

הקדמה לכרך ב / ראובן בריינין
אחד מחכמי המדינה העיד על וואלטער ראטנוי, כי הדברן המצוין הזה יודע הוא לשתוק בשבע לשונות, אם השעה דורשת ממנו כזאת. ואמנם קשה היא חכמת השתיקה לאיש אשר רוח בו;והרוח דורש את תפקידו: להגלות על ידי בטוי נמרץ.
כותב הטורים האלה נתנסה בנסיון קשה זה, בהיותו אָנוס לשתוק (הכתוב מדבר פּה על שתיקה עברית בנוגע לשאלות הזמן) זה כעשר שנה, מיום שחדל “התורן” החדשי, שהיה ערוך על ידו, לצאת לאור.
אין אני רוצה להתעכב פּה על הסבות שגרמו לשתיקתי זו, לפרישותי מהעתונות העברית, שלה הקדשתי את רוב שנותי וכחותי הרוחניים. בכרך השלישי מ“כל כתבי” הנני מקדיש פּרק מיוחד שבו הנני מספר בפעם הראשונה דברים ומאורעות כהויתם על אודות שתיקתי העברית בשנים היותר אחרונות, שהיתה אנוסה.
והנה עתה בהתעורר בי חפץ עז להוציא את כל כתבי העברים לאור ולבוא אל הקהל העברי, המפוזר ומפורד בארצות ובמדינות שונות בכל חלקי התבל, בנגיעה ישרה, הנה נוכחתי שנגיעה זו דורשת ממני להגיד מראש דברים גלויים ומפורשים על דבר השנוי שבא, במשך השנים, בדעותי והשקפותי על העולם הגדול בכלל ועל העולם העברי בפרט. לא יכולתי עמוד כל הזמן על נקודה קבועה וקפואה אחת. זזתי ממקומי – ואופקי-מחשבה חדשים לגמרי נגלו לפני, בעוד אשר חברי מאתמול, רובם של הסופרים העברים, נשארו נצבים על מקומם, כאלו היו נטועים בו במסמרים. מובן הדבר, כי נתרחב הפרץ בינינו. תהומות עמוקים מבדילים כיום בינינו.
ברצוני היה לבוא הפעם אל הקהל העברי בהשקפתי החדשה מעיקרה, שנשתלשלה ובאה אלי כתוצאה מחויבת וכמסקנה הכרחית מהמהפכה העקרית בחיי העמים. אולם אחרי חשבי בדבר נתברר לי, שאי-אפשר למלאות חפצי זה בטרם שנדפסו רוב כתבי הראשונים, שנתפרסמו בזמנים שונים ובארצות שונות על עמודי העתונות היומית, בהשבועונים, הירחונים והקובצים השונים, עד אשר באה מהפכה שלמה בחיי רוחי.
השקפתי החדשה על חיי בני עמנו ועל התרבות העברית וכדומה, רק אז תהיה לה ערך מלא, אם תבוא בדפוס אחרי אשר יתפרסמו כתבי העקריים מתקופת-חיי הראשונה.
עם התפּתחות השקפתי החדשה ועם התפּתחות יחוסי החדש אל הבעיות החדשות, אשר צמחו כמו מאליהן בחיינו עתה, הנה נשתנתה גם השקפתי על כל דברי הנדפּסים מאתמול ומשלשום. יחוסי הפּנימיים אל תקופתי הספרותית הקודמת הם קרים עד מאד. כיום יש ביכלתי המלאָה להתייחס אליה, אל תקופתי הספרותית הראשונה, באופן אובייקטיבי.
***
גורלי גרם לי להיות אחד מן הראשונים, שבנו את היכל הספרות העברית החדשה. בשעה שנכנסתי, לפני יותר מחמשים שנה, אל הספרות העברית, בתור אחד מפרחי-הכהונה לשרתה בקודש היתה זו האחרונה מין חורבה ישנה. ואותה שעה היתה שעה של שקיעת שמש ההשכלה.
אף כי צעיר לימים הייתי אָז בכל זאת נתתי לעצמי דין וחשבון מכל הנעשה ומכל המתהוה בחוגה הצר של ספרותנו בשנים הללו. לא על ידי איזה מקרה חיצוני בחרתי אָז, במיטב שנות התפּתחותי הרוחנית, להיות סופר עברי. אחרי ישוב-דעת ארוך לקחתי את עטי העברי בידי. ידעתי היטב מראש, כי דרכי, דרך הסופר העברי, לא תהיה סוגה בשושנים. לא נעלם גם אָז מעיני, כי מלחמה כבדה ממתנת לי מימין ומשמאל גם יחד. היו לי אָז חברים, מבני-גילי, שמסרו את נפשם וחייהם לקרבן יל מזבח האידיאל הסוציאלי שלהם. המה היו לי אָז למופת. ודווקא הסכנה שהיתה כרוכה בעבודת הספרות העברית היא היא, שמשכה אָז לבי וגם את מוחי לעבודה זו.
המצב החמרי האיום של הסופר העברי בימים ההם לא הפּיל עלי אימה. אולם ספקות ופּקפּוקים ממין אחר נולדו אז בקרבי אחרי שנגשתי אל עבודתי העברית. עבודתי זו הכריחה אותי להתבונן בדעה צלולה ומיושבת אל החומר המלולי, של השפה העברית, כפי מצבה בימים ההם, למען אווכח אם החומר הזה, שהיה מוכן לפני, מוכשר הוא לבנות ממנו בנין המתאים לרוח הזמן החדש.
המסקנה של התבוננות זו לא היתה מסוגלה כלל וכלל להגביר בי את התקווה לבנין כזה. מלבד העניות הנוראָה שנגלתה לעיני רוחי, בסכום החומר, הנה גם אותו החומר, המעט והדל, שהשתמשו בו הסופרים העברים בתקופת ההשכלה, לא היה מעובד ומוכשר כל צרכו לתכליתו.
נהוג היה אָז בקרב הסופרים העברים, להשתמש לצרכי הבעת מחשבתם, במלים שכבר אבד עליהן כלח, ובניבים אשר כסו את רעיונותיהם בערפל עב.
צריך היה איפוא להכשיר את החומר המלולי ולסגלו אל דרכי המחשבה החדשה, והמתחדשת. צריך היה להרחיב ולהעשיר את מספּר המלים העבריות;אולם מלבד הגדלת כמותן, נחוץ היה גם להעמיק ולגוון גם את איכותן.
זהיר הייתי עד מאד במלאכת הרחבת מספּר המלים וביצירת מבטאים חדשים. לא בדיתי מלבי מלים חדשות וגם לא זכיתי בהן מן ההפקר, דברים שמתירים לעצמם בלשנים ידועים, או סופרים שאין להם רגש של אחריות לשונית. תחת מלים חדשות מעקרן בחרתי בצרופי-מלים. המלים היו ישנות וידועות לכל קורא עברי, אולם הצרופים היו חדשים. החסרון במלים בודדות בעד מושגים מופשטים או בעד חפצים וכלים שונים, ישנים וביחוד חדשים, – הרגשת חסרון זה על כל פּסיעה ופסיעה הכריחני לבקש וגם למצוא בתנ“ך מלים בודדות וגם דרכי בטוי שלמים, שעוד לא השתמשו בהן אף אותם הסופרים שהיו מקפּידים על לשונם, לבל תתערב בה חלילה אַף מלה אחת שאיננה לקוחה מן התנ”ך, שהיא שאולה מן הספרות העברית המאוחרת, ולא גם של המשנה, והנה גם אלה הסופרים המטהרים שבמטהרים, שהיו שואבים את כל חמרם המלולי רק מכתבי הקודש, הנה גם הם לא שמו את לבם לנצל את התנ“ך כראוי וישאירו בשדותיו “לקט, שכחה ופאָה”. כן שמתי את לבי אל הלשון העברית אשר במשנה ואשר באגדה ובמדרשים וכדומה. ואשתמש באוצרות הלשון העברית שנגלו לפני בספרותנו של אחרי התנ”ך במדה ובמשקל. הייתי מבליע בסגנוני העברי הטהור מלים וצרופים חדשים באופן שרוב הקוראים לא היו מרגישים כלל את חדושי-הלשון, שהקניתי להם מבלי הלאותם אַף במשהו.
צריך היה להביא שנויים עצומים לא רק בצורתה, בלשונה וסגנונה של ספרותנו, כי אם גם, וביחוד, בתכנה ובנושאי-מאמריה. צריך היה איפוא להרחיב את גבולותיה של ספרותנו ולהכניס בה תוכן חדש ומקורי, כדי למשוך אליה את לבות הקוראים, אשר כבר טעמו מפרי עץ הדעת.
וכותב הטורים האלה היה הראשון שהכניס אל ספרותנו מקצעות חדשים, כמו ביוגרפיות ומאמרי בקורת, שהיו כתובים ברוחה וסגנונה החי של אירופּה החדשה. הייתי הראשון שהחל לכתוב מאמרים בשפה העברית על אודות האָמנות והאָמנים, משלנו ומשלהם.
אחת מתביעותי מהספרות שלנו, אשר כתבתיה אז על דגלי, היתה: כל אשר לאָדם לא צריך היות זר לסופר עברי.
בחרות היתה בי אָז, ואבוא אל ספרותנו בתביעות גדולות יותר מדי, מבלי התחשב עם תנאי התפתחותה, קיומה ואפשרויותיה.
בין המכשולים הרבים שמצאתי על דרכי בספרותנו, ואשר לא פּה המקום לספר על אודותם, הנני להזכיר פּה רק את יסורי רוחי שהייתי סובל מהתנגשותי עם הצנזורה ברוסיה הצארית. יסופר פה רק מקרה אחד די אופייני: בשנת תרס"א שלחתי מאמר גדול מברלין אל “המליץ” על אדות החנוך העצמי, ונגעתי בו בשאלות הזמן שעמדו אז על הפרק. בדעתי את תכונתו הפחדנית של עורך “המליץ” אז, ליאון רבינוביץ, שהיה ירא וחרד מפּני המבקר, צנזור, מטעם הממשלה, על כן הייתי זהיר עד מאד בכל ניב וניב אשר הוצאתי מעטי, ומה השתוממתי לראות במאמרי הנדפס הוספה של שורה חדשה: “ירא אלהים, בני, ומלך!”
על מכתב הנזיפה ששלחתי לעורך “המליץ” בפטרבורג, קבלתי את תשובתו אלי, אשר בה הצטדק, באָמרו: “אנוס הייתי להכניס את הפּסוק מ”קהלת" לתוך מאמרך המלא רוח פּרצים ומרד, כדי לעוור את עיני הצנזור ולבלבל את השטן המשטין והמשחית הזה".
אין אני חפץ להלאות את הקוראים ברשימה ארוכה של פגעים ויסורי-רוח, שסבלתי במשך של חצי מאה שנה, לרגלי עבודתי העברית, כי עזה היתה שאיפתי לחדש ולתקן כל דבר בספרותנו, שהיה צריך לחידוש ולתקון. והיה כאשר עלה ברצוני להוציא את כתבי בקובצים מיוחדים ואעבור בסקירה עיונית על פּני מאמרי בזמנים שונים, נוכחתי כי רובם, ודווקא אלה מהם, שעשו בזמנם רושם חזק על קוראיהם, הם נגד רוחי ומחשבתי המבוגרה כיום. הנני רחוק היום ת"ק פרסה מהלך רוחי בעת כתבי את מאמרי הנזכרים.
הסגנון הוא לא רק האדם, כי אם גם התקופה. אין אָנו יכולים להבין ולהרגיש את רוח התקופה אם לא נחדור אל תוך סגנונה.
מנקודה פלוסופית אין אנו רשאים לתת יתרון לתקופה אַחת על פּני חברתה.
כל תקופה ותקופה יש לה האמת שלה, וגם היופי שלה. כל תקופה ותקופה היא אחת המדרגות בסולם ההתפתחות האנושית. המתקוממים נגד רוח התקופה, שהם חיים בה, ומבקשים דרכים חדשים בבשרם תקופה חדשה, שהם מקדימים להרגיש את בואָה, הנה גם נגדם יתקוממו בני התקופה הבאָה אחריה.
אם צדקו החכמים האומרים: “אין קפיצות בטבע”, – על אחת כמה וכמה שאין קפיצות בתולדות רוח האָדם.
מנקודת-ראות זו יש לי הצדקה, אם לא גם החובה, להכניס את מאמרי, שנדפסו בזמנים שונים ובארצות שונות לרגלי מאורעות השעה לתוך “כל כתבי”, ולבלי עשות בהם שום שנוי עקרי, לא בסגנוני ולא בתכנם של דברי, לבלי אזייף את פּני התקופה בספרות העברית, שבה כתבתי את כל דברי המקובצים חוליות חוליות בכתבי אלה.
אחרי אשר החלטתי להכניס את כל אשר יצא מתחת עטי אל “כל כתבי” (כמובן שאין אני מכניס אל כתבי מאמרים קלים או גם חשובים, אם אין בהם דברים המסמנים את רוח התקופה, או מפּני שיש לי טעמים ונמוקים אחרים לבלי תת להם מקום בכתבי אלה).
***
הנה עלי להגיד אל הקוראים, שאין אני עושה כיום שום שנוי בתוכן מאמרי הקודמים, אף לא באותם המאמרים שבהם הבעתי דעות ומחשבות, שאני מתנגד להם כיום בכל נפשי, או שבהם הייתי שולל את אשר אני מחייב כיום, וגם להפך.
אין אני משנה כיום גם את סגנונם של מאמרי היותר ישנים, והנני מניח במקומם את אותם הבטוים ודרכי ההבעה, שאני מתנגד להם כיום. אולם תקנתי את פּגימות לשוני ואת לקויי סגנוני, אם הפּגימות והנקודות הללו באו מתוך מהירות כתיבתי בשעה דחוקה. בשעה שמסדרי האותיות בבית הדפוס עמדו על צוארי ותבעו ממני לתת להם חומר, או שגיאות שנפלו לתוך דברי פּשוט מתוך פליטת הקולמוס.
בשנות שבתי בברלין הייתי, על פּי רוב, אָנוס לכתוב ארבעה או חמשה מאמרים ביום אחד, בשביל עתונים ושבועונים שונים. השעה לא היתה מספיקה לי לקרוא את דברי, בטרם שהייתי שולחם לבתי-המערכת, ואין פלא אם היה קשה עלי, למרות זהירותי היתרה בכתיבת כל משפט, להנצל מפליטת הקולמוס. ביחוד אם ישימו לב לזה, שרוב מאמרי הם פרי עבודתי בלילה, שהיתה נמשכת עד אור הבקר.
כן הרשיתי לעצמי לקצר את דברי במקום שלפנים הארכתי בהם. ובמקומות שמצאתי כי דברי היו בלתי ברורים כל צרכם עמלתי כיום להכניס בהם בהירות וצלילות כל צרכן.
הבהירות והצלילות – להן הייתי שואף מיום לקחי את העט העברי בידי.
הבהירות היתרה הוא המס ששלמתי בחפץ לבי לרוח תקופתי.
כן עמלתי כיום לתקן את טעויות הדפוס והשבושים שבאו בדברי לא באשמתי אני, כי אם באשמת מסדרי האותיות או באשמתם של המגיהים – אלה הפגעים הרעים ששלח לנו, הסופרים העברים, אלהים בחמתו עלינו.
ספר זה, המונח לפני הקורא, הוא מוגה על ידי אני. השקעתי בעבודת-הגהה זו את שארית כחותי. למרות זה, שהגעתי לשנת השבעים וחמש בחיי הנני כבן עשרים בתביעותי מהמדפיסים לתקן את שבושם במלאכת הדפוס גם אם עליהם לשוב ולסדר את השורות כעשר מונים בשביל קוצו של יוד, שהחסירו או העדיפו.
ומה השתוממתי בשמעי את תביעותיהם של רבנים מהמדפיסים בניו יורק על שתקנו בספריהם הנדפסים אצלם את שגיאותיהם הגסות והנוראות. טענתם היתה, שספר רבני בלי שבושי הדפוס חשוד הוא בעיני היראים והחרדים, לספר שמחברו הוא מין אפּיקורוס. ומתפּלא אני על הסופרים העברים באמריקה, על הצעירים וגם הזקנים שבהם, עד היכן מגיעה סבלנותם בנוגע להמדפּיסים המוציאים את ספריהם מלאי שגיאות גסות ומשונות, כמעט לא פחות מבספרי הרבנים של הדור הישן.
***
דברים אחדים על אודות התוכן של ספרי זה:
מקודם עלתה במחשבתי להתחיל בכרך זה את הדפּסת כתבי ידי, אשר נצברו אצלי ערמות ערמות במדה גדושה במשך של יותר משלשים שנה.
נוהג הייתי במשך שלשים וחמש שנה האחרונות לרשום בפנקסים מיוחדים את הרשמים, שהייתי מקבל מפגישותי התכופות ומשיחותי עם גדולי דורנו, עם סופרים מצוינים, הן בני-ברית והן שאינם בני-ברית, עם אָמנים בעלי מקצועות שונים, עברים וגם נכרים;על חלק גדול מן הפּנקסים האלה רשום אצלי השם “בני דורי”. שמורים וגנוזים אצלי גם “ספרי היום” שלי, שבהם רשמתי חיי יום יום, ורשמי השעה המצויה והשכיחה. חסתי גם על פכים קטנים של אוצר חיי. אמור אמרתי בלבי: אין איש מאתנו יכול לדעת כיום מה הם הדברים החשובים ונעלים בערכם, ואיזה מהם הם דברים פחותי-ערך.
***
בתור ביוגרף, אשר עלה בגורלו לכתוב תולדות חייהם של אנשים אשר השפיעו בזמנם על בני דורם, והשפּעתם זו הולכת ונמשכת גם על דורנו אָנו. שהדי במרומים עד כמה קשה היתה עלי עבודתי זו.
הקושי המיוחד אשר נתקלתי בו, היה חסרון ספרי-זכרונות בספרותנו. למען יהיו דברי אלה ברורים כל צרכם, הנני להביא פה רק דוגמה אחת.
אם נבוא כיום לכתוב, למשל, את תולדותיו של הבעל-שם-טוב או של הגאון מווילנא, הננו נאלצים לקלוט את החומר הדרוש לנו פּשוט מן האויר ולתת מקום רחב לדמיוננו אָנו, כאלו גדולי הרוח האלה של אומתנו חיו ופעלו לא בעבר הקרוב אלינו, כי אם לפני אלפי שנה.
קדושי אומתנו אלה, אשר ישבו בתוך עמם ואשר יצאו ובאו בקרב המחנה, ואלפי אנשים היו רואים את חייהם יום יום מקרוב, לא נמצא אף אחד, גם מן היותר קרובים לגדולי-הרוח האלה, אשר רשם אף דבר אחד כהויתו מחייהם, דבר הנוגע לאישיותם, או אשר השתדלו למסור לנו, בני הדורות הבאים אחריהם, דבר-מה משיחתם היום-יומית.
נצייר נא בנפשנו מה רבה היתה שמחתנו אלו נגלו כיום לפנינו איזו תעודות של אחד מבני דורם של נביאינו הראשונים או האחרונים המספרות לנו, לו גם בקיצור נמרץ, על אודות חזות פּניהם או טיב גופם של הנביאים, על אודות קולם, אופן וסגנון דבורם היום-יומי, או על אודות הליכותיהם עם הבריות השכיחות וכדומה.
מפּסוק קצר של אחד מבני דורם, המסיח לפי תומו על אודות פגישתו עם אחד החוזים העתיקים שלנו, היינו יכולים לדעת הרבה יותר על אודות אופיו, מזגו ותכונתו הרוחנית על אותו הנביא, מאשר אָנו לומדים מספרות שלמה של חוקרי הדורות האחרונים.
הרבה דברים הנוגעים לחיי גאוני ישראל ואנשי-המופת שלנו הם סתומים וחתומים כיום לפנינו, כי הספרים אשר נכתבו על אודותם מלאים ספורי הבל, גוזמאות ודברים שלא היו ולא נבראו, גם לא יכלו להיות או להברא.
הלך הגיוני זה הביא בלבי את החפץ להכניס בכרך זה חלק ידוע מספרי “בני-דורי”, אשר אתי בכתובים.
אולם אחרי שקול-דעת הנני אָנוס לוותר על חפצי זה.
הנני רוצה להעיר פּה, כי הניסויים (אסייאים) על אודות סופרים ואָמנים שונים שנכנסו אל כרך זה נכתבו בזמנם רובם על רגל אחת.
עוד זאת: בשעתם בעת שנכתבו הניסויים האלה, היה עלי לספּר אל הקורא העברי מי ומה הם האנשים הללו, שאני מכנה אותם בשם “בני-דורי”.
עלי היה להודיע להקוראים מה נתנו להם הסופרים והאָמנים הנכנסים אל הגלריה שלי. מאמרי אלה, אשר גליתי בהם את יחוסי הפּנימי אליהם, היו, במדה ידועה גם אינפורמטיביים.
אלו הייתי כותב כיום על אודות אותם הסופרים והאָמנים בפעם הראשונה, כמובן, שהייתי כותב עליהם אחרת לגמרי.
השנויים שבאו במרוצת השנים בדעותי, השקפותי ורגשותי בכלל, שנו גם את השקפתי על האנשים ההם.
בכרכים הבאים של “כל כתבי” ימצאו הקוראים הערכות חדשות לא רק על סופרים ואישים חדשים, כי אם גם על אותם הסופרים והאָמנים עצמם, שכבר כתבתי על אודותם באריכות או בקיצור, הערכות אשר תהיינה מתאימות לרוח תקופתי החדשה.
בתקותי כי בהכרך הבא תהיה לי הזדמנות לדבר עם קוראי על אותם הענינים, אשר נגעתי בהם רק בקצרה עטי בהקדמתי זו, ביתר הרחבה, הנני מקצר הפּאת דברי.
בחודש אלול תרצ"ה בסט. אגאטה, קנדה.
וָלְטֶר רַטֶּנוֹי / ראובן בריינין
דעותיו והשקפותיו על גוי ואדם
א.
אומץ-לב הוא פרי הכח, הגבורה הפנימית. הפחד הוא פרי רפיון הרוח. עולמם של אמיצי הלב הוא כח ובטחון; כלי-זיינם והגנתם של רפי-הרוח – הפחד והמנוסה. הפחד מלמדם לקדם את פני הסכנה בזה, שהוא מחדד את מבטם לראות את הנולד, את אשר יקרה בעתיד. הפחד, שהוא מלא עינים, מביא לידי דאגה;על הפחד והתקוה נוסד עולמו של הרוח, העוזב את ההוה כדי לחיות בשביל העתיד. אבל יען אשר מטבע הרוח לגשם את נטיותיו והרגשותיו, למען ישיגן ותהיינה לקניניו, שהוא מושל בהם, על-כן יוצר לו האיש, המלא פחדים ותקוות, ציורי-דמיון, שהוא רואה את התגשמותם בעתיד, והוא שואף אליהם בכל כחות מחשבתו כאל נקודות מרגעה-מדומית של רצונו. ציורי דמיון אלה נקראים בשם תכליות. וכן יהפך איש-הפחד לאיש-התכלית: רפיון, פחד ותכלית הם הם ספר-היוחסין שלו.
בהיות שבעל-התכלית שואף להרים מדרכו את מכשולי הסכנה והצרה הצפויות לו, למען ישתחרר מענויי הפחד, הוא חותה על ראשו סכנות וצרות בהוה. אין הוא בוטח בחסד אלהים: על-כן יתקפהו השד, אשר יגרשהו מההוה הצומח אל המדבריות של העתיד, אשר יביא לקראתו בכל פסיעה ופסיעה שוב פעם את ההוה הנבזה.
בהיותו לוטש את מבטו המלא דאגה אל העתיד, הוא מכיר את כחות שכלו, המפלסים להם דרך בחשך. הוא חושב ודואג, שואף ומתאוה, חוקר וחוטט. הוא חושל לו נשק חדש, נשק-השכל, נוסף על כלי-זיינו של הפחד.
אין הוא מתקומם עוד מזוין בפני אמיץ-הלב, הוא מרכין עוד את ראשו, אם הגבור מתגעש;הוא צובר בשעה שהלז מפזר ונהנה. אולם הוא צופה ואורב, מחכה וסובל, חונף, טופל שקר ומבטיח על שוא, עובד ויוצר, נושא ונותן, מרמה את הבריות, מחברן ומפרידן. וכך החלש מפרה ומרבה, מעשיר ומוריש לבניו את כלי נשקו, עד אשר יבוא יום והוא יתנפל על אויבו, המושל בו, להדוך אותו ממקומו ולהשמידו. והיה החלש לכובש, אם גם לא במלחמה גלויה.
לעמל יולד בעל התכלית. ביגון ואנחה הוא מתחיל את חוק-יומו, כי בצאת השמש כבר מאירה היא לו את דרכו, המלא מעקשים ואבני-נגף. בכל אשר יפנה ישמע את קול שוט הפחד, הנוגש אותו;את אשר יעורר שחוק בלב החזק, ירעיד את עצמותיו הוא. לבו דופק בקרבו, בעמדו לפני דלת סגורה, או בטרם יפתח את המכתב החתום. בהיותו חרד תמיד לא ידע את שלות-הנפש, הנותנת לאדם בדיחות, חופש ואושר. אין הוא נהנה משום דבר הנאה שלימה. קמטי מצחו אינם מתפשטים לעולם;ובה בשעה, שאיש-הרגע צוהל ושר ממלוא החזה, עונה לו בעל התכלית בצחוק אנוס. אין הוא טועם את טעם החג האמתי. בשבתו אל שלחן החוגגים יראה בעיניו צלמי בלהות של ימים יבואו, והאורחים נראים לו כאוילים חסרי-דעה. הוא מתהולל רק בהיותו שכור, ובהכירו יחד עם זה חטאו, לבו נוקפו והוא מלא חרטה.
עבד נכנע הוא לצערו. רק אם מאחורי הרעה, שכבר באה עליו, נשקפת לו רעה עוד גדולה מזו, רק אז, בהיותו אחוז-פלצות, הוא מתכווץ וקופא בגדלותו שאינה אלא למראית-עין. רק אז יראה, ולפעמים גם יהללוהו, בתור “קדוש” (מארטירער).
הצחוק, שהוא לאמיץ-החיים הקול הטבעי של החדוה, אינו אלא להפקח החלש בת-קולה של הרגשת-החידוד שבדבר;כלומר: זה האחרון מכיר בסקירה מהירה את הניגוד המסתתר במסכת-ההסכם;חציו של צחוקו היא שמחתו לאיד רעהו. עיו איה לו לראות בכל את הטפשות ואת הצד החלש, הנפתל והמסולף. יותר מכל הוא מכיר את הדברים שאין להם תכלית. על-כן עינו רעה בכל, והוא מלא חשדים וספקות, המובעים בלעגו המר. רגש ההערצה שנוא הוא לו, רגש זה לא ירימו למעלה, כי אם ידכאהו לארץ;על כל פנים אין הוא יכול להעריץ אלא את המתים, ויותר מכל – את אלהים.
את אלהים הוא ירא והוא מבקש להטותו לחפצו. אולם, אם נצח בקרבו את יראת-האלהים, – זו היא לו פריקת עול, והוא מרגיש את עצמו משוחרר, יען כי אין לו שום צורך נפשי לאהוב את בוראו, – אז נקום ינקם בפה דובר סרה ונבלה, מאלילו, אשר השליך מעל כסאו. בעל התכלית ירא רק מפני הדברים הממשיים, אשר ביד יוקחו. על-כן רוחו מטפל בלי חשך רק בעובדות ובענינים שיש בהם ממש. מצא הוא לדעת ומלא סקרנות. תיאוריה המשומשת-ביד ובהירות-מיכנית מתאימות למטרתו. חדות המחשבה, – המחשבה בתור תכלית לכשעצמה, – זרה לרוחו. העולם בתור יצירה בלתי דרוש לו. ואין פלא;כי המחשבה הטהורה מתפרנסת מכחותיה של הנפש. אם הרוח מבקש מנוחה ברחפו מעל עולם המאורעות, המכוסים צעיף מבעד לצעיף, עליו להתנשא על כנפי הדמיון, האהבה והתלהבות. אולם ההתלהבות נחשבת בעיניו של בעל התכלית לדבר של שטות, לנקודת-התורפה של מתנגדו, שהוא אורב לה.
אחרי שהמחשבה היוצרת יש בה מתכונת חזיון-לילה, כלומר, במובן הפשוט, שאיננה בהירה וצלולה, שאיננה הגיונית ומבוססת כל צרכה, על-כן אין היא נתפסת ונקלטת במוחו. הוא מוצא קורת-רוח בהרעיון, הקרוב למציאות הממשית, בההוכחה התפלה והראיה, שיש לה ידים ורגלים. הרעיון המסובך והפרדוכס ממלאים לו את מקום האמת והעומק שבמחשבה.
ההולך על-פני האדמה בעינים מושפלות ארצה, בהיותו ירא תמיד את הפח והפחת, קשה לו להשיג, כי ההויה כשהיא לעצמה היא מקור האושר. אין הוא יודע את חדות הכח והיופי, לא שלו ולא של העולם. ויען שחסר הוא את החדוה, הנובעת מהמקור הפנימי, על-כן מוכרח הוא להאמין בחדוה, הבאה מן החוץ, ולרדוף אחריה.
וככה הוא רודף אחרי ההנאה: תמורתה של החדוה. ואחרי שהוא מואס בהתענוגים העליונים, שמעולם לא טעמם, על-כן רעב הוא לתענוגים בלתי-מצויים. את עונג חושיו הוא מייחס להדברים עצמם, והוא מקוה מהדברים, שקשה להשיגם, כי הם יתנו לו את העונג, שאין נפשו, על פי טבעה, מסוגלה כלל לקבלו. הארץ הזרה והמשונה, המטעמים יקרי המציאות, הריח המלאכותי, האמנות החצופה, האישה המיופה והמחודדה, – זהו חלומו וזוהי תאותו. ואם יעלה בידו להשיג את אחד הדברים האלה, מיד הוא מכיר ומודה, בשנים חורקות, כי גם זה הבל, ובזה הוא נעשה לקורבנו של הסטרא-אחרא, אשר יאחז בערפו וירדיפהו אחרי אפע ותהו.
בהיותו בא מתוך העבדות, על-כן יבקש עבדים לצוות עליהם. בהיותו מעונה מפני הפחד, על-כן יבקש להביא פחד בלב אחרים. נפשו לא תדע את חדות היצירה והשלטון;התקיפות כשהיא לעצמה זרה לו, יען כי האחריות הפנימית המלאה, שזוהי תכונתו האמתית של השלטון, חסרה לנפשו. ההעויה החיצונית של השלטון ונפילת הברך של העומדים לשרת את פניו דיין לו. די לו ברק השלטון ונפילת הברך של העומדים לשרת את פניו דיין לו. די לו ברק השלטון, אם יש ביכלתו של זה לעורר פחד או קנאה בלב אחרים.
צריך הוא תמיד לנחמה והסכמה;ואחרי שאין הוא מוצאן בלבו, שנתרוקן, הוא מבקשן מידי אחרים. מה יאמרו עליו הבריות, – זהו לו העיקר. הנהו בעיניו רק זה, מה שהוא נראה, ואיך הוא נראה, לאחרים. הוא מבקש, הוא תובע והוא חוזר על הפתחים לקבל הכרה והסכמה. ההסכמה היותר חביבה עליו היא זו, הניתנת לו בתעודה, הכתובה על גבי הקלף, או החקוקה במטבע של מתכת, יען כי היא פוטרת אותו לעולם מחשדן של הבריות, המטילות ספק בערכו;שוב לא יבחן.
השחצן הוא באמת העבד היותר נכנע. הוא מתרפס לפני הבריות ואומר להן: אתם שופטי, אני הנני עבדכם ואתם המושלים עלי;רק אחרי אשר תכירוני, אהיה גם בעיני אני כבן-אדם;על כן הנני מתחנן אליכם, מכובדים (לו יכולתי להכריח אתכם): הללוני, העריצוני, דברו עלי טובות, למען אאמין גם אני בעדות פיכם, כי לי בעצמי חסרה האמונה בזה. – וכך הוא הולך ונעשה לבזוי-אדם, כי הוא דורש מאת הבריות שני דברים, מה שאינן יכולות לתת בבת-אחת: הערצה ועבדות. הוא מבקש רק לרמות את הבריות. הוא דורש מהן בתחילה, כי ירימו אליו עיניהן, ואחרי-כן יהיו מרמס לרגליו. הוא צריך להן, למען יוסיפו לו כחות-החיים, ובכל זאת הוא חושב, כי יש לו המשפט לבזותן.
