[“נייע און אלטע פאלעסטינא” מאת ל.ע.מילר]

יש מאמרים, קונטרסים, ספרים, שמסקירה ראשונה אתה רואה, כי ערכם הספרותי הוא גרוע מאפס, שכל שורה ושורה או כל עמוד ועמוד שלהם מעידים על מחברם, כי המשפט היוצא מפיו, הפעור תמיד, הרי הוא בבחינת “ממזר” אצלו, שאין משגיחין בו, שהדיבור שלו אינו מתלווה מעולם בחבלי-דיבור ובכוונת-הדיבור, ואף על פי כן – הלא יִפָּלא הדבר – הקריאה בהם, באותם המאמרים, הקונטרסים וכו', אינה מחוסרת איזו תועלת וענין, ולוּ רק מן הצד הכאראקטרולוגי שבדבר. ובאמת! יהיו הדברים האמורים שם מה שיהיו, ישקרו, יפריזו, יסרסו, או יחזרו באופן בּאנאלי ונלעג על האמור כבר על ידי אחרים, על הידוע לכל בר-בי-רב – איך שיהיה, הרי בכל אופן, בשעת-הקריאה אתה רואה לפניך עוד בן-אדם – נוסף על כל אלה שאתה יודע – העומד ומדבר כך וכך ובקול כזה וכזה, בכל אופן יִנָתן בידיךָ בתמונת החיבור החדשׁ עוד דף אחד, ויהא משובש ומהופך, עוד דוקומנט אחד, ויהא מחוק ומזוייף, מחיי האנוֹש המחבר האדון פלוני בן פלוני.

לפני זמן-מה – עוד טרם היה לי העונג המיוחד להתוודע אל פלאי “העולם המתהווה” של ד“ר יוסף קלוזנר ב”השילוח" – נזדמן לידי ספר יהודי מאמריקה, בן רי“ח עמודים, שיצא, כנראה, אשתקד ושנכתב, כנראה, בימי המשבר הידועים של מוסדות-החסד הירושלמיים הידועים לפני שנתים. שם-הספר: “נייע און אלטע פאלעסטינא”, והוא אוסף של “ציורי-מסע”, כלומר, “קוריספונדנציות”, אשר כתב “מן הדרך” מר ל. ע. מיללער, עורך ה”ווארהייט" הניו-יורקי, בעתונו.

גם מבלי שאגיד, יבינו המבינים מדעתם, שבמלה ספר ביחס לזה שאני מזכיר אין להשתמש לאל, אולי, בדרך-ההשאלה. “קאלוּמס” מן ה“ווארהייט”, שלוּקחו כמו שהם וחוּברו בחוברת יחדיו עדיין אינם ספר, גם אם מספר העמודים שלה יעלה על 218; ואף גם זה מובן הוא מאליו, שעל דברים שנכתבו בכדי לעניין את קורא-ה“ווארהייט” המצוי אין כותבים רשימות של ביקורת, גם כשׁהכַּתָּב מתחצף לומר בהקדמה, שׁמטרת-נסיעתו היתה “לראות את האמת ולהגיד את האמת”. ואולם, אף על פי כן… ענין מיוחד, כאמור, יש בספר כגון זה, שהוא מציג לפנינו אדם חי מן הגיטו היהודי בניו-יורק, שמזלו גרם לו להיות עורך עתון ז’ארגוני-פוליטי-אמריקאי-יומי, ומספר לנו מעשים שהיו מחיי האדם הלז, מעשים מן המציאות, מעשים בכל יום, שאם אינם “נוקבים עד התהום” – חס וחלילה!… – הנה, על כל פנים, במידה ידועה, “נוגעים הם עד הנפש”…

והמעשה האחד שהיה כך היה:

