ראיתם מימיכם אדם, הירא את צלו? יותר משיש ביראה זו מחלה קשה יש בה צער ויסורים נוראים.
חיה אחת ידועה יש בעולם: כשהיא רובצת להנאתה בחמה בא לפעמים זנבה ומפחידה פתאם, והיא קופצת ממקומה קפיצה של טרוף-הדעת ומתחילה רודפת אחרי עצמה, אחרי זנבה, הבורח ממנה. ברם, מאושרות הן החיות: הן שוכחות את צערן תיכף בעברו ומיד הן חוזרות למנוחתן ושלותן. מה-שאין-כן אדם: המח הבריא זוכר הכל, – זוכר ושוכח, שוכח ונזכר. המח החולה עלול אמנם להגיע לשכחה גמורה, אבל זוכר הוא “זכירה חולנית”, שאין עמה שום שכחה, את אשר בו לקה, או שנדמה לו, כי לקה בו. וקשה אסונו של המח החולה: לא די שהוא ירא את צלו, ובראותו אותו “נטפל אליו ונגרר אחריו” מרחפות כל עצמותיו מפחד, אלא שהוא זוכר תמיד, שיש לו צל. אפילו בשעת חושך ואפלה חרד לבו, פן יזדקר פתאם שביב-אור דרך סדק תריסו של חלון ו“הוא” יגָלֶה…
אומללים אלו ברוּבם הגדול אין להם תקנה: יסורי פחדם גדלים מיום ליום, ומתוך כך גדלה גם “זהירותם” מיום ליום. היום נזהרים הם מלצאת לחוף, במקום שם רוחה לצל להשתרע, ומחר נזהרים הם מלהשאיר לצל מקום פנוי גם בינם ובין כותל חדרם; היום סוגרים הם את תריסי כל החלונות, ולמחר טחים הם טיח על כל סדק וסדק שבתריסים… האומללים הללו אין להם תקנה: שעת גויעתם היא שעת גאולתם. סכנה גדולה לאחרים, לאנשים הסובבים אותם, אין בהם. במח הבריא אין נגעם שולט. קצת סכנה יש מהם – לאנשים, שגם מחם שלהם רופף והוא עשוי להנָגע ולקלוט כל חלי וכל מדוה.
האנשים היראים את צלם – למאות ולאלפים תמצאו אותם בגבולנו, ביחוד בארצות-המערב. הגיטו הוא הצל, שהיהודי המערבי ירא אותו, בורח ממנו ומבקש כל מיני מחבואים להסתר מפניו. בכל עת ובכל שעה נדמה לו, כי מאחוריו נמתחות ידים ארוכות עצמוניות, גידניות, מקשקשות במנעולי דלתות הגיטו החלודות ומבקשות לפתוח אותן.
הגיטו – הוא הצל ואותו הם יראים; הוא מקור יסוריהם ומפניו הם אומרים לברוח.
הרי דוגמא אחת מני אלף: ורנר סומברט כתב ופרסם ספר גדול על “היהודים וחיי הכלכלה”. בספרו זה הוא אומר להוכיח, כי ליהודים יש דם מיוחד, ולפיכך גם אופי מיוחד, דת מיוחדה, היסטוריה מיוחדה, ומתוך פילפול יפה העלה, כי כל הסגולות המיוחדות הללו עמדו להן לבעליהן, כי יֵעשו גאוני המסחר ועמודיו. ולא הסתפק סומברט בספרו בלבד, אלא קרא בברלין גם שתי הרצאות על הפוליטיקה של היהודים ועתידותיהם, ובהרצאות הללו חזר על כמה דברים, שכבר נאמרו בספרו, כי ליהודים יש דם מיוחד, אופי מיוחד, היסטוריה מיוחדה וכו' וכו'. אלא שהפעם הוסיף, שהיהודים צריכים לשמור על עצמיותם המיוחדה להם, שהאסימילציה, ואפילו הגמורה, אין בידה לתת פתרון לא רק לשאלת היהדות, כי-אם גם לשאלת היהודים, ועוד ועוד. והנה אנו קוראים מה שכותבים עתה על סומברט וספרו והרצאותיו בעתונים היהודיים, הבאים מגרמניה ושואלים את נפשנו: מה היה להם, לאנשים השלוים האלה, כי ככה הם מפרכסים בכל גופם