הקדמה לכרך ב / ראובן בריינין
אחד מחכמי המדינה העיד על וואלטער ראטנוי, כי הדברן המצוין הזה יודע הוא לשתוק בשבע לשונות, אם השעה דורשת ממנו כזאת. ואמנם קשה היא חכמת השתיקה לאיש אשר רוח בו;והרוח דורש את תפקידו: להגלות על ידי בטוי נמרץ.
כותב הטורים האלה נתנסה בנסיון קשה זה, בהיותו אָנוס לשתוק (הכתוב מדבר פּה על שתיקה עברית בנוגע לשאלות הזמן) זה כעשר שנה, מיום שחדל “התורן” החדשי, שהיה ערוך על ידו, לצאת לאור.
אין אני רוצה להתעכב פּה על הסבות שגרמו לשתיקתי זו, לפרישותי מהעתונות העברית, שלה הקדשתי את רוב שנותי וכחותי הרוחניים. בכרך השלישי מ“כל כתבי” הנני מקדיש פּרק מיוחד שבו הנני מספר בפעם הראשונה דברים ומאורעות כהויתם על אודות שתיקתי העברית בשנים היותר אחרונות, שהיתה אנוסה.
והנה עתה בהתעורר בי חפץ עז להוציא את כל כתבי העברים לאור ולבוא אל הקהל העברי, המפוזר ומפורד בארצות ובמדינות שונות בכל חלקי התבל, בנגיעה ישרה, הנה נוכחתי שנגיעה זו דורשת ממני להגיד מראש דברים גלויים ומפורשים על דבר השנוי שבא, במשך השנים, בדעותי והשקפותי על העולם הגדול בכלל ועל העולם העברי בפרט. לא יכולתי עמוד כל הזמן על נקודה קבועה וקפואה אחת. זזתי ממקומי – ואופקי-מחשבה חדשים לגמרי נגלו לפני, בעוד אשר חברי מאתמול, רובם של הסופרים העברים, נשארו נצבים על מקומם, כאלו היו נטועים בו במסמרים. מובן הדבר, כי נתרחב הפרץ בינינו. תהומות עמוקים מבדילים כיום בינינו.
ברצוני היה לבוא הפעם אל הקהל העברי בהשקפתי החדשה מעיקרה, שנשתלשלה ובאה אלי כתוצאה מחויבת וכמסקנה הכרחית מהמהפכה העקרית בחיי העמים. אולם אחרי חשבי בדבר נתברר לי, שאי-אפשר למלאות חפצי זה בטרם שנדפסו רוב כתבי הראשונים, שנתפרסמו בזמנים שונים ובארצות שונות על עמודי העתונות היומית, בהשבועונים, הירחונים והקובצים השונים, עד אשר באה מהפכה שלמה בחיי רוחי.
השקפתי החדשה על חיי בני עמנו ועל התרבות העברית וכדומה, רק אז תהיה לה ערך מלא, אם תבוא בדפוס אחרי אשר יתפרסמו כתבי העקריים מתקופת-חיי הראשונה.
עם התפּתחות השקפתי החדשה ועם התפּתחות יחוסי החדש אל הבעיות החדשות, אשר צמחו כמו מאליהן בחיינו עתה, הנה נשתנתה גם השקפתי על כל דברי הנדפּסים מאתמול ומשלשום. יחוסי הפּנימיים אל תקופתי הספרותית הקודמת הם קרים עד מאד. כיום יש ביכלתי המלאָה להתייחס אליה, אל תקופתי הספרותית הראשונה, באופן אובייקטיבי.
***
גורלי גרם לי להיות אחד מן הראשונים, שבנו את היכל הספרות העברית החדשה. בשעה שנכנסתי, לפני יותר מחמשים שנה, אל הספרות העברית, בתור אחד מפרחי-הכהונה לשרתה בקודש היתה זו האחרונה מין חורבה ישנה. ואותה שעה היתה שעה של שקיעת שמש ההשכלה.
אף כי צעיר לימים הייתי אָז בכל זאת נתתי לעצמי דין וחשבון מכל הנעשה ומכל המתהוה בחוגה הצר של ספרותנו בשנים הללו. לא על ידי איזה מקרה חיצוני בחרתי אָז, במיטב שנות התפּתחותי הרוחנית, להיות סופר עברי. אחרי ישוב-דעת ארוך לקחתי את עטי העברי בידי. ידעתי היטב מראש, כי דרכי, דרך הסופר העברי, לא תהיה סוגה בשושנים. לא נעלם גם אָז מעיני, כי מלחמה כבדה ממתנת לי מימין ומשמאל גם יחד. היו לי אָז חברים, מבני-גילי, שמסרו את נפשם וחייהם לקרבן יל מזבח האידיאל הסוציאלי שלהם. המה היו לי אָז למופת. ודווקא הסכנה שהיתה כרוכה בעבודת הספרות העברית היא היא, שמשכה אָז לבי וגם את מוחי לעבודה זו.
