מה היא נשמה / י"ל פרץ
א 🔗
זוכר אני את אבי. הוא היה קצר-קומה, דל ורזה, בעל זקן ארוך וחד. רואה אני אותו מתהלך אנה ואנה וניגש אלי מפעם לפעם להרימני מעל הרצפה ולנשקני.
אחרי כן נפל למשכב. אנחותיו מלאו את הבית, ואמי עמדה ליד מיטתו, גוֹעה בבכי ומכּה באגרופיה על ראשה.
פעם אחת הקיצותי בלילה והנה החדר מלא אנשים, ומן החוץ חודר הביתה ילל נורא. נבהלתי ואזעק בקול גדול. אז ניגש אלי אחד האנשים וַילבישני, ויוציאני מן הבית, וַיביאני אל בית אחד השכנים, וָאישן שם הלילה. בשובי למחרת היום לא הכרתי את החדר. על הרצפה קש, הראי נהפך אל הקיר, מנורת הנחושת, התלויה מעל התקרה, מכוסה במפה שחורה, ואמי יושבת על השרפרף ורגליה יחפות, בראותה אותי זעקה בקול נורא: היתום, היתום!
על איצטבת החלון דולקת מנורת-שמן קטנה. סמוך אל המנורה עומדת כוס מים, ועליה תלויה חתיכת בד ככף איש.
ואמרו לי אז, כי אבי מת וכי נשמתו טובלת בכוס המים, ומתנגבת בהבד, ואם אומר קדיש בכוָנה, תתנשׂא הנשמה ותעוף למרום.
וַאומַר בלבי, כי הנשמה היא עוף מתעופף בשמים.
ב 🔗
הנני שב מן החדר הביתה והריש-דוכנא אוחז בידי.
לפנינו מתנשׂאות מעל פני האדמה צפרים קטנות, ועפות ומדדות.
“נשמות פורחות, נשמות פורחות!” – קראתי באהבה רבה.
והריש-דוכנא צחק ואמר: אין אלה נשמות, כי אם צפורים, צפורים פשוטות.
וָאשאל אחרי כן מאת אמי סימן, להכיר בין הנשמה והצפּור.
ג 🔗
כבר מלאו לי ארבע-עשׂרה שנה והנני לומד גמרא, תוספות ומהרש"א אצל זרח הצובט. עד היום הזה אינני יודע, אם “צובט” היה שמו או כינוּיו, אשר נתנו לו תלמידיו, שהתענו תחת ידיו וצפּרניו. וצובט היה זרח בלי חמלה, בלי רחמים. הוא אינו ממתין עד שתחטא; הוא משלם מראש, נותן להבא. “תזכירני – היה אומר – ואנַכּה לך בשעת-הכושר”. וכיוָן שהיה מלמד וגם מוהל, עשׂתה צפרנו שַׁמות בעור בשׂרנו.
– ולמה תצעק? – הוא שואל את הילד המוכה – הלא אך את גויתך אני צובט, ומה יזיק לך אם ימעט המאכל לתולעים?
ואומר זרח שהגוף הוא אך עפר ואפר; וזה האות: שׁחוק יד ביד – ומה אתה רואה?
ואנחנו מנסים ורואים בחוש, שהגוף מתקלף ונהפך לעפר ואפר.
– והנשמה מה היא? – שאלתי.
– הנשמה היא רוחניוּת – מבאר לי זרח; ונוספה לי מלה חדשה.
ד 🔗
וזרח הצובט שׂונא תכלית שׂנאה את אשתו ה“רבּנית”, ולעומת זה אוהב הוא אהבה עזה את בתו היחידה שפרינצה תחי'. ואנחנו התלמידים שׂונאים היינו את שפרינצה, המלשינה עלינו לפני אביה, ואוהבים את ה“רבנית” המוכרת לנו בהקפה פולים וקטניות והמצילה אותנו פעם בפעם מידי בעלה האכזר.
