“ניצוצות”, “הפרדס”, החרות"
בספרות שבארץ היו חדשות בימים האלה! ואלה הן על הסדר:
א) אחד המורים-הסופרים הידועים בירושלים הדפיס קונטרס פופולארי בשביל בני-הנעורים בשם “הזרע למינהו”; הדפיס, אבל לא פירסם את חיבורו ברבים עד שישמע את חוות-דעתם של חבריו המורים המובהקים, אם ראוי ספר העוסק בגילוי ה“סודות” המיניים לבוא בקהלנו. חוות-הדעת המקווה לא באה עדיין משום מה בגליון החדש של אורגן “מרכז המורים”, והקונטרס בעל השפה הנאה וההסבר הרצוי טמון במחשך ועין-נער לא תשזפנו…
ב) לחג ל"ג בעומר הוציאה “אחדות” מחברת פופולארית לעם על-דבר בר כוכבא. המחברת מחזיקה רק 16 עמודים קטנים – חצי-גליון של דפוס – אבל תחת זה יש בה הרבה, הרבה היסטוריה (ממש דברי-ימי-ישראל מבר-כוכבא עד… עד… כמעט עד אדם הראשון!) וגם תיזיסים פילוסופיים מעין “עם דומה לאילן, בשעה שהוא שתול על מי מעין (דוקא!) ואור השמש ואויר לא יחסרו לו וכו' ושימח אלהים ואנשים גם יחד. אך פתאום תבוא עליו רוח-סערה וכו' מות ימות העץ, אך שרשיו הנעלמים בקרקע אוצרים בקרבם רוח-חיים ושבו להוציא נצר חדש, ושב העץ לתחיה כבראשונה ושב לשמח עיני כל. כן גם עם”. הכל טוב – אלא שהריבוי היתיר של הואוים-המהַפּכים למה הוא בא?
ג) ואחרון, אחרון חביב! בני-פורת אחדים ביפו, נערים ונערות קטנים, שהיו עדיין צריכים לאכול הרבה, לישון הרבה וגם ללמוד קצת, קמו כאיש אחד ובכוח יחוסם הגדול, שהם ילדי-ארץ-ישראל, שכל עיני בני-הגולה נשואות אליהם, הסירו את עֲדִי התמימות הילדותית בחזקה, קראו לעצמם “אגודת הדור הצעיר” והוציאו לאור – הדור, אתם ראו! – את חיבורי בית-הספר שלהם, שהיו צריכים להיות רק נחלת מוריהם, בתור “ניצוצות”, קובץ, חוברת א', שנת התרס"ט.
מחיר החוברת 3 עשיריות,1 ויחד עם התיאורים הילדותיים ממחזות-הארץ, ויחד עם הסיפורים על-דבר הטיולים השונים, שכולם, כולם מתנבאים בסגנון אחד, הרי אנו קונים בג' העשיריות שלנו גם ארבע חידות ושני שירים!
אך לבּתי מה נפעמה
ופני מה נתכסו צל!
באזני ניב מקוטע המה!
עליה… שמש… ישראל…
דום, בלי ניע, הבטתי
לאניה השורקת,
ופתאום מפי המלטתי
בּקשת-חום מרוסקת,
נא, ספינה, בשובך הֵנה,
גולים תביאי עשירים (!!!)
הן יפה ציון, דשֵנה(!)
אך להחיותה כוחות חסרים.
כך “משורר” הנער הארץ-ישראלי מ“אגודת הדור הצעיר”, אשר “לבּתו מה נפעמה ופניו מה נתכסו צל”; הנה גם הוא דואג כבר לגולים עשירים, שיבואו למלאות את הכוחות החסרים בשביל להחיות את ציון הדשנה. הוי, ציון, ציון הדשנה ונערי-ישראל שלה החכמים!… היבריאו אותם “גולים עשירים”, אם גם יבואו?…
–––––
ברם! מי הוא אשר ישים עכשיו לב לחדשות-הספרות שבארץ, בשעה שיש כל כך הרבה חידושים בעתונות שבארץ;
והחידושים (קוּריוֹזים בלע"ז) בעתונות שלנו המקומית, הרי הם, אמנם, מפליאים למעלה מכל הפלא!