המצב החמרי האיום של הסופר העברי בימים ההם לא הפּיל עלי אימה. אולם ספקות ופּקפּוקים ממין אחר נולדו אז בקרבי אחרי שנגשתי אל עבודתי העברית. עבודתי זו הכריחה אותי להתבונן בדעה צלולה ומיושבת אל החומר המלולי, של השפה העברית, כפי מצבה בימים ההם, למען אווכח אם החומר הזה, שהיה מוכן לפני, מוכשר הוא לבנות ממנו בנין המתאים לרוח הזמן החדש.
המסקנה של התבוננות זו לא היתה מסוגלה כלל וכלל להגביר בי את התקווה לבנין כזה. מלבד העניות הנוראָה שנגלתה לעיני רוחי, בסכום החומר, הנה גם אותו החומר, המעט והדל, שהשתמשו בו הסופרים העברים בתקופת ההשכלה, לא היה מעובד ומוכשר כל צרכו לתכליתו.
נהוג היה אָז בקרב הסופרים העברים, להשתמש לצרכי הבעת מחשבתם, במלים שכבר אבד עליהן כלח, ובניבים אשר כסו את רעיונותיהם בערפל עב.
צריך היה איפוא להכשיר את החומר המלולי ולסגלו אל דרכי המחשבה החדשה, והמתחדשת. צריך היה להרחיב ולהעשיר את מספּר המלים העבריות;אולם מלבד הגדלת כמותן, נחוץ היה גם להעמיק ולגוון גם את איכותן.
זהיר הייתי עד מאד במלאכת הרחבת מספּר המלים וביצירת מבטאים חדשים. לא בדיתי מלבי מלים חדשות וגם לא זכיתי בהן מן ההפקר, דברים שמתירים לעצמם בלשנים ידועים, או סופרים שאין להם רגש של אחריות לשונית. תחת מלים חדשות מעקרן בחרתי בצרופי-מלים. המלים היו ישנות וידועות לכל קורא עברי, אולם הצרופים היו חדשים. החסרון במלים בודדות בעד מושגים מופשטים או בעד חפצים וכלים שונים, ישנים וביחוד חדשים, – הרגשת חסרון זה על כל פּסיעה ופסיעה הכריחני לבקש וגם למצוא בתנ“ך מלים בודדות וגם דרכי בטוי שלמים, שעוד לא השתמשו בהן אף אותם הסופרים שהיו מקפּידים על לשונם, לבל תתערב בה חלילה אַף מלה אחת שאיננה לקוחה מן התנ”ך, שהיא שאולה מן הספרות העברית המאוחרת, ולא גם של המשנה, והנה גם אלה הסופרים המטהרים שבמטהרים, שהיו שואבים את כל חמרם המלולי רק מכתבי הקודש, הנה גם הם לא שמו את לבם לנצל את התנ“ך כראוי וישאירו בשדותיו “לקט, שכחה ופאָה”. כן שמתי את לבי אל הלשון העברית אשר במשנה ואשר באגדה ובמדרשים וכדומה. ואשתמש באוצרות הלשון העברית שנגלו לפני בספרותנו של אחרי התנ”ך במדה ובמשקל. הייתי מבליע בסגנוני העברי הטהור מלים וצרופים חדשים באופן שרוב הקוראים לא היו מרגישים כלל את חדושי-הלשון, שהקניתי להם מבלי הלאותם אַף במשהו.
צריך היה להביא שנויים עצומים לא רק בצורתה, בלשונה וסגנונה של ספרותנו, כי אם גם, וביחוד, בתכנה ובנושאי-מאמריה. צריך היה איפוא להרחיב את גבולותיה של ספרותנו ולהכניס בה תוכן חדש ומקורי, כדי למשוך אליה את לבות הקוראים, אשר כבר טעמו מפרי עץ הדעת.
וכותב הטורים האלה היה הראשון שהכניס אל ספרותנו מקצעות חדשים, כמו ביוגרפיות ומאמרי בקורת, שהיו כתובים ברוחה וסגנונה החי של אירופּה החדשה. הייתי הראשון שהחל לכתוב מאמרים בשפה העברית על אודות האָמנות והאָמנים, משלנו ומשלהם.
