חֻרְבַּן בֵּיתָר

א

עוד זיק אהבת־הלאום לוחש בלב ישראל הנופל ביד צר, וקומו, ומישים ושתים שנה אחרי הריסת ירושלים, ויתבצרו בביתר וימרדו במלך אדרינוס וחילו. ויקם אדרינוס ויצר עליהם שלוש שנים ומחצה;עמו שמונים אלף זוג תוקעי קרנות, וכל אחד ממונה על רוב חילות, ולא יכול להם, כי קם נגדו איש רם ומושיע ליהודים, שמו בר־כוכבא, לאמור – דרך כוכב מיעקב! ויבחר לו בר־כוכבא אנשים גיבורי־חיל ובעלי לב אמיץ, כולם מטיפי אצבע הם ונושאים את הכאב;וכל מי שלא עקר ארז בלבנון, ברכבו על הסוס, לא היה נכתב באיסטרטיה שלו. וכאשר יצא למלחמה נגד הרומים בארבע מאות אלף גיבורים כמו אלה, גבה לבבו ויקרא: אל אלהים צבאות! את תעמוד לימיננו ואל תהיה נגדנו, הלא אתה אלהים זנחתנו, אנחנו בעצמנו ננצח את האויב. וישמע ה' וינאץ. היה שם חסיד אחד, שהיה מגין עליו בתפילה, והיה אומר בכל יום: ריבון העולמים! אל תשב עמנו בדין היום, אל תשב עמנו בדין היום! ויקחהו ה' אליו. ותגבר יד הרומים על בני־ישראל ויעשו בהם טבח רב. וישָפך דם הנלחמים כנהר שוטף, בו שקעו סוסי מלחמה עד חטמם;והיה זרם הדם מגלגל אבנים משא ארבעים סאה. צוּרם מכרם וה' הסגירם!

ב

כשמרדו יהודי ביתר במלך רומי, קיבץ עליהם חילות הרבה ויקיפם מכל עבר. ויקם נגד האויבים איש גיבור־חיל, בר־דרומא, הוא בר־כוכבא, ורגליו קלות כאילות וקופץ מיל בכוחו. ויירא הקיסר ויפחד ממנו, ויסר את הכתר מעל ראשו ויניחו על הארץ ויאמר: ריבון העולמים! אם מצאתי חן בעיניך ושליח חמתך אני, אל־נא תמסור אותי ואת צבאותי ביד האיש הזה. ובר־דרומא התיהר נגד קונו ויכעס ה' וישלח על משיחו נחש, להכישו. ויראו חילות־ישראל כי מת גיבורם ולא עצרו עוד כוח לעמוד בפני האויב, ויעש בהם שמות. גדע ה' בחרי אף כל קרן ישראל!

ג

ויהי בצאת מירושלים כל הדרה, התבססו היהודים בביתר וסביבותיה ויתחזקו שם;ויקם גיבור ומושיע והוא בן־כוכב, ויעמוד במחנה ויקרא: משיח בן דויד אני, ובאתי לפרוק מעליכם את עול הרומים! וירם יד במלך האדיר ויהרוג את משנהו בארץ יהודה. ויתלקטו אליו רבים מבני־ישראל, ויאסוף אני־חיל, רגלים ופרשים, ויתגבר וימלוך בביתר ויתן ניר לעמו וישפוט אותו בצדק ובמישרים.

ויהי במותו בשלים על משכבו, הניח את המשרה לבנו רומילוס, ויתברך המלך החדש בלבבו גם הוא, לאמור: משיח אלהים אני! והוא היהנופל מאביו ברוחו ובקומתו. וישלח המלך אדרינוס, שעלה באותו זמן על כסא ממלכת הרומים, מחנה רב נגד רומילוס ועם כבד מאד, ויצר על ביתר שלוש שנים. ותיבּקע העיר בחודש החמישי בתשעה לחודש בשנת שלוש ושבעים לגלות ירושלים, ויעשו בה הרומים שׁפטים: חומותיה שרפו באש ואת גיבוריה הרגו לפי־חרב, ויפול גם רומילוס ביום המר והנמהר הזה. הלא הוא החורבן השלישי!

הֲרוּגֵי מַלְכוּת

א: מוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יֵשְׁמָעֵאל

(נוסח ראשון)

כשעלה שמואל הקן, שמואל חסידא, על מיטתו, לשכב עם אבותיו, ראה את הימים הרעים שיבואו על ישראל וראשיו, וינבא לאמור: שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא, שאר עמא לביזא ועקן סגיאין יהוון אחרי דנא. במותו ניטלו כל החמודות מעמו העזוב וכהתה עינו של ישראל.

עוד לא הספיקו ללוותו, לספוד לו ולבכותו, מיד יצאה גזרת האויב על רבן שמעון בן גמליאל נשיא־העם ועל ישמעאל בן אלישע כוהן גדול ליהרג. ישבו שניהם בבית־האסורים, והיה תוהה רבן שמעון. אמר לו רבי ישמעאל: בעוד שתי פסיעות נתון אתה בעולם אבותיך, ואתה תוהה? השיבו רבי שמעון: לא על חלקי אני תוהה, רעי, כי אם מתירא אני מפני עווֹנותי. ויהי כאשר הוציאו אותם להורג, התחיל כל אחד מהם להתחנן לפני שר־הטבחים;זה אומר: אני כוהן בן כוהן, הרגני־נא תחילה ואל אראה במיתת חברי; וזה אומר: אני נשיר בן נשיא, עלי תעבור החרב תחילה. הפילו פור, הוא הגורל, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. מיד חתכו את ראשו. נטלו חברו רבי ישמעאל בידיו ונשקו בפיו וקרא: פה נאמן, פה קדוש, גבר עמיתי! הוא לא כילה דבריו, והנה נחתך גם ראשו;והיו שניהם מתגוללים בדמם.

באותה שעה אמר הקדוש־ברוך־הוא: אביא שמים וארץ זה בזה ואחריב עולמי בפניהם!

(נוסח שני)

גוֹנב איש וּמכרוֹ מות ימות. חטאת בני יעקב, אש מעלו באחיהם וימכרו אותו ממכרת־עבד לישמעאלים והמה מכרוהו למצרים, לא נמחתה מישראל כל הימים, ונספּו גם בן־גמליאל ובן־אלישע גדולי דורם בעווֹן זה. שמעון בן־גמליאל היה צנוע במעשיו ועובר על מידותיו, והוא רועה את צאן עמו בשוּבה ונחת;אחרת היתה עם רבי ישמעאל חברו, הכוהן, שהיה מתלהב בעבודת־אלהים, חוקר ודורש במסתרי־מעלה;הוא היה גם אדם יפה־תואר מאד, אחד משבעת האנשים היותר יפים שהיו בעולם, וקלסתר פניו היה דומה למלאך ה' צבאות. וכיון שידעו, שבמיתתם יכפרו על עווֹן הציבור, קבלו עליהם את גזר־הדין באהבה. ויהי בבוא יום ההריגה, קפץ כל אחד מהם וביקש ליהרג תחילה. יצא הגורל על בן־גמליאל הנשיא ויתיזו את ראשו. ביקשו לעשות גם לחברו כן, באה בתו של מלך וביקשה מאת המלך והתחננה לפניו, כי ישאירו בחיים את האסיר הזה, כי חָמדה את יפיו בלבה. ולא אבה המלך לשמוע לה ויאמר: גזרה היא מלפנַי ולא אוכל להפר דברי. ותאמר: אם כן צווה להפשיט את עור פניו מעליו ולהניחו בבית־המלכים. ויצו המלך לעשות כן;והתחילו עבדיו לפשוט את עורו. ויהי בבוא המפשיט לקדקדו של הרב, דמנח עליו תפילין, זעק זעקה גדולה ונזדעזעו שמים וארץ! ירדו מלאכי־השרת מטה להרגיע את רוחו ואמרו לו: אשריך, ישמעאל, ואשרי חבריך! ותצא נשמתו במנוחה.

פתחו מלאכי־מרום ואמרו: זכרם לחיי עולם הבא. פתחו חיות הקודש ואמרו: תנוח נפשם בצרור החיים. ואף הקדוש־ברוך־הוא פתח ואמר: ממתים ידך ה' ממתים מחלד!

ועור פניו של הכוהן לאל עליון עדיין מונח ברומי.

ב: עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף

מסתר המדרגה עלה הרב הזה להיות ראש ורבן בישראל. בן גרים היה, מבני בניו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, והיה רועה צאנו של העשיר בן כלבא שׂבוע, אחד משלושה העשירים האדירים שבירושלים. ותאהב אותו בת אדוניו, והוא הלך במצותה ללמוד תורה, והוא אז בן ארבעים שנה. וישב לרגלי רבי אליעזר ורבי יהושע. ובן כלבא שבוע כשמעו את הדבר הזה הדיר את בתו מנכסיו. ויחיו שניהם חיי צער ומצוק ימים רבים. בכל יום היה מאסף חבילה של עצים, חצים מכר בעד לחם צר, וחציה שמר להסקה ולמאור, ולמד לאורם בלילה, בעת אשר כבר נסגר בית־המדרש. עמדו עליו השכנים ואמרו לו: עקיבא, אתה מכלה אותנו בעשן, תן לנו העצים ונתן לך שמן במקומם. ענה ואמר להם: לאורם אני שונה ולחומם אני מתחמם. הוא היה אוצר בלוּם של תורה וחכמה, ונבון ואוהב־דעת. הוא התמיד בתורה מכל חבריו, ולא אמר מעולם: הגיעה העת לצאת מבית־המדרש. לבו כפתחו של אולם. הוא נכנס גם לפרדס, דרש על כתרי־אותיות וגילה סתרי־התורה;בא לעסוק במעשה־מרכבה, ביקשו מלאכי השרת לדחפו, קרא להם הקדוש־ברוך־הוא: הניחו לו לעקיבא, שראוי הוא להשתמש בכבודי!

ויהי כי ביקש הרב להשיב לבית־עמו כבודו מלפנים, ויתן את ידו לגואלים. תפשוהו הרומים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ודמו שותת;ועל כל סריקה היה מַצדיק את הדין וקורא: אֵל אמונה ואין עוול! הוסיפו ליסרו בשוטים על גבי גופו הפצוע ולענותו ביסורים קשים, והוא קורא: צדיק הוא ה‘! הגיע זמן קריאת־שמע, אמר לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא: ואהבת את ה’ בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי, לא אשמח? קרא: ה' אלהינו הוא אחד! והארך באחד, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, עקיבא, נשמתך יצאה באחד;אשריך, עקיבא, שהיית צדיק וישר, והוצאת את נשמתך בצדק וביושר. בא אליהו ונטלו על כתפו, הושיבו בישיבה של מעלה, ונתקבצו כל הנשמות של צדיקים וחסידים וכל מלאכי־השרת לשמוע תורתו. אור לישרים!

ג: נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה

ערוך השולחן.

הרב הזקן עקיבא בן יוסף היה חבוש בבית האסורים, כי שטמוהו הרומים על הפיצו תורה ודעת בישראל, ותלמידו יהושע הגרסי משרת אותו, לחמם לחם צר ומים בשורה ינתנו להם. והמורה השתמש במידת המים המעטה, שהספיקה רק לשתיה, לנטית־ידים, כמצוַת החכמים. בא פעם אחת המפקח על בית־האסורים וירא את המים בכד, ויאמר כי רבים הם ושפך חצים והשאיר חצים. ויהי בצאתו קרא הרב למשרתו ויאמר לו: תן לי מים ואטול ידי. ויענהו לאמור: רבי ומורי, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: זקן אני, וחיי תלויים בחייך. שפך המים על ידיו ויברך.

לפני יום־הכיפורים היה. נטל התלמיד רשות מרבו ללכת לביתו ויפטרהו. וישאר רבי עקיבא לבדו. רבות מחשבות אתו, וירא כי עוד לא בא חזון ועוד יצר הצר קשה, ויפקד רוחו ביד אלהים ויאמר: תמות נפשי מות ישרים!

ויבוא איש פלאי בלילה וידפוק על דלת הבית של רבי יהושע הגרסי, ויאמר לו: קום ולך, כי מת רבך. וילך אתו וישאלהו בדרך: מי אתה? ויאמר לו: כוהן אני ושמי אליהו. ויבואו עד שער בית־האסורים, והוא נפתח מאליו, ושומר בית־האסורים ישן, וכל הנאסרים הוזים וישנים. ויראו בפינה נר זורח וידעו ויבינו כי שם מונח המת. ויגש אליהו הכוהן העליון ויקחהו על כתפו, כי אין טומאה בצדיקים, ויהושע הגרסי נושא את הכלים. והנה מלאכים, מלאכי־מרום לקראתם, והמה קוראים ומשבחים לאמור: צדקת ה' לפניך תלך! והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. הגיעו לאפירון, ירדו שלוש מדרגות ועלו שלוש מדרגות, והנה לפניהם מערה, ובה מיטה, כסא ומנורה, וישכיבו את הגוף הטהור על המיטה, ותתלקח האש אשר במנורה ותאה את המערה שבעתים. ואליהו פתח ואמר: אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי־תורה, אשריך, רבי עקיבא, שמצאת לך מלון טוב וערכת את שולחנך!

ד: מוֹת יְהוּדָה בֶּן בָּבָא

(אופן א')

רבי יהודה בו בבא חסיד גדול היה, כל מעשיו לשם שמים, והוא דואג אך לקיום התורה ולומדיה. הוא היה מוכר כלי־ביתו וכל אשר לו, כדי להחזיק בידי תלמידים;וכשראה תלמיד הגון ראוי להוראה, היה יושב עמו יומם ולילה ולומד עמו, ולא נח, עד כי סמכו אותו לרב ומורה בישראל.

ויהי בגבור יד הרומים על ישראל, וכל חפצם להכחיד את הגוי הרצוץ, ראו כי בעלי־התורה מחזקים את לב המעונים ולא יתנו את נפש העם להיכחד, הוציאו חוק קשה, לבטל את הסמיכה בארץ־ישראל ואת יפוי־הכוח להיות פטרון ומנהיג לקהילות הנותרות. גזרו ואמרו: “כל הסומך יהָרג וכל הנסמך יהרג, עיר שסומכין בה תיחרב ותחומיה יעקרוּ”. ויפול לב כל אנשי האומה ויאמרו: כּלה עושים לנו ולתורתנו, לא נחיה עוד.

ןאז בישראל עוד חמישה חכמים, יחידי סגולה, הלא הם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ראויים היו להיות קברניטי ספינת העם הטובעת, אבל עוד לא נמשחו לאבות־בית־דין, וחסרה להם עטרה זו. אספם רבי יהודה, מורם הזקן, חרש לככר אחת בין שני הרים גדולים, וההרים מפסיקים בין שתי עיירות. יש לו על שן סלע, הניח ידו על ראש התלמידים האלה ויסמוך אותם ויברכם לאמור: לכו רעו את צאן העם הנידח ונלחמתם בעד נחלתו ובעד סגולתו, כי גדול חרון אף אלהים עלינו, על אשא עזבנו אותו ואת תורתו. ויתרגשו לבות הנסמכים ויקראו קול אחד: בניך הננו ובניו של מקום!

עוד הם עומדים, באו עליהם בני־חיל ושרים רומיים וידעו מה שעשו. קרא הרב הזקן לתלמידיו ואמר להם: רוצו, בנַי, ומלטו את נפשותיכם. אמרו לו: רבנו, ואתה מה יהיה עליך, והנך זקן ורגליך כשלו מלכת! אמר להם יהודה: הריני מוטל לפניהם. השביע את תלמידיו לברוח, ויעשו כן וימלטו. רק אותו השיגה חרב האויבים וחניתם;ולא זזו משם, עד שנעצו בו ג' לולינאות של ברזל, ו“נעשה גופו ככברה”.

יצאה בת־קול ואמרה: יהודה עבדי לעולם יחיה!

(אופן ב')

יהודה בן בבא היה אחד מחסידי התורה ורבּיה. כל ימיו היה יושב ולומד ולא הפסיק ממשנתו, ומשמונה ועשרים שנה עד שבעים לא טעם אפילו שנת הסוס ויהגה בתורה תמיד. הוא גם התענה רוב שנותיו, לא אכל ולא שתה וחי בנקיון ובטהרה כל ימיו. ועניו היה האיש הזה עד לבלי שיעור, לתלמידו היה קורא רבי והיה מקדים בשלום כל אדם, לא הקדימתו בזה כל בריה. גם אותו יום, שנגזרה עליו מיתה, בעבור הרביצו תורה ברבים, היה יושב בתענית כדרכו. אמרו לו תלמידיו: וכי אין רצונך לטעום מה קודם שתמות? ענה ואמר להם: אם עד עכשיו, שלא ידעתי באיזה דרך אני הולך, לא טעמתי, אטעום עתה, בשעה שאני יודע לאן מוליכים אותי? בו בערב נהרג, אחרי תענית ארוכה של עשים ושש שנה.

יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, יהודה, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה!

ה: בֶּן תְּרַדְיוֹן

כי היא חייך ואורך ימיך, והגית בה יומם ולילה. המת עצמך באהלה של תורה ואתה חי. יש חירות גם נגד המות!

ויהי בימי ממשלת רומא הרשעה על עם ישראל, החריבה את ביתו, כבשה את ארצו, הובילה מבחר בניו בגולה, ועל התורה, תורת אל חי, גזרה כליה, מי בחרב ומי באש, נמוג כל לב מפחד, גם חכמים עזבו בית.

רק בן־תרדיון עוד מקהיל קהילות וחוזר על בני־אדם ללמדם. בנפשו הדבר, וספר־התורה לא ימוש מפיו. הוא היה צדיק וישר לאדם ולאלהים. מעולם לא עלתה קללת חברו על מיטתו;ומעולם לא לנה פרוטה שך צדקה תחת ידיו, והיה זהיר בעזרת עניי הגֵו והרוח. פעם אחת נתחלף לו דבר של צדקה, והיה יושב ומתענה ואומר: שמא נתחייבתי מיתה לשמים! הוכיחו גדול אחד, על שהוא יושב ועוסק בתורה. לא נענה לו, כי מדבר ה' לא ימוש. חזר וסיפר לו ממיצר לבבו, בדבר החליפו מצדקה לצדקה. ויענהו מוכיחו לאמור: מחלקך יהי חלקי מגורלך גורלי!

והשמועה באה עד בית הנציב הרומי, כי בן־תרדיון מורד בפקודי המלכות ומרביץ לֶקח ברבים, הוא וביתו;ותעל חמת הנציב עד להשחית ויצו לשרוף אותו בספרו ולהרוג גם את אשתו וביתו. כשתפסו אותו ואמרו לו: חנינא, נגזרה עליך שרפה, עמד וקרא מקרא זה: הצור תמים פעלוֹ! באו והוציאו את אשתו להריגה ואמרה: אֵל אמונה ואין עוול! אף בתו קיבלה את הדין וקרא: גדול העֵצה ורב העלילה! מה גדולים מעשיהם של אלו!

ובא הקוסטינר, עשה מדורה גדולה מחבילי זמורות ויעל הלהב; נטלו את חנינא וכרכוהו בספרו וידחפוהו לתוך האור, והאור מתרחק ממנו, ולא נגע בו, לא יכול לנגוע בו… נבהל אותו קוסטינר וקרא לו: פלאי, האתה הוא האיש, שגזרו עליך לשרפך ומיתתך נמסרה לידי? ויענהו חנינא מתוך האש: כן, אנכי האיש, אשר דנתם אותי. אמר לו: איך יהיה כחזיון הזה, שהאש אינה שולטת בך, ולא היה עוד כדבר הזה בעולם? ויאמר לו חנינא: המתן רגע, עדי אוָדע כי שולחים אתם לקחת את נשמתי, ואמסרה. ויעבר ידו על פניו, ויאמר: קום וכלה מלאכתך בי. אמר אותו קוסטינר בנפשו: הללו מבני העם הזה, שגוזרים מיתה וחיים לעצמם ואני עומד חוצה? והנה קפץ גם הוא לתוך המדורה ויקרא: אלהיכם אלהי, באשר תמות אמות ושם אקָבר!

יצאה בת־קול ממרומים ותקרא: בן־תרדיון וקוסטינר שניהם עבדי הם.

ו: מֵעֵבֶר לַמַּחֲנֶה

עוד חורשים בני־רומי רעה על ישראל להכחיד גם את השארית, עַם הנמרים נלחם את הצאן ולא יאָמר עוד, כי יש אחרית לעם ירושלים ובניו.

וישבו שבעים הזקנים בבית־המועצות הגדול ושקלו וטרו יום יום בהוצאת גזרות חדשות קשות על העברים היושבים בארצם השוממה. ואם אמנה אותן אחת אחת תסמורנה שערותיכם לשמען. זדון לב הגוי העריץ לא ידע גבול;ועַם כי ירד מטה, עם מנוצח עד תומו, לו אין כּוח ואֱיָל לקום עוד.

ונשמע הדבר בסוריה ובארץ־ישראל הקרועה, כי עוד תגדל סאת העקה וגזרות חדשות תבואנה עליהם, ויצעקו לאלהים. בושו רבּי העם ומנהיגיו מתשועה, וגם שומר־ישראל מקונן, שועלים וזאבי־טרף מהלכים בביתו.

ומועד גמר המועצה הולך וקרב אל קצו. והרבה הרבה גזרות אמרו לגזור אז, כל גזרה קשה מחברתה. ששים ותשעה זקנים כולם מחייבים את העם הנדכא, ורק אחד – מזכּה, מזכּה בלבו, כי אין לו העוז לקום בפני חבריו ולקרוא באוזניהם: לא תורידו שאולה את עם ה'!

נפשו של המזכּה לקחה שמץ מתורת ה' וירא ויתבונן למזלה קשה של אומה זו, ובידו אין תשועה. על משכבו בלילות חשב, שנתו נדדה מעיניו, וביום המחרת כבר יעמדו למנין ויחרתו את הגזרות הקשות האל עלי לוח אבן.

נזכר הזקן הזה במנהגי רומי ובחוקיה, כי אם ימות אחד מן חבורת היועצים לפני חתימת החוקים, ובטלו והיו כלא היו. ועל על גג ביתו ויפל עצמו לארץ ומת.. כה הפקיר את גופו וחייו, כדי לפדות עם זר.

יצאה כף־יד ממרומים וקיבלה את נשמתו.

ז: רבִּי יְשֵׁבָב

רבי ישבב הסופר היה אחד מן החכמים הגדולים בימי רבן גמליאל ומשיירי החסידים;הוא חילק כל נכסיו לעניים, והיה גדול כמשה בתורה וביראה, חוץ מן הנבואה. הוא הגיע לזקנה, ועת הוציאו אותו למות היה בן תשעים שנה. התאספו תלמידיו מסביבו, בכו ואמרו: רבּנו, אם את אורך יקחו מאתנו, תורה מה תהיה עליה? אמר להם: החזיקו איש ברעהו, אהבו שלום ומשפט, אולי יש תקוה. אמר לו המלך: צפוי אתה אלי־מות ואתה עוד עומד ודורש? השיבו ר' ישבב: לא אמות, כי אם הולך אני אל עולם שני. לעג לו המלך ואמר: וכי יש עולם שני? ויצו וישליכו אותו באש. והוא קורא בתוך האש בפסוקי התורה בקול רינון. ובהגיעו למקרא: “ויאמר ה' אל משה”, הוציא נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, ישבב, שלא הנחת מתורת משה כלום, שלא קיימת. יהי זכרו ברוך!

ח: אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ

רבי אלעזר בן שמוע, טוביינא דחכימי היה, לבו כפתחו של היכל. וינהרו אליו תלמידים רבים מכל עבר לשמוע לקח מפיו. ששה ששה בשורה היו יושבים אצלו, ונדחק כל אחד לשמוע דבר אלהים חיים. הורידו אותו מעל כסאו, הסירו העטרה מעל ראשו והשליכוהו לבית־האסורים, לא מצאו בו אלא העוון זה, שהוא מרביץ תורה. ויהי כאשר הוציאוהו להורג, היה ערב שבת עם חשכה. ביקש והתחנן ואמר: הניחוני עוד לקיים מצות שבת, והתחיל לקדש היום. לא הספיק לומר את המלים “אשר ברא אלהים לעשות”, עד כי התיזו את ראשו. יצאה בת־קול ואמרה: אלעזר היה דומה למלאך־אלהים ויצאה נשמתו באלהים.

ט: הֲרִיגַת הַמְתֻרְגְּמָן

(נוסח א)

רבי חוצפית המתורגמן היה אחד מגדולי אנשי־המעלה בימי רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא היה שקול כיונתן בן עוזיאל, היה שונה ק"פ פנים בתורת־כוהנים, היה אומר על טמא – טהור ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא ומראה לו פנים;גם בקי היה בשבעים לשון, ואין כל חכמה נסתרה ממנו. וכשיצאה גזרת הרומים, להכחיד כל רבי מתיבתא, חשבו כי ישאו פנים לזקן זה, אשר לא נמצאה עוולה בו. ובכל־זאת תפשוהו עם תלמידיו והרגו אותם כולם ביום אחד, והשליכו את גופות המתים על פני השדה. מצא ספקן אחד בעניני הדת את לשונו של הרבן הגדול הזה מוטלת באשפה. הרימה בידו ושאל: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? זו תורה וזה שכרה? אמרו לו החברים: למען ייטב לך והארכת ימים, למען ייטב לך – בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך!

(נוסח ב')

רבי חוצפית המתורגמן היה זקן מופלג, ויפיו עוד כבבחרותו, כזה היה גם בחכמתו, וַיוסף להחכים ולקבץ דעת יתר על חבריו ובני גילו. עליו היה רבי עקיבא קורא: יפיפית מבני־אדם הוצק חן בשפתותיך;ובשעה שהיה עומד ודורש, היה קולו הנעים מושך את הלבבות.

בן מאה ושלושים שנה היה, בעת שהוציאוהו להורג, ויתחנן לפני המלך, כי יאריך לו עוד יום אחד. התפלא והמר: מה לך, אם תמות היום או מחר? השיב ואמר: חפץ אני עוד בחיי מעט, למען אוכל לקרות עוד קריאת שמע של שחרית ושל ערבית וליחד את השם הגדול והנורא. התקצף המלך, חירף וגידף ואמר: עדיין אתם דבקים באלהיכם, שאינו יכול להצילכם מידי? ויצו לסקלו באבנים, ותעל נשמתו לשמי מרומים.

י: זֹאת זִכָּרוֹן

המקרא אומר: דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. לא נאמר זה אלא כלפי עשרה הרוגי מלכות וכל אלה שנשפך דמם על קדושת השם;וכשיבוא האלהים הגדול ליפרע ממחריבי עמו, ידרוש מהם צעקת ענוָיו.

אומרים: כל צדיק וצדיק שנהרג בידי אויבים, כותב ה' את שמו בלוח וספר לזכרון. והיה כי יבוא יום הדין הגדול ונשפטו עמים ולאומים, אומר ה' צבאות: למה הרגתם את אהובי פלוני ואלמוני? למה שלחתם בהם יד? כופרים הם ואומרים: ידינו לא היו במעל ולא ידענו כלל ממעשים הללו. מיד לוקח דיין־האמת את כל לוחות הנהרגים והנשחטים וקורא לפניהם שמות הנכחדים והמומתים ויבושו פניהם ויחוָרו.

בְּנֵי־הַתּוֹרָה

א: קַבָּלַת פָּנִים

רבי יוחנן בן זכאי, אחד מתלמידי הלל הנשיא, שעיניו ראו בחורבן בית־האלהים, היה חסיד גדול ושוקד על התורה. הוא היה אומר: לא נוצרו הבריות אלא לעסוק בתורה ובעבודת השם. הוא לא הניח מקרא, משנה וגמרא, הלכות ואגדות, דברי־שמועות וכל דברי־חכמה, שלא למדם ושלא עמד עליהם;מימיו לא הקדימו אדם בשלום, תפילין היו בראשו בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים ולא שח שיחת חולין. מעולם לא מצאו אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה;לא אמר: עת לעמוד מבית־המדרש, ולא פתח איש לתלמידיו את הדלת, אלא הוא בעצמו. ארבעים שנה חיפש את דרכו, ארבעים שנה למד וארבעים שנה ריבץ בתורה; וכשהגיעה עתו למות, והוא בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישב על המיטה וקרא: פנו הכלים והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ונראתה עטרת־זהב נוצצת בחלונו.

ב: בֶּן־עֲרָךְ

אמרו עליו על רבי אלעזר בן ערך, שהיה חכם גדול ויודע הרבה במעשה־מרכבה ובכל סתרי־יה.

פעם אחת היה רבו ומורו רוכב על החמור בדרך והוא מחַמר אחריו. אמר לרבו: רבי, נשנה־נא בפרשת בראשית. תהה רבו ואמר: הלא אין דורשין במעשה־בראשית בשנַים;אף־על־פי־כן אמר לו: אמור אתה לפנַי ממה שתדע. אמר לו: תרשני, רבי, אמר לו: הן. ירד הרב מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, ותלמידו התחיל לדרוש לפניו ופתח פיו באמרי־אל. נתקבצו גם מלאכי־השרת לשמוע דבריו. האילנות מסביב פתחו ואמרו שירה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיה היום דומה לזה של סיני.

גם על רבי אליעזר בן הורקנוס חברו אמרו, שבשעה שהיה יושב ודורש במעשה־בראשית היו פניו מאירים כאור החמה, והיו קרנים עולות לו כקרנים של משה;ואין אדם יודע, אם יום הוא, אם לילה.

אף הם בחלומם, והנה בת־קול קוראת: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלינים גדולים בנויים בעדכם ומצעות נאים מוצעים לכם!

ג: בֶּן־הוּרְקָנוֹס

מאחרי צאן אביו הלך בן־הורקנוס ללמוד תורה בירושלים. בן עשרים ושתים היה, ותתלקח נפשו לשמוע אמרי־יה, ויעזוב את העדרים במדבר על הרועים;והוא ברח לעיר הקדושה, לשמוע לקח מפי רבּי בתי־המדרש ומאוריהם. שמע אביו והדירו מנכסיו, ויחי חיי צער ויצם ימים רבים ולא שם לבו לכלום, חוץ מן התורה. ויתקדש ויטהר, ויתעצם בקבלת־הזקנים יתר על חבריו, ושמע אל אמרות המורים ולכל הגה היוצא מפיהם. מימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומעולם לא נטה ימין ושמאל מדרכי ההלכה, כפי אשר הורוה אנשי כנסת־הגדולה והבאים אחריהם, איש מפי איש. הוא לא עשה אזנַיִם לתורה, לא דרש על כל קוץ וקוץ, כי אם עשה חיזוק לתּורה ויבסס עמודיה. שמע אביו, כי בנו התחכם כל־כך בתורה, בא לפני חכמים להתּיר לו את הנדר, וביקש עתה לבכר את אליעזר בנו על יתר אחיו;וימאן לקבל ממנו ולהיות נהנה מן התורה, ויוסף לחיות בצמצום. אהלו נטוי, אבן לו למושב, ואך אל אלהים ואל תורתו עיניו נשואות.

ויהי כי חרב המקדש, פנה זיו היכל־האלהים, מיטב בניו נפלו בּחרב, התקבצו חכמי־ההלכה לדאוג לשארית יהודה ולהקים להם חוקים;והנה נפלגו הדעות, אליעזר בן הורקנוס אומר כך וכל חבריו אומרים לא כך, כי אם אחרת הוא הדבר. ויפרוץ ויכוח גדול ביניהם. בירר להם רבי אליעזר באלפי פנים דבר צדקוֹ, ולא שמעו לו;הביא ראיות לדבריו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו;אמר להם: הדבר קבלה בידי מרבותי, ולא אָבו שמוע לו. התגעש ויאמר: חרובים הללו, הגדלים לפנינו, יוכיחו שהלכה כמוני. ויחלו החרובים להיטלטל ולהתנועע ממקומם. אמרו הסופרים: הגם חרובים בין המתוַכּחים? היתה שם אַמת־המים, ונשפכה ברוב זעמה ובקשה להטביע את כל הנאספים, גערו בה החכמים ויאמרו לה: שובי לגבולך, ואם לאו, נגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ותחזור למקומה ותיאָלם. התחילו כתלי בית־המדרש בעצמם לנוע. עמד רבי יהושע בן חנניה, המתנגד הגדול של רבי אליעזר, ויגער בהם. וירא רבי אליעזר, כי מנצחים אותו שלא באמת ובצדק, קם על העמוד וקרא: מן השמים יוכיחו כי אמת בפי. מיד נתקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף, ברקים נתנו קולם כביום ברית. הוסיף רבי יהושע לקרוא: התורה לא נחלת השמים היא עוד, אחרי הינתנה לבני־האדם, ובה כתוב לאמור: אחרי רבים להטות! סבבו סבבו הרבים את היחיד בלשונותיהם האוכלות, מי יעמוד נגדם? מי ישׂגב בפניהם?

באין־אונים עזב רבי אליעזר, הרבי הדול, את בית־המדרש, מסלי לשוב אליו. – ואף מיריביו לא נח עוד לבם וקמו ונידו את הרב באָלה ובספר; הביאו כל טהרות, שטיהר והתיר, העלו את כולן על המוקד בשוק ושרפון ויחרימו את המטהר בחרם־עולם. הלך אחד מחבריו – הוא עקיבא בן יוסף – וילבש שחורים והתעטף שחורים, חלץ מנעליו וישב הרחק מפתח אהלו של הנידח. אמר לו רבי אליעזר: מה לך רעי? ענה עקיבא ואמר לו: שמא חבריך בדלים ממך. מיד חלץ הרב את נעליו, נשמט וישב לו על גבי הקרקע, ועיניו זלגו דמעות. ועלו הדמעות של הנעלב למעלה, והיה קצף בעולם. וילקו החיטים בשליש, השיתים בשליש, ושעורים בשליש;גם בצק בידי אשה תּפח…

בודד ונבדל מחבריו נשאר החכם הזה כל ימי חייו, וחכמתו אשר עמו נקברה בקרבו, כי אין איש עמו. רק ביום מותו זכרו החכמים את אשר עשו ובאו להיטיב עמו, אבל איחרו המועד. וכיון שראה אותם, ישב לו על גבי מיטה, הושיט שתי זרועותיו וקרא ואמר: אוי לי שלא הרבצתי תורה כרצוני, ושלא לימדתי את אשר לָמדתי, ויצאה נשמתו בטהרה. קמו חבריו ואמרו: הוּתר הנדר! הוּתר הנדר! ולא שמו עוד אבן על ארונו;אבל נשאר הדור יתום, ולא קם כמותו מורה וחכם בישראל.

צַדִּיקִים

א: הַצַּדִּיק הַמְנֻגָּע

סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו וקיטע ברגליו, כל גופו חולה אנוּש ועור מכוסה שחין רע, כן היה שוכב אחד מרבי התלמוד הידועים על ערש־דוי בבית רעוע ושפל. ורגלי המיטה עומדות בקדרות מלאות מים, למען הבריח מעליו את הנמלים המענות. אין לחם, ושמיכה בבית, עני־אל ויד עברתו על בן־האדם;ולו, למעוּנה, לא קשה.

ובאו התלמידים ורבּי־החכמים אחד אחד לקחת לקח מהרב הגדול הזה, שידע את התורה לפרשה ולבארה מאין כמוהו. הוא עונה על כל שאלה נכוחה ומלמד לבני־דורו היחידים ארחות־חיים.

ובנעוריו הלך ברגליו, שימש בידיו, כּוחו היה אתו ועיניו ראו את העולם. ויהי היום, והוא הולך מבית־חמיו ולבו טוב עליו, ועמו שלושה חמורים, אחד טעון מיני מאכל, על גב השני נאדות של משתה ועל השלישי מיני מגדים רבים;ובא אדם רעב אחד בדרך, רעב מאד, ועמד ואמר: אבי, פרנסני! אמר לו הרב: המתן עד שאפרק את המשא ואתן לך;לא הספיק לפרוק, עד שנפל המבקש ומת מחולשתו.

והתפלש בעל החמורים בצערו, אֶבלוֹ היה עז. הוא השתטח על גב המת הזר וקרא: עיני, שלא חסו על עיניך, תסומאנה; ידי, שלא מיהרו לחוס עליך, תיגדמנה; רגלי, שהתמהמהו להחיותך, תיקטענה. ויוסף גם לקלל את גופו בשחין. ויפתח פה לענשים. ותהיינה לו המאֵרות הנוראות בגו, שבאו עליו אחת אחת, למרגוע.

ראהו אחר זה אחד מחבריו מוּכּה־אלהים ויִבּהל למראה־עיניו ויקרא: אוי לי, שראיתיך בכך! ענה המעוּנה ואמר: אוי היה לי, לוּ לא ראיתני בכך.

שנים רבות שכב החכם הזה בשפל ביתו ויקבל יסוריו באהבה. ויהי היום, וקירות הבית נטו לנפול, מיהרו התלמידים לפנות את מיטת רבם, ויאמרו לפנות אחר־כך את הכלים. התחזק ואמר להם: בּנַי, הניחו אותי ופנו את הכלים בתחילה; מובטחני, שכל עוד שאני בבית לא יפול עלי. ויהי כן הדבר. מה גדול כּוח צדיקים!

ב: אַבָּא־חִלְקִיָּה וְחָנָן

אבא־חלקיה וחנן, חנן הנחבא, היו נכדי החסיד חוני־המעגל, בעל הגשמים. אבא־חלקיה היה בר־בריה וחנן בר־ברתיה;לא מחכמי בית־המדרש היו, כי אם אוּמנים ושכירי־יום ומתפללים תמיד בעד הצבור.

חנן הנחבא היה איש צנוע במעשיו ועושה את עצמו כשוטה. וכשלא ירדו גשמים ימים רבים וצריך היה העם למטר, שלחו את עויליהם ותינוקות של בית־רבן ובאו והחזיקו בשולי בגדיו, לאמור: אבא, תן לנו מטר! תן לנו מטר! אמר: ריבונו של עולם! עשה למען אלה, שאין מכירין בין אבא לאבא, ואתא מטר.

ואבא חלקיה גם הוא נשמט מלהתראות כרב. פעם אחת עברו ימים בלא גשמים, יבשו השדות והכרמים, והיו יראים פן יבוא רעב לעולם. שלחו רבנן שני תלמידים אצלו, שיתפלל לה' ויוריד גשמים משמים. באו לאהלו בשפל העיר ולא מצאוהו;יצאו השדה ויראו אותו מלקט עצים. אמרו לו: שלום! ולא החזיר להם שלום. חיכּוּ לו עד הערב, ובבוא הערב שׂם צרור־עצים על כתפו האחת ומעילו על כתפו השנית ומנעליו בידו ושב לביתו, וילכו אחריו. הגיעו למקום קוצים, הרים הרב את בגדו; וכשהגיעו לאמת־מים, נעל מנעליו וחלץ אותם מיד, כשעברו את המים. כשבאו לעיר, יצאה אשת נושא־הסבל לקראתו; וכשבאו לדירתו, נכנסה היא בתחילה, ואחריה נכנס הוא, ואחריו התלמידים. ישב לאכול את בני־ביתו, ולא קרא להם לאכול; ובחלקו את הלחם, נתן לבנו הגדול חתיכה אחת ולקטן נתן שני חתיכות, וילך אחר זה לישון. ויהי בבוקר ויאמר לאשתו: הן אדע, כי באו הזרים באהלנו בעבור תפילת־גשמים, נקדים ונתפלל עליהם, ולא יחזיקו לנו טובה. עלו לעליה, עמד הוא בזוית אחת והיא בזוית אחרת ועמדו בצקון־לחש. מיד עלו עננים מאותה רוח, שבה אשתו נצבת. ירד ואמר לאנשים המחכים לו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לתפילתי, הן כבר יבוא הגשם. אמרו הם: יודעים אנו, כי רק בזכות הבית הזה הגשמים באים; לא ניפּרד ממך עד כי תבאר לנו את כל הדברים התמוהים, שראינו בבואנו אליך. אמר להם: שאלו. אמרו לו: “מפני מה לא החזרת לנו שלום כשבירכנו אותך בשלום?” אף הוא ענה אותם: שכיר־יום הייתי, ומתירא הייתי, שמא אֶבּטל ממלאכתי". – “ולמה נשאת את בגדך על הכתף ואת העצים על הכתף השנית ולא הנחת את הבגד תחת המשא?” – “טלית שאולה היתה בידי”. – “למה הלכת בכל הדרך יחף, ואך במעבר־המים שׂמת עליך מנעליך?” השיב ואמר: “כי יכסו המים על רגלי ולא אראה כי אינזק”. – “ולמה הרימות בגדך בעברך על קוצים?” – “אם יקָרע עורי היום, ירפא למחר, ובגד שיקרע, שוב אינו שלם כמו שהיה”. – “ולמה לא קראת אותנו לאכול?” – “מפני שלא היתה הסעודה מַספּקת לבעליה ולא רציתי לגנוב את דעתכם”. – “ולמה ביכּרת את בנך הקטן על הגדול?” – “יען שהגדול עובד בבית ויכול לאכול, אם ירעב, תחת שהקטן עודנו יושב אצל רבו בבית־המדרש ולא יאכל לשׂובע”. – “ולמה עלו העננים מרוח אשתך בראשונה?” – “מפני שהיא שכיחה בבית, ויכולה לעשות צדקה בכל עת”.