ואנוכי היתום נעליתי בעיני ה“רבנית” על כל חברי. לי היתה נותנת עודף ביד רחבה, וּכהישלח בי יד זרח התנפלה עליו בחימה שפוכה: רוצח, למה תכה את היתום, נשמת אביו הקדושה רואה ושומעת!
ופעם אחת, באחד מלילי החורף הקרים, בשובי הביתה ממושך וממורט, עמדתי בחוץ וָאשׂא את עיני למרום, וָאתאונן על זרח עוכר נשמתי…
“אין אדם נתפס על צערו” – שכחתי, כי זרח אך את גופי הוא עוכר.
ה 🔗
אולם ביומא דפגרא, בסגור זרח הצובט את הגמרא וַיספר לנו ספּורי-מעשׂיות, נהפך כולו לאיש אחר.
ואז מסיר הוא את מצנפתו, והכפּה הקטנה והמכוסה נוצות לא תפיל עלינו את אימתה. מתיר הוא את רכסי קרסיו, מצחו מתפשט מקמטיו, על פניו מרחף צחוק קל וגם קולו משתנה לטוב.
לַמד מלמד הוא בקול, שהוא משתמש בו לקלל את אשתו ה“רבנית”, וסַפּר מספּר בקול שהוא מדבּר בו אל שפרינצה יחידתו – נשמת אפו היקרה.
בכל יום ויום אנחנו מתחננים לפני זרח, שיספּר לנו מעשׂיות. אנחנו הילדים התמימים, לא ידענו, כי זרח הצובט יודע אך פרק אחד בתלמוד, הוא הפרק “איזהו נשך”, וכי הוא מוכרח לספר מעשׂיות פעם בפעם, כדי להשלים את זמן החורף הארוך בלי חגים ומועדים. ופעם אחת, במחיר סינר של משי, אשר קנינו לבתו-היחידה שפרינצה, ספּר לנו זרח, איך שבורר לו הקדוש ברוך הוא נשמות מן האוצר ונופח אותן בעובּרין שבמעי-אִמן.
אני תיארתי לי אז, שהנשמות מונחות באוצרו של הקדוש ברוך הוא כסחורה בחנות אמי; מקופלות הן על פי סדר נכון בארונות ובקופסאות שונות, בעלי צבעים שונים – אדומים, ירוקים ולבנים…
ו 🔗
– אך אם הקדוש ברוך הוא – מספּר זרח – בוחר באיזו נשמה וגוזר עליה שתרד למַטה, לעולם העכור – הנשמה מתחלחלת ובוכיה מרוב צער וממורא גדול…
ואל הנשמה בבטן אמה בוא יבוא אחרי כן מלאך, ללמד אותה את כל התורה כולה בעל-פה…
ואחרי כן, בהגיע שעת הלידה, סוטר המלאך מתחת לחוטם הילד, והוא שוכח את כל התורה, למען ילמדנה אחרי כן שנית…
– ועל כן – מבאר לנו זרח – יש לכל הילדים שקע מעל לשׂפה העליונה, ממגע אצבעו של המלאך…
ובו ביום, בין הערבים, התהלכנו מחוץ לעיר על הקרח, ונמצא שם גם את ה“שקצים” – את ינטיק, את ווֹטיק ואת יאַשק, הידועים לנו מכבר; וַנתבונן עליהם ונשתומם, כי גם על שׂפתם העליונה יש שקע.
– יאַשק – שׂמתי את נפשי בכפי וַאשאל – הגם לך יש נשמה?
– ולך, נשמת כלב, למה לדעת? – שמעתי מענה ברור.
ז 🔗
זרח הצובט היה מלמד ב“קודש”, ואצל “המורה” למדתי את “מלאכת-הכתיבה”.
המורה היה “אפיקורס גדול”, ולא היו משתתפין בכליו. אלמן היה המורה, ולא האמינו כי בתו היחידה גיטלה, נערה בת-גילי, מכשרת את הבשר כראוי.