אחת מתביעותי מהספרות שלנו, אשר כתבתיה אז על דגלי, היתה: כל אשר לאָדם לא צריך היות זר לסופר עברי.
בחרות היתה בי אָז, ואבוא אל ספרותנו בתביעות גדולות יותר מדי, מבלי התחשב עם תנאי התפתחותה, קיומה ואפשרויותיה.
בין המכשולים הרבים שמצאתי על דרכי בספרותנו, ואשר לא פּה המקום לספר על אודותם, הנני להזכיר פּה רק את יסורי רוחי שהייתי סובל מהתנגשותי עם הצנזורה ברוסיה הצארית. יסופר פה רק מקרה אחד די אופייני: בשנת תרס"א שלחתי מאמר גדול מברלין אל “המליץ” על אדות החנוך העצמי, ונגעתי בו בשאלות הזמן שעמדו אז על הפרק. בדעתי את תכונתו הפחדנית של עורך “המליץ” אז, ליאון רבינוביץ, שהיה ירא וחרד מפּני המבקר, צנזור, מטעם הממשלה, על כן הייתי זהיר עד מאד בכל ניב וניב אשר הוצאתי מעטי, ומה השתוממתי לראות במאמרי הנדפס הוספה של שורה חדשה: “ירא אלהים, בני, ומלך!”
על מכתב הנזיפה ששלחתי לעורך “המליץ” בפטרבורג, קבלתי את תשובתו אלי, אשר בה הצטדק, באָמרו: “אנוס הייתי להכניס את הפּסוק מ”קהלת" לתוך מאמרך המלא רוח פּרצים ומרד, כדי לעוור את עיני הצנזור ולבלבל את השטן המשטין והמשחית הזה".
אין אני חפץ להלאות את הקוראים ברשימה ארוכה של פגעים ויסורי-רוח, שסבלתי במשך של חצי מאה שנה, לרגלי עבודתי העברית, כי עזה היתה שאיפתי לחדש ולתקן כל דבר בספרותנו, שהיה צריך לחידוש ולתקון. והיה כאשר עלה ברצוני להוציא את כתבי בקובצים מיוחדים ואעבור בסקירה עיונית על פּני מאמרי בזמנים שונים, נוכחתי כי רובם, ודווקא אלה מהם, שעשו בזמנם רושם חזק על קוראיהם, הם נגד רוחי ומחשבתי המבוגרה כיום. הנני רחוק היום ת"ק פרסה מהלך רוחי בעת כתבי את מאמרי הנזכרים.
הסגנון הוא לא רק האדם, כי אם גם התקופה. אין אָנו יכולים להבין ולהרגיש את רוח התקופה אם לא נחדור אל תוך סגנונה.
מנקודה פלוסופית אין אנו רשאים לתת יתרון לתקופה אַחת על פּני חברתה.
כל תקופה ותקופה יש לה האמת שלה, וגם היופי שלה. כל תקופה ותקופה היא אחת המדרגות בסולם ההתפתחות האנושית. המתקוממים נגד רוח התקופה, שהם חיים בה, ומבקשים דרכים חדשים בבשרם תקופה חדשה, שהם מקדימים להרגיש את בואָה, הנה גם נגדם יתקוממו בני התקופה הבאָה אחריה.
אם צדקו החכמים האומרים: “אין קפיצות בטבע”, – על אחת כמה וכמה שאין קפיצות בתולדות רוח האָדם.
מנקודת-ראות זו יש לי הצדקה, אם לא גם החובה, להכניס את מאמרי, שנדפסו בזמנים שונים ובארצות שונות לרגלי מאורעות השעה לתוך “כל כתבי”, ולבלי עשות בהם שום שנוי עקרי, לא בסגנוני ולא בתכנם של דברי, לבלי אזייף את פּני התקופה בספרות העברית, שבה כתבתי את כל דברי המקובצים חוליות חוליות בכתבי אלה.
אחרי אשר החלטתי להכניס את כל אשר יצא מתחת עטי אל “כל כתבי” (כמובן שאין אני מכניס אל כתבי מאמרים קלים או גם חשובים, אם אין בהם דברים המסמנים את רוח התקופה, או מפּני שיש לי טעמים ונמוקים אחרים לבלי תת להם מקום בכתבי אלה).
