א    🔗

בשנת 476 הוריד אודואקר, מנהיג הברברים, את רוֹמוּלוּס אַוגוּסטוּס, האחרון לקיסרים של האימפּריה הרומיאית המערבית, מכסא מלכותו. מאז החל שלטון הזרים באיטליה, שנימשך 14 מאות שנה. אחרי הגוֹטים באו הלוֹמבּרדים, היונים, הפרנקים, הגרמנים, הסָראצינים, המַדיארים, הספרדים, הצרפתים, האוֹסטרים. לא היתה שעה במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שכל איטליה תהא מאוחדת תחת שלטון אחד. ההתפוררות לגלילות היתה לקו עיקרי של תולדותיה. כפילות של שלטון – שלטון הכנסיה ושלטון הנסיכים – הטביעה את חותמה על כל חייה. מזמן הסתפחותה של איטליה אל האימפריה הגרמנית (במאה העשירית) – נהלו בינהים האפיפיור הרומאי והאימפּראטוֹר הגרמני מלחמה בלתי-פוסקת, אשר חלקה את לאיטליה לשני מחנות כבירים – לגוֶלפים (מחנה האפיפיור) ולגיבּילינים (מחנה האימפרטור). צבאות האימפראטורים הגרמנים ירדו פעמים רבות על איטליה והחריבו את עריה ושדמותיה. לפרקים נדמה היה, כאילו בחלקו של השלטון האפיפיורי נפל התפקיד לאחד את איטליה מתוך מלחמה באימפראטור. לפרקים נדמה היה, כאילו השלטון האימפריאלי עומד לאחד את כל הארץ. כל הכוחות הפוליטיים, הסוציאליים, הכלכליים והרוחניים של חצי האי עמדו לשרות המלחמה הזאת, שחדרה לכל פרטי ההוי. ובשל המלחמה הכבירה הזאת, לפעמים בעקבותיה ולפעמים כאילו רק באופן מקביל לה, התנהלה מלחמת אחים בין הגלילים והערים. הדרום לחם בצפון, רומא בטיבּוֹלי, וֵנֶציה בפֵּזה, מילאן בקרימוֹנה וגֵנוּאה, גינוּאה בוינציה, פלוֹרֶנציה בפיזה וכו'. לפעמים היו הערים מפסיקות את מלחמת אחים זו וכורתות ברית למלחמה באויב משותף – בשלטון האימפריאלי. לידי חשיבות מיוחדת הגיעה “הליגה הלוֹמבארדית” (במאה השתים-עשרה) אשר נצחה, בהנהגת האפיפיור, את האימפראטור הגרמני. אפס, באחוד הזה וגם בנצחון הזה לא באה כלל לידי בטוי השאיפה לשחרור איטליה כולה. בחוזה שנחסם בין הליגה ובין האימפראטור (שלום קונסטאנצה, שנת 1183) – לא נזכר שמה של איטליה. שלטון האימפרטור לא הוטל בספק. דרישת הערים הצטמצמה עד לידי חופש מוּניציפּאלי. הקנאה ההדדית של הערים, האנוכיות של האפיפיור וסמכות האימפריה – שמו לאל את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לאחוד איטליה ולשחרורה מעול זרים.