ושבו ממנו בשלום.

ג: הַהֶגְמוֹן הַפֶּלְאִי

חנינא בן דוסא היה אחד מן החסידים היותר מצוינים בימי הבית, והיה ענוותן במעשהו ותמים דרכו עם אלהים ועם אנשים. פעם הלך לבקר את רבו, השכים ובא לבית־המדרש ופתח ואמר: לעולם הוה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אל תכעס ואל תקבול על חברך;ואם יכעיסך ויכלימך, הקדם אתה למחול לו ואל תשמור לו בלבבך! באו מלאכי־מרום ועמדו לפני קונם. אמר יוצר בראשית: הראיתם חנינא עבדי, איך הוא נאה דורש? חי ראשי, כי כל העולם מתקיים בזכותו. נכנס השטן ואמר: תן לי רשוּת ואלך לנסותו ואראה, אם גם הוא נאה מקיים.

עוד חנינא יושב ודורש, והנה בא הגמון אחד ועמד על פתח בית־המדרש וקרא: מי בכם ירכיבני על כתפו ויוליכני לביתו וימלא לי צרכי? עייף ורעב אנכי. הפסיק בן־דוסא את משנתו ויצא אליו ויאמר: הנני לך, לשרתך. הרכין עת עצמו, לקח את ההגמון על כתפו וישאהו למעונו. אחר מיהר והביא מים לזר, לרחוץ פניו ורגליו. התחיל האורח לעפּר בעפר מוּל הרב. אמר חנינא: מה רצונך, אדוני, ובמה אתה סוֹעד? ענה ההגמון ואמר: הבא לי דבש ואגוזים. יצא חנינא חצד אחד, לבקש אגוזים, ואשת הרב יצאה לצד אחר, להביא דבש. אחר־זה ערכו לפניו את השולחן וישימו עליו את המטעמים האלה. מה עשה ההגמון? קם והפך את השולחן על־פניו ודרס את הדבש והאגוזים ברגליו. אמר לו הרב: מה חפצך, אדוני? הגד לעבדך ואעשה. אמר ההגמון: מי ישאני וירכיבני אל צוארו ויביאני לביתי? מיד הרכין הרב עצמו שנית והעמיס את ההגמון על שכמו ויצא עמו לרחוב. כיון שבא לשער־העיר, הרגיש חנינא, כי ההגמון נסתלק מעליו. נשא עיניו וראה שלהבת עולה לרקיע. וישמע הרב קול יוצא מבּין הלהבה וקורא: חזור למדרשך, חנינא, כבר נתנסית ונמצאת שלם. עליך נאמר: ואשים דברי בפיך ובצל־ידי כיסיתיך.

ד: בֶּן־דּוֹסָא וַחֲבַרְבָּר

רבי חנינא בן דוסא היה אחד החסידים הגדולים שבתלמוד ואנשי־האמונה. כל בני־דורו נזונו בזכותו, והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. וגם מאלה נתן לדל. לו לא היה המדרש עיקר, אלא המעשה, והיה עובד את ה' ביראה.

פעם אחת היה עומד בתפילה לפני קונו, בא חברבר ונכרך על רגליו, ראו התלמידים ונבהלו ואחזתם עוית, והוא לא הפסיק מתפילתו ושפתיו מלחשות. פתח החברבר את לועו והכישו, וירימו קול זעקה. מעיין נובע מגנו של עדן נתבקע פתאום מתחת רגליו וירפא. לאחר שסיים הרב את תפילתו, ניגשו אליו תלמידיו וישאלוהו לומר: רבנו, איש־המופת, האם הרגשת בדבר? אמר להם: יבוא עלי, אם אסיח דעתי מתפילתי; לוּ גם הקיפני הנחש מכל עבר, לא הפסקתי מעבודתי לבוראי. נטלו התלמידים את החברבר המת על כתפם, והביאוהו לבית־המדרש ואמרו: אוי לו לאדם, שפגע בו חברבר, ואוי לחברבר שפגע ברבנו. אף הוא נכנס ואמר: אין חברבר ממית, אלא החטא ממית.

אמרו: “משמת חנינא חדלו אנשי המעשה”.

ה: כְּבוֹד הֶחָי

בימי רבי חנינא בן דוסא נתרבו אריות בארץ העברים, נתיראו כל העוברים והשבים ונשמו הדרכים. התאזר רבי חנינא וקם והשביע את מלכי החיות האלה, כי לא יוסיפו לעבור עוד בארץ וישמעו בקולו וישובו לארץ המדבר אחד אחד.

פעם אחת הלך הרב הגדול הזה בלילה, וירא ארי אחד רובץ לנגדו; ניגש אליו וגער בו ויאמר: אִי, מלך חלש, האם לא השבעתי את בני־עמך, שלא תתראו בארצנו? נתירא האריה מהשבועה וישא את רגליו וינס למקומו.

כשנחה דעתו של הרב אמר לעצמו: בורא עולם, אשר יצר את החיות הגדולות, את האריות ואת הנמרים, קראהו גיבור, ואני, בן־אדם, יליד־האדמה, קוראו חלש. התחיל לרוץ אחרי האריה ולקרוא: חטאתי לך, מלך גדול, חטאתי לך. גם למלכי החיות יאָמר כבוד!

חֲסִידִים

א: יוֹסֵף בֶּן סִימַאי

יוסף בן סימאי, איש שיחין, היה איש צדיק תמים בדורותיו, ותמימים היו כל מעשיו. מעולם לא הקניט את חברו ולא עלתה טינת איש על משכבו. את כל אשר לו חילק עם עניים ועמד להם בשעת דחקם, ואת דבר ה' ואת מצווֹתיו שמר בכל עת ולא סר מדברי חכמים ותורתם. – ודרכו היה לקבל עליו בכל דבר את הדין ולראות בכל מאורע, אשר קרה לו לרעה, דין אמת וצדק. אם נקף באצבעו ומצא דם, לא סחטו;אם חלה, לא נתרפא, ולא הניח לרופא לגשת אליו בסמיו;ואם יכשל בדרך, לא קם, ולא קבל בצר לו. האל הגדול לא יעוות משפט ולא עביד דינא בלא דינא.

פעם אחת נפלה דליקה בחצרו ועלה הלהב ואחז בארבע פינות ביתו. באו בני־קיצרה, שכניו, איש איש בחבית המים, לכבות את הבעֵרה, ולא הניחם לעשות מלאכתם ואמר: הניחו לגבאי ממרום, שיִגבּה את חובו ממני! אמרו: תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת. מיד נתקדרו בעבים וירדו גשמים וכיבו האש.

שומר ה' בית חסידיו.

ב: רַבִּי טַרְפוֹן

מעשה בצנא אחד גדול, והוא כוהן ועשיר, ולו רוב אוצרות, גנות ופרדסים ועבוּדה רבה. הוא לא היה נהנה מעשרו, לא ידעו אותו עבדיו ולא התערב במעשהו, אשר הנחילו אותו אבותיו, כי אם היה מתעטף בטליתו ועושה אזנים לתורה, לבארה ולפרשה על־פי מדותיו וכלליו הוא. פעם אחת, והוא הלך לפקוד את תלמידיו בשביעית, היה רעֵב ונכנס בדרך לגן לאכול מתוך שלו שלא בטובה. מצאהו עבדו ושמר־הגן אוכל קציעות ויכהו הכה ופצוֹע; ולא אמר המוּכּה כלום. אך כאשר הגיע עד נפשו והסתכן, נאנח וקרא: אוי לו לטרפון, שזה יהרגו! נבהל השומר לשמוע שם אדונו, וירף ממנו ונפל לרגליו, בכה והתחנן לפניו, כי ימחול לו. השיבו הכוהן: חייך, בכל הכאה והכאה, שהוספת להכותני, מחלתי לך על הקודמת.

וכל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואמר: אוי לי ולנפשי, כי השתמשתי בכתרי, והושחרו שיניו מרוב צומות ותעניות. וכשמת צדיק זה לא הניח כמותו.

ג: אִישׁ בַּרְתּוּתָא

החסיד רבי אליעזר איש־ברתותא היה איש־המעשה ומרבה בצדקה. כל אשר לו בזבז ונתן לעניים ויחַסר את בני־ביתו; וכי שני בגדים היו לו, נתן את האחד לאביון, ואם מנעלים ברגליו וראה אדם הולך יחף, לקחם ונתנם לו. מעולם לא לָנה אצלו פרוטה. היה הדבר כך, שאם ראו אותו גבאי־צדקה מרחוק, היו בורחים ממנו, כי ידעו שיתן להם כל אשר לו ובניו ירעבו ללחם.

יצא פעם לשוק לקנות דברים לנשואי בתו, כי בא לו ממון בירושה, וראה גבאים מתחמקים ממנו; רדף אחריהם ואמר להם: משביע אני אתכם שתגידו לי במה אתם עוסקים? אמרו לו: בזיווּג יתום ויתומה. – אמר להם: העבודה! שהם קודמים לבתי. נתן להם כל מה שבידיו, ולא נותר אצלו רק זוז אחד. הלך וקנה בו חיטים ובא ונתן החיטים באוצר.

לערב אמרה אשתו לבתה: מה קנה אביך בּכּסף? אמרה: איני יודעת, אבל ראיתי, כי בשובו מן השוק שׂם הכל באוצר. באו ופתחו את האוצר ומצאוהו מלא חיטים ובר, ויהי צר המקום מהכיל וישתפך בעד הדלת ותעלינה ערימות־בר גדולות. רצה בתו לבית המדרש ואמרה לאביה: בוא וראה, מה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא אוהבך. הלך וראה האוצרות של חיטים. קרא ואמר לאנשי־ביתו: בשם ה', הרי הֶמה הקדש עליכם, ואין לכם חלק בם יותר משאר עניי־ישראל!

עוֹד חֲסִידִים

א: רַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה חסיד ועניו גדול, לא גבה לבו בתורתו ולא הקדים את המדרש על המעשה. הוא לא היה אומר: אם אני כאן הכל כאן, והקדים כבוד אחרים לכבודו.

היתה אשה אחת, אשר נפשה דבקה בדרשותיו, ובכל פעם אשר ישב בבית־המדרש בליל שבת ודרש בפרשת השבוע, היתה עוזבת את ביתה ובאה לשמוע דברי אלהים חיים, ויחר הדבר הזה לבעלה. ויהי כי איחרה פעם לשוב מהדרשה, סגר עליה את הדלת ונשבע ואמר: כה יעשה לי אלהים, אם אכניסך, בטרם לתכי וירקת בפני הדורש. ותחלחל האשה ותאמר: איך אעשה הדבר הזה, לבזות איש קדוש ונורא, וחטאתי לאל־עליון. באה אצל שכנותיה, ספּרה להן כל אשר קרה אותה וישבה ובכתה. באותה שעה העמיד רבי מאיר עצמו חולה בעיניו ויצו להביא לפניו זאת האשה, כי תלחוש לו וירקה לו בפניו; יראה האשה לנפשה, לעשות כזאת לרבן וגדול בעם. הפציר בה ויאמר: הלא איחָלם על־ידים, ואל־נא תמנעי טובתך ממני. רקקה לו שבע פעמים בעיניו והוּתר נדר בעלה. חברו עליו גדולי תלמידיו ואמרו לו: רבנו, לא בזית את התורה בזה? השיב הוא ואמר להם: לא דין למאיר להיות שוה לקונו, שגם הוא ציוה למחוק את שמו על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. וידעו כולם כי צדק עשה.

ב: עוֹד מֵרַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה באחרית ימיו סופר, היה כותב ספרים מדויקים ומרויח שלושה סלעים בשבוע. בסלע אחד היה מתפרנס, הוא וביתו, בּשני התלבש, הוא ובני־משפחתו, ואת השלישי היה נותן לרבנים עניים ולא השאיר לו מאומה. אמרו לו קרוביו: בניך כי יגדלו, מה תהא עליהם? ריקם תלך ולא תשאיר להם אחרי מותך כל נחלה. ענה ואמר להם: אם בנַי צדיקים יהיו וילכו בדרכי ה‘, עליהם ניבא נעים תהילות ישראל: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם;ואם לבבם יסור מאחרי ה’ ויזנחו את ארחותיו, למה אתעמל ואניח את יגיע־כפי לאויבי המקום? ראו גודל לבבו, אמרו לו: גם את הזוזים שלנו תן לאחרים.

ג: הַפִּקָּדוֹן

ברוריה, בתו של החסיד רבי חנינא בן תרדיון ואשת הרב הגדול רבי מאיר, תלמידו של אחר, היתה אשה גדולה בדורה, חכמה בכל מדע וגם יודעת הרבה בתורה. בתום דרכה ניצחה חכמים ידועים;התוַכּחה עם צדוקים ויכלה להם, ולבה ידע רחם. פעם הוסיפו בני־מרי להדאיב את לב בעלה ולהרע לו, ביקש לאבּדם;באה לפניו ותאמר: “יתמו חטאים כתוב ולא חוטאים”, וירא רבי מאיר, כי צדקה, עמד ונשקה על ראשה.

והיו לרבי מאיר ולברוריה שני ילדי חמד, יפים מאד, מושלמים בדעת ובתבונה היו וַינַבּאו להם עתידות. רבי מאיר אהבם מכּל והיה משתעשע עמהם בתורה;ואמם שמרה עליהם מכל משמר. פעם אחת הלך רבי מאיר לבקר את רבותיו וישב אצלם ימים רבים, ויהי ביום חכתה ברוריה לבוא בעלה, באו שני בניה מבית־הספר ואמרו: ראשינו! ראשינו! וישכבו על המיטה וימותו. מה עשתה אמם? לקחה סדין ופרשה עליהם וישבה על־יד המתים בדומיה. והנה שב רבי מאיר בעלה מדרכו ותעמד פניה כאילו לא קרה דבר. שאל אותה: בנַי היכן הם? כיחשה לו ואמרה: מהרה תראה אותם שניהם. ויהי כי נח מדרכו מעט, ניגשה ברוריה ואמרה לו: רבי, שאֵלה לי אליך! ויאמר" שאלי, בתי. ותאמר: בעת היית בדרך, בא אחד ונתן לי לפקדון שני גביעי־כסף יקרים, ועכשיו בא ליטלם בחזרה, האשיבם לו? השתומך רבי מאיר לשאלתה, כי ידע, כי ישרים דרכיה ושרחוקות מחשבות כמו אלה מלבה. נטלה אותו בידיו, הובילה אותו אל העליה, ששם שכבו הבנים במיטה, הרימה את הסדין מעליהם, וירא והנה שניהם מתים. התחיל בוכה ומילל ומַכּה ראשו בכותל, והוא צועק: בני ורעי, בני בדרך ארץ, ורעי, שהייתם מאירים את פנַי בתורה, למה עזבתם אותי ותלכו למנוחות לפני בוא מועד! ניגשה ברוריה אליו ותאמר: ה' נתן לנו שני פרחי חמד אלה לפקדון, והוא לקחם מאתנו, יהי שם ה' מבורך! הלא כן דברת. הרכין רבי מאיר ראשו לה ויאמר: ברוריה שמך וברורה נחמתך, גם ברוכה תהי.

ד: פּסַּת־יָד

רבי שמעון בן חלפתא היה עסקן בדברים ואיש חסיד גמור. אבל כל ימיו היה עני ומדוכא ובביתו אין לחם ואין שמלה. ויהי ערב חג אחד, ויצר לבו, כי אין בידו לכבד את ה' כבני־גילו וחבריו; ואשתו, בראותה כי חברותיה מבשלות ואופות ובידה אין כל, ישבה בקרן־זוית ובכתה. מה עשה? יצא השדה ושפך שיחו והגיגו לפני האל הרחמן. ויהי בנשאו עיניו השמימה, ראה כמין פיסת־יד מאירה ותשלך לו אבן טובה ותיעלם. הרים מתנת־יה, הלך ועבטה ולקח בדמי פדיונה לחם, בשר ויין ומגדים הרבה, ויבוא טעון ברוב טוב לביתו. ניגש אל אשתו ויאמר: הא לך כל אלה ונשמח בחגנו. ותען אשתו ותאמר: מאין לך מזונות רבים כאלה? שמא הטרחת את קונך? ולא רצה להגיד לה. הפצירה בו ותשביע אותו ותאמר: חי האלהים! אם איהנה מהם, אם לא אדע, מאין הבאתם. סיפּר לה כל המאורע. אמרה האשה: לא טוב עשית לפגום את שולחנך, מוטב שנראה עוד עוני, משנחַסר אותנו על־ידי זה. ויהי בשמוע רבי שמעון זאת, אסף את כל המזונות בחפניו, החזירם לבעליהם, לקח את הממון ופדה את האבן הטובה, ויצא שוב השדה ויתפלל לה‘, לאמור: קח ממני את אשר נתת לי. והנה נראתה עוד הפעם אותה פיסת־היד ונטלה ממנו את אבנה, התחיל לומר: שימַחתני ה’ בפעלך!

בְּמְעָרָה

(שתי נוסחאות)

א

רבי שמעון בן יוחאי היה אחד מרַבּי התלמוד ומן המעטים שבבני־עליה. הוא היה בעל־מופת ומעביר דעתו מפני דעת חבריו. פעם עזבו תלמי אחד, יצא לחוץ לארץ ונתעשר;נתקנאו בו שאר רעיו וביקשו גם הם לצאת לשם. אספם יחד, ניהלם לבקעה אחת וקרא ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! ותיאוֹר מזהב. – הוא ראה פעם אדם אחד מלקט ספיחי שביעית, גער בו ואמר: האם לא נאסר הדבר! השיבוֹ המלקט לאמור: והלא, רבי, אתה הנך המַתיר לעשות כדבר הזה. ענה רבי שמעון ואמר לו: והאם חברי אינם אוסרים ודעתם אינה כדעתי? קרא עליו את המקרא: ופורץ גדר ישכנו נחש.

ויהי כי הרביץ תורה ברבים, כילכל ברוב תושיה עניני עמו, ולבבו נגד עם הרומים ועריצותם ביהודה. ביקשו אלה לעקרו ולהכחיד זכרו. ויברח, הוא ואלעזר בנו, למדבר, ויסתירו עצמם במערה הרחק מאדם, שמה ישבו שלוש־עשרה שנה רצופות, הגוּ בסתרי־התורה וביקשו דרך לעלומות־עולם. ונמצאה להם באר מסביב למערה וישתו ממנה; ועלה להם אילן עושה חרובים ואכלו ממנו. וכשבלו שמלותם לעורם, ישבו עד צוארם בחול ועסקו במפלאות תמים דעים. שכחו כל צרכי העולם ותהלוכותיו ואמרו לנפשם: די לעולם, שאנו בתוכו! ויהי היום וימת המלך, אשר ביקש את נפש הרבי ואת נפש בנו, וימלוך אחר תחתיו, והוא העביר את רוע הגזירה. בא אליהו ועמד על פתח המערה וקרא ואמר: מת קיסר, מת קיסר! לקחו בלויי בגדיהם אתם, עזבו את מקומם וביקשו לשוב אל עיר מושבם. ראו בני־אדם חורשים וזורעים את האדמה, ויחר להם ויאמרו: אנשים אלה מניחים חיי־עולם ועוסקים בחיי־שעה! נתנו עיניהם בם, עלה הלהב ושרף את הזרע. יצאה בת־קול ממרומים ואמרה להם: האם להחריב עולמי יצאתם! חָזרו למערתם וישבו בה עוד שנים־עשר חודש והוסיפו למרק את עצמם. ויהי בעזבם את המערה שנית ובאו שוב לישוב, ערב שבת היה. ראו איש עברי אחד רץ ושתי חבילות הדס בידו, אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבד בריחם את השבת. אמר האב לבנו: ראה כמה חביבות מצווֹת על ישראל. נחה דעתם והחלו להתרגל לתהלוכות־העולם.

ב

שלוש עשרה שנה ישבו רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר במערה במדבר, בברחם מפני חרב הרומים, אשר אכלה אז. ברוב ימים העלה בשרם חלודה מחול. מים המה שותים מבאר ומתפרנסים מחרוב אחד שעלה בגבולם. כה ישבו כל הימים והגו יחד, חזרו על ספרי התורה והלכותיה ובאו עד עמקן. ויהי בבוא שנת הי"ד, יצא רבי שמעון וישב על פתח המערה, וירא והנה צייד אחד משליך חצוֹ אחרי צפור עפה בשמים ולא המיתה ותימלט. וירא ויתבונן, כי עוד לא נגזרה על הצפור מיתה, לכן לא השיגתה יד אויב. ויאמר לנפשו: אם צפור־כנף לא תימסר ביד אדם, מבלי דבר ה‘, למה אירא אנהי ואיטמן? קרא לאלעזר בנו ואמר לו: בוא נחזור לארצנו. ויבואו בלב שוקט לעיר טבריה, תיקנו שם כל הטהרות ושובו לבית־המדרש ללמד תורה ברבים. וה’ היה עמם, ולא באָתם רעה.

חֲסִידִים אַחֲרוֹנִים

א: מַר עוּקְבָא

טוב לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבּין פני חברו. מר עוקבא הצדיק היה מפזר ממונו לעניים. וביותר עמל לעזור בסתר לאלה, שלא על משפחת האביונים יחָשבו ובושים מלקבל צדקה וחסד. ויהי היום, והנה נודע לו מאיש אחד בעירו, שעד עתה בין עשירים נמנה, כי ירד מנכסיו ויאבד כל אשר לו וחי בדוחק גדול, אבל היה בוחר לרעוב ולמות, הוא וביתו, מלפשוט יד. וישׂכל מר עוקבא מעשהו ויתגנב בלילה ויקח ארנק של זהובים וישימו תחת דלת אותו איש. וייקץ הלז בבוקר ותיפּעם רוחו ויאמר, אין זה כי מן השמים ריחמו עלי, ויוציאם לצרכיו. וַיִשנה מר עוקבא אחרי זמן את הדבר וישלש. ויהי בפעם הרביעית וילך, הוא ואשתו, להניח שם את הכיס, כי לרוב ליותה גם היא אותו לדבר מצוה. ופלוני המוצא כבר חשב ויהרהר בדבר, שמא מידי בשר־ודם ינתן לו; ויארוב בפתחו, ויהי בראותו שני צללים מתנועעים מרחוק ויפתח הדלת, לדעת מי הם, ןיברחו שניהם והוא רודף אחריהם. ויהי בבואם למשעול, אין להימין או להשמאיל, ושם כבשן־אש, קפצו המנדבים לתוכו, כדי שלא יראה אותם ויתבייש לדעת מי ומי עזרו לו בצר. ונעשה להם נס ולא וכווּ ועזבו את הכבשן לאחר שעה בשלום, כאשר כבר שב הרודף אחריהם הביתה.

ב: הַפַּרְנָס

היה פרנס וגבאי צדקה אחד, ושמו ר' אלעזר, והוא עוסק במלאכתו תמיד;עזב את צרכי־ביתו ועמל אך בצרכי־צבור. יומם ולילה לא נח, סבב בשוָקים וברחובות, לעשות צדקה וחסד, והיה הולך גם עשר פרסאות ברגל, כדי לעשות דבר טוב. אבל מיאן לקבל תודה מפי איש;וכל הכרת טובה מאלה, שעזר להם בשעת דחקם, היתה לו כצרבת בנפשו. ואם בירכו הלז, הפך מעצמו את הברכה לקללה. והנה יצא פעם לדרך בדבר מצוה. כששב שאל את אנשי־ביתו: מה קרה לכם בעת לא הייתי אצלכם? אמרו לו: שיירה אחת של בני־אדם באה מארץ רחוקה ושתו ולנו אצלנו; והודו לנו בלכתם מאתנו על פעלנו. התחיל לקרוע את בגדיו ולצעוק: אוי לי, שנהניתם מן הברכה. שוב סיפּרו לו: כי ליום המחרת באה שיירה אחרת, גם הם אכלו ושתו וגם לגמליהם נתנו בר; וכשיצאו עוד קיטרגו וקיללו ונפרדו בפנים זועפות. נחה דעתו ואמר: אשרי שזכיתי לשמוע כזאת!

ג: רַב עָנָן

רב ענן חסידא היה דיין־מישרים, לא נשא פנים לשום אדם והשתדל לָדין דין אמת לאמיתו. הוא זכה, כי הי אליהו בא אליו לילה לילה, והיו יושבים והוגים בתורה. פעם אחת הביא איש אחד דג גדול לרב ענן בערב־שבת ואמר לתתו לו במתנה, שאל אותו הרב לאמור: מה לך אלי? אמר לו המביא: דין ליעם חברי וצדיק אני בריבי;ואומר אני להגיש את עצומותי לפני רבי. ולא אבה החסיד לקחת ממנו את הדג וישלחהו. ויהי כאשר בא לפניו איש ריבו, אמר: פסול אני לדינא, וידבר באזנם, כי ילכו שניהם לָדין לפני דיין אחר. עזבו את רב ענן ובאו לפני אותו דיין ואמרו לו: רב ענן שלָחָנוּ אליך, כי תדין בינינו. היה אז עוד דין ושפט לפני הדיין הזה, והקדים לשפוט בין אלה, ששלח אליו רב ענן. ויחָשב הדבר לענן לחטא, כי גרם למשוא־פנים, ויחדל אליהו לבוא אליו. ביקש רחמים, התענה וצירף את נפשו והעלה את אליהו שנית;אבל שוב נבעת מפני חזותו ולא יכול נשוא את אורו של מעלה. וישם אליהו מסוה על פניו ויבדל בינו ובינו בלמדם יחד.

הווּ זהירים גם בנדנוד עבירה!

חֲבִיבִים

א: מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ

הרב הגדול רבי חנינא דבי רבי היה יושב באהלה של תורה שמונים שנה רצופות, ולא פסק פומיה מגירסא כל הימים. כיון שהוא נכנס לבית־מדרשו בבוקר השכם, לא עזבו עד הערב ולא שם לבו למועדי היום;וכשהשכים לשם בתחילת השבוע והאנשים רצים לפעלם ולהויות־העולם, ישב הוא עד שבאה שבת ואתא שלום ומנוחה לכּל. כל ספרי־התורה הכתובים והמסורים ידע על פה ודבקה נפשו בם;ותפילתו בקרבו, כי ה' אל שדי עוד יפתח לבו לתורתו. ובא האלהים הגדול וקבע לו מקום בחוג של הלומד הותיק הזה. בבואו אל בית־המדרש בא הענן וכיסה את האוהל, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת;ובצאתו הנה ערפל ודממה בכּל!

ויהי בבוקר אחד, וירא אליהו החוזה, בלכתו משוט בעולם, את הרב הזה רץ לבית־מדרשו והאור נמשך אחריו;וירא כי עוד שגבה נפש אחת בתבל ממנו וירץ אחריו ויחזק בשולי מעילו ויאמר: משכני אחריך נרוצה…

ב: בִּגְלַל מַסֶּכֶת אַחַת

איש חסיד אחד היה שונה תמיד במסכת אחת מששה סדרי משנה, הלא היא המסכת הקטנה חגיגה, שהרבה גופי תורה תלויים בה; והיה חוזר עליה כל ימיו, לא עסק בדבר אחר מן התורה, לא במקרא ולא בדברי חכמים, כי אם הפרקים הללו; הוא היה הוגה בהם בכל נפשו ורוחו מסור אליהם;גם עם בני־אדם לא התחבר, אשה לא נשא, והיה בודד באהלו ויושב ודורש וחושב במסכת זו ובכל הכתוב בה. ויהי לעת זקנתו, עלה למיטה עם מגילת חגיגה, ובא מלאך ולקח את נשמתו, וישאר גופו לבדו ואין איש להודיע, כי מת בשכונה זו. ולפתע נראתה אשה עטופה שחורים ומכוסה שחורים, ותתן את קולה בבכי וספדה למת; ויתקבצו השכנים לקול יללתה ויבכו גם המה, ויטהרו את המת וילווּהו לבית עולמו ברוב עם, אשר נאסף עליהם.

באו אחר־כך לאוהל החסיד, לנַחם את האשה, כי אמרו, קרובתו היא, ואיננה. בת מרומים היתה!

חֲסִידִים וּבְהֵמוֹת שֶׁל צַדִּיקִים

א

רבי פנחס בן יאיר היה איש פלאי ומצניע־לכת. הוא לא היה יושב בבית־המדרש בין תלמידים רבים, אך לבדד ישכון והרחק מן הישוב היה עוסק בתורה ובפקודת ה‘. מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומים שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. לא מפני שמוּדר הנאה מאחרים היה, כי אם בלכתו בזה דרכו. הוא היה נזהר בכּל, וה’ שמר גם אותו מכּל. גם בהמתו של אותו צדיק, שליותה אותו תמיד, חסידה היתה ולא אכלה דבר שלא לקחו ממנו מעשר. ויהי לנס.

פעם אחת קרב, הוא וחמורו, לעיר, והוא כבר בא בימים. שמע רבי, אבי המשנה ומיסדה, על־דבר בואו ויצא לקראתו ויברכהו בשלום ויאמר: סור, אדוני, אל ביתי, כי על כן תעבור עלי, וגם לחמורך אשקה ואתן מספוא. ויצר לרבי פנחס מאד. הן לא יכול להשיב פני מבקשהו ריקם, כמצות חכמים, שלא לסרב לגדול;אבל גם לא יכול לשנות מאשר התוָה לו בדרכו, ולא עבר עליו כל הימים. עוד רבי עומד ומפציר בו, ופתאום התרוממם הר גדול מן האדמה והבדיל ביניהם בחזקה. קרא רבי מאיר: כמה גדול רצונם של צדיקים בחייהם! ואית דאמרין, לא טורא הוה, אלא אישתא נחתא מן שמיא ואקפת עליו, וסליק לעילא. גם לחמורו פינו מקום. התפלל רבי ואמר: הואיל ולא זכינן נשׂבע מיניה בעלמא הדין, ניזכי נשׂבע מיני בעלמא דאתי!

ב

לחסיד אחד גדול בישראל נשבּה חמורו על־ידי שיירת ליסטים, ויביאו אותו במרחק איזו פרסאות, העמידו אותו באורוה ויתנו לו לאכול ולשתות, ולא אבה ליהנות מן הגזל, אכ כי רעב היה; ויעמוד בלי אוכל ומשקה שלושה ימים, ולא אבה שמוע ללוקחיו, אם גם הכו אותו, הכה ופצוֹע. התיראו, כי ימות זה בעקשנותו, אמרו: למה לנו להסריח שדותינו בנבלתו? נוציאהו לחירות וילך באשר יחפוץ. מיד התירו חבליו; והוא הלך כל היום ויבוא לפנות ערב למעון אדונו וינהום. אמר הרב לבנו: מהר לפתוח את הדלת לחמורנו ותן לו לאכול ולשתות, כי לא אכל בחוץ בתום־לבבו.

ג

שוב הלך רב אחד מהחסידים היראים והשלמים בבלי־התלמוד, הוא וחמורו, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כי הרב הזה היה עוסק בפדיון־שבויים כל ימיו, וכל עמלו רק להוציא שבויים לחירות ולקנותם בכל כּופר מאת אדונם. ויהי היום, בא לאושפיזה אחת, הגישו בעלי־המלון לחמורו לאכול טבלים, שלא הורמו מהם מעשר, ולא אכל; באו ואמרו לרב את הדבר. אמר להם: עישׂרתם? אמרו: לא. ציוָם להעשׂיר, ואכל החמור. קרא ואמר להם: “עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים!”

ד

היה איש חסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל ששת ימי המעשה; ובבוא יום השבת שבתה ונפשה, כדבר ה' אשר ציוה בידי משה עבדו. ויהי היום והעני אותו חסיד והיה אנוס למכור כל מה שיש לו, וימכור גם אותה פרה לאיש אחד שאינו מבני־ברית ואינו שומר מצוה. ויעבוד בה הקונה בכל יום; וכשהגיע יום השבת, נחה מעצמה ולא רצתה לחלל את היום הקדוש. ויכעס עליה אדונה ויכה אותה בשבטים ולא אבתה לשמוע בקולו. בא אצל אדונה מלפנים ויאמר לו: רימיתני, אדוני, כי נתת לי פרה עצלה, אמר לו המוכר: חס ושלום, שפרתי תעשה לך כך. סיפּר לו כל אותו מעשה על־דברי שביתתה ביום השביעי. אמר לו: היום לא מעצלות ומרוע־לב מיאנה לעבוד, כי־אם תורה ציוה לנו משה, ובה כתוב לאמור: ששת ימים תעבדו וביום השביעי תשבתו ממלאכתכם. אם בהמתם של ישראל עושה רצון קונה, ישראל עצמם לא כל שכן, מיד הפקיר כל נכסיו, נכנס לבית־המדרש ואמר: גיירוני.

סִפּוּרֵי אַהֲבָה

א: עַל הַבְּאֵר

בימי קדם חי כוהן אחד ושמו אלישע, והוא מבני האיסיים. הוא היה צדיק גמור בדרכיו,לא אל עולה וזבח נשא את נשפו, כי אם אל עבודה שבלב; ובשעה שדם אשמות וזבחים נשפך על המסבח ואש־תמיד אוכלת מַתּת בני־אדם, היה עומד בפיה והתפלל לאל־מרומים, לפי חזות־רוחו הוא. ולאלישע אשה מבנות הלויים, והיא ישרת־לב, צנועה וכשרה מאין כמוה. גם לה נעלים היו דרכי המקום מהעבודה שבהיכל; והיא תופיה הליכות ביתה, ולא ראה אותה אדם בין שאר המון בנות־ירושלים.

אבל ענן אחד כיסה תמיד את שמי הכוהן ואשתו: לא היו מתקיימים להם בנים. כל נולד להם היה מת. וַתּקבּוֹל האשה פעם לפני בעלה ותאמר: אדוני אישי, מפני־מה צדיקים אחרים מולידים בנים הגונים כמותם וגדלים לעיניהם, ואנוּ לא זכינו אפילו לבן אחד של קיימא? השיב לה אלישע בעלה ואמר: בתי, אחי החסידים זהירים מאד במצוַת טבילה, הם ונשיהם, לפיכך יברכם אלהים ויתן להם זרע של קיימא. אמרה אשת הכוהן: אם כן, אדוני, נקבל גם עלינו לקדש עצמנו בים ונוליד טהורים. מאותו יום היו זהירים שניהם בטבילה וקיימו הכל לפי חוקי הטהרה של כת זו בכל דקדוקיהם.

פעם אחת היה על אשת אלישע הכוהן להתקדש מטומאתה ותלך לטבול בבריכה אחת מבריכות ירושלים, ואיש אין אתה. ויהי כי עלתה מן המים, ניגבה בשרה הטהור ולבשה בגדיה ואמרה לשוב למעונה, פגע בה דבר טמא. ותתחלחל האשה ותשב אל הבריכה ותטבול שנית. שוב התעטפה ויצאה החוצה, והנה דבר טמא אחר לפניה, ותחזור ותטבול. בכל פעם עזבה את הבריכה והנה דבר טמא עובר על דרכה. כה נשנה הדבר ארבעים פעם ואשת הכוהן חזרה בזה אחר זה להיטהר במים: לא ידעה טורח ולא מעדו רגליה.

באותה שעה קרא שוכן־מרומים לגבריאל שר־הפנים ואמר לו: מהר ורד מטה ועמוד לפני הצדקת ולווה אותה לביתה. מיד ירד גבריאל המלאך משמים ארצה, נתעטף וקישט עצמו כחתן ועמד על פתח הבאר, ונדמה לטובלת כאלישע בעלה. ותלך עם מלאך־שדי הביתה. ותתעבר בלילה ההוא ותלד במלאות ירחי־הלידה בן־זכר. ויהי בצאת הילד לאויר העולם, נתמלא כל הבית אורה. הביטו בפניו והנה הם כפני מלאך. ויקראו שמו ישמעאל, הוא ישמעאל כוהן גדול, אשר שימש לפנַי ולפנים במקדש־אל.

אומרים, כי גבריאל המלאך היה גם סנדקו של ישמעאל; וכל־זמן שהיה ישמעאל רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר השם המפורש ועולה לשמי־מרום. ובעלותו היה עף אליו גבריאל ומראה לו כל גנזי־מעלה וחדרי־משכיות־שחקים. אשרי יולדתו!

ב: בַּת־אָחוֹת

לפני הערב שמש בעיר־עולמים, כשנתקרבו הימים ללא קרבן וללא כוהן במעמדו ולוי בדוכנו, החלו לכונן בארץ העברים בתי־מדרש לתורה ולדברי־סופרים. מקשת־גיבורים עברה הנחלה לעט־סופרים, וחסידים ואנשי־מעשה החלו להציב מזבח לאל־שדי בלבבם. בימים ההם עלה על אחיו רב אחד ומורה גדול, רב שלא החסיר מדברי רבותיו אף כטיפה מן הים, התאמץ באמרי־יה ונשא ונתן באמרי־חכמים. תפילין לא משו מראשו, בין בימות־החמה, בין בימות־הגשמים;זהיר היה בטבילה כאחד מבני־האיסיים. ובשעה שישב ודרש לפני תלמידיו, היו שתי קרנים יוצאות ממצחו ומאירות כקרנים של משה…

ותמת אשת הרב הזה בנעוריה, ולא נשא אשה אחריה ימים רבים. גם אחות רעיתו שבקה חייה וַתּנח אחריה בת קטנה, בת שנתיים ימים;ויקחֶהָ המורה לביתו, לגדלה ולחנכה, ויהי לה לאב ולפטרון. ילדה יפה היתה ותמת־רוח, ויחבבה המורה מאד. מקערתו אכלה, מכוסו שתתה ובמיטתו ישנה וישמרה כבבת־עינו;גם בתפילתו זכר אותה תמיד ובעשותו כוָנים לבורא־עולם פקד אותה. והילדה גם היא כבר הבינה בימי־אביבה את ערך מחַנכה ומגינה ויהי בעיניה למלאך מושיע. היא הבינה לקדושתו ולטהרתו;וכשהיה קורא בתורה בקול או מנעים זמירות לאלהי־ישראל, היתה מקשבת לכל הגה וניגון היוצא מפיו. העולם סביבה סגור הוא מכל עבריו ואך בן־איש הוא פי הבריאה, דודה הוא בן־האדם!

ביום מלאות לנערה זו שלוש־עשרה שנה ישנה לרגלי המורה במיטה, כדרכה לילה לילה. הכיר בה השוכב שבאו לה סימנים. אמר לה: בתי יחידתי, צאי ונשאי לאיש, כמצוַת הבורא. ענתה הנערה ואמרה לו: הלא אמתך אני, אהי לך לשפחה, לרחוץ רגלי אדוני. אמר המורה אליה: בתי, הן כבר זקנתי ובאתי בימים;צאי והינשאי לבחוּר שכמותך. זלגו עיני הנערה דמעות והשיבה לדודה: הן אמרתי לפניך, רבי, כי אך אמתך אני ואהי לך לשפחה לרחוץ רגליך. כיון ששמע דברי תמה זו, עמד וּנשקה על ראשה ויאמר לה: ליבבתיני, בתי, בצניעות דבריך, ואני ידעתי, כי משמי־מרומים מזומנת אַת לי. נטל ממנה רשות, קידשה כדת־אלהים. ירדה וטבלה והתיחד עמה האיש הטהור בטהרה וקדושת־הלב.

אחרים אומרים: בת־אחותו של המורה בעצמו היתה אותה ריבה, והיא ילדה תמה ויפה עד למאד. ותקח את לב אם־הרב, וזו פצרה בבנה, כי יקום וישא אותה. פעם אמר נשיא־התורה לילדה: לכי הנשאי לחוץ, בתי. השפילה עיניה והשיבה: שפחתך אני, רבי. עמד וכנסה בעדים ובברית;אבל לא הכיר בה עד שגדלה והיתה בת־גילו כערכו.

