הם המכשולים המונחים על דרכנו. בכדי שנוכל למלאות את התפקיד שההיסטוריה העמיסה על דורנו דרושים לנו כמה אמצעים, שלא כולם הם בידינו, אך יש כמה אמצעים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים רק ברצוננו, והאחד מהם, והראשי שבהם, הוא בודאי אחוד הכוחות לשם המפעל. אם אמיתית היא ההנחה המדעית שהגזע השמי מצטיין באינדיבידואליות יותר מכל שאר הגזעים ושהיהודים הם העם האינדיבידואלי ביותר בין כל עמי שם, הרי יכולה הנחה זו לשמש ביאור לאותה הופעה מוזרה של רבוי מפלגות וזרמים אצלנו יותר מאשר אצל כל אומה ולשון. ואם אצל עם היושב בארצו וחי חיים נורמליים אפשר, במקרים ידועים, לראות בהתפלגות למפלגות גם צד חיובי – הפראה והתקדמות תרבותית, הנה אצל עם כעמנו, הנלחם על רכישת כלים ראשונים לקיום לאומי – התפלגות זאת אינה אלא קללה. מתוך טעם זה נגשנו לאחוד של אותם הכוחות, שיש ביניהם קירבה והיכולים להדבר ולעבוד יחד.

עצם האחוד אינו מסתיים מחר בועידה הכללית, כי אם רק מתחיל. גם אותו האחוד של שתי המפלגות, המסתיים באמת מחר, טעון התמזגות, ולא בנקל יעלה בידינו לטשטש ולבטל הרגלים וסגנונות ויחסים של שנים. כל זה ידרוש הרבה התאמצות, טקט ורצון טוב. עלינו יהיה לשנן לעצמנו השכם והערב את המטרה העיקרית שבשלה בא האחוד, למען נצליח להחיש את גמר פרוצס ההתמזגות. אבל לא לזה התכוונתי באמרי שהאחוד רק מתחיל: כוונתי העיקרית – לאחוד אותם עשרות אלפי החברים שהם עומדים מחוץ למסגרת המפלגה המאוחדת ושעלינו לרכוש אותם, לאחדם ולקלטם בתוך המפלגה.

הנה שמענו מפי חבר תנועת גורדוניה, שתנועה צעירה זאת נותנת את ידה לאחוד, ואנו מברכים את בואה. אבל יש עוד תנועת נוער, גדולה ממנה בשנים, זוהי תנועת “השומר הצעיר”, אשר הצילה עשרות אלפים נערים ונערות משיני ההתבוללות והכניסה אותם לתוך התנועה העברית. תנועה זו, אם היא תזרום לתוך המפלגה המאוחדת, ברכה רבה בה, ועלינו לאמץ את כל הכוחות בכדי לרכוש את הנוער הזה למפלגה. ולא על-ידי סתם אגיטציה נרכוש אותו, אלא על-ידי כך שנסתגל להבין להלך רוחו של הנוער ונסגל את המפלגה להיות כבית-מקלט לו. בשביל כך עלינו לא רק לפתוח את הדלתות לרוחה ולקבלו בסבר פנים יפות, אלא גם להפחית קצת על הבמה את המספר של “שבעה יקירי קרתא”, המושבעים מקדמת דנא, ולמלא את מקומותיהם בכוחות חדשים, שלא עמדו אמנם על הר סיני, אבל יודעים את התורה כמונו. הדבר הזה לא בנקל יעשה: הוא יתקל בנגודים, מקצתם אידיאולוגיים ורובם נגודים שבהרגל, באמביציות ובכמה דברים תפלים, אשר בהם קשה לעתים להלחם יותר מאשר בנגודים אידיאולוגיים. אבל על כל אלה עלינו להתגבר, כי זהו צו השעה, לרכוש את התנועה הזאת למפלגה המאוחדת.