מלחמת הגוֶלפים והגיבּילנים התחדשה גם אחרי שלום קונסטאנצה. הערים הלכו וגדלו בחשיבותן ובמשקלן הפוליטי. האפיפיורים והאימפראטורים המשיכו להשתמש בקנאתן ובאיבתן. מתוך המלחמה על השלטון קראו האפיפיורים לא פעם לזרים, כדי שילחמו בזרים אחרים. מלחמת המפלגות חדרה גם לתוך כל עיר וחלקה אותה למחנות אויבים. כל מפלגה השתדלה להתאחד עם בני המפלגה הידידותית אשר בערים אחרות, ורשת הבריתות האויבות זו לזו כסתה את כל הארץ. יחד עם זה התנהלה בקרב כל עיר המלחמה על השלטון העירוני, בין הפיאודלים ובין הבורגנות המסחרית והתעשיתית שהלכה והתגברה. הסימנים “גיבּילינים” ו“גוֶלפים” – היו במדה רבה שמות נרדפים לשני הצדדים, שביניהם התנהלה גם המלחמה החברתית הזאת. על פי רוב היו הגיבּילינים מפלגת הפיאודלים, והגוֶלפים – מפלגת הבורגנות, כמעט בכל הערים נגמרה המלחמה הזאת בנצחון הבורגנות, ואולם תנאי המלחמה הבין-לאומית ומלחמת האחים אשר במסגרתה התנהלה מלחמת הגורגנות בפיאודלים – הכריחו את הבורגנות לפשרה: תמורת ההגנה הצבאית, שהיו הפיאודלים מגינים על הערים, שלמה הבורגנות בחלק שלטונה. כתוצאה מזה התנונתה, במשך הימים, המלחמה שלבשה קודם צורות עממיות כמעט, והפכה למקצוע. צמאון למנוחה ושקט, רצון להקדיש את כל הכוחות לעסקי שלום במסחר ותעשיה – הביאו לידי מסירת השלטון למנהיגים הצבאיים, אשר אף יסדו לפרקים גם שוֹשָלות (דינסטיות) העוברות בירושה. בכל עיר התפתחו צורות-שלטון מיוחדות, על פי רוב פשרות בין אוֹליגארכיה של הבורגנות ודיספוֹטיה של אנשי צבא. בלא השתתפות או בהשתתפות זעומה של דלת העם. מבחינה מדינית היתה איטליה בתקופה זו (תקופת הריניסאנס) במצב של דימוֹרליזציה גמורה. הפוליטיקה התנהלה בחדרי חדרים – בעזרת ערמה, רמאות, חיילים ששרתו למי ששלם יותר - על ידי כל עיר וכל גליל לחוד, על אחריותם ולפי טעמם, מבלי להתחשב כלל במטרות הכלל-איטלקיות. בתקופה הזאת נוצר הטפוס המיוחד של נסיך איטלקי – דיספוֹט עריץ וערום, שהקדיש כוחות רבים לקשוט הערים, להתפתחות המסחר והתעשיה, לקידום המדע והאמנות; שלא נמנע מלהשתמש בסיסמות של דימגוֹג, כשתמיכת העם היתה נחוצה לו במלחמתו בבורגנות, ולאמתו של דבר לא שאף כי אם למטרות אישיות ושושלתיות. מבחינה חמרית ותרבותית היתה התקופה הזאת תקופת הפריחה של איטליה. וינציה וגינוּאה שלטו על פני המים. בנסיכויות הקטנות הגיעה הבורגנות, אשר ויתרה על שלטונה, לידי שגשוג רב. בעיריות, במחוזות, בסיניוֹריות ובנסיכויות התפתחו חיים תרבותיים עשירים, אשר העמידו את איטליה בראש אירופה. מאיטליה של הריניסאנס יצאה, במדה רבה, כל התרבות האירופית החדשה. חמשה כוחות בלטו באופן מיוחד בתקופת ההתפוררות המדינית הזאת – ניאפּוֹל, מילאן, פלוֹרנציה, וינציה, האפיפיורוּת. הכוחות האלה הגיעו כמעט לידי עצמאות שלמה. בסיום התקופה - כאשר נכבשה קושטא ע"י התורכים (1453) והאפיפיור פנה אל חמשת הכוחות האלה בהצעה ליצור פדרציה אחת - נדמה היה, כאילו עומדת איטליה על סף האיחוד והשחרור.

