א 🔗
לפני ימים מועטים עזב הד"ר ליפא את יאַסי ויצא לגור בגליציה, ארץ-מולדתו. בסעודת-הפרידה, שערכו “בני-ברית” לכבודו, נתגלגלה השיחה על הגימנסיה היהודית, שבנה ה' מוריץ וַכְטֶל ביאסי. הוברר, שבגימנסיה זו אין אפילו מורה אחד יהודי, ומובן, שאין בה גם זכר ללמודים העבריים. ה' וכטל, שגם הוא היה באותו מעמד, השיב תשובה קצרה: “רבותי, כל טענותיכם ותביעותיכם נובעות מטעות אחת יסודית. מעולם לא היתה כונתי לבנות גימנסיה, שתהיה יהודית לפי מהותה. לא בניתי אותו בית ולא יסדתי אותה גימנסיה אלא משום שצר המקום לילדי-ישראל בבתי-הספר של הממשלה. בניתי גימנסיה, שמקבלים בה יהודים, – ותו לא”.
רבים מבין המסובים התמרמרו וכעסו על תשובה זו. מסופקנו אם צדקו. אין דנים אדם לגנאי בשביל שהוא מגלה בדברים פשוטים וברורים מה שבלבו. ומכל-שכן אם אין בלבו אלא מה שבלבם של אחרים. יהודים לרבבות, – ומי יודע, אם רק לרבבות, – יש להם רק כונה אחת בחנוך-בניהם – לעשותם לאנשים, ואין להם שום כונה לעשותם ליהודים. אב, השולח את בנו לגימנסיה יהודית, הרי הוא עושה כך לא משום שהוא רוצה בגימנסיה יהודית מלכתחילה, אלא משום שדלת הגימנסיה של הממשלה נעולה בפני בנו. כל-זמן שעדיין יש לו ספק תקוה להכניס את בנו לגימנסיה של הממשלה, או לכל-הפחות, לגימנסיה פרטית של גויים, לא ישלחו לגימנסיה יהודית. יהודים לרבבות מבקשים בשביל בניהם ובנותיהם לא בתי-ספר, שיהודיים הם לפי מהותם, אלא הם מבקשים בתי-ספר, שמקבלים בהם יהודים. זוהי המדה ואין אחרת בלתה.
זוהי המדה גם בקרב יהודי-רוסיה. חנוני מישראל, שאינו יכול להעיד על הסחורה שבחנותו, כי שלו היא, מוכן ומזומן לשלם מאות רובלים ובלבד שיזכה בנו לגימנסיה כללית. ואם עני מישראל כך, עשיר מישראל לא כל-שכן. לשעבר היה אור מבהיק מעיני אב ואם יהודים בשעה שכרכו את בנם בטלית והכניסוהו ל“חדר”; עכשו הוא מבהיק מעיניהם בשעה שהם מלבישים אותו מונדיר ומכניסים אותו לגימנסיה כללית. וכבר היתה כניסה זו לחג-משפחה, שמברכים עליה ברכת “מזל-טוב”.
ברוסיה כולה יש לנו לא יותר מעשרה בתי-ספר תיכונים לנערים יהודים. עכשו נסגרו שנים מהם – הגימנסיה היהודית בלובלין והגימנסיה היהודית בסובאלק, – ושניהם נסגרו – מפני חוסר-תלמידים. ותלמידים חסרו להן לא משום שֶחַטָאוֹת היו ללמודים העבריים: מי ישים לב ללמודים אלה, שאינם מעכבים? אף לא משום שחטאות היו ללמודים הכלליים: אלו היו להן תלמידים די-ספוקן היו מעמידות מורים הגונים ומסדרות את הלמודים כראוי. לא נסגרו שתי הגימנסיות הללו אלא משום שהיו מחוסרות זכיות ותלמידיהן לא קבלו תעודות-בגרות.
ובאמת, שאלת-הזכיות היא אחד משני הנמוקים, שבשבילם שולח יהודי רוסי את בנו דוקא לגימנסיה כללית. “כיון שעזרני אלהים להכניס את בני לגימנסיה כללית נפטרתי מצרת הדפוטט, הבא לבחון את התלמידים בגימנסיות היהודיות, ובטוח אני למפרע, שבני יקבל תעודת-בגרות”. זהו הנמוק השגור. הנמוק השני הוא: “הגידו מה שתגידו – אינו דומה בית-ספר שלהם לבית-ספר שלנו. שלהם – בית-ספר הוא, ושלנו – “חדר” הוא. שם עתיד הילד להעשות אדם, וכאן – הרי”ש תעמוד לו בגרונו עד העולם".