ג: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן

לכלבא שׂבוע, אחד מהעשירים היותר גדולים בירושלים עיר הקדושה, היה רועה־צאן אחד, שהיה משכים ומעריב למלאכתו, עושה מעשהו באמונה, רועה את הצאן אך בשדה אדוניו ולא בשדות אחרים, שומר עליהם מכל פגע, משקה אותם ומרחצם; וכי נכשל גדי בסלע בדרך, היה טורח עמו, נושאו על כתפו כמשה הרועה ומרגיש חיבּה לחַי כלבן־אדם. הוא היה גם צנוע בדרכיו, לא התקוטט עם רועים אחרים ולא דיבּר סרה גם על נוגשיו. בשלוַת־נפש היה רואה את ההרים מרחוק ולא ידע מקדושת הארץ, מקדושת שבטי־יה ומקדושת ספר־הברית, שניתּן במתנה לישראל. אף ברכה אחת לא ידע לברך; ולא שמע מעולם, כי אדם נותן הודיה לשוכן־מעל בפיו. עקיבא היה שם הרועה הזה, ממשפחת גרים עניים, ושם אביו היה יוסף.

ולאדוניו העשיר היתה בת אחת יחידה, והיא ענוגה ויפה עד־מאד. מיום היוָלדה היו שוקלים בכל יום את גופה בזהב ונתנו אותו לרשים ולדלים. שם הנערה הזאת היה רחל, ולה אלף עבדים ואלף שפחות לשמש אותה. אור פניה כירח במילוּאוֹ, ולחנה אין־ערוך. כל אצילי ירושלים, כּוהני המקדש ואף תלמידי הסופרים ידעו, כי עלה כוכב בארץ מטה. וכולם היו מפחדים, פן ישאו נציבי הרומאים את עיניהם אליה ויחוּלל מקדש אשה. והקריבו בעדה קרבן בכל יום והעלו אותו על המזבח; ואוריאל, המלאך של אש, הרובץ כאריה על גחלי־הקודש, היה אוכל בחמדה את הקרבן ההוא. הלויים משוררים, פרחי־כהונה בבגדי־אפוד קצרים רצים ומשרתים את בני משפחת העשיר. אין מלך ביהודה עוד, ורק העשירים היו מיטיבי העיר וּמגיניה ביום צר.

ותלך רחל פעם אחת בשדה־מרעֵה אביה לבדה ותרא את הרועה הצנוע יושב על גבעה ועיניו נטויות את העדר. וייטב מראהו בעיניה ויקח בתומו את לבבה. חגרה עוז בנפשה ותגש אליו ותאמר לו: יהי חסדך עמדי ולקחת אותי לאשה. התחלחל הנער ויאמר: איך אשא את עיני אליך, ואני אך עבד פחוּת בין עבדי אביך הנני. השיבתו יעלת־החן: יש עושר גדול ממכמני אבי. תמה עקיבא ואמר לה: עושר כלבּא שבוע מי ימנה ומי יספור אוצרותיו? פתחה הנערה ואמרה: לאלהים עליון, אשר הנחיל אותנו את הארץ הטובה הזאת ויתן לנו את עריה והרריה לנחלה, לו שעשועים מאז, תורת־אמת כתובה על קלף ותורה שבעל־פה מסורה לחכמים, קום והקדש ימיך לדעת שתי התורות הללו ולחקר אמרי־יה, ואני אהיה לך לשפחה וארחץ את רגליך. נתנה לו ידה, עמד וקדשה בצנעה;וידור נדר לשקוד על דלתות התורה;והיא גם־היא נשבעה לו שבועת־אמונים ותפול על צוארו ותבך. ומלאכי־מרום הביטו ממעונם אל המחזה הזה ויאמרו איש אל רעהו: היום הוקמה אבן־פינה לתורת ישראל! זהב־אודם השמים מילא את פאתי־היקום ותהי שלוַת־אורה בעולם.

והנערה שבה אל בית אביה וַתּסגר בחדרה שלושה ימים ושלושה לילות ואמרה: לא תראינה עיני זר את האור הצפון בחוּבּי! ולא אמרה לשום אדם את אשר עמה. על יפיה פרוּש מאז כמו צעיף;ואם בראשונה לבת־מלך דמתה, מעתה כבת־כוהן היא, ארוסת כוהן אל־עליון בּבּא היתה, כוהן התורה, העתיד לשרת את מלכת־השכינה.

וכל גדולי ירושלים ורבּי־העם משכימים לפתח ארמונו של כלבא שבוע יום יום, וכל־אחד מבקש את רחל לבנו לאשה. ובבית־המדרש משׂיחים איש עם רעהו ושואלים: מי יעטור עטרת רחל בראשו? זאטוטי בני־ישראל שרו לרחל שירים ונשגבים, כמוהם לא נשמעו מימי זמרת שיר־השירים, ותתלקח האהבה אליה בלב כל צעיר מצעירי־ציון. פעם אחת עשה כלבא שבוע משתה גדול, זימן כל בני גדולי־הדור ויאמר לבתו: הינשאי לאחד מאלה באשר תבחרי. ויפצר בה. עמדה הנערה וקראה: כבר מקודשת אני לעקיבא רועך. נפלו פני אביה וידום מכעס עצור. עמד והוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. גם ציוה לגרש את הרוכה עקיבא מעל עדרי צאנו. העיר ירושלים הומיה לשמע המאורע, אשר אירע בבית נשיאה הגדול;והיו שׂחים בזה בכל השוָקים והרחובות.

ויקם עקיבא וילך אל ארץ־הדרום אצל מורה־דרדקי אחד, ללמוד מפיו את האלפא־ביתא. והנערה פשטה מעליה את בגדי־החמודות, ותעטפה במעיל עבה של אחת משפחותיה ותלך אל מקום מגוּרי האֵם הזקנה של ארוסה ותשב שם. בכל יום היתה מַשׂכרת עצמה לכבס בגדים לשכניה;מחצית השכר היתה לה ולזקנה לפרנסה בדוחק, ואת המחצית השניה שלחה לבחיר־לבה אל בית־הספר, לבל ירעב. כה עברו עליה ימים רבים. שבוע רודף שבוע וירח – ירח, שנה עוברת ושנה באה, והיא יושבת ומחכה לבוא בן־בריתה בתור סופר ויודע את התורה.

שם, במקום שבת עקיבא, פתחו לו פתח לתורת משה ויבוא אל חדריה ואל תאֶיה אחד אחד, ועוד יותר התמכר למשנת חכמים. הוא היה עוקר הרים בחידודיו, אף קושר כתרים לכל תיבות ואותיות של ספרי־הקודש;וכאשר נלאה לבו מדברי ההלכה ודעת החוקים והגזרות, התנשאה נפשו ועלתה ל“פרדס” ובאה לראות בכבודו של מקום ושכינתו בשמי־ערבות… נתקנאו בו מלאכי־השרת ואמרו: פיללנו למכונן־דת בארץ מטה, וזה – עולה לשגוב עלינו! ביקשו לדחפו ולהורידו שאולה. גער בהם אלהים עליון ואמר: הניחו לנער, ראוי הוא להסתכל בצפונותי!

בשכנות אֵם עקיבא ישב איש אחד חיגר ורע־לב. וכאשר היה רואה בעָניה של בת־האציל מעיר הקדושה, היה מביישה בדברים וקורא: ראו שטיה זו, היא הלכה וכפרה בכבוד אביה, עזבה את כל עשרו והונו ונתארסה למי שאין לו בכל העולם פחות ממנו. ולא די בזה, כי עוד תּעיז לאמור, שחתנה הבּוּר לומד בתורה! כה הציק בדבריו בכל יום לבת כלבא. מזלה גרם, שגם האם הזקנה נאספה אז על עמה ותעזוב אותה לבדה. והיא גם בבדידותה הרבּה לא קבלה על קונה, לא רפה בטחונה ותעש מעשיה יום יום, וישבה וחיכתה להופעת משיחה. אומרים שאותו חיגר בן־השטן היה, ולא יכול לה, לתמה זו. ויהי כעבור שתים־עשרה שנה וישב עקיבא מבית־תלמודו, והוא מורה גדול ועשרים וארבעה אלף תלמידים עוטרים אותו, והוא הולך לפניהם כגבריאל בראש קדושים. ויצאו כל בני העיר ושועיה לקראתו, לחלוק לו כבוד. אמר אותו חיגר לבת כלבא: תּמה אני, אם ישא אותך עתה, אחרי שזכה לגדוּלה כזו. ענתה הצדקת ואמרה לו: הוי, שוטה ואויל־רוח! מי שנתקדש בקדושה של מעלה ודומה למלאכי השרת, יכפור בעניה, ששמרה לו אמונים ימים ושנים, השכירה עצמה לאחרים ושיגרה לו מפועל־ידיה מזונות לבית־רבו? שׂמה מעיל־הבד עליה ותאמר לצאת גם היא להקביל פני הרב הגדול. אמרו לה השכנות: שאלילך בגדים נאים והתיַפי לפניו, למען יכירך. ענתה ואמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. יצאה לשער־העיר, ובראותה את מורה הגדול הולך בראש תלמידיו כשׂר־התורה ופניו מאירים, נפלה לרגליו ונשקתן. אמרו נושאי־כליו לדחותה. גער בהם הרב וציוה להקימה מן הארץ ונפנה לשיירת תלמידיו הגדולה ואמר: השתחוו לפני אשה זו כל מה שזכינו בתורה, לא זכינו אלא בשבילה. יצאה בת־קול וקראה אף־היא: חכמת נשים בנתה ביתה!

אחרים אומרים, כי עקיבא כבר לקח את רחל בת כלבא שׂבוע בטרם הלך ללמוד תורה, והם חיו חיי צער ועוני גדול. ויהי מימים ותאמר בת־העשיר לאישה: שמע לעצתי וקום לך אל העיר אשר שם בית־ספר והתחלת ללמוד שם את התורה;הלא היא מנת חלק האדם, ואשרי מי שיבין אמרי יה וחוקותיו! אמר עקיבא: איך אעזבם לבדך ואַתּ מוחרמה מבית אביך. ותען התמימה ותאמר לו: בעור תורתך שתלמד, גם לי יהיה אור. נתנה לו רשות לשתים־עשרה שנה. קם ונשקה על ראשה. ותאמר אליו הרעיה: לך לשלום ואלהים יפתח את לבך וישקך ממעיינו. השחר עלה ויכן את העולם ליום ארוך בן שתים־עשרה שנה. בישיבה אחת ישב אדם בן־ארבעים, התחיל מאלפא־ביתא וילך ממקרא למשנה וממשנה להלכה, לא מש מאהלה של תורה ולא הקדימו תלמיד אחר לבית־המדרש. ובכפר מצער בגליל ישבה גלמודה בת נדיבה של ירושלים, שאין ספור לאוצרותיו; לא מנתה את השבועות והחדשים ולא התבוננה לימי קיץ וחורף ולמועדי השנה. פני אישה לא משו מבּינוֹת לאוהל, וזה היה נר־התמיד בעקת הבדידות. איש רשע אחד גר בשכנותה, והוא הציק לה כל הימים. פעם בא אל מעונה ואמר: חיי, שיפה עשה לך אביך, בגרשו אותך מביתו; לא די שנישׂאת לאיש ממשפחה דלה, הנה עוד עזוב עזבך וישכחך. ענתה לו העלוּבה: ברשותי הלך ממני בעלי, למועד שקבעתי לו, כדי לעסוק בתורה; ולוּ שאל פי עתה, כי אז הכפלתי לא את הזמן ההוא. באותה שעה שב גם עקיבא התלמיד מבית רבו ושמע מאחורי הדלת את דברי אשתו. אמר לנפשו: הואיל ונתנה לי רשות, אשוב על עקבי ואלמד עוד שתים־עשרה שנה. מיד שב אל מוריו, אדירי־התורה, וישב שנית לרגליהם ימים רבים. ותחכה לו החסידה עוד שתים־עשרה שנה בלב מלא אומן ותום.

ויהי כעבור גם המועד השני וישב עקיבא מאהלי־התורה ותלמידים לאלפים מלוים אותו מימינו ומשמאלו. ויחרדו זקני העיר הקרובה לקראתו. שמעה אשתו דבר בואו, נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה. ויכירה ויביע לה כבוד ויאמר לתלמידיו: שׁבּחו את זו! כל מה שעשינו בתורה, אך חלקה הוא.

אומרים כי אחרי ששככה חמת העישר כלבא שבוע נעצב על בתו, אבל לא יכול עוד להפר את שבועתו. ויהי בשמעו, כי חכם אדיר הופיע בשמי ישראל, אמר: אלך ואעמוד לפניו, אולי יתּיר לי את נדרי. בא אותו האציל הגדול, כפף עצמו לפני נשיא־התורה ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו;פתח ואמר: שאלה אחת לי אל הרב. אמר לו עקיבא: שאל. אמר אליו כלבא שבוע: בתי יחידתי הכעיסה אותי זה כמה שנים, וקמתי וגירשתיה מביתי ונשבעתי באלהים, שלא לפרנס אותה ולא להלבישה ולהנעילה; והנה שמעו אזני, שרעבה היא ללחם ושעניה מרובה. נתגלגלו רחמי עליה ואומר אני עתה להשיבה למעוני, אבל שועתי אוסרת עלי את הדבר הזה. אמר לו המורה: במה חטאה בתך נגדך? השיב כלבא ואמר לו: רועה אחד היה לי, בּוּר ועם־הארץ, ולא ידע גם לברך ברכה אחת לקונו; עמדה ונתקדשה לו בסתר ותעט עלי קלון במעשיה. אמר לו עקיבא: ולוּ הרועה הזה יודע מקרא, משנה וגמרא, היית נותן לו את בתך, אם גם דל מעמדו? אמר לו כלבא: העבודה! לוּ אך ברכת־המזון היה יודע כהלכתה, כי אז לא מנעתי משניהם את ברכתי. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני הנני עקיבא חתנך! נשקו כלבא שבוע על ראשו, על פיו ועיניו;נתן שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא וקרא: אשרַי ואשרי חלקי, שזכיתי לכך, להיות חותן המלך!

הוּתר הנדר מאליו; ועמד כלבא והעשיר את כל בני התורה. פתח לבעל־בתו את מתנת־ידו הרחבה. ורחל העדינה הסירה את הסחבות מעליה ולבשה שוב בגדי־חמודות ותּשב לעשרה ולכבודה כבימי־קדם.

ד: בֶּן־עַזַּאי

בן־עזאי היה אחד מן ארבעת החכמים הגדולים שבתלמוד, שנכנסו לפרדס, לדרוש את ה', ונפשו חשקה בתורה יותר מכל אדם. יומם וליל לא מש מאהלה, והיה יושב ודורש והאש מלהטת סביבו, ונחשבו הדברים כיום שניתּנו מסיני…

ותרא את התלמיד הזה בתו של רבי עקיבא, אשר ילדה לו בת כלבא שבוע, ותאהב אותו אהבה עזה כמות ותחכה לו כאִמה לאישה שתים־עשרה שנה רצופות. לבסוף נטפלו עליו אחיו ובית־אביו, להשיא אותה לו, כי הוא מיאן לבנות לו בית. ויאמר: יתקיים העולם באחרים. היה יושב בערב ועוסק בתורתו וירא את בת מורו עומדת אצלו. אמה לה: בתי, הביאי לי קיתון של מים, למען ארחץ ידי, ותמהר ותרץ ותבא לו כד מים. כשראה מים בידה, התחיל לדרוש על המקרא: מי מדד בשעלו מים, והיה דורש במעשה־מרכבה עד עלות הבוקר, והיא עומדת ורואה במראה… ויהי בעלות השחר נשא עיניו וירא אותה ניצבת, שאל אותה לאמור: האם כל הלילה עמדת פה? ותאמר: הן. אמר לה: לכי נא לבית אביך. אמרה: אדוני, לא אזכה להיות משמשת אותך ורוחצת רגליך? ותבך.

ויחשב לו הדבר בשמי מרום לחטא.

אף עליו אמרו: דבש מצאת, אכול דייך. כי הציץ ונפגע. ואית דאמרין, מות קדושים מת, כי תפשו אותו בבית־המדרש, כשהוא שקוע במשנתו, והרגוהו.

ה: יוֹסֵי דְמִן יוֹקְרָת

רבי יוסי מן יוקרת היה חסיד גדול וידוע בדורו לאיש נזהר ומקפיד גם כמלא השערה. הוא העמיד כל דבר על מידתו, לא נשא פנים ולא חס גם על בני־ביתו, אם חשב כי הביאו תקלה או כי יצאה מהם תקלה. גם חמוריו אהבי משפט. הוא היה משכיר אותם לעבודה; וכששבו לפנות ערב, היו שׂמים עליהם את השכר והביאו אותם אל אדונם; ואם פחתו מן השכר או הוסיפו לא זזו ממקומם. פעם אחת שכחו זוג של מנעלים על אחד מהם ועמד ברחוב כל הלילה, עד שבאו בעליהם ונטלו אותם.

רבי יוסי היה גם רב בתורה ויודע הלכות ושמועות רבות; אבל תלמידיו נשמטו ממנו אחד אחד, כי לא יכלו לעמוד במידתם לפניו ואוי למי שעיות בפניו.

היתה פעם עבודה בשדהו ושכר לו פועלים ומזונותיהם עליו ובנו יחידו משגיח עליהם. נטרד רבי יוסי בדבר מצוה ושכח להכין להם אוכל; הגיעה שעת הצהרים, אמרו הפועלים לשומרם: רעבים אנו, ולא היה לו מה לתת להם. עמדה בקצה השדה תאנה אחת ועוד לא הבשילו פירותיה, בא ואמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא! מיד חנטו הפגים, ויאכלו הפועלים וישׂבעו. בא אחר־כך אביו, להביא להם סעודתם, ענו ואמרו: כבר שׂבעים אנו והאלהים ישביעך, כשם שבנך השביע אותנו. אמר להם: מאין לקח אוכל בעדכם? סיפרו לו כל המאורע. וירע הדבר בעיניו ויגש לבנו ויאמר: אתה הטרחת את קונך, שיוציא לך מאילָנוֹ פירות שלא בזמנם, גם אתה תיאָסף שלא בזמנך. בערב ההוא אמר לפועליו: חצבו לבני קבר.

נשארה לו בתו יחידתו, והיא יפת־תואר ויפת־מראה עד למאד, ולא היתה כמוה נערה יפה בכל הארץ. ויראו אותה בני־אדם ויחשקו בה;וכל מי שחזה צלם דמות תבניתה לטוהר, התלקחו בו געגועים עזים, אשר לא יכבו.

פעם אחת ירדה בתו לגן, ללקוט כמהין, והגן מוקף גדר גבוהה. יום אביב היה ויבהיק יפיה מבעד לבקעים, התגנב תלמיד אחד מתלמידי אביה ויחל לחתוך בסכין בעצים, להגדיל את הבקע, ויסתכל ביפיה. עבר עליו רבו וישאלהו למעשהו זה. ענה התלמיד ואמר בחרדת־לב: מורי ורבי, לקחתה לא אזכה, וגם לראות בה לא אזכה?

שב רבי יוסי לביתו וקרא לנערה ואמר לה: בתי, אַת מצערת לבני־אדם, שובי לעפרך! – ותמת גם היא וישאר ערירי כל ימיו.

עוֹד סִפּוּרִים

א: לְאַחַר י"ב שָׁנָה

תלמיד אחד, ושמו חנינא בן חכינאי, אהב נערה אחת, ישרה וטובת־מראה, ויאמר: הינשאי לי. אמרה לו: אשמע בקולך ואתנה את ידי לך, אם תבטיחני ללכת אחרי־כן ללמוד בישיבה ימים רבים ולמדת את התורה כולה. נשבע לה על הדבר הזה, הלכה ונישאה לו. ישב עמה כל שבעת ימי המשתה ויפּרד הימנה בשלום, והלך לרב אחד גדול וישב במתיבתא שלו שתים־עשרה שנה שלמות, וחזר במשך העת ההיא על כל דברי התורה ויחכם מאד. ורעיתו הרתה בלכתו מאתה ותלד בת נחמדה ותגדל בכל אלה הימים ותפרח כשושנה. ויהי בעבור המועד, זכר התלמיד את רעיתו ויאמר לשוב אל נוהו ולהודות לה על חסדה הגדול אתו. הוא שב לעירו, ולא הכיר עוד את שביליה ורחובותיה, ויעמוד על עין המים. ותצאנה בנות העיר לשאוב מים וכדן על שכמן, ותבוא גם נערה יפה קטנה וכדה בידה. שמע אחד שואל לחברו: בת מי הנערה הזאת? ענה זה ואמר: בת אשת רבי חכינאי היא. וידע כי בתו היא, ויאמר: ברוך ה' אלהי, אשר לא עזב חסדו ואמיתו ממני. הלך בעקבות הנערה, כי שבה עם כד־המים, ויגיע אחריה לבית אמה. ישבה האשה ועסקה במלאכתה; ובהרימה את עיניה ותרא את בעלה אהובה עומד פתאום לפניה, ותצנח מעל המיטה, ותתעלף ורוחה פרח ממנה. עמד התלמיד בקרן זוית, התפלל ואמר: ריבונו של עולם! עניה זו, שחיכתה כל הימים, בשבתי באוהל תורתך, זה הוא שכרה! מיד שב רוחה אליה ותפול על צוארו ותשקהו ותאמר לילדה הנפחדת: אביך הוא הניצב פה. ותהי השמחה רבה בבית.

ב: דְּמָעוֹת

בימי חכמי־התלמוד היה תלמיד אחד בבבל, ושמו רב רחומי, וישא אשה, ושמה רוחמה. ותאהב האשה אותו מאד ותשרתהו ותכבדהו כאח מלידה. ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע, כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם, ויאמר לשמוע לקח מפיו ויגלה לאשתו את הדבר במיצר לבו, כי ידע כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. ותען האשה ותאמר: ידעת, מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים; בכל־זאת לא אבוא לבטלך מלֶמד דעת ולעשות את אשר תתאַו נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל הישבעה לי, כי פעם בשנה, במעלי יומא דכיפורי, תבוא לביתך ותשמחנו בימי החגים, ואז תשוב לבית־מדרשך, לשבת שם עוד שנה. וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האשה חליפות בגדים ויפּרד ממנה בשלום ותשקהו ויצא למחוז ללמוד ולהשתכלל בחדרי התורה, והיא נשארה לבדה, כי בנים אין להם, ותשא בעוז־רוח את ימי הבדידות. והיה התלמיד הלז מתמיד בלימודיו, ואל אבד טיפה ממה שלמד מרבותיו והשכים והעריב לבית־מדרשו, אבל שמר את דברו לרעיתו; בבוא המועד, נטל רשות מרבו לחזור לביתו;ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהלו; ותצא אשתו מקושטת ותפול על צוארו והיתה השמחה גדולה.

כן היה שנה שנה, במעלי יומא דכיפורי היה בא אותו תלמיד לביתו ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית־מדרשו; ולא אֵיחר אף שעה אחת, ויחכם מאד בתורה ובחכמה ויאסוף דעת הרבה יותר מכל התלמדים, וכל יודעיו אמרו: זה יהיה למורה גדול בישראל!

ויהי היום, והנה עמדו בבית־המדרש בראשית השנה בשמעתתא עמוקה וקשה, והמורה דרש בה מ"ט טעמים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה אז מאין כמוהו; ובהגיע המועד לרב רחומי לשוב לביתו, לא יכול להפסיק באמצע. אמנם במסתרי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: “קום ולך מעירך ופקדת את נָוך!” והוא כמעט אמר לקום, אבל אהבת־התורה גברה בו וישאר על מקומו להקשיב ולא זז מבי־מדרשא עד הערב.

ביום ההוא ישבה אשתו בביתה וחכתה לביאת אישה בכליון עינים. באשמורת הבוקר אמרה, אולי התאחר בעלי בדרך; בעלות השחר חשבה, שמא בא לו עיכוב ועוד יבוא בצהרים. השמש כבר עמד במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר: מדוע בושש אישי לבוא ויאחר? השעות היו לשנים תמימות, הרגעים לימים. בין תקוה ופחד ישבה וחיכתה לו כל היום. ובבוא הערב ואפסה כל תקוה לבוא בעלה, זלגו עיניה דמעות ותבך חרש. נעשה רעש במרום וקדמו דמעות האשה לתורת האיש. גזרו עליו להסתלק בהאי שתא, ויהי כן.

קָרְבַּן־נְפָשׁוֹת

א: טוֹבִיָּה הַשֵּׁנִי

הלא ידעתם, אחי, וקראתם בשארית כתבי־הקודש אשר לנו את הסיפור על טוביה ממטה נפתלי, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, והוא לא סר מתורת אלהיו וחוקיו ויראהו ה‘, אותו ואת בנו, אותות ומופתים ויגדל חסדו עמהם. והנה מעין המאורעות בזה הסיפור נשנו בימי התלמוד, חצי אלף שנה אחרי כן, וראינו גם בהם אותות ה’.

בימי בתלמוד והמדרש חי בעיר צפורי, העיר הנחמדה העומדת בראש הר, איש עשיר אחד, שהיה חונן דלים, מחזיק בידי לומדי־תורה, נושא במסים על עירם, ועושה חסד רב עם כל עובר ושב. ותהי לו בת יחידה ויפה מאד וגם משׂכלת בכל חכמה ומדע, ותום ויושר בלבה. ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה; ולא היתה כמוה נערה נעימה ויעלת־חן בכל הארץ. ויהי בבוא עִתּה להינשא, שלח אביה שני שליחים אל מתיבתא רבתי אחת ויבחרו לו תלמיד חרוץ בלימודיו וירא־חטא ויקחהו חתן לבתו. ויעש האיש משתה גדול, ויקרא לחכמי ישראל ויושיבם בכסאות של כסף; ויקבץ כל אי מר ומצוק ויתן לו עשרת דינרי זהב. שלושה ימים ושלושה לילות אכלו ושתו אצלו והיטיבו לבם; סעודה כזאת לא היתה מיום מות נקדימון בן גוריון, בן ציצת הכסת ובן כלבא שבוע. ויהי בליל החופה נחלש החתן ואמר: ראשי! ראשי! ועלה למיטה ויפח רוחו וימת. ותהי צעקה ויללה רבה, השמחה נהפכה לאֵבל, ותּיהוֹם העיר לאסון ואָנוּ ואָבלוּ, וינהר העם מכל אפסים לבכות למת. נפלה, נפלה אטרתנו מעל ראשנו! לרחשי לב אבי־הכלה וללב הנערה תבינו בעצמכם.

ויהי לתקופת השנה, ונשכח האֵבל ועלה על הצער קרום, שלח העשיר למתיבתא אחריתא, בחר שם נער טוב־רואי ויודע הרבה בתורה, ויביאהו בברית עם בתו. ויתן הרבה צדקה לישיבתו אשר למד בה, ויקבל עליו לכלכל כל חבריו בלחם שנים־עשר חודש ולהלבישם. ובפעם הזאת קרא לסעודת־מצוה רק יחידי העיר וטוביה, אבל גם את העניים לא שכח ופיזר להם. לא היה המשתה בהמון חוגג. לא אכסה, לב האב מרחף ביום הזה הין תקוה ופחד. ומגורתו הנה באה! ליום המחרת מיום החופה מיהרה הכלה בבוקר השכם מחדרה ותצעק: עזרו! עזרו! בעלי מת! ויגוַע גם החתן הזה. ועמל הרופאים להשיבו לתחיה נשאר מעַל. כל לב בעיר נרעש. ביללה, בקול בכי ושממון נפש ליווּ את החתן לבית־עולמו, הכלה והוריה קרעו את בגדיהם וישבו על גבי הקרקע. מי ינחמם ומי יקל שברם?

לא יאָמן! כעבור עוד שנה אחת מהיום הזה, והאב לא אמר נואש ויוסף לקחת לבתו חתן בן־טובים מעיר אחרת והובילם לחופה, מת גם זה השלישי ליום מחר, ויִקר אותו כמקרה אשר קרה לשני אחיו. אין דובר דבר מרוב צער. אין אדם פותר את החידה, למה שפך ה' את חמתו על בת תּמה כזו? ולמה המית שלושה בחורים כאלה בנעוריהם? ותישאר בת העשיר מאז אלמנה צרורה ומיאנה להינשא עוד לאיש, ותאמר: למה זה אוריד חינם אדם שאולה!

ישב אביה והתפלל לה' לאמור: אנא, ה‘, כי בידך החיים והמות, למה זה ענשתני קשה ותקח את חתני מאתי ותשומם את ליבנו. ידעת, כי באמונה נעבדך, וכי ידינו לא עשו עוולה, למה ענשתנו קשה בגזרה אחרי גזרה? הלא רחמיך, ה’, רבים הם. – גם בתו, בישבה גלמודה בחדרה ואיש לא ראה אותה, שפכה לבבה כמים על גורלה ורוע מזלה; והן גם הוקל כבודה בעיני שפחותיה, ותחת לנוד לה, עוד התקלסו בה. ראֵה ה' ושמע!

היה לאותו עשיר מוֹדע אחד במדינה רחוקה, ולו עשרה בנים ובנות, ושם הבכור אבינדב. אבי המשפחה הזאת היה איש עני ומתפרנס בדוחק ממכירת עצים, שהיו בניו מלקטים ביער הסמוך; אך לחם צר יאכלו, אהלם הקטן לא יכילם. ויהי היום ואדון חדש קנה את כל היער ועֵציו, ויאסור איסור ללקוט בו עצים ויושב בו שומרים. וירעבו מאז בני האיש ללחם;וכאשר שאלו העוללים ללחם ואין, ישב ועיניו זלגו דמעות. ויתאזר בנו הבכור ויאמר לאביו: ידענו, כי לך מודע עשיר בארץ היהודים, שלחני־נא אליו, אולי יהיה לנו לעזר. ויאמר אביו: אל־נא, בני, לא נכון להישען על נדיבים, טוב אך לבטוח בה‘. גם אמו לא אבתה להניח את בנה להיפרש מהם ותאמר: הנה האב זקן, והיה אם ישָׁכל גם זה ואין לנו מגן. ויפצר הבן בם מאד, בכה ויתחנן להם כי יתנו לו רשות ללכת לדרכו. ולא יכלו עוד לעצור בו, ויאמרו: לך, בננו, וה’ אשר שלח את עזרו ליעקב, בעת ברחו מפני עֵשׂיו אחיו, וליוסף, כי נמכר מאחיו, הוא ינחך בדרל ויביאך בשלום ולא תאוּנה לך רעה. וישק לאביו ולאמו, לאחיו ולאחיותיו ויצא לדרך.

ויהי בעזבו את שער מקומו, נזדמן לו איש אזוּר אֵזוֹר במתניו וילווהו בדרך טילכו ויבואו עד שער צפורי. ויבקש להודות למלווהו על חסדו ואיננו. – ויהי בבוא הנער לבית העשיר, וישמח זה מאד לבואו וישאלהו לשלום אביו ואחיו; ויהי בשמעו, כי המר ה' להם, ויאמר לבוא לעזרתם. וישלח עגלה טעונה כל טוב לאבותיו, בה כסף רב וחליפות בגדים לכל בן ובת ורוב אוכל ומשקה, ואת הנער הלבישו בגדי־כבוד ויאכילוהו וישקוהו וישב אתם שבעה ימים.. ויהי בראותו את בתו היפה ויחשק בה לאהבה אותה ובא לפני אביה ואמר לו: אל־נא יחר אפכם בי, אם אבקש את בתכם לי לאשה, כי נפשי נקשרה בנפשה. וימאן האיש לעשות את הדבר ויאמר לו: העבודה! כי לא מצאאתי בך עוול ויקר אתה לי מבן; אבל כך וכך ראתה בתי בחייה. ויספר לו כל הרעה אשר מצאַתה. ויען אבינדב ויאמר: בי נשבעתי, אם אחדל גם עתה ואני נותן את נפשי עליה. ויקרא האב לבתו ויודיע לה כל דברי אורחם הצעיר, ותאמר: אל־נא נדחה אותו, אולי ה' הובילנו הנה. ויצר לאביה מאד ולא ידע עצות בנפשו; וישׂכל ויבוא ויאמר לנער: לך היערה ושב שם שבעת ימים ותיוָעץ בנפשך היטב והיה כי תבוא ביום השמיני הנה, ועוד תחפוץ בבתי, ונתתיה לך. ויקם הנער ויצא היערה, ויקח לו מזון ומחיה לשבעה ימים. שם ישב על שורש אילן כרות ויתפלל לה‘, כי יעמוד לימינו. ביום השביעי בא אליו אותו האיש לבוש־האֵזוֹר, אשר ליוהו בדרך ויאמר לו: שמע ה’ את תפילתך, בני; שוב העירה ואמרת לשולחך, כי לא תחזור בך, הנערה גם מנת־חלקך ממרומים היא. אך זאת שים על לבך, ביום חתונתך יבוא אל המשתה איש אחד מכוער מאד ומוּשחת־הפנים, והוא הולך יחף בלי מנעלים וריר יוצא מאפו, נבזה ונמאס; והיה כאשר תראה אותו תקום ממושבך, תקראהו אליך ותושיבו לימינך, תאכילהו ותשקהו מהטוב אשר על שולחנם ותכבדהו. ויחפוץ הנער לדעת שׁם האיש, אשר זה יעזרהו פעמַיִם, ויאמר אל הזקן: מי אתה ותברכך נפשי? ויאמר הזר: אַל־נא תשאל לשמי, ואנכי אך שליח בדבר ה' וכל קוראיו ימצאוני.

ויחזק לב הנער, וישב העירה, ויבוא לבית העשיר ויאמר לו: מלא־נא את משאלות לבי ובטח באלהים. וירא מודענו, כי לא יכול עוד להשיב פניו ריקם ויסכם לזה. קרא לסופר ויכתוב את התנאים. ויגבל זמן הנישואין, ויעש ביום החופה משתה לעשרה קרואים. ויהי בשבת החתן בראש הקרואים, נפתחה הדלת ויבוא איש מוזר מגודל־פרע, פניו שחורים, שק על בשרו, והוא יחף וריר יוצא מפיו, וירץ החתן לקראתו ויאמר: בוא, אדוני, ושב אצלי. ויצו להביא לפניו בשר ודגים ויין, והוא בעצמו שירתהו, כעבד. ויתפלאו הרואים על הדבר הזה, אבל לא שאלו אותו לפּשר. ויהי בכלות הסעודה אמר המוזר אל החתן: דבר לי אליך; ויבוא אתו חדר בתוך חדר. ויאמר העני אליו: לא בשורה טובה בפי, אבל מה אעשה, שלוחו של מקום אני, תן לי את נפשך, כי אני מלאך־המות הנני. ויחרד הנער ויאמר: תן לי איזו ארכה בחסדך. ויאמר השטן: קצרה ידי מעשות זאת. ויאמר החתן אליו: אם כן, תן לי פנאי רגעים אחדים, למען אלך ואקח ברכת־הפרידה מכלתי, אשר קידשתיה היום. ריחם עליו מלאך־המות הפעם ויאמר לו: לדבר הזה אשא פניך. עזבוֹ החתן ובא לחדר כלתו, היושבת נוּגה, ותחרד לקראתו. אמר לה: אהובת־נפשי, באתי להיפרד ממך, כי הנה זה האיש המוזר, אשר אכל עמנו, מבקש את נפשי. התאזרה הכלה חַיִל ותאמר: לא אתנך לשוב אצלו, אנכי אלך ואדון עמו בעבורך. באה היא לחדר ותגש אל המלאך ותאמר לו: האם אתה הנך המלאך, המבקש נפש בעלי? אמר לה: הן. אמרה לו: בתורה נאמר, “כי יקח איש אשה חדשה, נקי יהיה לביתו ושׂימח את אשתו”; ואם תקח את נפש בעלי עתה, תעשה תורתה' פלסתר, בוא עמי לפני בית־הדין הגדול ונדון. מיד גער אלהים בשליח־המות ואמר: אל תשלח ידך עוד, נערה זו ניצחתני.

ממחרת היום שמחה כל עדת צפורי בנעריה ובזקניה, ויחלק העשיר מחצית הונו לעניים. וישלחו לקרוא להורי החתן, אחיו ואחיותיו, ולכל בני משפחתו, ויעשירם עושר רב. ותרא בתו חיים את אבינדב ימים רבים. וילדו בנים ובנות ויחיו באושר וברוב כבוד.

ב: אַלְקֶסְטִיס הָעִבְרִית

בימים קדומים היה איש חסיד אחד ושמו ראובן הלבלר. ותהי אשתו עקרה ימים רבים; ובמלאות להם שמונים שנה נעשה להם נס ונולד להם בן ויקראו שמו בנימין. וראובן ידע את ה' מנעוריו ולא עשה כל חטא מימיו. אך פעם אחת בא לבית־הכנסת בשחרית, והנה עני עובר־אורח עומד במקום מושבו; נזף בו ואמר: במקום גדולים אל תעמוד! מיד עזב האורח את מקומו;יצא וישב על פתחו של בית־האלהים והתחיל בוכה בלבו. באה דמעתו לפני כסא־הכבוד, ויתעבר ה' וישלח את ציר המות, ליטול נפש בן־ראובן בנעוריו בעוון אביו. בא המלאך המשחית ועמד לפני הלבלר. הכיר טיבו ואמר לו: מה לך שבאת? שמא הגיע זמני להיפטר מן העולם? ענהו המלאך ואמר: לא את חייך אני דורש, אלא אלהים שלחני לקחת את נפש בנך. התחלחל ראובן ואמר: על מה יֵעָנש בני? ומה חטאו? אמר לו המלאך: את עוונך ישא; הוא ימות, על כי נזפת בעני ודחית אותו ממקומך בבית־התפילה. השיב ראובן ואמר: אם בכך נתחייבתי, אני מקבל עלי את הדין, אבל הנח לי שלושים יום, עד שאכניס את בני עם ארוסתו לחופה וישמח בה;אחר־זה בוא תבוא ולקחת את נפשו אתך. נענה לו המלאך ונתן לו ארכה של שלושים יום. באותה שעה נתרגז שר־המות העליון על מלאכו מטה בארבע מידות: באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול.

ויהי כי עבר המלאך מעל פני ראובן, עמד זה וחילק נכסיו לשלושה חלקים. חלק אחד פיזר לעניים ולאביונים, חלק אחד הקדיש לשמחת בנו וחלק אחד הניח לקרוביו. ביום השלושים בבּוקר בא זקן אחד חגוּר אזור־עור, דפק על אהלו של הנער ויצא אליו. אמר בנימין לבּא: מה לך, זקן? ומה בפיך לבשׂרני? ויענהו הזר לאמור: אליהו התשבי אנכי ובאתי להגיד לך, כי מחר יבוא מלאך־המות ליטול את נפשך. אמר לו הנער בתום־לב: זקן ואיש־שיבה, האמת הדבר, שמיום ברוא אלהים את העולם ועד־עתה, כל מי שבא יומו מת? ענה אליהו ואמר: כן הדבר. השיב הנער ואמר: אם כן, יהי מותי כאחד מהם. אמר החוזה: לא כמות כל אדם יהיה מותך, בני. שאל אותו הנער ואמר: איככה זה? מה גורלי ואדע? השיבו אליהו ואמר: בארבע מידות, שרגז שר־המות על ציר־המות, באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול יבוא עליך. התחלחל הנער וקרא: הושיעני, חוזה־יה, ואמור לי, מה אעשה להינצל ממידות קשות אלה? ענהו אליהו ואמר: השכּם מחר בבּוקר והלכת לבית־אלהים; והיה כאשר יעבור אביך לפני התיבה בתפילת־השחר ואתה עומד משמאלו, יבוא עני אחד לבש בגדים צואים וסמרטוטים ויעמוד בפתח, וקמת וירדת אליו וחלקת לו כבוד. מלאך המות הוא זה, ושמא ירחם עליך. ויכל הזקן לדבר אל הנער ויעָלם.