בסוף המאה הט“ו נפל הבנין החלש, שהיה מחוסר כל בסיס עממי. חוסר הצבא העצמי, הערמה הפוליטיקנית, מקח וממכר בקניני האומה, אנוכיות הנסיכים, נוחיות הבורגנים, הוצאת ההמונים מתוך השלטון, חוסר ההכרה הלאומית – כל אלה נקמו את נקמתם. צרפתם, ספרדים, גרמנים - בין שקראו להם ובין שלא קראו, בין שהוזמנו ובין שלא הוזמנו - נהרו אל איטליה מצפון ודרום. האפיפיורים נסו להציל דבר מה - ושוב בעזרת זרים. הם עזרו לזר החזק ביותר – לספרדים – להתבצר באיטליה. במשך שלוש מאות שנה – מהתחלת המאה השש-עשרה ועד המאה התשע עשרה – נפסקו תולדות עצמאותה של ערי איטליה וגלילותיה. אך וינציה וגינוּאה נשארו בלתי-תלויות משלטון זרים, וגם אלה אבדו – בתקופה הזאת – את משקלן המסחרי ואת חשיבותן המדינית. מלחמות רבות עברו על פני איטליה, וכולן זרות היו. שליטים רבים שלטו באיטליה, - וכולם זרים היו. גורל משלה לא היה לה, גם רצון משלה לא היה לה. השוֹשלות של תקופת הריניסאנס, אשר כאילו גרעין של לאומיות כל שהיא היה בהן – הלכו וכלו. היצירה העצמית, התרבותית והסוציאלית, חדלה כמעט לגמרי. האצילים נהפכו לאנשי החצר, הסוחרים הגדולים לחנונים, המוני העם חיו בשעבוד ובחושך. השלטון הזר העמיק כה לחדור לתוך הכרת האזרחים, עד שחדלו להרגיש בזרותו. כל התקוממות נגדו אבדה כל טעם, אחרי שהשחרור ממנו לא הבטיח כי אם שעבוד לעול חדש. גורל איטליה וגלילותיה נחרץ בחדרי הדיפלומטים ועל שדה הקרב של אירופה הצפונית – ביחוד בין הבּוּרבּוֹנים וההאבּסבוּרגים. עם כל שנוי כוחות באירופה –מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת חלוקת פולין, מלחמת הירושה האוסטרית – התחלפו שליטי הגלילות האיטלקיים. שלטון זה שמש פיצוי בעד מפלות זרים ופרס בעד נצחונות זרים. באמצע המאה הי”ח שלטו הבּוּרבּוֹנים הספרדיים בדרום איטליה וענף אחר של אותה המשפחה שלט על פּארמה ופּיאצֶ’נצה. מילאן וטוֹסקאנה (פלוֹרנציה) היו בידי אוסטריה. חסות צרפת הוכרזה על מוֹדֵנה. פיֵמוֹנט היתה בלתי-תלויה רק על פי השם בלבד. חשיבות מדינית פחותה עוד מזו נודעה לגלילות, שלפעמים היו כה כבירים: לגליל האפיפיור, לוינציה ולגינוּאה.