איש יהודי גר בניו-יורק וביתו ב“בראנקס נ. י.”. והאיש אינו מחוסר אנרגיה סחרנית, יודע לדבר על הכל בטון של יודע הכל וחותמו: “זריזות” ו“אמת” – על פי הבחירה, וגם לפי מצב השעה והמקום. והנה לפני שש שנים התאכסן בביתו של הסוחר מברונקס “סקוּלפּטוֹר יהודי צנוע”, ו“עתה מיסדו של “בצלאל” המפורסם בכל העולם, נשמת האקדמיה לאמנות היחידה והיהודית באמת”. פרופיסור בוריס שץ, לפי עדותו של ידידו המחבר, היה אז “עצוב ומילנכולי ובלתי-שבע-רצון מעצמו ומאמנותו”, בחלמו על “בצלאל” העתיד להיווסד; והוא, המחבר בעצמו, “חלם אז על עתון בשם “ווארהייט”, שיהיה חופשי ובלתי-תלוי בשום מפלגה”. מני אז עד כתיבת הספר עברו רק שש שנים – וראה זה פלא: שני החלומות גם יחד נפתרו בחיוב. העתון “ווארהייט” הצליח, והוא בלתי-תלוי בשום מפלגה וחפשי לחלוטין להפיץ “שונד-ראמאנען” ואינטריגות באמריקה. ולא עוד אלא כשנתעוררה הדרישה על כַּתָּבות מארץ-ישׂראל, וה“פארווערטס” הידוע, חברה הנכבד שׁל ה“ווארהייט” והמתחרה השָׂנוּי והמסוכן שׁלה, שׁלח שׁני אנשים (את א. פרומקין ואת הד"ר גינצבורג) לראות ולתור את “ארץ-המזרח”, נתעורר גם אותו ל. ע. מיללער “לראות את האמת” בארץ-ישראל ו“להגיד את האמת” מארץ-ישראל. ויהי בבואו לארץ-החמדה הזאת, וישא עיניו וירא… כי גם החלום השני, החלום של רעו ואלוף-נעוריו, “ליצור אקדמיה לאמנות בשביל העם היהודי” – אף הוא הוצא לפועל: היכל “בצלאל” בנוי לתלפיות, מתנוסס לתפארה, מוכתר בזר-נצחון, מפתח את האמנות העברית המקורית, מאכיל רעבים, מביא גאולה לנשפלים, מחזיר נשים שסרחו למוטב (פרק “ניט פון קריסטוס, נור פון בצלאל”).

ומעכשיו הגידו-נא: האם לא זהו אדם חי? האם לא זוהי בריה דאפילו באלף לא בטיל? תאמרו: ה“חולם” מיסטער מיללער כל כך שקוע ב“חלומותיו” עד שאינו רואה מציאות הדברים כהווייתם, עד שאינו יודע את ה“אמת” של הניגודים המעשיים הגדולים והקשים במוסד הנכבד דידן (כן, הנכבד, הנכבד מכל מקום!), שלכאורה יש לו כוונות אומנותיות טהורות, אבל כולן ממנו והלאה, ותלמידיו המחלקה לאמנות עזבו ועוזבים אותו; שלכאורה הוא בית-ספר אידאלי ל“מלאכות אמנותיות”, שלפי טיבו הוצאותיו עולות בהכרח על הכנסותיו, אבל דא עקא, שהיחוסים שבין הראשים והמשגיחים והפועלים והפקידים שבּוֹ אינם אותם שהיו צריכים להיות בין “מורים” ו“תלמידים”; שלכאורה הוא בית-חרושת העלול להבריא במקצת את חיי-הכלכלה הרקובים בירושלים, לפרנס בכבוד כמה וכמה נפשות וכולו צריך לעמוד על בסיס מסחרי, ורק על בסיס זה, אבל הנה, בסוף-הסופות, הפרנסה אינה תמיד “בכבוד גדול” ותוצאות העבודה, שתמיכה ומותרות נודפות גם ממהותה, גם מהנהלתה, אינן מתאימות כל כך אל השוק ואינן ברוכות בהצלחה יתרה, והערבוביה מרובה – – – תאמרו: החיים הרבים והחדשים, שהכניס “בצלאל” למבואות-ירושלים המעופשים (שהכניס! כולנו מודים בזה!), מעוורים כל כך את עיניו של מיללער איש-ה“חיים” ו“עושה-החיים”, מכים אותו כל-כך בסנוורים, עד שכוח-השופט שלו נפגם, לא עלינו, באופן שהוא כבר אינו מוכשר לראות גם את הצללים במקום האור – – – לא, לא, אל תחשדו, חס וחלילה, בדבר כזה את מחברנו! לא תהא כזאת בישראל אמריקאי! אין דבר, מוחו המעשי של ה' מיללער לא יבש כלל וכלל, והראיה: שנים-שלושלת הפרקים שבספרו על “מוסדות-החסד” בירושלים, והמסחר בשטרות של המוסדות וגבאיהם וסרסוריהם, והיחס שבין הפוסטות לשנוררות, וענין ה“חלוקה” וסידורה וכו' (שגם לכל אלה הרי אין מחסור במליצים ורואי אור בין החפֵצים לראותו!), ואפילו איזו מהערותיו המעשיות על עתידות הישוב החדש, המצטיינת בעין פקוחה בעל-ביתית של יהודי סוחר היודע מה שלפניו – כל זה יוכיח למדי, שבמקום שאין מעצור ל“הגיד את האמת”, שם לא כהתה עינו של מחברנו ושם גם לא ינוס ליחו הסנטימנטאלי-הריקלאמי… אלא… אלא שהוא הדבר… האם מ“ידידו” ימנע אדם חי טובה קטנה שכזו בהיות לאל ידו לעשות? האם מ“בצלאל” יסתיר עורך-ה“ווארהייט” את פניו – ו“הסקולפטור הצנוע”, העומד בראש המוסד, הרי התאכסן לפני שש שנים בביתו בברונקס והוא אז, כמו היום, “רך כדונג, עדין כתינוק, תמים כנערה בת שש-עשרה, אידאליסטן, חולם בערפילי העתיד” – – –