***
הנה עלי להגיד אל הקוראים, שאין אני עושה כיום שום שנוי בתוכן מאמרי הקודמים, אף לא באותם המאמרים שבהם הבעתי דעות ומחשבות, שאני מתנגד להם כיום בכל נפשי, או שבהם הייתי שולל את אשר אני מחייב כיום, וגם להפך.
אין אני משנה כיום גם את סגנונם של מאמרי היותר ישנים, והנני מניח במקומם את אותם הבטוים ודרכי ההבעה, שאני מתנגד להם כיום. אולם תקנתי את פּגימות לשוני ואת לקויי סגנוני, אם הפּגימות והנקודות הללו באו מתוך מהירות כתיבתי בשעה דחוקה. בשעה שמסדרי האותיות בבית הדפוס עמדו על צוארי ותבעו ממני לתת להם חומר, או שגיאות שנפלו לתוך דברי פּשוט מתוך פליטת הקולמוס.
בשנות שבתי בברלין הייתי, על פּי רוב, אָנוס לכתוב ארבעה או חמשה מאמרים ביום אחד, בשביל עתונים ושבועונים שונים. השעה לא היתה מספיקה לי לקרוא את דברי, בטרם שהייתי שולחם לבתי-המערכת, ואין פלא אם היה קשה עלי, למרות זהירותי היתרה בכתיבת כל משפט, להנצל מפליטת הקולמוס. ביחוד אם ישימו לב לזה, שרוב מאמרי הם פרי עבודתי בלילה, שהיתה נמשכת עד אור הבקר.
כן הרשיתי לעצמי לקצר את דברי במקום שלפנים הארכתי בהם. ובמקומות שמצאתי כי דברי היו בלתי ברורים כל צרכם עמלתי כיום להכניס בהם בהירות וצלילות כל צרכן.
הבהירות והצלילות – להן הייתי שואף מיום לקחי את העט העברי בידי.
הבהירות היתרה הוא המס ששלמתי בחפץ לבי לרוח תקופתי.
כן עמלתי כיום לתקן את טעויות הדפוס והשבושים שבאו בדברי לא באשמתי אני, כי אם באשמת מסדרי האותיות או באשמתם של המגיהים – אלה הפגעים הרעים ששלח לנו, הסופרים העברים, אלהים בחמתו עלינו.
ספר זה, המונח לפני הקורא, הוא מוגה על ידי אני. השקעתי בעבודת-הגהה זו את שארית כחותי. למרות זה, שהגעתי לשנת השבעים וחמש בחיי הנני כבן עשרים בתביעותי מהמדפיסים לתקן את שבושם במלאכת הדפוס גם אם עליהם לשוב ולסדר את השורות כעשר מונים בשביל קוצו של יוד, שהחסירו או העדיפו.
ומה השתוממתי בשמעי את תביעותיהם של רבנים מהמדפיסים בניו יורק על שתקנו בספריהם הנדפסים אצלם את שגיאותיהם הגסות והנוראות. טענתם היתה, שספר רבני בלי שבושי הדפוס חשוד הוא בעיני היראים והחרדים, לספר שמחברו הוא מין אפּיקורוס. ומתפּלא אני על הסופרים העברים באמריקה, על הצעירים וגם הזקנים שבהם, עד היכן מגיעה סבלנותם בנוגע להמדפּיסים המוציאים את ספריהם מלאי שגיאות גסות ומשונות, כמעט לא פחות מבספרי הרבנים של הדור הישן.
***
דברים אחדים על אודות התוכן של ספרי זה:
מקודם עלתה במחשבתי להתחיל בכרך זה את הדפּסת כתבי ידי, אשר נצברו אצלי ערמות ערמות במדה גדושה במשך של יותר משלשים שנה.
נוהג הייתי במשך שלשים וחמש שנה האחרונות לרשום בפנקסים מיוחדים את הרשמים, שהייתי מקבל מפגישותי התכופות ומשיחותי עם גדולי דורנו, עם סופרים מצוינים, הן בני-ברית והן שאינם בני-ברית, עם אָמנים בעלי מקצועות שונים, עברים וגם נכרים;על חלק גדול מן הפּנקסים האלה רשום אצלי השם “בני דורי”. שמורים וגנוזים אצלי גם “ספרי היום” שלי, שבהם רשמתי חיי יום יום, ורשמי השעה המצויה והשכיחה. חסתי גם על פכים קטנים של אוצר חיי. אמור אמרתי בלבי: אין איש מאתנו יכול לדעת כיום מה הם הדברים החשובים ונעלים בערכם, ואיזה מהם הם דברים פחותי-ערך.