מאז החלו חיים חדשים לעמי אירופה. אפס במצבה המדיני של איטליה הביאו הם רק שנויים קלים. אמנם גם מלכי איטליה ונסיכיה החלו מכניסים במדינותיהם תקונים, המכוונים לפתוח פתח לשחרורה של איטליה משעבוד כנסיתי ומדיני. ואולם הם עשו זאת לא מחמת רצון העם ולא מכוח זרמים חזקים שבחוגים הנאורים, כי אם מטעם המוֹדה האירופית הכללית. לתקונים הללו לא נענה כל הד לא בתוך המוני העם ולא בתוך השדרה הבורגנית. פירורים משולחן גבוה היו אלה, חסדי שליטים בלבד. העם, אשר 300 שנות שעבוד הִשוּהו כל פעולה מדינית ומחשבה מדינית, העם הזה, נֶהבַּל-אמונה ולמוד-הכנעה, נדמֹה נדמָה. משברי המהפכה הצרפתית שטפו את פני הארץ, היו בה תמורות על תמורות, הפילו כסאות מלכים, הקימו במקומם / מטעם הדירקטוריה הצרפתית ונפוליאון / ריפובליקות, ואחרי אלה – ממלכות חדשות, אך עד נבכי העם לא נגעו כל אלה. גדולה מזו: נפוליאון שלח ידו לנתוץ את מעוז הדורות, משגב הדת הקתולית, את הכסא הנערץ של פטרוס הקדוש ברומא, – והעם לא קם להגן עליו, גם לא שש לקראת מפלתו בתרועות גיל או נצחון. כזר וכעומד מן הצד צפה במאורעות הכבירים שאירעו לארצו ובארצו. נפוליאון-קיסר הכריז אחדות איטליה, ניסה ללכד את כל גלילותיה לממלכה אחת, עלה על כסא המלוכה במילאן, בהקימו שוב לתחיה את האימפריה הרומית הקדושה. וכמעט נפל שלטונו – חלף הכל וגז, כחלום בדים. המון העם לקח אמנם חלק בכל הפורענויות הללו, בריפובליקות היעקוביניות הדיקוֹראטיויות, בהכתרות המפוארות ובהחזרת משטרים ממוּגרים על תלם: לחמו ומתו, שללו שלל והרגו. אפס, רק המון היה כאן, ועם – טרם היה. טרם היתה הכרה לאומית מאוחדת, טרם היתה מטרה אחת נאמנה. איטליה טרם קמה. לא בהכרה ולא ברגש. מקצתה של האינטליגנציה והבורגנות אשר לבה הלך שבי אחרי האידיאות הצרפתית החדישות, הראתה לעתים גבורה אמתית ומסירות נפש (כגון, ביחוד, בשעת המהפכה הניאפולית והריפובליקה של שנת 1799). ואולם ברובה הגדול לא היו היעקובינים האיטלקים והוגי הדעות החפשיות אלה נושאי אמרי-שפר, חוזים ומתנבאים בעלמא, כלי-גולם בידי הצרפתים, אם יעקובינים ואם נפוליאון-הקונסול, אם דירקטוריה ואם נפוליאון-קיסר.

בשעת הריסטאורציה נעלמה איטליה היעקובינית והריפובליקנית כולה. וכל התפאורה של ממלכות צרפתיות-איטלקיות ושל איטליה המאוחדת חלפה כלא היתה. הקונגרס הוינאי (1815) פרר את איטליה לשמונה ממלכות. בצפון המערבי: פּיימוֹנט, עם האי סרדיניה, עם גינוּאה, סאווֹיה, ניצה – שנקראה גם “מלכות סרדיניה”, עם בית מלכות של סאוויה. בצפון המרכזי והמזרחי: לוֹמבּארדיה (מילאן) וּוינֶטיוֹ (וינציה) נסתפחו שנית לאוסטריה. במרכז איטליה: נסיכויות טוֹסקאנה (פלורנציה), מודינה, פּארמה-לוּקה, ובכל אחת מאלה נסיך אוסטרי יושב על כסא המלכות. דרומה מאלה: נפות האפיפיור. בדרום איטליה: מלכות ניאפול עם האי סיציליה, שנקראה גם “מלכות שתי סיציליות”, אשר בה חזרו הבוּרבונים לשלטון. בשלושת רבעי איטליה שלטה אוסטריה – ישר או בעקיפין. אף הואטיקן עצמו נהיה, מבחינה מדינית, כפוף לוינא. העם קידם את פני אדוניו מאתמול – נכרים לו אף הם, כמושלים שנסתלקו – כקַדם גואלים ומנצחים. איש לא השגיח בקלונו של האפיפיור, שזרים גרשו אותו מרומא וזרים הושיבוהו על כסאה. את כל השנויים הנושנים קבלה איטליה כדבר טבעי. וכאילו הונח לה מכל המהומות והסכנות, אשר בהן נשתקפה לה בבואתה של המהפכה הצרפתית הזרה.

במצב מדיני זה נכנסה איטליה לתקופה החדשה של התפתחותה, - לתקופת שחרורה. הירושה ההיסטורית הזאת קבעה את הפרובלימות המרובות והמיוחדות, שדור השחרור היה צריך לפתור אותן.