ויהי בבוקר וישכם בנימין וילך לבית־הכנסת, הציבור כבר נתאסף ואביו ראובן עומד לפני העמוד ומזמר זמירות־הבּוקר. והנה איש עני רע־הפנים, לבוּש בגדים קרועים עומד על הפתח. וימהר הנער וירד אליו ויאמר לו: שלום עליך, אדוני, בוא ושב במקום גדולים. ענהו השליח: תמול אמר לי אביך: במקום גדולים אל תעמוד; ואתה אומר לי: שב במקום גדולים! אמר לו הנער: והרי אני חולק לך כבוד. קרא המלאך ואמר: מי שהכבוד שלו ירחם עליך! וחזר ארבע אמות אחורנית.

לפי נוסח אחר כך היה המאורע:

בשבת בנימין בן ראובן על פתח חופתו, בא איש זר ואמר לו: שאֵלה אחת עלי לשאול אותך. ויאמר בנימין: שאל. פתח האיש ואמר: אדם ששאל מחברו קופה מלאה תבן והוא הלך ועשה בטיט ובנה לו דירה גדולה, אם בא בעל־התבן לאחר זמן ואמר ללוקח: תן לי תבני! מה יעשה? השיב הנער ואמר לו: יתן תבן אחר תחת זה ששאל. אמר הזר: ואם הלז אינו רוצה אלא את תבנו, מה יעשה לו? אמר הנער: אם כן, יהרוס השואל את הדירה, ימַסס את הטיט במים וישיב לבעל־התבן את תבנו. קרא האיש ואמר: אין בעל־התבן אלא הקדוש־ברוך־הוא! התבן אינו אלא הנפש, ואני ציר־המות הנני.

לא השלים המלאך את דבריו, עד שבא ראובן, אבי הנער, וידיו על ראשו, והוא צוֹוח ובוכה על מזלו של בנו. נפל לרגליו של המשחית ואמר לו: בבקשה ממך, ציר מעל, טוֹל נפשי תחת נפש בני. מיד נתעטף המלאך בארבע מידות האכזריות, אף וחימה, חרון־אף וקצף גדול, שלף חרבו מתערה והניח רגלו על גופו של המבקש, כדי לקחת נפשו ןלעשות בו כאשר אמר. ובראות ראובן את המות פנים־אל־פנים, עזבתו רוחו ונזדעזעו מאתים ארבעים ושמונה אברים שבו, נשתמט מיד וברח לו. אז באה אם בנימין, שערותיה סתורות והיא מתפלשת בעפר מצער, ותשתטח לפני המלאך ותקרא בקול בכי: חוס־נא, שליח האלהים, על פרי־בטני וקח את נפשי תחת נפש בני חביבי. התלבש המלאך שוב בארבעת בגדי־אכזריות שלו ונזדיין בחרבו נגד האשה כגיבור יוצא למלחמה. ותחרד האשה חרדה גדולה ותקם ותברח ותסגגור הדלת בעדה. נמוגו לבות האב והאם יחד.

נפנה המלאך לבנימין החתן ויאמר: הנה אעשה בך מצוַת שולחי. ובראות הכלה את המראה הנורא הזה, ירדה מקושטה מחופתה ותפול לרגלי ציר־המות ותקרא: נשפי תחת נפשו! קח־נא, שליח שדי, את נפשי תחת נפש ארוסי והנח לו, כדי שישׂבע ימיו. לבש המלאך ארבעת הבגדים האמורים, שלף חרבו החדה מנדנה והניח רגלו על צואר הרכה והעדינה. ובלבה אין פחד ואין מורך, והיא קוראת של השליח ואומרת: גמור בּי מלאכות מלך־מלכי־המלכים ושחטני־נא תחת אהובי ומשוש־לבי. נבהל המלאך מפני עוז־נפשה של הנערה. והיא קוראת בלי־הרף: עשה־נא עמדי דבר שולחך ואַל תּשב את חרבך ריקם. מיד ירדה דמעה של רחמים מעינו של מלאך־המות ונעשה לבו כדונג. לא ראה מראה כזה מימיו! ובאותה שעה אמר שוכן־עד: שלוחי זה, שהוא אכזרי ומלאכתו התמידית להרוג נפשות ולכלותן, ריחם על זו; ואני, שכתוב בי אֵל רחום וחנון, רחם לא ארחם? ויקרא לסופר החיים ויאמר לו: כתוב לבנימין ולכלתו שבעים שנה לכל אחד ואחד. עלה מלאך־המות בסערה השמימה ויאמר: ניצחתיני, בת־האדם!

אחרים אומרים: אך בדברים ובמאמרים ריכּכה הכלה, בעלת הנפש העזה, את תקפו של ציר־המות. נתרצה לה ואמר: הנני ממתין לחתנך עוד שעה ואעלה למרום ואבוא לפני הקדוש־ברוך־הוא, אולי יעשה למען שמו וירחם על בעלך. עלה לרקיע, כדברו, וירא את מיכאל וגבריאל ושאר מלאכי־השרת עומדים לפני כסא הכבוד ומבקשים רחמים על בנו של ראובן ואומרים: אדון כל הבריות, זכור מעשי חסידך זה, איך בכל פעם שבאו גזרות קשות בעולם היה עומד ומתפלל לפניך ואתה מבטל אותן בעבורו; ועכשיו אנו כולנו מבקשים רחמים בעדו ובעד נפש בנו, ואין אתה שומע לנו. עשה־נא למען שמך הגדול ורחם עליו ואל תּכרית את זרעו. מיד נתמלאה השכינה רחמים ואמרה: הנני מהפּכת גזר־דינו של זה לחיים ויחיה שבעים שנה כדויד עבדי. פתחו מלאכי השרת ואמרו: רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם!

ג: הַמְגִנָּה אוֹ סַוִּיטְרִי הָעִבְרִית

בימי המדרש היה אדם אחד חסיד, שלא נתקיימו לו בנים; בכל פעם שילדה אשתו בן או בת, בא מתאך־המשחית בלט, לקח עמו את הילד או הילדה מעריסתם וישא נפשם לאדון. יום אחד עמד האב העלוב בתפילה ואמר: ריבונו של עולם! אם תזכני בבן חי, שיגדל ויהיה קורא בתורה ועיני תחזינה בחופתו, אזמן לסעודה כל התלמידים שבעיר, עניים ויתומים ואכלכל אותם כל שבעת הימים. ובאה שאֵלתו לפני אלהי־השמים ויעתר לו. ויפקוד את אשתו בשנה ההיא ותלד בן. ויקרא שמו מַתּניה, כי מַתת־אלהים היה. ויגדל הילד ויעש חיל בלימודים לשמחת הוריו. ובהגיעו לשמונה־עשרה שנה אירש נערה אחת טובת־רוח. ויזמן אבי מתניה לחופה את התלמידים, יתומים ועניים שבעיר ויכרה להם כֵּרה גדולה, ויאכלו וישׂמחו לבם.

אמר אלהים לנסות את מתניה וישלח את מלאך־המות מטה. והוא לבוש בגדי עוני, וכך בא ועמד לפני נחתן ואמר אליו: בבקשה ממך, עשה עמדי חסד והושיבני בין התלמידים אוכלי־שולחנך, כי רעב עבדך. ענה החתן ואמר: אין להוסיף על מספר הקרואים ואי־אפשר לזַמן עוד אורחים. כל־כך הקשה הנער לבו נגד האורח. אחרי שעה בא שוב אותו עני, והוא לבוש הפעם בגדים צואים, ונדחק ונכנס לחופה. הכירו החתן וגער בו ואמר לו: לא די שנדחקת להיכנס הנה, מבלי שקראו אותך, עודך בא ביניניו בבגדים צואם! הלך־לו האורח בבושת־פנים.

ויהי כי נכנס אחר־זה החתן לחדר משׂושׂו, לשמוח עם הכלה, בא הזר האיום וידפוק על הדלת. יצא מתניה אליו ויחרפהו, לאמור: עד־פה אתה מעיז פניך! הן הברחתיך מן הסעודה ומן החופה ועוד תוסיף לבוא הלום, ברח־לך מכאן! מיד פשט האיש המוזר את בגדיו, ויהי לעמוד־אש מן הארץ עד לרקיע. התחלחל הנער וקרא: מי אתה? ויענהו עמוד האש לאמור: מלאך־המות אנכי ובאתי הלום לקיים מצוַת שולחי וליטול את נשמתך. ויפול מתניה מלוא קומתו ארצה מרוב פחד. ותרא הכלה, כי השׂטן פרץ אל הבית, ותרד מעל המיטה ותעמוד בפינה ותחל לשפוך שיח לפני ריבון כל העולמים. פתחה ואמרה: הלא אתה, אלהי כל בשר, הגבלת בתורתך מועד לחתן לשמוח עם כלתו שנים־עשר חודש, ועלינו לא עבר עוד שבוע ימים ולא יום אחד. אל רחום וחנון, הוסף חיים לחתני ותן לי הריון ממנו ולא אצא ממנו כזונה. מיד שמע אלהים אל תפילת הנערה, ויאמר למלאך המשחית: הרף מן הנער, ישמח בחלקו.

אומרים, כי אִמה של אותה נערה אשה צדקת היתה, ומנהגה היה לשאוב מים בכל בוקר ולהשקות לתינוקות של בית־רבן. וכאשר זקנה ובאה בימים וכשלו רגליה ללכת, נטלה בתה את כּדי המים והיתה נושאת אותם לבתי־ספר;אולם קרא את המצוה על שם אמה. בשביל־כך זכתה תמה זו לנַצח את ציר־המות. כמותה תרבינה בישראל!

אֱמוּנַת אֹמֶן

א: הֶחָלוּק הַלָּבָן

פעם אחת הלכו שני חכמים גדולים ברגל לירושלים, הלא הם רבי אליעזר ורבי יהושע. ויהי בבואם להר הבית, הדבר היה בערב יום צום־כיפור ויום הכנת העבודה הגדולה במקדש, והנה מלאך אחד לקראתם ובידו חלוק לבן וזורח כשמש, אבל אל היה לחלוּק שפה לפיו. ניגשו אליו המורים ויאמרו לו: מלאך עליון, החלוק הזה שבידך למי הוא? ענם המלאך לאמור: אותו חלוק מוכן ליוסף הגנן מעיר אשקלון. פרש לפניהם את החלוק ואור מילא את כל עיר־העולמים. ויתמהו החכמים איש אל אחיו ויאמרו: יוסף זה בודאי צדיק גדול הוּא ועדיין לא זכינו לשמוע חלקו.

ויהי כעבור ימי־הרגל, קמו הרבנים האלה וילכו לעיר אשקלון. השכים כל הקהל לקראתם וכל אחד רצה להתכבד בכבודם, שיסורו ללון בצל קורתו. ענו ואמרו: לא נלין אלא בבית יוסף הגנן. אמרו החכמים לנפשם: אולי צדיק נסתר הוא, – וישימו פעמיהם אל גנו. ראו אותו מרחוק מלקט כמהין;ניגשו ואמרו לו: שלום עליך, יוסף הגנן, רצוננו להתארח אצלך! השיב יוסף ואמר להם: שלום עליכם, רבּי־התורה; הנחתם בעלי עושר וכבוד וסרתם אלי. האלהים יודע, שאין במלוני אלא שתי ככּרות־לחם, ומתירא אני, פן לא תספקנה לכם. אמרו שניהם אליו: תן לנו מהלחם ונשׂבע ולא נטריחך לדבר אחר. מיד העמיד להם שולחן, שׂם לפניהם את הלחם ויאכלו וישתו ויברכו לנותן לחם לכל בשר, ויוסף ענה אמן אחריהם. אמרו גדולי בית־המדרש אליו: הגד־נא לנו, מה מעשיך היום? אמר להם: רבותי, הלא רואים אתם, שאין לי מלאכה אחרת, כי אם עבודתי בגני. אמרו לו: ואיך אתה מתנהג בפריו? השיב יוסף ואמר: אני נוטע בגני ירקות, ומה שאני מוציא, אני מוכר, ואני נותן מחצית מדמי־הפדיון לעניים ומהמחצית השנית אני ובני־ביתי מתפרנסים. פתחו ואמרו לו הבאים: דע, שהקדוש־ברוך־הוא אומר להגדיל שכרך מאד חלף תמימוּתך;והנה ראינו בהר־הבית מלאך־אלהים ובידו חלוק לבן ומגוהץ בעדך ליום שכולו אור, אלא ששׂפה חסרה לחלוק, ובאנו הלום לזרזך, שתוסיף לעשות טוב בעיני ה', אולי יחַננך וימלא את החסרון לחלוּק. ויברכו את יוסף וישבחוּהו וילכו לדרכם.

ואשתו של יוסף הצנוע שמעה בפתח האוהל את אשר דברו האורחים אל בעלה ותאמר אליו: עלינו לרכוש לנו במעשינו מעתה גם שׂפה לחלוּק, שמוכן לנו במרומים. השיב בעלה ואמר לה: כדבּר אחת הסכלוֹת תדברי. הלא ידעת את עניֵנו ומרוּדנו, ובמה נוסיף לעשות צדקה וחסד? אמרה האשה: שמעני, בעלי, הולך אותי לשוק־העבדים ומכור אותי לשפחה ואת הכסף מַהר וחַלק לעניים; אולי בשכר זה יהי חלוקך שלם. ענה יוסף ואמר: אל ירע בעיניך, ירא אני, פן יפַתּך הקונה לחטא ואפסיד את החלוק כולו. אמרה האשה: אני נשבעת לך באמונת־שמים, שלא תבוא לך תקלה על ידי.

וישמע יוסף בקול אשתו, ויוצא אותה לשוק וימכרה בעשר ככרי־כסף. ויפזר את הכסף לצדקה ולא הותיר לו גם אגורה אחת. וירא האדון שקנה אשת הגנן, כי יפה היא וחנה רב, ויאמר לכבשה לתאוָתו. ותמאן האשה לשמוע בקולו תאמר: חלילה לי מחטוא לאדם זר ואם גם לשפחה נמכרתי לו. יפצר בה האיש יום יום, שׂם אותה על בית־נכוֹתו וירב להיטיב עמה, אולי ימצא נתיב ללבבה. והאשה שומרת אמונים לבעלה ואינה שומעת למי שמושל עליה. ויקצוף אדוניה עליה ויסירה מגבירה וימסרנה לרועה־צאנו ויצו אותו למרר את חייה. והיא עבדה עבודה קשה כל היום, אבל התאפקה ויִחלה לרחמי־שמים. כה עברו עליה ימים רבים.

פעם אמר בעלה יוסף לעצמו: אלך ואראה, אם עוד זוכרת אותי רעיתי ולא שכחה אותי. ויתנכר לבל תכירהו ויבוא אליה השדה, וימצאנה עובדת ומתענה. ויגש אליה ויאמר לה: היש את נפשך, אשה, שאקנה אותך מאת אדוניך בכסף מלא ואַצילך מצרתך ותהיי לי לאשה? ענתה הנדכאה ואמרה לו: אל־נא תדבר אלי כאלה, אשה בעולת־בעל אנכי. וַיוסף המתנכר לדבּר כאלה באזניה ולפתותה, שתלך עמו. ולא חפצה לשמוע אליו ותאמר: מוטב שאבלה כל ימַי פה ואשא עלי את העול הכבד, משאָפיר את בריתי לאישי. כשראה בעלה הגנן את טוהר־לבבה, הסיר מיד את המַסוה מעל פניו ותכירהו ותפול על צוארו, ויבכו שניהם בכי גדול, ותעל שועתם אל האלהים.

והנה נשמע קול קורא ממרום: התבּשר, יוסף, כי נשלם חלוקך בשפה ולאשת־בריתך נעשה חלוק עוד יותר יפה ויותר מזהיר;מהר ולך אל מקום פלוני, שם תמצא בהר אוצר כסף וזהב ואבנים יקרות;וקמת ופדית את אשתך מאת אדוניה העריץ. וימהר יוסף לעשות הדבר הקול, שינס את מתניו וילך לאותו הר, חצב שם באדמה וימצא את האוצר השמור לו ויריקהו אל שקו. משם הלך לאותו אדון וישקול בזהב מחיר אשתו וישב עמה בלב שמח אשקלונה. שם בנה לו בית נאה וירב לעשות צדקה וחסד, וינהרו אליו עניים ואביונים מכל עבר ויתן לכל אחד די מחסורו.

ויהי במלאות ליוסף ולאשתו שמונים שנה וימת יוסף כעלות הבּוקר ואשתו הלכה אחריו למנוחות לפנות־ערב. התקבצו אנשי אשקלון לגמול חסד עם המתים ויכינו להם לבָנים למשכנם בקבר. מיד נראו שני מלאכי־מעלה ובידיהם שתי כתנות־אור מזהירות.

ב: שְׁנֵי עֵדִים אוֹ חֻלְדָּה וּבְאֵר

בעיר אחת מערי הגליל חי איש כוהן, ולו בת צעירה לימים ושמה אלישבע, והיא יפה עד מאד, ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. ויהי היום וישלחה אביה לאחותו, הגרה בעיר אחרת, ותשם עליה את בגדיה החמוּדות ותלך בטוב לב. ותתעה הנערה בדרך וגם צמאה למים, ותשא עיניה, והנה באר אחת, בה קשור דלי בחבל, ותסר שמה לשבור צמאונה. בקשה לשאוב מים בדלי, והבאר עמוקה ותמעד רגלה ותפול, ותאחזנה רגליה בכותל הבאר, לבלי רדת ולבלי עלות, ותתעמל לטפס למעלה ולא יכלה. כה עבר עליה כל היום, עד בוא השמש. הלך איש אחד בדרך וירא, והנה בוקע מן הבאר אור – כה גדל יפי הנערה. ויקרב אל הבאר וירא בה צורת אדם, עמד על גבה ושאל: האם ממשפחת בני־אנוש אַת או בין הרוחות חלקך? ותקרא הנערה אליו מן הבור ותאמר: בת־אדם כמוך אני, ואתה העלני נא מזה וחייתי. מיד ירד האיש והעלה אותה, וירא כי יפיה עוד גדול שבעתים. שאל אותה: בת מי את? ותען הנערה ותאמר: בת פלוני הכוהן הנני מעיר הגליל. אמר לה האיש: גם אני ממשפחת כוהנים אני. ויחשק בה ויאמר: אם עליך טוב, היי לי לאשה ואהבתיך כימי־עולם. ותאמר הנערה אליו: הצל הצלת אותי מני באר, והנה לך גם נפשי. וימצא גם הוא חן וחסד בעיניה. החזיקה בידה ונשקה. וילכו שניהם יחדיו אל דרך המלך. כיון שהגיעו לפרשת־דרכים, אמר האיש לה: הן שליח אנכי בדבר אחד, והיה כאשר אגמור את עסקי, בוא אבוא לבית אביך ודרשתיך ממנו לי לאשה. ותאמר הנערה אליו: הישבע לי, כי תעשה כדבר הזה ולא תשכחני; וישבע לה האיש על הדבר. אמרה היא: מי יעיד כי באנו בברית־עולם? קרא הוא ואמר: הבאר אשר הוצאתיך ממנה היא תהיה לנו לעדה! עוד הם מדברים והנה עברה חולדה לפניהם, קראה הנערה: גם היא לנו לעדה! ויפּרד ממנה בן־הכּוהן בשלום.

ותעמוד הנערה באמונתה אליו, רבים מבני גדולי ארץ ועשיריה רצו לקחתה לאשה, והיא מיאנה לשמוע בקולם ותשב בבית אביה ותחכה ימים רבים לבן־בריתה. אבל עליו, על בן־בריתה, עברה רוח אחרת. ויהי בשובו לעירו, נטרד במלאכתו, ולא זכר את הנערה אשר הציל;ובראותו אחר־כך נערה אחרת, גם־כן טובת־מראה, ולקחה לבבו, קידשה כדת ואת דברו לא פקד. וירא שומר אמונים וידע.

לתקופת השנה ילדה לו אשתו בן נחמד, וישמח בו מאד;ותהר האשה שנית ותלד בת, וגם היא נחמדה למראה. ויהי בשבת התינוקות יחד, נתגלגל הילד ונפל לבאר ומת;ובאה אחר זה חולדה אחת ותחנוק את הילדה ולא נותרה בה רוח.

ותבך האם בכי תמרורים, תלשה בשערה ותאמר: לוּ מתו שני בנַי כדרך כל הארץ החרשתי; אבל לא גדול עווֹני כל־כך כי אשכל את שניהם ביום אחד וימותו במיתה משונה כזו. ותצק לבעלה, כי יגלה לה את מעשיו, פן חָטא פעם ואשם. אז זכר דבר השבועה, אשר נשבע, ואת העדים, אשר הועיד, ויפול על ברכיו ויאמר: אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי, – כזאת וכזאת עשיתי, הקולר תלוי בצוארי. ויהי כשמוע אשתו את הדברים האלה, אמרה: צדיק הוא ה‘; ואתה שלחני־נא לבית אבי ואלכה לי, ושם אשב ואשא עלי בגדי אלמנותי. וימאן האיש לעשות את הדבר הזה ויאמר: יסר יִסרני אלהים, על אשר הפרתי את השבועה ולא מילאתי אחרי אמרי־פי; ועתה אשלח גם אותך מעל פני ואין עוול בכפך וחטאתי גם לך. ותאמר האשה: לא כן, אישי, אין חלקי בחלקך;וחי האלהים, אם עוד אחזיק בך, אחרי אשר אדע כי נשבעת לאחרת אמונים, לקחתה לאשה. ויקם האיש ויכתוב כל נחלתו לה, וישלחנה בכבוד אל עמה ומולדתה, ויאמר: גודל־לבב כזה לא ראיתי. והוא הלך לעיר הגליל, ביקש סליחה מהנערה אשר עזב ונשארה באמונה אתו, ויחדש עמה את הברית כדת, וירא עמה רוב אושר וכבוד. אף לאשתו שילם ה’ את שכרה בעולמה. בואו וראו, כמה גדול דבר־אמונה!

ג: הֲשָׁבַת אֲבֵדָה

במדינה אחת בכרכי הים חי איש גדול ורב־אוצרות, והוא גם חסיד גדול, נזהר במצווֹת וביותר בעניני שבועה;ולא אמר “חי אנכי” גם על אמת גמורה. לא ינוקה האיש אשר יעמיד נפשו על דבר, ואל תאמר: כן, כן ואף לא: הן, הן, כי ה' שונא שבועה וכל מן דא. ויהי כאשר זקן האיש והגיעה עתו למות, קרא לבנו יחידו אשר לו ויאמר לו: שמע־נא, בני מחמדי, הנני הולך בדרך אבות, ועושר רב יפול בחלקך, כי בירכני אלהים ויתן לי צאן ובקר, שדות וכרמים, אוצרות מלאים כל טוב. עשה חסד באשר תוכל, שלם לשכיר דמי־עבודתו לפני בוא השמש, ואל תחסום שור בדישו;אולם עוד יותר תהיה נזהר בשבועה ובאבק־שבועה. אל תשבע גם אם בנפשך הוא, אל תשבע גם על אמת, צדק ומשפט, אל תשבע גם כי יגזלו ממך שלא במשפט ודין. בּרח מן השבועה, גם את כף־ידך לא תתקע על האמת;לא תקבל קנין במטלית, לא תמסור מודעה ומודעה למודעה. עוד הוא מדבּר ויעצום אתעיניו וימת.

ויתאבל הבן על האב שבעת ימים ויצב לו ציון וקבר, והוא החל לסדר את הנחלה וילך לפקוד את אשר הניח לו אביו. והנה באו נושים ורמאים וכל אחד טוען לאמור: זה אמר מנה לי אצל אביך, וזה אמר מאתים, זה אומר אלף שקל הלויתי לאביך וזה אומר אלפּים שקל. והעמידו עליו עדי שקר בבית־דין, והוא לא נשבע לבטל דבריהם וישלם לרמאים האלה אשר תבעו ממנו ויבחר לקיים את מצוַת אביו. וישָמע הדבר, ובאו עוד נושים ויוציאו ממנו כל אשר נשאר מאביו. נלקח ממנו הדינר האחרון והשמיכה האחרונה. ויקם ויאמר: ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערום אשוב, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!

וגם אשתו לא נתנה תִּפלה באלהים ותקבל עליה את העניות באהבה, ותלך אל היאור, לכבד בגדים של אחרים ותשתכר פרוטות מספּר ליום, ובזה פירנסה את ביתה וכילכלה את בעלה.

ויהי היום ותלך האשה אל היאור, לכבד בגדים, ותבוא ספינה אחת מרחוק, וירא אותה בעל־הספינה ויחשק ביפיה, ויבוא אל החוף ויקרא לה: אשה ענוגה, כבסי גם את בגדי, כי זה זמן רב אני בדרך. היא אך באה אל הספינה, לקחת את הבגדים מהסַפּן, ותנוע הספינה ותשב אל הים, ותצעק האשה, ואין שומע לה.

בערב ההוא חיכה בעליה ובניה לבואה ואינה. ויחכו עד בוש וילכו אל חוף היאור לבקשה ולא מצאוה;ויתנו קולם בבכי, ויאמרו: המעט לך, שדי, כי מרר מיררת את חיינו, והנה גם את אם־הבית לקחת מאתנו. אנא, ה', עד מתי תראה בענינו ותשתוק?

ויהי כי עברו שבעת ימים ללכתה ולא נודע איה היא, והרעב בא באוהל האיש, שׂמו האב ובניו שקים על שמם וילכו לעיר אחרת, לבקש לחם חסד, כי התביישו לעשות כזאת בעיר מגורם. ויתעו בדרך, המה אמרו לשוב על עקבם ותעו עוד. כה עברו שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו לפני באר אחת גדולה ויאמרו לשתות ממנה מים, כי צמאו מאד. והנה קול נשמע מן הבאר: אל תגעו בי, כי בנפשכם הוא! וילכו הלאה ויבואו לחוף נהר אחד גדול, ואבנים גדולות לפניו וישבו עליהן ויישנו, כי עייפו מאד מני דרך. בלילה ההוא בא בעל־החלום אל האיש ויאמר לו: קום בבּוקר ורחצת ביאור ומצאת בו מטמון אחד;ולקחת אותו והלכת אל שר־העיר ותקנה ממנו כל ככר הסמוכה ליאור ותבנה עליה עיר אחת גדולה ותתישב שמה וגדלת ועשית לך שֵׁם.

וייקץ בבּוקר ותיפּעם רוחו, ויתחזק ויעש כאשר צוּוָה בחלום הלילה, ויטבול ביאור ותינגפנה רגליו באיזה דבר וישח וירם צרור גדול של אבנים טובות ומרגליות, ושויָן אלף ככרי זהב. וילך אל שר־העיר וַיִקן ממנו את כל הככר והשדות סמוך ליאור. ויחל לבנות שם בתים ולהעמיד שם רחובות. ויתקבצו אנשים מכל עבר ויתישבו בעיר החדשה ההיא, וסחרה גדול בעמדה לחוף המים. ותתעשר העיר ותעל מעלה מעלה. ויקימו יושביה את בונה העיר לשר ולשופט עליהם, והוא שופט צדק ומדבּר מישרים וחוק ניתּן במלוא הישוב הזה: איש איש אל יזיד להישבע שבועת אמונים גם על דברי־אמת. ויקיימו כולם את הדבר הזה, כי רוח צדק שכן על כל יושבי העיר. איש לא יעשה עוולה לרעהו, איש לא יסיג גבול רעהו, אין עוול ואין עיקש;כולם כולם אך מוסר אהבו.

ויהי היום, ויראו אנשים ספינה אחת שׁטה במים בלי סַפּן וקברניט ורק אשה אחת יושבת שם ויקרבו אליה ויסיעו אותה אל החוף ויביאו אותה לפני השופט, וַיכּירה מיד, אבל העמיד פניו כמתנכר וישאלה לאמור: אשה זרה, מי את? ומאין תבואי? ותען אותו לאמור: אשת פלוני בן פלוני אנכי, מעיר פלונית ומחבל פלוני. קשת־רוח אנכי, כי בעלי איבד כל נחלת אביו, על היותו זהיר במידה אחת;ואני נשבּה נשבּיתי בידי ספן אחד, שראני כובסת בגדים בנהר. וישאל אותה השופט לאמור: וכי לא נגע בך שׁוֹבך לרעה? ותאמר: לא, כי מיד נפגע ויפול אל המים ונותרתי לבדי. כה תועה אנכי בים כל השנים ואחַיה את נפשי מן הצידה הרבה אשר היתה שם. ויאמר לה השופט: ומי יאמין בדברים, כי כנים המה? ותאמר האשה: אם גם ה' הרחיק ביני ובין בעלי, אשמור את דרך בן־בריתי ולא אישבע גם על אמת. וירך לבב השופט, בשמעו את דבריה אלה, ויאמר: אנכי, אנכי הנני בעלך, אשר נלקחת ממנו, ועתה הביאך אלהים באהלי. ברוך משלם שכר טוב ליראיו וברוך המחזיר אבדה לבעליה! ויפול על צוארה וישקֶהָ ויבך.

ויוסף ה' להגדיל כבודו וכבוד ביתו.

כּוֹבְשֵׁי הַיֵּצֶר

א: נָתָן צוּצִיתָא

בימי כיבוש ארץ־ישראל חי באחת הערים איש ושמו נתן. ויהי האיש עשיר ובעל־אוצרות, רוב בתים לו וחצרות, וצאן ובקר הרבה ועבדים ושפחות. ואולם הוא לא היה נדיב ופזרן, לא השׂביע רעבים ולא לקח חלק בתשלומי מסי־העיר. אוהב היה תענוגות, את בשרו משח בשמן ואת גופו רחץ במי פרת, אשר הביאו לו ממרחקים, ושולחנו היה מלא בשר ויין, לא היה חסר כל מעדני עולם;והיד הכבדה, אשר לרומיים בימים ההם, לא נגעה בו להטותו מתאות לבו.

ובעיר חי עוד איש אחד, ושמו מנחם־עזריה, וגם מסחרו גדול ורב. ולאיש ההוא אשה יפה ממאד מאד ושמה חנה, והיא טובת־מראה ורבת־חן עד להפליא, וכל הרואה אותה ואמר: אין אשה יפה כמוה בכל הארץ. וירא אותה נתן העשיר ויחשק בה ותתלקח אהבתו אליה בקרבו עד להיחלות. ואלם, האשה הן אסורה לו;באו חוקי התורה והחברה והעמידו חומה בצורה ביניהם. לשוא שלח אליה ציר אחרי ציר, כי תרשה לו, ולוּרק לבוא בגבולה, לדבר עמה. היא אינה שומעת לו. כל הונו ורכושו היה נותן מחיר אותו רגע, אשר בו יוכל להתענג על זיו מראיה מקרוב ולשמוע את קולה. האש העצורה בעצמותיו הלכה הלוך וגדול, ובאה לענות את נשמתו בהקיץ ובחלום. אשה אהובה רחוקה מאתו, והיא בעיר, אשר הוא יושב בה, והוא איננו יכול לגשת אליה. שלח אז לחכמים: אפדה אתכם ממסים וארנוניות ליובל שנים והתירו לי אותה אשה, דבּרו על לב בעלה לגרשה, עשׂוּ קידושיה בטלים, אִמרו: קטנה היתה בהינשאה לו, – ויקצפו על רשעת לבו. אמר לעבדיו: גזלו לי אותה האשה, והביאו אותה אלי, – וגם הם לא יכלו לנגוע בה לרעה.

כחום היום בצהרים, בעמוד השמש ברום הרקיע ותלהט את אדמה, אז יעלה הלהב בנפשו עד מרום תקפו, את ראשו הטיח בקיר, רץ מחדר לחדר כמשתגע, ואוי לעבד או לשפחה, כי באו אז לפניו. הבו לי את האשה, את חנה, – היה צועק מנהמת לבו, – ואם לא, אז אמית את כולכם, אתם כלבי־אדם! והיתה עת אשר אמר להצית אש בביתו, להבעיר את כל הרחוב, וכל העיר ובתיה יהיו למאכולת;ונשרפו אדם ובהמה, ונשרף הוא ונשרפה גם האשה עם כישופי יפיה ונגעה גחלת בגחלת. אכן לא ידעתם יסורי אהבת איש לאשה, כי גָאה יגעוּ!

ובימים ההם ירד מנהם־עזריה, בעל האשה יפה, מנכסיו, וחובותיו עצמוּ לרוב. ושימו אותו הנושים בבית־הסוהר, האכילוהו לחם צר ונתנו לו מים לחץ. החוק היה אומר, כי אם לא ישלם איש לנושיו את אשא הם נושים בו, ונמכר בחובותיו. ולו אין גואל.

ותקצר נפש מנחם־עזריה בחיים האלה, ויחל את אשתו שהיא נשאה עמו עד כה במשא צרותיו ותארוג ותטוה ותעש כל מלאכה לבעבור עזור לו, כי תעשה את אשר יש לאֵל ידה לעשות, למען אשר יצא לחפשי. והיא ענתה: הנה ידעת, כי אין דבר אשר לא אמנע ממך, אבל מה אעשה ולי אין מודע וקרוב.

ויען מנחם־עזריה אותה, וכלימה כיסתה את פניו בדברו אליה: שמעי, אשתי, את אשר אומר אליך, את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו;לכי אל נתן העשיר וחַלי את פניו, כי ילוה לי את הסכום, אשר נושים בי, וחיתה נפשי בגללך.

ותחרד חנה לשמע הדברים האלה ותאמר: איך עברה עליך הרוח לשלחני אל האיש הזה ואתה ידעת את האהבה הזרה אשר יאהבני ואנכי לא שמעתי אליו כל הימים;ועתה אבוא אל ביתו לבקש חסד מאתו ויטמאני. ותשא את קולה ותבך. ולא ענה אותה בעלה דבר ויסב פניו אל הקיר…

ותשב חנה הביתה בעקת־לב וַתיסתר כשבועים ימים בעוני ובמלחמת־נפש.

ויהי ביום, בו כלה המועד אשר הגבילו הנושים, ותקם ותאמר: אלך לפדות את בעלי מיד מעיקיו, כי לא אוכל לראות ברעה אשר תמצא אותו בעבורי. ותתפלל ותאמר: אנא, אל מושיע! היֵה לימיני, ולא איכּשל בדרכי ונשמרתי מרוע־האדם. ותתחזק ותשם בגדיה עליה ותלך לבית נתן העשיר ותפתח את השער. וירא אותה סריס וירץ להגיד לנתן את הבשורה, כי חנה, אשת מנחם־עזריה, עומדת בחצר.

ויצהלו פני נתן; ולא האמין למשמע אזניו ולבו פג בקרבו, ויאמר אל העבד: אם התלת בי והסירותי את ראשך מעליך. ויאמר הסריס: איך אהתל באדוני, חי נפשי, כי כנים דברי. ויבוא עבד שני ויאמר לאדוניו כדבר הראשון. ויאמר נתן: גם אתה תשקר, כולכם קשרתם עלי. וגם יתר עבדיו וכל שפחותיו הקיפוהו ובישרו אותו לאמור: הנה האשה חנה היפה עומדת ומחכה. ולא יכול נתן עוד לעצור ברוחו מרוב שמחתו ויקרא: היום אתם יוצאים כולכם לחרות! וירוצו העבדים ויביאו את האשה לפניו. ויאר החדר בצעוד חנה על הסף; ולב נתן מרקד בקרבו למראה. וישימו לאשה מרבד ארגמן, לשבת עליו, וכר משי על גבו; ויאמר נתן אליה: שבי, גבירתי, מה בקשתך ואם כל ביתי ונחלתי היא ותינתן.

ותאמר חנה, ועיניה השפילה לארץ: הלא שמעת, כי בעלי יושב במאסר ואין בידו לשלם את חובותיו הרבים, כי עולים לאלפי שקלי זהב, עשֵׂה אתו את הצדקה והלוה לו את הסכום הזה, ובי נשבעתי, כי ישיבו לך. – ויקם נתן ויפתח ארגז גדול ויוציא משם צרור שקלי־זהב ויש אותו לפניה. ויאמר: ואם מאה פעמים מאלה ביקשת ממני ואתנם לך. – ותאמר האשה: אודך, אדוני, על רוב חסדך. – ותאמר לקום ללכת.

ולא נתָנה נתן, ויפתח את פיו ויאמר: שמעיני, גברתי! הנה ידעת, כי אהבה עזה כמות אהבתיך. מיום אשר ראיתי קומתך, שדמתה לתמר, לא יתן זיו־תמונתך שׁינה לעיני. עשיר אני ואדוני בירכני בכּל, אבל מה לי כל אלה, כל עוד לא ידעתיך. מה לי כל חללי העולם בלי פניך כפני השמש; מה לי כל אוצרותי, בלי עיניך כיונים. שבני־נא עמדי ואספר לך את גודל אהבתי היוקדת בקרבי; תני־נא לי לחבק אותך, לנגוע בפי את סמל היופי אשר ירד משמים ארצה. הניחי אותי לשים את כל אשר לי לרגליך.

ותען חנה את נתן ותאמר: ידעתי את ענוּת־נפשך, הנני בצל קורתך ואתה יכול לעשות עמי כטוב בעיניך. אבל זכור־נא כי האלהים במרום שומר את צעדנו ויס ייסר איש, אשר יגע באשת רעהו לטמאה, וגם האשה לא תינקה, ורבץ בי ובך החטא הנורא הזה למעול מעל. זכור כי ימי אדם כצל עובר, אבל חיי עולם הבא ארוכים, ארוכים מאד;בידך הנני, אבל אם תוכל לעמוד נגד יצרך, אף אם באה האשה אשר אהבת בגבולך, לא תגע בה לרעה, ושלח תשלח אותה בטהרתה, אז יחננך אלהים, וגם אותי, שפחתך העומדת לפניך, ירחם.

וכשמוע נתן את הדברים האלה, ותגבר בו אהבתו אליה והיתה לאהבת־משנה. עד הנה חשָבה רק לאשה יפה מאד;ואולם עתה הוא רואה, כי גם רוח־אלהים בקרבה. אלף אלפי דינרי זהב היה מנדב, לוּ היה הוא האיש, אשר בא עמה בברית, ולא אישה. האל, אשר יתיר חרצובות והרים יעתיק ממקומם, מדוע לא עשה כזאת, שתשב בת־מלכים זו בבתי־משכיותיו בהיתר ולא באיסור? והוא רואה את האיסור בחזון, ונורא אף נורא מראהו: על הכתלים, על החלונות ועל התּקרה כתוב באצבע אלהים: לא תנאף! ואל אשת עמיתך לא תקרב! והאשה כמלאך אלהים עומדת בתוך הצללים האלה. אור ונוגה וצירי משחית! ויבוא יצר־הטוב להיות לו לעזר, ויבוא נגדו יצר־הרע עם כל מחנהו להדיחו. – ויתאזר נתן ויגער ביצר־הרע, לאמור: הרף ממני! ויאמר לחנה: לבי לביתך, אשה נדיבת־רוח! ותאמר חנה: צדיק אתה במעשיך ואדוני ישלם לך כפעלך. ותקם ותלך ופניה אִתּה.

וממחרת היום עמד נתן וחילק את כל נכסיו לשלושה חלקים. את השליש האחד נתן למלכות, את השני נתן לכל עבדיו ושפחותיו ויוציאם לחרות, ואת השליש האחרון נדב לחכמים ולשומרי־תורה. ונעשה נתן בעל־תשובה גמור: על בשרו היה נושא “חלוּק של שעיר עזים לשרוט את בשרו”. ורק ממעל לו לבש בגד. ואיש לא ידע בזה.

ויהי היום וישקף רבי עקיבא, המורה הגדול, בעד חלון בית־המדרש וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו פאת זיו גדול ככתר, והזיו מזהיר כשמש. וישאל את תלמידו: מי הוא זה האיש ברחוב? ויאמר לו: זה הוא נתן רועה־זונות. ויאמר הרב: הלואי ואשב עמו יחד בגן־עדן!