בארץ-ישראל נמצאים אלפי חברים – ביניהם רבים בעלי עבר מפלגתי ובעלי יכולת של פעולה – המתגנדרים בזה שהם עומדים מחוץ למפלגה: הם הנם בלתי מפלגתיים. מה פירוש הדבר הזה בארץ-ישראל? הרי בשמם מדברים ובשמם פועלים שליחי המפלגות בכל מקום שניתן לדבר, לפעול ולהשפיע. אלא שחברים אלה לא בחרו בשליחים, לא החליטו על הפעולות ולא שמו דברים בפי שליחיהם – והאמנם נוח להם שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים? האין לבם נוקפם על כך? ההתגנדרות הזאת באי-מפלגתיות צריכה, איפוא, לעבור מעולמנו. מי שענין לו בחיים פוליטיים – ובארץ-ישראל אי-אפשר שימצא פועל שאין לו ענין בכך – מוכרח להכנס לתוך מסגרת פוליטית. ועל כל חבר של המפלגה המאוחדת מוטל עתה תפקיד להיות פעיל ברכישת חברים למפלגה המאוחדת. אין כל סבה אוביקטיבית לכך, שבמפלגה המאוחדת יהיו פחות חברים מאשר בהסתדרות הכללית.

והעבודה הזאת לשם רכישת חברים צריכה להתחיל, קודם כל, כאן– באולם הזה. במשך כל זמן הויכוח על האחוד היו בתוכנו מתנגדים ומפקפקים, אבל יש פקפוק אחר ויותר חשוב: אם הדור שלנו לא ידע למלאות את תפקידו כראוי וליצור בסיס חזק לדורות הבאים, מי יודע אם הדורות הבאים ימצאו בשבילם בארץ זו איזה תפקיד שהוא למלא. מה הם כל הפקפוקים הקטנים האלה לעומת פקפוק מחריד זה? הרי אפילו אם יש שמץ של תקוה לתועלת באחוד, עלינו למהר לעשותו בלי כל פקפוקים. וכל החברים של “הפועל הצעיר” במאת אחוזיהם, בלי כל יוצא מן הכלל, צריכים להכנס לתוך המפלגה המאוחדת.

ובדברי בהתלהבות על המפלגה המאוחדת הגדולה, איני יכול להמנע מלהביע גם את חששי לאותו דבר שאיני רוצה בו ושעלינו יהיה בכוחות משותפים להשמר מפניו: כוונתי ל“עדר” של נפעלים ומונהגים. אני חושב לעצמי: אם בתוך “הפועל הצעיר”, שנתן כל כך הרבה חופש לדעת של החבר הפרטי ולקפריזה שלו, שהשתדל לשמור על עצמו משגרה ומפרזיולוגיה – אם בתוך “הפועל הצעיר” יכול היה לקרות שחברים שונים – ואני אחד מהם – יתחילו לשנוא את הבמה הצבורית, מה יכול לקרות במפלגה גדולה היוצאת לכבוש המונים? ומפני הטשטוש של הפרט, מפני התעשיה של “עדר” עלינו לשמור על עצמנו בכל כוחות נפשנו. כי עם כל הערך הגדול שאני נותן למפלגה גדולה, איני רוצה שיטושטש בה אף אדם אחד שיש לו צורת-מה משלו. מגמה זו, לשמור על האינדיבידואליות של הפרט בתוך המפלגה, איננה ניתנת להנסח בסעיפים של פרוגרמה כתובה, היא צריכה ללוות כל פעולה קטנה וגדולה, כל פרט ופרט מחיי יום יום של המפלגה.

את אחוד שתי המפלגות אנו מנמקים בזה, ששתיהן התרבו מעט מעט זו לזו עד שנעשו לאחת. ואולם בתוך המפלגה המאוחדת יתגלה מהר אחוד אחר. תתגלה סלקציה חדשה, יופיעו חברים משתי המפלגות, שהיו אמנם נפרדים לשתי מפלגות, אלא שמעולם לא היו נפרדים בדעות, ואם בכל זאת הצביעו זה נגד זה בהרבה מקרים, הרי זה היה לא מפני שדעותיהם הם היו מחולקות, כי אם מפני שדעות מפלגותיהם היו מחולקות. ההצבעה של מחר תהיה, איפוא, בהרבה מקרים צודקת יותר מההצבעה של אתמול.

ועוד מלים אחדות.