עובר אני על “חידושיו” הטיפשיים (רק הטיפשיים!) של “הצבי” למן אותו המאמר “אנחנו” הידוע עם המחאות והמכתבים אל המערכת שבאו אחריו ועד “הנרגנות הגדולה” עם המחאות והמכתבים אל המערכת הבאים אחריה. ב“חידושיו” של זה הרי אנו רגילים כל כך! איני מדבר גם על הסמרטוט הז’ארגוני של שיריזלי, שבנַוולותו הוא עולה אפילו על “דראהביטשער צייטונג” שבגליציה ועל “בריל’ס ספעשעל ענד טעלעפאן” שבבירת אנגליה. זה הרי כבר שקיל למטרפסיה מהאדון הפאטריוֹט ק. ל.סילמאן, שבמאמרו ב“הצבי” בשעתו גזר על הספרדי העלוב כליה במובן הפשוט של המלה הזאת. ומה אנכי כי עוד אבוא להוסיף עליו? אסתפק רק בשני העתונים העבריים החדשים, שהחלו ל“הופיע” זה לא כבר בעת ובעונה אחת: “הפרדס” ו“החרות”. כי אכן שני ה“עתונים” החדשים הללו הנם קנה-מידה יפה למצב הקולטורי של בני הישוב שלנו…
הקוּריוֹז העיקרי שבחזיון הוצאת שני עתונינו החדשים הוא, שמספרם המדוייק – שנים – הוא מפני שכנראה רק שני בעלי בתי-דפוס, מאלה שאין להם די עבודה, נפלו על המציאה לזַכּות את ישראל באור שׁל עתונים חדשׁים, באור מן ההפקר…
ובאמת, בעל בית-דפוס, שאותיות יש לו ומסַדרים זולים יש לו – מדוע לבלי להוציא עתון? הן בשום דבר, חוץ ממכשירי-הדפסה, אין צורך!…
בכדי להוציא יש מיש, כמו שנהוג אצל אומות-העולם, או בכדי לברוא יש מאין, כמו שנהוג לרוב בספרותנו-עתונותנו אנו – לזה דרושים איזו עבודה, כוח וכשרון; אבל בשביל לעשות אין מאין – גם ב“בחור הזעטצער” סגי!
ובכן? ובכן אין מה לנגוע ביותר ואין מה לדבר ביחוד בתוכן הגליונות הראשונים של הני תרי צנתרי דדהבא, כי הלא אין להם כל תוכן, ואביא רק – לשם קוּריוֹז – איזו ציטאטות ככתבן וכלשונן מהפרוגראמות שלהם, לזכרון-עולם!
–––––
"בדור העבר ולהשם “לאומיות” עוד טרם יצא לו מוניטין בעולם היהודי… היה ידוע ומקובל באומה, כי איזהו יהודי? כל מי שמאמין ומקיים את כל עיקרי היהדות! ואחד מהעיקרים הוא ביאת הגואל. ולכן לא היה שום מקום ליהודי לחשוש בדבר, יען כי לא ניתנה תורה לשיעורין, – ולא היה לו לבקש היתר לקיומו בעולם, יען שהיה ברור אצלו כי הוא סגולת העמים.
“אולם עתה כשגברה “הלאומיות” (כאן צריך לצחוק!) והכריעה את כל המסורה הישנה, עתה שהותרה הרצועה ואפשר לו ליהודי לבקש חשבונות וליתן דבריו לשעורין, לאחר שאפשר לו להאמין לשיעורין, לאמור, באלה העיקרים יהא מאמין, מכאן ואילך לא, – לאחר שניתנה התורה לשיעורין, לאמור, חלק זה טוב ו”מודרני" (כאן צריך לצחוק שוב!) ומפה והלאה צריך גניזה, – לאחר שהיהודי נותן את יהדותו לשיעורין, לאמור יהודי אני ובכל זאת רוסי אני, גרמני אני, אנגלי וכו'.
“אין עוד דבר שיאחד את כל האומה ואשר כל חלקיה יודו לזה, ולכן כל איש הישר בעיניו יעשה! כיון שנזרקה באיש איזה רוח בין לילה מיד הוא קם ומכריז תורתו וחידושיו ברבים. ותמיד נדרשים ונמצאים לו השומעים לקולו ונענים לו. ואז כיתה נבראת. ונמצא כל האומה נחלקת לכיתות כיתות הנלחמות זו בזו ומנצחות זו בהלכה ובמעשה וכו'. ולכן אמרנו ניסד עתון שלא יהיה תלוי בדעת מפלגה ואשר לא יהיה נוטה לצדדים, כי אם יהלך באמצע, ומלבד זה יתן להקהל פרקים מהתורה והחיים. קראנו את שם עתוננו הפרדס כי כפרדס מחזיק ברכה כן יהי לישראל”.
–––––
הדבר גלוי ונראה לעין: חכם מאין כמוהו, חכם מחוכם ובעל סגנון של חידושים הוא נוטע “הפרדס”, המחזיק ברכה לישראל; אולם נאה דורש הוא גם בעל “תעודתנו” של “החרות”.
ראשית, המערכת מחזיקה טובה לעצמה, על שהיא מגישה את “החרות”, שזה עתה נולדה, צעירה לימים אמנם, אך “חזקה ואיתנה”, “בלי שאון והמולה, בלי תקיעת שופר, בלי הבטחות שונות”. אולם מיד, בתוך כדי דיבור, מתחילות ההבטחות: “החרות” תעבוד בזריזות למלאות את חובותיה בתור עתון עברי וכללי… בתור עתון עברי תמהר להודיע את כל הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה, בכל פינות-מושבותיו ותשא עליו את חותם-התחיה וכו' וכו' וכו' ובתור עתון כללי תשתדל “החרות” לבשר בזריזות ובמוקדם האפשרי את כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי וכו' וכו'.
“כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” – והרי לכם פירושו של “בלי הבטחות”!
ולאחר זה: “העלינו להוסיף, כי עתוננו יהיה כך וכך? נוסיף על זה, כי אין אנו מקווים להרוויח, כי אם אך ורק להביא תועלת…”
ונאמר גם אנו: העלינו להוסיף, כי המבטיח הבלתי-מבטיח של “החרות” לא השמיע לאזניו את כל ההבטחות שהוציא מפיו? נוסיף על זה, כי בכל הגליונות שיצאו לא היה, כמובן, כלום מ“הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה” ואין צריך לומר, מ“הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” –
ומאין?.כיצד? אם “כל החדשות והידיעות של “החרות” תהיינה שׁאובות מהמקורות הראשׁונים”, היינו מתֶּלֶגרמים, מעתונים"; אם הכותב-המפטפט הנכבד אינו יכול לכתוב שׁתים-שׁלוש דלתות בלי סתירות מניה וביה ובלי בַּרבּריסמים לא-ספרותיים, גסים ומגוחכים – מאין יִשָׁמע כאן הד קול “הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי”…
הוי, אותו העולם הרחב והנאור! אותו העולם המדעי והספרותי! ישנו-ישנו עולם כזה, אבל לא לנו, לא בשבילנו, בני עם-סגולה, לא בשבילנו, המיוחסים, ש“כל חיינו ההיסטוריים היו – על פי גדָל-הרוח שלנו אחד-העם – המנון אחד ארוךְ לכוח-הרוח”; לא בשבילנו “קבצני-עולם, שנוֹררים”, אשר עניות-הרוח ודלות-המחשבה שלנו, המתגלות בכל ספרותנו למן המאמר “הגיעה השעה!” ב“העומר” ועד “העברי הצעיר” שבחוברת “השילוח” האחרונה, מחרידות ומכאיבות לא פחות מתרמיל-הלחם שלנו המדולדל; לא בשבילנו, בני המחשבה הקפואה, נעדרי-האופקים, מדוכאי-היהדות, קצוצי-הכנפים…לנו די ב“סך-הכל” שלנו… “הצבי”… “פרדס”… “חרות”…. מה עוד?… למה עוד?…
[“הפועל הצעיר”, סיון תרס"ט; החתימה: יוסף חבר]
-
[מטבע תורכי קטן – מטליק] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.