ב: הַגִּיּוֹרֶת

רב אחד מרבי בית־המדרש ואילי־התורה, איש גדול במעשים ובמידות, אהוב למקום ולבריות, עבר על גזרת המלך, שלא להפיץ אמרי־אלהים ברבים ושלא לשנות תלמידים. וישימהו המלך בבית־הסוהר ויצו להמעיט לחמו ומימיו וּלענוֹתו. ושר בית־הסוהר היה איש מלומד בחכמת־הגויים ואזנו לקחה גם שמץ מתורת־משה, ויהי מתוַכּח עם המורה הנאסר, והיה מראה לו ראיות שאין לתורתו יסוד נאמן, ורצה להעבירו על דתו. יום יום היה בא אליו ודיבּר עמו בעניני מחקר ודת־נגלה;והביא לו סיעות מן ההגיון ומן השכל, כי אך אמה רימוּ את בני־ישראל ונתנו להם לוקים לא־טובים ומשפטים מעוּוָתים. אבל על כל דבר ודבר, שהציע אותו שר לרב, השיב הוא במאמרים נכוחים וינצחהו בלשונו, עד כי לא נשאר מענה נכון בפי המקטרג. ראה הטוען, שאין לו תקומה בפני אותו רב המלומד, ונפלו פניו ויחלה, וימאן לאכול ולשתות, וּכשהציעוּ לו את מיטתו, לא רצה לעלות עליה ויישן לו על־גבי קרקע. אמרה לו אשתו: מדוע פניך רעים, אדוני? ומה לך, כי חלית? השיב ואמר לה: אותו רב, היושב בבית־הסוהר שעומד תחת רשותי, יכעיסני בכל יום וימאן להחליף דתו בדתנו. אמר האשה: הנח לי ואלך ואוציא אותו מדתו. מה עשתה השׂרה? נתקשטה ושׂמה עליה בגדיה היפים, והיא היתה אשה נאה ביותר ורבת־חן. ותשם פעמיה לחדר האפל, אשר שם ישב הרב המעונה. כיון שנכנסה האשה אליו, האיר החדר מיפיה. והרב הפנה את ראשו מעליה והחל לָרוֹק על ימין ועל שמאל. השתוממה האשה ואמרה: שוטה עברי! מפני־מה אתה רוקק בפני? וכי מוכת־שחין אני, או מום יש בי, או אם פנַי כמפלצת? ענה אותה האַסיר לאמר: אמנם יפה את ומבושמת מבחוץ, אבל מלוכלכת אַת מבפנים. קראה האשה: הבט בי, אם ראית מימיך יפה מבשרי. אמר המורה: זכרי־נא, מאין באת;ואם גם נאה אַת, אל־נא תשכחי, כי אִשה של גיהינום תשלוט בזה הנוי הגדול. כיון ששמעה האשה את דברי המורה, “נשפך לבה כמים”; ניגשה אליו והתחילה להתחנן לפניו ואמרה: הכניסני־נא לדתך, איש עברי, והצילני מדין־גיהינום. אמר לה הרב: גברתי, אַת משחקת בי, איך אכניסך לדתי, והרי כבלים ברגלי. אמר לו: תן לי סימן ואלך למדרש־חכמים ואבקש מחבריך תשועה לנפשי. אמר לה: לכי למקום פלוני־אלמוני ומצאת בית־מושב־רבנים, ודפקת על הפתח ויפתחו לך שערי־אמונה. ותקם האשה ותלך לישיבת רבּי היהודים, עמדה על הפתח וקראה: אלהיכם – אלהי ולו אעבוד! ציווּ עליה לטבול והכניסו אותה תחת כנפי השכינה.

אומרים: אותו רב לא יצא לחירות מבית־האסורים, כי אם דנו אותו למיתה, ומת מות־קדושים על שמו יתברך ועל שם תורתו המסורה. וימהרו מלאכי־מרום בצאת נפשו להציע לו מיטה במערת גן־העדן ולהעמיד לו שם שולחן, כסא ומנורה. בא אחד מתלמידיו ועמו אליהו התשבי להתבונן באותה מערה, והנה עוד מיטה אחת נוצצת בּחדר. אמר התלמיד לאליהו: איני מניחך, עד שתודיעני, למי המיטה השנית, שאנו רואים. ענהו החוזה לאמור: מיטה שנית מוצעת לגיורת פלונית. וסיפּר לו את כל המאורע.

ג: הָרַב וְהַמַּטְרוֹנִיתָא

כוהן אחד קדוש היה בימי החכמים, ואומרים עליו, שבו היה גלגול מנשמת אפרים בן־יוסף. הוא צם ארבעים שנה רצופות, כדי שלא יחרב ביתו של המקום. וכשנשבת קרבן־התמיד, הלך והעמיד לו מזבח מזאת התורה, אמָרה אלהים למשה עבדו, והוא מסרה לדורות הבאים, להגות בה ולשים בה חלקם עד־הנה.

ויהי בלכתו שבי ביד הרומאים ויבוא ברשות מטרוניתא אחת, שידועה היתה בשעה בת־עמה, ותאמר בלבבה: אנסה את הרב העברי ואראה, אם עומד הוא בדתו. סגרתו בחדר נאה והביאה לו שפחה אחת יפה עד־מאד. ותתיצב הנערה ערומה נגדו ותאמר לחבקו. כיון שהרגיש את הוד יפיה, החזיר פניו לכותל, כדי שלא להסתכל בה, והיה יושב ושונה בהלכה כל הלילה ולא פנה אליה כלל. ותתעצב השפחה בלבבה, כי חמדתוּ גם היא. בבּוקר קראה המטרוניתא לשפחה ותאמר לה: מה עשה לך אותו עברי? התחילה האָמה קובלת לפני גברתה ואומרת: טוב לי המות משתּתּניני לאיר זר כזה;כל הלילה לא נגע בי אפילו באצבע קטנה ולא הרים עיניו אלי. ציותה השׂרה להביא לפניה את הרב השבוי ותאמר אליו: מפני־מה לא התנהגת עם האשה, אשר הזמנתי לך, כדרך בני־אדם והכלמת צלם־המקום? ענה לה הקדוש ואמר: כוהן אני ממשפחה רבה בישראל והבדילני אלהים לעבודתו במקדש, ועכשיו, שנחרב ביתו ובני־עמי הלכו בגולה וגוֹרשו משולחן אביהם, אלך ואחטא עם שפחה נכריה ואמכור את גֵוי לבת־שטן! הכירה האשה כי אדם גדול הוא, ופטרתו בשליום וברוב כבוד.

אחרים אומרים: מטרוניתא זו בעצמה נשאה עיניה אל הכוהן העברי ותאלצהו, כי יחטא עמה. והשׂרה אשה יפת־תּואר ויפת־מראה היא ואין מי שיעיז נגדה. אמר הרב אליה: רעב עבדך ללחם. השׂיקה את התנור לאפות לו עוגות. מיד קם, פשט את מעילו ונדחק לתוך התנור. נבהלה השׂרה ותקרא: מה מעשיך איש זר ומוזר? ענה ואמר: מוטב לי, שאשרוף באש את גופי, משאפול אחרי מותי באִשה של גיהינום! אמרה האשה: כל־כך חמוּר אצלכם מגע איש באשה, לא אוֹבה עוד להכשילך. ויקם הרב ויצא מאתה;אף היא הירהרה בתשובה וֹתּדוֹר נדר לה' להיטיב מהיום ההוא את דרכה.

ד: הַנִּסָּיוֹן

בעיר לודקיה, אשר בארץ העברים, היה איש אחד, שמעשהו היה למכור שקצים ורמשים, בעלי־חיים, שעליהם גזר הכתוב: מבשרם לא תאכלו ובנבלותיהם לא תגעו. ואף־על־פי־כן היו מכריזים עליו בשמים: פלוני המוכר, מובטח לו, שיש לו חלק לעולם הבא! ובקצה המדינה ישב רב אחד מורה ליהודים, רבי יהודה שמו, והיה שומע אותו כרוז בכל יום. אמר הרב: אני זה שלושים שנה לא אמוש מאהלה של תורה ואעסוק בדברי אלהים חיים, ואין מכריזים עלי בשמים כלל, ועל אותו פלוני מכריזים כך;אקום ואלך לעיר־מגוריו ואדע את מעשיו.

לקח מקלו ותרמילו עמו וישם פעמיו ללודקיה. ויהי בלכתו בדרך, נזדמנה לו אשה פלאית אחת, לבושה בגדים אדומים. אמרה לרב: להיכן אתה הולך? אמר לה: את איש פלוני מוכר־נבלות אני מבקש. אמרה האשה: ושמו אין אתה מכיר? הלא מכריזים עליו במרומים בכל יום. אמר הרב: כמדומה לי, שאליעזר לודקיה שמו. אמרה הפלאית: קרא לו רבי, שהוא גדול ממך. אמר לה הרב: הראיני את הדרך לעירו. ענתה האשה ותאמר: בדרך זו תבוא אליו. היא חדלה ונעלמה… הלך הרב מהלך מיל, והנה אשה אחרת לקראתו, והיא עטופה לבנים. אמרה לרבי יהודה: מה אתה מבקש? ענה ואמר לה: את רבי אליעזר לודקיה מוכר־הנבלות אני מבקש. ותאמר האשה: בוא ואראך את מקומו. ותעבור עמו הרים וגבעות ותביאהו לפני בית המוכר ותיעלם גם־היא. וירא רבי יהודה איש אחד נשוא־פנים יושב על הספסל ועבדיו עומדים לפניו ומוכרים נבלות. אמר הבא לאליעזר: שלום עליך! השיב אליעזר: שלום עליך רבי ומורי! ויקם ממקומו ויאמר ליהודה: בוא עמי למרחץ. וילכו שניהם יחדיו. הסתכל הרב באליעזר בבית־המרחץ, שהוא רוחץ בעשרים ושתים אמבטיות שאחר־זה הוא טובל בשבע מקוות־מים. אמר יהודה לאליעזר: מה זו רחיצה ומה זו טבילה? ענה אליעזר ואמר: בשביל נבלות שאני מוכר אני טובל כך. שוב אמר לו הרב: בכמה אמבטיות אתה רוחץ בשבוע ובכמה מקוות אתה טובל ביום? השיב אליעזר ואמר: משבת לשבת אני רוחץ בששים אמבטיות וטובל בחמישים מקוות.

עלי שניהם מן המרחץ ורחצו ידיהם לסעודה והביאו שולחן לפניהם, לסעוד עליו. אמר הרב האורח למוכר: איני אוכל ונהנה ממך, עד שתודיעני מה מעשיך. אמר לו אליעזר: מעשה אחד עשיתי, סעד לבך ואחר־זה אספר לך. אמר הרב: נשבע אני, שלא אפרוס את הלחם, אם לא תגיד לי את אשר עמך. פתח אליעזר ואמר: היה בשכונתי איש אחד, שחבשוֹ המלך בסכום זהובים מסוים, ולא היה לו ממון לפדות עצמו. נתן לו המלך זמן של שלושת ימים ויאמר לו: אם תשלם לי למועד הזה את אשר אני נושה בך, מוטב;ואם לאו, אני נוטל ראשך מעליך. ותחזור אשת החבוש על רעי בעלה, ללוות מהם אותו סכום, ולא נמצא אדם שיתן לה כלום. ובראותה, שאין תשועה לה, השכימה לפתחי בבקשה, ואני לא ידעתי את אישה. השואלת חסד ממני היתה יפת־תּואר ביותר וחשקתי בה ואומר אליה: אם תתרצי לי, אשקול על ידך את סכום הכסף אשר תדרשי. ותמאן האשה לשמוע לי ותעזבני. ויהי ביום השני חזרה לבוא אלי ותתחנן אלי, כי אַלוה לה את הדמים לפדיון בעלה. השבתי לה: הלא תדעי חשקי בך, שמעי בקולי ואֵירצה לשאלתך. ותלך מאתי שנית. ויהי ביום השלישי והמועד שהגביל המלך הגיע ואָפסה לאשה כל תקוה, ותשב אלי ותאמר: הנני בידך, לעשות עמי כטוב עיניך, אך פדה את אישי! הצצתי שוב ביפיה והתלקח בי יצר־הרע וָאוֹמַר לגשת אליה, ואשא עיני וארא את דמות יעקב אבינו מאירה על הקיר. מיד קמתי, מניתי לָאשה מספר הזהובים ואמרתי לה: לכי לשלום, בתי! ולא נגעתי בה.

כיון ששמע הרב את המאורע, קם ממושבו אמר: אשרי האבות, שבן כזה יצא מחלציהם! אשריך בעולם הזה ואשריך בעולם הבא!

ה: מַתְּיָא בֶּן חֶרֶשׂ

בימי התלמוד היה חכם וצדיק אחד, ושמו רבי מתיא, ושם אביו חרש, ויתקדש הרב הזה מאד, אשה לא נשא, נזר מהבלי העולם וישב כל ימיו עטוף בטליתו ועוסק ברזי־התורה;קלסתר פניו היו דומה לחמה, ובישבו ובעסקו במעשה־מרכבה ובבמעשה־בראשית, היה דומה למלאך־אלהים. נתקנא בו השטן, בשמעו יוצרו מתפאר בו, ניגש לפני אלהים ואמר לו: תן לי רשות ואלך ואנסה את לב מתיא, ואַראך, כי אין אמון בבני־אדם. ויאמר אליו ה‘: לך ונסה את עבדי, ותראה כי יקרך דברי. הלך השטן והוריד למטרה זו את נעמה, אחות תובל קין, שחמדו אז גם מלאכי־השרת את יפיה, ותבוא ותתיצב במצוָתו לפני הרב, שישב ולמד. ויהי בראותו בת־אשה עומדת לפניו, החזיר פניו לאחוריו, כדי שלא יחזה בה וביפיה; הלכה ועמדה לנגדו מאחוריו, נטה ראשו לימין, והיא ניצבת על יד ימינו, הטהו לשמאל, וגם שם בת־האשה. ואמנם יפה היא הניצבת עד לבלי שיעור, וזיו פניה כפני הלבנה בחידושה, ויירא החסיד לנפשו, פן ילכד בשחיתותיה, וקח מסמר מהעמוד אשר לפניו וינקר בו את עיניו. ראה שטן עוז רוחו ויחרד וילָפת ויאמר: לא היה עוד כאדם הזה בין כל ילודי־אשה עד הנה. וישלח השם את רפאל עבדו, לרפא את עיני חסידו. בא ודפק על כתלי בית־המדרש. שאל הרב העיור: מי כאן? ענה המלאך: רפאל אנכי, אחד משוכני מעלה, ובאתי במלאכות ה’, להשיב לך את אור עיניך. וימאן מתיא להירפא ויאמר: הנח לי, כי טוב לי עתה מאז. ויבוא אלהים בעצמו לשאול בשלום עבדו.

חוֹטְאִים וְשָׁבִים

א: בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת

תלמי אחד מבני־התורה, יפה־עינים ובחור נאה, היה עולה בכל רגל ורגל לירושלים עיר הקדושה והיה מתאכסן תמיד אצל אדם אחד, שנקרא יהודה הטבּח. וליהודה אשה כשרה וצנועה, והיתה זהירה בכבודו של התלמיד ותשרת אותו בכל עת בואו.

לימים מתה האשה ההיא, וַיִנחם יהודה כעבור ימי־האֵבל ויקח אשה אחרת. אשה טובת־מראה היתה השנית ובמהלכה אין עקש, אבל בלבה קינן החטא ותסתר את מחשבותיה אלה בחוּבּה. לפני ימי חג משלושת חגי השנה שלחו אנשי־ירושלים את יהודה לכרך אחד שבּבבל, לגבות שם נדבות למקדש. ויצו הטבּח את אשתו החדשה, לפני צאתו, על התלמיד, שרגיל לבוא אליו, ויאמר אליה: לרגל הבּאה יבוא הנה תלמי אחד מחשובי בית־המדרש;ואַתּ היי זהירה בכבודו, הביאי אותו אל הבית, שׂימי לפניו לאכול ולשתות, שׁמשי לפניו בעת ישב לסעודה, ואחר־זה הציעי לו מיטה נאה ובבּוקר הביאי לו מים לרחוץ פניו. ותאמר האשה: כדבריך אעשה, אדוני.

וכשהגיעו ימי החג, עלה אותו תלמיד לירושלים, כמנהגו, ועמד לפני פתח בית־אושפיזו. יצאה אליו האשה ולא הכירה. אמרה אליו: את מי אתה מחפש, אורח? אמר לה: לבית יהודה הטבּח מגמתי ושם אָלין בימי־מועד. השיבה האשה: אשתו אני, שנשא אותי אחרי אשתו שמתה;סור, אדוני, החדרה והן בעלי ציוַני עליך. כיון ששמע, שהאשה, אשר שירתה אותו ימים רבים, שבקה חיים, התחיל לבכות וביקש לחזור. תפשה בו האשה החדשה ותאמר: לא אניחך ללכת למקום אחר, כי הן עלי לקיים מצות אישי. והיא כבר נשאה עיניה אל הנער ותחמוד יפיו בלבה. אובד־עצות היה התלמיד ולא ידע, אם ישנה אושפיזו או יתיחד עם אשה שאינו מכּירה. והיא מרבה עליו דברים ואומרת: כי יבוא בעלי מדרכו שמע, שהנחתי אותך ללכת לביתאחר ולא כיבדתיך, ישא עלי חטא. נענה לה התמיד ונצוד ברשתה…

ליל החג בא. התלמיד הלך להתפלל בבית־התפילה אשר לותיקין בירושלים. וישב לבית־מלונו בטוהר־לב. האשה הכינה לו את השולחן ותצג עליו יין עתיק משׁכּר, ויאכל האורח וישת לבדו ויבוא היין בכל גופו ויכבד עליו ראשו ויישן. ותקם האשה ותשאהו אל המיטה, פשטה את בגדיו מעליו ותשכב עמו עד הבּוקר;ולא ידע התלמיד בשכבה ובקומה.

ויהי כעלות השחר, ניעור האורח משנתו ומיהר לחוץ פניו וידיו, ורוחו לא אתו. בנפש עייפה הלך להתפלל, ובכל פעם אשר דיבּר לקונו דברי שבח והודיה, נשארו הניבים מעוּכים בפיו. לא יום־חג היה לו, כי אם יום־קטרוג במרומים. בלי־חפץ שב לבית־מלונו; ןתצא האשה שמחה לקראתו ומעיזה לו פנים ואומרת: סור, אהובי, הביתה. השתומם התלמיד על עזותה, השפיל עיניו למטה ולא רצה להסתכל באשה בעוּלת־בעל. שחקה עליו החוטאת ותאמר לו: אמש שכבנוּ כל הלילה במיטה ושיחקנו יחד, ועתה תסתיר פניך ממני? הלא יפיך שלי הוא וקניתי אותך באהבת־בשרים. קפץ הנעלב ממקומו וקרא: שקר אַתּ דוברת, מימי לא נגעתי באשה ונדרני אבי לשמים! שׂמה האשה ידה על כתפו ותאמר: הירגע, חביבי, גופך כולו אור, אבל על גבך יש צרבת אדומה כגודל מטבּע קטנה ולא אדע פשרה. כיון שהגידה לו האשה את הסימן שבגופו, ידע שחטָא והתחיל להכות ראשו בכּותל ויצעק במר־נפש: אוי לי, שאיבּדתי את עולמי בשעה אחת! לשוא ניסתה האשה להרגיעו ולמחות דמעותיו. הוא לא נתנה לגשת אליו וצעק ואמר: אוי גם לך, צודדת־נפשות, אך לשחת תרדי וסופך יורשת גיהינום. ויקם ויעזוב את בית־האשמות, וילך הלוך ובכה ועפר על ראשו.

שני מים ושני לילות היה הנער תועה בחוצות ירושלים. פעם אמר לבוא לפני הכוהן הגדול ולהתוַדות לפניו על פשעו. פעם אמר לגלות אוזן אנשי־סנהדרין, כי אשה פלונית חטאה עמו, למען ידונו אותה לסקילה, לפי חוקי התורה, וגם אותו ענוש יענשו. לוֹ היה הדבר כאילו חוּללה העיר, חוּלל המקדש בּעווֹנו וסר הנזר מבעלי־המדרש, האושים אזנים להלכה וגודרים לה גדר. אין הבדל בין שוגג ובין מזיד בחטא ובטומאת־הבשר. והשכינה בודאי מיללת ואומרת: קלני מראשי, קלני מבנַי עובדים לי!

ביום השלישי שׂם אותו תלמיד שק על בשרו וַישב חפוי־ראש לארצו, היא מדינת בבל. שם ישבו עוד יתר הפליטה מבני העברים, שבאו שמה בימי יכניהו. בארץ ההיא עמדה גם ישיבתו שלמד בה. ויבוא לפני ראש־הישיבה, והוא אחד מרבי הקבלה והמסוֹרה, ויספר לו את אשר קרהו בבית־מלונו בירושלים ואיך נכשל על־ידי בת־השטן. נבהל הרב ואמר: אין חטא בלא דין. למחר נשב, אני וחברי, ונעיין במשפטך ונדע, איזה עונש ראוי להטיל עליך. ענה התלמיד המדוכא: רבי, על־מנת־כן באתי.

ביום־המחרת קיבץ ראש־הישיבה עשרה תלמידי־חכמים מצוינים. פתחו את הספרים הקדומים ויחפשו אחרי סעיפי הענשים בדבר חטא אדם באשת־איש, וימצאו שם נאמר: כל מגלה ערוַת־אשה גם בשוגג והיא מאורשׂה לאחר ונשבעה באָלת־הברית, אחת דתו להיות מוּשלך לפני אריות ויאכלו את בשרו ואך עצמותיו הנשארות תבואנה אלי קבר. – לא יצאה זכות לתלמיד להקל לו ענשו, וידונו אותו כדבר החוק החמור עוד מחוקי משה. מעֵבר לשער אותה עיר היה יער גדול, ושם קיננו אריות ונמרים, ויצו ראש־הדיינים לשני שליחי בית־דין, לכפות את התלמיד בזיקים ולשאת אותו בערב אל היער. ויענה הנאסר לזה בחפץ־לב ויקבל עליו דין־שמים.

ויהי בחצי הלילה וישאגו הכפירים לטרף ויריחו ריח אדם. התרומם ארי אחד ממרבּצו ויקרב אל השוכב על הקרקע, הפכו על גבו, לקקו בלשונו והלך־לו. בלילה השני התגעשו כל חיות־היער ונעו האילנות לקולן: ארי נורא התקרב אל השוכב על הארץ וינהום בקול ממוגג כל לב;אבל גם הוא רק נגע בו בלשונו ויהפוך לו עורף. בלילה השלישי הקיף האופל את כל היער ואך עיני החיות מאירות. עייף ויגע היה שוכב אותו תלמיד על הקרקע והוא מחַלה לפני קונו, כי יעשה בו דינו וימסרהו למלך בעלי־החיים. ויבוא ארי אחד זקן לימים ורעב לבשר ויעקור צלע אחת מצלעותיו וישב למערתו.

נזכר ראש הישיבה בתלמידו ושלח שליחים בבוקר לחַפּשׂ ביער, אולי תמצאנה עצמות נותרות מגוף הנאשם ויביאו אותן אליו, למען יקשור מספד על המת. באו למוקם, שהניחוהו שמה, וראו אותו מוטל חי ומחוסר־צלע. נשאוהו והביאוהו לבית־המדרש;קרא הרב לרופא לרפאהו. והוא החלים ושב לאיתנו במהרה. ידע הרב, שישר ונאמן הוא ונסלח לו חטאו, שעשה בבלי־יודעים.

אומרים, שאותו תלמיד רבי מאיר היה, הוא רבי מאיר, שנעשה אחר־כך לאחד מרבּי־התורה. וכשעזב שוב את בבל, לשוב להרי ציון ולבתי־מדרשיה, יצאה בת־קול והכריזה לפניו: פּנו מקום למאיר, צדיק גמור הוא, והוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא!

ב: בַּת־הַשָּׂטָן

בימים הראשונים היה איש חסיד אחד נלהב לעבודת־שמים ואוהב את המקום ותורתו. פעם ישב ועסק במשנת־חכמים;ובהגיעו אל הפתגם: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, תמה ואמר: אם על שאר בני־אדם נאמר הכלל הזה, יוצא אנכי ממנו;מי יכול לי כי אחטא? ומי ומי יכשילני, להטות אותי מן הדרך הטוב והישר? אמר הקדוש־ברוך הוא: תלמיד זה בא לחלוק על דברי סופרי, אנסהו ואראה, אם יעמוד בצדקתו.

ערב יום־הכיפורים היה והכינו בני־ישראל עצמם ליום וידוי וכיבוש־העוון. ספרי זכרונות כל בני־האדם מתגוללים ונפתחים, לקרוא בם מעשי כל איש ואיש ועלילותיו מטה, ומלאכים עומדים ומזכים ובני־השטן מלמדים פיהם לקטרוג. רעש בכל עולמות של מעלה ושל מטה! ושֵׁדה אחת, מאד נאה, מקושטת ומשובחת, לבשה שלמת אשה ותקם ותעמוד בגן, ששם ישב־לו אותו חסיד. הרים הלז את עיניו אליה ויתלהב מזוהר יפיה. ניגש אליה ויאמר: שמעי לי ואיזקק לך. אמרה לו: הלא בן־תורה הנך ומחר יום־כיפורים הוא לשבטי ישראל, לנקות עצמם מעוונות ופשעים, ואתה תוסיף עוון על עוון! אמר התלמיד: מקבל אני עלי. אמרה השׁדה אליו: אשת־איש אנכי ואיך תּיטמא בי? השיב לה התלמיד ואמר: מקבל אני עלי גם חטא זה. אמרה לו השדה: עוד לא נתקדשתי מטומאתי ואיך מניח אתה גחלים על ראשך? אמר התלמיד: מעיד אנכי עלי, אין בכל העולם כולו נערה יפה ממך ואין טומאה בך. לא הניח החסיד מהריבה, עד שנזקק לה. אש־התאוה בערה בכל בשרו ולא יכול היה לכבותה. כיון שהתיחד עמה, שמע קול שחוק אדיר באויר;ויפן כה וכה והנערה איננה, וישׁאר יושב שומם ונבוך בלבו… בערב היום הקדוש מימי דור דור הלך זה ויטמא עצמו וימכור את נפשו לשחת. ונפל התלמיד בחולי אנוּש מכאב־לב, מכּובד העוון, ויחל לסגף ולענות את עצמו בצומות ובתעניתים. בכל יום ויום היה יושב על הקרקע וממרק את נפשו בבכי ואומר: אוי לי, מה עשיתי ואיך השחַתּי מעללי! באו חבריו לדבּר על לבו ולא שמע אל דבריהם. נשרו ריסי־עיניו מרוב דמעות ששפך, ולא היה לנפשו מנוח.

ויבוא אליו פעם מלאך בחלום־הלילה ויאמר לו: אלהים ניסה אותך הפעם ונכשלת ועתה כבר נסלח לעוונך, אבל עליך לקבל מעתה, שלא לשאול על דברי חכמים ופתגמיהם. קם התלמיד ונכנס לבית־המדרש ואמר: אשריכם, חכמים, שדבריכם אמת ופתגמיכם אמת. לעולם אל יאמין אדם בעצמו ובטהרת נפשו, ואפילו יום אחד לפני המיתה עוד ממשלתו של היצר הרע גדולה ומחטיאה כל חי.

ג: אַזְהָרָה

בימי התבסס התלמוד, כשהחלו לכתוב בספר את דברי החוקים והתקנות וגזרות־החכמים, היה תלמיד אחד, שהיה מנהיר פני חבריו בהלכה, והיה דורש על כל דבר תלי־תלים של אמרים וכוָנים. הוא היה גם איש־המעשה, זהיר במצוות וחש בעבירות; הוא לא התקוטט עם אדם, לא נשא עיניו אל אשה וכבש את רחשי־יצרו תמיד, בלי כל פגע לנפשו. ברבות הימים התקדש וטהר לבבו כל־כך, עד כי נמאס בעיניו החטא, ולא היה יכול להבין, איך יכּשל אדם בלא־תעשה ואיך יעבור בר־נש על דעת קונו! וירא השטן, כי מתגאה הוא בן־האדם, ויאמר: אַראנו את עוצם ידי וידע, כי עוד ממשלתי רבה בארץ. מיד שלח אליו נערה יפה מבנות חצרו, נתבשמה ונתקשטה ובאה ועמדה לפני אותו תלמיד וַתּאֶר את כל הככר בזיו פניה. נתרגש בן־התורה ויאמר: אלך ואפתּה את הניצבת ותשמע לי ואשׂביע בה מאוַיי. ויקרב אליה, והנה נהר גדול התחיל

להשתפך פתאום וַיפסק בינו ובין הריבה. והאש בלבו בוערת עד לבלי־קץ. לא היה מעבר לעבור בו את המים;אחז בחבל מתוח מחוף לחוף ויאמר להשתלשל בו. כיון שהגיע לאמצע הנהר, סר חשקו ולא יכול לעבור עוד. – קרא לו השטן מהעבר השני: אילמלא תלמיד פלוני אתה, שמכריזים עליך בשמים: היזהרו בזה ובתורתו, הייתי הורגך מיד וצבעתי בדמך את המים.

כשניצל, נכנס לבית־ספרו ואמר: לעולם אל יהי אדם בז לעוברי־עבירה. אין איש קם בפני השטן ובפני בני־משפחתו…

ד: אֵשׁ זָרָה

בנהרדעא אשר בבבל חי איש מפורסם אחד, שהיה עוסק כל ימיו בפדיון־שבויים ועמד ופיזר את כל נחלת־אבותיו הרבּה למצוה זו. מאה פרסה היה הולך רגלי, כדי לפדות נער אחד או נערה אחת;ובאין לו כסף, היה פושט בגדו מעליו ונותנו בערבון למוכר. הוא גם האכיל והזין את הנפדים והיה טרוד עמהם תמיד. את היתומים והיתומות שבהם הי משיא ויהי אב ופטרון להם ולבניהם כל הימים. רב עמרם חסידא היה שמו של העסקן הזה;והוא גם רב ומורה לתלמידים בשעת פנאי, והיה משתדל לחנכם בתורה ולטהר רוחם.

ויהי כי התעלה ביראת־השם ובעשות טוב וחסד ונשתמר גם־כן מכל חטא ועוון, נתקנא בו השטן ויאמר להכשילו. בימים ההם פדה החסיד ריבה אחת יפה מאד מידי שוביה;ואחרי שרחצו אותה והלבישוה, שׂמו לה משכן בחדר שבעליה. ותשב הנערה אצל הארובה בתּקרה ותסתכל אל החד מטה, והנה זרח אור בחדר התחתון – כל־כך היוּ פניה מאירים… מיד חמד הרב את יפיה ונכנס בו חשק זר, לא ידעהו גם תמול גם שלשום. סולם היה עומד בחצר, שאפילו עשרה בני־אדם יחד לא יכלו לשאת אותו;קפץ המורה והרימו, העמידו בפתח העליה ויחל לעלות בשלביו, כדי לבוא אל הנערה. לשוא עמד באמצע ויתחזק לגבור על יצרו – לבבו בוער מיפי הריבה והוא נרעש בכל גופו. לפתע החל לזעוק בקול גדול: נוּרא בי עמרם! נוּרא בבית עמרם! ויתקבצו אנשים רבים מבני־השכונה וכדי־מים בידיהם לכבות את הבּעֵרה. לא מצאו שום דליקה ותמהו ואמרו: למה יהתל בנו רבנו? ענה להם: עלו לעליה ותבינו, שהאש הבוערת בי גדולה יותר מכל האִשים שבעולם, וזוהי אש של גיהינום.

אומרים: כאשר ראה רב עמרם בעלותו בסולם, שאין לו תקומה כנגד יפי הנערה, השביע את יצרו בשם יוצרו, שיצא ממנו. וישמע השטן וַיִכּנע. ראו העומדים: כמו ענפי־עץ בוערים מתפוצצים ויוצאים ממנו לכל־עבר. אמר הרב ליצר: אף־על־פי שאתה כולך אש ואני אך בשר אני, גברתי עליך. באו בני־הרבנים ואמרו: מורה בישראל! בּיישת אותנו ברבים. ענה ואמר להם: מוטב שתהיו מתבּיישים על ידי בעולם הזה, משאכלים אתכם בעולם הבא.

ה: הַתַּלְמִיד וְהַזּוֹנָה

בעיר אחת אשר בכרכי הים דרה זונה אחת יפה מאד ולה עושר עצום. בארמון נפלא בנוי על שפת הים היתה מקבלת פני חובביה. אלף עבדים ואלף שפחות היו משׁמשיה. כל כלי הארמון היו של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות. אם בא אדם וביקש, כי תשמע לו, היה שוקל ארבע מאות זהובים בשׂכרה; והחוטאת היתה מציעה לו שבע מיטות, של כסף ואחת של זהב;וכי פשטה כותנתה מעל בשרה, היה הזהב נוצץ מהאור הגלוי ועיני הניגש כּהוֹת מתמהון־היופי.

בימים ההם היה תלמיד אחד מבני־הסופרים, בחור נאה ומהודר, ולו עושר רב מבית־אבותיו, והוא היה זהיר מאד במצוַת ציצית. ויהי בשמעו על־דבר הזונה הפלאית הזאת ורוב חנה וישכח אֵל בריתו ויתמכר לזכרה. עמד ופרש מן התורה, שלח לאותה ריבה ארבע מאות זהובים גידי ציר נאמן, וַתיאוֹת לקבלוֹ. אחר זה קם והלך לאותה עיר. ישב לו לפני פתח ארמון החוטאת, ותצא שפחה אחת אליו. אמר לה: לכי ואמרי לאדונתך, כי פלוני בן פלוני, אשר שיגר לך מספר זהובים ביד ציר, מבקש כניסה אליך. ותרץ השפחה ותגד הדבר לאדונתה. אמרה לה: לכי ואמרי לזר, שילך היום ויבוא למחר. ביום מחר פתחו לנער את השער ויכּנס חדר לפנים מחדר. לכבודו הוצעו שתים־עשרה מיטות, שש של כסף ושש של זהב, וכולן רבודות מרבדי מצרים יקרים. למיטה הראשונה עלו בסולם של כסף, והמיטה נוצצת מאבנים טובות ומרגליות, ועל כר אדום ישבה הנערה ערומה ואור־בשרה כאור השמש;נבהל הנער מיפיה ואמר: אך בת־אֵלים זו! בא לשפשוט את בגדיו, ונתחברו ארבע ציציות טליתו וטפחו לו על פניו;וקול יוצא מביניהן: עדוֹת אנו בדבר! הוא כבר דרך על שתי מעלות של סולם־הכסף, וירד וישב־לו על־גבי הרצפה ויכבוש את פניו. ובראות הנערה את מעשהו, שתוממה מאד; ירדה גם היא מהכר ותשב לעומתו ופתחה ואמרה: גפּה של רומי! איני מניחה אותך, עד שתּגיד לי, איזה מום מצאת בגופי ומאסתני. הרים הנער את פניו אליה ויאמר: העבודה! מיום שעמדתי על דעתי לא ראיתי אשה יפה ממך. אבל איש עברי אנכי, ולנו תורה נתונה מסיני, ובאחת מפרשיותיה מצוה אחת כתובה וציצית שמה; והן, הציציות הללו, אמרו עתה להעיד עלי לפני אדון־המשפט, כי אחטא עם בת אל־נכר. בתורתנו כתובה גם שתי פעמים המלה: אנכי. האנכי הראשון אומר: אני אחייב את כל עובר על תורתי וחוקותי אשר נתתי לשבטי;והשני מורה ואומר אני אשפיע טוּבי לשומרי־דברי ואף אם מרחוק יבואו.

וכשמוע הריבה את אמרי הנער העברי, עמדה וקראה: אלהים גדול כזה יש בשמי־מרומים – ואני אל עצבים עבדתי ואמכור את יפיי, אשר ניתּן לי במתנה ממשפיע אור ויופי, לבעלים זרים! ותפן אל הנער ותאמר: חי אלהים, כי לא אניחך, אם לא תגיד לי שמך ושם עירך; ציין לי גם את מקום בית־מדרש רבך, ששם ישבת ולמדת דברי אֵל־שדי. הציקתו הנערה ויגד לה הנער את כל אלה. והיא כתבה דבריו בספר ותשלחנו מאתה בשלום.

בו־ביום קמה הנערה ותחלק כל נכסיה למלכות ולעניים; ורק אותן מיטות של כסף ושל זהב והמרבדים היפים, שהיתה עולה עליהן, שמרה עמה. ותשם פניה למקום בית־מדרשו של אותו נער. ותבוא לפני הרב ותאמר: מורה גדול ליהודים! לווה עלי משרתיך להטבילני ולגיירני, כי חפצה אנכי להכנס בדת־משה. אמר לה הרב: בתי, שמא חמדת ואהבת את אחד מתלמידי וכוָנתך לא לשם־שמים היא. הוציאה לו הנערה את הכתב שבידה וסיפרה לו את כל המאורע. קם הרב ואמר: ברוכה אַתּ, בתי, לה' וברוך טעמך! מיד ציוה להטביל אותה ולפתוח לזרה שערי־צדק. אחר־כך קרא לאותו תלמיד ואמר לו: בני, לֵךְ, זכה במקחך וקדש את הנערה כדת המחוקק וכדת האומה. “אותן מצעות, שהציעה לך באיסור, תציע לך מעתה בהיתר”.

ו: עוֹד סִפּוּר בְּתַלְמִיד וְזוֹנָה

למורה הגדול עקיבא בן יוסף היה תלמיד מובהק אחד, גדול בתורה ושונה בה מ"ט פנים, והיה חודר לחדרי־הלכה, מתלהב וקושר כתרים לאמרי־אלוה. וכשישב עם מרעיו ודרש לפניהם בדברי־חכמים וצירופי־אמרותם, היה כשר־צבא, וגבריאל המלאך עומד על ימינו ונהנה מנטפי־פיו. פעם יצא אותו תלמיד לשוק של זונות וירא שם ריבה אחת יפה מאד, ויאהב את נערה ויחשק בה וַתּיחָקק בחזות־נפשו ורוחו לא מצא עוד מנוח. שלח שליח אליה בסתר, לגלות לה חשק־לבו, וַתּיאות הנערה להישמע לו ותּגבּל לו מועד.

בערב ההוא עלתה החוטאת על הגג ותרא מרחוק אותו תלמיד יושב עם חבריו ודורש לפניהם, פניו מאירים, ומלאך אחד, כולו אור, עומד על ימינו. אמרה לעצמה: אוי לי ואוי לנפשי! בחור טהור כמוהו אכשיל ויפיי ואַפּילוֹ לבאר־שחת. באותה שעה חשבה לדרכי־חייה גם היא ותאמר: אלהים העניקני מתנותיו, גופי שלם ואין בו מום, כל רוֹאַי יחבבוני; למה אני מפזרת לזרים כוחי! עודנה מהרהרת וצוללת במחשבות נוגות, והנה בא הנער החושק ויקרב אליה ויקרא: לבבתיני, אחותי, כל עולמי נתון לך ותני אותי ליהנות מיפיך ולזון עיני בטוהר־בשרך. ענתה נערה ואמרה אליו: חדל ממני, בן־התורה, עולם אחר בשמי־מרומים צפון לך ולבני־בריתך, ואיך תאבּד את כל חלקך־נצח בשביל שעה אחת של חיבּה גשמית בעולם הזה! וימאן הנער להרפות ממנה; ואם חלקי בשחת יהיה ואם צלמות ארד, לא אירא, אם אך אשא את יפיך בלבבי וידעתי, כי חיבקתיך בזרועותי והתיחדתי שעה אחת עמך. אמרה לו הנערה: בני רחימי, לא ידעת מנת המין שלנו, אך חֵמֶת מלאה דם אני. נתאדמו פני הנער מבושת. כיום שראתה, שלא נתקררה דעתו, הסירה מעילה מעליה, “תפשתו בחָטמו ותשימוֹ על אותו הקבר”. ויתחלחל הנער ויקם ויברח ולא הכיר עוד באשה לעולם. והנערה אף היא עזבה מערת החטא, עשתה תשובה לפני בוראה ותשב לתַמוּתה.

אומרים, כי במות שניהם יצאה בת־קול וקראה: נערה פלונית ותלמיד פלוני מזומנים לחיי עולם הבא!

נִזְהָרִים

א: מוֹכֵר־סַלִּים

בארץ בבל היה איש חכם אחד, גדול בתורה וביראה, ויפיו היה מעין יפיו של אדם הראשון. פניו היו מאירים כשמש, שתי עיניו ככוכבי־מעלה, וכשהיה הולך בחוץ, קמו כל בני־אדם להביט בחנו והדרו, כי רב. אבל אלהים לא בירכוֹ בעושר. מוכר סלים לנשים היה, ומזה היה מתפרנס בדוחק, הוא ואנשי־ביתו. הברכה לא היתה מצויה במלאכתו בהאי עלמא, וכל שכרו על תורתו ומעשיו נשמר לו לחיי־עד.