ואמי הפצירה במורה לאמור:
– בקשתי מורה, שתלַמד את בני אך ורק לכתוב, ולא יותר. אל תלַמדנו שום אפיקורסות – לא תנ"ך ולא פסוק, ולא דברי מינות אחרים… לַמד אותו לכתוב איגרת “שלום לאהובי” ולא יותר…
ובכל זאת, כאשר הרציתי לפני המורה את שאלת השקע שעל שׂפתי השקצים, קפץ ממושבו כאילו הכישו נחש, וַירץ רצוא ושוב, בחדרו, וקרא בחימה שפוכה: בורים, עטלפים, רוצחים!
וכהישקטו, שב אל מקומו, וַיצחצח את משקפיו, וַימשכני אל ברכיו, וישחר אזני למוסר, לבל אשעה לדברי זרח השוטה וגס הרוח.
– הלא ראית אותם על הקרח, הסתכלת בהם היטב… הלא עינים להם כמוך, וגם ידים ורגלים כמוך… אין להם אף איבר אחד משונה מאבריך… אם הם צוחקים צוחקים הם כמוך, ובשעה שהם בוכים – עיניהם גוזלות דמעות כעיניך… דמות אדם להם ובצלם אלהים נבראו כמוך. ומדוע זה יגרע חלקם ולא תהיה להם נשמה כמוך?
וַיתנשׂא המורה שנית, וַיושט את יד ימינו, ועיניו התלקחו, ובשׂפתים דולקות נשׂא את משׂאו על אהבת גוי ואדם ואַחוַת כל הנברא בצלם. מולדת אחת היא האדמה לכל בני-האדם, וכל בני-האדם אחים הם. בבני אב אחד – בני אלהים… ויבוא יום ושׂנאת אדם לאדם וגוי לגוי כליל תחלוף, וענני הבערות והרשעה כעשן ינדופו, ואז בוא תבוא תקוַת המשׂכילים והטובים, ומלאה הארץ דעה ואהבה, ולא ישׂא גוי אל גוי חרב, ותורה אחת וחוקה אחת תהיה לכל בני האדם – – כדבר הנביא. כמה שנאמר… ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.
ואת הפסוק הזה זכרתי מתפילת “וַיהי בנסוע”. אך את השאר, את כל המשׂא הכבד והנעלה, לא הבינותי היטב. קשה היה לי להאמין באַחוַת העמים וגוייהם ובשיוויון בני האדם… וידוע ידעתי, כי המורה אפיקורס, שאינו מאמין אף בגלגולים, ואני בעיני ראיתי את הכלב השחור, אשר התהלך על גג הבית שמתה בו פרַדיל המופקרת…
ועוד זאת: נוטל הוא את צפרניו שלא בסירוגין, ובלי עדים, ומשליך אותן בעד החלון החוצה…
ולא אחת ושתים חפצתי לברוח ממנו, ולמלט את נפשי, ולהלשין עליו לפני אמי, אך לא יכולתי; ולא עליו חסתי, אלא על בתו, אשר תילָכד בעוון אביה…
ח 🔗
אך דבר אחד נכנס אל לבי, והוא שיבוא יום ואומות-העולם יבואו אלינו, ובקידה ובהשתחוָיה יתחננו לפנינו, ללמד אותן תורה ומצוָה. וידוֹע ידעתי כי היום ההוא לא ירחק רחוק, כי הולכים וקרבים ימות המשיח. רמזים רבים נמצאו לזה בדניאל, וגם רמזים ולפ"קים וגמטריאות שאין לפקפק בהם, ומקומות בזוהר ובמדרש הנעלם, ועוד ועוד. ומתלחשים היו, שהצדיק מקוֹיזניץ כבר חדל מלאמור תחנוּן. ובשׂורה טובה באה מארץ-ישׂראל כי השנה לא נראה השועל בקרבת הכותל המערבי. והתעתד קהל עדת ישׂראל לקראת חבלי-המשיח, לבוא משיח בן-יוסף… ושוחד נתנו לגובה-המסים, למען יחכּה עד עת קץ; יבוא הגואל ונראה מי יגבה ממי…. וכולנו מקווים ומייחלים, ושׂשׂים ושׂמחים…
אך רע היה גורל הנשים בעקבתא דמשיחא. עוד אשתקד נשברו מעלות המקווה, כמה וכמה פּעמים עכּבו את הקריאה, כדי למהר את תיקוּנן, וכבר עלה ביד ראשי הקהל לקנות עצים לבנין המעלות, וגם שׂכרו בנאי, ודמי קדימה נתנו לו על חשבון העבודה… והנה הבשׂורה! ולמה לנו מקווה בגולה?