***
בתור ביוגרף, אשר עלה בגורלו לכתוב תולדות חייהם של אנשים אשר השפיעו בזמנם על בני דורם, והשפּעתם זו הולכת ונמשכת גם על דורנו אָנו. שהדי במרומים עד כמה קשה היתה עלי עבודתי זו.
הקושי המיוחד אשר נתקלתי בו, היה חסרון ספרי-זכרונות בספרותנו. למען יהיו דברי אלה ברורים כל צרכם, הנני להביא פה רק דוגמה אחת.
אם נבוא כיום לכתוב, למשל, את תולדותיו של הבעל-שם-טוב או של הגאון מווילנא, הננו נאלצים לקלוט את החומר הדרוש לנו פּשוט מן האויר ולתת מקום רחב לדמיוננו אָנו, כאלו גדולי הרוח האלה של אומתנו חיו ופעלו לא בעבר הקרוב אלינו, כי אם לפני אלפי שנה.
קדושי אומתנו אלה, אשר ישבו בתוך עמם ואשר יצאו ובאו בקרב המחנה, ואלפי אנשים היו רואים את חייהם יום יום מקרוב, לא נמצא אף אחד, גם מן היותר קרובים לגדולי-הרוח האלה, אשר רשם אף דבר אחד כהויתו מחייהם, דבר הנוגע לאישיותם, או אשר השתדלו למסור לנו, בני הדורות הבאים אחריהם, דבר-מה משיחתם היום-יומית.
נצייר נא בנפשנו מה רבה היתה שמחתנו אלו נגלו כיום לפנינו איזו תעודות של אחד מבני דורם של נביאינו הראשונים או האחרונים המספרות לנו, לו גם בקיצור נמרץ, על אודות חזות פּניהם או טיב גופם של הנביאים, על אודות קולם, אופן וסגנון דבורם היום-יומי, או על אודות הליכותיהם עם הבריות השכיחות וכדומה.
מפּסוק קצר של אחד מבני דורם, המסיח לפי תומו על אודות פגישתו עם אחד החוזים העתיקים שלנו, היינו יכולים לדעת הרבה יותר על אודות אופיו, מזגו ותכונתו הרוחנית על אותו הנביא, מאשר אָנו לומדים מספרות שלמה של חוקרי הדורות האחרונים.
הרבה דברים הנוגעים לחיי גאוני ישראל ואנשי-המופת שלנו הם סתומים וחתומים כיום לפנינו, כי הספרים אשר נכתבו על אודותם מלאים ספורי הבל, גוזמאות ודברים שלא היו ולא נבראו, גם לא יכלו להיות או להברא.
הלך הגיוני זה הביא בלבי את החפץ להכניס בכרך זה חלק ידוע מספרי “בני-דורי”, אשר אתי בכתובים.
אולם אחרי שקול-דעת הנני אָנוס לוותר על חפצי זה.
הנני רוצה להעיר פּה, כי הניסויים (אסייאים) על אודות סופרים ואָמנים שונים שנכנסו אל כרך זה נכתבו בזמנם רובם על רגל אחת.
עוד זאת: בשעתם בעת שנכתבו הניסויים האלה, היה עלי לספּר אל הקורא העברי מי ומה הם האנשים הללו, שאני מכנה אותם בשם “בני-דורי”.
עלי היה להודיע להקוראים מה נתנו להם הסופרים והאָמנים הנכנסים אל הגלריה שלי. מאמרי אלה, אשר גליתי בהם את יחוסי הפּנימי אליהם, היו, במדה ידועה גם אינפורמטיביים.
אלו הייתי כותב כיום על אודות אותם הסופרים והאָמנים בפעם הראשונה, כמובן, שהייתי כותב עליהם אחרת לגמרי.
השנויים שבאו במרוצת השנים בדעותי, השקפותי ורגשותי בכלל, שנו גם את השקפתי על האנשים ההם.
בכרכים הבאים של “כל כתבי” ימצאו הקוראים הערכות חדשות לא רק על סופרים ואישים חדשים, כי אם גם על אותם הסופרים והאָמנים עצמם, שכבר כתבתי על אודותם באריכות או בקיצור, הערכות אשר תהיינה מתאימות לרוח תקופתי החדשה.
בתקותי כי בהכרך הבא תהיה לי הזדמנות לדבר עם קוראי על אותם הענינים, אשר נגעתי בהם רק בקצרה עטי בהקדמתי זו, ביתר הרחבה, הנני מקצר הפּאת דברי.
בחודש אלול תרצ"ה בסט. אגאטה, קנדה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.