ומנענעים בידיהם “כיהודים גמורים” בשעת התרגשות? מה אסון קרה להם? סומברט הביא מן התלמוד והמדרשים ומספרות יראל שאחרי התלמוד והמדרשים הרבה ציטטות, אשר לא הבין את משמעותן האמתית, יחס להן כונות זרות, משום שהספרות העברית חתומה היא לו וכל בקיאותו ולמדנותו, – שבכל אופן יש להתפלא עליהן, – באו לו ממקורות שניים ושלישיים ולאו דוקא נאמנים, ולפיכך בא לידי כמה מסקנות שאין בהם ממש. האמנם על עלבונה של תורת ישראל וספרותו מפרכסים האנשים האלה בכל גופם? לא! – סומברט הביא בידו תורה חדשה-ישנה על עצמיותו של הדם, ועל יסוד זה, שבכל אופן עדיין לא יצא מכלל ספק, הוא אומר לבנות בנין מדעי גדול, להסביר על ידו חלק גדול מן ההיסטוריה הישראלית. האמנם על חלול המדע מנענעים האנשים הללו בידיהם? לא! האנשים הללו אינם תובעים כלום, לא את עלבונה של ספרות ישראל ולא את עלבונו של המדע, אלא הם יראים וחרדים, כל פרכוסיהם ונענועיהם מתוך פחד הם באים: חריקת דלת חלודה בהפתחה נשמעה לאזניו של חולה יראת הגיטו, לאזנים הפקוחות פקחות חולני…
והנה עוד דוגמא אחת: לפני ימים מועטים היתה בפאריז אספה כללית לה“אליאנס”. אספה זו צריכה היתה לדון על שנוי התקנות בדבר בחירת חברים לועד המרכזי, אותו השנוי, שבגללו נלחמת ההנהגה של הסניף הגרמני בהנהגה המרכזית. לפי הנראה, לא עשתה האספה הכללית את כל רצונה של ההנהגה המרכזית, שבקשה ליטול מאת חברי החברה את זכות הבחירה לגמרי, אלא נתנה להפריזאים יפוי-כח מיוחד בדבר בחירת חברים “שאינם דרים בפאריז (קרי: גרמנים), שמהם צפויה תמיד “סכנה” לבני פאריז. ואולם “יתד” מיוחדת היתה לה לאספה: דרשתו של הרב ישראל לוי, אשר ספר ומנה את כל מעשיו הגדולים של ה”אליאנס" בארצות המזרח. וכשהגיע הדורש לשאלת הלשון, כלומר, שבכל בתי-הספר של ה“אליאנס” משמשת הלשון הצרפתית לשון-הלמודים, והלשון העברית אינה תופסת בהם אלא מקום של אחד מ“למודי-הדת” אחז בקרנות המזבח, שעליו מעלה היהודי “המשוחרר” לעולה את הכל, ואמר: “אמנם כן, זו ולא אחרת היא השקפתו של ה”אליאנס" על הלשון העברית; ה“אליאנס” אינו רוצה ללַמד את הלשון העברית כלשון לאומית, אין הוא רוצה לברוא גיטו חדש, כזה שברוסיה".
שמא שמעתם מימיכם על הגיטו החדש, שבוראת הלשון העברית, היא הלשון היחידה, שיש בידה לכנס את כל פזורי נשמת העם גם מחוץ לגיטו? שמא ראיתם מימיכם את הגיטו, שבראה ברוסיה הלשון העברית?
ברם, אין לדון עם האומללים האלה, היראים את צלם וזוכרים אותו תמיד. אין דנים עם המח החולה, עם האיש, הירא להעתק מעל כותל חדרו, כדי שלא לפנות מקום לצלו? אומללים אלה אין להם תקנה: המה יסופו בצערם ויסורי-נפשם הגדולים. ואם בינתים ישפיעו מרוחם החולה על האנשים הקרובים להם, שגם מחם שלהם רופף, קצרה ידינו מהושיע: הצבור היהודי עדיין לא נתחזק במדה הדרושה, למען יוכל ליַחֵד לחולים אלו את המקום הראוי להם…
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.