ואני סמוך ובטוח, כי בעוד ימים מועטים יבוא יאַשק השׂם מכשולים על דרכי כשאני עושׂה את ה“סנדלר” על הקרח, ואתו ווֹיטיק, המכעיסני ב“אוזן-חזיר”, והשלישי ינטיק המונה אותנו: אחד, שנים, שלושה – ששלושתם יבואו אלי ויפלו על פניהם, ויתחננו שאלַמד אותם, למשל – דיני מוקצה…
ואני – הרחמן בן רחמנים – לא אשחית את רחמי מהם. לא אשיב להם כגמולם; אני אלמדם להועיל, אגלה להם כל ספרי תורתי, וגם את הרז על דבר גשר הנייר וגשר הברזל…
וחושב אני, שמוטב שיעמדו מרחוק ולא יעלו על הגשרים כלל, ותהי להם נפשם לפליטה.
ט 🔗
ערב ראש-השנה השלמנו פרק “איזהו נשך” וחשתי טעם יציאת מצרים, כי נגאלתי מחדרו של ר' זרח ונכנסתי לחדרו של ר' יוזיל הגדול ממנו.
כבר נודע לי כי ר' יוזיל זה אינו צובט וגם אינו מכּה חינם, וגם מעניש הוא אך לעתים רחוקות. ואת ר' יוזיל ידעתי, כי ראה ראיתיו בבית-המדרש.
ר' יוזיל הוא גבה-קומה בעל גבות ארוכות ומכסות את עיניו. בדרך הילוּכו ידיו תחובות באבנטו, כאילו אין לו צורך בהן כלל. מעילו על חזהו פתוח, קצות זקנו הלבן כשלג יורדים ומתרחקים זה מזה ימין ושׂמאל, וירקרק הטלית-קטן מתגלה ביניהן בתווך. והולך הוא שפי, ומדבר בנחת, כלוחש סוד. ובדברו הוא מגביה מעט את אשמורות עיניו, מניע את ראשו אנה ואנה בנחת ומבליט את שׂפתו ושׂפמו; ולי נדמה תמיד שכל היוצא מפי ר' יוזיל הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם.
בשכבר הימים היה ר' יוזיל “משולח” של אחד הצדיקים הגדולים, ועד היום מוכר הוא על חשבון הצדיק ההוא שמן-לחש, מטבעות וקמיעות לשמירה ולרפואה. ועל חשבון עצמו הוא לוחש פעם בפעם על “עין-רעה” וכותב איזו תוספת לכאב שינַים. אם רב העיר איננו בקו הבריאה, ר' יוזיל ממלא את מקומו ומספיד איזה מת או דורש בשבת הגדול. רב העיר הוא זקן וידוע חולי ור' יוזיל ימלא את מקומו לאחר מאה ועשׂרים שנה… מלבד זה ר' יוזיל הוא “בעל-תוקע” נפלא, וכשאחר תוקע, הוא מקריא מהולל; וכשהוא מברך קודם התקיעות, יחרד כל בשר…
והנני מתגאה מאד שאהיה תלמידו של ר' יוזיל, ומקווה אני שהוא יפתור לי את חידת הנשמה, אשר לא חדלה אז מלנקר במוחי.