הפחדן הוא בהכרח איש ההזדמנות (אפארטוניסט), כי סכנות חדשות דורשות תחבולות חדשות של הגנה. דעות פנימיות, קבועות ונאמנות, הנובעות בלב האדם החזק מתוך אהבתו אל הדבר עצמו, – דעות כאלה יכולות להיות רק למשא ול“סרח העודף” להאדם, שהוא מפחד תמיד. אולם, מי שאין לו דעה פנימית, הוא גם לא יביאנה בלב אחרים;ומי שאין לו כובד לאישיותו, הוא גם לא יעורר את הרוחות הנרדמים של האחרים. ואחרי שבעל התכלית מבקש לפעול על האחרים, על-כן ירבה דברים ולבו בל עמו. מן ההכרח, כי יהיה לפטפטן, המבקש לסמא את עיני הבריות ולהביא בלבן דברים, שהוא בעצמו אינו מאמין בהם. בהיותו מטבעו עבד, על-כן לא יתפלא, אם לא יאמינו בו. הוא כבר הורגל לזה, שלא יאמינו בדבריו בחפץ לב, או שיאמינו בהם רק למחצית.
הבדידות מפרנסת את הפחד. על כן יבקש בעל התכלית חברת אנשים, ביחוד הדומים אליו, אשר ימצא בהם חפץ למטרותיו השונות. הם מהממים את חושיו על-ידי פטפוטיהם, הם מפטמים את סקרנותו, ובהם הוא מוצא את נחמתו, בהוכחו, כי כולם מבני סוגו הם וגם עניניהם שוים. השיחה של אנשי-העדר היא לא שיחת-רעים, שיש להם מה להגיד זה אל זה, כי-אם מלחמת דברים. כל אחד מבקש לנצח את השני, אם על-ידי יתרון ידיעותיו, על-ידי תוקף הוכחותיו, או על-ידי גוזמאותיו. ה“אני” שלו הוא תמיד המרכז של מחשבותיו. כל ציורי דמיונו כאילו קשורים הם בחוט של גומי, אשר כל פעם שימתח, הוא חוזר ומתכווץ וסוטר על ה“אני”. מחשבותיו עושות טיולים קצרים, אך לא נסיעות לשם חקירה;על-כן אין הן מרחיקות ללכת, או לעוף ממרכזן.
“מה הוא יחוסי אני אל הדבר הזה ואל העובדה הזאת? איזו תועלת יכול אני להפיק מזה? מה שויו של הדבר?” – אלה הן הצורות של מחשבתו, השואפת תמיד למרכזה, – לה“אני”. לכל אחת ממחשבותיו של בעל התכלית יש לה “לוח המחיר” שלה.
גם אם ירפה את רסן רוחו ויתן לו לבחור את דרכו הוא, יחלום בעל-התכלית על דברים מעשיים, הנוגעים לבשרו הוא: “נניח, כי כזה וכזה יקרה;מה תהיה תשובתי אני? איך אתנהג במקרה כזה וכזה? איך אפעל?” – וכן יהיה למשחק ה“אני” שלו.
ואין כל פלא, אם הוא מכיר את כל תנועה אינסטינקטיבית שבנפשו, כאשר יכיר את תנועת-הגלגלים שבשעון, ובעונג חצוף הוא מסתכל בכל זעזועי נפשו, שגלה סודם. בעזרת האמנות הזאת, שהספרות של ימינו השפיעה עלינו במדה מרובה, יודע הוא לחדור למצפוני הנפש של האחרים ולגלוייה היותר עדינים ורכים. כמובן, שפריצות הרוח הזאת מוחה את עקבותיה האחרונים של התמימות הטבעית;וכן עומד בעל התכלית כאיש אובד עצות בפני ההחלטות הנמרצות של החזק, שהאמת בעצמה בוקעת מהן, וכאילו נתונות הן מפי הגבורה. כי רק הרגש הטבעי (אינסטינקט) הנקי והבוטח בעצמו יש לו זכות הוודאות, ההגנה והמשפט החרוץ במדה כזו, שאין לבלבלם ולהטעותם על-ידי פטפוטים של התנגדות פלפולית.
השווי של כל בני אדם הוא אדיר חפצו של המדוכא ברוחו. האושר, הזכות היתירה והגדלות של האחרים מדכאים את רוחו עוד יותר;על-כן היה חפץ לראותם יורדים אל המישור שלו. לא רק כל גובה שנוא לו, כי-אם גם המעמקים, הדיוטות התחתונות, שפלי המדרגות;אין הוא חפץ באומללים;כי אלה הם בעיניו מופת רע ואות מבשר אסון. שמח הוא לאיד רעהו ויחד עם זה הוא מתמלא רחמים. מדת הרחמים היא בת ממזרת להפחד, או הפחד בעצמו רק בצורה אחרת, פחד-המין. היונים הכירו את הקרבה הנפשית שבין מדת-הרחמים ובין הפחד;ובתקופת-הפריחה של תרבותם הרגילו את עצמם, על ידי תרגילי-אמנות, להשתחרר “מתאוות כאלו”.
הטבע מאירה את פניה רק לבן-אדם, שאינו מבקש תועלת בכל, רק לחסר-החפץ. ביד נדיבה היא חולקת את מתנותיה להמלך; בפני העני, החוזר על הפתחים, ידיה קפוצות. יראת-הכבוד מפני החוקיות של העולם האורגני זרה לרוחו של בעל-התכלית. סודותיו של העלה הצומח, היופי של חית הארץ, נוצות העננים, זיוו המבהיק של האור, – כל אלה הם הבלים, דברים של מה-בכך, בעיניו. מנאות-דשא הוא דורש צרור פרחים, ומנבכי הים – את אוצרותיו; מכרכים רחוקים – חפצים יקרי-המציאות, שיש לשימם בכיס או בשק. הוא רודף אחר הדברים, שהוא קורא להם בשם נפלאים;דברים וחפצים, שהם בלתי-שכיחים ושהם מגוזמים ומופלגים;דברים, שיש לרכוש אותם ולהשתמש בהם, או שיש למכרם בשוק;הדברים השכיחים בלתי-חשובים בעיניו גם לראותם ולהכיר בהם. הטבע תופסת רק אז מקום בחייו, אם היא מעשירה אותו. גם בלכתו לשוח, לכאורה בלי כל מטרה מסוימה, אין הוא משתחרר לגמרי מבקשת התכלית, איזו שהיא. הוא מונה את פסיעותיו, והוא צועד על-פי חוקים ידועים, אשר יבחר בהם לפי שעה לנפשו;ובעברו בטיולו על-פני דברים, שאינם מעלים ואינם מורידים, הוא סופרם אחד לאחד, אם על-פי איזו אמונת-הבל או על-פי נטיה תכליתית.
אין אדם נעשה עבד אלא על-פי רצונו החפשי;כי מהותה של העבדות מונחת לא בשלטונו של העריץ ולא באיזו כפיה, הבאה מן החוץ, שבלתי-אפשר לבטלה ולהרחיקה, כמו מחלה, זקנה או מות, כי-אם בהמשמעת המתחדשת וההכנעה התדירית של הנלחצים והמשועבדים מיראתם את לוחציהם. יראים ומפחדים הם מפני עונשים יותר קשים, מפני יסורים, שכמעט תמיד הם רק יסורי בגוף והחיים.
על-כן העבדות אפשרית היא רק במקום שהפחד שורר. האדם, אשר לא יחת מפני כל, זה שרגש הפחד זר הוא לרוחו, הוא לא ישא עליו את עול העבדות הקשה. “טוב המות מחיי עבדות” – זהו פתגמם של אמיצי-לב.
צדקתו של בעל-התכלית הוא רגש הרחמים;צדקתו של המשוחרר מבקשת התכלית והתועלת בכל הוא אומץ הלב, שתולדתו הוא כבוד האדם. לוח-הערכין של משוחררי התכלית, – אומץ הלב בתור צדקה;הפחד ותולדותיו, הרמאות והשקר, גנבת-הדעת והחשד בכשרים בתור חטא ופשע, – לוח-הערכין הזה מונח עד היום ביסודה של ההרגשה המוסרית במערב אירופה. וגם הנצרות לא שנתה הרבה מעצם מהותה של הרגשה זו.
אמנם מדת הרחמים של החלשים אינו נובע ממקור הרחמים האמתי, מלב טוב, עד כי למרות רצוננו אנו קוראים לה בשם צדקה (טוגענד). למרות זאת אנו חושבים את כניסתה בכל מקצעות החיים לשליחות גדולה עוד יותר מזו של האמנות. ואולי יש בשליחות זו זכות-קיומם של החלשים בתוך המשק המוסרי של העולם.
ב.
השקפותיו של וואלטיר ראטנוי על ילדי הפחד ועל אמיצי הלב, שהבאתי בזה את תמציתן, מונחות גם ביסודה של תורת המוסר ותורת היופי שלו. חמשת ספריו הם המחאה היותר נמרצה והיותר עמוקה נגד שלטון השכל חסר הנפש, נגד החמריות הקיצונית ונגד בקשת התכלית והתועלת בכל. בטרם שאבוא למסור את דעותיו והשקפותיו העמוקות והמקוריות על-דבר “המכניות של הרוח” ועל דבר חסרונותיה, שגיאותיה ולקוייה העיקריים של תקופתנו, – השקפות ודעות, הטבועות שלא מדעתו ושלא ברצונו בחותם הגאון העברי, – הנני חושב לנחוץ להביא בזה את תמצית השקפתו המיוחדה על האמנות, על גוי ואדם. על המצע הזה נרקום את חוטי רעיונותינו העיקריים. מהרעיונות וההנחות, הבקורת וההערות של ראטנוי, אשר נביאם בזה בצורה מקוצרה, – וכאשר יהיה צורך בזה גם בהוספת באור ובהטעמה והסברה, הדרושות לענינם, – יראה לפנינו ההוגה-דעות המקורי הזה בכל צביונו הפילוסופי והמוסרי, בכל יתרונותיו ומגרעותיו, בכל גדלותו ותפארתו, גם בכל מומיו הקטנים. גדול הוא וואלטיר ראטנוי בתור איש המעשה, בתור מדינאי רב עלילה, בתור משפיע וחולש על גורלם ורוחם של בני דורו, וגדול הוא בתור אחד הלוחמים היותר נמרצים בעד נצחונו של הרוח, העולה למעלה, בעד כבושיה של הנפש, נפש היחיד ונפש העולם. המזיגה הנפלאה והמיוחדה במינה של יסודות רוחו השונים, של הירושה הגזעית, של הגאוניות העברית ושל החנוך הפרוסי, של האינטואיציה היוצרת ושל החוש הנסיוני-הממשי, – מזיגה זו, שיש בה משום סינטיזה אנושית חדשה, מבליטה לנגד עינינו את גלויי הרוח היהודי, שנשבה בין הגוים, רוח היהודי שלא מדעת. בנוגע למוצאה ותולדותיה של האמנות מביע ראטנוי השקפה מיוחדה לו.
האיש מלא-הדאגות והנלכד הדעותיו הקדומות רואה את העולם בעניו, בעלבונו ובירידתו. מי שחי בדמיונו את חיי יום המחרת עם טרדותיו וסכנותיו היכולות לבוא, לעיני איש כזה לא יזרח השמש של היום. הוא אינו מרגיש לא בזריחתה ולא בשקיעתה. הטבע פותחת את זרועותיה רק להשוכח את עצמו. לא תמיד גלוי הוא לעין היופי של העולם. האור הגנוז איננו דוקר את העין. העין השטחית, העוברת על הכל בסקירה מהירה אחת, רואה את עבי הגשם כבלויי סחבות אפורות, את רוכסי ההרים כערמת גלים שוממים ואת עצי היער בירק חד-גווני. החוקיות האין-סופית, המחיה את הכל בטבע, מעורקי העלה הפורח עד צלעי גוף הסלע, והנוסכת רוח יופי על כל הנברא, זו נגלית רק לעין סופגת של המבטל את רצונו האישי מפני רצון העולם.
ובכל-זאת צמאה היא הנפש גם של האדם הנלכד והמתלבט ברשת הויתו הצרה, והיא עוד יותר מאחרות, לתענוגי העולם המוחש;ויותר מהנפש צמאים הם החושים. על-כן דורש הוא, – זה, שאינו מרגיש את הנשימה הטהורה ואת הריח הדק של פרחי הטבע, – גרויים חושיים חזקים, את תמצית תמציתה של הטבע ואת הזיופים של הטבע, הבאים למלאות מקומה.
הוא מתחיל בזה: באופן מלאכותי הוא מייפה, הוא מקשט את גוו, את שערותיו, את כליו. זאת, מה שאין, לפי הנראה, באוצאותיה של הטבע, ומה שאין ביכלתה לברוא ולתת לנו, כמו צביעה מתאימה, מלאת חיים ובלתי-עוברת, קוים ישרים, סימטריה שלמה ומשוכללה, קולות וצלילים נקיים, – דוקא זאת הוא מתאוה לתפוש, לקבוע לעד ולעשות לקנינו. הוא מתפרץ לעבור את גבול הטבע, הוא שואף להיות עשיר ממנה, ואת העושר הזה לאצור בידיו ולהבטיחו שלא ימס, שלא יבול ושלא יהיה כצל עובר, ככל אלה המתנות הטהורות של השמים ושל הארץ.
פסיעה אחת, – והוא כובש לו את חוקי הטבע הפשוטים והנתפסים בנקל: קו הרשום של תואר החיה, של גזרת האילן, מערכת קולות הרמונית, הריתמוס, – כל זה הוא רוכש והיה לקנינו. הוא צועד קדימה מהחוקים של היצירה הקדמונית, של מעשי בראשית, אל החוקים המורכבים של מבנה הגוף, של שווי-המשקל, של התנועה, של הבטוי;הוא מגלה סודותיה של הטבע, סוד אחר סוד, – והאמנות נוצרת.
מי שהוא בן-חורין מכל דאגה, מי שאינו אסור ומתהלך חפשי בעולמו של הבורא, – בעיניו של איש כזה הכל הוא אולת. למה לו הצעצועים האלה? הטבע בכל חליפותיה ותמורותיה היא יותר עשירה, ובאי-התאמתה היא יותר נהדרה מכל הסחי הזה. ארבע תקופות השנה שהן סמל דמותן של עתות הפריחה והבישול, של המות ושל התחיה, עושים עליו רושם יותר עמוק מהפרחים נעדרי החיים, מהחיות ובני-האדם, העשויים חומר ואבן.
ניו יורק, 2 ליוני, 1922.
(שרטוטים לצורתו הרוחנית)
בקיץ של שנת תרנ"ג התודע אלי המנוח דוד ניימארק בפעם הראשונה. הוא היה אז תלמיד מחלקת הפילוסופיה בהאוניברסיטה של ברלין ותלמידו של בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל באותה עיר. אנכי למדתי אז בהאוניברסיטה של ווינא. על דרכו מעיר-מולדתו הקטנה אשר בגליציה, ששם נפש בבית אמו בירחי החופש מלמודיו, סר ניימרק אל ביתי להתודע אלי. שעות אחדות ישב בחדר עבודתי. שיחתנו עברה בדברי תורה וחכמה. הרושם הראשון שעשה עלי: מצח גבוה ומבט-עינים מיוחד, מבט מרוכז הפונה יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ. מסקירה הראשונה הכרתי בו: אחד הגדולים הבאים. ראיתי לפני צעיר חושב מחשבות ברשות עצמו ועל אחריותו.
איש לא המליץ לפני על אותו הסטודנט. ולא דרוש היה לו הדבר כלל. משיחתו הראשונה ומווכוחיו אתי נוכחתי, כי לפני יושב צעיר שמלא כרסו בש"ס, והוא בקי גדול בחלק ההלכה. נוכחתי כי כבר סלל לו דרך מיוחדה בהבנת התפתחותה של ההלכה בישראל. ראיתי כי הצעיר הזה (הוא היה צעיר ממני בארבע שנים) הוא כבר בקי בתולדות הפילוסופיה בישראל, כבר העמיק להגות בספרי אריסטו ואפלטון, בלשונם היונית, ובספרי עמנואל קאנט. יותר מזה: במוחו כבר מתרקמת שיטה פילוסופית מיוחדת לו לעצמו, כבר יש לו התיחסות ידועה וברורה כל צרכה לכל חוקר וחוקר שטפל בו בלמודיו. ראיתי לפני מוח חריף, נוקב ויורד עד תהום הענינים שהוא נוגע בהם בשיחתו, מוח מוליד במצב ההריון. ראיתי את הפלוסוף הלאומי שלנו, כשעולמו הפנימי היה עדיין במצב ההתהוות, כשמחשבותיו העמוקות והמקוריות היו עדיין תוססות בו ועוד לא התגבשו בצורה מסוימת. ואין לך עונג רוחני יותר גדול מבוא בנגיעה ישרה וגם בהתנגשות והתנצחות עם פלוסוף בשנות פריחתו וגידולו הפנימי. יש בזה רום וגם יופי. ועוד אז הכרתי בניימרק, כי כח מחשבתו הוא יותר חזק מכח הבטוי שלו, יצירתו הרוחנית עודפת על כשרון ההסברה שלו.
כשנפרד ניימרק מעלי, שעה קלה לפני צאת המסע שלו לברלין, כבר דבקה נפשי בו. לא עברו חדשים אחדים וניימרק בא אלי מברלין לשבת בביתי שבועים ימים. כבר נקשרו בינינו נימים רוחניים, שלא לבד שלא נתקו עד יום מותו, כי אם עוד הלכו ונתעצמו משנה לשנה. ובמותו הרגשתי כי חלק מחיי ירד אתו לקברו.
כחצי שנה אחרי בקורו הראשון בביתי הלכתי לפריז במלאכות ציונית ושהיתי שם כשני חדשים. במשך ימי שבתי שם בקשתי לי עוזרים להירחון “ממזרח ומערב”, שהחלטתי להוציאו לאור בווינא. הפרופסור יוסף הלוי והרב הכולל של צרפת רבי צדוק הכהן הבטיחו לי עזרתם המדעית הקבועה (הבטיחו וגם קיימו אחרי-כן). בדרכי מפריז לווינא סרתי לברלין, למען בקש גם שם בים חכמי עמנו הגדולים עוזרים מדעיים. לבית מלוני בברלין באו מספר רב של צעירי תלמידי החכמים, אשר כל אחד מהם היה גדול, או הבטיח להיות גדול, באחד המקצועות של המדע או הספרות. בין הבאים אלי היו הסטודנטים: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, מרדכי עהרנפרייז, יהושע טהון ודוד ניימרק. ברדיצ’בסקי, שכבר החליף אתי מכתבים למאות עוד בטרם אשר ראיתי את פניו, ואשר כבר תפס מקום ידוע בספרות העברית, הציג לפני את חבורת הצעירים, שמות שלא היו עוד ידועים בספרותנו, וינבא לכל אחד מהם עתידות במדע או בספרות. את טהון כנה בשם טן ( Taine ) העברי, את עהרנפרייז – ברנדס העברי, ואת ניימרק בשם קאנט העברי. לבסוף הוסיף ברדיצ’בסקי:" עליך להכיר עוד אחד השייך לכנופיה זו אשר לפניך, והוא צבי מאלטר, זהו מין רבי סעדיה הגאון מכופל ומצורף ברמש“ש (משה שטיינשניידר)”. ראיתי אז לפני חבורה עליזה, מלאה חיים, עשירה בתקוות ודמיונות מופרזים. כולם המו, רעשו בחדרי ויציעו לפני הצעות שונות בדבר עזרתם בהירחון “ממזרח וממערב”. כל אחד מהם בקש ממני ליחד לו מקצוע, מקצוע שהוא חושב את עצמו למומחה לו, וכל אחד מהם האמין באמת כי יש בידו לחולל גדולות ונפלאות בספרותנו. רק אחד מהם ישב על-יד החלון דומם, בתוך סער הנוער הזה, ולא חזה לו גדולות, והוא – דוד ניימרק. רק מזמן לזמן הוציא מתחת לחוטמו עקיצה חריפה, עקיצה שהיתה מכוונה בכל פעם לבטל תכלית הבטול במלה אחת, או בפתגם אחד, את חבריו המתהללים בפרי רוחם, עוד בטרם שהספיקו לגמול. עקיצותיו השנונות היו באות מתוך התרשלות, רק בדרך אגב וכמו מגבוה למטה. כל אחד מכנופיה זו – שהיתה סלתה ושמנה של האינטליגנציה העברית בגליציה ושהצטיינה גם בקרב הסטודנטים של ברלין – האמין בלבו כי גאון הגאונים הוא, הוא – ולא אחר, וכל אחד מהם היה מלא מרוחו הוא, מגדלותו הוא. רק ניימרק לא בקש להטעים את גאוניותו ולא השתדל לקבל את הסכמתו את תהלתו של מי שיהיה. הוא היה סגור בעולמו הפנימי, ו“קלפתו” החיצונית לא היתה עלולה להתרגזות או להתפעלות כיתר חבריו. הוא היה הארי שבאותה החבורה המצוינה בכשרונותיה. זה היה מורגש ומובן מעצמו גם אם אחדים מחבריו לא רצו אז להודות על זה. אחת היה לו, אם מודים או כופרים בזה.
אנכי הצעתי אז, בחודש יאנואר שנת 1894, לפני דוד ניימרק לכתוב בעד החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, שהכינותיה לדפוס, מאמר על-אודות פרידריך ניטשה, שגם שמו לא נזכר עד אז בספרותנו והקוראים העברים לא ידעו גם את מציאותו בעולם. ניימרק חשב בדבר ודחה הצעתי. מפוקפק היה ביכלתו הספרותית. אחד מנמוקיו היה: קשה לו, וכמעט אי-אפשר לכתוב בעברית מאמר פלוסופי ומדעי. לא נסה בכמו אלה. גם השפה עניה ומליצית יותר מדי, אין בכחה ובאוצרה לפרנס את צרכי הבטוי של החוקר המודרני. דברתי אז על לבו כי ינסה את כחו לבטא את מחשבותיו בעברית, שבאמת עשירה היא באוצרותיה, ורק צריך לדעת איך להשתמש בהם. הבטחתי לו לתקן את פגימות לשונו העברית וללטוש את סגנונו, עד אשר ישתלם בשכלולם. לא נקל היה אמנם לנצח את ספקותיו של ניימרק. אולם לבסוף הבטיח לי להמציא לזמן ידוע את המאמר המבוקש. אנכי שבתי לווינא ואחל בסדור החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, וביום המובטח לי קבלתי את מאמרו של ניימרק על ניטשה. ימים אחדים לפני זה קבלתי גם מהפרופסור לודוויג שטיין, שעמד אז על גובה פרסומו, מאמר באשכנזית על-אודות ניטשה. השויתי את מאמרו של שטיין למאמרו של ניימרק, ואוכח כי זה של האחרון, למרות שהיה לקוי בלשונו, עולה בכל יתר הבחינות על מאמרו של הפרופסור לפלוסופיה בהאוניברסיטה שבברן, שווייציה.
אחרי אשר קבל עליו ניימרק את העבודה שהטלתי עליו, לכתוב מאמר עברי על הפלוסופיה של ניטשה, התעמק החוקר הצעיר בספריו של זה האחרון עד כי היה לבקי בהם ובכל הספרות המדעית והפלוסופית השייכת להם. חדשים אחדים שקד על עבודתו זו ויתרכז בה.
בחוברת הראשונה של “ממזרח וממערב” הדפסתי את מאמרו של ניימרק על ניטשה בשם “מבוא לתורת האדם העליון”. זה היה המאמר הראשון בספרות העברית על- אדות הפלוסוף-המשורר האשכנזי, שבימים ההם אך החל להתפרסם בעולם ורבו חלוקי הדעות עליו. זה היה גם בכורי פרי עטו של ניימרק בספרותנו1). כבר במאמרו המדעי הראשון הזה אנו מכירים את רוב יתרונות רוחו בתור סופר ובתור חוקר: עומק המחשבה וצמצום הבטוי, חריפות השכל ודקות ההרגשה הפלוסופית. ניימרק אינו מסביר את רעיונותיו בהסברה המונית, איננו מתעכב על פרטים בלתי חשובים ואינו מפזר אף מלה אחת יתירה במקום שהקצור יפה לו. העיקר הוא לו התמצית, זה הלוז של שדרת ההרצאה. וראוי היה ניימרק הצעיר לכתוב על ניטשה, יען כי הוא בא לשפוט על תורתו אחרי אשר קנה לו ידיעה רחבה ועמוקה בבית-מדרשם של פלוסופי דור ודור, אחרי אשר עבר דרך הפרוזדור של מדעי-הטבע ותורת ההתפתחות של דארוין. במאמרו הנזכר נותן לנו ניימרק את תמציתה של התקופה השלישית אשר בפילוסופית-העולם, ואחרי-כן הוא בא למסקנתה האחרונה ולתמצית תמציתה של תורת ניטשה: “מה תהיה אחרית האדם? האם יוסיף לעבוד להשתלמות נפשו ולהשתלמות הבריאה? מי יאמר לו, כי הבריאה אשר צעדה עד עתה לאט לאט קדימה כי תצעד גם לעתיד קדימה? אולי תשוב הבריאה אחורנית ותרד מטה מטה. אולי אך מקרה הוא שכל התנאים התאימו עד כה לקיום העולם, ואולי יבוא יום שהתנאים האלה ישתנו באופן שלא יהיו מתאימים ומקבילים זה לזה יותר; אולי אך משחק הוא להכחות העורים ההם לברוא עולמות ולהחריבם, ומי יודע כמה פעמים התפתח העולם לידי מדרגה גבוהה ואחר-כך חזר לתהו. אולי גם בני-אדם של אותם העולמות הנחרבים עוד מלאי תקוה היו, עוד חצי תאותם לא היה בידם, עד שירדו חיים לאבדון. כיון שהגיע האדם להכרה כזאת ירגיש ריקניות איומה בנפשו ואין לו שום מטרה בעולם, אשר לה הוא יכול להקדיש את עבודתו בחפץ לב, ולא רק חייו בלבד היו למשא עליו, אך גם המציאות כולה דומה לו כאילו לא נבראה אלא לצערו. האדם הזה בא לידי שעמום, נפשו מבוהלה ודחופה, שואפת ואינה יודעת למה, חפצה ואינה יודעת מה היא חפצה; יתאוה האדם לדעת הכל, אבל ברי לו שאין שום ידיעה חדשה אשר ראויה היא באמת שידע אותה. ידוע חולי הוא האדם הזה, אבל לא יבקש צרי ומזור למחלתו – מחלת הרוח, כי מתיאש הוא. כמדומה לו שיש אך תרופה אחת, אך מוצא אחד והוא כליון ואבדן המציאות, לא מציאותו בלבד, אלא אבדן המציאות בכלל. לדור עיף ונואש כזה, אשר קץ בחייו, עמדו נביאים כשופנהאור, אשר הורה דעת, כי במדרגה הגבוהה הזאת, אשר השיג “הרצון” בבראו את האדם, אין ליוצר על יצורו כלום. יצור שהשיג את יוצרו עומד ממעל לו, והכח והרשות בידו לבטל את רצון קונו מפני רצונו. שופנהואר בקש ומצא, כי אך דרך אחת לנו לפדות את עצמנו מן היגון הנצחי והוא בטול ה”רצון“, לקצץ בנטיעות ולשרש אחרי גזע ההויה, להשתמש ברצון, אשר גברה ידנו עליו למען לא נרצה ולהפוך את כל החיים, התנועה והמציאות ל”דומיה ניצחת".
"אל תוך המדבר הזה בא פרידריך ניטשה ויגלה בו מעין נובע מים חיים, שיש בהם כדי להשיב נפש יגעה. ניטשה משתמש ברעיונו של שופנהואר עצמו, אלא שהראשון בא לבנות במקום שהאחרון בא לסתור. ספינתו של שופנהואר טבעה בים. לא אמונתו באלהיו בלבד אבדה לו, אלא גם האמונה באפשרות השתלמות מין האנושי, ולכן יעץ לשוב שוב אל הביטול המוחלט. לא כן ניטשה. הוא עומד על קבר אלהיו, ובונה במה לשם אליל חדש – לשם האדם. האדם הכיר את בוראו, השיג כי בלי דעת בראהו, כי אך רצון עוור מניע ופועל בכל המציאות, וכי הוא, האדם, הוא הנמצא היחידי, אשר רוח בו להשכיל. יצור כזה יש לו רשות למרוד ביוצרו, להציל את מטה הקסם מידי הבריאה ולכונן ולהסב פני ההתפתחות לפי רצונו ודעתו. האדם ראה את מלאכת הטבע, חדר אל מעמקיו ויגלה את החוקים, אשר על-פיהם יעבוד עבודתו, וכלום הוא חסר להיות בורא אלא הרצון. דרוין למד את חוק “ההזדווגות הטבעית” מן “ההזדווגות המלאכותית” של מגדלי בעלי-חיים, ועלינו אך לחשוב את הנידון כבא מן הדין ולקבל את חוקי ההזדווגות הטבעית בשביל “הגידול האמנותי” של האדם לעתיד לבוא. ההתפתחות אשר עד עתה התנהגה בכבדות, מפני שאך כח עוד הניע את אופניה, תרוץ מעתה בדרך סלולה תחת ממשלתו של הבורא החדש – האדם. אם כנוטע אמן יפלס האדם את כל צעד וצעד בגידול האדם העתיד, אם ישיב את פניו מן המדרש אל המעשה, יאחד את חוקי ההזדווגות הטבעית עם חוקי חכמת-הנפש וישים לו חוקי-מוסר חדשים, אשר על-פיהם יכוונו את פני ההתפתחות אל מטרה ידועה, אז לא נתעה מני דרך וחיינו לא יהיו עוד תלואים לנו מנגד מפחד כליון התולדה כולה, כי הדור העתיד לא יהיה זעיר וחלש, מוכה וידוע חולי כדור הננס הזה, כי דור עז וחזק יקום, דור נפילים וענקים, דור אשר ינחול כחות גופניים חדשים וסגולות נפשיות חדשות, אשר לא שערנם מעולם, דור של בני “האדם העליון”2.
זהו כחו של ניימרק למצות את הרעיון העקרי, את נשמת נשמתה של כל שטה פלוסופית מדי כתבו עליה. ובדבר זה נשארה בו כל ימי חייו תכונתו של תלמודי: לבקש בכל את הגרעין הפנימי, את הנקודה החיונית התמציתית.
מן היהדות העתיקה, המסורתית, מאוצרות-רוחה העשירים בא אל הספרות הפלוסופית הכללית. ממקורות חיינו הרוחניים שאב בשנות עלומיו במלוא חפניו, ומהמקורות האלה עבר, לא בלי תלאות ולא בלי מלחמות, אל המדע האנושי הכללי – ומהעולם הגדול הזה הוא שב, עשיר מלא וגדוש אל היצירה של המחשבה העברית. ובשאבו בצמאונו הרב מאוצרות המדע האנושי לא כרע ולא רבץ תחת משא אוצרותיו החדשים, כי אם שב אל היצירה הרוחנית של היהדות בקומה זקופה ומלא כחות רעננים.
הגאון מווילנא היה אומר לרבי ברוך משקלוב: כל מי שתחסר לו יד אחת בחכמה תחסרנה לו עשר ידות בתורה. לדוד ניימרק היו התורה והחכמה יד אחת, יד חזקה. השכלתו הפלוסופית נעוצה בחכמת היהדות, במובן היותר רחב והיותר מקיף של מלה זו, וב“חכמת יון”. ממדרגה למדרגה הגיע עד להאחרון שבגדולי הפלוסופים. ובהגיעו למדרגת מחשבתו העליונה, בנה לו שם מגדל צופים שמעל רמתו הוא סוקר, מנקודת מחשבה מיוחדת לו, את שדה התפתחותה של המחשבה האנושית. בסקירה אחת הוא תופס לפעמים את רוחב האופק וגם את גבהו. ובכל פעם אשר הוא מוסר לנו את דעותיו ותמצית שיטתו של אחד הפילוסופים, מן הראשונים או מן האחרונים, נזהר הוא עד מאד לבל יכניס כלום משלו, משל דעותיו ודרכי מחשבתו הוא, לתוך דברי אחרים. הוא היה מחמיר ומקפיד בדיני הסגת גבולי המחשבה: “שלי – שלי, ושלך – שלך!” הוא לא היה מבטל את דעתו, אם נקבעה במוחו, מפני דעתו של מי שיהיה, ומעולם לא היה נכנע ומשתעבד לבית-מדרשם של פלוסופים אחרים, אף לא לאלה שהיה מודיע להם חבה יתירה. אין הוא צובע בצבע רגשותיו הוא את רגשותיהם של חוקרים אחרים, כמו שאין הוא משעבד מחקרים זרים לרוחו ולרעיונו השליט.