אין לנו רשות להתיחס לנמוק הראשון בקלות-ראש. הרבה-הרבה יש לסלוח לאב יהודי, המבקש דרכים להקל, עד כמה שאפשר, את משא האִסורים מעל בנו, אם תהיה לבנו תעודת-בגרות אולי יעמוד לו מזלו להכנס לאוניברסיטה וכמה מן ההגבלות, החלות על סתם יהודי, לא תחולנה עליו. אם יגמור את האוניברסיטה הרי יהיה רשאי לדור גם מחוץ לתחום. אבל כמה נכוית האוזן לשמע הנמוק השני. האם רק זה הוא יסוד “אנושיותו” של יהודי, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה הרומניות, הרוסיות, הגרמניות וכדומה, ולא זה הוא יסוד “אנושיותו”, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה העבריות? וכי לא בעל-מום, בוּר, הדיוט, חצי-אדם הוא היהודי, שאין לו חלק ונחלה בתרבותו שלו? כלום לא שכר “אנושיותו” אינו יוצר בהפסד מומו זה?
ואולם מה נעשה ורוב הלבבות מטומטמים הם ואין הם מבינים, אין הם יכולים להבין את האמת הפשוטה הזאת. אולי יבוא יום ואמת זו תעשה מובנה לרבים, לעת-עתה היא מובנה רק למעטים מן המעטים. וכיון שכך, למה נבוא בטרוניא על ה' וכטל ביאסי? כלום אין דבריו אלא פירוש ברור למה שבלב רבבות ישראל בכל ארצות הגולה?
ב 🔗
אולי יש מי שבלבו תוסס עדיין זכרה של אותה עבירת פרא וקלון, כי הכריז יהודי ברבים, שהוא מבקש לבנו מורה עברי ואפילו משומד, ואולי כבר נמח זכרה: אם נאמר לשמור בזכרוננו את כל חטאינו, אשר אנו חוטאים לנו, לא יספיקו לב ומח.
ואולם אותו האיש לא יכול לקבל במנוחה את הדברים שנאמרו עליו ועל המעשה אשר עשה, והוא בא ללמד זכות על עצמו (“הזמן” נומר 52). אנו קוראים את דבריו ומחשבת זרה מנקרת בלבנו. אל אלהי ישראל! הן יהודי זה, אשר עבר לעינינו עברה גסה כזו, שאין לה כפרה בשום אופן, אשר המיט קלון וחרפה על כל היקר לנו, על המורה העברי, על הלמודים העבריים, על השפה העברית, על החנוך העברי, – הן זה האיש אינו אלא משל, דוגמא לרבבות!
אותו האיש בקש לחנך את בנו חנוך עברי לכל-הפחות במקצת ולהעמיד לו מורה עברי ולא יכול, כי הוא דר בעיר שזכתה לקדושה יתרה ואוירה מותר רק ליהודי אחד מני רבבות הפוליציה, הממונה על שמירת הקדושה, לא נתנה לשום מורה יהודי לדור בעיר זו, ואפילו אם היתה לו הרשאה מאת סוחר מן המדרגה הראשונה. לפיכך התחכם האב הזה ובקש לבנו מורה משומד, שאין אסור הקדושה חל עליו. אולם, האם גם הפוליציה עצמה אינה אלא סמל ודוגמא? וכי באמת רק הפוליציה הרוסית אשמה בזה, שבנינו ובנותינו חסרים חנוך עברי ואינם יודעים לא את לשוננו ולא את תורתנו? וכי בווילנה ובאודיסה, שעדיין לא נִתְנָה שם רשות לפוליציה לגרש כל אדם מישראל, ובברלין, ובלונדון, שאין בהן פוליציה רוסית כלל, – וכי שם יש מורים עברים בשביל בנינו ובנותינו? ואם ישנם, האם מפיהם לומדים בנינו ובנותינו תורה ודעת? וכי רק הפוליציה ולא הסביבה כולה מגרשת מבתינו את המורה העברי ואת התורה העברית, את הלשון העברית ואת הרוח העברי?