ראשית דבר מתנגד ר' יוזיל תכלית הניגוד לאַחוַת הגויים והלשונות; אנחנו סגולת העמים. השאור שבעיסה…
– לא לחינם – מבאר לי ר' יוזיל – סובלים אנחנו עול גלות, לא לחינם באו עלינו המכות הכתובות ואשר לא כתובות… לוּ שׂם חלקנו כהם, היינו נהנים גם אנחנו מתענוגי העולם הזה… אך את אשר יאהב – יוכיח, למען תחשוק נפשו בתורה; אין יסורים באים אלא לחבב את התורה…
אבל גם אצלנו הנשמות אינן שווֹת במעלתן ובמדרגתן…
– יש נשמות גסות, פשוטות, כגון נשמת זרח הצובט… נשמת המורה שלך, למשל, היא מעין נשמת קוֹרח ועדתו, נשמת כלבי דחיציפין…
ויש נשמות גדולות מאד; ולמעלה, למשׂכיל, יש נשמות יורדות מן החתירה שמתחת כיסא הכבוד – נשמות גבוהות ועליונות… ונשמות טהורות, בבחינת קמח סולת, ומזוקקות, בבחינת שמן זית זך למנורה…
ואני כבר ידעתי, שיש קמח קיבּר, קמח דגן, קמח חיטין וקמח נקי ומנופה, שאופין ממנו חלות ומצוֹת; ושיש שמן למאור ושמן למאכל, ואולי עוד שמנים אחדים…
י 🔗
– אך העיקר – אומר ר' יוזיל – הם היסורים.
כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא, אף נשמה אחת לא תכלה ולא תלך לאבּוד, וכולן הולכות ושבות למדרגתן ולמקור מחצבתן… גם המלוכלכות והמטונפות והצֹואות, רחמנא ליצלן… ובמה ממרקים ומטהרים את הנשמות – ביסורים…
רבּון העולמים, ברוב רחמיו וחסדיו, מביא עלינו יסורים, למען נזכור כי רק בשׂר-ודם אנחנו, חרשׂ הנשבר, ענן כלה שאך דירת-עראי אנו דרים בכאן – – – ואלה הם היסורים בעולם הזה.
וזקוּק הנשמות על ידי יסורים הוא בעולם הבא, במדורות של הגיהנום.
ור' יוזיל מספר לי את תורת הגיהנום לכל משפטיו וחוקותיו.
יא 🔗
קודם חג הסוכות היתה אצלנו כביסת לבנים, ובלילה ההוא חלמתי חלום.
ראיתי והנה המונים-המונים מלאכים שולחים את ידיהם משמים ארצה ומאספים אליהם את נשמות המתים; אבל אינם חוטפים מכל הבא בידם. לוקחים הם את הנשמות הטהורות והלבנות כשלג, ומפריחים אותן כיונים למעלה-למעלה לתוך הגן-עדן; ואת הנשמות המזוהמות והמכוערות זורקים הם וצונפים אשה אחרי רעותה הצדה ולמַטה, והן נופלות על שׂפת ים הקרח, ושם נעשׂה מהן הר גבוה ותלול. ובים הקרח עומד המון מלאכים אחרים וכובשים את הנשמות. ולוקחים הם חבילות-חבילות של נשמות, וכובסים בים הקרח, ומדיחין אותן, ומשפשפין וזורקין באוויר…
וחבורת מלאכים אחרים חוטפים את הנשמות המשופשפות ומעופפין אִתּן לייבּשן באשה של גיהנום… ויש מהן נזרקות לאוּר הכבשן, אחרות – לנהר דינור, ויש עוד נשמות צוֹאות, שמרתיחים אותן שם בקדרות גדולות ושחורות על האח…
והנשמות בוכות ומיללות וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו…
ובין הנשמות הללו ראיתי עין בעין את נשמת המורה; הכרתי אותו כרגע בחוטמו החד ולחייו הצנומות. אך משקפיו נשברו ושברי זכוכית תקועים בעיניו, ופוצצים אותן עד שפך דם…
יב 🔗
אך מה בצע, והמורה לועג גם לחלומות…
נמלאתי עליו רחמים, והעיקר – על בתו היחידה, בת-גילי, וספּרתי לו מהחל ועד כלה את החלום, אבל הוא חפץ להוכיח לי כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, כי החלומות שוא ידבּרוּן… ומביא ראיות לטענתו מן המקרא ומש"ס, וספרי ראשונים ואחרונים; ואני אוטם באצבעותי את אזני ואיני חפץ לשמוע.