למרות חריפות שכלו, למרות קלות כנפי מחשבתו ולמרות תפיסתו המהירה היה ניימרק גם עובד קשה. הוא היה לן באהלה של תורת ישראל, הלכותיה ואגדותיה, ולא זז בכל ימי חייו גם מארבע אמותיו של המחקר הכללי. על כן מלבד חריפותו הגאונית היתה גם בקיאותו עצומה ומפליאה בכל חדרי התורה והפלוסופיה.
הוא היה בונה והורס, הורס ושוב בונה (כי גם סתירתו לא היתה אלא בנין) מגדלים ומבצרים בעולמה של חכמת-היהדות. הוא היה חוקר ודורש, בוחן ובודק גנזי נסתרות של ספרותנו בכל דורותיה לאור אבוקת שכלו הבלתי משוחד. הוא היה מרחיב את נקודת השקפתו על היהדות בתור השקפת-חיים ובתור השקפת-עולם. אולם כשהיה לו צורך לחדור לתוך תוכו של איזה ממאורעות היהדות היה מצמצם את נקודת השקפתו, כדי להזריח עליה את כל אור בקרתו החדה ולמען גלות את כל מצפוניו ומסתריו ואת כל חוטי רקמתו הסבוכה של אותו מאורע.
ניימרק היה לא רק הוגה דעות, כי אם גם מטפחן, מגדלן ומכניסן תחת כנפי השכינה של היהדות.
מנקודת יצירתו הרוחנית, שהיתה בלתי פוסקת ובלתי נחלשת עד יום מותו, היו הולכים ונמשכים כל קוי חייו החיצוניים וכל קרני רוחו המבהיקות. ממנה היו באים ואליה היו שבים. דרכי חייו, הנהגתו בביתו ומחוצה לו, נמוסיו והרגליו כולם היו מכוונים לשם יצירתו הרוחנית. הוא היה פלוסוף לא רק בעולם המחשבה, כי אם גם בכל ארחות חייו. הוא היה לא רק חוקר עמקן ובורת-המוסר, אלא גם הוא בעצמו, בכל מדותיו ובכל אישיותו, היה סמל המוסר העליון.
משנתו היתה קב-ונקי, אם גם לא תמיד סדורה כל צרכה. לפעמים היתה צורתה – עגול בתוך עגול, קוים משורבבים ומעורבבים אלו באלו הפוך וישר, ישר והפוך. ערבוביה זו באה לו על-פי רוב (ביחוד בספריו האחרונים) מתוך עושר רוחני עצום, שלא הספיק לסדרו כהלכתו ועל מקומו הנכון. אולם גם בתוך כל הערבוביה (שלקו בה הרבה מגאונינו בזמנים שונים), בתוך גבוב השדרות המדעיות והפלוסופיות זו על גבי זו, זו בצד זו, וזו בתוך זו – לא חסר לו, לניימרק, מעולם הכוון של ה“מאין – ולאן”. נקודת המוצא שלו, בתוך כל מחקריו, תמיד מדויקה וברורה. וגם נקודת המגמה שלו לא נעלמה מעולם מעיניו. תמיד ידע ידיעה ברורה לאן הוא שואף. והוא שאף לגלות את האמת ואת המאור שבספרותנו העתיקה ושבמחשבה האנושית בכלל.
דוד ניימרק נחן בכח האמונה. האמונה בכלל היא, לפי דבריו באחד ממאמריו, חוש מיוחד, מתנת אלהים, כמו חוש היופי, חוש הנדסי וכדומה. אך בהיותו מטבעו, ועל-פי חנוכו בשנות ילדותו ונערותו, איש מאמין, לא חדל בכל-זאת להיות יחד עם זה גם חוקר חפשי, חוקר מעפיל לעלות למרום פסגת המחשבה האנושית, חוקר המתדפק על כל שערי הנסתר הסגורים, חוקר ודורש במה שלמעלה ובמה שלמטה, מה לפנים ומה לאחור. ובהיותו חוקר חפשי ואינו נבהל מכל מסקנה קיצונית, הובילוהו בכל-זאת כל דרכי חקירתו וכל מסקנותיו האחרונות להאמונה באלהים, אלהי הרוחות ועלת כל העלות.
לפעמים הוא שונה וחוזר על השערותיו, מסקנותיו ורעיונותיו הפלוסופיים החביבים עליו, אולם גם בחזרו פעמים רבות על משנתו הראשונה הוא מרמז בכל פעם על אופקי-מחשבה חדשים, על-ידי הוספת מלה אחת, על-ידי הוספת בטוי של יתר דיוק ושל יתר עומק ועל-ידי חידוד העוקצים שכבר השתמש בהם.
גם במקומות שאין אנו יכולים להסכים להנחותיו של ניימרק: הודאיות שלו – ספקות הם בעינינו;ה"ברי שלו – רק “שמא” הוא אצלנו, גם שם הרווחנו הרבה מדעותיו והשקפותיו, כי הן עוררו את מחשבתנו אנו והכריחו אותנו להזדיין נגדו בכל כלי נשקי רוחנו. כי לא נקל כל-כך לערער את יסודות מחשבתו ולבטל את צבא מופתיו והוכחותיו אם גם מסקירה הראשנה נראים הם כמוזרים ופרודוכסאליים. תקיף הוא ניימרק בדעתו, ובעקשנות קיצונית הוא מגין תמיד על מסקנותיו ואינו מוותר אף על אחד התגים, אף על קוצה של יוד. כל זה היה כלפי חוץ, כלפי מתנגדיו שלא טרחו לרדת לסוף דעתו ושלא עמדו על אופן מחשבתו, או על דרכי הבטוי שלו. אולם הוא בעצמו היה בוחן ובודק בלי הרף את היסודות, שעליהם היה בונה את מגדלי רוחו. ואם היה נוכח כי טעה בדבר מה, או שכל יסודותיו היו רעועים, היה מודה על זה וחוזר מטעותו. בלי חשך היה מתקן ומגיה את עצמו, בתור חוקר ובתור אדם.
מחשבתו הפלוסופית היתה תמיד חיה, דינאמית ופוריה. מתנגד היה לכל מחשבה עקרה אם גם יפה היא ומושכת את הלב. על כן היה מזלזל בתורת בודהא הפסיבית, הנירוואנות. היהדות, מרכז מחשבתו הפלוסופית, היתה לו תמיד מקור חיים, מעין בלתי פוסק ובלתי אכזב. מעולם לא עשה סיום למחשבתו המחקרית – זאת עושים רק המוגבלים בשכלם ובכח-הבקורת שלהם. ניימרק מסיים לכאורה את משנתו ואומר עליה את ה“הדרן”, אולם תיכף הוא מתחילה מחדש ואין לו מדרש בלא חידוש.
הוא היה אורג את יריעת מחשבתו שתי וערב, וכל חוט וחוט שטוה לתוכה, אם כי היה דק כמשי, היה בכל-זאת חזק כברזל. מחשבתו היתה רבת-ההרכבה, ולפעמים גם מסובכה וקצת מעורפלה. אך מתוך הערפל הזה התנוצצו תמיד כוכבים זורחים ונתפשטו זהרורי אור.
מעולם לא בחר בדרכי-מחשבה כבושים וסלולים, כי אם בקש לפלס לו נתיב מיוחד בין משעולים צרים, שעוד לא עברו בו אנשי-מדע. והוא באמת עמד על דברים רבים בתולדות המחשבה והעקרים בישראל, שלא עמדו עליהם כל החוקרים האחרים.
ניימרק לא היה אמנם אדריכל, בנאי, אבל הוא היה חושב ומסיע אבנים שלמות ולפעמים גם עוקר הרים שחוקרינו אנו, או חוקריהם הם, תלו בהם תלי-תלים של השערות והנחות, ובכל אשר נגע פטיש הבקורת שלו ניתזו ניצוצות מחשבה שהתאחדו בקרבו ללהבת-שלהבת, שלא כבתה בו עד יומו האחרון.
אם עלתה במחשבתו לשרוף דעה מוטעת, מפלצת פלוסופית, כביכול, או לבער צלמים שהעמידו בהיכל הפלוסופיה העברית, לא היה מניח עליהם ספוגין של צמר כדי להאריך גסיסתם, כי אם היה שורפם ומכלם באש בקרתו, בשלהבת רוחו, מבלי השאיר מהם “שריד ופליט”.
תמיד היה לו על מה להעיר ועל מה להשיג בדברי חבריו חוקרי היהדות, אם אלה שקדמוהו או של בני דורו. תמיד הרגיש את הפגימות ואת הלקוים שבמחשבתם או שבהשערותיהם, גם הפגימות והלקויים היותר סמוים מעיני המבקרים.
הוא קרא בשבע-עשרה שנה האחרונות של חייו את שעוריו בבית המדרש של סינסינטי, אך תלמידיו היו בכל העולם, גם בין היראים והחרדים. ישיבתו היתה תמיד ישיבה של מעלה, ומעולם – לא של מטה.
הנר שהיה מדליק לתלמידיו בישיבת סינסינטי היה דולק גם למאות ולאלפים בישיבות רחוקות במקום וברוח. גם רבנים יראים וחרדים היו קוראים – לא, היו לומדים מתוך ספריו ומאמריו בחקרי היהדות, לפעמים גם בהחבא, בחדרי-חדרים.
רבים מקרב חוקרי היהדות מבקשים את האמת, חותמו של הקדוש ברוך הוא, – השאלה היא רק כמה מן האמת יכולים הם לסבול, כמה מן האור הזורח מתוכה מוכשרים הם לספוג אל תוכם? אחת אני יודע, שניימרק נשא וסבל הרבה מן האמת המדעית בבקורת הפלוסופית, כי ספג וקלט אל תוכו הרבה מאורה המבהיק של אותה האמת, אשר עורה עיני רבים והביאה אותם במבוכה.
הוא החיה והפרה את המחשבה העברית המקורית, בדור שכמעט עמדה מלדת.
ספרותנו העברית החדשה היתה עד ניימרק חילונית. אחרי אשר שב ניימרק משדה החקירה האנושית והפלוסופיה הכללית הוא מעריץ את היהדות ומשתחוה לפניה. היהדות היא לו פלוסופיה שיש בה השקפת-עולם והשקפת-חיים, והיא, רק היא, יכולה לפרנס את מחשבתם של בני דורנו וגם של הדורות הבאים אחרינו. המסגרת השיטתית של היהדות, אומר ניימרק: “עשויה היא להטעים את אחדות כל הבריאה כולה, או יותר מדויק, את אחדות כל ההויה, הטבעית והמוסרית, הקוסמולוגית וההיסטורית, בבחינת תולדת אחדות הבורא, אחדות מקור כל ההויה” (ספר העקרים, כרך א.).
רעיון עקרי אחד מבריח כחוט השני את מאמריו בנוגע להתנועות החדשות בישראל. הרעיון הזה הוא, כי אין לאומיות עברית נקיה מדתיות, יען כי הדת העברית והלאומיות העברית קשורות ואחוזות זו בזו ואין להפריד ביניהן. אמנם עצם הרעיון הזה איננו חדש כלל, ולא ניימרק הוא מחוללו הראשון, אך חדשה ומקורית היא השקפתו של חוקרינו זה מצדה הפלוסופי, חדש הוא אופן הביסוס של הרעיון הישן.
חופרים מנהרה תחת אחד ההרים. חופרים מעבר מזה ומעבר מזה. ואין החופרים במעמקי האדמה יודעים ומכירים זה את זה. והנה באמצע המנהרה, אחרי אשר נפל החיץ הדק המבדיל בין החופרים, הם נפגשים זה את זה, אף כי באו משני עברים, מבלי דעת איש את רעהו. כן גם ניימרק הפלוסוף, החוקר החפשי, נפגש את הדתיים. משני עברים, שהם לכאורה מתנגדים זה לזה, באו ונפגשו בהנקודה התיכונית.
וניימרק בא אל היהדות הדתית, שהכירה בתור השקפת-עולם והשקפת-חיים, אחרי אשר נוכח בדעה צלולה ומיושבת כי "פלוסופית יון פשטה את הרגל ולא מלאה את תעודתה. ואם רואים אנו שמגובה התפתחותה ירדה פלאים ונתנה להיהדות ואגדותיה לרשת את מקומה ולהביא גאולה לעולם – אז אין לנו אלא ביאור אחד להחזיון הזה: פלוסופיה יון העפילה לגלות את אשר כסה עתיק-יומין, היא חפצה לכבוש את החידות הנצחיות על-ידי הידיעה, על כן נפלה שבעתים ולא מלאה אחרי הבטחתה. לא כן היהדות, היא לא באה לפתור את החידות, אך גלתה את מקור המנוחה והגאולה לכל יגיעי עולם, אשר הכירו את קוצר בינתם ואפסות ידיעתם, והיא: האמונה שבלב.
אמיל די בואה-רימון וכל הספקנים שהיו לפנים באו אל החידות הנצחיות מתוך יאוש, אחרי אשר נכזבה תוחלתם למלא את תאות ידיעתם;אבל היהדות מצאה אותן לא בדרישה וחקירה, כי אם בחוש דק ונאמן לדבר זה. לא מפני שגם “השכל הלאפלאסי” לא ידע לבטא את חידות החיים, ההרגשה והרעיון, קבעה היהדות להחי בריאה בפני עצמו ולהאדם בריאה מיוחדת בפני עצמו, אלא מפני שהרגישה את התהום האיום שבין המות והחיים המרגישים, ושבין אלה להרעיון: מפני שהרגישה שיש עולם חוצץ בין ידיעתנו ובין החזיונות האלה, ושאך האמונה יכולה היא להניח את דעתנו בהם. האדם נברא בצלם אלהים! מה נפלאה התמונה הפיוטית הזאת, ומה רב כחה לסתום את הפרצה הגדולה שבין החי והמדבר, שבין עולם ההרגשה לעולם המחשבה. לפי רוח היהדות והשקפתה, העושה את האדם למרכז העולם, היה אמנם הרעיון חזיון יותר נפלא מחזיון החיים כשהם לעצמם, או מחזיון ההרגשה החושית. אולם גם את חזיון חיי ההרגשה קבעו חכמינו לחידה נצחית, באמרם: אלו היו מתכנסים כל באי עולם לא היו יכולים לברוא אפילו יתוש אחד!
אמונתנו אינה באה להכחיש את ידיעתנו, אך תפקידה הנצחי היא: למלא את הריקות שבנפשנו, אותה הריקות, אשר תביא גם את השכל הלאפלאסי לידי שעמום, מפני שיד הידיעה קצרה מלמלאותה" (ניימרק במאמרו “שבע חידות העולם” ב“השלח” כרך א).
ניימרק רואה את גדלה ואת גאוניותה של האומה העברית בזה, שנתנה לבני-האדם את האמונה שבלב, אותה האמונה שהיא נעלה ורוממה מעל כל אותן החקירות של חכמי אומות העולם, אשר לעולם לא יפתרו את חידת החיים ואת סוד ההויה. יגע ועיף מכל אותן החקירות, החפושים והנקורים בשאלות הנצחיות של מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, נכנס ניימרק למצודתה של האמונה הישראלית לבקש שם מנוחה וגאולה לנפשו המתלבטת ברשת של פלוסופיה דקה מן הדקה. אם מצא באותה המצודה את המנוחה ואת הגאולה אשר הוא מבקש? – ניימרק הנהו פלוסוף יותר מדי כי ימצא מרגוע לנפשו, כי יחדל מחקור גם אחרי אשר מצא לו מחסה בצלה של האמונה. אמנם השלוה הפלוסופית הדתית לא עזבה מעולם את חוקרנו זה גם בעמדו פנים אל פנים מול השאלות הנצחיות, אך שלות רוחו רק עוזרת לו לחדור בדעה צלולה ובהירה אל שאלת הבחירה בישראל ובעמים ואל טיבו ומהותו של מוסר היהדות.
גם בשאלת הידיעה ובחירה וגם בשאלות הנוגעות אל מוסר היהדות בוחר לו ניימרק השקפה מיוחדת לו, ואיננו נמשך אחרי גדולי הדור. עם כל היותו חוקר חפשי, שאיננו נרתע לאחור מפני המסקנות האחרונות של המדע החיובי, הנה הוא מבקש במקורות היהדות רק את אשר יש בהם בעצמם, ודי לו בזה.
בבוא ניימרק לדבר על “השקפת היהדות האמתית, ההיסטורית, על דבר בסיס המוסר והאוטונומיה המוסרית”, הוא בא לידי מסקנה, כי המושג “מוסר” או “מוסריות” זר הוא ברשות היהדות. "היהדות ההיסטורית אינה מכירה את המושג הזה, ולא עוד אלא שאינה יכולה להודות בו בשום אופן. אולם מאחר שגם אותן המצות, אשר אנחנו היום מכנים אותן בשם מצות מוסריות, הן בכלל התורה הזאת, וכל הנאמר בכלל נאמר גם בחלקיו. על כן, אם באים אנחנו לדבר ביחוד על-דבר המצות המוסריות על-פי היהדות ולתת את הבאור הפלוסופי לההשקפה המצויה (הלא כל חזיון בתולדה, בדת, בספרות ובחיים יש לו באור פלוסופי!), אז בלי ספק יכולים אנו לייחד לעצמנו את המצות ממין הנזכר לא פחות ולא יותר ממה שנאמר בכלל התורה כולה. היהדות בעצמה אינה מכירה את המושג הזה, אבל אנחנו בחפצנו לדבר בסגנונו של היום, משתמשים אנחנו בהמלות והמושגים האלה כדי לסמן בהם חלק ידוע של כלל התורה. היהדות כשהיא לעצמה אין לה אלא כח-מחייב אחד לכל המצות, והוא הדתי…
הצווי המוסרי או החוק המוסרי של היהדות יש לו בסיסו, כלומר כח החיוב שלו, באלהים. הצווי המוסרי מחייב הוא את האדם, מפני שאלהים הבורא והמנהיג הוא המצוה. ומאחר שאלהים הוא המצוה את המוסריות והאלהים הוא סבת הסבות ועלת העלות, מאחר שלא יצויר בשום אופן, שיהיה מסובב או עלול, על כן חוקיו באים מתוך חפשיות מוחלטת ואינם חוקים אחרים. וזו היא אוטונומיה של המוסריות" (ניימרק במאמרו “מוסר היהדות”, “השלח” כרך ו'.
הבאתי את דבריו אלה רק למען הראות עד כמה נזהר הוא ניימרק מלהכניס אל היהדות מושגים שהם זרים לרוחה. ומבחינה זו הוא מותח בקורת קשה וחודרת עד יסוד הדברים על ספרו של הפרופיסור משה לצארוס “תורת המוסר של היהדות”. בעוד שוקרי היהדות כלצרוס והרמן כהן עד אחד העם מבקשים, כל אחד על-פי דרכו ושטתו את המוסר שביהדות, בתורה בנביאים ובתלמוד, את המוסר או המוסריות לפי מושגיהם של חכמי המדות בדורות המאוחדים, הנה בא ניימרק לידי מסקנתו, כי “המצות המוסריות הן גזרות הבורא, כח החיובי שלהן הוא הצווי, וצווי אינו חל אלא על פועל (סוביקט), אשר בלתי הצווי היה עושה מטבעו את ההפך, כי אם לא כן, הצווי אך למותר היה” (שם).
ניימרק נשאר נאמן להשקפתו הדתית, התיאולוגית והלאומית גם בדברו על-אדות שאלות הקולטורה הכללית והקולטורה האומית. וכך הוא אומר: “השלחן ערוך וכל המנהגים הדתיים יש להם חלק גדול בתוך הקולטורה הלאומית שלנו;למרות אותם בני-עליה המועטים המתנשאים על כל הצורות החיצוניות ולמרות כל דרשותיהם התפלות של רבני ארצות המערב בכלל ורבני אשכנז בפרט, שדורשים תלי-תלים של חריפות על ההשתתפות הקולטורית את עם הארץ חוץ מאיזה מנהגים דתיים, שאין להם ערך גדול, בעיניהם, לחיי הקולטורה. אין אני מדבר על הלעג המר המונח בזה, שהרבנים האלה, על-ידי דרשותיהם חסרות הטעם ממין הזה, משפילים את כבוד עצמם ועושים את עצמם לכהנים באיזו קרן זוית נשכחה של היכל הקולטורה;אבל האנשים האלה, ככל הבא בטענות ממין הזה, הם תועים או מתעים: ה”חוץ" הזה הוא עיקרה של הקולטורה, הוא נפשה ונשמתה" (“קולטורה כללית ולאומית”, “הדור” שנה א. גליון ל"ח).
מתוך השקפתו זו הוא בא לידי מסקנה, כי “יהודי המזרח, אשר ברוב המוניהם אינם משתתפים כל-כך בהחיים הקולטריים של העמים, אשר בקרבם הם יושבים, חיים במדה ידועה חיים קולטוריים שלמים לעצמם, בעוד שיהודי המערב, המשתתפים כמעט בכל גלויי החיים הקולטריים של העמים, ואשר ערכם בתור גורם קולטורי גדול הוא במדה מרובה מאותו של היהודים המזרחיים, חייהם הקולטוריים הפנימיים קרועים לאלף קרעים, עד כי כמעט אינם ראוים יותר לשם הכבוד הזה. היהודים המזרחיים מבליטים את השינויים החיצוניים ועל כן עבודתם הקולטורית כלפי-חוץ נקלה מאד, בעוד שחייהם הקולטריים כלפי פנים מתפתחים מתחתם, ויש להם גוון קולטורי אמתי” (שם).
ועוד אז, לפני כרבע מאה שנה, בהיות ניימרק שקוע במחקריו הפלוסופיים הכלליים, שמהם בא אל חקירת היהדות, אשר חדר לפני ולפנים במקדש רוחה, כבר הגיעה אל המסקנה, כי זכות הקיום בתוך ישראל יש “אם לאורתודוכסיה גמורה ואם לקהלה ריפורמית. האורתודוכסיה, אם כי בהחזיקה בשנויים חיצוניים אין בידה להפרות את החיים הקולטוריים הכלליים בגוונים רוחניים חדשים במדה מרובה כלפי חוץ, הלא יש לה היתרון שקולטורה שלמה ואמתית היא (אם אצתית היא) כלפי פנים. והריפורמה, אם אינה פורצת גדר ונזהרת היא להתאים את המדרש עם המעשה. אם המעטת החוקים היא אמצעי, בכדי להחזיק את יראת החוקה בקדושתה בעיני העם, אז עולה היא על האורתודוכסיה בזה, מפני שמאחדת היא בקרבה את האמת הפנימית והפראת הקולטורה בתוכן רוחני. בעוד ש”הקהלות הנאורות" סתם, כלומר אותן, אשר בתקנותיהן מודות הן ביהדות המסורתית, אם גם רק על-ידי שתיקתן, בעוד שבפועל פורקות הן את עולה, אין להן זכות הקיום" (שם).
ניימרק, החוקר החפשי, היה לפלוסוף דתי מפני שהיו לו מנעוריו געגועים דתיים. והוא בעצמו פותח לנו את שערי נפשו, באמרו: “גדולים הם הגעגועים הדתיים בחובו של האדם, גם של האדם היותר חפשי; מתנמנמים הם במסתרי נפשו ומבליעים את השפעתם המקורית באותם משעולי הרעיון, שאינם נגלים לנו על-פי הדחיפה ההגיונית הישרה אלא על-פי כחות נפשיים הנטועים בתכונתו של כל חושב בעל צורה, ואינם סרים למשמעת הסדר ההגיוני” (“היהדות בתור מדע”, לוח אחיאסף תרס"ג).
לכאורה ומסקירה הראשונה עושה ניימרק רושם של חוקר קר ומתון, שהוא חזק כברזל בדעתו וכאלו כבר ברך על המוגמר בהתפתחותו הפנימית, אולם גם את הודאיות שלו הוא בוחן ובודק בכל פעם וסקירתו החדה משוטטת בכל עולם המחשבה. קראו נא את וודויו הפנימי, שיש בו מהשתפכות הנפש של פלוסוף ומשורר ממדרגה גבוהה: “המלחמה לשם תוכן החיים ברום מדרגתה היא אותו מצב הנפש של האדם, אשר בו הוא רואה את כל עולמו הפנימי חרב בין רגע ועליו לחזור ולבנותו מחדש מן היסוד. מי שלא טרח ובנה לעצמו עולם מלא, מי שלא טרח ובנה לעצמו בריאה חדשה, מציאות חדשה בדמותו היותר פנימית והיותר מיוחדה לו לעצמו, מי שלא שמח על בריאותו החדשה ואמר שירה, כדי לראות אחר-כך בחורבנה;מי שלא ישב על חרבותיו של עולמו ההרוס ואיחד את אנחותיו עם המית בכיתה של הבריאה העלובה כולה;מי שלא חש בנפשו יסורים של אהבה למציאות שלא נתגלתה עדיין – לא טעם טעם מלחמת הקיום מימיו. מלחמת הקיום! כי מה היא מלחמת הקיום הפיסיולוגי של האדם או הקיום הביאולוגי של המין, אם נשוה אותה אל מלחמת הקיום הפנימי של היחיד או הקיום הרוחני של הצבור? מי ירד לסוף דעתו של אדם בעל צורה, בשעה שמחשבותיו מתרוצצות בנפשו וכל אחת מהן אומרת: בי תברא את עולמך! מי ימנה את דפיקות נפשו, בשעה שהוא מתגולל על משכבו בלילות והתשוקה לתוכן חיים חדש אינה מניחה לו לישון? התשוקה הזאת הוא ההרהור הכהה האחרון בטרם תחזק עליו השינה;היא מלוה את כל חלומותיו, והיא ההרהור הכהה הראשון המעורר אותו, והיא המחשבה האחרונה של נפשו הדועכת” (תוכן החיים", “הדור” שנה א. גליון ו').
כל מה שהתקרב ניימרק לשנות זקנה3 כן הלכה ונסתננה ונתעמקה השקפת-עולמו המיוחדה. השקפתו המקורית, גולת הכותרת של יצירתו הרוחנית, הזאת (הכוללת את סקירתו החדה על אלהים, על הוית העולם, על החומר ועל הרוח, על הנשמה ועל המוסריות) נתבטאה במאמרו החריף “רוח” (בחמשה פרקים גדולים שנדפסו ב“התורן”, תחת עריכתי, בשנות תרע“ט ותר”ף). במאמרו זה, מסקנתו האחרונה מכל חקירותיו החפשיות בשדה המדע והפלוסופיה, נתגבשה הפלוסופיה הדתית שלו, והוא מניח כי "העולם באספקלריה דתית, עשיר הוא כפלי כפלים מאותו העולם המדומה, שחוקי הטבע מושלים בו בהחלט באין מפריע. העולם בהשקפתה של דת, הנה האדם בעל בחירה הוא באמת. בעולמה של דת יש שם שני סדרים שונים, סדר חוקי הטבע וסדר חוקי המוסר. בכל נדון ונדון יש כאן שתי דרכים פתוחות לפני האדם, שביניהן הוא בוחר בעשותו מה שהוא עושה, כמובן, לפעמים יש כאן הרבה דרכים לפני האדם לבחור ביניהן. אולם מתוך ההשקפה הדתית אפשר להעמיד את כל האפשרויות שבנדון מה על שתים אלו (על הרכבות מיסודות שונים שבשתים אלו) אפשר לאדם להמשך במעשיו אחרי פתויו של חוק הטבע שלו, תאוותיו הטבעיות, אהבת עצמו;אבל גם אפשר לו להמשך אחר חוקי המוסר והדת, המניעים אותו לעשות מעשים ידועים נגד פתויו של חוק הטבע שלו, להפריע את פעולתו של זה ולעשות את מעשיו על-פי חוק המוסר, אשר לפעמים בנדונים מיוחדים, תובע ומצוה מעשה שהוא בניגוד לתביעתו של חוק הטבע בתכלית הניגוד…
“גלוי הוא, איפוא, שבעולם בעל תכונה כזו שתארנוה, רוח העולם בהכרח הוא נמצא יותר חשוב מאותו הרופא העלוב היודע את שעורו, כלומר את חוקי בנינו של משטר הטבע, בעל-פה. בעולם כזה אי-אפשר להעלים עין מהערך השמושי של חוקי הטבע, אין הם חלים על האישים הפרטיים, שמתוך השקפה זו חשובים הם ביותר. מתוך השקפה אי-דתית צער ושמחה בודאי יש להם ערך חשוב להיחידים הנגועים מהם, אבל איזה ערך היה להם, גם אם היתה לו ידיעה על-אדותם, לרוח-העולם. העלוב הזה, שאינו אלא אחד מרואי המשחק בבמה ואשר תפקידו הוטל עליו באין ברירה מצדו, או גם אם יודע ומרגיש הוא את ערך רגשות האדם, הוא אינו יודע אותם אלא כשם שהוא יודע שאר חזיונות הטבע, בסגנונם ותפקידם היותר כולל ומקיף. בעוד שמתוך ההשקפה הדתית צערה ושמחתה של נפש האדם בערכם המוסרי מכריעים הם את כל שאר חזיונות הטבע” (“התורן” שנה ששית גליון מ"ו). ניימרק הוא לא רק הפלוסוף של הדת הישראלית, אלא גם משוררה.
לשונו העברית של דוד ניימרק היתה לפעמים לקויה, סגנונו בלתי מעובד ומלוטש כל-צרכו, הרצאתו בלתי מסודרה כראוי ולפעמים היא גם מסובכה. למרות כל אלה העשיר את ספרותנו בשפעת בטוים, ציורי לשון ומונחים לצרכי המחשבה הפלוסופית והמדעית. אנו מוצאים במאמריו ובספריו בטוים מחודשים על-ידו, שבלעדם אי-אפשר לכתוב כיום עברית באופן רציני.
למרות קושי הלשון וכפית הסגנון, שאנו מוצאים לפעמים במאמריו ובספריו, הנה יש אשר הוא מתרומם למדרגת אמן השפה. סגנונו – אם לא תמיד הוא חלק – מכל מקום חד הוא. אוצרותיה העשירים של הלשון העברית היו פתוחים וערוכים בזכרונו בכל עת, אם גם לא תמיד ידע להשתמש בהם כראוי, בטעם טוב ובהרגשה סגנונית מפותחה כל צרכה.
-
לפני זה, הדפיס אך מאמר אחד בעתונם של החרדים הקיצוניים, “מחזיקי הדת”, בשם “דברים של טעם” (את השם הזה נתן לו העורך בחכמתו), על דבר הרוחות החדשות המנשבות בקרב הבחורים של בתי הת"ת. ניימרק היה מזכיר את מאמרו זה, שלא היה לו כל ערך ספרותי או מדעי, מתוך לעג ובדיחה. ↩
-
ניימרק היה הראשון אשר תרגם את המושג החדש “איבערמענש” לעברית בשם “אדם–עליון” (בלשון הזוהר הוא אדם=עילאה"). ↩
-
אופיים הם דברי ניימרק בנוגע לזקנה: “וכשאני לעצמי, אין אני מצטער על זה, שאנחנו עוברים אל ספסל הזקנים, אלא על זה ודאי אני מצטער, שאין אני רואה צעירים באים למלאות את מקומותינו”… (באחד ממכתביו אלי). – למרות מחלתו, מחלת הסוכר, שסבל ממנה שנים רבות, הנה כל מה שהתקרב יותר לשנות זקנה כן גדלה תשוקתו וכן גדלה גם יכלתו לעבוד עבודה מדעית. דוקא בשנים האחרונות לימי חייו נתעצמה, בכמות ובאיכות, עבודתו הספרותית, במקצוע המדע והפלוסופיה, ורוחו היה תמיד רענן ובהיר, דעתו מבודחה עם כל רצינותה העמוקה, ושכלו כמעין הנובע. ↩
פגישתי הראשונה עם המנוח ד“ר גוטהארד דייטש היתה התנגשות ספרותית (בשנת תר"ס) על עמודי השבועון האשכנזי-היהודי “אללג. צייטונג ד. יוד.” לרגלי ספרי “אברהם מאפו”, שיצא אז לאור. אנכי טרם ידעתי אז את דייטש פנים אל פנים. זמן קצר אחר זה התודע אלי המנוח בבזל על אחד הקונגרסים הציוניים. מהשיחות הקצאות והמקוטעות שהיו לי אז אתו הרגשתי, כי ה”פרופיסור האמריקאי" (כמו שכנוהו בבזל) הזה הוא אדם מענין, בעל צורה מובהקת וטפוסית. הוא משך אז את תשומת לבי אליו בזה, שכל הקונגרס עם שאלותיו, נאומיו, ווכוחיו ומנהיגיו היו בעיניו רק חומר ספרותי בשביל איזו הערות קצרות לספר היסטורי, שהיה אז בדעתו לכתוב.