ב'    🔗

במשך אלף וארבעה מאות שנה לא היתה היסטוריה לאיטליה. היו רק תולדות גלילות, ערים, נסיכויות, אשר על פני חצי האי האפניני, תולדות ניאפול ורומא, וינציה וגינוּאה, מילאן ופלוֹרנציה. לכל עיר היו עליות וירידות מיוחדות. כל אחת הביאה לאיטליה השפלה וחרפה. לכל אחת היו תקופות מזהירות אשר העשירו את הרוח האיטלקי והרימו את קרן איטליה בעולם כולו. כל הערים והגלילות הלכו והתפתחו בדרכיהם הם, עם דיאלקטים מיוחדים ושוֹשלות מיוחדות וחוקים שונים, וצורות שלטון ומסורות שאינן דומות כלל לאלו של השכן. כאילו עמים שונים היו על פני חצי האי, ללא קשר בניהם. ולעתים תכופות גם התלקחה מלחמה גלויה ושנאה אכזרית.

ועל כל הערים, הגלילות, הנסיכויות האלה הוטל להתאחד ליחידה מדינית אחת. אחרת - לא היתה פוסקת לעולם מלחמת האחים, אחרת – לא היו פוסקות לעולם לא התפרצויות הזרים (בין מוזמנים ובין בלתי-מוזמנים) ולא שלטונם של אלה. הפרובלימה של השחרור היתה בשביל איטליה גם הפרובלימה של האחוד. וכדי שיקום דבר האחוד – נחוץ היה להתגבר קודם לא רק על הקנאה והאיבה של הנסיכים ושל האזרחים, אלא גם על מסורת בת מאות שנים שהשתרשה במשך דורות וגרמה לירידת איטליה ולהשפלתה (ואולם גם יצרה גדולות). היכן היו הכוחות המסוגלים להרוס את המחיצות ולהפוך את האיברים המדולדלים הללו לעם אחד?

על חורבות העולם העתיק החלו לפרוח חיים תרבותיים חדשים. הם התגבשו בתאים קטנים. במדה שנוצרו ערכים חדשים, הלכה ונוצרה גם שפה חדשה - מתחילה שפת דלת העם, שהשליטים והמשכילים בזו לה, ועם “הקומדיה האלוהית” של דאנטי ( Dante, 1265–1321 נצחה את המערכה הראשונה הגדולה שלה, ומתקופת המשורר אריוסטו ( Ariosto, 1474–1533) ואילך - נעשתה לשפה הספרותית האיטלקית, המוּכרת על ידי כל. באיטליה של המרכזים הקטנים, באיטליה השסועה והבזויה על ידי שלטון הזרים והעריצים האיטלקים, הלך ונוצר הלאום האיטלקי. דנטי, פֶּטרארקה, בּוֹקאצ’יוֹ רפאל, מיכאל-אנג’לו, אריוֹסטו, מַכּיאוילי, טאסוֹ, ג’וֹרדנוֹ בּרוּנוֹ, קמפּאנילה, ויקו ( Rafaello, Boccaccio, Ptrarca, Vico, Campanella, Bruno, Giordano Machiavelli, Tasso,–) הניחו את יסודות המחשבה והאמנות האירופיות החדשות, והם הם שיצרו תרבות איטלקית לאומית, אף כי האידיאה הזאת - של עם איטלקי אחד, מדינה איטלקית אחת - הופיעה כאילו אך במקרה והיתה נחלת מועטים. עוד לדנטי, שהיה גיבילין, לא היתה איטליה כי אם פרוֹוינציה אחת – אמנם “גן” קרא לה - של האימפריה הרומאית (הגרמנית) הקדושה, ואולם כשחפש מכשיר לשוני חדש לתרבות החדשה אשר היה לה לפה – הפך את השפה הבזויה של דלת העם לכלי מחזיק ברכה של התחיה האיטלקית. פֶטרארקה ידע את השם “איטליה” רק בבחינת מליצה פיוטית, ועל אחודה לא חשב, באשר רומא היתה בחזונו מרכז ממלכת העולם ולא בירת איטליה; ואולם לצלילי שיריו האיטלקים קמה איטליה לתחיה בהכרתו ובהרגשתו של כל העולם. לאט לאט במשך דורות, מחוץ לרצונו של מישהו ומחוץ לכל תכנית ושלטון, הלכו ונוצרו יסודות תרבותיים ורוחניים משותפים. את דאנטי ואלפיירי (alfieri) קראו ולמדו בעל פה בגינואה ובוינציה, למרות המלחמה שהיתה נטושה בין שתי המדינות הללו. האדמה המשותפת, הדת המשותפת, העול המשותף, שפת-התרבות המשותפת (שהלכה והתפשטה יותר ויותר ביחס לדיאלקטים המבדילים), הגאוה המשותפת על העבר המזהיר, “האידיאה הרומית” (של רומא הריפובליקנית, הקיסרית, האפיפיורית) - כל אלה יצרו תנאים אוֹבּייקטיויים להתגבשות העם האיטלקי האחד - זמן רב טרם שקמה והתגבשה הכרת האחוד הלאומי האיטלקי. עד סוף המאה הי"ט היתה ההכרה הזאת רק נחלתם של יחידי סגולה, ואך בקרב יחידי סגולה אלה נמסרה היא מדור לדור, לפרקים כאמת מיסטית, לפרקים כאידיאה מופשטת, ספרותית ופיוטית כמעט שרובו המכריע של העם האיטלקי לא ידָעָהּ.