החברים העומדים על הבמה בהגדרת המעשה שהם עושים עתה, משתמשים הם לכך במונחים שונים: “מסיימים”, “מאחדים”, “מחדשים” וכו'. לכם, החברים החדשים הבאים עתה, אין צורך לחפש מונחים למעשיכם. אתם הנכם רק מתחילים, לכל הדעות, ועליכם להתחיל במפלגה המחודשת כמו שאנו התחלנו לפני חצי יובל שנים. עליכם להתחיל לא כזקנים, כי אם כצעירים. כשאני לעצמי איני דורש מכם בגרות פוליטית. להיפך, כל כמה שתהיו יותר בעלי דמיון, בעלי רצון ובעלי אמונה – יותר ברכה בהם. ויהי דומה לכם הכנוס של מחר, כאילו אתם עומדים לפני כחצי יובל שנים ומייסדים את “הפועל הצעיר” כאילו אתם מתחילים מא"ב כמונו. ויהיה לכם העוז – ותהיו ראויים לעוז זה – לדרוש שיתנו לכם לעלות על הבמה להנהיג ולהדריך; רבים ימצאו בינינו – ואני אחד מהם – אשר ברצון ילכו אחריכם, אבל בתנאי שתעלו על הבמה באמונה, במרץ ובכוח כמו שעלינו אנחנו בזמננו.

(בועידת “הפועל הצעיר” שלפני ועידת האחוד, טבת תר"ץ)

מכתב לאליעזר שוחט / יוסף אהרונוביץ'

חבר אליעזר שוחט, שלום.

הידיעה שהביא אתו לופבן על סירובך להיכנס למפלגה המאוחדת ציערה אותי מאד ועוררה אצלי ספק, אם בכלל אפשר לעשות עתה את האיחוד.

בודאי תאמין לי, שלא בשמחה אני הולך לאיחוד זה. ולא רק אני: מאמין אני באמונה שלמה, שכל החברים הנותנים את ידם לאיחוד, וביחוד אלה מהחברים שיש להם הכבוד להיות מכונים בשם “מזקני התנועה”, אינם עושים את זה בקלות-לב. מחיצה שנחצצה במשך כל כך הרבה שנים אינה נהרסת בנקל. אבל יש דבר מה העומד למעלה מזה והוא מחייב את האיחוד. חושבני למותר להסביר לך מהו הדבר המחייב. יתר על כך: אולי צריך הייתי להסביר, לא הייתי מצליח ביותר. כי מה שמחייב עתה את האיחוד הוא כה נעלם, כה בלתי נתפס, שקשה להסבירו במלים.

הצורך באיחוד נוצר באותו יום שהוכרז בועידת חיפה על יסוד הסתדרות כללית ושיתוף גמור בעבודה. ובמידה שההסתדרות הלכה הלוך והתפתח, הלוך והקף את כל התוכן של ציבור העובדים בארץ, הלך והתבלט יותר ויותר הצורך באיחוד. מועידת חיפה נשאר, כזכור לך בודאי, “וגם” ידוע, שברנר היה לועג לו לעתים קרובות. “הפועל הצעיר” התנגד אז להכניס את עבודת התרבות לרשותה של ההסתדרות, אך לבסוף הסכים בקושי שייכתב “וגם עבודה תרבותית”. החיים מהרו לעשות את ה“וגם” הזה ללעג, ואנחנו בעצמנו חזרנו בנו מטעותנו. כי מה טעם בארץ-ישראל להסתדרות פועלים מקצועית בלבד? מה טעם לחלק את החומר והרוח לשתי רשויות? וכמה הלכה ההסתדרות וביקשה לה את הכל בלי כל התנגדות מצד מי שהוא (מלבד השמאל שבשמאל) עד כדי הפצת שקלים על-ידי המועצות (האם יכול “הפועל הצעיר” להתנגד לזה שהמועצות תפיצנה שקלים?). ונתקבלה תמונה כזאת: בתוך ההסתדרות, הכוללת למעשה כיום את כל התוכן הציוני והאנושי שלנו, הננו מאוחדים איחוד גמור, אך מחוץ להסתדרות קיימות שתי פרקציות בצורת מפלגות, חסרות כל תוכן ריאלי, חסרות כל כוח לאיזה מעשה שהוא, ושם אנו נפרדים. ומכיון שאין תוכן שעליו יתבסס הקיום הנפרד, מוכרחים להמציא מפעם לפעם “חומר-דלקה”, בכדי להצדיק את הקיום הנפרד: במקום פלוני “גזלו” חבר של המפלגה ובמקום אלמוני “זייפו” את החברות וכן הלאה. וכל הרעל המהווה בכלים ריקים אלה חוזר אחר כך להסתדרות ומרעיל בה כל חלקה טובה. והיות וברובו הגדול הננו עומדים כבר בגיל למעלה משמונה-עשרה, הרי במידה שיש בנו הכרת אחריות אי אפשר שלא נשאל את עצמנו: האמנם מותר לנו לשרוף את התורה לשם שמירה על הגוילים?

ואני הלא נגעתי כאן רק בקצה המזלג בשאלה הנידונה ובצורה שלילית לגמרי. אך הרי אין כל ספק, שערכנו כלפי הסוכנות, כלפי הישוב, כלפי הנוער התוהה ללא דרך בגולה, יגדל פי כמה בהיותנו מאוחדים. והאמנם מותר לי, בשל קושי פנימי, להתעלם מכל זה?

הנה לפניך בקיצור הלך המחשבות שבו התהלכתי מיום שהוקמה ההסתדרות, עד שהגעתי לפני שתי שנים להחלטה ברורה, שהאיחוד הכרחי, רצוי ומועיל וצריך לעשותו.

אך גם אחרי החלטה זו הוצאתי את עצמי מן הכלל. חשבתי: הדבר צריך להיעשות, ועלי לעזור לכך במה שאוכל, אבל אני אשאר מבחוץ. להצטרף לא אוכל. אלא שמאז התחיל יתוש לנקר במוח – המותר לעשות ככה? האין כאן משום עברה על “דעלך סני – לחברך לא תעביד”? אם רע המעשה, מדוע הוא רע בשבילי ולא בשביל אחרים? ואם טוב הוא – מדוע אני מוציא את עצמי מן הכלל? וככה הגעתי, אחרי מלחמה פנימית קשה, להחלטה על דבר הצטרפותי לאיחוד.

והנה בא סירובך אתה והפך את הודאות שלי לספקות. הרי כל ענין האיחוד אינו דבר שנערך במשקל ובמנין. יש כאן, כאמור, הרבה נעלמים שיכולים להפוך את האיחוד לברכה או לקללה. אחד הנעלמים הוא: משקלם הכמותי והאיכותי של המצטרפים לאיחוד. ממנו תוצאות למסיבה החדשה שתיוצר. אם כולנו נכנסים, אז ויתרנו רק על מסגרת חיצונית, אבל כוחנו הפנימי, הבטחון העצמי, ההרגשה, לא יהיו פגומים, ואולם, אם על כל אחד מאתנו יהיה לא רק לוַתר על המסגרת אלא גם להיפרד מהחברים, שאתם יחד עבר את כל אשר עברנו במשך חצי יובל שנים, ולחפש לו חברים חדשים בין אלה שעד עתה נמצאנו אתם ביחסים מתוחים – היש לקוות לטובות מאיחוד כזה?

ידעתי אמנו, שאיחוד במאה אחוזים לא יושג, אבל, כאמור, חשוב כאן לא רק המספר אלא גם מי ומי ההולכים. ובודאי לא תחשדני ברצון לתנות תהילתך בפניך, אם אגיד, שהישארותך בחוץ תיחשב למאורע רב ערך: בפנים ימצאו לה הרבה מחקים, ובחוץ יגידו – ובצדק – אם איש כשוחט נשאר עומד בחוץ, סימן שראוי היה לאיחוד זה שלא יבוא.

ואילו התנגדת לאיחוד בהחלט לא הייתי בא להלאותך בדברים, אבל שמעתי מפיך רמזים לחיוב ומפי אחרים בשמך שמעתי הרבה יותר מרמזים. ואם ככה – אולי תסכים לבדוק עוד פעם את עמדתך הפרטית, שממנה תוצאות חשובות בין לחיוב ובין לשלילה.

סלח לי על אריכות דברים זו. האמינה, שלא קלה היה לי לכתוב לך את אשר כתבתי.

בב"ח

יוסף אהרנוביץ

31.05.29