בסוף ירח סיון, שנת תרס“ה, נפגשתי במקרה עם הד”ר דייטש בווילנא. על אדות הזדמנות זו רוצה אנכי לספר פה. מעשה שהיה כך היה: אנכי שבתי אז מפטרבורג, שהתארחתי שם חדשים אחדים, לווילנא, בדרכי לביתי בברלין. בבוקר השכם באתי ממלוני למערכת “הזמן” היומי, שהייתי אז אחד מסופריו. בבואי שמה ראיתי יהודי נאה בעל זקן לבן וארוך, בעל גוף גמיש ומצח של תלמיד חכם, לבוש בגדי-נסיעה, ותלמניה, קודאק, בידו. זה היה דייטש. הוא בא אז לרוסיה לחקור את חיי אחיו בתחום מושבם. ובבואו לווילנא סר אל מערכת ה“זמן”. בהתיצבו לפני חברי המערכת בשם “פרופיסור דייטש מסינסינאטי” (באותו מעמד היה גם הסופר י.ד. ברקוביץ) לא ידע איש מהם את השם הזה. המנוח הרגיש עצמו נעלב קצת, על ששמו היה זר לסופרים עברים. בהכנסי אל המערכת חלצתיו מן המיצר. שנינו שמחנו על פגישה בלתי-צפויה זו. ואף כי אצתי לברלין, נאותי בכל זאת להשאר בווילנא ימים אחדים, למען היות בחברתו של דייטש. כארבעה ימים עשינו יחד בירושלים דליטא, ולא זזה ידו מתוך ידי. בצאתנו מהמערכת ונלך לראות את הרחובות של היהודים העניים, נגש אליו אחד השוטרים וישאלהו למעשהו. בראות השוטר את דייטש ומכונת הקודאק בידו, שכוונה לצלם בה תגרניות-השוק, חשד בו (השד יודע מה חשד בו!), והאמין כי נפל לידו אחד הלועזים המסוכנים לרוסיה. השוטר הציע לבן לויתי שאלות אחדות. דייטש לא שמע רוסית, ולא ידע לענות על שאלותיו. זה הגביר את החשד בלב שומר-החוקים, ונכון היה להובילו לבית-המשטרה. אז באתי לעזרו של דייטש, הייתי המליץ בינו ובין השוטר השפה הרוסית. השוטר גרד בגבחתו ובערפו, ואחרי נהימה מסופקה הרפה מבן לויתי. דייטש רשם תיכף את ה“מאורע” החשוב הזה בפנקסו הקטן, רשם בדיוק. הכל היה בעיניו מאורע, היסטוריה. במשך ארבעה הימים שבלינו יחד בווילנא הצגתיו לפני חשובי העיר, בעלי המשפחות המיוחסות, והוא התענין התולדותיהן ובהסתעפותן לארצות שונות. ואת אשר שמע מפי הישישים שם בכליו – בפנקסו, שהיה בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”. בקרנו את בית הכנסת של הגאון רבי אליהו. דייטש התבונן אל ארון-הקודש, אל הספסלים ואל הבימה בהדרת-קודש ובחוש היסטורי. הכל היה היסטוריה בעיניו. כאשר נגש אלינו השמש הקיפו בשאלות שונות. הוא חפץ לשמוע מפי היהודי הפשוט אגדות על-אדות הגאון, אגדות עדין בלתי ידועות לו. מקורות חדשים בקש.
גדול היה רעבונו של המנוח לרושמים חדשים. מבוקר עד ערב היינו משוטטים בחוצות ווילנא (בעיניו היתה ה“קריה הנאמנה” של ש.י. פין), ברחובות, בסמטאות ובחצרות של דלת-העם – קן העניות היותר נוראה. סרנו אל כל חורבה;טפסנו על מדרגות וסולמות רעועים ושבורים לבקר את הדירות החשכות והמעופשות של האביונים שבאביונים;נכנסנו אל החנויות הקטנות, אשר שמו משכנן ממש בפרצי החומות ובסדקיהן, וירדנו במעלות מרופשות אל מרתפים רטובים ואפלים, שמצאנו שם “בני עליה” דרים בכפיפה אחת עם פחותי ערך. דייטש נכנס בשיחה (הוא “שבר” את לשונו האשכנזית והתאמץ לדבר יודית – זו היתה מן יודית משונה, בדויה מלבו) עם העלובים, החולים, הזקנים, בעלי המומים וההדיוטים, אשר מצאנו באותן הדירות הפסולות ללינת כלבי עשירים. וגדולה היתה התפעלותו אם מצאנו לפעמים ב“משכנות” דלים ספרים עברים, ספרי דת או השכלה, אם פגשנו שם ילדים יפים ומהם גם פקחים וחרוצים.במקומות כאלה נשכח, נמחק, התנדף לשעה ההיסטוריון, נעלם החוקר שבו, ונגלה האדם והיהודי החי שבו. ראיתי בו אח לצרה. בכל מקום שמצא זקנים או ילדים חולים, וראה בסביבם את הדלות היהודית, דלות ביישנית וחשאית, פתח את כיסו, שלא היה מלא ביותר, ונתן מה שנתן באופן שלא יעליב את המקבלים (פעמים רבות לא חפצו בשום אופן לקבל מתנותיו). הופעתו הפתאומית בבתי העניים המרודים עשתה רושם על הילדים המסכנים, רושם של “גלוי אליהו”. פניו הצחים, זקן-הכסף הנאה, קולו הרך, בגדיו הנקיים ומתנותיו היפות עוררו את דמיונם של הפעוטות. בקרנו בתי-חולים, בית-התמחוי היהודי ומוסדות צדקה אחרים.
עין פקוחה היתה לו, לדייטש, לראות ולהכיר מסקירה הראשונה את הצד הטראגי שבחיי הרחוב היהודי ויחד עם זה גם את הצדדים המגוחכים שבחיים הללו. החוש ההומרי לא עזב אותו מעולם. בכל אותם הימים שהתהלכנו יחד בווילנה לא חדל מלספר לי על-דבר ענינים שונים הרחוקים זה מזה, ואת כל ספוריו היה מתבל באגדות, בהלצות, בבדיחות, בחדודים וכיוצא בהם. ודרך אגב הריק לפני את אוצר הערותיו והשגותיו על ספרים וקונטרסים שונים, על סופרים, מחברים ומלומדים בני ארצות ובני דורות שונים. בקיאותו בהיסטוריה הכללית והיהודית היתה מפליאה. זה היה בעל זכרון היסטורי נפלא במינו. אנציקלופדיה שבעל-פה. הוא זכר את התאריכים, שלנו ושלהם, בדיוק רב. בהיותו זוכר על פה את הזמנים לפרטיהם: השנה, החודש והיום של המאורעות ההיסטוריים והספרותיים, של הלידות והמיתות של גאונים, חכמים, רבנים עסקנים וסופרים, היה אגב אורחא מעיר בשיחתו השוטפת על דבר טעיותיהם של סופרי דברי-הימים וסופרי-הקולטורה: זה טעה בחליפת-המקומות וזה – בחליפת הזמנים. ולא נקה מעון זה ומהתרשלות היסטורית זו אף אחד מגדולי חכמינו. כל היסטוריון כוזב ושוגג, ויש מהם הבונים היכלים היסטוריים על תהו ובוהו או, באופן היותר טוב, על יסודות רעועים. חוש מיוחד היה לו לגלות את הזיופים, השבושים והציטטות הבלתי נכונות בספרים ידועים. ואם מצא טעות בזמן ובמקום באחד מספרי ההיסטוריה היה זה לו לבנין-אב להראות ולהוכיח, לפעמים באופן פלפולי וחד ושנון, את כל השגיאות, השקרים והדברים הקלוטים מאויר, שנגררו בהכרח אחרי טעות כזו. זה היה לו למין ציד שהיה נהנה מזה. שק זכרונו של המנוח היה מלא וגדוש: מרגליות, פנינים, כלי-זהב וכלי-כסף וגם כלי-חרס שבורים, צרורות של סחבות ואבק ארכיון. הכל היה בשק זה מעורב, מסוכסך ומבולבל. ואם הניע אותו נפלו מפיו או מרגליות יקרות ואבני חן, או אסימונים וגרוטאות של מה בכך. המנוח היה מדבר בטון שוה אחד, בהתפעלות אחת, על דברים גדולים ועל דברים קטנים, על הארז ועל האזוב. הוא היה בקי לא רק בסדר הדורות של הקדמונים, במגילות היוחסין של הראשונים, כי אם גם בכל המשפחות המיוחסות החיות אתנו כיום. ההיסטוריה היתה בעיניו כהוה, כפרשה חיה, ואת מאורעותיה היה רואה בעיניו ושומע באזניו הד קולם. וההוה החי, שהיה נתון בתוכו, היה לו בבחינת חומר להיסטוריה הבאה, או כביאור ופירוש היסטורי או כתולדה ומסקנה מהיסטוריה הקדמוניה. הכל היה בעיניו היסטוריה ממש או באור ופירוש להיסטוריה. הוא התענין בכל האנשים, בגדולים וקטנים, כמו שהתענין בכל מיני הספרים, הקונטרסים, המגילות, המכתבים, הרשימות והזכרונות (יותר מכל התעניין בספרי-זכרונות) והעתונים. ה“זוהר” וספוריו של איזיק מאיר דיק, או הערה ארעית של איזה סופר באיזה עתון יהודי היו לוקחים לפעמים את לבו במדה אחת. בקופסות-מחו היו חבושים ספרים עתיקים, כבדים, ספרי-מופת, מאמרי-חז“ל, פסקי הגאונים ביחד עם אנקדוטות קלות, חקירותיו של גרץ או של צונץ ביחד עם דרשותיו של איזה רב אורתודוכסי, או של אחד מבעלי חב”ד;ולא נגעו זה בזה.
הקבלה והחסידות היו מענינות אותו באותה מדה שענינו אותו האפיקורסות והתנועה הרפורמית בישראל. באהבה ובחבה התיחס לכל יצירותיו הספרותיות של העם העברי. הוא כרך יחד את היהדות האורתודוכסית, הרפורמית, את היהדות היותר עתיקה והיותר חדשה, בכריכה אחת בעלת שכבות שונות. כולם, כל מיני יהדות, היו חשובים בעיניו ולכולם התיחס מנקודת השקפה היסטורית. פרט אחד מחיי פרדיננד לסל, מרדכי חב“ד, מוריס רוזינפילד היה חשוב בעיניו כפרט מחיי אחד התנאים, האמוראים, מחיי רבי יהודה הלוי או מחיי הבעש”ט והגאון מווילנה. הכל הוא היסטוריה, והכל חשוב. כל עיר ועיר, אם בישראל או עירה נדחת, היתה חשובה בעיניו מצדה ההיסטורי. שם נולד ושם היה חי פלוני המחבר, או פלוני שהיה לו יחס ידוע אל מאורע ידוע. ובכל אשר הלך ונסע אסף ולקט רשימות היסטוריות, עובדות היסטוריות וכדומה. ולא היה בז לשום דבר, כאשר לא היה בז לשום אדם. הוא אהב את הבריות כמו שאהב את הספרים. אם היה בא בחברת אנשים היה מרבה לדבר ולספר. שק זכרונו המלא היה, כביכול, נקוב ובכל אשר הלך נתפזרו משקו זה רסיסים וצרורות. הוא אהב את החיים ואהב את המתים, אשר בזכרונו היו חיים, והיה מטפל עם המתים כמו שטפל עם החיים
ה' תמוז, תרפ"ב, ניו יורק.
(זכרון לתלמיד-חכם)
חוב ספרותי ישן הנני מסלק הפּעם.
עוד זה לפני ימים רבים היה עלי לתאר את דמותו הרוחנית של החכם המנוח רבי יוסף ליב זאָסניץ, כדי למלא אחת החוליות החסרות בשלשלת “בני-דורי”. אולם בכל פּעם שהייתי נכון לכתוב על אדותיו, התיצב איזה שטן על דרכי זה, אם בדמות איזו נסיעה נחוצה, או, על פי רוב, בדמות איזו עבודה ספרותית, שהיתה עומדת על הפּרק ואינה סובלת כל דחוי.
מיום עמדי על דעתי ומיום קראי את ספרו של המנוח “אכן יש אלהים” ויתר ספריו ומאמריו המדעיים והתורניים הייתי ממעריצי שמו. הוקרתיו בטרם הכרתיו פּנים אל פּנים. ובבואי בפעם הראשונה לניו-יורק בתור אורח נמלא חפץ לבבי: התודעתי אל חכם-צנוע זה, אל איש הרוח, גדל התורה והמדע. בקרתי אותו במעונו, ברחוב ושינגטון, ושעות אחדות נהניתי מאור חכמתו ותורתו. שעות אלה היו של קורת-רוח ועלית נשמה. זה היה חדשים אחדים לפני מותו ורוחו היה כמעין המתגבר. בצאתי מעל פניו אָמרתי לבן-לויתי: שמחתי למצוא בניו-יורק רבתי, לכל הפּחות, תלמיד-חכם אחד הממית את עצמו באהלה של תורה מבלי כל מטרה חצונית, לא לשם כבוד ולא לשם פּרסום, לא לשם משרה ופקידות ולא בשביל שיוכל לפסוע על ראש צבורנו. שמחתי למצוא בהקהלה העברית היותר גדולה, לכל הפּחות, בית אחד שהספרים והכתבים מרובים בו על הכלים, הרהיטים והמכשירים, ולמצוא בבית זה אחד הזקנים הגדולים שהתורה והחכמה, העניוות והצניעות, הנגלה והנסתר התאחדו בו לחטיבה אחת. זקן זה היה בעיני מסורה עברית חיה, אחד השרידים היחידים, שעקרו הרוח מחוג מעריציו ומוקיריו בארץ מולדתו וישאהו לאדמת-קולומבוס, ששם נצפּנו עתידות גדולות להיהדות המתחדשת ומתלבשת בצורות חדשות, להיות אחד השליחים המבשרים את בואָה.
עודני מתעתד לעשות ציונים לבקורי בבית זאָסניץ ולתת להם מקום ב“בני דורי”, למען ידעו גם הדורות הבאים מה פּעלו ועשו אנשי-רוח כמוהו לתחית הרוח העברי בארצות הברית גם שלא מידיעתם והכרתם הברורה, והנה עוד הפּעם: נדודים וטלטולים ממקום למקום, מארץ לארץ, מהעולם החדש להעולם הישן. אחרי ראותי פּעם אחת את זאָסניץ, לא יספתי לראותו בחיים, כי כעבור חדשים אחדים היה עלי לעמוד לפני ארונו ולהספּידו בהאולם של ה“עדיוקיישאָנאַל עלייענס”, באותו האולם עצמו ששם היה דורש בשנים האחרונות לימי חייו לפני שרידי דור העבר.
ועוד הפּעם התגעשו גלי ים-חיי, עוד הפּעם רשמים ומאורעות חדשים, פּגישות עם אנשים שונים ועם ראשי מפלגות שונות, חובות ועבודות ספרותיות חדשות, וחובי הישן לזאָסניץ, שלפעמים היה מנקר במוחי, כמעט נשכח. ומי מאתנו, הסופרים, יתפּאר כי לוה הוא מהחיים המקיפים אותו ופורע בזמנו?
והנה באלה הימים קבלתי פּתקא אחת, שכתבה יד חבר, ובה נאמר, כי בחודש אלול זה יציב בנו יחידו של המנוח, דר. י. זאָסניץ, מצבה לאָביו. פּתקא זו הזכירה לי עוני וחובתי להמנוח. לסלק חובתי זו בבת-אחת הוא דבר הקשה לי לעת כזאת, שעניני-חיים רבים עומדים על הפּרק. רצוני הפּעם רק להזכיר את הקהל העברי, את משכילינו ואת כל לומדי תורה וחכמה בניו-יורק, כי מחויבים המה לחלוק כבוד לשם המנוח רבי יוסף יהודה ליב זאָסניץ ולבוא למקום מנוחתו ולהשתתף בהצבת מצבתו.
בימינו אלה ובמקום זה שאָנו יושבים, שבעלי-החומר שולטים בו וידם על העליונה, בימי יאוש אלה שגם בקרב הסופרים העברים נתעוררה השאלה האיומה: “היש אלהים בקרבנו?” – בימינו אלה ובקרית-חומר שאָנו יושבים בה, יחשב לנו לחטא לאומי אם לא נשתתף בחגיגת-אבל זו של אותו המורה לעם אשר קרא בימי התחלת שלטון “הכח והחומר” בעולמו של ישראל: “אכן יש אלהים!”
בשנות הארבעים למאָה זו, שאָנו העברים מונים, עשה ספרו של החוקר האשכנזי לודוויג ביכנר, “החומר והכח” שיצא גלוי לכפּור באלהים ובכל כח רוחני, רושם חזק על לבות המשכילים העברים של הדור ההוא. הכפירה הגסה, שהיה בה הרבה מהפּראות והילדות של המין האנושי, עוררה את גדולי החוקרים הנוצרים לצאת נגדה למלחמה בכל כלי-הזין של הפילוסופיה והמדע. אולם ברחוב היהודי לא נמצא מלומד-עברי שהיה מוכשר ומסוגל להשתמש בכלי-נשק המדע וללחום ביד רמה נגד הכופר האשכנזי, שהצטיין בחלקת-לשונו ונועם-הסברתו. חלק גדול מן הסופרים העברים של הדור ההוא היו עסוקים בסתירה והריסה ובלגלוג לכל קודש. צעירינו הלכו אָז שבי אחרי כל מסית ומדיח ואחרי עבדי-החומר, שהיהדות עם תורת הרוח שלה היתה כצנינים בעיניהם. הפלוסופיה השטחית, ששויה היתה פּרוטת נחושת אחת, שנוצרה בעצם וראשונה בעד תלמידי הגמנסיה, של חוקר-האליל, ל. ביכנר, מצאָה לה הד גם בבתי-ישיבות ובבתי-מדרשות בהגיטו היהודי. דברי ביכנר הורקו מכלי אל כלי ובצורה עוד יותר גרועה ומגוכחה, בטעם ובסגנון עוד יותר גסים, באו, על ידי הצנורות של הספרות הרוסית, לאָזני חובשי בית-המדרש והמשכילים העברים, אשר אָבדו דרכם בחיים. סופר עברי ותלמודי גדול כמשה ליב ליליענבלום בשעתו, מביע בודויו “חטאת נעורים” את ספקותיו באֵלהים ואת אמונתו הגסה בחומר. את תורת החומר שאב מהבארות הנשברים של המבקר הרוסי פּיסרוב, שבעצם הדבר לא היה אלא אחד התלמידים הקטנים של ביכנר הבינוני, שספריו מעוררים עתה, על שפתי החוקר האמתי, רק צחוק קל.
בימים ההם שביכנר היה אלילם של משכילינו, התקומם זאָסניץ נגדו בספרו “אכן יש אלהים”. המחבר יצא מבית מדרשנו מזוין בכל כלי-נשק המדע ובקי בכל אוצרות ספרותנו ועל כן היה אדוק בכל לבבו ונפשו בתורתנו, תורת הרוח. אָמנם כח ההסברה היה חסר לו, גם שפתו לא היתה כל כך ברורה ומדויקה. החוקר שבו הכניע ונצח את הסופר שבו. אך גם כיום, אחרי ההתקדמות הרבה של כל ענפי החכמה והמדע, בפתחנו את הספר הנזכר (ולפנינו מונחת המהדורה הראשונה משנת תרל"ה עם הוספות, תקונים שונים והגהות בעצם יד המחבר) הננו מוצאים בו אוצר בלום של הערות חריפות, השגות הגיוניות וידיעות מרובות בתורתנו ובחכמת הטבע. ותכונתו של הספר, ספר-הגנה על האמונה והדת העברית, מציין בצדק המחבר בעצמו, באָמרו: “לא סרנו מן האמת המסוכנת של המטריאליסטים בעבור הדת והאמונה האמתית המאשרת את האָדם, הראנו לדעת שאין התורה מכריחנו להאמין את הבלתי מתקבל בשכל וכמ”ש הרשב“א (תשובות סימן תקמ"ח), כי אם להאמין אל בלתי-מושג בשכל אבל השכל יעיד עליו; ספּורי התורה ומופתיה סובלים באור לפי חכמת הזמן, כי אינם עקרים בדת רק מראים לה פּנים, אָמנם צורתה היא לתאר את צורת האָדם לחיות חיי צורת העולם, ר”ל להעדיר הרגשת אהבת עצמו היותר מהדרוש להכרח קיומו, ואמצעים לזה הם: העיון והמעשה, והתורה והמצוה פּנים להם".
הדבר הנפלא שבכל ספרי זאָסניץ הוא זה: אמרות חוזינו, הערות הירושלמי, מראי-מקומות ממדרש ואגדה ומספרי חוקרינו בשנות הבינים, לקוטים משו“ת ומתורת החב”ד הולכים שלובי-זרוע עם המסקנות האחרונות של דרוין, ספּנסר, הגל, הקל ויתר חכמי אומות העולם. וכל הדברים האלה מעורבים ומסוכסכים זה בזה והיו לבליל אחד – מטעמים אשר אהבו משכילי הדור העבר, יוצאי בית המדרש הישן.
מלבד הספר האָמור, שיש לו ערך רב, למרות חסרונותיו, בספרותנו המדעית, כתב עוד את הספרים “השמש”, “שחוק השך”, “עדן עולמים” – לוח נצחי ליהודים, להנוצרים ולמחמדנים, גם השוואת ימי מניניהם זה לזה לאלף וי“ח שנה; גם לוח הקראים לעשרים שנה; “המאור” (יאיר באור הדעת אל מסתרי הדת ויחדור עד מוסדותיה ועד מקצעותיה, ויפרוש אור החכמה על דעת קדושים ודברי קדמונים). מלבד הספרים האלה כתב שורת מאמרים ב”הצפירה" במקצוע המחקר של הדת העברית, שיש בהם דעות עמוקות והשקפות רחבות מיוסדות על בקיאות עצומה בספרותנו העתיקה וספרות-המדע החדשה. מפסולתם ופרוריהם היו יכולים עשרות של דרי"ם צעירים לכתוב דסרטציות וגם להגיע למעלת פּרופיסורים בבתי המדרש לחכמת ישראל. אולם בספריו הנדפּסים הכניס רק חלק קטן מידיעותיו הרחבות ודעותיו הנעלות. רבות השאיר אחריו בכתובים ועוד יותר מהן מתו אתו. יש סופרי-מדע בזמננו שהונם הרוחני עולה לאסימונים אחדים, אַך יודעים הם להשתמש בהון זרים ולעשותו עובר לסוחר. ההפך מזה היה המנוח: הונו הרוחני היה עצום וכביר ועד יום מותו לא פסק פומיה מגרסא, אַך לא ידע להשתמש בעשרו התורני והמדעי. עוד זאת: כשרון הסדר והמשמעת המדעית חסרו לו. המנוח התנהג בכל אָרחות חייו כאחד היראים והחרדים והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה. אחרי כבוד לא רדף ומפרסום ברח, כי התורה והחכמה היו שעשועיו יומם ולילה.
עד היום לא נדפסו תולדותיו המפורטות בשום מקום. והנני מביא פּה שורות בודדות מתולדותיו, שכתב בעצמו, המונחות לפני בכתב ידו:
“בי”ז אלול תקצ“ז נולדתי לאָבי מ' יחיאל שו”ב ומאמי מ' טאָנא (ממשפּחה רמה בשאַוול), בעיר בירז פּלך קאָוונא ברוסיה. בן זקונים הייתי למו, בשנת הנ“ב לחיי אָבי והמ”א לאמי ז“ל, וילד שעשועים; בעודני יונק שדי-מינקתי למדני אָבי מתוך הסדור, ובשלישית – קרוא עברית והעתקות מלים, ברביעית – חומש ומעט נ”ך, בחמישית – “לקח טוב”, בשישית הכניסוני ל“חדר” ואלמוד בפרקי “הכונס ומרובה” ואעל במדרגת המלמדים כפי מעלת יכלתם, כי כל סוגיא לא שגבה ממני… ובשנת העשר כבר קראתי דף גמרא עם תוספות ומהר“ם שיף לפני רבי מבלי הכינם תחלה לעצמי, כי מהיר-ההבנה הייתי… כח זכרוני היה נפלא… בשנת הכ”ה לימי חיי נקראתי עירה ריגא ללמד שם לנערים, מקום אוותה נפשי מאָז למען רכוש מדעים; מהר נודעתי לחכמיה, להמורים העליונים בגמנזיום ולפרופיסורים בהפּוליטכניקום ועוד לחכמים זולתם, ויהיו לי לידידים, העניקוני מחכמתם ויפתחו לפני שערי בתי העקד לספרים ולכלי-הבטה ובחינה הדרושים למדעים שונים… ויצא לי שם ביניהם למהנדס וליודע היטב את חכמת הפיזיקה ויתמכוני במכתביהם… מפּני העסק במדעים צמצתי למודי התלמוד והפּוסקים לארבע שעות בלילה ולמודי החסידות לשבת ולמועדים ולכל עת בוא אחד מחברי ללמוד אתי יחד, ואת היותר למדעים, חוץ מי“א שעות ביום אשר עבדתי במלמדות”.
והתמדתו זו נשארה לו עד ימיו האחרונים.
והאָדם הגדול הזה חי אתנו בעשרים שניו האחרונות והרביץ תורה ברבים. בחייו לא חלקו לו את הכבוד שהיה ראוי לו.
נדע עתה להוקיר זכרונו.
ניו יורק, י“ט אלול, תרע”א.
(ציורים ורשימות לתכונת נפשו בתור מספּר ומשורר)
כשרונו עוד לא הגיע לנקודת-הגובה שלו, כח-יצירתו עוד לא התפּתח במדרגה שהיתה אפשרית לו; ימי העמל והתלאָה, ימי הרעב והמחסור, ימי המלחמות והנסיונות אַך זה עברו עליו, – ותנח עליו יד המות הקרה ותעצור את דפיקת לבו החם.
בן שלשים ושתים שנה ירד לודוויג יעקובובסקי קברו.
ועד יום מותו ראינו את המשורר במצב ההתהוות וההשתלמות, את כשרונו במצב הצמיחה והגידול ואת רוחו במעמד השאיפה התמידית. חייו הקצרים לא היו המשך חיי אבותיו; עבודתו הספרותית לא היתה המשך עבודת הסופרים אשר לפניו. הוא היה אחד הבונים החדשים. אם נתבונן אל יצירתו הרוחנית של יעקובובסקי אָז יגלו לפנינו אופקים חדשים בעבודת הרוח של סוף המאָה הי"ט, אָז תראה לפנינו היהדות המערבית בצורתה היותר חדשה. יעקובובסקי היה כבד-עון: עברי, פיטן-מחדש ונוסף לזה בן להורים עניים. הוא היה עברי הלוחם על כבוד עמו, עברי המבקש תוכן חדש להיהדות וזכות קיום לה. הוא היה אָמן שאינו הולך בדרכים הכבושים לרבים. הוא בקש תוכן חדש וצורה חדשה להאָמנות. והוא היה בן עניים, אשר היה עליו לבצר מקום בחברה ובספרות בכח כשרונותיו ויתרונותיו. ההרכבה הזאת: עברי, אָמן-מחדש ועני, היתה סבה למלחמת-נפשו התמידית ולתסיסת כחותיו הפּנימיים, אשר התרוצצו בקרבו. הן די לכל אחד מהיסודות האלה של הרכבה זו לפזר סירים על דרכו של הסופר, ומה גם כולם יחד.
לא מקרה הוא, שהסופרים היהודים באשכנז ובאוסטריה עומדים עתה בראש התנועה הספרותית החדשה. עבר אין להם, לא של עמם ולא של העם, אשר המה יושבים בקרבו. מסורה שנתהפּכה לדם ובשר אין להם. על כן שואפים המה בכל כחותיהם אל העתיד. על כן מנשאים המה את נפשם, – וגם תכונותם המיוחדה מכשירתם לזה, – להיות סופרי ה“מחר”. “מחר”, אשר אולי לא יבוא כלל, ואם יבוא, – מי יודע אם יהיה שלהם.
בסוף שנות השמונים למספּרם התלקחה המלחמה בספרות האשכנזית בין הזקנים ובין הצעירים. אלילי-הספרות הישנים החלו להתנודד ולהתמוטט, ואלילי-הספרות החדשים התאמצו לרשת את מקומם. בכל יום ויום קמו מורדים חדשים בממלכת החזיון והשיר. הסופרים הטבעיים שרו את שירתם האחרונה. החליפות והשנויים העצומים שתכפו לבוא בכל דרכי החברה האנושית, בהכלכלה המדינית, בעולם המדע והפלוסופיה נבצרו מסופרי המציאות. חלק היש והנגלה הלך הלוך וגדל, הלוך והתעצם מיום ליום וסופריו הלכו הלוך וקטון, הלוך והתנוול מיום ליום. הסופרים החדשים ראו ונוכחו, שאין הספרות-היפה יכולה להכיל בקרבה את שטחיותם של כל הדברים הנמצאים, את מספּר כל המראות והחזיונות החיצוניים; שאין הספרות יכולה לתת לנו את ציור העולם כשהוא בפני עצמו. הסופרים הצעירים ראו שאין האמן רואה בכל רק את צל הרהוריו, שאין הוא שומע רק את הד רגשותיו ומחשבותיו, ויולדו ויצמחו נביאי-הנפש, ציירי-הפּנימיות ומשוררי הנסתר. המאה הי"ט הטעימה בכל, בחיים ובספרות, במדע, באמנות ובפלוסופיה את השפּעת החברה על היחיד, את השתעבדותו והתבטלותו של הפּרט מפּני הכלל. החברה היתה הכל, והאָדם – לא כלום. התנועה החברתית העצומה; הפּתגמים השגורים בפי כל: טובת הכלל, אושר האנושות, נצחון החברה הביאו, בסוף המאה, לתנועה שכנגדה. היחיד התקומם: הוא בקש, – לא בקש כי אם תבע, – את זכיותיו המיוחדות לו לבדו. האָדם בקש לשחרר את אישיותו, עצמיותו ואת כל מהותו הפּנימית מכבלי החברה אשר שמו עליו. הוא בקש להיות את אשר הנהו באמת, הוא התאמץ להיות תכלית בפני עצמו, ולא אחד התאים מגוף החברה, לא אחת הטבעות בשלשלת ארוכה. האָדם החל לבקש את כל העולם בנפשו הוא ולא מחוצה לה. הוא החל לבקש את אָשרו הפּרטי, את תקפו הפּנימי ואת עמידתו המלאָה ברשות עצמו. אָז בימי ניטשה, בימים אשר הכיר האָדם-החברתי את כל קטנו, את זעירותו ופעיטותו; בימים אשר נגלה פּתאם להאָדם המדעי והספרותי אפיסת כחו, דלותו הפּנימית ומסכנות מהותו, בראות האָדם עד כמה הוא נכנע ומשועבד להמסורה של בית-אָבות, להמסורה של אלפי דורות ולההשפּעות של האנושות המתה והחיה, אשר היא משפּיעה עליו מיום הולדו עד רגע מותו, ויברא לו במחשבתו את האָדם-העליון, אָדם-העתיד, האָדם, אשר כל ההמון לא נברא אלא לשמש לו ואשר הוא תכלית התולדה; אָז בימי הרטמן, אשר הטעים את כל ערכם של המעשים, שהאָדם עושה שלא במתכון ולא במחשבה תחלה; אָז בימי בקלין, אשר הכניע בציוריו את המציאות לפני הדמיון והאגדה ואשר עשה את היצירה הפּיוטית לתכלית בפני עצמה; אָז בסוף המאָה, אשר האָדם התרבותי נלאה לשאת את עול הנגלה, את כובד משא המציאות ואת כל תלאותיה של מלחמת-הקיום ויבקש לו נחמה בתורת-גלוי-הרוחות, או בהפּיסימיסמוס הקיצוני ובתורת-הבודהים החדשה; בימים ההם, אשר נפש האָדם היתה מקולעת בין האמונה העורת בתא-החי והחומר הגס ובין האמונה בנשמת היקום, נשמה בלי גוף, אנרגיה בלי חומר, בין תורת השתוף הקיצונית ובין תורת-היחידות הקיצונית, – בימים ההם, אשר כל התורות והשטות, כל השאיפות והמגמות, כל הגעגועים הכמוסים והמאויים הנסתרים השתמשו בערבוביה, התרוצצו והתנגשו בנפשו של האָדם ויקרעוה ויגזרוה לגזרים דקים; בימי העושר והעוני הרוחני הללו, בימי היקיצה וההתעוררות מהישן וחלומות החדש, – בימים ההם נתגלו בספרות האשכנזית, כמעט בכל יום, כוכבים חדשים, “גאונים” חדשים. המלחמה בין הסופרים הזקנים והצעירים עברה כל גבול.