ובדרך אגב: רך, עדין, תמים, חולם – איזו כאראקטריסטיקה! אם לא ארוכה, אבל כמה שנונה וקולעת אל המטרה!… ומי מהחולמים והתמימים האמיתיים, שעוד לא השתחררו מהחפץ האחרון לראות נקמת-מה באנישי-המעשה המצליחים, יש להם כאן מעֵין איזה מקום לגבות את חובם האבוד. בואו וראו: כמה יגיעות יגע כאן מיללער איש-המעשה להועיל לידידו הפרופיסור איש-המעשה, ולבסוף – האם לא טובה-של-דובים הביא הראשון לשני? ה' שץ, איש בימי הבינה והעצה, שהוא עדיין כבן עשרים לכוח ואולי גם כבן שלושים לרדוף, זה אישׁ-הפעלים העירני, גדָל-ההסתגלות ושׂגיא-העמל, זה האיש הראוי להכרת-תודה מצד בני-ישובנו מכל מקום, ספק גדול הוא, אם יש לו לשבוע רצון מחנופתו היתירה, הכוזבת, של ה' מיללער. סגולותיו החיוביות הרבות של הפרופיסור (מגרעותיו הן ידועות לכולנו…) עודן מחכות לתיאור נאמן… ואולם “חלומות” אלו, “תמימות” זו – מי תמים כיום הזה להאמין הרבה בחלומות ובתמימות של נערות בנות שש-עשרה, של קוריספונדנטים ועורכי עתונים אמריקאים ואפילו של מנהלים, עסקנים ועומדים בראש מוסדות ציבוריים?–

