(רצנזיה)

לכבוד מלאת ששים שנה לד"ר מאכס נורדוי הוציא הועד הפועל בקֶלן (המכירה היא אצל ה“יודישׁער פערלאג”) ספר בן למעלה מארבע מאות עמודים, הכולל בתוכו את כל נאומיו ומאמריו היותר חשובים בדבר שאלת היהודים והציוניות, שכתב בעל-היובל בשלוש-עשרה השנים האחרונות, מעת שבּוֹ, הסופר הגרמני היושב בצרפת, נתעוררה הנקודה היהודית.

הקו המציין ביותר את הספר הזה הוא – הרוח החיובי המנשב בו. נורדוי, מי שכתב את ספר-“ההתנוונות”, נורדוי, השולל הגדול, הספקן, הכופר-בכל, הנהו פה לפנינו מחייב, מחייב עז. הוא מחייב את קיום העם היהודי, מחייב את תקוותינו ועתידותינו, מחייב את היהדות (לא התיאולוגית, כמובן), מחייב את ערך השפה העברית והספרות העברית. החיוב שלו כאן מגיע לידי כך, עד שבמקום אחד, בנאומו האמשטרדאמי (בשנת 1899) על פני שמונה עמודים, בדברו על הצורך למשוך את הפרוליטריון היהודי אל הציוניות, הוא עומד ומצרף, ממש כבעלי מפלגה ידועה בתוכנו, את הסוציאליות לציוניות, ולא עוד אלא שהוא מוצא את הסוציאליות בציוניות, את “כל נקודותיה של הסוציאליות, והנה הן אידיאלים יהודיים, שתחייתם היא היא מטרת הציוניות”.

בעבודת הציוניות נורדוי הוא, כידוע, נושא-כליו הנאמן של הרצל, וכמאז ועד עתה לא יחדל להילחם לערכה הפוליטי של הציוניות, יותר נכון: ל“כבודה” הפוליטי… מן התפקיד, אשר מילא נורדוי בקונגרסים האחרונים, למן הקונגרס האוּגַנדאי ועד הקונגרס האחרון, מדעותיו בנוגע להנהגת הציוניות, בנוגע לשאלה בידי מי צריכים להיות מוסרותיה (הוא הציע בשעתו את ג’וֹזף קוֹואֶן מלונדון), משיחתו האחרונה שלו אפילו אם סופר-עתונים, שנתפרסמה זה לא כבר ב-“ Jewish Chronicle ”, שבה הזכיר את נסיעתו של וולפסון לקושטא – מכל זה נראה ברור, עד כמה מכריע הוא את הכף לצד המטרה הפוליטית, מבלי שים כל לב למטרה העיקרית, היחידית, האקונומית, הישובית. אופיי בנדון זה הוא הנאום: “הציוניות והמושבות בפלשתינה” (פאריז, 1900) והיחס החומל שבו לאותם החלוצים הראשונים, שהוא חושבם ל“דוגמאות מפחידות” ושלפי דעתו “הראו הם לעם היהודי לא כיצד צריך לעשות, אלא כיצד לא צריך לעשות”, כאילו כשיהיה “הערבון הגלוי והבטוח”, כביכול, יֵעָשׂה הכל מאליו, על פי נס, ולא במסירות-נפשׁ ובקרבנות מֵחִים בעד כל נסיון קטן… עולה עם נאומו זה גם נאומו ההאגי של אותה השנה ונאומו הידוע בקונגרס הששי, אולם באותו נאום הלא אנו מוצאים גם נתינת-ערךְ להבטחת פּלֶוֶה ואמונה בטוב-לבה שׁל מלכות-אֶנגלנד; באותו נאום אנו מוצאים גם את התיאוריה של “נאכטאזיל” – למרות שבהרבה מקומות נורדוי כאילו נלחם בעצמו עם הרעיון, שהציוניות הוא דבר שבפילאנטרופיה; באותו נאום אנו מוצאים גם את החקירה העלובה של “נעהמען אונד פערלאנגען”…

אבל נראה, שלא בכל זה הוא כוחו הציוני המיוחד של הד"ר נורדוי. את זה צריך לבקש במקום אחר לגמרי. את זה צריך לבקש בזו העובדה, שסופר ידוע ובא בשנים, שצורתו והשקפת-עולמו היו כל כך קבועות כבר, סופר בן קרוב לחמישים שנה, עמד וניצב בשורת-הלוחמים בעד החופש היהודי כעלם צעיר מלא אש-נעורים!

בכתבים המונחים לפנינו מדגיש, אמנם, נורדוי וחוזר ומדגיש בהרבה מקומות, שהציוניות שלו, בניגוד לציוניות של המזרחיים, חפשיה היא מכל פאַנאַטיסמוס רליגיוזי, וזוהי, אמנם, אמת גדולה וקדושה. ולא לבד הציוניות שלו, של האתיאיסט הגדול מאכס נורדוי, של בעל ספר ה“פאראדוכסים” בגרמנית, אלא גם הציוניות של האינטליגנציה העברית הצעירה, שקראה את ספרו זה בתרגומו של בריינין – רחוקה מרחק רב מכל פאנאטיסמוס רליגיוזי. אולם הרבה-הרבה עמודים מן הספר הזה מעידים, שאם פאנאטיסמוס רליגיוזי אין כאן – אש רליגיוזית, במובן היותר נאצל של המלה, אש של רליגית-האדם, של רליגיית-האומה יש ויש בו, וזהו ערכו הנשגב!