עתה כשוך מעט סערת המלחמה, עתה אחרי עבור המהומה הראשונה, – עתה רואים אנחנו כי רק מעטים המה בין הצעירים ההומים והרועשים של הימים ההם, אשר תפסו מקום הגון באשכנז הצעירה. רבים מאלה אשר בשרו לכל העולם, כי עוד מעט ויוציאו את “המלה החדשה”, אשר תביא גאולה להאנושות, כי עוד מעט ויבנו רמים את מקדש-האמנות החדש על מקום המקדשים ההרוסים, – נשכח עתה שמם לגמרי, או היו, לכל היותר, לכתבנים-מצויים בהעתונות-היומית, לכתבנים מעטי הערך ומעטי הדמות. רק מתי מספּר מן הצעירים האלה הלכו והתפּתחו במשך עשר שנים האחרונות ויניחו אבני-פּנה לבנין מקדש-האָמנות החדש.
אחד הצעירים המעטים האלה והמצוין שבהם היה המנוח לודוויג יעקובובסקי.
גם הוא היה בין הסוערים המתקוממים בממלכת-הספרות, בין ההורסים את הישן והבונים את החדש, אבל הוא לא נתק את חוט המסורה הטובה, מנוחת רוחו לא אבדה לו גם בתוך עצם הסערה. יעקובובסקי לא היה מזלזל מעולם ביצירת-האתמול, רק יען כי של אתמול היא. ומצד השני לא היה מנשא ומרומם בלי בקורת את “הגאונים” החדשים, ולא היה מכריז עליהם בקול, רק יען כי חדשים המה. בעוד אשר רוב הסופרים-הצעירים של “ימי הסערה והשאיפה” עסקו בבטול היש ובהפצת כתבי-פּלסתר לנגד הסופרים המקובלים והמוסמכים, עסק יעקובובסקי עוד בשבתו על ספסל האוניברסיטה בעבודה מדעית המתאמת לרוחו: הוא חקר לגלות את המקורות האנושיים הראשונים של הפּואסיה.
תולדותיו של לודוויג יעקובובסקי יכולות להיות מסופּרות בקצור נמרץ. הוא נולד בעשרים ואחד לחודש יאנואר שנת 1868 במחוז פּוזנא, בעיר סטרעלנא הסמוכה לגבול רוסיא, על ברכי הורים עניים. אָביו היה רוכל-תגרן. אמו היתה חולנית ומוטלת רוב ימיה על ערש דוי. הצל שהיה פּרוש על ימי ילדותו של המשורר, אשר בהם סבל מחסור ועוני למדי, העיב גם את ימי בחרותו. בחרוזים פּשוטים ומלאי-יגון הוא מתאר את ימי ילדותו:
אָבִינוּ עֹל נָשָׂא וַיֵּט אֶת הַשֶּׁכֶם
וַיְהִי נָע-וָנָד כָּל הַיָּמִים לַלֶּחֶם, –
חֲמִשָּׁה יְלָדִים לוֹ בִדְמָעוֹת:
פַּת-לֶחֶם שֶׁמְּחִירוֹ חֲמִשִּׁים אֲגוֹרוֹת
לֹא רָצוֹן יַשְׂבִּיעֵם – יַשְׂבִּיעֵם מְרוֹרוֹת:
הֵם חִכּוּ לְכִכַּר בַּת-עֶשֶׂר לִיטְרָאוֹת…
אִמֵּנוּ הָיְתָה חוֹלָה וְחִוְרַת-הַפָּנִים, –
מַחֲלָתָהּ, הָהּ, נִמְשְׁכָה כֹה יָמִים וְשָׁנִים!…
בְּחַדְרָהּ עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֵינוּ צָעָדְנוּ;
רַק לִפְעָמִים סְבִיב עַרְשָׂהּ צְפוּפִים יָשַׁבְנוּ,
דּוֹמֵמִים, נֶאֱלָמִים וְנוּגִים הִקְשַׁבְנוּ
קוֹל שִׁקְשוּק-הַשָּׁעוֹן – וְחֶרֶשׁ רָעָדְנוּ…
בהיות לודוויג ילד בן תשע שנים העתיק אביו את מושבו לעיר ברלין. שם הוטב מעט מצבו החמרי של האב, אבל מחלת אמו והיגון שהיה שורר בבית-הוריו הוסיפו לדכא את נפשו הרכה והענוגה של הילד. בברלין נכנס לודוויג לבית-ספר פּרטי. תפיסתו היתה קלה ומהירה, על כן הצליח לו לבוא, כעבור חדשים אחדים, לבית הספר-הריאלי העליון. עוד לא נמלאו לו עשר שנים ויקרא את “השודדים” של שילר. החזיון הזה הלהיב את דמיונו וישאהו על כנפיו לחיי חבר שודדים ביערות ביהם. אָז התעוררה בלב הילד תשוקת הקריאה, ויקרא מכל הבא בידו: עתונים, מגלות-עפות, ספרי דברי-הימים, אשר גם אָביו אָהב לקרוא בהם, חזיונות, אהובי נפש אמו, וגם ספּורי-אימה אהובי נפש השפחות. כל דבר נדפּס שנזדמן לידו היה קורא בחשק עז. וכל הדברים אשר קרא פּעלו על נפשו המתרגשת. רוחו התבגר קודם זמנו. אולם הקריאה הבלולה הביאה ערבוביה במוחו, עד כי חדל להכין את שעורי-למודיו בבית-הספר. התלמיד המצוין היה לנער עצל והוזה הזיות. על כן הוצא מבית הספר הריאלי ויובא עוד הפּעם לבית-ספר-פּרטי, ושם נשאר עד מלאת לו י"ד שנה.
מעט מעט שב אל שקידתו על למודיו בבית-הספר. נפשו הפּיוטית שהתעוררה בו עוד בימי ילדותו התכוצה בימי נערותו פּנימה. היא לא יכלה נשוא את מגע עולם-המציאות. וגם סבה אחת חיצונית הועילה הרבה לזה: הוא היה קטן-הקומה, נלעג לשון וכבד פּה, ובהיותו נוסף לזה ילד יהודי בעל טפּוס-מזרחי היה מטרה לחצי מהתלות בקרב חבריו. ואין כל פּלא אם בני-גילו הנערים לא נתנו לו לקחת חלק במשחקיהם ושעשועיהם. וגם הוא בעצמו היה מתרחק מהם, מתבודד וחולם חלומותיו כשהוא לבדו. נפשו היתה מלאה פּיוט, שיר וזמר משל שירי שילר, שהיו שגורים על פּיו. האידיליות הטביעה ברוחו את חותמה עוד בימי ילדותו, היא היתה לדמו ובשרו בימי בחרותו והיא היתה רוח החיה בכל מעשיו ומחשבותיו בימי עמידתו. האידיאליות הזאת איננה אותה של ההוזים והחולמים, אשר תמית כל חפץ לפעולה וכל התעוררות למעשה, כי אם אותה האידיאליות העברית הנותנת עוז ואמץ בלב האָדם לשאת בדומיה את תלאות החיים ופגעי המקרה וללחום בחרף נפש בעד הטוב, היפה והנשגב. עוד בימי ילדותו למד מהנסיון את כובד-המלחמה שבין המפלגות העליונות והתחתונות, את הנגודים הפּנימיים שבין עם לעם, את תלאות העני והיהודי גם יחד. ואלה מכאובי הרוח, אשר סבל ונשא בתור יהודי ובתור בן אחת המפלגות התחתונות שבחברה הטביעו את חותמם על יצירתו הפּיוטית. המכאובים האלה אשר מזגו לו את כוס יגונו, יגון עולמים, הרימוהו למעלת משורר החביב על הסובלים יסורים משנאת העמים וממלחמת-המפלגות.
המשורר היה עלול ע“פּ טבעו האישי ועל פּי טבעו הגזעי לקבל רשמי יגון במדה יתר מרובה מרשמי ששון. הוא מספּר במקום אחד, כי מכל רשמי חייו נחרתו בלבו יותר עמוק פטירת אמו אחרי י”ח שנים של מחלה ממושכת ומיתת אחד מרעיו האהובים עליו.
בשנת 1880 הוציא לאור את קובץ-שיריו הראשון בשם “אויס בעוועגטען שטונדען”. באחד משיריו הראשונים אשר בקובץ זה הננו מוצאים את החרוזים המציינים את תכונתו המוסרית והפּיוטית:
עס שטרעבע דער מענש, דאָס וועזענלאָזע צו ערגרייפען
דיע וועלט אַלס רעטזעל זיך מיט דענקערקראַפט צו לייזען,
אויס דומפּפען נעכטען קיהן צום ליכט עמפּאָר צוגרייפען,
הינאַבצוטויכען נאָך דעם אורגרונד אַללער וועזען,
אונד איבער לאַבירינטהע טיעפגעהיימער פראַגען
ראָללט מאַיעסטעטיש זיינעס גייסטעס זיעגעסוואגען.
יש שירים בקובץ הזה שהוא מתאר בהם את מעמד רוחו של האָדם בשעה שהוא מתרומם לנקודה-גבוהה בעולם החזיון, בשעה שהוא מכריע את כחות הטבע ומתגבר על חלישותו, ויש שירים שהוא מתאר בהם את הלך-נפשו של אדם-רמה, בשעה שהוא מרגיש את אפיסת כחותיו, מעוט ערכו ודלות הויתו, בשעה שהוא מכיר כי יצור מנוצח הוא ע"י כחות הטבע, כי הוא נכרע, נסחב ונשא בשטף זרם החיים. בשירים רבים אשר בקובץ האָמור הננו שומעים את הד התאבקותו הפּנימית, את הקולות העצובים של הפּסימיסמוס האוכל את הנפש.
בשנת 1890 הדפּיס את קובץ-שיריו השני, הנקרא בשם “פונקען”. בשני הקובצים האלה יחד חסרה הבהירות והצלילות. שניהם היו פּרי-בוסר. כל זה היה רק ניצוצות בודדים, רק שביבי אש ולא להב. המשורר היה במעמד תסיסת-הרוח, בראשית התהוותו הפּיוטית. הוא לא הכיר עוד את עצמו, לא ידע במה כחו גדול ולא הכיר את העולם אשר מסביב לו. אבל גם בקובצים האלה הננו מוצאים שירים מלאים רגש עמוק, וגם צורתם יפה ונאוה.
את כשרונו הפּיוטי בכל תקפו והדרו, בכל סגולותיו ועדיו הפּנימי והחיצוני הננו מוצאים בקובץ שיריו “אויס טאַג אונד טרוים” (נדפּס בשנת 1896). יעקובובסקי התפּתח למעלת משורר אמתי. הוא בקש עתה את הפּואסיה לא במלות מצלצלות ונשגבות, לא בתבניות ודמיונות שאין להם שעור וגבול ולא בהפרזות העוברות כל חוק, כי אם בהפשיטות, בהמדה והקצב. במשך השנים למד המשורר לדעת כי הרעיונות הנצחיים אינם מובעים כל צרכם ובכל עמקם על ידי השוואות, על ידי דוגמאות ומשלים מעושים ואנוסים. להפך: כל חזיון וחזיון בחיים, בהיותו קשור, אָחוז ומסובך בחזיונות כל-העולם יכול להיות להם, להרעיונות, לסמל, לתבנית. יעקובובסקי הגיע למדרגת משורר השומע את הד השירה הנצחית בכל רחבי הבריאָה, במרום ובשפל, ביער, במדבר ובחברת-האָדם, למדרגת משורר הרואה הוד-עולמים, פּלאים וסודות ורמזים בכל אשר יפנה ובכל אשר יסתכל. במשך השנים שעברו בין שיריו הראשונים ובין האחרונים התבכר והתברר יותר ויותר חשבונו של עולמו. המשורר לא רק כתב הרבה במשך השנים האלה, כי אם גם למד הרבה. בתשוקה עזה בלע את אוצרות המדעים של תקופתו. החקירות המדויקות והנסיונות החדשים והמבוררים של חוקרי-הטבע היו לו לחמר פּיוטי חדש שלא דשו בו אחרים. המדעים החיוביים לא רק שלא המיתו בקרבו את מעוף השירה, לא רק שלא החלישו בקרבו את הגעגועים הכמוסים ולא שטחו את עומק רגשותיו, כי אם עוד גלו אופקים חדשים לשירתו וייסדו את ממשלתה במקום שתכלה ממשלת סכין-המנתח ומאזני חכמי-החימיה. השקפת-עולמו היתה מיוסדה על תורת האחדות ( Monismus ) של היקל. ברוח האחדות הזאת, – או, נאמר, ברוח שפּינוזה, – כתב בשנות חייו האחרונות שירים לא מעט, אשר בהם הביע את אחדותו עם כל הטבע, את התמזגותו בתוך כל-העולם. המשורר לועג למות, יען כי האמין בנצחיות החומר. תורת אחדות-החומר-והרוח של היקל, אשר הטעתה רבים מחצי-המשכילים וקצרי-הראות, אותה התורה אשר נתנה פּתרונים מזומנים במקום שיש רק חידות, אותה התורה אשר בנתה גשר של מבטאים מלאכותיים על תהום השאלות הנצחיות והנגודים העולמיים, – התורה הזאת היתה למקור עושר רוחני ליעקובובסקי. על ידי תורת היקל, אשר נתנה רק תשובה מדומה להשואלים שלא מדעת-עמוקה, נפתח להמשורר מעין שירה רוממה, אשר ממנה ישתו בני הנעורים באשכנז.
אולם גם על שיריו האחרונים, למרות היותם מושפּעים מתורת היקל האופטימית, שפוך רוח יגון, יגון-עולמים ויגון עברי. ההכרה המדעית לא הניחה את דעתו. המשורר מביע בשיריו האחרונים את געגועיו החזקים על האמונה התמימה. נפשו משתוקקת אל קסם האגדה ואל יופי-החזיון. בקצור: הוא שואף אל האונאה-העצמית הנעימה, למען יהיה חזק ומאושר. בדבר זה הוא תלמידם של אסקאר וויילד ושל ניטשה הסוברים כי לא האמת, כי אם הכזב היפה, קסם-הדמיונות, מניע ודוחף את בני האדם לפעלים כבירים ומעוררם להדבק בכל מאמצי כחם בחיים, למען הגביר את תוכנם והעצים את מהותם.
גם בשיריו האחרונים, כמו בהראשונים, הננו מרגישים את המלחמה העזה שהתלקחה בכל עת בלב המשורר בין האידיאליות שלו ובין הישות, הממשיות של העולם. העולם החיצוני הגס, המציאות הערומה, בלהותיה וכיעוריה שרטו תמיד שרטת עמוקה בנפשו ורוחו. המשורר היה כל ימי חייו מסופק בכחותיו ובכשרונותיו, ולא האמין כי יעלה בידו להשלים בין ההפכים והנגודים העמוקים שבקרבו. יצירתו הפּיוטית היתה תמיד דלה וחלשה בעיניו מול סערות לבבו החזקות. המשורר לא מצא מעולם קורת רוח בכל מה שכתב. הוא שאף עד נשימתו האחרונה לגדולות, ויתיאש בכל פּעם אשר נוכח כי כנפי בת-שירתו אינן מסוגלות לטיסת-הנשר. מצד אחד היה מרגיש את עצמו כבן הגיטו, אשר דורות רבים עברו על אבותיו ואבות אבותיו ללא-אור, ללא-חפש וללא-שירה, ומצד השני היה מרגיש בכל חושיו הנוחים להתפּעל את החיים המלאים והמפכים של עם אשכנז הפּורח. טרגיה נוראה היתה בלבו: על פּי רגשותיו היה קשור באלפי נימים דקים ונסתרים אל עמו הדל, אל זכרונות בית-אביו העצובים ואל היהדות האשכנזית הדלה והחנוטה. נבצר היה מכחו לנתק את הקשר שהיה בינו ובין השלשלת הארוכה של דורות אבותיו המעונים והנרדפים. אולם על פּי מחשבותיו והשכלתו, שקנה בבתי-הספר ובספריות העמים, היה שייך לעולם אחר לגמרי, לעולם שהיה זר לרגשותיו הטבעיים. את הנשימה האיומה של התהום המבדיל בין רגשותיו העבריים ובין מחשבותיו האירופיות הננו מרגישים במיטב יצירותיו הפּיוטיות.
במצב רוחו זה כתב את ספורו Werther der Jude (בשנת 1892). גבורו של הספּור הזה הוא סטודנט עברי הדבק בכל נפשו בהאשכנזיות. הסטודנט העברי שואף בכל מאדו להתבולל בקרב האומה הגרמנית, על כן הוא מתאמץ להרחיק ולשרש מקרבו כל מה שיש להרחיק ולשרש מאותה היהדות, שבאה אליו בירושה ואשר על ברכה חונך בבית הוריו, וכל מה שאין להכחיד מקרב היהדות, אשר נבלעה שלא מדעתו ובחירתו ברוחו ודמו, הוא משתדל לתקן תקון מוסרי. אבל הסטודנט העברי הוא איש-רגש יתר ממה שהורשה למתקן תקונים ולמשנה-ערכים. איש חלש הוא יתר מדי. כל מראותיה של האנטישמיות מרגיזות את רוחו עד היסוד. על כל צעד וצעד הוא פּוגש, או חושב לפגוש, אויבים. בכל איש ואיש שלא מבני עמו הוא חושד כי לועג ומבזה הוא לו, להעברי, בלבו. רע מכל אלה, כי הוא מנקר במוחו למצוא טעמים וסברות להצדיק את האיבה הנצחית הזאת. אף פּעם אחת לא יעלה על לבו הספק: אולי אין כל יסוד לאיבה זו, אולי לא בצדק ולא במשפּט מתיחסים אליו בני עם-הארץ בשנאה גלויה או מסותרת. הוא מרגיש את מקורו-הלאומי כקללה הרובצת עליו. כל חטא ופשע אשר יפשע ויחטא אחד היהודים הוא מרגיש כאלו הוא בעצמו חטא. וכן הוא מתנועע ומתנודד בין שני לאומים. האשכנזים, אשר את קרבתם הוא מבקש, מרחיקים אותו מעליהם, ומבני עמו, אשר הוא קרוב להם, הוא מתרחק בעצמו. ובעודנו מטיף לבני עמו כי ייטיבו דרכיהם ובעודנו מתאמץ לצרף ולזכך את שארית היהדות אשר בקרבו, הוא רואה כי אביו, אשר יאהבהו ויכבדהו בכבוד אלהים, הרויח כסף על ידי עסק בשטרי-מניות, שהביא שואה על בריות אשר הבן חפץ באשרן. אביו איננו איש רע, וכל מה שהוא עושה בעסקיו הוא עושה ככל הסוחרים והקבלנים, ולתורת בנו לא ישים לבו. אולם התעשרותו של האב ואבדת עצמה של אהובתו, אשר האמינה בטעות כי בגד בה, הפּילוהו למשכב, ובהיותו נדהם ומשומם שם קץ לחייו ביאושו הנורא. הספּור מלא קנים ותוכחות, ורוח יגון ויאוש מבריחו מן הדף הראשון עד האחרון. בהטרגיה של הגבור אין אף טפּת נחמה אחת, במחשכי נפשו לא יבקע אף קו-אור אחד. אין שלום, אין אף צל של פּשרה בין שני העולמות אשר נפשו של הגבור מקולעת ביניהם. המספּר גזר מות על גבורו, מבלי אשר הביא הקץ-הפּתאומי הזה איזה פּתרון להסכסוכים הפּנימיים. והרעיון המוסרי מה יהא עליו? הספּור מלא פּסימיסמוס של המשורר הצעיר המתיאש, בראותו כי האשכנזים, אשר בתעודתם יאמין, לא יחושו ולא יחפצו לחוש את הקדוש שברגשותיו. געגועיו על עם, אשר הוא מאמין כי קרוב הוא אליו ברוח, – געגועיו אלה נעלבים בעצם תומם. הספּור בכללו הוא יצירה פּיוטית, נסיון של כשרון חזק, ובפּרקים רבים הוא מלא פּסיכולוגיה דקה. ובצדק אומר ברנדס במאמרו הקטן שהקדיש ליעקובובסקי אחרי מותו, כי כמעט קשה להאמין שמחבר הספּור “ווערטהער דער יודע” היה עלם בן כ"ג שנה. הטרגיה היותר גדולה של הסטודנט העברי האומלל בספּור זה, שהיא גם הטרגיה של המשורר, כי אין לו אמונה חזקה באיזה אידיאַל נעלה. הגבור איננו רואה כל מוצא, כל הצלה וכל גאולה לצרותיו הפּנימיות. רק במות יבקש פּדות לנפשו. הגבור כהמשורר עומדים בין שתי תקופות: בין תקופת גסיסת ההתבוללות ובין צמיחת הרעיון הלאומי. ואסונם הרוחני היותר גדול הוא שאינם מכירים בגסיסתה של הראשונה ובצמיחתה של השניה. בהספּור הנזכר הביע יעקובובסקי את צער עולמם של חבריו, של טובי הצעירים העברים באשכנז. על כן זכה הספור לשלוש מהדורות בזמן קצר. זה היה מאורע ספרותי. זאת היתה ראשית ההכרה של מחלת היהדות האשכנזית. אלו היה הספּור הזה נעתק עברית אָז בודאי לא היה עושה על קוראיו אותו הרושם העז והמיוחד שעשה על קוראיו היהודים-האשכנזים, יען כי להראשונים מוזר העולם המצויר בו והאחרונים ראו בגבור הספּור את השנות חלום חייהם. עד כמה חזק היה הרושם שעשה הספּור הנזכר על היהודים המתבוללים ואינם מתבוללים, נוכל לראות מתוך התעודה שנתן לו גיארג ברנדס: “דיא ערצעהלונג בירגט איין זאלכעס שטודיאום דער ווירקליכקייט, איינע זאָלכע אייניגקייט דער פאָרשטעללונג, דאָס מיינעס וויססענס נאַך קיין נייערער דייטשער ראָמאַן זאָ שטאַרק ווירקט וויע דיעזע בייכטע איינעס יינגלינגס, דיעזע זיינע אַנקלאַגענדע קלאַגע”.
הציורים הפּסיכולוגיים הדקים, אשר בהם תאר המשורר את רגשות היהודים המערביים הרוצים להתבולל ואינם יכולים, שחדו גם מבקר כברנדס ויעורו את עיניו מראות את המומים והמגרעות שבספּור זה. ואלה האחרונים לא מעטים המה. אין אָנו מוצאים בכל הספּור אותה המנוחה הדרושה להאמן, למען יסתכל בהמציאות מכל צדדיה ולמען יתרומם עליה במרחק ידוע, כדי לחדור משם לנשמתה. המספּר רואה אָון בעמנו לא בתור מספּר-אָמן, העומד “מעבר להטוב והרע”, כי אם בתור קטיגור מחפּש עלילות ורודף בלבולים. בכל ענין המאורע של אהבת התלמיד העברי להעלמה הנוצרית, בתחלתה וסופה, יש הרבה פּטלוגיות עם כל סמניה ומנה יפה של אסטטיות חדשה לפי טעמם של בני “סוף המאה”, אבל אין בו טבעיות במובנה הבריא ולא גם פּסיכולוגיה הנוסדה על מעשים ומראות. נפשו של האוהב הולכת ומתמזמזת, אם יש להשתמש בהגשמה זו, מרוב המעוך והנקור של המספּר.
הרעיון העקרי המונח ביסודו של הספּור “ווערהטער דער יודע” הולך וחוזר בספּוריו וחזיונותיו הבאים של יעקובובובסקי. הרעיון הזה הוא מלחמת-הגזעים והפּסיכולוגיה המיוחדה שלה בימינו. בשנת 1895 הוציא לאור את הקומדיה Diyab der Narr. במרכז יצירתו זו הננו רואים עוד הפּעם איש נדח ונעזב, אשר התרחק מבני שבטו, ועל כן בוז יבוזו לו כל יודעיו. דיאב, גבור הקומדיה, הוא בנו של שיך ( Shiek ) ערבי ואמו – שפחה מבנות האשכנזים, אשר “הגבירות היו יורקות בפניה”. כאשר מתה עליו אמו גרשוהו בני שבטו מתוכם. עון הורתו נשא. הנדח שנה את טעמו וילבש צורה של חסר-דעה, בתקותו כי מסוה-השגעון תהיה לו למגן מפּני רודפיו. אולם רק למראית-עין הוא משתטה, אבל באין עין רואה הוא מלמד אצבעותיו לקרב. ויהי כאשר התנפּל האויב על בני שבטו, והמה נסו כמרך-לבם מן המערה, הצילם דיאב בגבורתו ובחכמת-לבו. הוא הציל את כבודם וגם את עדרי-בקרם. ובזה נקם מבני שבטו את נקמתו ונקמת אמו. זאת היא נקמת נדיב-הרוח, המכריח את אויביו להיות לו אסירי-תודה. “השוטה היותר גדול” השיג בכח-ידיו ובתבונתו לא לבד מעלת השיך עם כל הכבוד והגדולה הקשורים בה, כי אם גם את העלמה היותר יפה והיותר עשירה שבבנות השבט נתנו לו לאשה.
בין “ווערטהער” ו“דיאב” עברו רק שתי שנים, אבל הן עברו על המשורר לא בלי רושם. אידיאליו הם הם אָמנם הישנים, אבל המשורר בעצמו איננו עוד אותו האמן-החלש, שאין כחו אלא בדמעות על שהאידיאלים החיים ברוחו אינם יכולם להתלבש בפּעלים. בהקומדיה האמורה הוא שואף אל המעשים. האידיאַל מתלבש בפּעולה, והפּעולה היא היא הגאולה.
בחזיונות אחדים, כמו החזיונות העוברים על יד הבאר, של הקומדיה הנזכרת, נמצא את רשומם של חיי-האבות, המסופּרים בכתבי הקודש, בתמימות פּשוטה וקדושה. יעקובובסקי לא קרא אמנם את כתבי-הקודש במקורם, הוא ידעם רק על פּי תרגומם, בכל זאת הנני מוצא כי השפּעתם עליו היתה במדה מרובה, מה שלא נמצא בקרב הסופרים של אשכנז-הצעירה הבלתי יהודים.
בהקודמיה “דיאב חסר-הדעה”, הנני מוצא לא רק השפּעת הצורה של כתבי-הקודש, אבל גם את רוחם, רוח החיים ונצחונם. ווערטהער מבקש בשלילת-החיים את גאולתו, יען כי קצר כחו להגשים את האידיאל שלו. אולם דיאב איננו חושב ואיננו חפץ לפנות את מקומו על שדה-המערכה לאויביו. הוא, להפך, מבזה את בוזיו ולועג ללועגיו, ובהכירו בגאון מסותר את ערכו הפּנימי הוא משלים במדבר, במקום ש“אין איש מרגיש בהויתו המתחפּשת”, את תאור אישיותו האידיאלית והגבורתית. דיאב מנצח את רודפיו ושונאיו והוא יוצר לו את גורלו ומעמדו בחברה. כל הקומדיה הזאת היא כעין אגדה, שגבורה הוא סמל הנדח ו“היתום הנעזב”, בכל מראותיו וחזיונותיו בארצות שונות ובתקופות שונות, שהיה “לקצין” הודות לגבורתו וחכמתו. והאגדה הזאת, אף כי מלובשה היא בכל בגדי הדמיון-המזרחי רבי הצבעים והגונים, בכל זאת היא מעלה על הבמה אנשים חיים, אם כי רחוקים המה מתרבותנו האירופּית, הלקוחים מעולם המציאות הממשית.
בשנת 1897 הוציא לאור את ספּורו Der kluge Scheikh. עוד בה“דיאב” תאר יעקובובסקי את חיי שוכני המדבר באמנות רבה ודקה, אבל בספורו האחרון עוד הגדיל לברוא. יד-אמן מנוסה ובחונה נכרת בציורי הסביבה המוזרה, בשמוש השפה, בבנין כל הספּור וגזרתו ובהכרקטריסטיקה המצוינה והיפה של כל הנפשות העושות בהספּור. בטבעיות מיוחדה, הנקיה מתערובה נאלחה, הוא מתאר את חיי יושבי הכפר, אשר בחוג צר זה המה מתנועעים ובו המה חיים. תכן הספּור: אחד השיכים קנה לו אשה בכסף. אשתו זו מרגשת את עצמה עלובה ונזופה על ידי קרירות-רוחו ושויון-נפשו בהתיחסותו אליה. העלובה מבקשת אהבה, אשר תמלא את כל חדרי לבה, והיא גם מוצאת אהבה כזו. כאשר נודע דבר אהבתה להשיך החליט להמיתה, אולם ביראו מפּני נקמת אחיה ישאירנה בידי אוהבה ועוגבה, למען יהיה כלי זעמו. וכעבור שנת-אושר על האשה בבית אוהבה העיר השיך-הנוקם חשד בלבו, כי אהובתו בוגדת בו והוא, האוהב, שם קץ לחייה. הערמומיות נצחה. אבל למעלה ממנה – הצדק והמשפּט. הזקן הערבי אַלי מביע רעיון זה בסגנונו הוא: “אַלאַ יודע ורואה הכל”. מלבד העשירות הנפרזה של שעשועי-הצבעים והגוונים, מלבד סערות התאווה הכמוסות וקסמי הפּיוט הממלאים את הספּור הזה מראשיתו ועד סופו, הנה גם כח-הכשרון, כח הדעה והמחשבה, מתרומם בו למדרגה גבוהה.
הספּור Anne Marie (1896) מעיד כי יעקובובסקי נרפּא ממחלת הפּסימיסמוס המיוחדה שלו. בספּורו זה מתאר המשורר את חיי יושבי ברלין וספּור המעשה הוא פּשוט מאד. אחד הרפרינדרים 1 הצעירים אהב אחת העלמות הצעירות מבנות ברלין, העוסקת במלאכת הכתיבה בלשכת-הסופרים של אחיו הטוען. האהבה נמשכה רק ימים מועטים. אחרי אשר ראה הצעיר כי מוח אהובתו צר מאד, בעוד אשר לבה רחב להכיל אהבות אחדות בבת אחת, עזב את הלבלרית לנפשה, מבלי אשר השאירה האהבה כל רושם בלבו. אחרי סערת האהבה הראשונה שב הרפרינדר לשויון משקלו הרוחני ולעבודתו השכיחה. כל סגנון הספּור ואופן הרצאתו חדשים המה. בכל הספּור, אשר רוח נעים ומלא חן-מיוחד מרחף עליו, אין אף מבטא עשוי אחד, אין בו אף צל חקוי ואף קו אחד הלקוח בהקפה מהמספּרים של בית-המדרש הישן. המספּר מתאר את קלות-דעתם של יושבי הבירה, את שטחיות-רגשותיהם ורפרוף מחשבותיהם באָמנות יפה, שהיא כולה חדשה בהספרות האשכנזית. בכל מקום שיעקובובסקי מתאר את יושבי ארץ הקדם, את שוכני המדבר והאנשים שקודם מתן התרבות, הוא מגלה את כל עמק נפשו הפּיוטית, את כל שפעת צבעי דמיונו ואת כל תקף געגועיו ומאוייו הכמוסים. אולם בבואו לתאר את חיי המשכילים המערביים, את הנפשות הנקראות בשפת שופנהויער בשם “פאַבריקוואארע”, הוא מקמץ בצבעים ומדיק בלשונו. המבקרים היותר שנונים באשכנז, מקרב הישנים והחדשים, ראו בספּורו Anne Marie את ראשית סמני “ההתפראות” של הספרות-הצעירה.
מרגליות יקרות המה ציוריו הקטנים המחוברים בספר אחד הנקרא על שם הציור הראשון שבו Und Satan Lachte (1897). קבץ-הציורים הזה הזה מעיד על דמיונו העז ועל שפעת חלומותיו-הפּיוטיים, הרכים והעדינים. אם מציר הוא לנו את גן-העדן או את חצרו של המלך מסיאם, אם מוליך הוא אותנו לאתונא של פריקליס או לברלין של המאה העברה, אל כל אשר יובילנו הננו מוצאים את השירה הרכה והנעימה. ורק בעזרת מלים אחדות, בעזרת שרטוטים מעטים ישאנו המשורר על כנפי דמיונו החי אל כל אשר ישאף. ומה רבה הפּנימיות והחן הצנוע שבכל אחד מציוריו הקטנים. ומה עצומה יכלתו להביע רעיונות ישנים, ישנים מאד, בצורה חדשה ולמשוך על ידה את לב הקורא. מה חדשה היא הצורה, אשר בה הלביש את הרעיון השגור, כי “סוף כל אדם למיתה”. ומה מצוין הוא הלבוש, אשר בו הלביש את הספק הישן בדבר יושר הנהגת העולם, ואיך ידע המשורר הצעיר להטעים את הנגוד בין הנשגב והשפל, את הנגוד בין הקרעים אשר כמעט לא יתאחו. במקוריות מיוחדה יודע הוא לתאר גם בציוריו הקטנים את האשה ונפשה. הוא מגלה במקצוע זה צניעות מיוחדה, פיוטיות-רכה, פּקחות נעימה, סקירה חדה ובהירה החודרת מתוך הזית-החולם.