בימים ההם באה לעירו מטרוניתא אחת, שכל גדול בבל היו מצוּיים אצלה, והיא עשירה מאד, אף יפה ונאה ביותר. ותרא את החכם העברי עומד ומוכר סליו. וישא חן וחסד בעיניה, ותתלקח בלבבה אהבה עזה אליו ותשלח אליו ציר ותתבע אותו לדבר־עבירה. נענה הרב ואמר לציר: גם אדונתך מצאה חן בעיני, הנני לשמוע לה, אבל בטרם אתקרב אליה, עלי לקשט את עצמי כחתן ולהתעטף כראוי. אמר לו השליח: כדבריך עשֵׂה. מה עשׂה אותו חסיד? ראה, שאין מפלט לו מדבר־חטא, עלה לעליה וקרא ואמר: אלהי־הרוחות לכל־בשר! אתה ידעת, כי כל ימַי נשמרתי מחטא ולא נשאתי עיני לאשה, לזוּן מיפיה, ומה־גם לנכריה; והנה אותה מטרוניתא תציקני בדבריה ותאמר לצוד נפשי ולדחפני למדחפות; הנני מוסר את גֵוי לכליון ובידך אפקיד רוחי! עוד לא כילה לדבר וישלך עצמו מן העליה, והיא גבוהה כמה קומות. אליהו התשבי היה רחוק באותה שעה מבבל מהלך ארבע מאות פרסה, וידלג בפעם אחת כל הדרך הרב הזה, פרש מעילו באויר והצילו, וישאהו למרחוק, למען לא תשיגהו עוד אותה מטרוניתא. נתן לו החוזה כלי מלא דינרי־זהב ואמר לו: מעתה לא היה לך צורך עוד למכור סלים לנשים.

ב: הַשּׁוֹמְרִים

בימי החכמים ותופשי־התורה היה תלמיד אחד עובד את ה' ביראה וגם באהבה ולו נשמה מבני הדורות הראשונים. אומרים, שנשמת מנשה בן־יוסף התגלגלה בו ולו היתה עוד הברכה מיעקב. הוא היה איש נאה ומהודר, נושא חן בעיני כל רואיו, וכשהיה מתרחץ בנהר, היו תמהים הכל על יפי גווֹ הטהור. פעם אחת הלך בדרך תּפוּשׂ במחשבותיו, ותבוא שׂרה אחת לקראתו ותשא עיניה ותאמר לו: שמע אלי, איש עברי, כי בידי הנך! קרעה מעילו מעליו ונגלה בשרו. ויבטא שׁם אחד משמות הקדושים ונעשה גופו מלא שחין ואבעבועות. ביטאה השׂרה שׁם אחר משמות־הטומאה ונתרפא, ובשרו כבשר נער לטוהר. ויהי בראותו, כי הטומאה גוברת על הקדושה, וישתמט ויברח ממנה ויתחבא בחורבת בית־מרחץ אחד. בחורבה זו היה מקום־משכן לשׁדים ןמזיקים;ואפילו אם שנַים כאחד היו נכנסים בה ביום, היו ניזקים. בבוא החסיד שמה נשף היה, עמד בקרן־זוית ורוחות נעלמות מעפרות בעפר לעומתו; והוא לא פנה משׂיחו ולא התבטל מתורתו. ראו השעירים, כי לא יכלו לו, ויחלו לרקד לעומתו ולשונותיהם זורקות אש. מיד באו שני שומרי־קיסר ויתיצב אחד מימינו של הרב ואחד משמאלו וחרבותיהם שלופות בידם; גערו השומרים בבני־השטן ויאמרו להם: אם תוסיפו להקניט אותו תלמיד, ידנו תהיה בכם לכלותכם! וישקטו. למחר בבּוקר עזב החסיד חורבה זו בשלום ושב לבית רבו.

אומרי, כי שני שומרי־הקיסר אלה גבריאל ומיכאל היו.

ג: הַטּוֹבֶלֶת

בימי התלמוד היה ראש־ישיבה אחד מבני־בניו של יוסף בן יעקב הצדיק. והוא היה איש חסיד גדול ויפה־תּואר עד־מאד, ולא היה בדורו איש יפה כמותו. ומידה אחת היתה לו: הוא היה קם מבית־לימודו בכל יום לפנות ערב, מתעטף בטליתו ויושב־לו על שערי בחת־טבילה. ובנות־ישראל היו באות אז לרחוץ את בשרן במים ולהתקדש לבעליהן. ובעת שהיו טובלות ומברכות ברכת־הטבילה, היה עונה מרחוק אָמן אחריהן. והיה האָמן עולה לרקיע־שחקים ומרכּך לבות בני־השטן. כל אשה עקרה נפקדה בדבר המקום, הזקנות התחדש עור־בשרן; זו שלב עלה בל עמה, נחשבה לו בלילה הזה ככלה יוצאת מחופתה. חיבּה וטהרה מילאו את העולם וכוכבי־לילה עלו איש איש ממקומו לשרת שכינת הלבנה ולעטר אותה.

פעם אחת באה בת־ישראל לטבול, והיא לא יפה היתה, לא חנן אןתה אלוה גם חן כל־שהוא, ויולדת היתה לבעלה בנים מכוערים ופגולים בעיניו. התחילה האשה להתפלל לפני שוכן־שחקים, וכך אמרה: אלהים אדירים! אתה יצרת את האדם לפרות ולרבות באדמה, ושׂמת חוק בעולמך, שיכירו היצורים פעלך על־ידי מי שנושא עליך את צלמך, האֵר פניך אֵלַי, אֵלִי, ואלד לבעלי בן נאה אף־מהודר, ואַקדישו לשמך וכל־ימיו לא ימוש מבית־המדרש. והנה קם הרב החסיד, גילה פניו וניגש אל המבקשת ואמר: הרימי עיניך, בתי ישרת־הלב, והסתכלת בי וילדת לאישך בן יפה כמוני! ותתחלחל האשה ואמרה: בן־אלים ירד מטה ומדבר עמי כאותו מלאך שדיבר עם הגר בשעתה. אמר לה הרב: אל תיראי, בתי, אנכי הנני פלוני הרב וריש־מתיבתא במקום זה;יתן ה' לך את הברכה! הורידה האשה דמעה ותאמר: חסדך גדול עמי, אדוני, ואני אף לא אחת משפחותיך אני. ותלך לטבול במים ותברך ברכת הטבילה במסירת־לב ובהודיה, והרב שב שפי הביתה.

ואלהים עושה־רצון־חסידיו, פקד את רחם־האשה ותלד בשנה זו בן־זכר יפה מאד, אין על עפר משלו.

ד: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל

בימי התלמוד היה איש עשיר אחד עוסק בעסקים במדינות רחוקות, והוא אדם נאמן לשמים ולבריות, שומר את דברי התורה ומצוותיה; וכשהלך לארץ נכריה, התפלל לה' בחשאי, שלא יכּשל בדבר עבירה ולא יתגאל בפת־בג נכרים ולא יעבור על יהדותו. הוא היה איש נאה, בעל הדרת־פנים, ולו אשה חסידה, עקרה ולא ילדה לו. פעם בא לארץ מדי, לעשות שם סחורה, והיתה שם אשה אחת מבינה בשיחות עופות מגידי־עתידות. ויכבדו אותה כל בני־עמה ואנשי־משפחתה. היא גם יפה היתה, ואף בת־המלכה לא שגבה ממנה ליופי. ותשמע האשה את עופות־השמים מכריזים לאמור: פלוני בן פלוני העברי יוליד בלילה הזה בּן, שיהיה מופלג בחכמה ובדעת משׁטרי כוכבי־מעלה, ולא יהיה בכל העולם איש חכם ונבון כמוהו! ותתאַווה ללדת מן הזר ההוא את הבן המצוין. שיגרה לו אלף דינרי זהב, למען יתקרב אליה והקים לה זרע. כיון שנודע לו דבר הכרוז, התפלל לאביו שבשמים, הלך בקפיצת־הדרך בתוך שעה לביתו, וידע את אשתו הכשרה ונתעברה. ויהי בבּוקר וישב לאותה מדינה גם־כן בקפיצה. והשׂרה ידעה את אשר עשה לה ותמאן בו.

בתוך כך נודע בעירו של העשיר הסוחר, כי נתעברה האשה עת הלך בעלה בדרך, ויאמרו: הרה היא לזנונים! הביאוה לבית־דין ודנוּ אותה למלקות בידי שליח הדין. ובכל פעם שהרים המלקה את הרצועה להכות בּנחשדה חינם, כפף העוּבּר את ראשו בבטנה וקיבל עליו את המכה ויגן על אמו. עוד שׁמש־הקהל מכה, והנה שב הבעל מדרכו, מיהר ובא לפני

הדיינים ויקרא בקול גדול: צדקה ממני! ויספר להם את אשר קרהו. השתוממו וקראו: ברוך ה', אשר ישמור את חסידיו! מיהרו להתיר את האשה ולבקש סליחה ממנה על אשר עלבו אותה ברבים. ואף היא הלכה הביתה ותלד בן חהם, ונתקיים בו את אשר ניבאו עליו עופות־השמים.

נושא המאורע הוא שמואל התוכן, חברו של רב.

ה: חִבַּת הָאָרֶץ

חנן בן אלחנן היה משרידי בני־ירושלים, שנשאו עליהם את העול הקשה של הרומיים, שילמו מסים וארנוניות יותר מכדי כוחם וידורו בחורבות־הארץ, שנשארו עוד לפליטה. אין תקומה עוד לבני הגוי העברי מפני מצריו, כל חלקה טובה, כל עיר בנויה מיושבת משבטי הגויים, ודרכו בני־יפת ברגל רמה על בני־שם. אף קשה היה להתפלל בציבור; אין פורסים על שמע ברבים ואין מלמדים תורה ברבים. איש איש נושא נרו של אברהם בחוּבּו; ולילה לילה בת־קול של הקדוש־ברוך־הוא מנהמת כיונה, מתגעגע הוא אביר־הטבע אל בית־מקדשו ואל היכלו מאז.

פעם באה מארץ הגולה נערה אחת לבקר את קרובי אמה, והנערה יפה עד להפליא ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. וירא אותה חנן ויאהב אותה בכל נפשו ויאמר: אם אראה את חלקי בחיים עמה ותהי לי לאשה, וזכיתי לזכוּת גדולה ובירכתּי את יוצרי. ולב הנערה גם־היא החלו לקנן רגשי קירבה אל הנער; ותאמר לבוא עמו בברית, אם אך יאוֹת לעזוֹב את הארץ וללכת עמה לחוץ־לארץ, למקום מושב הוריה, האוהבים אותה כבבת עיניהם ולא יסכימו לעולם שתצא מאתם. ויאמר חנן ללכת עמה בבלה ולשאת אותה שם כדת בני־העברים. עודנו מסדר את עסקיו ומכין צידה לדרך, נזדמן עם חכם אחד, פתח החכם במקרא דויד: כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר למשיחו ועבדו: לך עבוד עצבי הגויים? אלא לאמור לך, שכּל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד לפסילים ונדחה הוא ממחיצת המקום. – כיון ששמע הנער את המשא הזה, לא אבה עוד לעזוב את ארץ אבותיו; והנערה שבה עגומה בבלה. אף הוא “גילגל בעצמו עד יום מותו” ונשא את האהבה בחיקו וַיִשאר ערירי כל ימי־חייו…

ו: נוֹשֵׂא עָווֹן

בימי התלמוד היה איש אחד, ישר הולך ותמים בדרכו, והוריו הנחילוהו נחלה רבה ועושר גדול. והוא עוד לא נשא אשה. קפצו עליו גדולי־הארץ ויאמר כל אחד להשיא לו בתו. אבל הוא לא אבה לשמוע להם, ויקם וישא את בת אחותו העניה ויקיים את המקרא: כי עולם חסד יִבּנה! והנערה טובת־מראה, רכה וענוגה, ויחַבּבה בכל לבבו. מפּתו אכלה ומכוסו שתתה;לא הניח לעבד ולשפחה לשרתה, כי אם הוא עומד ומשמש לפניה. בלכתו לבית־המדרש או לבית־התפילה, נשא את חיבּתו בלבבו והיה אורג את שמה בתורתו ובתפילתו; ובעשותו עסקים, היה מביא לה תמיד מתנה רבה ומעניק לה מחסדו. והאשה הצעירה, בשבתּה בחדריה פנימה ושום דבר בעולם לא יחסר לה, שכחה את בעל ברית־נעוריה, ותקם ותתן משכבה עם איש אחד רע־מעללים, שארב ליפיה. עברו ימים מועטים ויוּגד לאיש לאמור: זנתה רעיתך עליך ותתן אהבתה לזר. והוא לא קינא אותה, לא קם בחמתו להכותה נפש או גם לחלל שמה, כי אם עמד ושלח לה בסתר גט מוקדם בזמן ויצו לאמור אליה: מוטב, שידונו אותך בבית־דין כפנויה ואל ידונו אותך כאשת־איש. זלגו עיני החוטאת דמעות ותאמר: בעל נאמן־רוח כזה היה לי והטה אלי חסד, ואני עזבתיו ובגדתי בו!

נֶאֶמְנֵי־רוּחַ

א: בַּעַל־הַגִּנָּה

רב אחד מגדולי חכמי התלמוד ובן חכם גדול התארח פעם אצלו אחד מממוּני־המלכות, וידברו על מזימת הגנבים המתחפשים אז, כי ירבו לפשוע וערמתם אֵתם לבל יתּפשׂוּ בעוונם. וילמדהו הרב בינה ויורהו עצות ותחבולות, לצוד אלה האורבים לקנין רעיהם בתר. וישתומם הממונה על חכמת לבו ויאמר לו: אין אדם מסוגל לאותה עבודה יותר ממך. הלך וסיפּר הדברים לרָשות, ומינו את הרב ההוא להיות תופס גנבים ומוסרם לדין. ויצא במלאכוּת המלך, לבער חוטאים מן הארץ. פגע בו ביה מורה אחד וקרא לו: חומץ בן יין, עד מתי תאמר למסור עמו של אלהינו להריגה? ענה ואמר: האם לא ברקנים אני מכלה מן הגינה ולא קוצים כסיחין כסחתי, והן גם הורמנא דמלכא היא. אמר לו המורה: לך לסוף העולם והנח לבעל־הגינה שיקצץ את קוציו.

ידע שחטא, ערק ושב מדרכו.

רבי אלעזר ברבי שמעון היה שׁם הרב הזה, והוא איש גדול ורב־פעלים, והיה מכיר גם בטיב בני־אדם ומבדיל בין טובים לרעים. דיבּר עם ממונה אחד מטעם המלך, שפקוֹדתו היתה לדרוש אחרי העושים את מעשיהם בחושך בלילה וביום יכסו על פעלם. ושיחו על־אודות תכונת הגנבים ויוָעצו יחד על מצפוניהם. כאשר נפרדו איש מעל רעהו, אמר הפקיד לעצמו: זה החכם העברי יודע במלאכתי יותר ממני. השכים ובא לפני המלך ויספר לו על־דבר אלעזר המורה, ויאמר: איש בעל־שכל כמוהו לא ראיתי מעודי. אמר המלך: מעתה ילך גם הוא בחוצות ויבדוק אחרי המשחיתים. באו עבדי המלך, הוציאוהוּ מבית־מדרשו, הלבישו אותו כלי־מדים ויגידו לו את מצוַת המלך עליו. כה היה בן־התורה לתופש־גנבים ברחובות העיר. וירגנו עליו חבריו. נזדמן רבי אלעזר עם רבי יהושע בן־קרחה, שהיה איש לא ישא פנים לכל. קרא לו זה: חומץ בן־יין! עד מתי תמסור בני־אדם ביד מכליהם? ענה אלעזר ואמר: קוצים אני מכלה מן הכרם! השיב יהושע אומר: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! לא תחת אלהים אתה לבער חוטאים מן הארץ. נכלם רבי אלעזר ולא ידע מה לענות.

אומרים: אף־על־פי־כן לא חדל לעשות את מעשהו, כי דבר המלך חזק עליו. ותתאבל עליו נפשו. ויהי היום יפגע בו כובס אחד מבני עמי־הארץ. ויתחצף הלז כנגד הרב ויקרא: חומץ בן־יין! כעס אלעזר עליו ואמר: מדחציף כל־כך, בודאי איש רע־מעללים הוא. נפנה לשוטרים ויאמר להם: תּפסו את הכובס הזה. מיד השליכו אותו במאסר ודנו אותו ביום־מחר לתליה. בתוך־כך נח הרב מכעסו ויך אותו לבו. אמר לפדות את הנאשם בממון רב ולא שמעו לו. עמד תחת העץ, שהעמידו לתלות עליו את הכובס הלז, והיה בוכה ועיניו זולגות דמעות. באו שני תלמידים ואמרו לו: על־מה בוכה רבנו? עֵדים אנוּ, שראינו אותו רודף אחרי נערה מאורשׂה לענוֹתה, צעקה הנערה והדבר היה ביום־הכיפורים, יום קדוש ומקודש. כרגע אמר הרב: אם גם בכובס הזה, שלא היה עליו חשד ידוע, לא נכשלתי במסרי אותו, – באנשים חטאים ופושעים, שעווֹנם ניכּר וידעתי היטב כי הרעו לעשות, על אחת כמה וכמה, שלא נכשלתי ולא איענש על מעשי. אבל הנוחם לא חדל להיות אוכל בלבו כעש. ויקבל עליו לסבול יסורים בעולם־הזה, למען לגולל מעליו אל העינויים בעולם־הבא.

ויחלה הרב אחרי המאורע הזה מחלה אנוּשה מאד. נתמלא כל גופו פצעים וחבּוּרוֹת. בכל לילה ולילה היו פורשים על מיטתו ששים לבדים, כדי שיוכל לשכב; ובבּוקר היה הדם, שנוזל מן המכות, ממַלא ששים עריבות אומדות סביבו. לא היה איש מוכּה ומעוּנה כזה בכל העולם. ובכל־זאת לא עזבוהו ה' ושכוח לא שכח אותו. ועוד נעשו נסים בשמו.

פעם אחת עברה ספינה בים ועמד עליה נחשול לטבעה, קראו האנשים: עננו, אלהים, בזכותו של רבי אלעזר! ומיד נח הים מזעפו. פעם הוקל לו ממכאוביו ויצו לשאת אותו לבית־המדרש בעת עיון רב בהלכה אחת בענין טומאת נשים, שבאו לפניהם, והיו החכמים מטמאים והוא מטהר את כולן. ריננו החכמים אחריו ואמרו: וכי אפשר, שבכל הנשים שהביאו את כתמיהן לפנינו לא היתה גם אחת טמאה לבעלה? קרא הרב ואמר: אם הלכה כמותי, תתעברנה כל הנשים הללו בלילה זה ותלדנה זכרים, ואם טיהרתי לשוא, תלדנה נקבות. ויהי למועד ותלדנה כל הנשים ההן בנים זכרים, ויקראו כולם בשם אלעזר על שם המטהר.

לפני מותו נכנסה אצלו רעיתו ובת־זוגו, למען יצווה את ביתו אחריו. פתח פיו ואמר אליה: הלא תדעי, כי אין דעת הבריות נוחה ממני; והיה כי תעזוב נפשי את מעוֹנה, אל־נא תוציאי קול, כי מַתּי, ואל יוָדע זה בין החיים, כי הן לא יתעסקו בגופי כהוגן ולא יחלקוּ לי כבוד. מוטב שתשאיני אז לעליה ותשכיביני שמה ואנוח בעווֹני.

אומרים, שלא פחות משמונה ועשרים שנה היה מונח אלעזר המת בעליה ואיש לא ידע כי שבק חיים. לעתים עוד באו אנשים מבני הרחוב לדין לפניו ועמדו לפני פתח העליה. זה היה מסדר את טענותיו, וזה היה מסדר את טענותיו, וקול היה יוצא מבית משכב הצדיק וקורא: איש פלוני, צדיק אתה בריבך! ואתה, אלמוני, אשמת לחברך, וחייב אתּה בכך ובכך! היתה אשה אחת בשכוּנה ולקחה אזנה שמץ מדבר מות הרב זה ימים רבים ושעדיין לא נקבר. פעם נפלו דברים בינה ובין אשת הרב ותקלל אותה ותאמר: כגורל בעלך יהיה גורלך, וגם אַת לא ינתן גופך לקבורה! בלילה ההוא נראה רבי שמעון בן־יוחאי לחכמי בית־המדרש בחלום־הלילה ויוֹכח אותם לאמור: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואין אתם רוצים להביאה אצלי! בדקו ומצאו, כי מת בנו, ובאו כולם לטפל בו ולשאת אותו למערת אביו. ולא הניחו אותם שכני המת לעשות את הדבר, כי אמרו: כל הימים אשר היה הרב שוכב בעליותו, היה מגין עלינו ולא קרה לנו כל דבר רע. חיכו החכמים עד ערב יום־הכיפורים. טרודים היו אז כל בני הרחוב במעשיהם, וימהרו התלמידים וישאוּ את גוף החכם לכפר־ביר, ששם היתה מערת אביו. ניגשו אל הקבר והנה נחש סובב אותו ואוחז זנבו בפיו. התקרבו אליו ואמרו: נחש, נחש, פתח פיך והנח לבּן שׁיכּנס ברשות אביו! ומיד עשה הנחש כן.

ב: אַחֲרֵי מוֹת

בארץ הגליל גר חכם אחד גדול מחכמי יבנה, משנתו היתה שלמה ובה' תמים דרכו. הוא היה בין חבריו צפיר־העזים אשר חזה דניאל. יומם ולילה היה יושב ועוסק בדברי־הלכה, רך־לבב נחשב בעיניו זה המתירא מפני עבירות שבידו; ומוטב היה בעיניו, שבר־נש ימות זכאי בטרם עשותו הרעה משיעשה מדחה וימות חייב. פעם ישב ודרש: אודך, ה', על כי נוראות נפלאת, נפלאים מעשיך! והראה על ההבדל הגדול, שבין מידת בשר־ודם ובין מידתו של יוצר־האדם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחד עולה במינו, ואילו הקדוש־ברוך־הוא צר העוּבּר במעי אשה – והכל, זרע האב וזרע האם, עולה למין אחד. וזרח אור על פניו. הוא גם היה מפאר את השלום: יוצא גוי למלחמה על אויבו ויריב ריבו, לא יפתח לו אלא בשלום.

הרב הזה היה מן הצדיקים הללו, שאף אחרי מותם לבשו את גופיהם כבני־חיים. וגם כשנפטר וחצבו לו קבר, היה בא בכל יום ערב־שבת לביתו לברך את רעיתו והיה יושב על שולחנו והוגה בדברי־תורה. יום אחד עברו שני תלמידים לפני אוהל אלמנת החכם וישמעוּ קול אדם משׂיח עמה. אמר אחד לחברו: הרב הגדול מת ושבק לנו חיים – ואשתו, אר הניח, מתיחדת עם אדם זר ופוגעת בכבוד המורה! הלכו וסיפרו את הדבר לבית־דין; וביקשו השופטים לדון את החוטאת למלקות. צעקה הרבנית ואמרה: בעלי היה זה שסיפּר עמי, לא האמינו לה אנשי־התורה ויקראו: שקר בפיך ולא כנים דבריך! בערב־שבת הבּא בא לדרוש בשלום רעיתו, כמנהגו, וימצא אותה יושבת ובוכיה. שאל אותה למה תבכי, בתי? הגידה לו את אשר קרה אותה בבית־הדין, ותסתּתר פניה. ויהי ביום המחרת, כשנאסף בציבור בבית־הכנסת להתפלל והדיינים עומדים בשורה הראשונה, הופיע הרב המת לנגד עיניהם ויוכיחם באמרי־פיו על מעשיהם ויענוש את גדוליהם. אבל מהיום ההוא והלאה לא בא עוד אל ביתו ויחדל מהיות חוזר למושב אדם.

ג: הַנָּשִׂיא

צדיקים במיתתם חיים.

כשחלה רבי, הוא רבנו הקדוש, בבית־שערים, את חליוֹ אשר ימות בו, והגיעה עתו להיאסף אל אבותיו, נכנסו אליו חכמי־ישראל לבקרו, ויצו אותם על־דבר עניני בית־ישראל ועל ביתו ואמר להם: “שמעון בני – חכם, גמליאל בני – נשיא, חנינא בר חמא תלמידי – ישב בראש; יוסף חפני ושמעון אפרתי – הם שימשוני בחיי והם ישמשוני במותי”. ויבקש אותם, שלא יספידו אותו בעיירות ושיושיבו ישיבה לאחר מותו, ולא יבטלו מן התורה. ויצאו ממנו בלב כבד: רבם מתבקש השמימה והם יתמי דימתי. שוב אמר: לבנַי אני צריך. באו אצלו כשהם בוכים. אמר להם: אל־נא, בַני. ואמר להם: “היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, ומיטה תהא מוצעת במקומה”. זקף אצבעותי כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. סגר עיניו ונח. יצאה בת־קול ואמרה: בא שלום נוחה על משכבך.

אומרים, כי רבי היה לובש את כסותו אחרי מותו בכל יום ערב־שבת, מתעטף בטליתו והיה בא לביתו; יושב בראש השולחן ומקדש ומברך. כך היה מנהגו ימים רבים. פעם, בשׁבת הרב המת במסיבת בני־משפחתו בליל שביתה לעמו, באה שכנה אחת ותדפוק על הדלת. יצאה אליה השפחה ואמרה לה: הסי, הסי, אדוננו סועד עתה בבית. כיון שנודע זה לנשיא, אמר לעצמו: אחדל מעתה לבוא בין החיים, שלא יאמרו, גדול אני מחברי ורב כּוחי מהם.

אומרים, שביום הוּבל ארונו של רבי לקברות, ספדו אותו כל שארית יהודה וכל רבּי־החכמים ותלמידי בית־המדרש והיה רעש בין העליונים ובין התחתונים. וכשחזרו משדה־המתים, יצאה בת־קול וקראה: כל מי שטיפּל בהלוית אותו צדיק, מובטח לו, שהוא בן עולם־הבא! וישב איש איש לביתו ורגש של בטחון בלבו. בשכנותו של רבי דר כובס אחד ימים רבים, והוא היה אחד ממכבדי הנשיא והעריצו כבן־אלים. מזלו גרם, כי בימי התבקש הרב לישיבה של מעלה הרחיק הוא ללכת מביתו ולא זכה לתת לנפטר את הכבוד האחרון. כשב לביתו ושמע את דבר הטוב צפון לאלה, אשר כּיתּרו את מיטת הצדיק, הצטער צער גדול על אשר נעדר מהעיר ביום הזה. מה עשה? עלה על גג אחד גבוה והשליך עצמו לארץ ונתפרקו עצמותיו, והוציא את רוחו. יצאה בת־קול והכריזה: אף אותו כובס ינחל חלקו לעולם־הבא!

ד: הָרַב וְהַתַּלְמִיד

רב כהנא היה תלמיד נאה וחשוב בארץ־הגולה, מבית עלי הכוהן היה מוצאו, שעליו נאמר: אם יתכפר עוונו בזבח, – והיה מאריך בתפילה ומבקש מקונו העברת רוע הגזרה, למען יזכה לעסוק בתורה כחפצו ויספיק לחדור אל כל מצפוּניה. ויעתר לו ה'. פעם חשקה נפשו ללכת לארץ האבות ולשבת לרגלי המורה הגדול רבי יוחנן איש־טבריה; וישנס מתניו ויבוא אל הישיבה הרבּה על אדמת־הקודש, ועוד יותר מאשר פילל מצא ברב הזה ויתמכר לתורתו בכל נשפו. אולם בעיני בני־בלייעל מספר לא מצא התלמיד הבבלי חן. ובכל פעם אשר יצא לחוץ התלוצצו בו. יום אחד פגע בו בר־פחין אחד, ניגש אליו ואמר לו: חוזה שבבבל, אמור לי, איזו בת־קול שמעת מכרזת היום ברקיע־השמים? ענהו כהנא ואמר: שמעתי, כי גזר־דינך כבר נחתם! הוא עוד לא כילה דבריו, והמתלוצץ נפל מלוא־קומתו לארץ מת. שוב בא לקראתו פוחז אחר וקרא באזניו: הגד־נא לי, איש בבלי, במה נשאו ונתנו בשמים היום? כעס התלמיד עליו ואמר לו: גם עליך נחתם גר־דין במרום למיתה! ומיד נפל גם זה מת. כאשר נחה דעתו אמר לעצמו: הן עליתי לארץ־ישראל לזכּות ולהוסיף שלמוּת, והנה חטאתי והמַתּי שני בני־אדם בכעסי! נתן דעתו לשוב לעירו, אבל מתירא היה, שמא לא יתן לו רבו רשות לזה. ניגש לפני יוחנן מורו ופתח בחידה: אדם שאמו, אשר ילדה אותו, מבזתוֹ, אבל אשת אביו מכבּדתּוֹ, למי יהיה נוטה בלבו? השיב רבי יוחנן ואמר לו: זו שמוֹקרת – קודמת. חשב התלמיד תשובה זו למעֵין נתינת־רשות; שׂם כליו עליו וישׂם לבבל פעמיו.

אחרים מספּרים: אותו תלמיד האביד בבבל איש רשע אחד וירא היה, פן ימסרוהו למלכות, ויצא לארץ־ישראל למצוא לו מפלט בישיבתו של רבי יוחנן. אולם לפני צאתו הבטיח למורו שבבבל, שלא יסבב את מורו החדש בקושיות שבע שנים רצופות. ויהי בבואו לטבריה ויוּגד לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל. כי נודע היה הרב כהנא לאיש חריף בלימודיו ולחד־השׂכל. פעם ישבו בבית־המדרש ועסקו בהלכה לא ברורה, עבר כהנא על נדרו ויחל להציק בשאלות רבות למורה, שישב בראש התלמידים על שבעה כרים, ולא ידע זה להשיב. ובכל שאלה, שלא באה עליה תשובה, שמטו כר אחד ממושב הרב, עד שלבסוף ישב על גבי קרקע. ריסי עיניו של רבי יוחנן ארוכים היו, הרימם והביט בּשואל וראה, שפיו פתוח, ויחשוב ששוחק בו. נפל עליו רוחו מעלבון; והנה – גוע רבי כהנא תיכף וימת. בו־ביום הוּבל לקברות ויניחו את ארונו במערה. כששבו התלמידים, שטיפּלו בקבורת חברם, אל רבּם, אמר להם: ראיתם, איך בּבלי זה שחק בי? אמרו לו: לא כן, רבנו, מפני חבּוּרה שבשפתיו היה פיו פתוח. ראה רבי יוחנן, שהעניש את התלמיד ההוּא על לא־דבר, קם ולך לאותה מערה וימצא נחש אחד סובב את הארון ואינו מניחו לבוא. אמר הרב אל הנחש: הנח לרב, שיכּנס אל תלמידו! ולא שמע בקולו. חזר רבי יוחנן ואמר לנחש: הנח לחבר, שיבקר את חברו! ולא השגיח בו. כפף קומתו ואמר: נחש, נחש, הנח לתלמיד לבוא אל רבו! מיד הסיר השרף את זנבו מעל פיו וזחל לחור אחד. נשען הרב בראשו אל הארון ואמר: קום, כהנא, על רגליך; אך חינם כעסתי עליך. ביקש רחמים לפני המקום ויחזיר את הנשמה למעונה; ויחי כהנא ויעמוד על רגליו וישב עם ממיתהו ומחַיהו יחד העירה. ביקש רבי יוחנן ממנו, שישאר עוד בבית־ישיבתו, ולא אבה הלז ויאמר: מי יודע, אם לא תשוב לכעוס עלי פעם אחרת, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא.

ה: אוֹתוֹ רַב וַחֲבֵרוֹ

הרב הגדול רבי יוחנן, שהיה איש יפה ביותר ואור פניו האיר למרחוק, רחץ פעם בשרו במי־הירדן. ראהו עלם שודד אחד מהעֵבר השני ויחשוב, כי אשה רוחצת בנהר; פשט בגדיו, קפץ למים השוטפים וישחה ויעבור במהירות את כל הנחל הרחב ויגיע עד מקום הרוחץ. התפלא הרב על אומץ־כוחו של השוחה, ויאמר לו: מאושר היה חלק בית־המדרש, שאתה היית מגיבורי־התורה שלו. נענה השודד הצעיר ואמר לרב: חבל, שאין אתה מבנות־חוה! אמר המורה: יש לי אחות אחת, יפיה גדול עשרת מונים ממני ואין על עפר מָשלה; אם תיטיב מעשיך, הסר מנהגיך עד־היום מעליך ותבוא לחסות בצל כנפי השכינה, אתן אותה לך לאשה ואירשׂתה באמונה. ענה לו השוחה: עשׂה עמי כדבריך ואלך ואעבוד גם את אלהיך. מיד קיבּל עליו הנער עול־שמים; ביקש לחזור אל החוף השני, לקחת את בגדיו וכליו, ולא יכול עוד. סר כּוחו הגשמי מעליו ויהי לאיש אחר.

ימים עברו. הנער השודד בא למחנה העברים, החל ללמוד את התורה וילך הלוך וגדול בה. יומם ולילה לא מש מאהלו של גואלו רבי יוחנן; והיה מסַדר כל מתניתא ארבעים פעמים בזה אחר זה, כנגד ארבעים יום, שבהם ניתּנה התורה לעם העברים. הוא גם השתלם במעשים ובמידות; ובשמעו פעם תוכחות רב על אשר ימלאו בני־אדם פיהם שחוק בעולם הזה, חדל לשחוק מאז ולא עבר על הדבר הזה אף רגע.

ויהי כי יצא שמו בדעת דברי־הדת ומשפטי־הדת, נשא את אחות הרב היפה ויאהב אותה בטוהר וגם באומץ. והיא גם ילדה לו.

גם לביתו החלו לבוא תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהקשיב אל חידודיו ופלפולי דאורייתא. הלא עוקר הרי־הלכה היה וטוחנם זה בזה; אין תיובתא, שלא ידע לפרק אותה ואין דבר, שלא ביאר אותו מכל צד. אלפי פנים לתורה, ובידו מַפתח אחד רב: שׂכלו החד. מי יתפלפל עמו ויקום?

אך לעתים, לעתים רחוקות מאד, כאשר נלאה רוחו מעיוּני ההלכות הרבות ויבט למעשה־הארג של הפרשות הסתומות, שמפורשות הן ועם־כל־זה הן נשארות סתומות, וירא ויבן, שהוא טוחן לרוב אך את הקמחים ולא את הדגן. עלו בו זכרונות־נוער, זכרונות הימים, שבהם היה לבו אמיץ בגיבּורים והוא המצביא לחבר מרעיו, שחייהם היו חיי חופש גמור והעולם היה פתוח בלי גדר וחַיץ. האלהים היה אז רחוק, לא תשורנו עין אדם, והנה – משכנו בכל ארבע אמות של הלכה ושל תפילה. אז היה דואה כנשר, ועתה הוא שומר עליך מימין ומשמאל ומשגיח עליך, גם משגיח.

פעם התוַכחו חכמי בית־המדרש בענין סַיף וסכין, מאימתי נחשבים כגמורים והנם כּלים מוכשרים לקבּל טומאה. והתגלע הריב בין יושבי בית־המדרש;הללו נוטים לכאן והללו נוטים לכאן: רבי יוחנן ואיש־אחותו – ריש־לקיש כינו אותו – בין החולקים. ותגבר יד ריש־לקיש על רבי יוחנן בנדוניו וטעמיו; ויראו החברים ויוָכחו, שלראשון הצדקה ושהוא אך יבין לאמת, ויעמדו לימינו. נפלה דעתו של רבי יוחנן עליו. אמר לאיש בריתו: וכי יש להתפלא על זה, שתדע בדבר סַיף וכלי־משחית יותר ממני, והן כל להסטים יודע בכלי־אומנותו! נתרגש ריש־לקיש ואמר לו: מעשה־נעורי תזכירני! מה הוספתי בהחליפי את דרכי? אז ראש לבני־גילי הייתי, וכולם מקשיבים היו לאמרי־פי, וגם עתה איני אלא ראש לאנשים כערכּי. באותו רגע כפר הרב התושב הזה בערכים המוחלטים של הרע והטוב. אין רע בעצם ואין טוב בעצם! אם התם רבי והכא רבי, אמר לנפשו, מה אהנית? ולמה ראשונה לגרעון תיחשב, ושניה – לשבח? – נבהל רבי יוחנן בשמעו קריאה זו ואמר: הוי, מַמרה באדוניו! האם לא הטיבותי עמך, שהכנסתיך בצל המקום ואעש אותך בריה חדשה. חלשה דעתו של רבי יוחנן. ומיד החל ריש־לקיש לקרוא: ראשי! ראשי! חלה מחלה אנושה, וישאוהו התלמידים לביתו. ותבוא אחותו בוכיה לבית־המדרש, נשתטחה לפני אחיה הכועס ואמרה לו: רחם על ילדי ואל תעשה אותם יתומים. השיבה בלשון הנביא: עזבה יתומיך, אני אחַיה. שוב התחננה אליו ואמרה: עשׂה בשבילי ולא אשאר גלמודה ואלמנה. השיב יוחנן ואמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו.

בערב היום ההוא שׁבק ריש־לקיש את חייו ונחה נפשו. באו חבריו לספדו ולטפּל במיטתו. איש איש נשא צערו בחוּבּוֹ. בן־תורה גדול נלקח מבּין כתלי בית־המדרש! ואף רבי יוחנן ניחם, כשׁוך חמתו, על מעשהו וידע, כי לא הניח ההולך כמותו. בכל פעם אשר שאל תלמיד את רבי יוחנן איזו שאלה, נזכר בבעל־אחותו והיה קורא: אַיֶיכּה, בר־לקישא? אין הרחב עוד סביבו, גם התורה לא תאיר. ראו בני־המדרש את עצבונו, בחרו בתלמיד אחד מובהק וחריף ויאמרו, אולי ישכיח זה המת מלב הרב ויראה, כי יש חליפתו. שׁם אותו תלמיד אלעזר היה ושּם אביו פדת והוא כוהן. הוא היה עוסק בתלמוד בשוּק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון וקיים בתורה: באהבתה תשגה תמיד. וגם מבעלי־מידות היה; ואמרו עליו, שמעולם לא לקח שום מתנה מבי־נשיאה ולא אבה לסעוד אצל אחרים. בא וישב לפני הרב המתאבל בעת הסביר הלכות ועל כל דבר ודבר ששנה הלז אמר: יפה הורית ויפה לימדת; חכם פלוני מסייע הוא לדבריך וממשנה פלונית יוצא, כי קלעת במשפטך אל השׂערה. קם הרב ויקרא: הנך אומר למלא מום ריש־לקיש חברי! בעת שהוא חי בתוכנו והיה יושב לפני, היה שואל אותי על כל דבר־הלכה שיצא מפי, עשרים וארבע שאלות, ואני מצדי השיבותי על כל שאלה ושאלה עשרים וארבע תשובות. כה נתברר הדבר מהרבה צדדים, ולא נשארה במשנה גם נקודה אחת סתומה ובלתי־מפורשה. אלם אתה אינך אלא מסייע אותי. וכי בלעדיך לא אדע, שנכונים דברי ושאת האמת יהגה חכי? קרע בגדיו ויצעק בנפש מרה: אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה, מאור עיני ומחמד־לבבי? אַייכּה, אלופי בתורה ואלופי במעשים? לשוא עמדו תלמידיו ואמרו להרגיע אותו, – אין נוחם לנפשו! מורה בתורה צועק ומילל, משליך עצמו לארץ ומכה ראשו לקרקע עד שפך־דם. אַייכּה? אַייכּה, תלמידי ורעי? הוא מילל ונאנח. ותלמידיו עומדים סביבו באין־אונים. מי ירהיב בנפשו להוציא אף דבר מפיו?

אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה? בימי נעוריך פוחז היית ולא ידעת מעצור ושתית מלוא־לוגמך ממקור־החיים. פתוח היית ואין סוגר, עזבת אותו וקבלת עליך עול ספר־הברית, והנה נקרע הגויל והאותיות פורחות. מתפרק הגוף, והרוח נאנק דום!