רואה אני בחוש, כי עלי לברוח מפניו כמפני הארי, אך נלכדה נפשי בפח ואין מציל…
כמה וכמה פעמים נדרתי ונשבעתי לסַפּר הכול לאמי; כמה וכמה פעמים התייצבתי לפניה וַאפתח את פי, להגיד לה הכול, אך – מעשׂה שׂטן – פעם בפעם עומד ביני ובין אמי צלמה של גיטלה; היא קורצת אלי בעיניה הגדולות, ופורשׂת אלי את ידיה הקטנות, ומתחננת היא: “אל תאמר כלום, אל תאמר כלום!”
ואני חוסם פה ומחשה. גדול כוח עיניה מכוח יצרי הטוב… ויודע אני שאני מתגלגל במורד לגיהנום, אך לא אעצור כוח לעמוד ולשוב על עקבי…
מוכן ומזומן אני לאַבּד בגינה גם את נשמתי…
וחבל; אמי, ר' יוזיל ושאר המלמדים והלמדנים שבעיר עודם מובטחים בי, שאהיה גדול בישׂראל!
יג 🔗
נגאלתי מצפורן-הפריעה של זרח הצובט ונפלתי ביד ר' יוזיל.
אז מלאו לי שש-עשׂרה שנה. על דלתות אמי כבר דפקו שדכנים; בעלי-בתים עשירים מתבוננים עלי בעין חמדה. ואני אך ילד הייתי, ובמוצאי יום הכפורים חטפתי כשאר הילדים את הדונג הנוטף מן הנרות. כי אהבתי ללוש שעוָה ולעשׂות ממנה תבנית כל עולה על רוחי… ואהבתי ללוש גם בשעת הלמוּד, וידי היו עסוקות תמיד תחת השולחן. והשמש שׂנאני על שלחי יד בשעוָתו, ור' יוזיל התנקם בי באכזריות חימה.
– ואיפה אתה עומד? – שואל ר' יוזיל, בהכירו, כי תפושׂ אני במחשבות חול, ואני בחופזי הנחתי את כל כפי על הגמרא, כל חמש האצבעות עם נתח הדונג.
פני ר' יוזיל לָבנו כסיד, ולא דבּר דבר, וַיוצא מתיבת השולחן חוט ארוך, ויקשור בו את שתי בהונות ידי בחוזקה; והכאב גדול מאד. אך לא זה היה העונש. ר' יוזיל מדַדה וקרב אל המטאטא אשר בפנת החדר, ועוקר ממנו שבט דק, דק מאד, ושב אלי, ומכה בשבט כחצי שעה תכופה על בהונות ידי האסורות…
וזוכר אני היטב, כי לא הרימותי קול ולא צעקתי… לפי שאמרתי בלבי, שעל ידי ר' יוזיל מביא עלי הקדוש ברוך הוא יסורים על דבר המורה; את הדונג לא חשבתי לחטא.