היצירה היותר גדולה וכבירה של יעקובובסקי, אם גם, לפי השקפתי, היותר אומללה, הוא ספורו הגדול Loki, der roman eines Gotte (1898). המשורר נשא תמיד את נפשו לספרות-אשכנזית בעלת “סגנון גדול”, ספרות הגדולה בכמותה ועצומה ומלאה באיכותה. המשורר, בן היהודי הרוכל, שהיה עני בזכרונות עמו, אשר על ברכיו נולד, שאף לתאר את העבר של עם אשכנז בצורת אגדה, בצורת משלי-קדם, למען תת לחיי הלאום-האשכנזי בסיס של זכרונות-גדולים רבי הצבעים והקסמים. ולמען יקרב את אגדת-האלילים (געטטערזאַגע) למושגי בני דורנו, הכניס בה את רוח העת החיה, ויטעים בה את הרעיון המוסרי והפלוסופי. הוא נפח רוח חיים ויטיל נשמה חושבת ומרגשת בתוך האלילים-הצללים. גם בספּורו הגדול הזה מטפּל המשורר בהנושא, אשר בחר לתוכן ספורו “ווערטהער היהודי”. גבור הספּור הוא לוקי האליל הנדח מקרב משפּחתו. האלילים גרשוהו מתוכם בשחרות-כחו ובעצם עלומיו. ולוקי, היודע כי לא בחטאו נדח, נגש למלחמה נוראה עם אויביו האלילים להכחידם ולהשמידם מעל פּני השמים. לוקי האמין בלבבו כי כבר בצע את פּעולת-נקמתו, יען כי האליל “באלדיר” הנעים והעליז נפל לרגליו, אולם פּתאום התקומם נגדו אחד מבני המנוצח, אשר על מצחו, מצח ילד, כתם-דם כשריטת חרב. אז ידע לוקי כי הוא המנוצח, הוא הנופל במלחמה. לא הנקמה, כי אם האהבה, לא החשך, כי אם האור היו הפּעם המנצחים.
גורלו של הנדח העסיק את המשורר, שהרגיש א"ע בתור יהודי נדח מקרב משפּחות-העמים, כל ימי יצירתו. הוא ראה בכל אשר פּנה נדחים שלא בצדק ולא במשפּט, ולא רק בקרב בני האָדם, כי אם גם בקרב האלילים. אולם בספּורו הגדול נתן להפּרובלימה הזאת פּתרון זר. הוא בשר את נצחון הנצרות על האליליות. והמבשר הזה היה יהודי יתר מדי, על כן צלצל זר מלוה את הבשורה הזאת בפיו.
בספּורו “לוקי” נוגע המשורר בשאלות חברתיות שונות כחושב וכהוגה דעות, אולם גם בהיותו מתפלסף ומטיב לראות בסדקי חומת החברה העתיקה לא יחדל מהיות אמן-פיטן, אשר יקרום קסם-רך גם על התהום הנורא הפוער את פּיו. ציורי-אגדה רכים ודקים באים תכופים בספּור הזה אחרי ציורי-כח והמה יחד מעורבים ומקולעים בתוך ציורי טרגיה חשכה. וכל צורה וצורה טבועה בחותם המחשבה המבוכרה. הכרקטריסטיקה של הנפשות מעובדה ומלוטשה בכל חלקיה ופּרטיה.
הספּור הזה עשה בעתו רושם גדול על הצעירים ויהי להם למופת. גם המבקרים היותר מצוינים שבאשכנז, גם אלה שהיו משתדלים להמעיט את ערך כשרונו של יעקובובסקי, הביעו את השתוממותם להספּור הזה ויכנוהו בשם יצירה כבירה ומקורית, ויראו בה התחלת תקופה חדשה באמנות-האשכנזית. אולם אני מודה ומתודה, כי אנכי לא יכולתי להתפּעל מ“הלוקי” במדה שהתפּעלו ממנו המבקרים שבגרמניה. עולם האגדה של האשכנזים זר לרוחי ואיננו עושה עלי כל רושם. אם אדייק בלשוני, אָז יהיה עלי להגיד, כי העולם הזה המלא אלילים נכרים מטיל עלי אימה, שאיננה נקיה מגועל נפש. על כן לא יכולתי להתענג על הפּרטים, שהם סמלים בידי המספּר, באותה מדה שהתענגו עליהם הקוראים שהעולם הזה חי בלבם. למרות כל אלה נהניתי הרבה גם מאותו המעט שיכלתי לקלוט. האליל לוקי היה בעיני כסמל השכל המבקר והמנקר, כהגשמת הכרת-הדעת, והאליל באלדיר כסמל הרגש הטהור, כסמל הטוב והיופי בבחינת “בלי-יודעים”. בקצור: לוקי סמל – הערמומיות וההתחכמות, באלדיר – הסקירה הפּנימית, התגלות הרוח.
וכשאנכי מסתכל היטב במהלך הספּור מתברר הדבר לפני, כי המשורר איננו רואה, כפי שיש לשער מהסקירה הראשונה, את לוקי ובאלדיר כשני יסודות-עולם המתנגדים וצוררים זה לזה. לוקי ובאלדיר המה רק צורות שונות של האחדות אשר בטבע. תורת-האחדות (מאָניזמוס) היא היסוד הראשי אשר עליו נבנה הספּור “לוקי”, ומעלתו העקרית של הספּור הזה, כי בו השיג המספּר את ההתמזגות האמנותית של האגדות העתיקות ע"ד מלחמת האלילים עם הרגשות, המחשבות והדעות, הגעגועים והשאיפות של בן דורנו.
רבות יעמלו הסופרים הבאים אשר יכתבו את תולדות הספרות-האשכנזית לבקש פּתרונים להחזיון המוזר, כי המספּר הראשון, אשר נסה את כחו לברוא עולם-מלא מהאגדות העתיקות של העם האשכנזי, לשוות עליהן הוד והדר וגם לפחת בהן רוח חיים, – היה דוקא יהודי, יהודי שנלחם על כבוד עמו ויהדותו עד יום מותו.
ועוד יותר נפלא הוא הדבר, כי המשורר מתאר את מצב רוחו בשעה שכתב את ספּורו “לוקי”, המלא אלילי עם נכר, בדברים כאלה: “דאָס גאנצע שאַפפען וואר איין איינציגער רויש (Rausch) אונד ניע וואר איך אין זאָלכער ריינגעשטימטער שעהנהייט”.
אכן חידת החידות היא נפש היוצר.
בשנת 1899 הוציא יעקובובסקי לאור את החלק הרביעי משיריו אשר קראם בשם Leuchtende Tage. קובץ-השירים הזה העמידהו בשורה הראשונה של המשוררים הליריים המודרניים היותר מצוינים. בשירים האלה, שכתב אותם מעט מעט משנת 1896 עד 1899, הננו רואים, כי הנער-החולם, הפּיטן-הצעיר שהיה מושיט בהצנע את קרני-המשוש הנפשיות לכל עבר, ושהיה נרתע להשיבן ולכווצן אליו פּצועות וגרויות, – כי החוזה הזה היה הפּעם לאיש חזק וחפשי, העומד איתן בעצם סערת החיים, והוא מקבל וקולט אל קרבו בצמאון נורא את כל רשמיהם.
בקראנו את קבץ-השירים “לייכטענדע טאַגע” הננו רואים את המשורר מטפס ועולה, עולה ויורד בסולם-הרגשות האנושיות ממדרגה הצהלה העליזה של בן-הטבע עד מדרגת היגון האלם של הפלוסוף החושב ומרגיש כבן-דורנו במובנו העליון. כל אשר עבר על המשורר היה לחלק מנפשו וחייו. הוא יודע את האהבה בכל תענוגיה, את האיבה בכל בלהותיה, את השמחה בכל צבעיה הבהירים ואת התוגה העמוקה בכל גוניה וחצי-גוניה הכהים. המשורר קלט אל קרבו את חיי עיר-הבירה, את טפוסיה ובריאותיה, את שאלות הקולטורה וחזיונות החברה בכל מראותיה, את חיי הסטודנטים העליזים ואת חיי האמנים העניים. הכל ספג אל קרבו, וכל מה שספג התלבש בקרבו בצורות חיות והתרקם בכל קסמי השירה הרכה. אוניברסליות רחבה כזו הננו מוצאים בקרב המשוררים רק במקרים רחוקים, ובקרב המשוררים הצעירים כמעט אין דוגמתה. אבל לא רק רגשותיו של יעקובובסקי, כי אם גם רעיונותיו הם אוניברסליים. מדה זו, האוניברסליות, היא היא המציינת את תכונתם-הרוחנית המיוחדה של הסופרים היהודים, מבני הדור השני לבעלי-הזכוי, במערבא. אנכי מדבר פּה על המעולים והמצוינים שבהם. באמת אינם לא אשכנזים, לא צרפתים ולא אנגלים גמורים, כמו שהמה מתאמרים, כי אם יהודים שקלטו אל קרבם חלק גדול מהקולטורה המערבית בכלל. לבם פּתוח ומחשבתם ערה לכל רוח המנשבת במערב.
בקובץ שיריו “אויס טאַג אונד טרוים” הראה את כשרונו המיוחד להרים את המאורע שבחיי הפּרט למדרגת חיי הכלל ולראות בגורלו של האדם היחידי את גורלה של האנושות. המשורר רואה בכל מעשה מוגבל במקום ובזמן את הקשר הפּנימי שבינו ובין האידיות המניעות את גלגל העולם. בהעובר והחולף הוא רואה את הנצחיות. ועם כל העומק הזה אשר בשיריו כמה פּשיטות ובהירות יש בהם. ומה נאוה ובריאה צורתם. יעקובובסקי הוא משורר מודרני, במיטב מובן המלה הזאת, על פּי מהלך מחשבותיו, ע“פּ אופן הרגשתו והתיחסותו אל העולם החיצוני ואל עולמו הפּנימי וע”פּ סגנונו ודרכי מבטאיו. הוא איננו מעקם את המבטאים, איננו מסרס את הניבים ואינו רודף אחרי מלים משונות וצרופים זרים כמו שעושים הרבה מהמודרנים, וביחוד הסמלנים (סימבוליסטים). בשיריו של יעקובובסקי לא תמצאו חרוזים מקוטעים, קלוטים ומעוכים, יען כי רגשותיו ורעיונותיו יוצרים תמיד את המלים והחרוזים הדרושים והמתאימים להם, באין אונס. יעקובובסקי הוא משורר מודרני דק מן הדק, בכל זאת לא כתב, כמו שעושים רבים מחבריו, מעולם את שיריו רק בעד יחידי סגולה, בעד עדה קטנה של בעלי-חושים מיוחדים, בעד “המועטים” שבדור, כי אם בעד כל העם, כלומר בעד כל איש אשר לב בקרבו ומוח בקדקדו.
על ידי מלים פּשוטות ומצויות הוא מביע את צער-הפרידה מאהובתו:
Um Eine, die mich so mutlos gemacht,
Um die ich mich sorge Tag und Nacht,
Um Eine, die meine Bahn verwirrt,
Um Eine, die niemals kommen wird,
Die Niemals …
Die Nie …
Nie …
בקראנו שיר זה הננו חשים כי הצער הזה הולך ומתנדף, הולך ואפס ומתהפּך ליגון חרישי. השיר הזה מעיד עד היכן פּשוטים ומעטים הם האמצעים, אשר המשורר-האמן משתמש בהם להביע על ידם את צערו הפּנימי. –
בשנות חייו האחרונות עבד יעקובובסקי הרבה להכשרת ההמון האשכנזי לקבל את השפּעת גדולי משורריו. הוא יסד חברה-ספרותית, שהוציאָה לאור את השירים הליריים של טובי משוררי-ההוה באשכנז בחוברות שקצבה מחירן רק עשרה פּפניג, למען יתפּשטו במספּר רב בקרב העם.
עד יום מותו השתדל המשורר היהודי להספּיק אמנות נקיה להעם האשכנזי ולבנות גשר בין ההמון ומשורריו. פּעולתו היתה פּיוטית-חברתית. ובזה נקם כ“דיאב” שלו את נקמת נדיבי-הרוח מהאשכנזים, אשר לא הכירוהו כראוי לא בחייו ולא אחרי מותו.
בשנות חייו האחרונות היה לודוויג יעקובובסקי העורך של הירחון להאמנות המודרנית “געזעללשאַפט " ויעמוד בראש התנועה של הספרות האשכנזית-הצעירה. הוא היה אחד המבקרים היותר יפים והיותר מצוינים בין כל המבקרים של בית-המדרש החדש, ובתור מבקר היתה תכונתו היהודית נכרת בו הרבה יותר מאשר בתור מספּר ומשורר. מאמרו האחרון אשר כתב ב”געזעללשאַפט" (שנדפּס ימים אחדים לפני מותו), היתה תשובה חדה ונמרצה להמבקר האשכנזי אדולף בארטעלס, אשר האשימהו כי מכניס הוא את יסודות-היהדות לתוך מאמרי-הבקרת שלו. המשורר המנוח הודה בדבר זה וירם על נס את יהדותו. מאמרו זה היה כעין ודוי-ספרותי. כל שורה ושורה מעידה כי המשורר שב לעמו בתשובה שלמה, וכי הוא מתגאה ביהדותו על אפם וחמתם של רודפיה ושונאיה. בראשית ימי עבודתו הספרותית היה יעקובובסקי מזכיר להחברה-היהודית הלוחמת בהאנטישמיות באשכנז ויהי העורך של כלי-מבטאה הספרותי, ובימים ההם כתב מאמרים גם בה“אללג. צייטונג דעס יודענטהומס” ע"ד ספרות ישראל וקורותיו, שיש להם ערך ידוע גם כיום. אולם בעצם סערת מלחמתו בעד האמנות-החדשה כמעט פּירש מהיהדות, ורק חדשים אחדים לפני מותו (הוא מת בי“ב כסלו תרס”א) התגברה בו התשוקה ללחום באמץ-לב בעד עמו וקניניו הרוחניים. היהודי שהיה נרדם בקרב המשורר שמונה שנים, התעורר בו לחיים חדשים, אלו היה יעקובובסקי מאריך ימים, כי אָז מי יודע אם לא היה עומד במשך הזמן בשורה הראשונה בין הלוחמים את מלחמת תחית האומה העברית. –
ברלין, עשרים וחמשה בחודש מאי, שנת 1902.
-
מי שגמר את חק למודו בתורת–המשפטים ועוד לא היה לאחד הטוענים בבית–המשפט העומד ברשות עצמו, יקרא באשכנז בשם Referendar. ↩
הַשְּׁלשָׁה / ראובן בריינין
השעה שבה התיצבו נחום סוקולוב, חיים וייצמאַן ומנחם אוסישקין, בתור שליחי האומה העברית, לפני ועד-השלום בוורסיי, לדרוש את זכותנו על ארץ ישראל, – אותה השעה ההיסטורית היתה היותר חשובה לעמנו במשך אלפים שנות הגולה.
זוהי הפּעם הראשונה בדברי ימי גלותנו, ששליחי עמנו עמדו, פּנים אל פּנים, לפני בית-דין העמים לא להפּיל תחנונים, לא לבקש צל של חסד, כי-אם לדרוש צדק ומשפּט.
האם היו אותם השלשה הנזכרים, שזכו לשליחות היסטורית כזו, היותר טובים והיותר מוכשרים לתעודה נעלה כזו? - על זה נדע להשיב רק אָז, אם יתפרסמו באופן רשמי כל הפּרטים ואם תגלינה לפנינו כל האפשרויות, שהיו מונחות לפני סגל חבורה זו. אָז, רק אָז, יבוא העם וישפוט. אָז, רק אָז, תהיה לו גם הצדקה לשפּוט.
אולם לא אשמתם היא של אלה השלשה, אם גם לא היו היותר מוכשרים והיותר מוצלחים לשליחותם זו. יותר טובים ויותר ראויים מהם לא מצאה הציוניות העולמית, לא מצאה האומה העברית בשעה זו ובאותם התנאים הקשים, שהננו נתונים בהם עתה. ויותר טובים, יותר ראויים משליחינו אלה אין גם לנו. ואחת אָנו יודעים גם כיום, כי שלשה השליחים הנזכרים כולם מסורים הם בכל נפשם להרעיון הציוני, שלו הקריבו חייהם, ושבשמו דברו לפני רבי המדינות, אשר בידם ניתנו כיום מאזני המשפּט של ההיסטוריה וגורל עמנו.
ושעה זו הרימה והקדישה את שליחי עמנו אלה. תעודתם הגבוהה ואחריותם הלאומית הכבדה הגדילו את ערכם ונפחו בהם נשמה יתירה, נשמת הדורות.
סוקולוב, ווייצמאַן ואוסישקין – כמה שונים הם זה מזה, וכמה רחוקים הם זה מזה בטיבם ובסגולות רוחם! רק הרעיון הגדול, רעיון התחיה הלאומית על אדמת-אבות, איחד אותם וקבץ את רוחם למטרה אחת.
סוקולוב – זה איש-הפּלא!
בן ששים הוא כיום, ועדיין רוחו חדש ורענן, מלא ליח וכח, כאיש צעיר לימים. הנהו אחד מאלה יחידי-הסגולה, שאין שנות-הזקנה שולטות בהם, ורק דעתם הולכת ונתוספת; וברבות עבודתם, כן ירבו כחותיהם הרוחניים.
בן ששים הוא כיום – ואין הוא נרתע, אין הוא כופף את גבו מפּני שום מכשול, מפּני שום מעצור ושטן, שהוא פּוגש על דרכו (דרך שמעולם לא היתה זרועה שושנים) לפּתרון שאלת קיומה של האומה העברית. מיושב ומתון הוא – אנגלי ממש – על-פּי חיצוניותו, אולם בנפשו פּנימה הוא מלא תנועה וכשרון ההתפּתחות התמידית. פּניו קרים ושלוים, פני דיפּלומאַט אמתי, אַף עורק לא יזדעזע בשטחם החלק גם בשעה שרוחו נרגש בקרבו כים, גם בשעה שמכונת-מחו רותחת מרוב עבודה. הכרת פּניו לא תענה בו מאומה. ובשעה שהוא מתלוצץ בחברתכם ופּיו מלא בדיחות, מעשיות וחדודים שנונים, לפּעמים גם מפולפלים, שהוא שואב אותם מאוצר זכרונותיו, ממעין לא-אכזב זה, מעין שאינו פּוסק גם כשנפשו עגומה עליו, – באותה שעה עצמה מסוגל הוא לעיונים דקים ורכים בענינים קשים וסבוכים. בדבר זה נוכחתי באותם הימים שהייתי עומד קרוב לסוקולוב, ואני מסתכל בלי משים בחדרי נפשו, בשעה שהוא מפזר בוותרנות גמורה את פּרחי אמריו וספּורי מעשיותיו הקצרים והמנוקדים.
סוקולוב מצטיין בהליכותיו ונימוסיו עם הבריות על-ידי פּשטותו המיוחדה. אין הוא מתהדר בעושר ידיעותיו ואינו מתרברב אף בענוה יתירה. אין הוא מטיל אימה על הדובר בו לא על-ידי גדלותו הפּנימית, ולא על-ידי כובד ערכו. דבריו תמיד פּשוטים וברורים, גם בשעה ובמקום שהוא מצטיין בחריפות מיוחדה לנתח ולהפריד כל ענין וענין ליסודותיו הראשונים. חבר נעים הוא בכל חברת אנשים, ובכל מקום שהוא בא מלאכים טובים מלוים אותו ושומרים את לשונו ואת תנועותיו מכל מדחה. ולמרות שהוא מצניע לכת ואינו מתפּאר לעולם במעלותיו ויתרונותיו, לא גם על-ידי רמזים ולא גם בדרך אגב, הנך בכל זאת מכיר בו, אם עין לך, את אדם-המעלה. ולא בו האשם, אם הכרת בו את יתרון רוחו. כל כמה שמצפינים את הרוח, הוא מבצבץ ונזרק לפּעמים מתוך מבט-עין, לפעמים מתוך פּתגם מחודד ומוצלח ולפעמים גם מתוך תנועה קלה. כל כמה שמאפילים על הכשרונות המזהירים בטלית של שיחה שכיחה ומצויה – קרניהם חודרות גם מבעדה.
מדי זכרי את נחום סוקולוב, הנני רואה את החליפות והתמורות שעברו בחיי רוחו כבפנס-קסם. הנני רואה לפני שלשלת ארוכה של התפּתחות בלתי-נפסקת. דרך מדרגות רבות עבר עד שהגיע להיותר גבוהה מהן, שהוא עומד עליה היום. ולמדרגה זו הגיע הודות לכשרונותיו הנפלאים והודות לשקידתו הנמרצה.
סוקולוב של היום הוא המסקנה האחרונה של התפּתחות ארוכה, התפּתחות רוחנית ומוסרית. כל הזרמים הרוחניים של היהדות העולמית עברו בנפשו עד אשר הכשירוה לתעודתה הציונית, ההיסטורית.
ראיתי את סוקולוב במצבים שונים, בארצות שונות ובחברת אנשים שונים, – והנה הוא תמיד במקומו. בחברת רבנים מן הדור הישן הוא יהודי למדן, בקי בראשונים ואחרונים, ופּיו מלא מראי-מקומות מ“שאלות ותשובות” של הגאונים. עם חוקרי קדמוניות הוא חוקר ובקי בתעודות וגוילים ישנים, במקורותיה של ההיסטוריה. עם משכילים הוא משכיל. בחברת סוחרים ואנשי-מעשה הוא איש מן הישוב, “בעל-בית” הגון וחשוב. בחברת סופרים, אנשי-רוח, מלומדים, אמנים וכדומה הוא חריף. שכלו מתנוצץ וברקים למחשבתו.
סוקולוב יודע מקרוב את יהודי כל הארצות; הוא יודע את קורותיהם ואת חייהם ושאיפותיהם גם בהוה. יודע הוא את יהודי אשכנז, כמו שהוא יודע ומכיר את יהודי פּולניה; מכיר הוא את יהודי אנגליה לכל פּרטיהם, כמו שהוא מכיר את תכונתם ורוחם של יהודי רוסיה; יודע הוא מקרוב את יהודי אמריקה, כמו שהוא יודע מקרוב את יהודי איטליה. הרוכל היהודי המוכר בחוץ ווים, מחטים וגפרורים מענין אותו לא פּחות מגיאורג זימל 1 ##. ואחד הרבנים המצויינים – לא פּחות מאַנרי ברגסון.
סוקולוב אינו מתפּעל ומתרגש משום דבר, ואין הוא משתמש בלשון ההפלגה. יש שווי-משקל לרוחו, קצב ומדה בכל הליכותיו ומעשיו. ובעמדו לפני הועד של אספת-השלום וגורל עמו בידו – אין הוא מתרגש אף מעט, כמו שאין הוא מתרגש כלל בשבתו בראש חברת הרבנים האדוקים. בקי הוא בכל עניני היהודים והיהדות של כל הארצות, כמו שהוא בקי בכל עניני הפּוליטיקה וזרמי הרוח של דורנו בהעולם הגדול. יודע וחובב הוא את ההמון היהודי הפּשוט, והוא מכיר את עשירינו ואת רוזנינו התקיפים היושבים בערי הבירה אשר באירופּה ואמריקה וקרוב הוא לחכמי ישראל שבדור. בפאריז הוא מרגיש את עצמו כמו בביתו בווארשה, בלונדון – כמו בפּלוצק עיר-מולדתו.
סוקולוב בתור יהודי ובתור אדם, הוא מרובה-הצדדים ומרובה-הגוונים. הוא נחל מאבותיו את החריפות היהודית, והוא קנה לנפשו את המנוחה והסבלנות האנגלית; הוא מצטיין בברק-השכל (Esprit) הצרפתי ובעליזות-החיים האיטלקית. יש לו יחוסים לכל העולם ולכל הדברים. הקנאות זרה לרוחו, ואין הוא נוטה לצדדים, לשום קיצוניות. נפשו בריאה, תפיסתו מהירה, שכלו שנון ומלוטש וכח-זכרונו נפלא במינו. אין הוא מתפּאר ומתהדר באהבתו ומסירותו לעמו וקניני רוחו. יודע הוא להצפּין את רגשותיו והסתערות רוחו. הנה הוא הטפוס העליון של תלמיד-חכם עברי ברום מובן המלה, ויחד עם זה הנה הוא גם איש מודרני לכל חוקותיו ומשפּטיו. הנהו אנציקלופּדיה חיה ויחד עם זה גם בעל סברה. ציוניותו באה לו מתוך הרחבת-הדעת ומתוך עומק ההכרה הפּנימית. ויודע הוא לבקש דרכים ואמצעים להשגת מטרתו הלאומית. סוקולוב גדל עם הדור ומשאלותיו, ויודע הוא להתרומם בכל עת לגובה תעודתו.
חיים וויצמאַן – יהודי נלהב, יהודי פּקח שבפּקחים, איש-העם ויחד עם זה הנהו גם אציל-הרוח. בעל מזג חי הוא, איש-עצבים, רשף-אש, ומנעוריו שאף לגדולות. ובהיותו שקוע בלמודיו החיוביים, בחכמת הכימיה, ממציא ומחדש בה חדושים, חלם את חלום עמו הגדול. עוד בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים היה ציוני-לאומי, אחד מבני התחיה העברית. מן החדר העברי הישן יצא אל בתי-ספרם, אשר למד בהם ברוסיה, באשכנז ובשוויצריה, והיה לפּרופיסור לחכמת הכימיה באנגליה. מחונן הוא בכשרון ההסתגלות ויחד עם זה גם בכשרון ההמצאָה, ובכל מקצוע, שהוא עובד בו – אָדם מודרני הנהו. אולם קודם לכל הנהו יהודי מלא גאון לאומי. נואם מצוין הוא. דבריו תמיד פּשוטים, ברורים והגיוניים. יש לו, בתור נואם, כח מיוחד להשפּיע על אחרים ולהוכיח להם את אמתת דעותיו. ויש שדבריו הנמרצים מלאים אירוניה חריפה, ארסית. יודע הוא למצוא מסילות בלב גדולים ותקיפים. קסם מיוחד בלשונו ופּקחיות מיוחדה באופן הסברתו את הענינים, העומדים ברומו של עולמנו. רוחו נוח להתלהב ולהתרגש, אך יודע הוא גם למשול ברוחו הסוער, לשים גבול לשטף דבורו ולכבוש בלבו את קנאותו להרעיון, שהוא מסור אליו. כי על-כן איש-המדע הנהו. איש-מלחמה הוא מנעוריו – הכתוב מדבר, כמובן, במלחמת הרוח והדעות – אולם יחד עם זה הנהו גם חבר טוב ונעים. יש לו מוח, אחד המחות המצוינים והמזהירים, ויש לו גם לב מרגיש. בתור יהודי רוסי, שלא נולד על ברכי עשירים, היה עליו ללחום קשה ולסבול לא-מעט, עד אשר תפס את מקומו הנכון בעולם המדע ובחברה האנגלית, מבני מרום הארץ. אולם כל מלחמתו זו לא היה מכוונה אלא למטרה גדולה אחת: לגאולת עמו ולתחיתו הרוחנית על אדמת אבותיו.
וויצמאַן היה שואף תמיד לעמוד בשורה הראשונה, ולהיות בשורה זו דוקא הראש והראשון של מנהיגי הציונות העולמית. הוא שייך לאותו סוג האנשים, שאין הם יכולים להרגיש את עצמם מאושרים כל צרכם, בשעה שהם עומדים, ולו גם רק לפי שעה, בשורה השניה של איזו תנועה חברתית או לאומית.
וויצמאַן מרגיש בקרבו את הכח הרוחני וגם הכשרון לעמוד בראש ולהיות הראשון בשורה הראשונה.
מעת אשר התישב וויצמאַן באנגליה, זה כארבע-עשרה שנה, הלך הלוך וגדל ומתחזק ברוחו. הוא רכש לו, באנגליה, גם את הסגולות הדרושות למנהיג. ומעת אשר פּרסמה ממשלת אנגליה, בהשתדלותו הנמרצה, את ההכרזה על-אדות שיבת ציון, העמד וויצמאַן פּנים אל פּנים עם המאורעות הגדולים בעולם המדינות. ומני אָז הוטלה עליו אחריות לאומית גדולה. הוא עלה לגדולה, אשר שאף אליה, למען יוכל להשתמש בה לגאולת עמו ולבנין עתידותיו. הוא השיג את אשר קוה להשיג.
וויצמאַן קנה לו שם עולם, וגם מתנגדים עצומים. וימים יוכיחו, אם יש בו גם מן הגדלות האמתית הפּנימית, אשר סוף-סוף כל המבקרים, כל המתלוננים והנרגנים, מימין ומשמאל, בתוך המחנה ומחוץ לה, צריכים להכנע לפניה ולהודות בישותה וכחה.
מנחם אוסישקין – איש הרצון, הסמל החי של העקשנות היהודית. זה יותר משלשים שנה הוא עובד את עבודת עמו, מקריב את כל כחותיו העצומים ואת כל כשרונות רוחו להתחיה הלאומית. זהיר ונמרץ היה תמיד בכל עבודה לאומית, קלה כחמורה וחמורה כקלה. ובכל שורה שעמד בה, אם בראשונה או בשניה, עשה את חובתו לעמו ולציון באמונה, במסירות-נפש ובמרץ כביר. מטרה גדולה היתה תמיד לנגד עיניו ואליה שאף בכל כחותיו, אולם יחד עם זה לא זלזל מעולם גם בקטנות וישם לבו לכל פּרטי העבודה הלאומית והציונית. ובהיותו מנהיג הציוניות ברוסיה, לא חדל גם אָז להיות יחד עם זה גם איש-חיל פּשוט, העומד על משמרתו יומם ולילה.
מנחם אוסישקין – זהו אדם בלא וותורים, בלא פּשרות והנחות. זהו יהודי שלם ומוצק ברוחו ודעותיו חזקות כברזל. כסלע איתן בלב ימים הוא עומד הכן בתוך כל המהומות והמבוכות, בתוך כל הזועות והמהפּכות של חיינו אָנו ושל חיי הכלל הגדול. דרכו נכונה תמיד לפניו, והוא צועד עליה בצעדי און ובבטחה. הקו האופיני, הקו היסודי שבתכונת-רוחו ושבכל מהלך-חייו הוא הקו הישר והמסומן היטב בכל נקודותיו. הוא דורש הרבה מאחרים, מחבריו-לדעה ומהעומדים אתו במערכה, אולם הרבה יותר מזה הוא דורש מאת נפשו הוא. במועט אינו מסתפּק; בדברים יפים ומליצות רמות לא תשביעו את נפשו ולא תפיקו רצון ממנו.
חייו הציוניים והלאומיים עשירים הם במעשים, זעירים וגם כבירים, ובקרבנות, קטנים וגדולים. למופת היה תמיד לכל ההולכים בעקבותיו, למופת ברצונו הכביר ובעבודתו הפּוריה, הבלתי פּוסקת והבלתי נחלשת, גם כשכל תנאי החיים, כשכל רוחות השעה מתנגדים לה ומתקוממים כצר גם נגדו. ולמרות קשיות רצונו ועקשנות רוחו שוכנת בו נפש רכה ונדיבה, עמוקה ועשירה, ולבו לב רגש. אולם הוא יודע לכבוש את רוח נפשו ורגשות לבו, אם השעה דורשת ממנו לעשות פּניו כחלמיש-צור ולפגוש את סערות הזמן והתרגשות הסביבה במנוחה נכונה.
יכולים אתם להתנגד להשקפותיו ולדרכיו המיוחדים של אוסישקין, רשאים אתם ללחום בדעותיו ובמעשיו, אם גם אָז הנכם מכירים בסתר לבבכם, כי יש לכם עסק עם איש-המופת, עם יהודי גדול, אחד מיחידי-הסגולה של עם-עולם, אשר נפשו קשורה בנשמת כל הדורות.
אוסישקין – הוא נוצר להיות אחד ממנהיגי האומה ופּרנס לדור, אף אם לא התאחדו בו כל הסגולות והכשרונות, הדרושים בימינו אלה למנהיג ופּרנס-הדור, אף כי אין לו גם החסרונות המיוחדים הדרושים לזה.