סתירה זו שבין קיומם האובייקטיוי של כל גורמי האחוד הלאומי והמדיני ובין חולשת ההכרה הסוּבּייקטיוית של האחוד הזה - היא שיצרה את הנגוד הפנימי העיקרי בשחרור האיטלקי, הנגוד אשר מוכרח היה להשתקף בדרכי השחרור. הפרובלימות המדיניות של תקופת השחרור: פדרציה ואחוד, בבחינת מטרה, עם ונסיכים (ריפובליקה ומונארכיה) בתורת נושאי השחרור – היו רק גילויים חיצוניים של הפרובלימה הפנימית הזאת.

– – – – – – – –

ההתפתחות הטבעית של איטליה, מהתא הקטן של החיים הלאומיים העצמיים, מהקומונה העירונית, ועד המוּניציפּיה, הסיניוֹריה, הנסיכות-הגיעה ברגע ידוע לנקודה מתה. התאים המקומיים יצרו - על חורבות העולם העתיק – את גרעיני התרבות האיטלקית; אולם הם לא יצרו ולא יכלו ליצור מדינה לאומית וטפוס של אזרח המדינה הזאת. הכנסיה הקתולית האוניוֶרסאלית, אשר לפי מהותה התנגדה למושג המודרני של אזרח המדינה הלאומית, כי לגבי דידה קיים רק אזרח העולם, אזרח הכנסיה הקתולית, - קמה וגדלה בבירה הטבעית של איטליה. רומא האפיפיורית מסרה את נפשה לשליחותה האוניורסאלית, ועל כן לא בלבד שלא עזרה לאחוד איטליה ולהתגבשות העם האיטלקי, אלא הפכה להם לרועץ ולמכשול כביר. יצירת המדינה הלאמית יכלה ללכת רק בדרך של מלחמה ברומא האפיפיורית. איטליה מוכרחה היתה לחכות עד שכוחות חוץ, כוחות-עולם, יהרסו את שלטון העולם, את האוניורסאליות המדכאת של רומא האפיפיורית. הריפורמה של לוּתר, המהפכה האנגלית, השחרור האמריקני, המהפכה הצרפתית - אלה שהביאו בכנפיהם את החורבן הזה.