מאותו מאורע ואילך כהה שכלו של הרב הזה ורוח־עועים ביעתתהו. ראו החכמים, שאין לו תרופה, ביקשו רחמים מלפני אלהים ויקח את נשמתו הזעומה השמימה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת

א: עַמּוּד־הָאֵשׁ

רבי חנינא בר־פפא היה אחד מגדולי התלמידים, איש עוסק בצדקה ובחסד, דבק במשנת־חכמים והוא היה נוח כל־כך לבריות, עד שאפילו מלאך־המות בימי שׁבוֹתוֹ היה מבקר בביתו ושח עמו שיחת־רעים. ויהי כי הגיעה השעה לאותו תלמיד להסתלק מן העולם ולעתות למכון־שבתו במרום, ניתּן צו למשחית לאמור: רד מטה והבא את נשמתו של בר־פפא! וירד המלאך ויעמוד על סף בית עמיתו, והפעם מאכלת שחוּזה בידו. אמר חנינא למלאך: תן לי ארכּה של שלושים יום, למען אחזור על משנתי. מילא ציר־המות את רצונו. כעבור ימי המועד, נגלה שוב לחנינא, לקחת את הפקדון. אמר לו הרב: בטרם אלך עמך, הראני את מקומי בגן־עדן. ענה המלאך ואמר: גם לדבר הזה אני נענה לך. שוב אמר הרב למלאך: הבא ספר־תורה וגול אותו לפני, נקרא בו ונראה, אם גם מצוה אחת שכתובה בו לא קיימתי. אמר המלאך: בדוק עצמך, אם היית נוהג גם פעם אחת כבן־לוי חברך, שהיה מתדבק בבעלי־ראתן והיה מסַכּן נפשו, כדי לכבד את התורה. נענה הרב ואמר: אמנם כזאת לא עשיתי; הריני מוסר נפשי לשמים.

כשנפטר אותו חסיד, עלה עמוד־אש והפסיק בינו ובין חבריו ולא יכלו לעסוק בו. קרב חבר אחד ואמר: חנינא, חנינא, עשׂה למען כבוד חכמים וצווה לאש, כי תסתלק. לא נענה. שוב קרא החבר: עשׂה למען כבוד אביך! ולא השגיח. קרא בפעם שלישית: עשה למען כבוד עצמך, רצוננו לגשת אליך ולספוד לך ולבכותך. מיד נעלתה האש ויֵרָא המת שוכב על המיטה וקרן עור פניו.

גמירי, שאין עמוד־אש נראה אחרי מות חכם אך לאחד או לשנַים בדור. גם חנינא לא הניח כמותו בכל תלמידי בית־המדרש; וכשעלה למעלה יצא קול וקרא: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!

אומרים עליו, על רבי חנינא בר־פפא, שמלאך־המות היה מתרועע אתו והיה יוצא ונכנס בביתו ודיברו וסחו כשני אחים. ויהי בבוא עתו של הרב להיאסף אל עמיו, ציווּ על המלאך המשחית מן השמים לאמור: לך והבא לנו את נשמתו של רעך. דפק המלאך על פתחו ואמר לו: בושתי ממלאכוּתי לשלוח גם בך יד; אבל מה אעשה ופקודת כל האדם עליך באה. ענה אותו רבי חנינא: הנני לך, אבל הנח לי עוד שלושים יום בחיים ואחזור על סדרי התורה ואכין עצמי ליום צבאות; מיד עזבהו המלאך לשנות ולסדר את משנתו חודש ימים, וחזר ובא ביום המועד וחרבו שלופה בידו. אמר הרב אליו: גלול את ספר־התורה הזה המונח לפני וּראֵה, אם גם דבר אחד כתוב בו לא קיימתי ואם מצאת בי עוון לבוא עלי. אמר לו הבא: יודע אנכי בך, כי חסיד וירא־אלהים אתה; אבל יודע אני איש אחד, שהרבה לעושת ממך, והוא נכרך בבעלי־ראתן ועסק עמהם בתורה. ויפול הרב עלי פניו ותצא רוחו, ויבוא עמוד־אש ויפסק בינו ובין העם.

ב: רָבָא

המורה הגדול רבא בר־יוסף בר־חמא מבית עלי הכהן מוצאו, שכּל מרבית ביתו ימותו אנשים, אבל הוא היה עוסק בתורה והאריך ימים עד ארבעים שנה והרביץ תורה ברבים. רְחוּם שמים היה ונענו לו במרום תמיד. פעם ביקש שבור־מלכא לנסותו. תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת, וידרוש המלך ממנו, כי יתפלל לפני מרא דשמיא על ירידת גשמים. עמד הרב על רגליו וקרא: ריבון העולמים! גדולתך באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, אבל בעינינו לא ראינו כלום, – הראֵנו נפלאותיך! מיד התקדרו השמים בעבים וירד מטר שטוף בלי־הרף. בלילה ההוּא נגלה אליו אביו בחלום והוכיחוֹ על מעשהו ואמר: האם יש בן־אדם מטריח את קונו כמותך? ויצו עליו לשנוֹת את מיטתו. ויעש רבא כדבר אביו. בבּוקר, כשקם משנתו, מצא את מיטתו גזורה לשני חלקים ביד המזיקים.

רבא החסיד היה מקבל צדקה וחסד גם מבני־העמים ולא נעל את הדלת בפני אלה שאינם בני־ברית. הוא נשא את בת רבי חסדא והיה שומר לה אמונים. שלושה דברים ביקש מאלהים: חכמתו של רב הונא, עשרו של רב חסדא וענוַת רב בר הוּנא. שנַים נתנו לו ואחד לא נתנו לו. הוא היה גם עוסק בספר־יצירה ופעם ברא בצירוף שמות־הקודש אדם אחד וּשלחו לחברו בדבר־מצוָה. מה רב כּוחם של גדולים אלה!

גם לביתו היה בא מלאך־המות לשיח עמו והיה ממתי־סודו. אולם כשחלה ועלה על המיטה, שלא ירד ממנה, נתקיים בו: אין שלטון ביום־המות! ציר־המשחית בא לגבות את החוב והיה לו צער־הגוף. בא אחיו רבי סעורם לבקרו. אמר לו הרב החולה: בּקש את המלאך עלי, שיקל את מכאובי. אמר סעורם: וכי לא רעך הוא מתמול? למה לא תדבר בעצמך עמו? ענה רבא לאמור: עתה, משהורע מזלי, לא ישמע בקולי. ותקפה על החולה מחלתו. עמד סעורם ממושבו ואמר: אחי, מחמד־עיני, הגיעה עתך להסתלק, התראה אלי לאחר מותך. השיב הגוסס: אעשה כדבריך. וגם קיים מוצא־שפתיו.

ג: הַשׁוֹט

רבי חייא הגדול היה איש מגדולי־היחש, ואמרו עליו, שהיה מזרע שמעי, אחי דוד. רבי חייא ובניו שקוּלים היו כאבות. משעלה הוא וביתו לארץ־ישראל, פסקו הזיקין והזוָעות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם עוד ולא לקה פשתּנם. בימיו חדר גור בן ראם אל הישוב ועקר כל האילנות ולא הניח גן שלא הרסו. ירד לפני התיבה והתפלל לקונו. מיד געתה אמו של אותו גור במדבר ושב לקולה. לו נתגלה גם אליהו, זכור לטוב, ועליו היו אומרים: גדולים מעשי חייא!

כשבאה עתו להשיב רוחו לשים, ירד מלאך־המות למַטה, לעשות בו שליחוּתו, ולא יכול להתקרב אליו. מה עשה? התלבש כעני ובא ודפק על פתחו של הרב, ויצו חייא לאנשי־ביתו לתת לדופק פת־לחם. קרא לו המלאך מבחוץ: על עני הֵלך אתה מרחם, ועל שליחו של אלהים, שבא לעשות בך כדרך כל־הארץ, אין אתה מרחם! מיד הסיר המַסוה מעל פניו ושוט של אש הבריק בכל הבית. יצא בר־יוסף אליו ומסר לו את נפשו בעצמו.

אומרחם שבמותו ירדו מהרקיע כֵּפֵי דנוּרא, התאַווּ תלמידיו לראות אותו בחלום וכהו עיניהם מרוב זיו.

ד: אוֹכֵל הַתְּרוּמָה

לה' הארץ ומלואה, תבל וכל אשר בה. אלהים ברא את העולם לכבודו, גנים ופרדסים, כל זרע האדמה וכל עץ למינהו, כל דגי הים, עופות השמים, כל חיה וכל בהמה אך קנינו המה והוא אדון־כּל. מי שיהין לחדור אל רשותו וליהנות מאשר נטע ואשר יצר, ימעל מעל וגוזל הוא את המקום. אך המברך ברכת־חכמים – קונה חלקו המעט, מתנת־חסד הוא מקבל מבעל־הבית למעלה…

וירא אלהים, כי לא יכול לנטוע לבדו את כרמו הרחב, עמד והשכיר אותו למשפחת האדם. וימַנה את הכוהנים בני־אהרון להיות גובים תרומתו מן הגורן ומן היקב ויאכלו וישתו אותה בכל מקום־מושבם, המה וביתם. זוהי חוקת־עולם וזהו גם שׁימוּר העולם. הבורא יושב על כסאו מעלה ושולחנו פרוש למשרתיו מטה. כה מתקשר נתיב בנתיב והמעיין התמידי נובע. אַל יהיו אוכלי־תרומה קלים בעיניכם!

ומעשה שהיה בחכם אחד מחכמי התלמוד, והוא היה מבני־הכוהנים והיה נזהר בתרומה, הוגה עם כל פרוסה ופרוסה, שהוא אוכל, בשמים ובהשפעת יושב־מרומים ומתנתו לכּל. ויהי בשבתו פעם לפני שולחן־אלהים, והנה ציר־המות בא לקחת את נשמתו ויתיצב ממולו. גער בו החכם ואמר לו: הלא עיניך רואות, שתרומה אני אוכל, ולאו קודש־קדשים אכילה זו? וירף ממנו המלאך ולא קם בו רוח ונסתלק ועלה. אומרים: כיון שנדחה בו־ביום, נדחה גם מלאכותו – ועוד האריך אותו חכם וכוהן ימים.

ה: הַשָּׁלֵיחַ

רב חייא רבה, תלמידו של רבי, היה חכם גדול, למד וקיבל שמועות הרבּה, הרביץ תורה ברבים, ולא היה בדורו חסיד כמותו. ויהי כי פקודת כל האדם עליו באה, שלחו ממרום את מלאך־המות לקחת את נפשו. ולא יכול המלאך לגשת אליו, כי לא פסק פוּמיה מגירסא ולא חדל ממצוה, ואין לשאול שליטה על האור; ויסובב המלאך את ביתו ימים רבים ובקרבו אין מנוח, כי אם לא יעשה את שליחותו וישוב ריקם ויבוא גם הוא בכף־הקלע. מה עשה? התחפש כעני ובא ודפק בדלת הרבי וקרא: מי כאן רבי חייא? מי כאן רבי חייא? נתעטף הרבי ויצא ואמר לו: מה לך, בני? ויען ויאמר: עני אני ויומם ולילה לא אכלתי. נכנס לבית לקחת בעדו לחם. אמר לו המלאך: על בשר־ודם אתה מרחם; ואיך לא תחון אותי, השלוח ממרום הנה, ותמנעני למלא מלאכוּתי עלי אדמות. אמר לו הרב: ומה אות בידך? כי כנים דבריך? הראה לו כמין שוט של אש. וירא ויבן, כי אמנם באה עתו, ויבוא הביתה ויעל על המיטה, ויפשוט את רגליו ויחזיר את נשמתו למקורה.

ו: בֶּן־לֵוִי

הרב רבי יהושע בן־לוי צדיק גמור היה, לא מש כל ימיו מדרישת התורה, ואהבת־האדם יקדה בו כאש יוקדת. סיפרו עליו, כי נפשו לא נמוגה גם לגעת במצורע וזב; וכשראה נידחים כאלה, היה יושב ביניהם, מלמדם תורה ומגין עליהם. גם הם כיבדוהו מאד ויקראו לו: רב־האדם!

ויהי בבוא עתּוֹ למות וללכת בדרך כל הארץ, בא אליו מלאך־המות, השכים על פתחו ואמר לו: שלוּח אני לקחת את נפשך; אבל בּקש ממני איזה דבר טרם תמות ואמלאהו, כי אהוּב המקום אתה. אמר לו רבי יהושע: אם כנים דבריך, הראני עתה את מקומי בעולם האמת. הובילהו המלאך לגן־העדן העליון, פתח לפניו ארמון אחד כולו זהב, אבנים טובות מאירות בו, וסביבו נמשכים נהרות של אפרסמון, ואמר לו: זה הוא חלקך! תפש את חרב־המלאך מידו וקפץ עמה שמה. אמר מלאך המות: צא נא אלי ואעשה בך שליחותי, וימאן הרב וישבע, שלא יצא אליו. נעשה רעש בפמליה של מעלה על דבר שידוד המערכות, ויביאו את הדבר לפני בית־דין הגדול. ויאמרו הם: אם נשבע רבי יהושע בארץ למטה גם על האמת, כי אז יתירו לו שבועתו ויצא מהגן; ואם לא עשה כזאת, על מקומו ישב ויהי שמיני לאלה שנכנסו בחיים לעולם העליון. בדקו ומצאו, שלא נשבע הרב הזה מעולם ומאד מאד היה זהיר בכאלה, ונשבתה מלאכת מלאך־המות בו. אך את חרבו של המשחית אנוס היה להשיב לו, כי עוד לא בא יום השבת הגדול לחיים ולמתים.

כשיצא זכאי בדין קראו לפניו: פּנוּ מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי!

ז: רַבָּה בַּר־נַחֲמָנִי

הרב רבה בר־נחמני היה מבית עלי הכוהן והוא חכם גדול בתורה, עוקר הרים בלימודיו, יחיד בהלכות נגעים ובהלכות אהלות. גם איש המעשה היה, עושה חסד וצדקה, זהיר במצות ה' ומדקדק בפרשת ציצית; פעם נפסק לו חוט בשוק, ולא זע ולא נע, עד שהביאו לו טלית אחרת. הוא היה חוזר על כל מקומות בית־ישראל, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים הרבה; והניחו האנשים את מחרשתם ומעדרם ורצו אחריו, לשמוע דרשותיו ומשאיו. ויכו אותו בלשון לפני המלך, לאמור, כי הוא מבטל על־ידי לימודיו רבים מעם היהודים מעבודת המלך. ויחר אפו בו, וישבע לכלותו וישלח אחריו רצים לתפשו ולהרגו, וימלט בדרך נס. ישב הרב ביער גדול ימים רבים, רק טליתו על בשרו, והוא הוגה ולומד בהלכות התורה ויתעצם בעבודה ויטהר. גם שוכני־מעלה ישבו והגו בהלכותיו, שהוא דן בהם במתיבתא דרקיע. נפלה פלוגתא למעלה, כל בני מתיבתא אומרים: טמא, ומלכו של עולם אומר: טהור. ריב בדיני התורה בין היוצר ובין יצוריו, בין אדון ועבדיו המשרתים ורואי־פניו. אמרו: מאן יוכיח בשאלה רבתי זו? חזרו ואמרו: רבה בר נחמני יורה וידין, שהוא יחיד באלה. שלחו אחריו שליח, לקחת את נפשו ולהעלותה לשמים; ולא יכול לו, מפני שלא פסק פומיה מגירסא. באה רוח ונשבה באילנות; חשב הצדיק ששרי־חילות באים לתפשו. פסק ואמר: טהור, טהור, מוטב שתקח אותי אליך, משאימסר ביד בשר־ודם! ותעל נשמתו. אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה.

ח: בַּר־יִצְחָק

הרב רבי שמואל בר־יצחק היה אדם גדול בתורה וביראה, אוהב עניים ומקרבם, ועמל בכל כוחו להפיג את צערם ולהביא להם איזוֹ רוָחה. וכי נשא בן עני בת עני, היה טורח עמהם בהכנת הנישואין, סיפּק כל הצרכים למשתה והיה לוקח בדים של הדס בידו והיה מרקד לפני הכלה ומשמחה. לראות אותו מרקד בכל התעצמות־נפשו, היה חזון בל ישכחהו רואהו לעולם. זה היה מין עבודה שבלב, מין יחוד, לא נודע אז כלל לתלמידי בית־המדרש.

ויהי כי נזדקן הרב ונתבקש אל אבותיו, היו קולות וברקים ויחרד העולם. ובת־קול יצאה והכריזה: עבדי שמואל הלך לבית עולמו! התקבץ העם לגמול לו את החסד האחרון. ירדה אש מן השמים והפסיקה בינו ובין הציבור.

סִפּוּרֵי אֵלִיָּהוּ

א: מְגַלֵּה סוֹד

אליהו החוזה היה רגיל לבוא כפעם־בפעם את בית־ישיבתו של רבי יהודה הנשיא והיה שח עם מסדר־המשנה בעניני דשמיא וארעא, ויהי ביום חודש ומועד ומתי־סודו של הנשיא נאספו כדרכם ביום הזה את בית־רבם והנה נפקד מקומו של אליהו, וישתאו. אחרי כמה שעות נכנס החוזה ואמר: שלום עליכם, חברים! שאלהו הנשיא לאמור: מדוע־זה איחר האדון לבוא היום? השיב אליהו ואמר: טרוד הייתי במלאכתי. הוטל עלי להקים את אברהם העברי ממשכבו, להגיש לו מים לרחוץ ידיו ולהמתין עד שיתפלל תפילת החודש ולהשכיבהו שוב במקומו. אחרי־זה עשיתי כך ליצחק בנו, וגם את יעקב עוררתי משנתו, הבאתי לו מים וירחץ ויתפלל; בכלותו את הברכות ואת ההודאות, השכבתי גם אותו בחבל אדמתו. ויהי כשמוע הנשיא את אמרות החוזה, פנה אליו ויאמר: הגד לעבדך, אם מתפללים המה האבות בכל יום ראשון לחודש על־פי הסדר הזה, למה לא יקומו כולם בבת־אחת להתפלל יחד? ענהו אליהו ואמר: לא מחכמה שאלת כזאת; לוּ היה כדבריך, ואברהם, יצחק ויעקב עמדו שלשתם בהתקדש היום ושׂחוּ שיחם לפני המקום, כי אז התעצמוּ כולם בתפילה, דחקו את הקץ וגרמו להופעת הגואל לפני הזמן שנועד לימי הישועה, וחזר העולם לתוהו ובוהו.

אומרים: פעם בא התשבי לביתו של הנשיא ולא היה איש בחדר. אמר הנשיא לחוזה: הגד לעבדך, האם חיים בדור הזה גדולים ואנשי־מעשה, שיש בנשמותיהם שארית מנשמות האבות? אמר אליהו: יש ויש כאלה בעולם. אמר יהודה: ואיה הם שוכנים? אמר לו אליהו: במחיצתך תמצאם - ורבי חייא ושני בניו המה! ויצא אליהו אחרי דבריו עם הנשיא לדרכו. בקיץ ההוא לא ירדו גשמים ימים רבים. גזרו תענית־ציבור כחוק, הוציאו את התיבה לרחובה של עיר ונתנו אפר מקלה בראשה ובראש הנשיא ובראש אב־בית־דין. אמרו: מי ירד לפני התיבה? השיבו: רבי חייא ובניו ירדו, אולי תהיה תפילתם נשמעת. נתעטף רבי חייא וניגש ואמר בדממה: מַשיב הרוח! ומיד התעורר רוח חזק. שוב אמר: מוריד הגשם! וגשם שוטף, אשר כמוהו לא נראה, התחיל לרדת ממעל. וכשהגיע הרב למלים: מחיה המתים – התרגש העולם, מוסדות תבל נעו ממקומם וכל ישני־עפר התעוררו בקבריהם ויאמרו איש אל רעהו: הגיע הקץ, קומו ונלכה לחזות בנועם גאולת ישראל! נעשה רעש במרומים, ומלאכים וכרובים ואופנים וכל משרתי־מעלה קוראים זה אל זה: מי הוא זה, שגילה סוד־הישועה לבני־אדם? התחלחל אליהו, טס בטיסה אחת ממקומו לאותו רחוב, נדמה למתפללים כדוב של אש ועיניו מפיקות אש. נבהלו המתפללים והפסיקו את התּחינות; וישב העולם למנוחה. עוד רגע אחד והשתנו סדרי־בראשית והיה הפסק חיוּת ההויה עוד לפני בוא ימי שמיטת העולם.

וקבלה בידי החכמים, שאז גם אליהו, זה הטהור שבטהורים, אף־הוא נענש. אין מַשוא־פנים לפני האלהים הגדול.

ב: שְׁנֵי רוֹאִים

חכם אחד במגולי־התלמוד היה “מציין מערתא” בשדה עפרון בחברון, אשר קנה בימי קדם אברהם העברי לאחוזת־קבר מאת בני־חת. ויהי בבוא הרב לפני כוכו של אברהם, מצא אליעזר עבדו עומד על הפתח, ניגש אליו ואמר לו: הגד־נא, מה מעשהו של ראש אבותינו בשעה זו? אמר לו אליעזר: אדוני יושב על הכר וראשו נשען אל חיק שרה. אמר החכם אל העבד: בוא הביתה ואמור לאדוננו: איש אחד מבני בניך ובנאה שמו עומד בחוץ ומבקש רשות להיכּנס, כדי למדוד את המערה מבפנים ולעשות לפי־זה גדר מבחוץ. נענה אברהם לעבדו: יכּנס השואל. נכנס הרב פנימה, מדד את קירות המערה לארכה ולרחבה, וימהר לצאת החוצה מפני כבוד של אב־המון־גויים. משם בא למערת יצחק, שהיה עולה תמימה, וממנה – למערת יעקב רועה־ישראל. ביקש לחדור גם למערת אדם הראשון, אבי כל־בשר. הוא צעד על הסף, והנה שני עקביו של השוכב מאירים כשני גלגלי־חמה. יצאה בת־קול ואמרה: הסתכלת בדמוּת דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!

שוב היה תלמיד אחד, שאחיהו החוזה בא אליו לילה לילה להגות עמו בתורה, ובכל בּוקר היו שתי עיניו מאירות מהופעת הנביא. פעם פגשוֹ חברו וירא והנה עיניו שרופות, התפלא ואמר: איך כהו עיניך היפות. ענה התלמיד ואמר: אני בעצמי גרמתי לי זאת. אצתי באליהו מורי בכל־פעם, שיַראני גדולת החכמים, עת הם עולים ובאים לישיבה של מעלה; ונענה לי ואמר: את שאלתך אמלא; אולם דע, שאף אם תזכה לחזות בנועם הכסאות של זהב המוכנים לרבּי־התורה, בכסאו של חייא, חברו של הנשיא, לא ניתּנה לך רשות לראות. ויהי בבואי אל הגן, לא יכולתי לעצור ברוחי והבטתי אל המקום, ששם עמד כסאו של המורה הגדול, מיד הרגשתי שלהבות־אש שורפות את עיני; ירדתי למטה והנה העולם חשך בעדי…

ביקש אותו תלמיד שנתעוור לחזור על משנתו בעל־פה – והרבה משניות נשכחו מאתו; אמר: אם לא ישוּב לי אור עיני, אאַבּד גם את לימודי ונמצאתי נטרד מן העולם. יצא לשדה־הקברות, נשתּטח על קבר רבי חייא וביקש ממנו סליחה ומחילה, על אשר הרהיב בנפשו להרים עיניו אל הקודש. יצא קול מהקבר וקרא: נעניתי לך! התלמיד אך קם על רגליו, והנה עולמו של אלהים מאיר ומלאכים יורדים ממעלה למטה ושוב עולים ממטה למעלה. קרא ואמר: אודך, ה', כי גדולים מעשיך!

ג: הַמְּעִיל

תלמיד אחד מבני הרבנים, חסיד ועני, התהלך פעם מסביב לגדר בית־קברות אחד, והוא שקוע במשנתו. נשא עיניו וירא איש־שיבה ואֵזור במתניו הולך בין שדרות המתים. הכיר בו, שאליהו הוא, ניגש התלמיד אל החוזה ויאמר: יתן לי, אדוני, רשות לשאול שאֵלה אחת. ענה אליהו ואמר: שאל, בני, שאל. אמר התלמיד: גמירי, שכוהן אתה, והלא אתה פינחס בן אהרון הכוהן, שקינא את קנאת ה' צבאות ויתן לו אלהים את בריתו שלום, מה מקומך במקום הזה? ואיך תטמא עצמך באוירם של מתים? התחיל אליהו שונה עמו סדרי טהרות, ונמצא, שלא היה בקי באלה, כי הן דינים אלה אין להם קיום בחוץ־לארץ, ולתּלמיד לא היה סיפּוק, מחמת עניוֹ, לקום ולעלות לארץ העברים וללמוד בּישיבות שם את החוקים והמשפטים האלה. אמר החוזה: אם אך עניותך גרמה לך, שלא לדעת פרקים יסודיים מתורת־החכמים, בוא ואעשיר אותך. לקחהו על כתפו, דאה עמו באויר והכניסוֹ בזמן מוּעט לגן־עדן ויעמידוֹ בין שדרות אילנות נותני־ריח, וקול זמרה נפלאה נשמע מרחוק. אמר אליהו לתּלמיד: הסר מעילך מעליך ופשטהו על גבי קרקע. ויעש כן. לקח התשבי צרור עלים, שלקט מסביב לעצים, ויניחם בּמעיל ויאמר למשתומם: קום וקח את אלה ושא אותם לארצך, שם ישקלו לך בזהב מחירם.

ויפן התלמיד כה וכה, והנה הדובר עמו איננו. הרים את המעיל עם העלים, נפנה למבוא הגן ואמר לעזבו. הוא אך עזב את השער, והנה קול קורא: אלמוני התלמיד אכל את חלקו בגן־עדן בעולם הזה! בשמעו זאת, התיר מיד את המעיל ויפזר את העלים, שנתנו לו, על הקרקע. ותשאהו רוח ה' מאות פרסה ותביאהו לביתו; והוא נדהם מכל אשר חזה, ויאמר: אלהים ראיתי היום – ומעשַׂי לא גדולים הם, שזכיתי לכך!

אומרים: הריח שנקלט באותו מעיל מעלי גן־עדן, היה נעלה לבלי־שיעור. כל חולה, שהריח בו, נתרפא; כל כושל בחיים נתחזק בו לבבו, כאשר אך נגע בו. נמכר המעיל בשוק בעד שנים־עשר אלף דינרי־זהב. ואולם הוא לא רצה ליהנות מאלה, עמד וחילקם לקרוביו העניים.

ד: בְּנֵי עוֹלָם הַבָּא

הרב רבי ברוקא מחכמי־התלמוד היה איש חסיד ורב־פעלים והיה עוסק בתורה ובמצוות ועובד את קונו בכל עת. אליהו התשבי היה בא אליו בכל פעם ומשׂיח עמו בארחות חיים וחסד. פעם הלך הרב בשוק ובא אליהו לקראתו, והוא ממהר לדרכו. ניגש אליו ברוקא וישאלהו: היש בשוק הזה בן־אדם, שזכה לחלק בגן־עדן? הביט אליהו אנה ואנה ויאמר: אין אף אחד בכל ההמון מסביב לנו, אשר עשה מימיו דבר טוב מיוחד. עודם ניצבים יחד, והנה איש אחד עובר עליהם והוא לבוש מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים, וטליתו אינה מצויצת. אמר אליהו לברוקא: האיש הזה הוא מיורשי גן־עדן! לקח הרב רשות מאליהו ורץ אחרי הזר, השיגהו בדרך ואמר לו: אַל ירע בעיניך על אשר אעכבך; הגד־נא לי, מי אתה ומה מעשיך? השיבו האיש ואמר: שומר בית־האסורים אנכי, ואני עושה את מלאכתי באמונה כפקודת המלך עלי. אמר לו הרב: בעת תוּבאנה נשים לבית־הסוהר, איך תתנהג עמהן? אמר השומר: אני משגיח על זה, להושיבן בחדר מיוחד, מגין עליהן ואינני נותן לאנשים לנגוע בהן. עזבו ברוקא ואמר: כמה גדולים מעשיו של זה.

הוא חזר לשוק, והנה החוזה בא שוב לקראתו. עמד לשיח אתו. עברו עליהם שני אנשים פשוטים. אמר אליהו לרב: גם אלה הם בני עולם הבא! אמר ברוקא לאליהו: מה מעשיהם של אלה? אמר החוזה: אנשים בעלי־חדוָה המה, וזה דרכם לבקר כל איש נעצב ומר־נפש והם מנחמים אותו ומדבּרים על לבּו; ינצו אנשים בשכנותם, לא יזוזו מהם, עד כי ישלימו ביניהם. אמר בּרוקא: אם בכך נוחלים עולם חיי־עולם, אלך ואעשה כמוהם!

ה: אַבָּא אוּמָנָא

בשכנותו של אביי, זה החכם שלא מש כל ימיו מאהלה של תורה והיה מרבה במעשים ובתפילה, דר אומן אחד מקיז דם, והיה נענה לכל הבא אליו. הוא היה מרפּא נשים לחוד וגברים לחוד והיה צנוע במעשהו. אל פתח ביתו מבפנים היה קשור נרתיק ופיו פתוח לגבי חור מבחוץ; וכל חולה, שנתפטר ממנו, שׂם בו שכר ההקזה כערכּוֹ; ומעולם לא ידע האומן, מי המרבה ומי הממעיט. ואם עני היה החולה, עוד היה נותן לו אבא אומנא ממון משלו, כדי להשיב את נפשו. לא גער מאודו באיש; שום פצע וחבּוּרה לא היו מאוסים בעיניו. איש תמים היה, לא הלך רכיל, לא חשד בשום אדם, אף אם לקח חפציו מביתו בסתר ולא הגיד לו.

בכל יום ערב־שבת היו דורשים בשלום אביי מרקיע־השמים ובת־קול היתה נשמעת: שלום עליך, חכם־היהודים! שלום עליך, עבד־העם! שלום שלום לתורתך ולבני־מתיבתך! אולם בשלום אבא אומנא היו דורשים משמים בכל יום. בכל בּוקר ובוקר לפני עלות השמש, עת משכימים כל בני שבטי־יה להתפלל לקונם, מכריזין עליו. הללו אומרים: מה טובים אוהליך, יעקב! מה טובים משכנותיך, ישראל! ובת־קול חרישית קוראת כיונה: טוב אוהל אבא אומנא מאוהלים של תורה ושל עבודה. לא כל המרבה לקיים את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים הוא המשובח, כי אם בן־אדם הולך לתום דרכו!

אף אביי, שימים רבים דעתו חלשה ונתקנא בו באבא אומנא ואמר: מדוע נותנים לו שלום בכל יום ובשלומי דורשים אך משבת לשבת? – אף הוא הכיר, שתמימים הם דרכי ה' ואין עוולה בברכתו.

ו: הָרַב וְהַקַּצַּב

בימים הראשונים חי רב אחד גדול בתורה וביראה, יהושע בן־אילם שמו. פעם בא אליו אליהו החוזה בחלום־הלילה ויאמר לו: שׂמח בחלקך, מושבך בגן־עדן יהיה על־יד כסא המוכן לננס, הקצב מעיר קיטור, חלקך כחלקו. ויקם הרב בבּוקר וַתּיפּעם רוחו ויאמר: מיום שנולדתי וגדלתי אני משתדל תמיד ביראת־קוני, לא עבר עלי יום בלי תורה ובלי מצוות, לא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין וציצית, ואני מלמד את שמונים תלמידי חכמה ומוסר; ועכשיו שוקלים את מעשי עם פעלי קצב אחד! שלח לתלמידיו ואמר: בשבועה, לא איכּנס לבית־המדרש עד שאדע, מִי האיש ומה מעשהו של זה, שאהיה חברו בגן־עדן! נקבצו התלמידים, לקחו צידה לדרך וילכו עם רבם ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שבאו לעיר קיטור, והיא יושבת על שפת הים ורוכלת עמים. כשנכנסו בשער העיר, שאלו את היושבים בה: היש אצלכם איש מכוּנה ננס הקצב? הכירו בני קיטור, שגדולי־תורה וחכמים מופלאים לפניהם, ואמרו: נרות־ישראל, מה לכם ולאיש הפשוט הלזה? אמר הרב, ראש החבורה: אף־על־פי־כן הראונו את משכּנו. אמרו לבּאים: בקצה העיר הוא יושב. השכימה השׁיירה הקדושה ובאה לפני אהלו של ננס. וכשראה הקצב אילי בית־המדרש סובבים את מעונו, יצא ונפל על פניו ויאמר: במה נתכבדתי לראות בעלי־תריסין כמוכם בגבולי? אמר הרב אליו: קום וסַפּר לנו את מעשיך. השיב הננס ואמר: מה אני? ומה מעשי? קצב אני ונזהר בכשרות ושומר את החוקים; יש לי הורים זקנים לימים, שאינם יכולים לעמוד עוד על רגליהם מזקנה, ואני מלבישם ומנעילם בכל יום ורוחצם בידי ומשרת אותם כעבד.

מיד מיהר בן־אילם ונשק לננס על ראשו ואמר לו: אשריך, בני, ואשרי גורלך! מה מאושר חלקי גם אני, שזכיתי להיות חברך בן־עדן!

ז: פְּלֵמוֹ וְהַשָּׂטָן

החסיד פלימו היה נוהג להוסיף בכל יום ויום תפילה קצרה על־דבר עקירת ממשלת השטן מן העולם, וכה היה אומר: גירא בעינא דשטנא! ויחר הדבר למלאך הרע ויאמר: הלא שותף אנכי לכל תהלוכות היקום ואני והבורא אוחזים בחבל אחד, הוא בקצהו ואנכי בקצהו; במחיצתו שולט האור ובמחיצתי שולט האופל, ושניהם דוחקים ונדחקים יחד, – והנה בא בן־אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר, ולועג לי ואומר להתגבר עלי! אלך ואנסהו ואראה, אם תגן עליו תורתו.

ערב יום הכיפורים היה. בני־העם אוכלים לשׂובע, לחזק את גופם ליום־התענית. ירד השטן מבית־משכנו לארץ מטה, נדמה לעני ובא ועמד על פתח הרב. הוציאו לו לחם. אמר העני: כל בני־הבית אוכלים בפנים ויושבים וסועדים, ואני אעמוד בחוץ כנדחה מן הבריות! אמר פלימו לעבדו: הכניסו את האורח הזה הביתה ושימו לפניו מאכל ומשתה! כיון שנכנס, ראו, שפניו וידיו מכוסים צרעת, ושאין לו לזר גם אזנים ובבות־עינים. מאוס היה מראהו מאד, והוא הוציא את הסחי והליח ממכותיו ושׂם אותם בכוס היין אשר לפניו. לא יכול הרב לעצור ברוחו ויגער בו, ויקם ויצא מן הבית. מיד הרגיש פלימו שחטא; יצא אחריו לבקש מחילה ממנו וימצאהו מוּטל על גבי אבן דומם כמת. פחד הרב פן יאמרו, שידיו היו בזה, להכותו נפש, ויצטער מאד ויהי אובד־עצות. פתאום התעורר השוכב ויקם ויאמר לרב הנבהל: אני השטן, שאתה נלחם עמי בכל יום וקורא לצור־שדי, כי ישלח לך את עזרתו נגדי; אבל לא תדע, מה רב כּוחי, ושגם אתם, בני־התורה, לא תוכלו לי. נפל הרב עלי פניו ויאמר: מה אנוֹש מול עַזֵי־מעל, ומה ילוד־אשה לעומתם? ויקבל עליו, שלא לחייץ מעתה עוד בין המושלים על יום ולילה…

מֵעוֹלָם הָרוּחוֹת

א: הֶחָסִיד וּבֶן־הַמוֹכֵס

אמרו רבותינו: בעיר אחת היו שני תלמידים חסידים, שעסקו כל ימיהם בתורה ובתפילה יחד ולא זז אחד מחברו. ויהי היום והנה נפטר אחד מהם ושבק חיים, ולא נתכנסו בני־אדם לספדו כהלכה ולעסוק בקבורתו, כיאות לתלמיד־חכם כמותו. אבל ביום ההוא מת גם בנו של מוכס אותה העיר, ויסגרו כל אנשי העיר את חנויותיהם, בטלו השוָקים, וכל העם הלך ללוותו לבית־עולמים. וכשראה זה חברו של החכם, היה כבד עליו הדבר ויחר לו עד־מאד, דעתו נבהלה, ביעתתּוּ רוח רעה ויאמר: אין שכר לאדם על מעשיו! ויהי נבוך וקורא תגר על דרכי אלהים החתומים. בא אליו בעל־החלום ויאמר לו: אל תדין עם יוצרך ואל תתמה על מעשיו; בצדק המה מעשי ה' ואין עוולתה בם! חברך החסיד עבר פעם עבירה אחת קטנה ויקבל ענשו בעבוּרה על דרכו מעמק החיים אל המתים, למען יכּנס בלי כתם לגן־עדן. אולם בן־המוכס עשה דבר טוב אחד בחייו, וישלם לו ה' שכרו בעבור זה עוד בזה העולם. חברך ואיש־בריתך שמע פעם אדם מדבּר בגנוּת רבנים ולא מחה בידו, לפיכך נענש להיקבר בלא לויה; ואותו בן־המוכס הכין פעם סעודה לשר־העיר, ולא בא זה לאכול; מה עשה? עמד וחילק אותה לעניים, על כן זכה לכל הכבוד שראית.

ויהי בלילה השני ויישן החסיד וירא בחלומו את חברו הנפטר מטייל בפרדס נטוע עלי נהר בין נרדים נותני־ריח, וירא ויבן, כי זה הוא גן־עדן. הפך החסיד את פניו לצד אחר וירא את בן־המוכס הולך שחוח, פניו נפלו ותארו משונה ולשונו שלוּחה מצמא. וייקץ החסיד והרוח הרעה סרה מעליו ויקרא: יש דין ויש דיין, לא יאוּנה רע לצדיק ולא יחוּנן רשע על לא־דבר.

ב: בֵּן יִפְדֶּה אָבִיו

אחד מגדולי התלמוד ובעלי־ההלכה המצוינים עזב פעם את כתלי בית־המדרש ושאון התלמידים וילך לנוע במדבר, לבקש שם דבר ה' וארחותיו באפנים אחרים. ויעבור דרך שלושת ימים שקוע במחשבותיו, וגם לחם לא אכל ומים לא שתה. ויהי בעברו במעבר אחד לפנות ערב, ויפגוש איש אחד הולך שפי, חשך משׁחור תארוֹ, עיניו נמקו בחוריהן, ועל שכמו צרור עצים. ויאָנח האיש מכּובד הסבל. וישאלהו הרב לשמו ולמטרת חפצו, ויענהו הנושא לאמור: פלוני בן פלוני אני, בחיי עברתי על כל מצוות ה' ולא שבקתי דבר אסור, שלא עברתי עליו; ועתה את עווני אני נושא יום יום; ועלי להסיע עצי יערות שלמים מהלך רב ולא אמצא מנוח. שאֵלו עוד הרב לאמור: האם לא הקמת לך זרע בארץ וּמַתּ ערירי? הוריד הנשאל אגלי־דמע וענה: כאשר הלכתי לשחת הנחתי אשה מעוברת בעיר פלונית, ולא אדע מה מעשיה בחיים. בין כך נראו פולסין דנורא של המחבלים, והם אצים וקוראים לאמור: לך לדרכך, למה תעמוד ותשוחח את בני־אדם ותבטל ממלאכתך? ויפן הרב ויִתּם כל המחזה ואינו.

וישב אותו רב על עקביו ויעזוב את המדבר וילך מעיר לעיר, עדי בואו למושב של בעל־העצים, וישאל את אנשי־המקום, לאמור: הידעתם איש כזה? ויאמרו: ידענו, וימח מארץ זכרוֹ, כי הרשיע לעשות יותר מכל איש אשר על פני האדמה. וישאל עוד הרבי: היש לו זרע? ויאמרו: ילד־פרא נולד לו אחרי מותו, והוא לא נימול עוד. וילך השואל וידבר על לב אמו, וימל את בשר ערלת הנער ויֵחָלם, ויביאוהו אל בית־המדרש ויאמר לו: אמור אל“ף ובי”ת; ובהגד הנער כזאת, מיד נעשתה נחת־רוח במרומים, נתקררה דעת שליטי הדין, ויפטרו את נושא־הסבל ממשא העצים הכבדים והשיבו לנשמתו את מנוחה. בלילה ההוא בא בחלום לאותו רבי ואמר לו: תנוח דעתך, שהניח בני, על ידך, את דעתי, אודך כי נפדיתי.