למרות שאוסישקין הוא איש המעשה ורב-עלילה, הנהו גם נואם מצוין. יש לנאומיו צורה יפה וגם תוכן עשיר, והעיקר, שהוא נואם תמיד כענין, והדברים אשר הוא נואם עליהם ברבים ברורים לו, והוא בקי בכל פּרטי פּרטיהם. יש לו תמיד נקודה מרכזית לנגד עיניו וממנה לא יזוז, בכל אשר הוא דורש ברבים ובעל מעשה אשר הוא עושה להתגשמות רעיון התחיה. הוא כתב על דגלו את אותם הדברים עצמם החרותים עמוק בנפשו פּנימה: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. לדגלו זה נשאר נאמן, מיום אשר לקחו בידו עד היום הזה. ה“אני מאמין” שלו משנות נעוריו, עוד בטרם בא הרצל, הוא “אם אָנו רוצים באמת, תהיה לנו מדינה יהודית בארץ אבותינו”.
_______
סוקולוב, ווייצמאַן ואוסישקין משלימים זה את זה: בשלשה אלה חוברו יחדיו הגאוניות, הרצון וכשרון המעשה של האומה העברית. בהם התבטאה השאיפה הלאומית לתחיתה על אדמת אבות וברשות עצמה.
שונים הם אלה השלשה זה מזה תכלית השנוי, אבל כולם יחד מסמלים את נשמת העם העברי וכל הנשגב והנעלה הצפונים בה.
ניו יורק, בשנת 1920
-
מי שהיה פּרופיסור יהודי באוניוורזיטה של ברלין ואשר הצטיין בחריפותו ובהשקפותיו המקוריות בסוציולוגיה. ↩
שמעון שמואל פרוג / ראובן בריינין
הנה גם פּרוג הלך מאתנו.
ר. וו. אמרסון אומר במקום אחד: “לידתו של משורר היא המאורע היותר חשוב בקורות הדורות”.
מיתתו של משורר היא מאורע לא פּחות חשוב. ואם בכל אומה ולשון כך, על אחת כמה וכמה בקרב אומתנו אָנו, אומה עניה ביצירות וכשרונות ממדרגה ראשונה, המוקדשים רק לה.
מבחר כשרונותיו הרעננים וכחותיו המלאים נתן המשורר פרוג להשפה הרוסית, בעוד אשר לבו ונפשו היו נתונים תמיד להשפה העברית, אשר אהבה אהבת נצח. באחרית שנותיו כתב לעמו כמעט רק יהודית.
ושלישיות זו גרמה להתפּוצצות כחותיו הנפשיים.
בת-שירתו, ביחוד בתקופת יצירתו הראשונה, שאבה כחותיה, קסמיה הרבים, דמינותיה וחזיונותיה הנשגבים ממקור כתבי-הקודש, משפת הנביאים והחוזים. בתור סופר ומשורר בשפה היהודית שאב את כחותיו וצבעיו מהמציאות, משוק-החיים, שהיה קרוב לו. הוא ידע וגם הרגיש את קודש הקדשים של האומה העברית, גם את החולין שבחולין אשר לה.
ובטיסה קלה אחת עבר מזה לזה.
פרוג היה חציו מקונן וחציו מהתל ומבדח. בתור מקונן היה “בעל-בכי”, אחד מניני ירמיה, אשר ממקור דמעותיו שאב אף הוא, אך דמעותיו היו נוצצות כספּירים וכל צבעי-הקשת נשתברו בהן. אנחתו של פרוג המשורר היתה עברית וגם יהודית, אנחה שוברת את הגוף, נוקבת ויורדת עד תהום-הנפש. בשיריו המעולים, מן התקופה הראשונה, הננו שומעים את הד אנחתה של אומה שלמה, שגלתה מעל שלחן אביה, אנחת בן-מלך שניתן בשבי, אנחת אסיר צמא לחופש, אנחת יושב בגיא-צלמות, השואף לאור. ובאנחתו זו של המשורר המנוח הננו שומעים לפּעמים קרובות את הד היאוש והד התקוה הלאומית והאנושית גם יחד.
בתור סופר ומשורר בשפה היהודית היה מרבה להשתמש בסאַטירה שנונה, בבדיחות קלה וגם בליצנות זולה. במקצוע זה יצא מחדרו הספרותי של לינצקי, אך אחרי כן התרחק מעליו לגמרי.
ככוכב מאיר עלה פרוג בשנת העשרים לימי חייו על שמי הספרות הרוסית-היהודית, ומהרה נתפרסם שמו גם בספרות הרוסית הכללית. טובי הירחונים הרוסיים (כמו “המבשר האירופּי” בפּטרבורג ו“המחשבה הרוסית” במוסקבה) נתנו מקום לשיריו בראש. אחרי אשר יצא בשנת תרמ"ה הקובץ הראשון של שיריו וחזיונותיו פּזרו לו המבקרים הרוסים המפורסמים תהלות ותשבחות, גם נבאו לו עתידות גדולות.
יחיד ומיוחד במינו היה פרוג היהודי בהיכל השירה הרוסית. חבריו היהודים היו רחוקים מעמם וממשא-נפשו, מגעגועיו, שאיפותיו ותקוותיו, כמו שהיו חרשים לאנחתו ממעמקים. נאדסון, שהיה מזרע היהודים (קרבה גזעית ורוחנית, קרבה שלא מדעת, אָנו מוצאים בשירתם של נאדסון ופרוג), לא ידע ולא זכר את עם-מחצבתו. מינסקי המשורר השתיק, הכחיד בכונה את היהודי שבו ויתנכר לעמו. גם יתר הסופרים המצוינים, שנתנה היהדות ברוסיה לספרות הארץ כמו וואלינסקי, פּנו בימים ההם עורף לאחיהם. ורק פרוג נתגלה אלינו משירו הראשון כמשורר עברי כותב רוסית. כל אחד משיריו, בימי בחרותו, העיר רגשי-אהבה לעמנו ורגשי גאון לאומי בקרב צעירינו, שחונכו על ברכי הספרות הרוסית, כמו שהעירו רגשי-חמלה ורגשי-יושר בלב המשכילים הרוסים הגמורים.
ענות עמנו, חזיונות נביאינו, אגדותינו היפות והפּיוטיות משנות-קדם היה הנושא של רוב שיריו בשפה הרוסית.
בשנות חייו האחרונות תרגם פרוג לרוסית את “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, והתרגום מצוין בשפתו ובהרגשתו.
פרוג היה בעיקרו משורר לירי, אך לא נפשו היחידה השתפּכה בשיריו, כי-אם נפש עמו הנענה והנדכה.
פרוג בעצמו מציין את תכונת שיריו מתקופת יצירתו הראשונה: “הרבה בנות-קול למיתרי כנורי, אך שירו אחד”, ושירו זה, שהיה כולו קודש לעמו, היה מלא עוז ונועם, היה צלול ושקוף כבדולח. בתיו, סוגריו וחרוזיו היו זורמים ושוטפים, קלים ופזיזים, יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. רוחו היה רוח חוזינו ושפתו הרוסית היתה מלאה חן ויופי, כי למד בבית-מדרשם של פושקין, לירמונטוב וניקראסוב.
כשרונו הפּיוטי של פרוג נדמה בדרך התפּתחותו להבניה והגזרה של הפּיראמידה המצרית, אשר יסודה רחב ומוצק והיא הולכת ונעשית צרה וחדה בראשה. כשרונו זה היה כאילן, ששרשיו מרובים ועמוקים וענפיו הסמוכים לגזעם דשנים, ירוקים ורעננים, אולם בה במדה שהם מתרוממים מעל השורש ומתרחקים מעל גזעם, באותה מדה הם הולכים ונעשים חורים, יבשים ורזים, כי נס כחם וליחם המקורי.
בתור משורר היה פרוג בן עשרים לכח, בן שלשים לבינה, וכיון שעברו עליו ארבעים, כבר תש כחו ורפו כנפי דמיונו.
בימי עלומיו עטרו את ראשו בזר-דפנים של משורר לאומי, ועטרה זו היתה הולמתו, אולם ברבות השנים נשרו העלים הירוקים והרעננים מזרו זה אחד אחד וראשו נעשה כמעט קרח. ובבואו בימי זקנתו להיכל-השירה, היה אנוס להשתמש בפּאה נכרית.
_____
בעלי הכשרונות בכלל נפרדים לשני גזעים. האחד מהם מקמץ, על-פּי טבעו, באשו, אש הקודש, מקמץ ביתרונות רוחו, והוא הולך ומתפּתח מעט מעט. ברבות השנים אורו הולך ומוסיף. בתחילה רק שביב, רק ניצוץ, ולבסוף – להבה. וכל מה שבני הגזע הזה מזקינים, מעין שירתם הולך ומתגבר, כשרונותיהם הולכים ומתחזקים, מתרחבים ומתעמקים, כי אין הזקנה שולטת עליהם. לגזע הזה התיחש המנוח שלום-עליכם ומתיחש מנדלי החי.
ובני הגזע השני – הזקנה קופצת עליהם בטרם עתה. בימי עלומיהם כשרונם מתלקח בלהבה, ובהגיעם לשנות-העמידה, כל עוד הזיק האחרון, שריד משביב-יה מתהבהב בהם, ובמקום אש טבעית וחום הנעורים תבוא אש קרה ועשויה.
בת-שירתו של פרוג היתה בימי עלומיו ותרנית, פּזרנית כבת-מלכה. שרביט-קסם היה בידה, וכל אשר נגעה בו, לו גם רק נגיעה קלה, נהפך לאבני-שוהם נוצצות ומבריקות בכל הצבעים והגוונים, או לפּרחים חיים ורעננים. אך שנות אשרה ופּריחתה לא ארכו, חנה וקסמה המיוחדים נגוזו ועברו ממנה עוד בטרם תעלה על כסא-המלוכה לשפּוך את ממשלתה על דורות ולאומים. שרביט-הקסם נהפּך לעט-סופרים, לקרדום לחפּור בו, האמן נעשה לאומן ולפעמים לבעל-מלאכה ספרותי. כנורו של פרוג לא היה עוד מנגן מאליו. אָנוס היה המשורר בחסד אלהים, הדר-גאונה של היהדות הרוסית בימי עלומיו, להפוך את החרוזים לזוזים, את טל-השמים – לפּרי האדמה.
אשמה בזה היתה כל הסביבה היהודית שלנו, כל הקהל העברי. בעון הדור נאסף המשורר, גועה נשמתו היתירה עוד בטרם שהובל גופו לקברות. פרוג היה אחד הקרבנות הרבים של הקרירות הלאומית בנוגע לבחיריה, נשוקי-יה.
_____
התהלות אשר פּזרו המבקרים לפרוג, אחרי הוציאו לאור את הקובץ הראשון משיריו, עוררו קנאה ושנאה בלב חבריו המשוררים והסופרים הרוסים וגם היהודים. החלו להמעיט דמותו המוסרית ולבטל ישותו הפּיוטית.
צרות-העין היתה לוחשת:
“איך, בן כפר זה, נער עברי, בנו של אכר עני, שבא במקלו ותרמילו לבירת רוסי ועוד לא נער את אבק נעליו כראוי, והנה כבר נטל גדולה לעצמו בכח כשרונו. עוד מעט והיהודי הזה, שגם בבתי-מדרשיהם לא למד, ידחוק את רגלי חבריו המשוררים הרוסים, ומי יודע, אם גם לא יערב את לבו לתבוע כי ישימו על ראשו את כתר המלכות בהיכל השירה הרוסית!”
עינים גדולות לקנאת-סופרים ולב שפן לה.
והיה כאשר הוציא פרוג את החלק השני מקובץ שיריו, הראתה לו הבקורת הרוסית פּנים זועפים: כפרו בכשרונו הפּיוטי, קפחו את שכרו הראוי לו, ולא יכלו עוד המבקרים להצפין בלבבם את הקנאה והשנאה להמשורר היהודי, המושל בשפתו של לירמונטוב.
אָז החלה תקופה חדשה בחיי המשורר: תקופת הירידה. רגלו האחת בהיכל השירה ורגלו השניה במערת הכתבנים, במדור התחתון של העתונים הרוסים, הנועדים לשוערים ועגלונים.
פרוג לקק לא-מעט מדובשה של שירת היינה, ויבלע בנעימה גם את עוקציה, ואולי היה בו גם ניצוץ מנשמתו של אותו המשורר, – ובהיותו בקי ורגיל בחרוזים, ששטפו מעטו כמו מאליהם, עשה מהם מטעמים קלים וערבים להחיך הגס של השדרות הנמוכות אשר להעם הרוסי.
וכה החליף פרוג את מטבעות-הזהב בפּרוטות נחושת ובדיל; את החקויים לסאַטירת היינה הוריד להדיוטא התחתונה.
פרוג היה לעובד ולעוזר גם בהשבועונים היהודיים אשר בשפה הרוסית. הוא כתב בהם רשימות חטופות, פיליטונים וציורים שטחיים, שהצטיינו, בכל זאת, בשפה קלה ונעימה, בסאַטירה עוקצת ורומזת על עניני-היום ופּגעי-השעה. וקורטוב של לבונה לא היה חסר בכל מה שכתב בעד הקוראים מבני עמו.
אולם בכתבו רוסית לרוסים, בזבז את כשרונו, את מתנת-אלהיו, כנואש, בלי רחם ובלי נתינת דין וחשבון לנפשו.
בימי ירידתו כתב פרוג בשפה הרוסית גם שירי ציון. ואילו כתבם אחר, היה נוחל כבוד, ואולי גם עושה לו שם, אך זה היה פרוג במהדורה חדשה, גרועה ורפויה מהראשונה, המקורית. מכנורו של פרוג, אשר שר לנו בימי עלומיו שיריו התנכיים ושירי האגדה, חכו, בהתעורר העם לתחיה, לשמוע קולות אחרים, חכו לשירה חדשה, יותר רוממה ויותר נאדרה. אולם שמשון זה, גבורה של שירתנו הלאומית בשפה הרוסית, סר כחו הראשון מעליו, כי גם לו היתה דלילה, דלילה שלו, כפּשוטה וכדרושה.
כשחר עלה פרוג על שמי שירתנו הלאומית, והנה השחר, שבשר יום חדש וגדול לאומתנו, היה לכוכב נדח ממסילתו, לכוכב תועה וגוע. אולם קהל הקוראים היהודים עוד זכרו לו את הימים הראשונים, אשר בהם היה מלך השירה העברית בשפה הרוסית, בעוד אשר היה נסיך רוחם של משכילינו הלאומיים בשנות השמונים של המאה שעברה לספירתם, בעוד אשר שיריו היו שגורים בפי בני-נעורינו, האמונים על הספרות הרוסית, – זכרו לו את חסד נעוריו וישאוהו על כפים, בהגלותו בקהל. אולם משזרחה שמשם של ז. שניאור ושל שאול טשרניחובסקי על שמי שירתנו, שקעה שמשו של פרוג. מתחילה היה כנגדם כלבנה בפני החמה, ולבסוף היתה גם הלבנה פּגומה ולקויה.
מלא תקוות, חלומות ודמיונות נשגבים בא פרוג העלם הצעיר מכפרו אל תדמור הצפונית. בכפרו, בפּלך חרסון, ששם נולד ושם גדל, ספג אל קרבו, בהיותו אמון בחיק הטבע, את ריח האדמה, את הד השירה העברית העתיקה אשר בכתבי-הקודש ואת רוחם של חוזינו.
עם רכושו הפּנימי הזה, שלם בגופו וברוחו, בא פרוג לבירת רוסיה, לפּטרבורג. בחבה יתירה קבלו שם את פּני העלם הנפלא, בן-הכפר, בחוגם של הסופרים הרוסים ושל האינטליגנציה היהודית. מתחילה קבל מהבירה הרוסית רק את הטוב, רק את האור, אולם מעט-מעט מצצה הבירה את לשד-חייו ותעיב את אורו הפּנימי, אשר הביא אתו מנוה-שאנן, בשבתו בין אחיו הפּשוטים, העובדים את האדמה.
חמרי הרקבון, התוססים בהסביבה הספרותית של פּטרבורג, דבקו בגופו וגם ברוחו, שלא היו, כפי הנראה, בנויים מחומר מוצק יתר מדי.
לא עברו שנים רבות ופּרוג הרגיש את עצמו בהבירה הצפונית הקרה כתלוש מעל אדמתו וכנטע זר. מני אָז תקפו געגועיו על דרום רוסיה עשירת-הטבע, נכספה נפשו לסביבה יהודית, כי הרגיש בכל יום את חסרון הנגיעה הישרה, הקרובה והתכופה, בחיי בני העם הפּשוטים והתמימים.
כצל התנודד פרוג ברחובות הבירה ההומיה, שבור ורצוץ בגופו וברוחו. יתר מדי שאף אל קרבו את האויר הנשחת של הרידאקציות השונות ושל חוגים ידועים מקרב האינטליגנציה הרוסית והיהודית.
בעשרים השנה האחרונות לחייו היה המשורר עוזב לפרקים את הבירה הצפונית ונוסע לזמן-מה לדרום רוסיה לעודד את גופו ורוחו, עד אשר השתקע לאחרונה באודיסה.
פרוג היה מטבעו דרומאי, והאקלים הקר, הטבעי, והמוסרי, של הבירה הרוסית לא היה מסוגל כלל לחיי גופו ונשמתו.
ובימי ירידתו, כאשר הריק בפּטרבורג את אוצרות כחותיו הגופניים והרוחניים, אשר הביא אתו מלוא-חפנים מכפרו; בימי יאושו, ואולי גם ימי חרטה ותשובה, שב להספרות היהודית, ללשון העם המדוברת. מתחילה באונס, וסופו – ברצון.
את השפה הרוסית ירש מגדולי משורריהם. מן המוכן לקח וישלוט שלטון רב רק במה שלקח בהקפה מאחרים, אולם בשפה היהודית הדלה היה יוצר. כמעט שברא יש מאַין.
להשירה העברית בשפה הרוסית הקדיש פּרוג את מבחר כחותיו וכשרונותיו, את חום נעוריו ואת אש נשמתו, בעוד שהיתה תמימה ושלמה. אולם להשירה היהודית בשפה האידית נתן את נפשו הפּצועה והקרועה, שהיתה מלאה רעל הסאַטירה העוקצת ומכאבת. לפּעמים היה גם בשפה היהודים תנים לבכות ענותנו. אולם יותר משהיה חוזה ומקונן בשפת-העם המדוברת היה לץ, מהתל ולפּעמים גם קצת בדחן.
שפתו היהודית היא עממית, עשירה ודשנה וחרוזיו בה שוטפים, זורמים, פּזיזים, צוהלים ומצלצלים. גם מבין שורות שיריו וציוריו בשפה היהודית נוצצות ומבריקות לפּעמים אבני-חן ובולטים עוקצים חדים, כי יודע היה מקרוב ידיעה עמוקה את חיי הגלות שלנו, את המאור ואת המרירות שבהם. יודע היה את כל הטפּוסים וגם את צללי-האדם למיניהם אשר בתחום-המושב.
מתגעגע היה פרוג על העבר שלנו, על תקופת החוזים, שואף היה לגאולת עמנו בתוך הגאולה האנושית הכללית, מקוה היה ל“אחרית הימים” של ישעיה. אולם חסר היה לו ההוה של העם היהודי. הוא שמע רק את הרעמים בחיי גלותנו, הוא ראה רק את הפרעות, אשר עשו בקרבנו אויבינו בנפש, מחוץ ומבית, הוא ראה רק את התוהו ובוהו בחיינו, אולם לא הכיר ולא הרגיש כראוי את החיים החדשים, המתרקמים בתוך הערבוביה, את העולם העברי החדש, הצומח על משואות-הישן. האידיאַלים החדשים של הדור העברי, המתעורר לתחיה, ציון החדשה והרצון החדש נגעו בנפשו העיפה רק נגיעה קלה ושטחית ולא חדרו לתוכה פּנימה.
פרוג מת – ובמותו זכרוהו והספּידוהו מעט. ומחר, כנהוג אצלנו, ישכחוהו. אולם אנחנו, בני-דורו, לא נשכחהו.
עוד מצלצלת באזני, כאילו קראתיה היום בבוקר, צואתו הפּיוטית של י.ל. גורדון לפרוג, המתחלת
עלה נבל אנכי – אתה ציץ פּורח,
יבש כחרש כחי – אתה מלא לח;
יומי יפנה לערוב, זמותי נתקו –
בך חזון ונוער נפגשו, נשקו.
ל“א שנה עברו מן היום אשר בו נכתבו חרוזי יל”ג המובאים, והנה גם הציץ הפּורח, גם החזון והנוער ירדו קברה.
אולם אנחנו, בני דורו, זוכרים את פרוג של ימי-נעוריו הוא ושל ימי-נעורינו אָנו. לנו היה אָז משורר מלא לח וכח. עוד לא עבר ולא יעבור רוח-הקסם, ששפך עלינו בימי נצני הרעיון הלאומי. והד שירתו הראשונה יאלם בנו רק עם גויעת נשמתנו וגופנו אָנו.
אמתיות חדשות, גלויי-נפש חדשים ופּתרונים לחידת-חיינו לא נבקש אמנם בשירי פרוג, אולם בהם צרור חלק מנשמתנו הלאומית, חלק מנשמתנו אָנו. וזה די לנו.
אילו כתב פרוג רק את שירו “הכוס”, שהוריד בה את פּנינת דמעתו היותר מזהירה, גם אָז היה ראוי, שיציבו לו מצבת-זכרות בהיכל שירתנו הלאומית ובלבנו ונפשנו אָנו.
פרוג הלך מאתנו למנוחות, אך אותנו לא עזב לאנחות, כי שחר השירה העברית כבר עלה…
ניו יורק, י“א תשרי, תרע”ז.
בתוך: שירי פרוג תרגם ברשיון המחבר יעקב קאפלאן (עם תמונת המחבר ותולדות חייו ערוכה בידי ר' בריינין; וורשא: תושיה, תרנ"ט 1898
שמעון שמואל פרוג נולד לאביו משה צבי בסוף שנת 1860 (תרכ"א) בהמושבה העברית בַּברוֹוי־קוט ( Кутъ- Бабρовый ) בגליל חֶרסון. את השפעת חיי הכפר וקרבת הטבע על המשורר הננו מרגישים ברבים משיריו הראשונים. אבי המשורר היה איש עובד־אדמה ויהוד פשוט. פרוּג למד, ככל ילדי בני ישראל של הדור העבר, בחדר המלמדים. עוד בילדותו אהב את כתבי־קדשנו. ספרי הנביאים ישעיה ויחזקאל פעלו פעולה חזקה על נפשו הרכה והפיוּטית.
בשנת 1869 נכנס הילד פרוּג אל בית־הספר הרוסי, אשר בו למדו יתר ילדי הקולוניסטים העברים את שפת הארץ, ושם למד גם הוא “קרוא וכתוב” בשפה זו. ארבע שנים רצופות למד העתיד להיות משורר ב“בית־האולפנא” הכפרי הזה, ובזה נשלמה השכלתו שקבל מפי מורים בבתי־ספר. פרי רוחו של משוררנו יעיד לנו, כי לא בבית־הספר הרוסי נצנצה בו רוח השירה, לא שם עמדה עריסתה, כי אם בחדר מלמדיו הוֹער עליו הרוח המחיה את רוב שיריו.
יכולים אנו לשער מה דלות ומה מעטות היו הידיעות, אף היסודיות, אשר הוציא משוררנו מבית־ספרו. גורלו של משוררנו בשפה הרוסית הוא כגורלם של טובי משוררינו בשפת עבר, אשר לא מפי מורים ומלמדים למדו את אשר למדו, כי אם בעצמם עשו את חילם הרוחני, אם רב או מעט היה. גם פרוּג החל ללמוד מעצמו, אחרי אשר יצא מבה"ס, שפות אירופיות להשלים את נפשו, וגם את השפה העברית, אשר אהבה ואשר קנה את ראשית ידיעותיה בחדר מלמדיו, לא עזב ויוסף להרחיב את ידיעותיו בה. משוררנו הכיר את החיים המציאותיים פנים אל פנים עוד בעצם ימי עלומיו. במיטב ימי נעוריו היה סופר וכותב בבית המשגיח על הקולוניות.
כעבור על המשורר השנה השש עשרה עזב את מושבו וחיי הכפר וילך לעיר חרסון לבקש לו מטרה ותכלית בחיים. הרב מטעם הממשלה של העיר הזאת לקחהו להיות לו לסופר לנהל את “ספר החיים והמתים”. העתיד להיות משורר לקח גם שם לקח טוב מפי הנסיון. מאד נחוץ לפעמים למשורר לראות את צד החיים שאיננו פיוטי כלל.
אחד הפקידים בבית שלטון־הפלך (הוא היה גם המגיה של העתון Губеρн. ВѢдом. וסופר מודיע חדשות בעתונים האודסיים), אשר פרוג התודע אליו, למד את זה האחרון מלאכת השירים. חזיון מצוי הוא בעולם השירה והמדעים, כי אנשים פשוטים יכירו לפעמים באנשי־הרוח ובבעלי הכשרון את יתרונותיהם ויעזרו להתפתחותם הרבה יתר מאנשים מצוינים. יש אשר אלה האחרונים אינם רואים, או אינם רוצים לראות, את כשרונות הצעירים, ואם יכירו את כשרונותיהם יתאמצו להטביע עליהם חותם עצמיותם הם, או להכניעם, לשעבדם ולמחות את צורתם המיוחדה. הפקיד־המגיה, כפי הנראה, הכיר בפרוג היהודי־הכפרי את כשרונותיו הפיוטיים. אולם הוא למדהו רק מלאכת־השירים, את הצד החיצוני, את כללי השיר החרוזים המקובלים, אבל אל נפשו ונפש בת־שירתו לא נגע. גם זו לטובה.
שירו הראשון של פרוג נדפס במה"ע " РазсвѢтъ בשנת 1880. כשרונו הפיוטי של משוררנו זה נתגלה בקהל באותו זמן עצמו אשר התעוררה ההכרה־הלאומית בקרב יהודי רוסיה. עוד בטרם באו הפרעות, עוד בטרם הרעים הרעם נשמע במחנה קול בכיתו של משוררנו־מקונננו.
בתחלת שנת 1881 העתיק פרוג את מושבו לעיר הבירה ומעל גדות הנֶיבה השמיענו שנים רבות את שיריו, אשר כמעט כל אחד מהם רוה דמעות אבותינו ששפכו על נהרות בבל בזכרם את ציון. למן השנה ההיא עד היום, בעת כתבי את הדברים האלה, נדפסו שמונה חלקים משירי פרוג.
אולם לא על כל שיריו אשים את דברי; כי בחפצי הפעם לתאר רק קוים אחדים מתכונת שירתו בתקופתה הראשונה, כלומר היותר טובה, אשר בהם שר את השירים היוצאים עתה לאור בתרגום עברי מצוין, של מר יעקב קפלן, על ידי הוצאת הספרים “תושיה”.
באתי הפעם לא לתאר את פרוג המשורר, ערכו הפיוטי מהותו כשהוא לעצמו, כי אם לספר על דבר הרושם אשר שיריו הנזכרים עושים עלי בקראי אותם. המבקר הצרפתי הגדול אַנַטול פרַנס אומר: "גם הבקרת היא מין ספור הנועד לקוראים בעלי שכל ורגש מתבוננים ומרגישים, וכל ספור הוא בעצמו של דבר תולדות המספר אשר יספר לקוראיו את חזיונות נפשו הוא… מבקר טוב הוא אותו הסופר, אשר יספר בבקרתו את כל אשר הרגיש הוא בקראו את טובי המשוררים והמליצים. אין אדם יכול להחלץ מנפשו הוא ולהיות את אשר איננו. זה הוא אחד מחסרונותינו האנושיים היותר גדולים. כמה היינו נותנים לוּ יכולנו להביט רק רגע אחד אל השמים והארץ דרך עין הזבוב העשויה אלפי מגבלות, או להשיג את הטבע ולהתבונן אליה מתוך המוח הגס של הקוף. אך דבר זה יבצר ממנו.
כלואים וסגורים אנחנו בגבול עצמיותנו כמו בבית סהר נצחי. אם המבקר הוא איש אמת אז החובה עליו להגיד: “רבותי, הנני נכון לדבר על אודותי בגלל שֶׁכספיר, פַּסקַל או גֶטֶה, הזדמנות, כמו שאתם רואים, טובה מאד” 1
פרוג היה משוררי האהוב בימי נערותי, יען כי הוא החיה בשיריו את עולמי אני. בשיריו שמעתי את הד קול לבבי. הוא לא ברא את החמר לשיריו; הוא לא טוה מקרבו עולם חדש. הוא רק מצא מוכן ומזומן לפניו עולם מלא שירה נשגבה – את כתבי־קדשנו ואת אגדות התלמוד והעם. הוא רק נפח בהם רוח חיים, רוח שירתו.
בשירי פרוג מצאתי לא את יסורי אהבתו, אהבת נשים, ותאות בשרים, לא ענות נפשו של המשורר ולא את עולמו הקטן עם תענוגיו ופגעיו הוא, כי אם את עולמו השיריי של עמנו, המשורר הלאומי האמתי הוא גם נביא, והנביא האמתי לא חלומותיו ידבר, לא את הרהוריו והזיותיו יגלה לקהל שומעיו, כי אם את חלומות עמו, משאות נפשו, מעלות רוחו ותקותיו.
פרוג העשיר את דמיוני, את עולמי הפנימי עשר רב, והעשר הזה שלי הוא, חלק מנפשי. העשר הזה היה שמור בקרבי ואנכי רק הרגשתיו, חשתיו ולא ידעתיו כמו. המשורר נתן לי משלי, לכן יקרה לי מתנתו הפיוטית. בקראי את שירי פרוג הנני שומע בהם קול בן עם הקדם, הד געגועי משורר רועה, משורר פשוט וצנוע. אין אני מוצא בשיריו רעיונות נשגבים ומקוריים, אין בהם גם דמיונות נפלאים וחזיונות מרעישים ומצוינים; אבל הנני מוצא בהם את לבו החם והרַגש של המשורר, והלב לב עברי, והרגש חי, רענן וטבעי. בקראי את שירי פרוג הנני מרגיש כי גם הוא למד בחדר, גם הוא כמוני היה חי ונושם במעגל־הקסם של אגדותינו היפות והעצובות. הנני רואה כי גם הוא, המשורר, יודע להתמרמר, להאנח ולבכות למראה ההוה וגם הוא מקוה לעתיד ונושא את עיניו לאחרית הימים; גם הוא דורש משפט וצדק כמוני. אחי הוא – רוחי הוא. מה עז קסמו של המשורר אם יראנו בחזיונותיו את הרהורי לבנו. ומשורר כזה היה לי פרוג באביב חלדי. עוד היום הנני מוצא בשיריו את החלק היותר פיוטי מ“האני” שלי.
בשירתו של פרוג הנני שומע את הד כנורו של דוד, באנחתו – אנחת בת־עמי, בקינותיו – קינתו הנצחית; ומה גדל צערי בשמעי כל אלה לא בשפת חוזינו, כי אם בשפת בני נכר.
המשורר מבקש את מקור נחמתו, כחו וישועתו בכתבי הקדש. בקראו את דברי נביאינו יתרומם רוחו ושכח ישכח את כל צרות הגלות, מרירותה ותלאותיה. אז ישיר:
כָּל אֵלֶּה אַךְ הָיוּ חֲלוֹמוֹת חַלְחָלָה,
תַּעֲלוּלֵי הַדִּמְיוֹן בְּנֶפֶשׁ נִבְהָלָה.
וְכָל הַחֲלוֹמוֹת נָגֹזוּ נָסָעוּ
כַּמֵּתִים עֵת קַוֵּי הַשַׁחַר יֵרָאוּ.
(שירו “כתבי־הקדש” 2 צד 6)
בשעה שהוא קורא בכתבי הקדש יסב המשורר את עיניו מההוה, מהמציאות, והוא מתעלם מאחיו החיים באמרו להם:
הוֹי, אָחִי, הוֹי, רֵעִי הַמְחַבֵּק אַשְׁפַּתּוֹת;
* * *
גְּשָׁה הָלְאָה! אַל תַּרְאֶה פָּנֶיךָ הָרָעִים!
פֶּן תָּבֹא בְלִי־מֵשִׂים לְאָזְנִי תְּלוּנָתְךָ,
פֶּן תַּחַז בַּת עֵינִי אֶת אֵגֶל דִּמְעָתְךָ –
וְנָדַף כֶּעָשָׁן חֲלוֹמִי הַנָּעִים…
(שם צד 8).
המשורר לא יתרומם במשא נפשו על ההמון. הרגעים היותר נעימים ויקרים בחייו המה אלה, אשר בהם יראה בחזון־רוחו את עמו בארץ מוריה.
כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם שֶׁיָּרְדוּ נְשִׁיָּה,
הוּא עוֹבֵד אַדְמָתוֹ בְּאֵת וּמַחֲרֶשֵׁת
הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ גַּם דֶּגֶל וָקֶשֶׁת…
(שם 7, 8).
התרבות הישנה עם כל סדריה ומנהגיה, אפניה ותנאיה הישנים, טובים בעיני המשורר גם היום, גם לעתיד, אף כי עתיקים הם, או דוקא יען כי עתיקים הם ומיופים בשלל צבעי הדמיון. הוא מאושר לראות בדמיונו את עמו מחזיק דגל וקשת. אֹשר כזה לא אבין. דמיוני אני ישאני הלאה.
אני מתענג לראות בכל חזיון, בטבע או בקורות הדורות, את ההתהוות, את עצם היצירה במהלכה, את סלם ההתפתחות בכל מדרגותיה. אני אוהב להתבונן על כח הצמיחה והגדוּל בכל דבר בעצם פעולתו; וכיון שנשלם החזיון, כיון שנגמרה התפתחות העצם ופסק כח גדולו והוא אינו אלא רק מגין על קיומו שקבל צורה קבועה שוב לא יקח החזיון את לבי, לא ילכוד בה בלי קסם את נפשי.
אני אוהב את המשורר כל עוד שלא מצא את אלהיו, כל עוד שהוא מבקשהו ומתגעגע עליו. אני מתענג על המשורר כל עוד אשר לא נשלמה התפתחותו הפיוטית, כל עוד הוא במצב היקיצה וההתעוררות ובת־שירתו תועה הנה והנה, כל עוד אשר כשרונו הוא צפור דרור ואינו מקבל את מרות ההרגל. חביבים עלי ספקותיו ושגיאותיו של משורר כזה מודאיותיו של המשורר, אשר כבר מצא את אלהיו או אליליו הקטנים ושירתו היתה למחתה מלאה קטרת.
כשאני קורא עתה, אחרי אשר עברו עלי שנות נערותי, את שירי פרוג, הנני מוצא כי בהדפיסו את שירו הראשון כבר היה משורר שלם ונגמר, כבר פסק כח גדולו הפיוטי, כבר היה לו אלהים מוכן ומזומן, כבר היה לו סגנון קבוע, צורה קבועה ודרך סלולה וכבושה וכמשורר זקן ורגיל כהן במקדש השירה. כאשר שר פרוג את שירו הראשון כבר ראינוהו על המדרגה העליונה של סלם התפתחותו. לא יכלנו לקווֹת כי המשורר יתרומם עוד מדרגה אחת; אבל פחד פחדנו כי לא ישוב לרדת מעל הסלם הזה מדרגה אחר מדרגה. אינני יודע מה דעתכם, הקוראים, אבל אני עבדכם לא ינעם עלי לשמוע שהנער מדבר, ובפרט כשהוא משורר, כזקן. אמנם כזקן הוגה נכאים, כזקן שיש לו עבר ואין לו עתיד הננו רואים את פרוג ברוב שיריו המיוסדים על כתבי־הקדש. השיר “מכתב־אלהים” עושה עלי אותו הרושם עצמו מה שעשה עלי שירו “כתבי־הקדש”. גם פה גם שם יפנה אל ממלכת־הצללים, ישוח בעמק־הרפאים. בקרוא המשורר בכתבי־הקדש ירחפו צלמי־בלהות נגד עיניו. הוא רואה סביבו “רוחות” מתנודדות, “יָדַיִם שֶׁהִתְפָּרְקוּ בִנְחֻשְׁתֵּיהֶן”, “עֵינַיִם שֶׁנָמַקוּ תּוֹךְ חוֹרֵיהֶן”, “גְּוִיָה שֶׁנִצְרָבָה עַל קְרָבֶיהָ עַל דָּמֶיהָ” ובתוך חשכת־העולמים אשר סביבו
יִגְהוּ קַוֵי אוֹרוֹת פְּלָאִים
כְּכוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם
עַל הֶעָלִים הַנִּפְלָאִים.
(שם צד 11).
בהעלים הנפלאים של כתבי־הקדש יראה המשורר “שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, מְאוֹר חֶזְיוֹנוֹת”. מיד נכר כי המשורר הוא בן לעם־האותיות. הוא קורא בכתבי־הקדש והאותיות תבטנה אל נפשו בעינים דומעות ובוכות, האותיות האלמות והעלים העתיקים האלה מעוררים חיים בנפשו העיפה, לא חיים ללחום ולהעיר את האחרים למלחמה, כי אם חיים לחלום ולראות בה“ספר” “הגיוני־נצח”. המשורר לא יבקש בספר־הספרים “בבית־המרקחת של המין האנושי” (לפי המבטא המוצלח של היינה) תמצית סם־חיים לעורר את כל חושיו בקרבו, להגדיל את אמץ־לבו ומעוּף רעיונותיו למען לא יבהל ממצוקות ההוה ולמען ילחם בעז בעד העתיד; אבל הוא מבקש בספרי־החוזים סם־שנה, למען יחלום חלומות נעימים, למען יתענג על צללי העבר הגדול וישעשע בהם.
אהבתו העזה, אשר לא תדע כל גבול, של משוררנו זה לכתבי־קדשנו, לצללי־ענקינו הקדמונים, – אהבתו זו שמתהו למשורר גדול; אבל יחד עם זה היתה גם לכלוּב צר לבת־שירתו. הכלוּב לא יחדל מהיות כלוּב, גם אם של זהב הוא. בהתפרץ בת־שירתו מחוגה הצר הזה תרפינה כנפיה ויתם כחה.
רוב המשוררים הגדולים אם יבחרו את עניני כתבי־הקדש לתכן שיריהם, עם ישימו דברים בפי הנביאים, אז יכניסו “יין חדש לקנקן ישן”, כלומר יביאו את רעיונותיהם הם, של המשוררים, במסגרת ישנה. הנביאים ויתר גבורי התנ"ך היו רק לכלי מבטאם. אולם פרוג לא עשה את נביאנו למלאכי דבורו.
הנביאים של פרוג הם אנשי־רוח המאמינים בכח דבריהם וגם צל ספק לא יעיב את רוחם הבהיר. בפי ירמיהו הכלוא בחצר המטרה ישים משוררנו את הדברים האלה!
הַדּוֹרוֹת יַחֲלֹפוּ… כְּרַעַם רָקִיעַ
וּכְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל תֵּבֵל נִרְדָּמָה
קְוֹל דְּבָרַי יִשָּׁמַע בְּרָמָה מֵרִיעַ
וְהִרְעִיש וְהִרְגִיז אֶת פְנֵי הָאֲדָמָֹה!…
(“בחצר המטרה” צד 14)
ירמיה של פרוג לא “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ” הנהו, כי אם הוגה מאמין בקול דבריו. גם הנביא ישעיה של משוררנו זה ינבא לאחרית הימים כי
בִּמְקוֹם שֶׁהִתְנוֹסֵס בְּרַק־חֶרֶב מֹרָטָה
וְקֵצֶה לֹא הָיָה לֶחָלָל, לַגְּוִיָּה,
מִכֹּבֶד מִלְחָמָה, מֵחֶשְׁכַת עֲלָטָה –
שָׁם תִּשְׂגֶּא, שָׁם תִּרְעַשׁ שִׁבֹּלֶת פֹּרִיָּה
וְשִׁירָה עַלִּיזָה מִסָּבִיב בַּכִּכָּר
בִּרְוָחָה וָחֹפֶשׁ יַשְׁמִיעַ הָאִכָּר!
(“הנביא ישעיה” צד 16)
חוג־השקפתו של משוררנו לא רחב הוא, לכן יראה את הנביאים רק מצד אחד; הוא שומע את קול דבריהם הנאמרים באמונה ועז, אבל לא יראה את כל הנעשה בלבכם פנימה ולא יחוש את מלחמת נפשם הגדולה. דברי נביאינו אשר שם המשורר בפיהם רק אז יפעלו עלינו, רק אז ירוממו את רוחנו גם בתוך ההריסה הכללית והכליון החרוץ שאנו נתונים בהם, אם נראה את יסורי־רוחם ודכדוכי־נפשם של גבורינו אלה, אם נראה בכמה עלתה להם אמונתם זאת. אם נראה אותם בכל גדלותם המוסרית ותפארתם האנושית, בכל מלוא תכונתם ועמק הרגשתם. עתה אחרי אשר המשורר לא הראה לנו את כל אלה יכולים דבריהם הנשגבים של הנביאים להראות בעינינו כניב־שפתים יפה וכמקסם־חלק. יש דברים שרב כחם להציל את נפשנו מן היאוש ולהאיר מחשכיה אם נדע מי אמרם, איך ובאיזה מעמד נאמרו ומה קדם להם. יש דברים נשגבים, אשר כל כחם הוא בקצוּרם, והמשורר שלנו מחליש לפעמים את הרושם העז של דברי נביאינו הקצרים, – הכוללים לפעמים השקפה שלמה, עולם מלא במלים מועטות, – על ידי עתרת דבריו ושפעת צבעיו. הברק יאיר את עמקי התהומות ואת ראשי ההרים ברגע אחד. אם בשיחות חולין “כל יתר כנטול דמי”, על אחת כמה וכמה בשיר ומליצה. וכשם שקמץ משוררנו בקוים המתארים את תכונת נפש נביאינו וגבורינו התנ“כיים כך פזר יתר על המדה הראויה “ניבים נאוים”, ויבשם את הבשם, המליצות היפות אשר שם משוררנו בפי נביאינו במדה גדושה הן מהדברים אשר רבוים בודאי רע. אולם, יוכל היות, כי המדה אשר היא גדושה בעיני מחוקה היא בעיני אחרים. לא אתוכח אתם, כבר מלתי אמורה: אנכי מדבר על הרושם שעושים שירי פרוג עלי. משוררנו העברי יל”ג אומר בהקדמתו “לכל שיריו”: “השיר דומה למן שאכלו אבותינו במדבר, שלא היו לועסים אותו בשנים… כי מעצמו היה נבלע באברים וכל טעם שאדם היה רוצה לטעום בו טועם”. אנכי הייתי מתקן את הדברים האחרונים ואומר: לא שאדם רוצה, כי אם שאדם יכול, מוכשר ומסוגל על פי תכונתו הפיוטית, השכלתו והתפתחותו הרוחנית, לטעום בו, בשיר, הוא טועם.
פרוג יודע לספר את האגדה העברית כאמן נעלה. הוא מספרה בנעימות רבה וחן מיוחד, גם בעז ועצמה. תמונותיו מתוארות בצבעים דשנים וחמים, אולם אל תבקשו בהן את נשמת האגדה וסוד יצירתה, כי לשוא יהיה עמלכם. משוררנו הוא רק “קורא הדורות”, אבל לא צופה הדורות.
שירתו של פרוג עושה עלי עוד היום רושם חזק; האגדות המסופרות בפיו נעימות וחביבות עלי אלפי פעמים יותר משירי פושקין במקצוע זה אשר קראם בשם Простонароднын скаяки. אין אני חפץ להגיד בזה כי כשרונו של פרוג גדול וחזק מכשרונו הפיוטי של פושקין, אשר השפעתו העצומה על משוררנו נכרת ברבים משיריו של זה האחרון; אבל חפץ אני להגיד כי המסורה העברית, האגדות אשר שמעתי בילדותי מפי הורי ומלמדי, השירים אשר שמעה אזני מבני גילי, ברחובי, בחדרי, בבית תפלתי הם הם הכשירו את חושי, את דמיוני, – וגם את דמיונכם, קוראים נכבדים, – לקבל אותה ההתפעלות העצומה והמיוחדת שאנו מתפעלים משירי פרוג, בשעה שהוא מספר לנו בשפתו היפה הנשגבה את אגדותינו. בקסם שעל פיו הוא מעורר את העולם הנרדם בנו. מטעם זה אין אני מדמה את פרוג למשוררי העמים הגדולים, יען כי בעיני אני יקר לי פרוג מפושקין, שילֶר, מוּסיֶה הצרפתי ושֶלי האנגלי. בשעה שאנכי קורא את שירי פרוּג הנני מאמין בסתר לבבי – ומי מכם הקוראים לא יאמין זאת – כי גם אני פיטן ומשורר הנני, פרוג יודע רק לתאר בצבעים יותר בהירים ובוֹלטים את אותן התמונות החיות בדמיוני מימי ילדותי. ואולי אשמה בזה עצלות מחשבתי, יען כי פרוג לא ידרוש ממני את הכשרון לקבל בלבבי עולם חדש להאזין לקולות חדשים היוצאים מספירות רחוקות. מספרים כי כאשר שמעה אמו של רובינשטיין בפעם הראשונה את שירת המכבים שלו קראה בהתלהבות: “הלא זאת היא השירה אשר שרתי באזנך, בני, בשעה שהייתי מקלעך בעריסתך!” מי מאתנו לא קרא פעמים רבות בקראו את שירי פרוג: הלא זאת היא שירת עריסתי, ושירה זו לא נשמע מפי משוררי העמים, יהיו מי שיהיו. שירת “כל נדרי” מעוררת בי עוד היום הרבה יתר רגשות משירת וַגניר.
שירי פרוג לא יביאו סערה גדולה בלבבי, לא יעלוני שמים ולא יורידוני תהומות, לא יביאו מהפכה ברוחי ולא יעשירו את עולמי הפנימי באוצרות חדשים. המה גם לא יביאו לי בשורה חדשה מתקופה רחוקה ממני; אבל המה יביאוני על כנפיהם הרכות והחמות אל בית אבי וחדר הורתי והמה מחבבים עלי את קני ופנתי השלוה והעצוּבה, בשעה שרוח חזק “מפרק הרים ומשבר סלעים” מוסדי הארץ והשמים יחוגו, ינועו…
משוררנו שואף בכל כח בת שירתו לאור, לחפש, לצדק עולמים, לאמת ולשלום העמים; הד געגועיו אלה ישמע בעז ובהדר ברוב שיריו. רק המשורר של העם אשר ישב דורות לאין ספרות בחשך ובתוך חרדת עולמים יצמא במדה על כך מרובה לאור, לחפש ולמנוחה.
בת־קול מנהמת ברוב שירי משוררנו: “שָׂא הָלְאָה אֶת נַפְשִׁי לְמֶרְחַקֵי אוֹרָה”. את שאיפתו העצומה לאור ולחפש הביע המשורר בכל תקף ונגה בשירו הנוסד על הפסוק “שמש בגבעון דוֹם!”
המשורר קורא בכח:
רַק אוֹרָה, תְּנוּ אוֹרָה!.. אָז לָחֶם הַחַיִּים
נְבַלֶּה בִגְבוּרָה, בְּחַיִל וּסְעָרָה;
אָז נָקוּם, נִתְנָעֵר וּנְחַזֵק כְּנָפַיִם,
אָז נִשְׁכַּח כָּל עָמָל, כָּל צָרָה.
וּמַעְלָה וָמָעְלָה מֵעֵמֶק הַבָּכָא
הִתְרוֹמֵם כַּנֶּשֶׁר חֲיָלִים נִגְבֹּרָה…
רַק רָצוֹן שַׂבְּעוּנוּ, רַק חֹפֶשׁ וּרְוָחָה,
רַק אוֹרָה תְּנוּ לָנוּ, תְּנוּ אוֹרָה!!…
(צד 38, 39).
המשורר מקוה ושואף לאור אשר יבוא ויזרח מחוץ. הוא מקוה ושואף לממשלת הצדק הכללי, אך לא יקוה ולא ישאף לתחית עמו. העבר כבר נשלם בעיניו. בת־שירתו לא תעירנו לתחיה לאוּמית. הוא גם לא יאמין בה. בהשיר “שבר־עולמים” לתשעה־באב יראה פרוג לפנינו בכל יאושו־הלאומי הקר. אמנם שירו “לי־אומרים” יביע המשורר את תקותו, כי
יָקוּם וְעָלָה מִקִּבְרוֹת עוֹלָמִים
וְנוֹלַד דּוֹר חָדָשׁ, מְלֵא כֹחַ עֲלוּמִים!…
(צד 56).
אבל קול תקוה כזה הוא בודד וחלש בשירי פרוג, כי אין כחו גדול אלא בשעה שהוא וכה על קברי־אבות. לפעמים רחוקות יֵראה המשורר כמזכיר עון, לא מפני שהוא חפץ להיות כזאת, כי אם יען מפני שהוא משורר אמתי, והמשורר האמתי הוא כנביא, שהוא מיסר ומוכיח לפעמים למרות רצונו. מה נמרצים דברי המשורר:
שֵׁם נָבִיא כַּזָּר לְאָזְנֵינוּ…
וּקְרוֹבָה הָעֵת – בָּהּ עַמֵּנוּ
– הַבֵּן הַשּׁׁוֹכֵחַ הוֹרָתוֹ –
לֹא יָבִין גַּם מִלָּה מִשְּׂפָתוֹ.
שְׁפַת קָדְשׁוֹ, בָּהּ כְּתוּבָה תוֹרָתוֹ…
הוֹי שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ, הַצָּרִים,
הַלְעִיבוּ בִשְׁבוּיִם, אֻסָּרִים,
הָרִיקוּ הַיַּיִן מִנֵּבֶל! –
מֵאַחֲרֵי הַחוֹמוֹת בְּבָבֶל
שֶׁשָּמָּה בְנֵי צִיּוֹן הֻדָּחוּ
כְּבָר כְּבָר שִׁירֵי קֹדֶשׁ נִשְׁכָּחוּ…
הַרְנִינָה, הָאוֹיֵב, הָשִׁירָה!
(“אחרי קרא בנביאים” צד 80).
שירו הקטן Легенда о чапгѣ (“הכּוֹס” בתרגומו של י. קפלן) הוא פנינה יקרה, בזר השירה. תכן השיר הוא אחת האגדות של עמנו, המצויות במספר רב מאד בספרי התלמודים והמדרשים, המלאות אבני־חן בלתי מלוטשות. גם הדמיון היותר חזק של המשורר לא יבדה מלבבו אגדות כל כך יפות, כל כך עשירות ופיוטיות, כאשר יולידן העם. המסכת להשיר הזה היתה נתונה למשוררנו מאת העם־המשורר, הוא רקם עליה פרחיו היפים והחיים. פשיטותו, תמימותו וקסמו של השיר הזה הם נפלאים במינם. אלו כתב פרוג רק את השיר הקטן הזה הייתי מעטרהו בכתר־המשורר. אבל מדוע כתב המשורר בשנים האחרונות עוד שירים אחרים, אחרים לגמרי?
מדוע?
אבל הן לא על פרוג של השנים האחרונות הנני מדבר הפעם, כי אם על פרוּג משורר־הנביאים והאגדות הלאומיות, על פרוג הצעיר.
בשירו Дѣти земли (“ילדי־האדמה”) התרוממה בת־שירתו ביפיה וכחה עד מרום קצה. האגדה הנפלאה הזאת כאלו חכתה דורות רבים למשורר כפרוג. פרוּג לא יצא בשירו זה מגבול האגדה־הלאומית. הוא עשה נפלאות בגבולה עצמו.
אולם כמה שאני אוהב את שירי־פרוג אין בכחי לקרוא בהם זמן רב, כי המשורר מלאֶה את חוּשי בעז ניביו ובנפץ מבטאיו העצומים הבאים תכופים וסמוכים זה אחר זה. השחוק הקל וההתול המר יחסרו לו. אמנם שפתו נמרצה, עשירה וצחה מאד, משקלו וחרוזיו – זמרה נעימה; אולם לא יחסר העוז, הכח לבטא רגש או רעיון במבטא אחד.
בספר קינותיו ( Элегіи) יראה לפנינו משורר בעצם תוגתו. בתארו את ענות עמו אז מגמתו להועיל לו צנועה מאד. הוא חפץ למחות רק דמעה אחת מעל פני אומתו האומללה או לקלוע עלה פרח אחד לתוך עטרת קוציה. המשורר יודע מה אמלל ומה חדל הוא. שירו “באביב” ( Весною) יתאר בצבעים שחורים ונוראים את גורלו, גורל משורר עברי:
בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לִי שְׁנַיִם חֲבָלִים:
צִמָּאוֹן לַחֹפֶשׁ – וְנַחֲלַת הַכְּבָלִים…
קוֹל שִׁירִים מָה רַבִּים בִּלְבָבִי יָלִינוּ,
אַךְ שִׁירָה רַק אַחַת מֵיתָרַי יָבִינוּ,
כָּל מִלָּה וּמִלָּה בָּה טְבוּלָה בְשַׁחַת
בְּזַעַם וּבְמַכְאוֹב וּדְאָבָה נִצַּחַת…
(צד 210).
אולם ביתר תקף ויתר אמת תאר המשורר את תכונת בית שירתו, מרירות נפשו ויאוֹשו הנורא בשירו “בני דורות ראשונים השרים” Пѣвцовъ былыxъ המשורר רואה בחזון רוחו את תמונות משוררינו של דורות עברו. הוא קורא את פרי רוחם אשר חותם האל־מות טבוע בו ונפשו תמלא יגון אין קץ. הוא שואל: היש עם בתבל אשר שפתו היא אנחתו, תפלתו – בכיה מרה, חזון־רוחו – כאב נעכר ושירתו – קינתו? היש משורר בתבל אשר לא שתה אף פעם אחת מכוס־הנצחון, אשר לא שר אף שיר אחד משמח־לב? אמנם כל עם ועם ראה שנות עמל ותלאה וגם משורריהם עשו מספד תמרורים, אך כל אחד מהם ראה, כי אור החפש והאשר הולך וזורח לארצם כשחר רחוק. אך לשוא בקש עם בתבל אשר ישוה לעמו בצרותיו ומצוקותיו, לשוא בקש משורר אשר כנורו ישמיע הד אנחת יגונו העמוק. הוא מצא משורר אשר ידו נאזרה בגבורה, משורר אשר מחרשת, לחפור בה שדה זרע, בידו בעוד אשר הוא, משוררנו העברי, מעדר בידו לחפור בו קברים. ומה עזים דבריו בסוף השיר:
בְיָדִי – רַק לַפִּיד עַל גַּלֵּי מַשּׂוּאוֹת,
מַעְדֵּר, הָהּ, מַעְדֵּר לַקְּבָרִים!…
לְכָה קְבָרִים חֲפוֹר, וַחֲפוֹר בְּלִי־הֲפֻגּוֹת,
חֶזְיוֹנוֹת לֹא־בָאִים מִלִּבְּךָ הַסִירָה,
הַכֹּחוֹת הָרְפוּיִים, הַמְּזִּמּוֹת הַנְּמוּגוֹת, –
לָנֶצַח בַּטָּמוּן הַכְתִּירָה!…
הוֹי, לַיְלָה בְלִי בּקֶר… בְּלִי מַרְפֵּא חֲבָלִים…
רַק בָּכֹה, רַק צָעֹק, רַק שְׁבָרִים עַל שְׁבָרִים,,,
הוֹי, קָשִׁים וּמָרִים לְךָ נָפְלוּ חֲבָלִים,
מְשׁוֹרֵר – חוֹפֵר הַקְבָרִים 3!…
(צד 150, 149).
המשורר־הקברן לא יראה וגם לא יחוש כי על יד הקברים אשר הוא חופר עומדת עריסת עתידותינו. המשורר רואה רק את בקעת העצמות היבשות, ולא את הרוח המרחף עליהן; לכן ישמע משיריו קול גדול: “אבדה תקותנו נגזרנו לנו!” משוררנו רואה את שרידי העבר, חורבן ההוה, אבל לא את אבן הפנה לבנין העתיד. הוא רואה את החרוּלים על אדמת ישראל ולא את הנטעים החדשים, הנעמנים והחזקים. משורר חוזה ישמע לא רק את הקול השובר ארזים, כי אם גם את קול לחישת הרוחות, אשר בכנפיהן צרור זרע חדש להפרות ארץ שוממה.
אחרי אשר אין עתיד למשוררנו, לכן תלוהו תוגתו בכל אשר ילך ויפנה, אם בעיר או ביער. בהמית הנחלים ובשאון עליזים שמע רק אנחות ואנקות. בכל אשר הוא רואה יראה רק דמעות, דמעות אחיו יושבי חשך. קול יאושו פולח לב וכליות:
"הֲתִשְׁמַע הֲתִשְׁמַע אֶת קוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם?
אָחִינוּ! הֲתִרְאֶה מִצְהֲלוֹת אוֹיְבֵנוּ?…
הָהּ, מָגוֹר מִסָּבִיב… מוּעָקַת מָתְנַיִם,
אֲפֵלָה נִצַּחַת מִכָּל עֲבָרֵנוּ…
הַדֶּרֶךְ מַה נוֹרָא,
אֵין קֶרֶן, אֵין אוֹרָה!"…
הוֹי, מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם שִׁירָתִי לִמְאֵרָה!?…
(צד 216).
היש לך יאוּש יותר גדול מזה? ואיך לא יתיאש משוררנו, אם הוא רואה בקרב עמו רק עבדות והכנעה, רפיון ידים, מרך לב וחשך על פני תהום הצרות, חשך אשר רוח אלהים לא ירחף עליו. המשורר יודע כי שירתו מלאה “קינים והגה והי”, ולא שמח מעולם את לבב אחיו בשירה עליזה ומלאה שמחת החיים, אם של ההוה או של העתיד, לכן יבקש סליחה מעמו, בסוף שירו העצוב 4 Дѣдушкины, על אשר יוסיף יגון על יגונו:
הוֹי סִלְחי לִי!… לְמַרְאֶה מְצוּקוֹת הַשַּׁחַת,
כָּל חֳלִי וּמַדְוֶה, בָּם רוּחֵךְ חֻבָּלָה,
שִֹירָה עַלִּיזָה עֲדֶנָּה אַף אַחַת
לָךְ עוֹד לֹא שַׁרְתִּי, – בַּת עַמִּי אֻמְלָלָה –…
(צד 214)
המשורר הגדול, המשורר החוזה הוא איש שרוחו בהיר ושלו גם בתוך העצב, גם בתוך החורבן והשממון, הצרות המצוקות אשר סביבו. המשורר המושל ברוחות האנשים הוא קודם כל מושל ברוחו הוא. המשורר הגדול הוא שוחק ובוכה, מהתל ומנחם, ברוח שירתו ימית וברוח שירתו יחיה. הוא מחריב ובורא כהטבע עצמה אשר הוא גזרה. פרוּג הוא משורר “שראשו מקור דמעה”, ואין השכינה שורה עליו, אלא דוקא מתוך עצבות. רק בעת אשר הדמעות תתפרצנה מעיניו – ישיר:
רַק רֹגֶז עֵת אֶשְׂבַּע וְנַפְשִׁי נִרְעָשָׁה
– לִבְלִי הִתְיַפֵּח – אָשִׁירָה…
(צד 160).
שירה מתוך דמעות, דמעות מתוך שירה – מה נורא הדבר! אני מבקש כוס תנחומים, הוא משקני כוס היאוש. המעט לי היאוש אשר בחיים! משוררנו לא עשה את הבכיה לאומנות שלו. מטבעו אולי איננו “בעל בכי” כלל; אבל מימי ילדותו, יאמר המשורר, שמע רק אנחות, ראה רק קברים, “מלאך רע” יתיצב לפניו גם בעת אשר ישכח הצרות אשר יקונן עליהן. גם בעת אשר יחפוץ לשיר על האֹשר, על האהבה, או לשעשע את נפשו בחזיונות נעימים ותמימים, אז יקונן על העבדות המרה, והדמעות יורדות מעיניו למרות חפצו ורצונו. ואם “המלאך הרע” יאמר לפעמים שירה, גם אז ישמע בה רק קול זעקה ויללה:
כִּי יִתֵּן לִפְעָמִים אֶת קוֹלוֹ בְּרִנָּה
וְנִשְׁמַע רַק נְהִי, תַּמְרוּרִים וְקִינָה…
(צד 148).
הדמעות הרבות היורדות מעיני המשורר בלי הפוגה מכסות מלפניהן את קוי אור החיים החדשים ההולכים ובוקעים את החשך אשר סביבנו, את החשך אשר גם בחיר משוררינו בשפת רוסיה טובע בו. והחיים החדשים הולכים ובאים, אם גם בפסיעות דקות מאד, ואני מרגיש את נשימתם וקרבתם.
שירו “המשפט” ( Диепутъ ) מסופר באופן יפה. אולם החצי האחרון מקוצר וחלש מאד. במקום שפרוּג לא יתרומם מעל חוגו, במקום שהוא מציר לנו תמונות פשוטות שם נעלה ונפלא הוא. משורר מספר פשוט וחם כמוהו לא היה לנו עוד גם בשפת עבר. כמה אמת פיוטית יש בשירו “רבי אמנון”, אף כי מצד הפסיכולוגיה שלו יש בו שגיאות גסות והאריכות היתרה במקומות רבים מחלישה את הרושם העז.בהשיר “הראיון האחרון” (Послѣднее Свиданіе ) עוברים לפנינו במחזה גאון ישראל, צבי הארץ, מפלת האומה, צניעותה של בת ישראל, אימת הגולה, זמיר עריצים, מצהלות האויב – התרוצצותן של שני עולמות רחוקים ושונים זה מזה בתכלית הרחוק והשוני; אבל דבר מה חסר בו, הוא הסקירה הנפשית. משוררנו לא יראה ללבב, להחדרים הנסתרים שבלב. עוד זאת, פרוג משתמש, בשירי העלילה, במכשירי הפיוט הישנים והוא רוצה לפעול על נפשי ולבבי באמצעים גסים, ואזני כבר הסכינה לקולות יותר יפים, ועיני – לצבעים יותר דקים.
* *
הנני קורא את שירי פרוג הגדולים והקטנים, שירי ההגיון ושירי העלילה והנני מבקש בהם את נפש המשורר, את פרוּג בעצמו.
אבקשהו ולא אמצאהו.
שירת העם מדברת מתוך גרונו של משוררנו; אולם את יחוסו הוא להאמונה, להאהבה, להטבע, להאדם – את כל זה אין אני מוצא בשיריו. פרוג משורר על חורבן־האומה, אולם את החורבן של נפשו הוא אין אני רואה. משוררנו זה הוא רק הד אנחת העם ונאקותיו. משוררים־החוזים של העמים הגדולים הטביעו תמיד את חותמם על רוח־אומתם או גם על תקופתם, ולפעמים גם על התקופות הבאות אחריה. אולם לפרוּג אין כל חותם מיוחד. יכול אני לבכות אתו ולהאנח בחברתו עד התעלפות; אבל אין אני יכול לחדור בעזרתו אל מחבואי נפש אומתי לא בעבר, אף לא בהוה ומכל שכן בעתיד.
חביב עלי פרוג כנפשי רק בשעה שהנני שומע מפיו את שיחות אבי־זקני, אמי־זקנתי, ספורי מלמדי ואגדות עמי; אבל בשעה שמתגבר בי חלק נשמתי האנושי, הכללי, בשעה שעיני צופיות למרחוק, לעתיד – אז לא משוררי ולא נביאי הוא…
מפי פרוּג שמענו את השירה הישנה, שירת העבר. והשירה החדשה שאליה אנחנו מחכים, שאליה אנחנו צמאים – גם היא בוא תבו, וכטל תחיה את עצמותינו היבשות. ואת השירה החדשה הזאת נשמע בשפת עבר, בשפת נביאינו וחוזינו.
והמשורר החדש, נביא העתיד, הנני אומר לכם, בוא יבוא! אני מרגיש את נשימתו, קרבת הויתו, ואולי כבר הנהו מתהלך בקרב העם, ועוד מעט נשמע את קול משוררנו־גואלנו.
-
La vie Litteraire צד 42. ↩
-
הדוגמאות אשר הבאתי משירי פרוּג לקוחות הן מתרגומו של מר י. קפלן, אשר השויתיו בכל פעם אל המקור. ↩
-
החרוזים האחרונים יזכירוני חרוזים אחרים בשיר “בעלות השחר” של משוררנו העברי י.ל. גורדון אשר שר בסגנון זה:
מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמֱחָה וָנַחַת.
לֹא אֲקַו לְאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ
אָשִׁיר יוֹם מָר, אַשׁוּר עַבְדוּת נִצַחַת
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
מִנִּי אָז בַּת שִׁירִי שְׁחוֹרָה כָּעוֹרֵב
אָלָה פִּיהָ מָלֵא וּלְשׁוֹנָה קִינוֹת
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
הַנַּח לִי! לּא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי.
שני המשוררים האלה מתנבאים בסגנון אחר יען כי הם רואים את ההוה ולא יחושו את העתיד. ↩
-
מילה מחוקה – הערת פב"י. ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.