בכל זאת מלאה רומא האפיפיורית, זה המכשול הכביר בדרך השחרור והאחוד של איטליה, בזמנים שונים גם תפקיד לאומי מזהיר – ללא כונה וללא רצון למפרע, אלא מתוך נמוקיה הקתוליים. רומא הפריעה לשלטון זר להתפשט על פני איטליה כולה. היא הגנה על איטליה, היא שמשה ערבות בפני ההשלטה הגמורה של זרים על פני הארץ כולה. גדולה מזו: על הרקע של מדרון כללי נהפכה רומא לתפארת איטליה ולגאותה היחידה. רומא הקתולית, עם כל אוּניורסאליותה, קמה והתפתחה על הקרקע האיטלקי. היא היתה פרי הגניוּס האיטלקי. עם כל אוניורסאליותה הכתה שרשים עמוקים בחיי האומה. הדת הקתולית קשרה את איטליה ואת האפיפיור – הדת הזאת, אשר דוקא באיטליה עמדה כמנצחת לפני ההתקפה הכבירה של הריניסאנס ויצאה בנצחון מן המלחמה עם לותר, הדת הזאת אשר התבצרה פי כמה דוקא בקרב העם האיטלקי במשך שלוש מאות השנה אשר לפני אחוד איטליה. “הפונקציה האיטלקית”, שמלאה האפיפיורות במשך דורות, קשרה קשר אמיץ בין איטליה ובין האפיפיור. רומא הקתולית לא היתה שלטון זר לאיטליה, שאפשר להפטר הימנו מתוך שנוי תנאים מדיניים ובכוח מהפכה מוצלחת. רומא האפיפיורית היתה עובדה אורגנית בתולדות איטליה ובחיי איטליה, וההתגברות עליה צריכה היתה לבוא לפני האחוד של איטליה.

– – – – – – – –

רומא האפיפיורית היתה גם גורם עצום בחיים הבין-לאומיים, גורם אשר גם הריפורמה של לותר, גם המהפכה הצרפתית, וגם שלטון נפוליאון לא יכלו לו. להגנת האפיפיור היו מוכנות לקום בכל שעה מעצמות כבירות, ששלטו אז בעולם: ספרד, צרפת, אוסטריה. אם מעצמות קתוליות אלו עמדו תמיד על משמר הכסא הקדוש - הרי בענינים איטלקיים אחרים היו מוכנות להצטרף אליהן גם מדינות אחרות. שליטי אירופה התרגלו לכך, שאיטליה הנה רק “מושג גיאוגרפי” בלבד. שליטי אירופה התרגלו לשלוט על פני איטליה המפוררת ולהוציא ממנה את כל מה שיכול היה להוסיף להם פאר, משקל, כוח, רכוש. הם התרגלו לכך שגלילות איטליה, מחוסרי רצון עצמי, משמשים רק נושא פאסיוי למשא ומתן, למקח-וממכר דיפלומאטי-צבאי. מה שהיו מושבות אפריקה ואסיה בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הכ' – היו ערי איטליה ונפותיה במשך שלוש מאות השנים שקדמו לאחוד. המחשבה הזאת, כי תושבי חצי האי האפניני יכולים לגלות רצון לעצמאות מדינית - היתה מחשבה זרה, שאי אפשר היה להם לקבלה. כל נסיון של עצמאות היה לא רק העזה שלא נשמעה כמוה ושאי אפשר לסלוח לה, לא רק “אבסורד לאומי וגזעי” (ה" עם " האיטלקי הרי אינו קיים כלל), אלא גם הפרעת שויון המשקל בין שליטי אירופה, מקור למריבה ולמלחמה, מקור לשפיכת דמים ולחורבן. שחרור איטליה ואחודה – פירושם היה: החלשת המעצמות, אשר חלקו את איטליה ביניהן, וגם יצירת כוח מדיני חדש, העלול להיות בן-ברית למישהו ומתנגד למישהו, העלול לדרוש בעתיד גם את חלקו הוא בשלטון העולם. תנועת השחרור האיטלקית “הפריעה” לשליטי אירופה, גם מלבד שאלת רומא האפיפיורית, יותר מכל תנועה לאומית אחרת, גם בגלל הדוגמה הרעה שהיא עלולה לשמש לפולנים, לצ’כים, לאונגרים ולסלאוים של הבלקנים. כוחות עצומים קמו נגד תנועת האחוד האיטלקית וניסו לשבור אותה. על הפרובלימות הפנימיות - פרובלימת הפדרציה והאחוד, פרובלימת ההכרה הלאומית, פרובלימת ההתנגשות בין האוניורסאליות והלאום, בין האמונה והעם-נוספה הפרובלימה החיצונית, הבין-לאומית, של שחרור איטליה ואחודה.