–––––––

ענין “בצלאל” תופס בספר שלפנינו רק כעשרים עמודים – שלושה פרקים: “די טהורימס פון ירושלים וואס שפיגלען זיך און זינגען”, “ניט פון קריסטוס, נור פור בצלאל”, “אטעמפעל אויפ קברים און זיין כוהן גדול”. ואולם עד שבא הנוסע החי שלנו עד כאן עבר, כמובן, ימים וארצות, ובכל מקום – כנוסע קלוזנר, להבדיל, אחריו – עשה תגליות גדולות ומצא חדשות ונצורות. בפרק הראשון נתגלו לו “בני איזמאיל” והקורבה שׁבינו, ה' מיללער, ובין ה“בַּרבָּרים-למחצה” הללו, קורבה שלפי דבריו הרי היא גדולה הרבה מזו שיש בינו ובין “הגזעים, העמים שביניהם גדל ושרוחם והרגלי-חייהם היו לרוחו ולהרגלי-חייו”. “האם מבינים אתם זאת? – מוסיף המחבר בהתפארות מיוחדת, יֶנקית – האם יכולים אתם להבין, להשיג? התאמינו?” בפרק ב' מגלה תיירנו, בעזרת השם ובֶדֶקֶר, את… מצרים, “קהירה עולם בפני עצמה היא, היא בעצמה אקונומיה פוליטית שלמה, ספר שלם של מוסר סוציאלי”; הפרק השלישי מוקדש כולו ל“סוד-הפירמידות השמור בהן בשביל עתידות-האנושיות”… וכיוון דאתא המחבר להכא – שיר-מזמור, כמובן, למחוזות-הים ובעיקר לתכלת-הים… ואף כאן אותו הענין שאמרתי נראש הרשימה הזאת: לכאורה דברי-שירה ממש, פואיזיה בלע“ז, דברי שירה לא גרועים האלה שאנו קוראים במאות מחברות, ואף על פי כן – איזה צחוק מחניק את הגרון. משל למה הדבר דומה? למשׁרת-עליון-בהוֹטֶל שׁמשׁתפךְ בדברי-נגידים באזני הגבירה היושבת בקונטורה של ההוטל על אודות “קסם”-ו”נועם"-האהבה… הדברים הם דברי-נגידים, ומהם תמצאו גם בסוניטות של פוּשקין, אבל אופן-הדיבור, הטון… עשית-הריקלאמה לים, כאילו היה, פשוט, איזה “בצלאל”.

ובאותו הטון הקוּריוֹזי (שלא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל-הכתיבה של נוסעים-כותבים מסוגו ובני-גילו, – גם כשהם עומדים על מדרגה תרבותית קצת יותר גבוהה, – יצא) עושה הסופר שלנו ריקלאמה ל“מוסיקה” ול“כישוף” שבטבע-ארץ-ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שמצא, כי היא – לא פחות ולא יותר – מ“דעקאדענטקע”. ומובן, שעל הבד המזהיר והמקסים הזה אי-אפשר שלא יופיעו גם “תל-אביב”, ה“גמנסיה” ו…ושפת-עבר. “לא דיברתי על אלה עד כה – מתנצל המחבר במקום אחד – מסיבה פשוטה, מפני שחפצתי להקדיש לכל אחת מהן מכתב מיוחד. והן כדאיות לזה. גם השפה העברית, גם הגמנסיה. אין אני יודע, מי כדאית יותר לזה, אבל שתיהן כדאיות”.

ובאמת, מי כדאית יותר, שה' מיללער יקדיש לה מכתב ב“ווארהייט”? מי יודע: לאלוהים פתרונים!… אדם קרוב לעצמו, ואולי גם חפצים ועצמים דוממים קרובים לעצמם (עיין “הציפור הכחולה” של מטרלינק!), ובעולם-ה“אמת” אפשר שהיו שני העצמים הדוממים שלנו מדיינים: השפה העברית הזקנה העלובה היתה טוענת: עלי יכתוב מיללער את המכתב, והגמנסיה הצעירה והחצופה היתה מתעקשת: אני קודמת… אלמלא ה' מיללער בעצמו, שברוב נסיונו-בחיים וברוב נדיבותו קפץ והחליט: שתיהן כדאיות!

אשריהן!

ואולם, אותו מזל, שיש לשפת-עבר ולגמנסיה, כפי שראינו, אין, אהה, למושבות בארץ-ישראל. רצה מגיד-האמת להגיד את אמיתו “מארץ-ישראל הישנה והחדשה” יחד, אבל ירושלים הישנה, ששם ביתו של בעל-“בצלאל”, שללה מבעל-הבית ה“ברוֹנקסי” את כל זמנו ולא השאירה לו פנאי בשביל המושבות החדשות אלא מעט מזעיר. ומה עמוקות אנחותיו של המחבר על דא בכל העמוד 138 של ספרו! אכן, כמה צער וכמה יגון יש בעולם זה!…