על אותו האיש, שעבר בפרהסיה עבירה גסה זו, שאין לה כפרה, מעיד הרב מזאה ממוסקבה, כי “ראה את דמעותיו ושמע את אנקותיו בזכרו, כי בנו-יחידו נשבה לבין העכו”ם ואינו יודע עברית, וכל התחבולות וכל ההמצאות שבעולם עלו בתהו. ומרוב שיחו וכעסו פלט עטו דברים מוזרים": עמד ובקש מורה משומה לבנו. ואנחנו כולנו, עשירינו ועניינו, גדולינו וקטנינוף מתבוללינו וגם לאומיינו, האם אין אנו מוסרים את בנינו ואת בנותינו לבתי-ספר, שמשומדים עומדים בראשם ומשומדים משמשים בהם מורים? אותו האיש מעיד לכל-הפחות עדות של שטות בעצמו, כי היה רצונו “להשגיח על המורה המשומד ולבדוק בהנהגתו”. ואנחנו, האם יש לנו אפילו הרהור-רצון וספק-יכולת להשגיח על המשומדים, אשר לבתי-ספריהם אנו שולחים את ילדינו? אותו איש בכה לכל-הפחות, הצטער, בקש תחבולות והמציא המצאות, כדי להעמיד לבנו מורה יהודי, אלא שלא עלתה בידו. ואנחנו, האם בוכים ומצטערים גם אנו שבנינו ובנותיהו נתונים בידי זרים ללמדם ולחנכם? האם לא נבקש בעצמנו כל מיני תחבולות ולא נמציא בעצמנו כל מיני המצאות שבעולם, כדי שלא יתחנכו ילדינו בבתי-ספר של יהודים ולא ילמדו תורה מפי מורים יהודים, אלא שיתחנכו בבתי-ספר של לא-יהודים וילמדו תורה מפי מורים לא-יהודים? וכי בשביל שאותו איש אדם גס הוא ומכריז על בקשת משומדים ברבים ואנחנו הננו “בעלי-נמוס” ואת ילדינו אנו מוסרים לבתי-ספר של משומדים ושל נוצרים גמורים בלי הכרזה קודמת, – וכי בשביל כך אין עבירתנו עבירה או בשביל כך ניטלת גסותה הימנה?
התנצלות יפה יש לו לאותו איש? “לאומי אדוק” הוא ואי-אפשר לו, שלא ילמוד בנו עברית, וכשאין דרך אחרת – יבוא משומד וילַמד. וּסְיָג וגדר יעשה מסביב למשומד, לבל יוכל להשפיע לרעה על תלמידו. ועובדה זו עצמה, כי יום-יום תכנס לביתו בריה שפלה, שעשתה את חשבון-עולמה ולא מצא לעצמה טוב אלא לחדול מהיות יהודי ולעסוק בעניני יהדות, כי יום-יום יספוג הילד הרך שלא מדעתו ראת הרקבון, היוצר בהכרח מנפשה הרקובה של הבריה השפלה, – עובדה זו כשהיא לעצמה מה היא? וזאת היא אמנם “הנקודה המתה”, שעליה עומדים הרבה-הרבה אנשים מישראל, המשימים את עצמם גם הם “לאומיים אדוקים”, וממנה לא יזוזו. עוסקים הם בעניני יהדות, מלאים “דבקות” לספרות היהודית, ל“שפת העם”, מלאים “חבה” ללשון העברית, “לשון העבר והעתיד”, ולכשתרצו – הם נוהגים אפילו לדבר עברית ודוקא בשוק. הכל – ככל אשר תצוה עליהם ה“לאומיות האדוקה”. ויחד עם זה הם קרועים מן היהדות, רחוקים ממנה ובלבם חסרה ההויה היהודית הפשוטה, שאין לה הגדרה קבועה, שעליה אינו בא הצווי מתוך החלטות ורזולוציות. גם הללו כשהם צריכים לקים “מצות” לאומיות, אפשר ואפשר שיתירו לעצמם ויאמרו: יבוא המשומד וילמד, יבוא המשומד ויחנך!…
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות