רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מימי התלמוד: דרכים ואורחות

עִנְיְנֵי מוּסָר    🔗

א: דֵּי מַחְסוֹרוֹ

“ונתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו”, ואל תאמר בלבבך, כיון שצריך זה עזר, עליו להסתפק במועט; אם רביל הוא בלבנים, הלבישהו לבנים, רגיל הוא בכלים טובים, תן לו כלים טובים.

היה איש אחד הגון, שירד מנכסיו, והוא היה רגיל לחיות בטובה, והיה לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ובא חסיד אחד ואיש־המעשה למלא לו כל הצרכים הללו, מילא ביתו בכבוד וגם שכר לו סוס והעמיד לו עבד. פעם אחת נפטר אותו עבד והאיש ביקש לרכוב, הרים אותו חסיד שולי בגדו ורץ לפניו כעבד איזו פרסאות.

ב: הַכֹּל לְטוֹבָה

רב אחד מרבּי התלמוד הלך פעם אחת בדרך, והוא רוכב על החמור ועליו טעונים דברים יקרים. ויקח עמו תרנגול להעיר אותו בבוקר משנתו, כי ישכב וינוח, וגם נר, שאיר לו בחושך. עמד על־יד מלון אחד וביקש לסור שמה ולא נתנהו בעל־המלון והיה אנוס לילך לדרכו; אבל לא קבל על אשר קרהו, ואמר: גם זה לטובה! ויהי בלכתו, נפל החמור, כי רב עליו המשא, ומת. הסיעוֹמן הדרך, למען לא יכּשלו בו עוברי־דרכים, ולא התאונן על מזלו, אמר: גם זה לטובה! והלך לדרכו. ישב על שן־סלע להינפש ותבוא שונרא ותאכל את תרנגולו; הצית הנר, באה הרוח וכיבתה אותו ועקרתו מידו. כה ישב באופל־הלילה, בודד לנפשו ומלוויו ספו תמו אחד אחד. אבל אמר: ה' יודע מש שהוא עושה, והכל לטובה! ממחרת היום שמע, כי באו שודדים, הרגו את כל אנשי בית־המלון וַישבּוּ רב שבי בכל הככר. וירם ידו ויאמר: אודך, אלהים, על אשר שמרתני מכל פגע; לוּ לא היה בעל־המלון קשה־לב, כי אז נם אני נאספתי בעוונו; ולוּ היה החמור נוער, התרנגול קורא והנר דולק, כי אז מצאו גם אותי והייתי נופל בחרבם. בחזירתו נכנס לבית־המדרש ודרש: לעולם יהיה אדם רגיל לומר על כל פגע אשר ימצאנו: “כל דעביד רחמנא לטב עביד!”

ג: הַתֶּבֶן

בימי התלמוד היה איש חסיד אחד, גדול בתורה, והוא עני מדוכא, אין לו גם מזון סעודה אחת, וישב עם אשתו, אשר אהבתוּ, בחדר צר, בלי כלי־בית כלל. וישנים הם רק על מצע תבן. פעם אחת, כי גבר הדוחק ואין מפלט בלל, כשל כוחה של אשתו, לשאת בעוני, והתחילה לקבול על מר הגורל, אם גם צדקנית היתה. מיד נשמע קול דופק בחלון, לאמור: פתחו־נא, אנשים אהובים! ומילדת זקנה נראתה בסף ותאמר: לשכנה אחת ברחוב הקרוב נולד בן, ואין לה גם מעט תבן לנוח עלי;רחמו־נא על עניה זו ותנו לי בעדה מעט תבן. מיהרו ונתנו לה חלק מן המצע וראו עין בעין, כי עוד גדול חסד אלהים עמם.

ד: הַחֹמֶץ הַמֵּאִיר

חסיד אחד ראה את בתו, במעלי דשבתא עם חשכה, עצובה וישאלה לאמור: מה לך, בתי, כי נעצבת, והנה בא היום הקדוש לאדוננו. ותען הנערה ותאמר: היטבתי את המנורה לכבוד השבת ואמרתי לתת בה שמן וטעיתי ונתתי בה חומץ. ענה האב ואמר לה: אל תיעצבי, בתי, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק! והיה החומץ מאיר כל יום השבת ומבהיק במלוא העיר;ובאו מלאכי־השרת ליהנות מאורו, ויתערבו את בני־אדם יחד, לעבוד בקדושה את אדון השבת.

עוֹד עִנְיְנֵי מוּסָר    🔗

א: לְכַף זְכוּת

אדם אחדד היה בגליל העליון, והוא איש ישר ותם־דרך, אבל מצבו ברע ולא היתה ידו מספקת לפרנס את בני ביתו. ויהי כי כלתה לו פרוטה מן הכיס, עזב את עיר מולדתו ויבוא לארץ הדרום וישׂכּר עצמו לבעל אחוזה רבה, לעבוד אצלו שלוש שנים. ועבדהו באמונה כל הימים ולא בטל ממלאכתו לשום דבר. ויהי כעבור המועד הזה, ובאו ימי חגים, ניגש אל אדוניו ואמר לו: ידעת כי עבדתיך ביושר, ועתה כלתה נפשי לבקר אשתי ובני, תן לי את שכרי ואלך לי. השיבו אדוניו: אמר לו עבדו: תן לי צאן ובקש בשכרי. ענה ואמר לו: גם כאלה אין לי. ביקשהו עבדו, כי יתן לו קמח־סולת ושעורים, פירות ובגדים במעשהו, ויענהו זה: מה אעשה, וגם אלה אין לי. הפשיל האיש כליו לאחור והלך ממנו ריקם בפחי־נפש. ויהי כעבור ימי החגים, לקח האדון שכר פועלו לכל שלוש השנים, ועמו עוד שלושה חמורים, על האחד הטעין כל מיני מאכל, על השני כל מיני משקה ועל השלישי כל מיני בגדים. ויבוא לעיר אשר בו דר שכירו וימסור לו כל שכרו וגם העניק לו הרבה, ויעש לו משתה גדול. לאחר שאכלו ושתו, אמר האדון לשכירו: הגד ואל תכחד ממני, בשעה שביקשת ממני שכרך ואמרתי כי אין לי מעות, במה חשדתני? ענה העובד ואמר: אמרתי, שמא נתת מעותיך בסחורה. שוב שאל אותו: ובשעה שאמרת לי, תן לי בקר וצאן, לחם ופירות, וגם אלה מנעתי ממך, במה חשדתני אז, והן ידעת כי הרבה לי מאלה. אמר העובד: חי אלהים, אם חשבתי עליך רעה, אמור אמרתי, שמא הקדשת את כל נכסיך לשמים. עמד זה ונשקו על ראשו ואמר לו: העבודה, שכדבריך כן היה. הקדשתי נכסי בשביל בני, שחשבתי עליו רעה, ובאו חכמים והתירו לי את הנדר;ואתה כשם שדנתני לזכות, כן ידין אותך המקום תמיד לזכות.

ויהי ה' את העובד מן היום ההוא והלאה, ויעש עושר ולא ראה מחסור עוד.

ב: גַּן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם

בעיר אחת גרו שני אנשים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון. ויהי לראובן אב זקן ויקחהו אל ביתו. הוא פינה לו חדר מרוּוח, בכל יום ראה על שולחנו בשר ויין, מגדים וממתקים, וגם עבד שכר לו, לשרת אותו. מאומה לא יחסר לזקן בימי שׂיבתו;אבל בנו לא הראה לו פנים יפות, לא שׂח עמו בעניניו כלל;וכאשר הרהיב האב בנפשו לדבר עמו, גער בו והשיב: דייך, שלחמך ניתּן באמונה ואדאג בעדך, ואתה, מה לך עוד? ויצטער הזקן מאד ויאמר: טוב היה לי להישאר בביתי הקטן ולחיות בצער, מאשר לשבת כאן בחרפה.

אחרת היה עם שמעון. הוא ואביו היו שניהם טוחנים בריחים ומרויחים צרכי ביתם ביגיעת כפים. ויהי היום ותצא פקודה מאת המלך, שכל עיר ועיר תשלח למלאכתו טוחן אחד, ועבדוֹ חינם. ויבוא הגורל על אביו ללכת לעבודת המלך. מה עשה בנו? בא ואמר לו: הישאר פה, אבי, על מקומי, ואני אלך תחתך ואעבוד בעדך. וילך שמעון למדינת המלך וקיבל על שכמו את העבודה הקשה, ואביו נשאר בעיר לטחון בריחים. שמע חכם אחד את מעשי שניהם, פתח ואמר: יש מאכיל לאביו פסיוני וכל מיני מגדים, ועם כל זה נטרד מן העולם;ויש שמטחין את אביו בריחים ונוחל עם זה חיי עולם־הבא.

ג: צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת

בעיר אחת ישב חסיד אחד, שהיה עושה צדקה וחסד הרבה, כל אשר לו פיזר לעניים ולא הלין אצלו שום דבר. פעם אחת הלך עם שיירה בספינה בים, ובא סער והפכה על פניה ונטבעו כל היושבים בה, רק תלמיד אחד מילט את נפשו והגיע אל החוף. בא לבית־דין להעיד על כל האנשים שנטבעו לפניו; ובעוד הוא עומד ומעיד עדותו, נפתחה הדלת ובא אותו חסיד. אמרו לו: מי העלך? אמר: שמעתי בנפלי במים גלי הים רועשים ואומרים זה לזה: העלו את האיש הזה ליבשה, שעניים – בני ביתו. עמד הדיין ואמר: ברוך אלהי ישראל, שתורתו אמת וכל דרכיו אמת. צדקה תציל ממות!

ד: הַאֲרָכַת הַזְּמָן

היה איש אחד, עני ושותה־שיכור מרוב צערו, וכשפג יינו היה עובד בשדה של אחרים בנזיד עדשים. ויהי בחרשו יום אחד, בא אליו אליהו החוזה ומראהו כערבי לבוש בסרבּלו. ויאמר אליו: באתי לבשׂרך, כי נתנו לך מן השמים שבע שנות עושר, ועליך לבחור, אם תאבה להתעשר מיד ולהיעני עוד הפעם בכלות מועדן, או להתעשר בסוף ימיך וירדת אל קבר מתוך עושר ונחת. גער בו העני ויאמר: קודם אתה, ועמך לא יהיה חלקי. למחר בא אליהו שנית וידבר אליו את דבריו כביום אתמול; ולא אבה זה שמוע לו. ויהי בבואו אליו בפעם השלישית, והוא חוזר ומשלש דבריו, נהפך לב העני עליו ויענה את הזר לאמור: אלך ואימלך באשתי, וככל אשר תאמר כן אעשה. שׁב לעת ערב הביתה וסיפּר לאשתו ככל הדברים אשר מצאוהו; ענתה ואמרה: טוב שתבואנה השנים הטובות מיד ולא תבואנה באחרית ימינו ככלות כּוחנו. שב אצל הערבי, ואמר לו: אם כנים דבריך, העשירני מיד. עודנו מדבר עמו, והנה באו בניו במרוצה מביתו ובפיהם בשורה, לאמור, רי מצאו, בחפרם מסביב לבית, מטמון יקר.

ויתעשר האיש, עלה בסולם ההצלחה, ולא יסף עוד לשתות לשכרה, כי היטיב דרכו. ואשתו, שידעה שמה' ניתּן להם כל הטוב, עמדה ונתנה לעניים חלק כחלק, כאשר הוציאה לצרכיה ולצרכי ביתה, ויחָשב לה הדבר לחסד ולרוחב־לב. ויהי ככלות שבע השנים והאיש העשיר עבר באחד משדותיו, נגלה לו הערבי המוזר מאז ויאמר אליו: הנה הגיעה השעה, שתחזיר לי את אשא נתתי לך;ענה האיש ואמר: כשלקחתי את העושר אז, לא עשיתי זאת אך בעצת אשתי, וגם עתה אלך ואקח ממנה רשות. ויאמר לו אליהו: לך. וישב האיש לביתו במיצר־לב ויספר לאשתו את דבר התביעה, אשר ידרוש אותו פלאי; ותען ותאמר לו: לך השדה והשיבהו דבר: ה' נתן בידנו פקדון, ואנו עוזרים על־ידו להרבה בני־אדם;אם ימצא אנשים נאמנים יותר מאתנו, כי אז נשיב הכל בשמחה. ויאמר ה' לאליהו: הנח את העושר שוב בידם, ויאריך להם את הזמן עד אחרית ימיהם.

מוּסָר וְתוֹכָחָה    🔗

א: מִדְּבַר שְׁבוּעָה תִּרְחַק

לפני חורבן־הבית היו בארץ־הדרום שני אחים, שנתחנכו יחד, עסקו בתורה ובדרך־ארץ יחד ואחר־זה הלך כל אחד לדרכו. האחד התעשר ביותר, הלך ונשא אשה ונתישב ביורשלים; והשני נתן נפשו ולבבו לעבוד את המקום. אמר: מקדשוֹ של הקדוש־ברוך־הוא סופו להיחרב. אף אני אחריב נָוי, לא אשא ואתאַבּל כאדון המקדש.

בימי הרגל היה נזיר בא לירושלים, והיה סר בכל פעם אל בית אחיו ונותן לו שלום. פעם בא אצל חצר האח ולא מצאוֹ. אולם אשת אחיו כיבסה אז את בגדיה ופשטה את תכשיטיה ונתנה אותם על תמרה אחת. ובראותה את אחי אישה נכנס פתאום, התבּיישה ותשתּמט מהגן ושבה לחדרה.

בראש התמרה בנה לו עוף אחד קן לשבת, ראה את התכשיטים וישימם במעונו. חיפּשה האשה אחרי־זה את תכשיטיה ולא מצאָתם – וימת לבה מצער. כששב בעלה מהשוק, מצָאה יושבת ובוכיה ופורעת ראשה. שאל אותה, לאמור: מה לך, בתי, כי תבכי ועיניך יורדות דמעות? סיפּרה לו את אשר קרה לה. שאל אותה: מי היה בחצר עמך באותה שעה? אמרה האשה: אחיך נכנס בבואו מן הדרום; בודאי לקחם עמו. אמר האיש: חס ושלום! מי שהניח כל שלוַת העולם, ויתּר על ירושתו ועל הונו והתמכר לעבוד את המקום ברוך הוא מאהבה, הוא יגנוב את תכשיטיך? אמרה האשה: אף־על־פי־כן אני חושדת בו; והיה אם איש־אמונים הוא, יבוא לפני בית־דין וישׁבע, כי לא אָשׁם.

בימים ההם היה המורה הגדול יוחנן בן זכאי איש־מתיבתא ורבן של חכמים בעיר־התהילה. נענה האיש לאשתו והלך והעמיד את אחיו לפני פוסקי־ההלכה. אמר המורה לאותו חסיד: אם ידך במעל, תן תודה על מעשיך. ענה זה ואמר: רבי ומורי, לא נגעתי בתכשיטי אשת אחי;ואם תפקוד עלי, אישׁבע על זה באָלה ובברית. אמר המורה: חלילה לך להישבע, אפילו על דבר־אמת, פּייס את אחיך בממון ואַל תשא את שׁם אלהים בשבועה. אמר החסיד: לא נאה לי, כי תחשודנה הבריות אותי חינם, ועל־כן אבחר להישבע. לא הניחוֹ הרב לעשות את הדבר ויאמר לבעלי־הדין: לכו היום לביתכם ובואו לפנַי מחר בבּוקר.

כשהלכו האחים מלפניו, נכנס רבי יוחנן לבית־המקדש ועמד בתפילה לפני המקום ואמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כל מה שבמסתרים, ואתה יודע את האמת לאמיתּה;גלה מקום התכשיטים ולא תכשילני בעוון, להניח אדם להישבע שבועת־אמת על־פי חוקי התורה. שמע קול מדבּר אליו לאמור: רב ישראל! בקן התמרה שבחצרו של התובע מונחת אבדה זו בלי חסרון. שב הרב לביתו, ציוה למשרתו ללכת לאותה חצר, לעלות אל הקן ולקחת את תכשיטי האשה אשר שם. ויעש השליח כדבר רבו. ממחרת, באו שוב שני האחים לפני המורה. קם והניח את התכשיטים לפניהם וסיפּר להם את כל המעשה. נענו שניהם: ברוך אלהים מגלה נסתרות לחכמים ולא יכשיל את חסידיו!

ב: אֵם הַבָּנִים

בימיו של המורה הגדול רבי עקיבא היתה אשה אחת אלמנה, עשירה גדולה ורבתי בנכסים; ולה עשרה בנים חברים יושבים בבית־המדרש ועוסקים בהלכות, והיא דואגת להם כל הימים וּמפּתּה יאכלו. פעם כלה לחם מן הסלת ושפחת־הבית הלכה לשאוב מים מן המעיין. ותקרא העשירה לשכנה אחת ותאמר לה: בואי־נא ועזרי לי לעשות עוגות ולאפותן; והיה כי ישובו בנַי מבית־התורה, לא ירעבו ללחם וימצאו האוכל לפינם על השולחן. נענתה לה שכנתּה ותסר אל ביתה ללוש בעיסה עמה. שני דינרי־זהב היו קשורים בסודרה של השכנה, ובעסקה במלאכתה הותר הקשר ונפלו לתוך הבצק ולא ידעה; והן לשו את הבצק, עשו ממנו עוגות ואפוּ אותן בתנור.

ויהי בשוב השכנה למעונה ותחפש אחרי הדינרים ולא מצאה אותם. מיהרה לבית העשירה ואמרה: שני דינרי־זהב אבדו לי בחדרך, בעת עסקתי עמך. אמרה העשירה: חס ושלום! שמא בחוץ אבדו לך. אמרה האחרת: לא כן! בעת לשתּי את העיסה בעריבה נפלו מידי. השיבה רעוּתה: אם דבק בידי מן החרם, תבוא לי שמועה רעה מבני הגדול! לא הספיקה לגמור את דבריה, עד שבא המבשר מבית־המדרש ויאמר: בשורה רעה בפי. לפני רגע ישב בנך הבכור לפני רבו ועיין בסוגיה, פתאום קרא: ראשי! ראשי! וימת ורוח אין בו. כיון ששמעה השכנה את הדבר, קראה בקשי־לב אל העשירה: ראי כַחֲשֵׁךְ ומעלליך, השם השיב גמולך בפרי־בטנך! אמרה אֵם־הבנים: אם כיחשתי לך וטמנתי שני דינריך אצלי, ימותו כל בנַי ושכולה אהיה כל הימים! עוד היא נשבעת, והנה קול צעקה ובכי בעיר: תשעת האחים וחביבי־המדרש נמסרו בידי המלאך הממונה על השבועה אחד אחד והוציאו את נשמותיהם. נשאו את כל העשרה במיטות לבית־הקברות וספדו להם רבותיהם וקול התאניה הולך למרחוק.

בערב היום ההוא באו רבּי־התורה לבית האשה, להברותה באֶבלה, ועקיבא בן יוסף בתוכם. ישב המורה הזה בראש השולחן, הגישו לפניו את הלחם שנאפה בבּוקר, והוא פתח ואמר: ברוך דיין־אמת, שופט בצדק ואמת! ויברך על הלחם ויבצע. עוד הוא בוצע, והנה נפלו שני דינרי־זהב מהפת ויתגוללו לפני היושבים. ויהי בראות האלמנה אותם, קראה בלב נשבר והומה: בשביל שני דינרי־זהב אלה איבּדתי את בני! וסיפּרה לחכמים כל המאורע עם שכנתּה. נבהלו השומעים ואמרו: וַי לנו מיום־הדין! אשה זו נשבעה על האמת – ועינינו תחזינה, מה עלתה לה; מי אשר יזיד להישבע על שקר, איך ישא עווֹנו! מיד נתפזרו חכמי־ישראל לכל עבר, איש איש לקח מקלו בידו, שׂם עטיפתו על שכמו וילך הלוך ודרוש לרבים וליחידים על־דבר חומר השבועה ואיך על בן־אדם להיות נזהר באמרי־פיו…

ג: קֻשְׁטָא

עיר אחת היתה בישראל, ושמה קושטא, לאמור: עיר האמת, ויהיו כל יושביה, מגדול ועד קטן, אוהבי אמת בכל לבבם ושונאי שקר וכל נדנוד שקר. בכל דבר אמר כל איש ואיש את האמת במלואה, אם גם בנפשו הדבר; כל אחד מאזרחיה התרחק גם מצל של לא־אמת. הלא האמת שמו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא את השמים והארץ, ואַל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם! ושׁלם שׁילם להם האל חלף מעשיהם. מעולם לא בא רעב בשערי היר, גשמים ירדו בעתם, אויב לא נראה שם והאריכו כולם ימים;לא מת אדם בלא זמנו, ולא קבר איש בנו או אשתו בחייו.

ויהי היום ויבוא לשם איש חסיד וצנוע אחד ויקח לו אשה מבנות העיר ויתישב בתוכה. ותלד לו האשה שני ילדים, בן ובת, ויראו חיים בנעימים. פעם אחת באה אשה אחת לשאול על רעיתו, אם היא באוהל; והיא רוחצת אז את ראשה, ויחשוב הגר, לאו אורח ארעא הוא, כי אשה תקבל אורחה בעוד ראשה מגולה. ויכחש לשכנה ויאמר לה: אשתי אינה בביתה עתה. ויבוא בנו ביום ההוא מן החדר ויאמר: ראשי! ראשי! וינוח על המיטה וימת. נתן הגר פעם מתן בסתר, בא העני ואמר לו: האם מידך לי הכסף? כיחש לו, כי לא אבה לביישו. והנה מתה בתו בו ביום בעוון צל השקר. התחברו עליו אנשי העיר ויאמרו: מה זאת, כי בא איש לשכון בתוכנו ומלאך־המות בתוך ביתו, הגד לנו מה מעשיך ומה חטאת, כי נדע. ויספר להם האיש את שני הדברים אשר קרוהו ויאמר: כזאת וכזאת בא לי וכזאת וכזאת אמרתי. אמרו לו אנשי העיר: אף כי צדקו מעשיך, לֵך מאתנו, כי לא זה דרכנו. הוו זהירים גם בנדנוד שקר!

ד: בְּנַפְשָׁם

ואל תשבעו אף על האמת, כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו ואת אשר ישבע בשמו. הישמרו לכם מן הדבר הזה, כי בנפשותיכם הוא.

עיר אחת היתה ביהודה, והיו יושביה אנשים נאמני־רוח, אבל רגילים היו להישבע חינם בכל דבר ובכל מקרה;ואם קרא אחד לחברו לקחת חלק בסעודתו, היה אומר: חי אלהים, כי בוא אבוא למועד אשר אמרתי; ואם שאל איש את רעהו: היכן היית אתמול? היה עונה: השמים, כי אך בביתי ישבתי ולא יצאתי החוצה. אשה כי שלחה בניה לבית־המדרש ללמוד, היתה אומרת: אשביעכם באלהי השמים, כי תהגו בתורה תמיד ולא תבטלו ממנה גם כשעה חדא;ואף הבנים ענו ואמרו: ה' יהיה לעד בינינו ובינך, אם לא נשמע בקולך. בבית־דין היו נשבעים העֵדים והטוענים, גם הדיינים פסקו את הדין באָלה ובשבועה. וירא ה' ויכעס, אם גם מילא כל אחד אחרי דבריו, וישלח אויב כביר בחומת העיר ויתוץ אותה ויחרב את העיר וימח את זכרה מתחת השמים.

ה: הַמַּזָל

בצדק מנהל אל־עולם את העולם. אבל גם המזל שורר ועושה את מעשהו בלי רחם. מי שנולד במזל טוב, רואה ברכה ועושר ומצליח בכל מעשי ידיו;ומי שנולד במזל רע, אך דוחק וצרה יראה בחייו ואין תרופה לו.

היה איש חסיד אחד, שעבד את ה' כל הימים, ומילא תמיד רצונו של מעלה, ועם כל זה לא קיבל שכרו בהאי עלמא וירא חיי צער ועוני;לא היה לו ולביתו בם מזון סעודה אחת. ויהי כי לא יכול עוד נשוא את המחסור, ביקש מאביו שבשמים, כי ירחם עלי ויתן לו את צרכיו בעולם הזה. נראה אליו אלהים בחלום־הלילה ויאמר לו: אתה נבראת במזל רע, ועל־פי מערכת זה העולם אין לשנות במצבך; אם חפץ אתה בגורל יותר טוב, אחזיר את עולמי לתוהו ובוהו ואברא את החיים ובני־האדם מחדש, אולי תיולד אז במזל יותר טוב וייטב לך. ראה אותו חסיד, כי איכא טרדא כלפי שמיא כל־כך בעבורו, ויקרא: אי הכי, לא בעינא!

ו: שְׁגָגָה

אל תפתח פה לשטן! קללת חכם, אפילו על תנאי, באה. וכיון שהוציא חכם דבר אחד מפיו, שוב אינו חוזר ופועל את פעולתו.

פעם אחת תבעו מאת רב אחד גדול דבר אחד, והוא לא אשם ואינו חייב;וכיון שהציו לו ולא יכול להשתמט, קפץ ואמר: יבוא על בני, אם לקחתי מה מכם. והוא צדיק, ומעולם לא נגע בחברו;אבל כיון שהוציא את הדבר מפיו, היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. בא בנו מן החדר ויאמר לאמו: ראשי! ראשי! וישכב על המיטה ולא קם.

חכמים היזהרו במוצא פיכם.

ז: אַחֲרֵי הַפֶּה

כל החלומות הולכים אחרי הפה, אם לזכות ואם לחובה, כפותר דבר כן יקום.

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי המורה רבי עקיבא, שבא אליו בעל־החלומות בלילה ויאמר לו: ראה, בן־אדם, באדר אתה מת וניסן אין אתה רואה, ומה שזרעת לא תקצור. וייקץ משנתו ותיפּעם רוחו, והיה מיצר הרבה על־דבר החלום. בא עצוב לפני רבו ויאמר לו: מדוע נפלו פניך, בני? ויספר לו את כל דברי החלום ויאמר: בודאי איאָסף בקרוב אל עמי, ואני עוד לא הספקתי לעבוד את בוראי. ענה רבי עקיבא ואמר לו: אל תירא, בני, וזה הדבר אשר ראית: בהידורה של תורה אתה מת בשיבה ולנסיון אין אתה בא, את בניך לא תקבור בחייך ומה שזרעת לא תקצור. כה סידר לו את הקללה לברכה, ולא ראה עוד התלמיד כל רעה בחיים.

תְּשׁוּבוֹת    🔗

א: הָרַב וְהַמֶּלֶךְ

החכם העברי רבי יהושע בן חנניה היה יוצא ונכנס בחצר מלך אחד מבני־יפת, והיה זה מחַבּבו ןמעריך את תבונתו וחולק לו כבוד. פעם שאל המלך את יהושע לאמור: כתוב בתורתכם: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ולא יעשה עוול;והן רואים אנו, איך יעקש ארחותיו ונלוזים מעשיו! ואם באמת לא יענש אדם אלא בחטא, ואיש איש ישא את עוונו, מדוע זה יוצאים ילדים מרחם אמם בעלי־מום, עיורים וחיגרים, והם לא פשעו ולא מצאם עוון?! אין לנו עוולה רבה מזו ואין עריץ בעולם, שיזיד לענוש יצורים, שזה עתה נולדו ויצאו לאויר העולם. אמר אותו חכם למלך: אַל תדבר קשות נגד אלהים ואַל תוכיח יושב־מרומים על פעליו; הוא יודע את מעשי בני־אדם מראש וצופה ומביט בכל יצור, איך יפלס לו נתיב בשדה־החיים. כל נולד בעל־מום – רשעתו בלבו ואין תום בנפשו. התפלא המלך ואמר: אם תביא ראיה לדבריך, אז אאמין בך ובתורתך. לקח החכם אלף דינרי־זהב בידו ויבחר לו שני עדים נאמנים מבית־המלך וילכו שלשתם לשוק. פגעו בעיור אחד מבטן־אמו. אמר לו הרב: הכּוּני בלשון לפני המלך, הוא רוצה להרגני, ואתה קום וקח ממני בפקדון את האוצר הזה, אשר אספתיו ביגיע־כפי: אם ה' יהיה עמדי ואינצל, תחזירהו לי; אולם אם יגזור עלי מות ויחתכו את ראשי, יהי לך האוצר למתּנה, כי אין לי שאֵר וקרוב להנחילו. שלח העיור את ידו ויקח מאת המסַפּר את הדינרים ויאמר: כדבריך יהיה, אדוני! ועבדי המלך רואים את הדבר וישמרו את זה בלבם.

ויהי לתקופת הימים בא חכם־היהודים אל אותו עיור ויאמר לו: בחסדך, השב לי את פקדוני אשר בידך, כי אלהים הושיעני ויצאתי זכאי בדין. אבל בעד טרחך ועמלך עם אוצרי, עד־הנה, אתן לך שכרך. ויענהו העיור, לאמור: לא ידעתיך עד היום, מעולם לא מסרת לי דינרים ובידי אין כל מאומה! ויכחש את דבר הפקדון. אמר החכם: אם אך מרמה בפי, בוא עמי לדין לפני המלך ואת אשר יגזור נקיים. אמר העיור: לא אירא מדין המושל, והן אך תובע אתה ממני דבר בּל ידעתי. כה באו שניהם ועמדו לפני כסא המלך. חכם־היהודים טוען ואמר: לאיש הזה נתתי אלף דינרי־זהב בפקדון; והעיור עונה עזות: לא היו דברים מעולם! נפנה המלך אל רבי יהושע ואמר לו: היש לך עדים? ענה הרב ואמר: שני עבדיך, אשר ידעת, ראו איך שקלתי דינרי על ידו של זה. מיד באו העדים והעידו ואמרו: כּנים דברי הרב, כזאת וכזאת ראינו. ויצו המלך להעמיד עץ בחצר ולתלות עליו את המכחש בפקדון. העיור מוּצא למות, והנה בא איש אחד ולחש לו באזנו: אשתך מַתנה אהבים עם פלוני ושמעתי אומרת: המתן לי עד שׁיהרג בעלי ונקום שנינו יחד ונירש את אלף דינרי־הזהב השמורים באמתחתו. מיד קרא העיור בקול גדול: הוליכני אל מעוני ואשיב את הדינרים! ציוה המלך להתירו, וילך ויבא את כל אלף הזהובים, לא חסרה מהפקדון אף מטבע אחת. כיון שראה המלך כל זאת, עמד מכסאו ונשקו לרבי יהושע על ראשו ויאמר: אשרי אלהיכם, אשרי עַמו ואשרי מי שזוכה להתאבק בעפר רגליכם! תורתכם אמת, אלהים וכל דרכיו אמיתיים וישרים הם.

ב: עָשִׁיר מִתרוֹשֵׁשׁ

בימי המורה עקיבא היה זר אחד רגיל לבוא לבית־הכנסת; והוא לבוש בגדים קרועים ויושב על־יד העניים המרוּדים. פעם הלך הרב לשוק, למכור מרגלית אחת לדבר שבצדקה, הקדים אותו הרש ואמר: לך עמי הביתה ואשקול לך כסף במחיר המרגלית. חשב הרב שמתלוצץ בו. אמר לו האיש: באמונה, שכּנים דברי. הלך עמו המורה עד לעירו. כיון שבאו סמוך לבית הקונה, יצאו עבדים לקראת אדוניהם וּבידיהם כדי מים של נחושת־קלל, למען ירחץ בהם רגליו. אחר־זה תפשו אותו והושיבוהו בכסא של זהב. כן עשו גם לרב האורח. נפנו והביאו ממון ושקלו אותו במחיר המרגלית. מה עשה הקונה? ציוה לשׁחוק אותה עם שש מרגליות אחרות ולעשות מן האבק רפואה אחת. אחרי־זה העמידו לפני בעל־הבית ואורחו שולחן וישימו עליו מעדני־מלך. כל הכלים על השולחן היו של כסף ושל זהב. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו המורה: אחרי שחננך אלהים כל העושר הגדול הזה, למה לבוּש אתה בגדים צואים? ומדוע מושבך, בבית־הכנסת, בין עניים? השיבו האיש: רבי ומורי! הכתוב אומר: אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר, – והממון בודאי לא לעולם עומד, ועל כן אני לובש סחבות, למען לא יבה לבי ולא אתגאה באשר לי; טוב שאֵלך במקום עניים, והיה אם אדל ואתרוקן מנכסי, אוכל לשמור את מושבי מטה, אבל אם אשב מעלה, יאמרו לי: רד ממקומך! והן אמנם, איך יתגאה אדם על עניים ועל שפלים במעמד־החברה ואֵל אחד בראָנו ואב אחד לכולנו! שונא אלהים את הגבוהים ואוהב את המרודים וחוננם; מוטב שיהיה חלקי עם האחרונים משאת עטר ואשב עם הראשונים.

כיון ששמע רבי עקיבא את מענה פי האיש, ענינו וענוותנותו, שיבּחהו ובירכהו ויאמר: לימדני הלז תורה רבה וגדולה על כל אשר לימדוני רבותי בבית־המדרש! נשא עיניו והנה כתר מזהיר בראש הדובר, ויקם לפניו ויאמר: מעתה אתה רבי ואני תלמידך!

ג: בַּעַל הָאוֹצָרוֹת

בעיר אחת גר חסיד אחד, שהיה עושה צדקה עם עניים, עם בעלי־תורה ועם יתומים ואלמנות; והיו לו בביתו שלושה אוצרות, אחד של דינר־זהב, אחד של כספים ואחד של פרוטות־נחושת. כשבא אליו אחד מהתלמידים, נתן לו דינרי־זהב; ליתומים ואלמנות היה נותן כספים; ולעניים סתם נתן אך נחושת. כה מעשהו יום־יום. ועוד מידה אחת היתה לו: כשבא לפניו איש וביקש מתנת־יד, היה נותן לו בעדו ובעד בני ביתו, לפי מדפר הנפשות, דינר של זהב, מטבע של כסף או אגורה של נחושת לגולגולת. והוא לא הבדיל בין תלמידים, עניים, אלמנות ויתומים מבני עירו לבין בני עיר אחרת; לכל פושט־יד הענקי מטובו.

ולאיש החסיד הזה היתה אשה, שעינה צרה במבקשי־חסד. אמנם לא הרהיבה בנפשה להוכיח את בעלה, על אשר הוא מפזר הונו, ותהי סרה למשמעתו כל הימים. פעם הלך אותו חסיד לעיר אחרת ויתמהמה שם איזה ימים. בתוך־כך באו למעונו תלמידים, יתומים ועניים לקבל נדבות כמשפטם. ותאמר האשה: אף־על־פי שלמורת־רוחי הדבר, לא אַמרה רצון בעלי ואתנהג לפי מידתו. נכנסה לאוצר של זהב, לקחת דינרי־זהב, ומצאה שם המון עקרבים שולחים את לשונם. ביקשה באוצר של כסף אחרי כספים – והנה שם רק משכנות נמלים, ובאוצר של פרוטות – רק שיירות שיירות פרעושים זוחלים. יצאה אל המבקשים בידים ריקנות ועיניה יורדות דמעה מבושה. בתוך־כך שב החסיד מדרכו, וירא המון בני־אדם, משלושת המינים הנקובים, סובבים את ביתו ואשתו עומדת ובוכיה. קָבלה רעיתו לפניו ואמרה: איך יצאת לדרך ולא השארת לי מאומה? תמה החסיד ואמר: הלא כל אוצרותי פתוחים היו לפניך. אמרה האשה: לא הנחת לי אלא אוצרות של עקרבים, נמלים ושל פרעושים. נכנס הוא באוצר הראשון והביא משם דינרי־זהב ונתנם לחכמים; בא באוצר השני והוציא ממנו שקלי־כסף בעד היתומים; מהאוצר השלישי הביא מלוא־חפנים פרוטות־נחושת ויתן מהן לעניים. אם יתמה השומע על המעשה, יזכור את דבר הכתוב: אַל תלחם את לחם רע־עין.

מַעֲשִׂים    🔗

א: פְּתֵיחַת הַשַּׁעַר

בימי רבי תנחומא, בעל המדרש, היתה ימים רבים עצירת גשמים. פני השמים כנחושת והיוקר יאמיר, והעם רעב ללחם וצועק לאלהים. גזרו תענית ראשונה, אמרו סליחות ותחנונים ולא נתקבלו; ישבו בתענית שניה, הוציאו את התּיבה לרחוב העיר, נתנו אפר מקלה בראשם ואמרו ברכות וחותמיהן וקראו ואמרו: מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה לנו וישמע קול צעקתנו ותחנונינו! מי שענה את אבותינו על ים סוף ודומר, הוא יעננו! ולא נענו. ישבו בתענית שלישית, כבני־אדם הנזופים ומנודים למקום, חיכו לרחמים מן השמים, והשמש בוערת, מכלה כל חציר ויבול. עד מתי, ה‘? עד מתי? גם הרב רבי תנחומא, ראש הקהל, ישב אָבל. ה’ לא ישמע בקול הרועה ובקול הצאן…

והנה נגשו אליו אנשים מבני דלת־העם ויאמרו לו: מורנו ורבנו, הנה יושבים אנו פה, לבקש מאת אלהי השחקים, כי יפתח לנו שערי הגשמים ובעירנו עוון וחטאה גדולה: ראינו פלוני בן פלוני, אשר גירש את אשתו וכתב לה ספר כריתות, וגם נשא אשה אחרת, משׂיח בלאט את אשתו הראשונה ולא שם לבו לזה, כי אסור לעשות כן. ויצו הרב להביא את החוטא לפניו וידבר אליו: הלא ידעת, כי יד ה' קשתה עלינו, והנה עברת על חוקי הדת; ואַתּה, שים־נא כבוד לאלהי־ישראל, תן תודה והגד, מה עשית? אל תכחד מאום! ויען האיש ויאמר: הנה נפשי, גֵוי וחלבי לאלהי־התורה, והוא יודע וָעֵד, כי אין עוול בכפי;אבל נפגשתי עם אשתי הראשונה אשר גרשתיה, והיא ברעה רבה, ותאמר אלי: חנני, אדוני;מיום שעזבתי את ביתך לא ראיתי בטובה. ואפשוט גלימאי מעל כתפאי, ואתנה לה, הלא נאמר: ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הרים רבי תנחומא עיניו לשמים ויאמר: ריבון העולמים! הלא זה עבדך הוא אך בשר ודם, ןלפי דיני תורתך אין מזונות גרושתו עליו, ועם כל זה רחם ריחמה ונתן לה משלו;ואנו, בניך ובני־בניך ומזונותינו עליך, ואין אתה מרחם עלינו! מיד התקדרו השמים בעבים וירדו גשמי־ברכה, והיתה רוָחה בעולם!

ב: הַכֹּהֵן וְאִשְׁתּוֹ

בארץ העברים היה כוהן אחד, שהיה רואה את הנגעים באיש ובאשה ומטהרם, אבל מאד מטה ידו ואפס לו כל לחם בבית. ראה, שהשעה דחוקה לו, אמר לצאת חוץ לארץ, לבקש לו שם מחיה, משען ומשענה. ויהי בשימו לדרך פעמיו, הכהו לבו על החולים, שלא ימצאו עוד תרופה. נפנה ואמר לאשתו: בואי ואלמדך את פרקי הנגעים, ועשית את מלאכת הטהרה בלכתי מזה. אמר לה: דעי, אשתי, כי תראי שיבש מעיין שערו של אדם, וידעת כי נגע דבקה בו, כי הן לכל שׂער ושׂער שבראש ברא אלהים מעיין בפני עצמו, והוא שותה ונזון ההנו, ומפני הנגע נתרוקן המעיין. ותען האשה ותאמר לו: בעלי הכוהן, אם לכל שער ושער שבאדם יכין אלהים מעיין חי, איך אין בידו להזמין מעיין לך ולבנינו להתפרנס ממנו?

לא הניחה אותו אשתו לצאת חוץ לארץ, וישׁאר על מקומו וראה חיים בארץ.

ג: מִשִּׁנֵּי אֲרָיוֹת

חסיד אחד הלך את בנו יחידו הקטן בדרך, והגיע זמן תפילת־ערבית, העמיד בנו אצל אילן אחד, והוא עמד אצל האילן השני להתפלל ויתדבק בה' קונהו. ויהי בהגיעו לתפילת שמונה־עשרה ועיניו נשואות למעלה, עבר ארי אחד וחטף האת הילד וילך לדרכו; ולא שם החסיד לבו לזה. אך כאשר כילה להתפלל, ראה כי הילד איננו, ויספוק את כפיו ויקרא: בני, בני, מחמד עיני, אַיידָּ? עוד הוא קורא, והנה הארי רץ לקראתו והילד על כתפו ויושיבהו אצלו ויפן לו וילך לדרכו. אשל האב את הבן, אחרי שפג פחדו ממנו: מה עלתה לך, בני? ענה הנער ואמר: הביאני הארי הזה אל מערת הוריו הזקנים, לטרוף טרף; ויצעקו עליו בחמתם ויקראו: לא אחרי הנער הזה שלחנו אותך, מהר והשב אותו למקומו; ודמך בראשך, אם תפול ממנו שערה אחת ארצה. ויפרוש החסיד את כפיו ויאמר: אודך, ה', כי גדול חסדך עם יראיך.

ד: מִן הַבְּאֵר

בימי התלמוד היה איש אחד מצורע בגופו ובפניו ונתרחקו ממנו בני־אדם בכל מקום אשר הלך, וגם רעיו לפנים מאסו בו, ויצר לו ולנפשו; ובכל יום ויום היה מַשכים ואומר: ריבון העולמים! על־פי מצותך יוצא עתה השמש ומביא נהרה לכּל, ורק אותי עבדך מאסת ותשימני בשפל מדרגת האדם. ויהי היום, והוא יושב תוך האפר ובידו חרשׂ להתגרד בו; והנה אשתו, אשר גם הציקה לו ומאסה בו כל הימים, הלכה לבאר, לשאוב מים; הציצה וראתה ניצוצות של אור על פני המים ותקם ותמלא מהם את כדה, ותשב לביתה. ובראותה את בעלה החולה יושב כך, בערה חמתה עליה, ותקם ותשפוך עליו את המים, מיד נאסף ונתרפא וישב בשרו כבשר נער קטן לטוהר.

אמרו, ניצוצות האור בּמים מבּאֵרה של מרים היו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!