ואף על פי כן, אם חושבים אתם, שלעורך-ה“ווארהייט” אין מה לומר במקצוע פלשתינה החדשה, מאחר שלא שהה אלא באחדות ממושבות-יהודה ורק ימים אחדים – אינכם אלא טועים. הממנו, ממיללער, יִבָּצר לדעת הכל אגב ראיה כל-שהיא? הנה הוא, למשל, יודע, שלא די שהערבים, האפנדים והפלחים גם יחד, מתקנאים ביהודים על התקדמותם של אלה במקצוע החקלאות ולומדים מהם, אלא שגם הפחה הירושלמי בעצמו כשהוא צריך לנטוע כרם הוא שוכר דוקא פועלים יהודים! הנה הוא “רואה בעיניו ושומע באזניו”, כיצד הערבים פונים ליהודים, שאלו יהיו להם לשופטים וכו'; והנה הוא יודע גם כן, שהשנאה ליהודים אינה נוראה כל כך בארץ-ישראל, ומטעם פשוט, מפני שאין כאן מקום לשנאה ולקנאה אקונומית, שהרי הכל הוא בידי הערבים (המתקנאים היהודים על התקדמותם וכו' כדלעיל!), היוונים והאשכנזים, והיהודים הנם דלי-הארץ, קונים הכל בכסף מלא, ואין מתקנא בהם, ואין על מה להתקנא בהם – והאנטישמיות האקונומית מאין תימצא?

ל. ע. מיללער, המעשי הפיקח – מובן שאינו ציוני (ע' 153), ודוקא עכשיו, לאחר שהיה בארץ נעשה עוד פחות ציוני (שם). הוא נוטל את ידיעות-לשכת-המודיעין שביפו (הוא מחליף את זו במשרד הפלשתינאי), הנדפסות על גב גלויותיה, ומוציא מהן, – מסקנה, אמנם, נכונה – שתנאי-העבודה בארץ אינם מספיקים למחיית הפועל היהודי האינטליגנטי, לצרכיו היותר הכרחיים; הוא “מגלה” ו“מוכיח”, על סמך אותן הידיעות ואחרות בדומה להן, שתקות העבודה בארץ אינה גדולה גם לעתיד, מאחר שאפשרויות הכניסה וההתישבות מוגבלות מאוד, מאחר שפרדסים אינם בתי-חרושת ולאחר שניטעו, מספר פועליהם הולך ומצטמצם ומאחר שעל הפועל העברי להתחרות בפועל הערבי, מי שצרכיו כמעט שאינם צרכי בני אדם… באריכות הוא עומד על כל אלה הדברים הידועים כבר עכשיו לבלתי-ציונים וגם לטובי-הציונים, ובעד זה, כמו בעד פרקיו שהזכרתי לעיל מירושלים הישנה וחייה, היה ראוי לתודה מצד כל קורא יהודי פשוט בחוץ-לארץ, שאמנם צריך וצריך הוא לדעת את כל זאת. ואולם מעניין הוא, מאידך גיסא, שכל אי-ציוניותו, כביכול, של סופרנו אינה מונעת בעדו מליעץ לעשירים שיסעו לארץ-ישראל (“יהודים אחרים אין אני שולח לשם!” – מכריז הוא בהרחבה מיוחדה), מלחזור על נאומו הישן של נורדוי באחד הקונגרסים (כמובן, מבלי להזכיר את שם-האומר) בנוגע לתפקיד שעל היהודים למלא ביחוסים שבין התורכים והערבים ומלשְׁנות גם את משׁנתו שׁל הד"ר רוּפין (בספר “היהודים בזמן הזה”) בנוגע לפרטים שונים מן התפקיד הכלכלי, שהיהודים יכולים למלא בארץ – ושוב, כמובן, בתור פרי התבוננות-עצמו ומסעו בארץ-יהודה…

ואף פילוסופיה כמעט ציונית טהורה לא תחסר כאן בספרו של הבלתיח-ציוני שלנו. בעבור ה' מיללער באנייתו על פני אתונא שאל את עצמו: “מדוע אבדו היוונים, בעת שאנו חיים וקיימים?” (ע' 146, אלא שאת הרצאת השאלה הזאת, האוריגינאלית והחדשה כל כך, צריך לקרוא בלשונו של המחבר ממש!). ומה נעים לנו לשמוע, שהקושיה הגדולה הזאת נפתרה לו לשואל הגדול רק בארץ-ישראל, בציון, במקום שרוח-ה' חופפת, כנראה, על בחיריו ומגלה להם סודות-ההוויה. “התרבות הגדולה והנפלאה של היוונים – מלמד ר' מיללער את קוראיו – הציביליזאציה שלהם, אמונתם, כולן נוסדו על העבדות. על כל יווני עתיק חפשי היו שבעה עבדים וכו', ויען שהכל היה בנוי על העבדות והכל בא מתוך עבדות ועל-ידי עבדות, לכן לא היה מי שיגן על יוון, מי שישפוך את דמו עליה, שיתן את חייו כופר הציביליזאציה הזאת, התרבות הזאת, האמנות הזאת” (למובהקים שבין קוראי עברית לא צריך להגיד, שמעֵין הרעיון הזה נתגלה גם לעוד עולה-ציון אחד בהיותו פה; יעוּיין המאמר “המון ואומה” ב“השילוח”, שנה זו). לא כן היהודים. “היהודים אינם עבדים ושונאים עבדים. הם שונאים שיהיו להם עבדים ושונאים גם להיות עבדים אצל אחרים”. וראיה חותכת, אליבא דמיללער, להנחה זו – חיי היהודים בפלשטינה.

“בידינו ממש” – זוהי הססמה, זהו האידאל של עם-היהודים.

“בידינו ממש נטענו את הכרמים, בידינו ממש בנינו את הבתים, בידינו ממש כונַנו את שדרת-התמרים, בידינו ממש הקימונו את “בצלאל”, את הגמנסיה ביפו, את הפוליטכניקום (צ"ל הטכניקום) בחיפה (כבר?!…), בידינו ממש עשינו תל-אביב, בידינו ממש”…

בידינו ממש… דיו שחורה על גבי נייר לבן… וכל זה נכתב בלשון של רצינות גמורה… איזו אירוניה מכאיבה!… אפילו ה“לוֹרד-מֵיר” שׁל ראשׁון-לציון המהוללה בעצמה (עיין שם) עלול כאן למשוך קצת בכתפיו על “התפעלות” זו של המתלהב האמריקאי…

ושם: “בידינו ממש ולא בידי עבדים בנו היהודים את בתי-מקדשיהם לפנים ובידינו ממש יבנו את מקדשיהם בעתיד, כשיוכשרו התנאים”? “הנה מדוע מרגיש אני, כי גורל-היהודים לא יהיה כגורל-היוונים, הרומאים וכל האומות הגדולות של העולם העתיק אשר נכחדו”…

איזה לץ! היוונים נכחדו והיהודים חיים… וכל זה מפני שאנחנו, הנבחרים, עושים הכל בידינו ממש… וכל זה מדבר לא-ציוני… וכל זה נכתש זמן קצר לפני בוא השועלים המחבלים לעשות ליהודי סאלוניקי, הרחלות הנאלמות, מעין מה שעשו אבות-אבותיהם ליהודי אלכסנדריה בשעתם… איזו ליצנות כפולה ומכופלת!

––––––––

למרות רצוני בשבתי לכתוב את הרשימה הזאת נתארכו הדברים. אבל – חֵי הקריאה בספרים! – לא בי כל האשׁם. מה לעשות, אם הכל כאן מלא ענין, אם הכל בספר זה קוּריוֹז חי ואופיי, אם הכל כאן נפלא, מופרז, מעוקם ומסורס. הנה התּייר הארץ-ישראלי, אסיר-ה“אמת”, מפזר, למשל, מלוא חפניו תהילות וקילוסים למקריבים את עצמם על מזבח-האידאל בארץ-ישראל ומהלל ומשבח איזה “צעיר וילקוביסקי שהיה יכול להשתכר באמריקה הרבה כסף, מפני שגמר בפאריז ובברלין וכו', והוא, הצעיר, בוחר לעבור ביער-הרצל ולהשתכר רק (!) 14 דולרים לשבוע” – והסופר הלז, העורך של עתון יהודי, אינו יודע, שהצעיר, שנראה לו בבן-שמן, לא וילקובסקי שמו אלא יצחק וילקנסקי (א. ציוני), שעבודתו השובית, הספרותית והספרותית-ה“חקלאית” בארץ-ישראל אין, כמדומה, לשקול רק בסכום המשכורת השבועית או החדשית שלו. ואם תאמרו: סופר עברי – ומנין לו לעורך-ה“ווארהייט” לדעתו? אבל הנה, ז. י. אנכי, מספר ז’ארגוני, שהידען שלנו מדבר עליו לאמור: “ושם (כלומר, בארץ-ישראל) יש איזה מחבר אנכי, שככל בני אומנותו הוא עני מדוכא” (בלשונו המקורית של מיללער: “דארט איז דא א מחבר אנכי, ווי אנדערע פון זיין פראפעסיאן איז ער אויף גרויסענע צרות”). הא כיצד?! התשערו, שעורך עיתון רוסי, למשל, ידבר בלשון כזו על סופר רוסי ידוע? ואם תאמרו: ספרות, מקצוע זר לעתון יהודי אמריקאי… אבל הנה מר מיללער בא ומדבר וכותב ביחס ל“בצלאל”, ל“בצלאל” שלו, מקור הצבעים, קן-האומנות – צבעים, אמנות, דברים שה' מיללער מדבר עליהם כמבקר אמנותי מלידה ומבטן, ועיין ביחוד ע' 18 דיבור המתחיל “אויף אייר לשון” ודיבור המתחיל “און ווי דער הימעל אזוי דער ים” וגם ע' 30 דיבור המתחיל “אט דיעזע געלע ניט געלע, גרויע ניט גרויע, גרינליכע ניט גרינליכע פארב”… – ואף בזה אתם שומעים: “ושוב חדר ועוד חדר מכל שכיות-החמדה ויקרי-המציאות של היהדות הישנה ושל יתר העמים אשר מסביב לארץ-ישראל, ופתאום לפתע תצמח לפני עיניכם התמונה המהוללה “היהודי הנצחי” של הירשנשטיין, שזכתה בתערוכה הפאריזאית למידליה של זהב גדולה”.

הסכימו-נא, קוראי: האם לא המידליה של זהב גדולה ראוי גם תּיירנו בעד ידיעות-הזהב הללו?

כי גדולה זרִזות וגדולה ידענות ושתיהן הן בו במר מיללער; ואם דבר אחד קטן חסר לו: קצת זהירות – הנה כך דרכם של אנשי-המסחר המצליחים: זהירות לא יאהבו. בטוחים הם בעצמם יותר מדי, והצד השני – השותף, המתחרה, הקונה, הקורא – זילא להם, שכיחא להם, פריצא להם. עורך-ה“ווארהייט”, כנראה, היה יותר מבטוח, שלב איש מקוראיו לא ידווה על הצייר היהודי, צייר-ה“גלות”, שמואל הירשנברג, שלאחר מותו נשתנה שמו בפי מהללו לשם הירשטנשטיין. אָט, אל תדקדק הרבה! הוא, אותו קורא, גם לא יקרא את זה… לא יספיק… הן שעה אחת יש לו בערב לקריאה, וההמשך של הרומן בלבד, הנדפס ב“ווארהייט”, מחזיק איזו עמודים. ובינינו לבין עצמנו: הלמדנות של הקורא היהודי באמריקה! הן מתפרנס הוא מן העתונות הצהובה זה כעשרים וחמש שנה… ההוא יקפיד על “חילוף-יוצרות”? העיקר, איפוא, “הך הכפתור וירעשו הספים”! “סוד הפיראמידות”… “הצבעים והצללים של העיר הנצחית עושים אתכם למשוגעים מהתפעלות”… “מעשה בבת-מלכה בהישפניה או בקשטיליה ושמה איזאבעללא” – פירוש לצבע ששמו עין-איזבלה… (שם, שם). הרי איך מורה האונטר-אופיצר הרוסי לחניכיו? “אם תדע לענות דבר לרום-מעלתו שר-הגדוד ואם לא תדע – ענה בקול רם ועל גרונך אל תחוס!” ועוד מלה אופיית אחת יש לעצלים שבין אנשי-הצבא הרוסיים: ”Сοйдe т ”כלומר: גמוֹר ומסוֹר; הממונה לא ירגיש בפחיתות-המלאכה ויקבלה כמו שהיא. אין דבר, הספר נדפס ב“ווארהייט פאבלישינג קאמפאני” עם ציורים… הכל ”!Сοйдe т ”…

[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ג; החתימה: בר-יוחאי]