כאשר צבו ידי, הניחני ר' יוזיל, באמרו לי בלאט ובנחת: לא תוסיף עוד ללוש שעוָה בשעת הלימוּד! ואני כשובי אל מקומי ואל למוּדי, הוצאתי באצבעותי הצבות מצלחת בגדי נתח שעוָה אחר ולשתי תחת השולחן. חזקה עלי תאוָתי מאד – תאוַת השררה והמִמשל על הדונג; הדונג הוא ברשותי, ואני עושׂה ממנו כל מה שלבי חפץ, בו מתבטאת כל הגות לבי.
ולש אני ראש אדם, ראש זכר – ראש נקבה אני מתיירא ללוש – מראש האדם עושׂה אני חתול או עכבר, או נשר בעל כנפים ושני ראשים; את הנשר ידעתי אך מחותמות המלוכה.
הדונג היה בידי, ואני הייתי הדונג בידי אחרים. אותי לשו ר' זרח, ר' יוזיל, אמי, המורה וכל מי שהיה חפץ להשׂתרר עלי ולמשול בי, אך עיני נערה אחת חמסו אותי…
יד 🔗
על גיטלה היו אומרים, שהיא חכמה מאד. אביה היה קורא לה: “החכמה שלי”, ונשי העיר, ובתוכן גם אמי, היו נאנחות: לוּ היתה בקיאה יותר במליחת הבשׂר, כי אז היתה כלה נאה וחסודה.
ופעם אחת לא מצאתי את המורה בביתו, כי אם את גיטלה לבדה, וַיעל לבי לשאול את פיה על דבר הנשמה.
ברכי כושלות לבי מכּה בחוזקה וכל דמי מכל איברי שוטף אל פני, ואני תוקע את עיני בארץ כסכין טריפה וגונח:
– גיטלה, כל העולם מהלל את חכמתך… במטותא מנך, אמרי לי אַתּ: מה היא נשמה?
וגיטלה צחקה: מאַין לי לדעת?
אך כרגע התעצבה ובעיניה נראו דמעות, ותאמר:
– אך זאת אני זוכרת, כי אבי היה אומר על אמי, שהיא נשמתו…
ואיני ידוע אך נהיה הדבר, אך לפתע פתאום אחזתי בידה ואשאלנה: ואַתּ, גיטלה, האם חפצה אַתּ להיות לי לנשמה?
והיא ענתה בקול דממה דקה: כן.
טו 🔗
ומקרים שונים היו בעוזרינו:
אני וגיטלה היינו יתומים, ואני – בן-יחיד, והיא – בת-יחידה, וַיקל לנו להשׂיג את מאוַיינו.
והמורה קבץ על יד איזה מאות שקל לנדוניא לבתו, והכסף ההוא היה נחוץ מאד לאמי לחנותה…
ופתאום יצא עלי הקול, שנטיתי מן הדרך, שהנני בעצה אחת עם המורה ומדבר אתו “על השם ועל משיחו”, ולא רבּו הקופצים עלי.
גם באה חכמה בלבבי להטות לחפצי את אחד השדכנים, בהבטיחי לו שׂכר טרחה מן הנדוניא אשר אקבל…
ובכל זאת אמי אבלה ובוכה הרבה בכי: “לו קם אביך מקברו וראה עם מי אני משתדכת, הלא שוב היה שב אל קברו מחרפה וכלימה”.
אז חכם לבבי שנית, ופעם אחת צעקתי בלילה, ואמי התעוררה בבהלה, ותשאל לשלומי.
– חלום חלמתי – אמרתי לה – ובחלומי הייתי בגן-עדן, וראיתי שם את אבי, זכרונו לברכה, יושב על כיסא רם ונשׂא בתוך שאר צדיקי עמנו, ולומד תורה מפי הקדוש ברוך הוא, והוא ציוָה עלי לשאול בשלומך, אמי, ולאמור לך, שהוא מסכים על השידוּך, שאני וגיטלה זיווּג מן השמים אנחנו, שארבעים יום קודם יצירת הילד כו'…
ואז – באה בקרבי נשמה חדשה, ועל אודות הישנה לא שאלתי עוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.