הדעות שהובעו בחלק היותר גדול, היותר מכריע, של הכתבים הללו נהיו אצלנו עכשיו כבר לדעות מקובלות, כמעט מושכלות ראשונים, שאינם צריכים לראיה. יש מהן, שנורדוי מדבר עליהן בלשון של גילוי חדש, יען שלרוב הרי הוא מתכוון ליהודים שבמערב, ואנו, המחונכים על ברכי הספרות העברית, ידענו אותן זה מכבר, על-ידי סמולנסקין, ליליינבלום, זלמן אפשטין, אחד-העם… כמה ישנים הם אותם הדברים על בן-מנחם, על ה“תעודה” של רבני אשכנז וכיוצא בזה!… והמצב הרעוע-בכל של עמנו, ה“לוּפט-פוֹלק”, הטיפוס של היהודי ההמוני והיהודי המשׂכיל, ה“לוּפט-מֶנשׁ”, שׁנורדוי דיבר על זה בחריצות כל כך רבה מעל במת-הקונגרס – האם חידוש יש בזה לנו, לאלה שקראו במקורה את הספרות הציונית שלנו?

אולם אם בשבילנו אין בזה כל חידוש, יש בזה ערך גדול בשביל הדור הצעיר שבמערב, יש בזה ערך גדול – בשביל להבין את מאכס נורדוי כשהוא לעצמו. כי אכן כשאנו קוראים עכשיו את הוויכוחים והכתבים האלה על הסדר, אנו רואים את הפרוצס הפנימי שעבר בנפשו של המחבר, את התפתחות הכרתו הציונית שלו. במאמר-הוויכוח שלו עם הרב הד"ר גידֵמאן, למשׁל, בשׁנת 1897, הוא פונה למתנגדי-הציוניות המערביים ואומר מעין זה: אתם טוענים, שאנחנו חושבים את עצמנו לעם מיוחד רק בסיבת התנועה האנטישמית; יהא כן, אבל רק בזה שמצאתם את סיבת-החזיון, אין הוא חדל על-ידי זה מהיות את אשר הוא. אולם במאמרו “הציוניות” (1902), וביתר שנינות בנאומו בקונגרס ההאגי, הוא מדבר כבר על זה ממש ברוחה של ספרותנו הלאומית ואומר: לא אמת הוא, שהציוניות אינה אלא כעין התנגדות לאנטישמיות; אמנם, בוודאי יש בין המשכילים היהודים, שהאנטישמיות הכריחה אותם לשוב אל עמם, ובעת שבני ארצם הנוצרים ישובו להסביר להם פנים, ילכו שוב מאתנו, ברם, אצל רוב הציונים לא היתה האנטישמיות אלא כעין אחד הגורמים להעמיק חקר בשאלת בין ישראל לעמים, שעל-ידי זה נשתרש אצלם הרעיון הציוני ויהי לחלק מדמם ובשרם, שאף אם תינדף האנטישמיות כעשן – הם לא יזוזו ממקומם!

האנטישמיות תינדף… אבל מי כנורדוי, בעל ההרצאה בברלין (1898) ובעל הנאומים בשלושת הקונגרסים הראשונים, מבין את מהותה של האנטישמיות, עד כמה אינה דבר עובר, עד כמה מובנה ומוכרחה היא, עד כמה טבעית ועמוקה היא לעולם במצבנו על אדמת-נכר?!…

בשאלת העבודה החינוכית בארצות-הגולה במובן הרחב, או עבודת-ההווה, כמו שרגילין לקרוא לזה בחוגים הציוניים, שבהרבה מקומות הוא נוגע בזה בפרוטרוט, לא שמענו מנורדוי (כמובן, על פי השקפת-עולמו הציונית בכלל) את הדעה המקובלת עכשיו בינינו, שהעבודה החינוכית היותר נושאת-פירות בשביל הציוניות היא המופת החי, שיבת-ציון אצל כל אחד ואחד. אבל גם בזה עשה צעדי התפתחות ממאמריו הראשונים עד אפילו זה שהדפיס ב“אחיאסף”.

בהקדמתו להוצאה הנהדרה הזאת של כתביו הציוניים מעריך נורדוי בעצמו את ערך ספרו ואומר: “הכתבים האלה ברובם נוצרו במהומת וסערת המלחמה והם נושאים עליהם עקבות חותם-מוצאם. צרכי היום הולידום. בהם יש למצוא את תולדתה של הציוניות, לא של מאורעותיה החיצוניים, אלא של חייה הפנימיים בלבות הנאמנים לה”. –