ג: שׁוֹכְנֵי־עָפָר

רב נחמן בר יעקב, רב אחד מרבי התלמוד, קנה מאת חברו, שהלך למדינת הים, במאתים מנה כרם אחד, שהיה בגבול שדהו וגואל אחר לא היה לו. והכרם לא נעבד ימים רבים, עפרו היה מלא תלולים ועלה בהם שמיר ושית. וישכור חמישה־עשר פועלים, שכירי־יום, ויפקוד עליהם לנקות את הכרם מעפר ולחפור ולהשוות את האדמה. ויקחו איש איש את מעדרו בידו, וישכימו בבוקר, לעשות מלאכתם. ויהי אך החלו לחפור בתל אחד ולהסירו ויקם איש אחד גבוה, שקבור היה מתחת ערימת העפר, וישב על הרגבים והוא מתנודד כחי אנה ואנה. ויבּהלו האנשים ויאמרו: הגיעה עת תחית המתים! וירוצו ויגידו הדבר לרב נחמן בעליהם, וימהר הכרמה ועג עוגה ויעמוד על־יד המתנועע וישאלהו לאמור, מי אתה? ומה לך פה? ויענהו הפלאי ויאמר: מת אנכי ובמתים חלקי ובתל הזה מצאתי זה ימים רבים קבר ובאו שכיריך להחרידני ממקומי, אשר ניתּן לי. אמר לו הרב: אם מת אתה, איך לא נרקבו עצמותיך באדמה ולא אכלך עש, ואתה יושב שלם מולי ולשונך אתך. ענה אותו המת: רב לי לדבּר, וזה רחוק ממני, אבל בחיי קנאת־לב לא ידעתי, ורקב עצמות – קנאה, אמר שלמה מלכנו. אמר לו רבי נחמן: תלמידך אני ביראה ובמעשה; ואם עליך טוב אבנה לך קובה מיוחדת בכרמי ותשכון לבטח. השיב המת: אל־נא תעשה כדבר הזה ואל תניע אותי מגבולי; ואם מצאתי חן בעיניך, צווה את פקידיך להשליך עלי את העפר שניטל מעל גבי, ואשוב לרשותי אשר גדרו לי לעולמים. ובכלותו לדבּר, פשט ידיו ורגליו על העפר וינוח כדומם. וירמוז הרב לפועלים, שעמדו נבהלים מרחוק, וכמעט לא האמינו למשמע אזנם, כי ידבר אדם את המת וחי, וישיבו בצעדרם על המת את רגבי העפר אשר נטלו ויכסו אותו מכל עבריו, וישב התל אל תבניתו כמקודם. אף הוא, הרב עמד למרגלותיו וקרא: יתגדל שמך הרב, כי נתת לכל בריה את גבולה ומקומה בארץ לעד!

ד: הָרוּחַ

אבא־יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על־יד מעיין אחד מחוץ לעירו. ויהי לפנות ערב אחד שמע קול מצלצל ויפן כה וכה, והנה רוח אחד בלי לבוש עומד לפניו. אמר לו הרוח: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושב במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים, ומעולם לא הטלתי בהן פגע, אין עיני רואות עוון באדם; תחת זה ידעתי עתה חבר אחד לרעה מבני משפחתי, ושמעתי אומר: אלך ואקעקע את ציתור ויושביה! ואתה, בתור אב ומורה לעירך, סכּל את עצתו וקדם את פני הרעה. ויכל הרוח לדבּר ויבּלע באויר ואך כנפיו משיקות.

ויקבץ אבא־יוסי ביום המחרת את כל יושבי ציתור למקטון ועד גדול, ציוה לכל אחד לקחת כלי־מפץ בידו ויובילם בכלי נשקם אלה מסביב לבאר, והנה גדולה הבאר שבעתיים מאשר היתה והשתפכו הים כמו נחל שוטף. ויעמוד הרב וכל העם ויביטו במים, ולא משו עיהים מהם. כה עמדו שעה ושתים. והנה התחילו גלי המים לקפוץ, לרתוח ולסובב במעגלים. רמז להם אבא־יוסי להכות בכלי־המפץ אשר בידם סביב, וקרא כל העם קול גדול: דידן נצח! דידן נצח! דידן נצח! וישׁוכּוּ המים, וטיפי דם נראו בהם מכל עבר. כה נספה הרוח הרע בעוונו!

ה: הַגֹּלֶם

האמורא רבא, רעהו ועמיתו של אביי, היה איש חכם בצירופי מעשה־בראשית, כל תעלומות ספר יצירה, ספר הספרים, נגלו לו. ויהי כאשר השתקע בעיוני חכמה זו ולמד הרכבת הברואים ויסוד יצירתם, אמר לעשות גם הוא בן־אדם בצלם ובדמות. עלה לעליה, ישב שם שנה שלמה, התבודד ונבדל מכל הויות העולם, שם עסק בצירוף גוית אנוש ויעש מחומר גו גמור, הטיל בו אברים פנימיים, ואחר־כך בנה את ראשו, ידיו ורגליו ויקימוֹ, ויפח בו רוח חיים ביחודי־החכמה ובצירופי־השמות ויחי. אחד עלה ושנַים ירדו! ויהי הדבר לחזון פלאי, שכמוהו לא היה עוד למיום ברא אלהים אדם עלי ארץ; אבל דבר אחד היה חסר לגולם הזה, ובזה ניכר, כי מעשה ידי בן־תמותה הוא, לא היה לו כּוח־הדיבור והיה אילם גמור. הוא פחד משאר בני־אדם והיה עצל מאד בכל מלאכה.

פעם אחת שלחוֹ רבי לחברו, רבי זירא, והוא גם הוא איש חכם ונבון מאד. עשה בדרכו זמן רב; ויהי כי בא לבית הרב, החל לשאול אותו ולדבר עמו, ולא ענהו כלום ולא פתח פיו. הציץ בו והכיר מוצאו, אמר ליה: מבן־אדם יסודו מעפר וסופו לעפר נעשית, חזור גם אתה לעפר. מיד נפל ארצה באפס נשמה.

עוֹד מֵאֵלֶּה

א: מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוֹד

שנת רעבון היתה. ליטרא קמח באה בזהב, ואין די מזון ומחיה. עבר איש רעב על פתחו של איש אחד, שהיה לו מעט פת בסלו ודפק על פתחו, יצא ונתן לו אוכל. כששבה אשתו לבית ושמעה בדבר, הקניטתו, כי סרת טעם היתה. עזָבה הוא והלך ולן בלילה ההוא בבית־הקברות. הדבר היה לפני ימי ראש־השנה, ימי דין והצבת גבול המזל לכל חי ולכל בשר. ויהי כי נח מול שני קברים של ילדות מתות מכבר, שמע רוחותיהן משיחות אשה עם רעותה. אמרה האחת אל השנית: בואי, רעותי, נשוט בעולם, למען נשמע מאחורי הפרגוד, איזה דברים חדשים מתעדתדים לבוא בשנה הבאה בעולם. ותען השנית ותאמר: קבורה אני תחת מחצלת של קנים, ולא אוכל לצאת ולבוא. לכי אַת לבדך ותשמיעיני אחר־זה את אשר תשמעי. וירא השוכב קרן אור אדומה עולה השמימה. לעת הבוקר שבה הרוח למטה לבית מלונה. שאלה אותה רעותה: היש בפיך חדשות להשמיעני? ותאמר השבה: שמעתי מכריזים למעלה, שכל מי שיזרע שדהו ברביעה ראשונה לשנה הבאה, מעשי־ידיו ילקו בברד ויהי רעבון כמו היום. ויקם האיש וישם את הדבר אל לבו. באה רביעה ראשונה, התחיל כל העם לחרוש ולזרוע את שדותיו, והוא הניח את שדהו; באה רביעה שניה, הוא עמד וזרע את שדהו ויבוא אחר־זה ברד גדול, את של אחרים לקה ושלו נשאר על עמדו. ויהי לשנה הבאה, למועד ההוא, קם הוא מעצמו, והלך לבית־הקברות ללון, ושכב על מקומו, וישמע באשמורה ראשונה אותן הרוחות מספרות שוב יחד. אמרה האחת אל רעותה: אולי תצאי עתה ותבואי עמי לשוט בארץ ולהתהלך בה ולהקשיב אל הדברים הנועדים לבוא. השיבה השניה: הלא ידעת, כי במחצלת של קנים סגורה אני, ואין לאל ידי לעזוב מאסרי; לכי אַת לבדך, ואת אשר תשמעי במרום, תרצי לפני. ותעל השואלת השמימה. באשמורה שלישית שבה ותספר לחברתה, כי שמעה לאמור: מי שיזרע בשנה החדשה את השדה ברביעה שניה, פירותיו ילקו בשדפון. וישמע ויבן מה שעליו לעשות. ויהי לראשית השנה, קם הוא ויזרע את שדהו ראשונה, ושאר בני־אדם חיכו בזריעתם עד רביעה שניה, כי כבר יראו; ויבוא אחר־זה שדפון בעולם, השחית את פרי השדות האחרים ופרי שדהו של זה נשאר שלם. התחילה אשתו להציק לו בדברים ותשאל אותו לאמור: מפני מה איחרת בשנה שעברה לזרוע, והפעם הקדמת מעשיך? ומפני מה נלקו שדות חבריך אז ועתה ושלך בשתיהן נתקיימו? הפצירה בו וסיפּר לה כל המאורע. לימים נפלה קטטה בינה ובין אמה של אותה ריבה, שנקברה במחצלת של קנים, עמדה ואמרה לה זאת בפניה וביישה אותה. ויהי בשנה השלישית, כבר שלחתו אשתו גם היא ללון בבית־הקברות וללמוד שם את הצפונות בזרעים. וישכב על המקום, אשר איוָה לו שם, וירכּן אזניו ללחש הקברים. אמרה הרוח הידועה לחברתה: בואי ונלכה היום – נסי כוחך, אם תוכלי. אמרה השנית: הניחי כזאת מעתה, כבר נשמעו דברינו בין החיים! ולא יסף האיש לדעת עוד את הבאות.

ב: צַדִּיק וְרָשָׁע

שני אנשים הלכו בדרך. האחד צדיק, שומר אמונים, והשני איש רשע, אורב לרעהו. ויהי כי התרחקו מהישוב, קם הרשע על הצדיק, שדד ממנו את כל ממונו ועזבהו ריקם. וַיצר לצדיק מאד, כי הרבה ממון של אחרים היה אתו, ואין ידו משגת להשיבו לבעליו. ויהי לפנות ערב, כי בא השמש, ראה חורבה אחת ויסר אליה ללון. וישמע בלילה שני שׁדים מספרים איש עם אחיו. אמר האחר אל השני: היכן הייתה זה ימים רבים, ומה היתה מלאכתך? ויאמר השני: באתי בדרכי למדינת הקיסר ועצרתי בבתו היחידה, שלא תלד, והיא תשב בציריה זה שבעה ימים, ובכי גדול בחצר המלך, גם ביד הרופאים אין אונים. אמר השד הראשון: וכי באמת אין כל תחבולה לפתוח את רחמה? ענה חברו ואמר: שם בגן המלך גדלים מיני אילנות נותני מיץ; ולוּ ידעו להטביל חתיכת בד באותו מיץ ולשימו על בטנה של המקשה לילד, מיד ילדה. ואתה, חזר זה לשאול את השני, היכן ישבת כל אותם הימים? ובמה היית עסוק? ויען זה ויאמר: ריחפתי באויר המדינה הסמוכה וסתמתי את המעיין הראשי שם, אשר ממנו נמשכים המים לכל הנהרות והבארות אשר ליושביה, ומת רוב העם בצמא. ולמעצורך, שאל אותו חברו, אין תרופה? ויען זה ויאמר: התרופה למעצור המים לא קלה היא, צריך לקחת שור אדום, אשר לא עלה עליו עול, ושחטו אותו שנים סריסים וזרקו את דמו על מקום המעיין, ואז יפּתח ויתן את מימיו. וישם השומע מבני־האדם את הדברים בלבו.

וישכם בבוקר, וישנס את מתניו ויקם וילך למדינת הקיסר. בא לעיר המלוכה וימצא את כל העם צועקים ומיללים לבת מלכם המקשה ללדת. ניגש ואמר להם: הובילו אותי למלך ורפא ארפא את בתו. הכניסוהו מיד לחצר־המלך, ויצו לקחת את המיץ מעצי האילן ולעשות כאִמרת השד, ורפא לה ותלד. ויעשר אותו המלך עושר רב. עזב מדינה זו והלך למדינה הקרובה, אשר שם אין מים, וירא והנה יושביה שוכבים על הארץ ולשונותיהם שלוחות מצמא; ויצו לקחת שור אדום ולשחטו בידי סריסים, ויעשו כן. ויהי כי נזרק הדם על גבי המעיין, התגעש והשתפכו מימיו במלוא הארץ, וישת העם ושב רוחו ויתנו לו רוב מתנות וישלחוהו משם בכבוד. וישב אל עירו עשיר מאשר היה בתחילה, השיב את כל הפקדונות לבעליהם, ועוד נשאר בידו ממון הרבה. לאחר זמן פגשהו האיש הרשע וירא רוב עשרו, התפלא על הדבר, ניגש ואמר לו: מאין לקחת הון רב כזה? ויספר לו לתומו את כל אשר קרהו. מיד הלך ולן גם הוא בחורבה ואמר לנפשו: אולי יקרו גם אותי אותות כאלה. הרגישו השׁדים בבואו ואמרו אחד לחברו: זה הוא האיש, אשר גילה סודנו לבני־האדם, ויקומו עליו ויהרגוהו. כן יאבדו כל אוהבי רֶשע!

ג: אַגְרַת בַּת מַחֲלַת

אגרת בת מחלת היא המלכה של מלאכי־חבלה בשמי מרום, ולה ולכל חילה ניתּנה שליטה גם ללכת ולסובב בין דרי מטה.

פעם אחת הלך חכם אחד מבית־מדרשו לביתו בליל חושך ואפלה ויפגוש את מלכת־השׁדים ושתי קרנים לראשה. בעטה בו ואמרה לו: לולא נשמע עליך ברקיע: היזהרי בבני זה ובתורתו, כי אז לא ראית עוד סף אהלך! ענה הוא ואמר: לא גדולים מעשׂי ולא אדע, במה חשוב אנכי במרומים; אבל אם כנים דבריך, אני גוזר בכוח תורתי, שתחדלי לבוא למשכננו. נפלה לרגליו והתחילה לבקש ולהתחנן לפניו, לאמור: תן לי על כל פנים רשות, לשוח בארץ פעמים בשבוע ולא תהיה ישותי ומציאותי לבטלה. אמר לה: צאי מעתה אך בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

מאז זהו זמנה לעולם.

ד: רַבֵּי חֲנִינָא

רבי חנינא בר פפא היה מצוין בין עשרה אחיו בעסקי צדקה לעניים. הוא גם בטל מן התורה לעשות חסד, ודרכו היה לתור אחרי אנשים שירדו מנכסיהם ויתביישו בענים, ונתן להם מתן בסתר. לתכלית זו סבב תמיד בלילה, כשארנקי של כסף בידו, בא לפני בתים כאלה והניח לפני ספּם סכום ממון. פגע בו פעם אחת שר־הרוחות, אמר לו: וכי המקרא אינו אומר: “אל תסיג גבול רעך”, וידעת גם ידעת, כי הלילה הזה לנו נתון, ואך בו ממשלתנו. ביקש לחַבּלוֹ, אמר לו רבי חנינא: ברח ממני, ואם לא תעשה כזאת אגזור עליך ואגרשך מעל פני האדמה. ברח השטן לנפשו ולא יסף לעצור עוד את הרב על דרכו. ועליו הכתוב אומר: מתן בסתר יכפה אף.

ה: שׁוּב מֵאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל

אבוה דשמואל היה איש חכם ונאמן־רוח, והיה כל העם נוהגים לתת את פקדונותיהם בידו. הוא היה שומר גם על כסף של יתומים; והיה זהיר כל ימיו, שלא תקרה לו איזו תקלה, וקובר את המעות הנתונות לו בקרקע. ויהי היום ויחלה, ולא הספיק לציין את המקומות, אשר בהם טמן את הפקדונות, וימת. ויקברו אותו בכבוד, כראוי לאיש גדול בישראל, ויציבו לו אות. ובנו שמואל לא היה ביום מיתתו, כי הלך לעיר רחוקה, ללמוד תורה. ויהי בשובו, שמע אנשים קובלים על אביו, שהפקדונות שהיו בידיו אין יודע איה הם. בודאי לא עלה גם על לב אחד, כי מעל בהם מעל, אבל צר היה להם, כי יצא להם הפסד על־ידי המת. וישמע שמואל ויקם ויבוא לבית המועד ויקרא: מי כאן אבא בר אבא? השיבו לו: הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא קבורים כאן. חזר ואמר: מי כאן אבא בר אבא, אבוה דשמואל? אמרו לו: עלה למתיבתא דרקיעא. עלה ומצא את אביו, בא אליו ואמר לו: שלום עליך, אבי, רבי ומורי, הגד נא לי, איה שמת את כספי הפקדון, אשר היו בידיך? ציין לו מקום בקרקע של הבית, אשר שם הם קבורים. ירד שמואל למטה, ביקש ומצא והחזיר את הפקדונות לבעליהם. וידע כל העם כי מוריו ומלמדיו הם בני־ביתו של מקום ויוסיף כּבּד אותם.

ו: נַחֲמָנִי

אביי הכוהן אף הוא מבית־עֵלי בא. בעת שהרתה אמו מת אביו ויומים אחרי שנולד מתה האשה. שמו האמיתי היה נחמני, והיו נותנים לו שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום ערב־שבת. הוא היה עוסק בתורה ובגמילוּת־חסדים והאריך עד ששים שנה ונעשו לו אותות ומופתים. בימיו בא מזיק אחד מבני־השטן בין הבריות ולו שבעה ראשים, ומי שבא בגבולו אף לעין השמש, מיד ניזק. פעם התקרב אליו נחמני, והוא אז מתפלל תפילת־שחרית, ובכל כריעה וכריעה שכרע הרב במודים נפרק מהמזיק ראש אחד, עד כי נמח כולו ולא יכול לעמוד בפניו.

בשכונת אביי היה גר אחד מבני־נכר, והוא היה עוסק בעצבּים וגם חופר בקברי־מתים ופושט משוכני־עפר את בגדיהם. פעם חָדר הנכרי למערת חכם אחד מבני־העברים והתחיל מחטט בעפר. עמד המת ממקומו ותפשׂוֹ בזקנו ולא הניח לו. באותה שעה עבר אביי וירא את המעשה ויאמר: עלי לעמוד לימין שכני, ואם גם אינו מבני־בריתי. ניגש אל המערה ואמר למת: הנח לו לזה, ברחובי הוא גר. מיד קפץ האוחז את ידו ושב אל משכבו.

ז: בַּחֲצַר־מָוֶת

זעירי, חד מן התלמידים, היה הולך מידי שנה בשנה מעירו לבית־רבו והתאמץ לדרוש בתורה ולדעת ולהבין הלכותיה. בדרך עמד בית־מלון, ושם ישבה אשה אלמנה ושירתה את עוברי־אורח באמונה. וזעירי היה סר תמיד אל הבית הזה בלכתו לאוהל־התורה. ותדע האשה, כי ירא־שמים הוא ותכבדהו ותט לו חסד. גם הוא לא שינה את אושפיזו, הלא כן גם צוו חכמים. פעם הפקיד כמה זוזים אצל אשה זו. ובשובו מבית־רבו וידפוק על דלתות המלון, יצא איש אשר לא ידעהו ויאמר אליו: בעלת־הבית כבר שבקה חיים והוּבלה שלשום אלי־קבר. הצדיק התלמיד את הדין; אבל צר היה לו, כי המתה תמעל בפקדון. וילך אל חצר־מות, עמד על־יד קבר האשה ויקרא: זוּזי היכן הם? וישמע קול יוצא מהמערה: שוב אל ביתי ותמצא את זוזיך טמונים תחת מפתן הפתח, שמור שמרתי אותם בעבורך. ביקש לחזור; והנה שוב קול אומר: לי אֵם זקנה במקום פלוני, לך־נא שמה וכה תאמר אליה: בתך המתה מבקשת ממך, שתשלחי לה את המסרק שסרקתּ את שערותיה, כשהיתה בגבוּלך, וגם את הכחול, שכחלתּ אותה, תשימי בצרור. תמה התלמיד ואמר: מי ומי יביא לך את אשר אַתּ שואלת? השיבה: שכנתּי אלמונית תמות למחר, תקח היא את חפצי עמה בבואה הנה.

פְּגִישׁוֹת

א: שְׁפִיפוֹן בֶּן לַיִשׁ

בימי חתימתו של התלמוד חי בארץ־ישראל איש חסיד אחד ושמו בן־סבר. ולמה נקרא בן־סבר? שהיה סובר בתורה, הוגה בה תמיד ומראה בה פנים כהלכה. הוא היה גם בעל־מעשים, משתדל עם עניים ומפרנסם ומושיט עזרה לדל. פעם שמע, כי בעיר טבריה גָר יתום אחד מזרע ישראל, שאירס נערה אחת תמימה ולא יכול לכנסה מעוני. מה עשה בן־סבר? נטל בידו כלי־כסף וכלי־זהב, טען כל מיני מאכל ומשקה על חמישה חמורים וקם והלך לטבריה; בא אצל אותו יתום, הכין לו בית, הלביש את החתן ואת הכלה, נתן להם כל צרכם והעמיד להם חופה ורקד לפניהם ושׂימח אותם. וירא אלהים במרום ויקרא: גם זה הוא נאמן־ביתי!

מטבריה שב בן־סבר לדרכו, ויבוא לפני נהר גדול ורחב שנים־עשר מיל. בנהר ההוא היה דר תּנין גדול, ארכּו גם הוא כשיעור זה; וכל מי שהיה עובר שם, היה נושכו וממיתו. אבל כיון שראה את בן־סבר, השתטח כגשר על שני עברי הנהר, ויעבור עליו החסיד וחמורו באין פגע…

אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם באופן אחר. על בן־סבר נגזרה גזרת מיתה במרומים, לפני עשותו חסד לאותו יתום. ויהי בשובו מטבריה, פגע בו אדם אחד מכוער ביותר ונתן לו שלום והחזיר לו בן־סבר שלום. אמר האדם המכוער ובעל הפנים המשונים חסיד: אין אתה מכירני? השיב בן־סבר ואמר לו: לאו, לא ראיתיך מעולם. אמר לו הזר: אני מלאך־המות ושליחו של מקום, והרי בידי פתקא מן השמים ליטול את נפשך. נפנה בן־סבר וראה שרביט־אש בידו של המבשר.

באותה שעה נשא החסיד עיניו לשמים וקרא ואמר: ריבּון העולמים! כתוב בתורתך: שומר מצוה לא ידע דבר רע; ואני הלכתי לעשות מצוה, עכשיו אָמות בדרך ולא יהא סיפּק בידי לשוב לביתי, לצוות לאשתי ולבני. מיד יצאה בת־קול ואמרה למלאך: המתּן לזה חמישה ימים וחצי, עדי ילך לביתו ויצווה ליורשיו. כרגע נעלם האדם המכוער, ובן־סבר נשאר עצוב על אֵם־הדרך והיה הולך ובוכה. שוב פגע בו אדם אחד; נתן לו שלום והחזיר לו. אמר בן־סבר לאיש: האם נמצא בגבול הזה תלמיד־חכם אחד עוסק בתורה? ענהו ואמר: במרחק מיל מזה ידור חכם גדול ושמו שפיפון בן ליש. אמר בן־סבר: הוליכני אליו ונשׂא ונתּן יחד בתורה. הוליכוֹ האיש אל החכם ההוא.

פני בן־סבר היו תמיד מבהיקים, אבל כשנכנס וישב לפני שפיפון, התחילו פניו מוריקים. אמר לו שפיפון: יודעים אנו בך, שפניך מבהיקים, מדוע עכשיו הם מוריקים? שמא לאכול ולשתות אתה חפץ, כאדם שהלך בדרך רב? אמר לו בן־סבר: לא רעב ולא צמא אנכי אלא לדברי תורה ואך אלה הם שעשועי תמיד; אולם עתה שלחו אחרי שליח ממרום, לקחת את נפשי למעון־נצח, ואני עדיין לא מילאתי את תפקידי בעולם ולא גמרתי את המלאכה לפני… וסיפּר לו את כל אשר קרהו בדרך. מיד עמד שפיפון – והוא אך גלגולו של אותו נחש בראש אגדה זו – וקרא: שׁב עמי ואל תירא, ואני ערב לך, שלא תמות לפני עתך! אמר בן־סבר: הלא המקרא אומר: אח לא פדה יפדה איש, לא יתן אלהים כפרוֹ. ענה שפיפון ואמר בתוקף: אף־על־פי־כן שׁב עמדי ואַל תירא מות!

ממחרת היום עמד בן־ליש וכינס עמו תלמידיו וגזרו תענית של ציבור שלושה ימים. השמש אסף נגהו ויחשך העולם. באו התלמידים ואמרו: רבּנו ואור עינינו, הנה חושך נורא הולך ומתפשט. אמר להם המורה: צאו ובדקו, אם כל רחבי תבל יכסה האופל, אז אין להשיב את הגזרה, אולם אם אך סביבנו הוא החושך, אז בטוחים אנו, שאור אין־הסוף יגבר על הערפל, יביט בתחנונינו ויעשה רצוננו. יצאו התלמידים אל מחוץ לאוהל ויראו, והנה ענן בא ומקיף את כל הככר.

וציר־המות ירד מן הענן, רבץ לפני אוהל בן־ליש ויקרא לזה שבפנים ויאמר: השב לי את פקדוני! ענה בן־ליש לקורא: לא הפקדת אצלי כלום. קרא שוב המלאך מבחוץ ואמר: מסוֹר את בן־סבר, היושב בצל קורתך, למיתה; אין לשנות דבר האלהים! קם בן־ליש ועמד בפתח ואמר לאותו מלאך: משביעך אנכי בשם הקודש, שתשוּב ותעמוד לפני כסא שופט־רמים ותאמר לו: מאן ימן בן־ליש למסור לי את בן־סבר למיתה. מיד עלה המלאך בענן, עמד לפני החותך חיים ומות והרצה לפניו דברי בן־ליש. אמר אלהים: אני אמרתי וגזרתי, ומי יקום נגדי. ירד מלאך־המות שוב בענן וידפוק על דלת אהלו של שפיפון ויקרא בעוז: מסור לי אותו חבר! מיד יצא שפיפון ועמד בפתח ואמר למלאך: שוב לאשר שלחך במרומים ואמור לו: כך אמר שפיפון בן־ליש יושב מטה: לא נפשי חביבה לו מנפשו ולא נפשו חביבה לו מנפשי; אם ימיתהו – ימיתנו יחד ואם יחַיהוּ – יחַינוּ יחד!

מיד יצאה בת־קול וקראה: מה אעשה לשני חכמי־תורה אלה, אני גוזר גזרה והם מבטלים אותה בתפילתם; אוסיף לשניהם יחד מאתים מאתים שנה.

אמרו: באותן מאתים שנה שהאריכו בן־סבר ובן־ליש ימים, התעלה העולם ונטהר מכל פגע. לא הפילה אשה פרי־בטנה, לא באה חרב־מלחמה בין עמים, לא שלטה חיה רעה, לא מת בן על־פני אביו ולא מת אדם פחות משבעים שנה. בני־אדם לא ראו רעב ומחסור, ויהיו ימי שובע ועדן בעולם הזה.

ב: כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה

בוא וראה כמה גדול כּוח התשובה ומה רבה היא לאדם. היו בימי קדם שלושה רֵעים ויכרתו ברית לגזול ולחמוס עוברי־דרכים ולקחת מהם כל אשר להם. כה ארחו לחברה יחד, היו מלסטים את הבריות וממלאים את אסמיהם הון אחרים. לימים עלה על לב אחד מהם הרהורי־תשובה ויאמר: איך אני עובר על פקודי־אלהים וידי בבני־אדם נבראו בצלם. הלך ונפרד מאחיו, הסתתר בין ההרים, שב בכל לבו לאלהי אביו, צם והתפלל ימים רבים. אחר־זה הלך ודפק על פתח בית־המדרש והיה משכים ומעריב לשמוע דברי־תורה; ונעשה לאחד מן התלמידים החשובים, שקנה לו שׁם באהלי ההלכה.

במותו כרו לו קבר בין חכמי־ישראל ויציבו לו ציון. ובו ביום מתו גם אחיו השודדים, ואיש לא ידע מהם. העלו את נפשות שלשתם לפני בית־דין של מעלה. נדון בעל־התשובה לאלתר לחיי־עד; ועל אלה שמתו בעוונם נגזר, שיהיו מושלכים בכף־הקלע ולא תהיה להם מנוחה. נגשו השודדים לפני כסא־הכבוד ואמרו: אב רחמן, אשר אין לפניך משוא־פנים, בן־אדם זה היה גוזל אתנו בהרים ואת אשר עשינו עשה גם הוא, למה נוחל הוא נחלת־עולם ואנו נרד לבאר־שחת? השיב להם אלהים ואמר: אין עוולה בי. רעכם עשה תשובה ושב מדרכו וסלחתי לפשעו, ואתם הוספתם להרע עד יום מותכם ולא זרחה עליכם שמשי. בכו הזדים ואמרו: אם כן, הנח לנו וניטיב לעשות. אמר להם המקום: אין תשועה לאנוש רק עד יום המיתה, בעוד גופנו בו. נסתלקה השכינה ויהי אופל גם במרומים.

ג: שְׁנֵי חֲבֵרִים

אדם אחד הלך בדרך בדבר־מצוה, נזדמן לו אדם אחר ואמר לו: אם רצונך בי, אלך עמך. נענה לו הראשון ואמר: בוא עמי בשלום, והלכו שניהם יחד. באו לפרשת־דרכים וראו איש אחר, שהיה סומא בשתי עיניו, יושב על שן־סלע ומבקש לחם. שׂם הראשון ידו בצלחתו, הוציא משם סלע והושיטו לעני. אולם השני מיאן לתת לו צדקה ויאמר: נפישין רמאין בעולם!

פתאום נעלם העני מעיניהם ולא ראו אותו עוד. ויהי בלכתם הלאה, והנה איש מוזר לנגדם ושרביט־אש בידו. שאלו אותו: מה טיבך פה? ענה ואמר: הנני מלאך־המות ושליחו של מקום אני. מיד נזדעזעו, נפלו שניהם על פניהם ויקראו: הושיעה, ה', מחבלי המות! הקים המשחית את זה שנתן לו צדקה ויאמר אליו: אתה, בשביל שריחמת עלי ונתת לי סלע, הרי חייך נתונים לך במתנה. צדקה שנתת פדתה אותך ממות, ועליך נאמר: והלך לפניך צדקך. אולם חברך, שהקשה לבו נגדי ודיבּר בי סרה, בן־מות הוא! החל האיש השני להתחנן לפני המחבל ואמר: אני וחברי הלכנו שנינו בדרך, זה יפרוש לחיים ויחזור לביתו, ואני אמות פה וחיות־השדה תאכלנה את בשרי. אמר המלאך אליו: והלא זה קידם ועשה צדקה והיא עמדה לו, ואתה לא כן עמך. ענה הנאשם ואמר: אם כן, הנח לי ואעשה גם אני צדקה וחסד עם הבריות. השיבוֹ המלאך ואמר: הוי, שוטה! ראית אדם פורש בים בספינה שבורה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה יעשה בפלגים ובתהומות, כשבאים עליו גלי־הים ואין מושיע? מי שלא תיקן מעשיו בחייו, בעוד עולמו מוכן לפניו, מה יכול לפעול עוד שעה לפני מיתתו, עת חרבי לטושה ואין לשנות עוד. מה שעשית לי אין להשיב ואין לך עלי כלום. הרים האיש את קולו בבכי ואמר: אם כן הדבר, הנח לי ואלך ואקרא באזני בני־האדם את התורה אשר לימדתּני, שכל מי שלא יתקן עצמו בערב־שבת – לא יראה גם באור השבת וסופו גוֹוע. אמר המלאך: לך וסַפּר דרכי האלהים והזהר את היצורים כדבריך. עלה המלאך בענן, והמתיסר חזר למושב בני־אדם, והיה קורא בשוָקים וברחובות: אל תקשו לבבכם, יצורי שדי, וחמלתם על דל ועני וַעשו טובה היום, בטרם יבוא יום מחר. נאספו עליו ואמרו לו: מאין ידעת, הֵלך, כל־אלה? ענה ואמר: סומא אחד העיר את עיני בדרך…

אומרים שכל ימי אותו המורה לא הרע אדם לעשות, לא הקשה אחד לבו מחברו ולא אמר עני בעיר: צר לי המקום!

ד: עֲבִיד טֵיבוּתָא לְעוֹלָם

באחת מערי בבל חי איש אחד קשה־לב והוא לא עשה צדקה וחסד מעולם, לזר לא נתן מלחמו. וכשבא אליו עני, לבקש לחם ומשון, גירשהו מביתו. כאשר בא בימים, חלה מחלה אשר ימות בה וַיוֹרש את נחלתו אחריו לבנו יחידו ולא חלק גם הימנה לעניים. ביום מותו הרגיש החולה רעב, ויצו למשרתו לבשל לו ביצה מגולגלת. וימהר העבד ויבא לו ביצה. עודנה בידו, נכנס אביון אחד ועמד בפתח וקרא: רחמו עלי, כי רעב אנכי! אמר לו החולה האנוּש: גש אלי. ויושט לו את הביצה הצלויה. ויאכלה הדל בחמדה ויאמר: ה' יברכך! וילך.

בערב ההוא מת האיש ויובל לקברות; ולא ליווּ אותו אנשי־העיר, בדעתּם את דרכו הרע. דוּמם שב בנו מבית־העלמין הביתה. אין מנחם לו! כאשר כלו ימי־אבלו, הלך בחוץ ויתרחק מגבול העיר ויצא השדה. ראה צל מתנועע מרחוק, ניגש אליו וירא והנה אביו, שמת לפני שבעה ימים, עומד בדרך. אמר החי למת: מה קרה לך באותו עולם, שהלכת אליו? ענה המת ואמר לו: בחייך, בני, נדון הייתי לרדת לבאר־שחת בגלל מעשׂי הרעים; אך אותה ביצה מגולגלת, שנתתי לעני שעה לפני מותי, היא קדמה והמליצה עלי במרום – ונהפך גזר־דין קשה, שהיה מוכן לי, לטובה. הביצה האחת הכריעה את כל העוונות וזכיתי למצוא מקום בגן־עדן. מאז יאָמר: עבד טיבותא לעולם אל תמנע!

עִנְיְנֵי מוּסָר

א: דֵּי מַחְסוֹרוֹ

“ונתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו”, ואל תאמר בלבבך, כיון שצריך זה עזר, עליו להסתפק במועט; אם רביל הוא בלבנים, הלבישהו לבנים, רגיל הוא בכלים טובים, תן לו כלים טובים.

היה איש אחד הגון, שירד מנכסיו, והוא היה רגיל לחיות בטובה, והיה לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ובא חסיד אחד ואיש־המעשה למלא לו כל הצרכים הללו, מילא ביתו בכבוד וגם שכר לו סוס והעמיד לו עבד. פעם אחת נפטר אותו עבד והאיש ביקש לרכוב, הרים אותו חסיד שולי בגדו ורץ לפניו כעבד איזו פרסאות.

ב: הַכֹּל לְטוֹבָה

רב אחד מרבּי התלמוד הלך פעם אחת בדרך, והוא רוכב על החמור ועליו טעונים דברים יקרים. ויקח עמו תרנגול להעיר אותו בבוקר משנתו, כי ישכב וינוח, וגם נר, שאיר לו בחושך. עמד על־יד מלון אחד וביקש לסור שמה ולא נתנהו בעל־המלון והיה אנוס לילך לדרכו; אבל לא קבל על אשר קרהו, ואמר: גם זה לטובה! ויהי בלכתו, נפל החמור, כי רב עליו המשא, ומת. הסיעוֹמן הדרך, למען לא יכּשלו בו עוברי־דרכים, ולא התאונן על מזלו, אמר: גם זה לטובה! והלך לדרכו. ישב על שן־סלע להינפש ותבוא שונרא ותאכל את תרנגולו; הצית הנר, באה הרוח וכיבתה אותו ועקרתו מידו. כה ישב באופל־הלילה, בודד לנפשו ומלוויו ספו תמו אחד אחד. אבל אמר: ה' יודע מש שהוא עושה, והכל לטובה! ממחרת היום שמע, כי באו שודדים, הרגו את כל אנשי בית־המלון וַישבּוּ רב שבי בכל הככר. וירם ידו ויאמר: אודך, אלהים, על אשר שמרתני מכל פגע; לוּ לא היה בעל־המלון קשה־לב, כי אז נם אני נאספתי בעוונו; ולוּ היה החמור נוער, התרנגול קורא והנר דולק, כי אז מצאו גם אותי והייתי נופל בחרבם. בחזירתו נכנס לבית־המדרש ודרש: לעולם יהיה אדם רגיל לומר על כל פגע אשר ימצאנו: “כל דעביד רחמנא לטב עביד!”

ג: הַתֶּבֶן

בימי התלמוד היה איש חסיד אחד, גדול בתורה, והוא עני מדוכא, אין לו גם מזון סעודה אחת, וישב עם אשתו, אשר אהבתוּ, בחדר צר, בלי כלי־בית כלל. וישנים הם רק על מצע תבן. פעם אחת, כי גבר הדוחק ואין מפלט בלל, כשל כוחה של אשתו, לשאת בעוני, והתחילה לקבול על מר הגורל, אם גם צדקנית היתה. מיד נשמע קול דופק בחלון, לאמור: פתחו־נא, אנשים אהובים! ומילדת זקנה נראתה בסף ותאמר: לשכנה אחת ברחוב הקרוב נולד בן, ואין לה גם מעט תבן לנוח עלי;רחמו־נא על עניה זו ותנו לי בעדה מעט תבן. מיהרו ונתנו לה חלק מן המצע וראו עין בעין, כי עוד גדול חסד אלהים עמם.

ד: הַחֹמֶץ הַמֵּאִיר

חסיד אחד ראה את בתו, במעלי דשבתא עם חשכה, עצובה וישאלה לאמור: מה לך, בתי, כי נעצבת, והנה בא היום הקדוש לאדוננו. ותען הנערה ותאמר: היטבתי את המנורה לכבוד השבת ואמרתי לתת בה שמן וטעיתי ונתתי בה חומץ. ענה האב ואמר לה: אל תיעצבי, בתי, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק! והיה החומץ מאיר כל יום השבת ומבהיק במלוא העיר;ובאו מלאכי־השרת ליהנות מאורו, ויתערבו את בני־אדם יחד, לעבוד בקדושה את אדון השבת.

עוֹד עִנְיְנֵי מוּסָר

א: לְכַף זְכוּת

אדם אחדד היה בגליל העליון, והוא איש ישר ותם־דרך, אבל מצבו ברע ולא היתה ידו מספקת לפרנס את בני ביתו. ויהי כי כלתה לו פרוטה מן הכיס, עזב את עיר מולדתו ויבוא לארץ הדרום וישׂכּר עצמו לבעל אחוזה רבה, לעבוד אצלו שלוש שנים. ועבדהו באמונה כל הימים ולא בטל ממלאכתו לשום דבר. ויהי כעבור המועד הזה, ובאו ימי חגים, ניגש אל אדוניו ואמר לו: ידעת כי עבדתיך ביושר, ועתה כלתה נפשי לבקר אשתי ובני, תן לי את שכרי ואלך לי. השיבו אדוניו: אמר לו עבדו: תן לי צאן ובקש בשכרי. ענה ואמר לו: גם כאלה אין לי. ביקשהו עבדו, כי יתן לו קמח־סולת ושעורים, פירות ובגדים במעשהו, ויענהו זה: מה אעשה, וגם אלה אין לי. הפשיל האיש כליו לאחור והלך ממנו ריקם בפחי־נפש. ויהי כעבור ימי החגים, לקח האדון שכר פועלו לכל שלוש השנים, ועמו עוד שלושה חמורים, על האחד הטעין כל מיני מאכל, על השני כל מיני משקה ועל השלישי כל מיני בגדים. ויבוא לעיר אשר בו דר שכירו וימסור לו כל שכרו וגם העניק לו הרבה, ויעש לו משתה גדול. לאחר שאכלו ושתו, אמר האדון לשכירו: הגד ואל תכחד ממני, בשעה שביקשת ממני שכרך ואמרתי כי אין לי מעות, במה חשדתני? ענה העובד ואמר: אמרתי, שמא נתת מעותיך בסחורה. שוב שאל אותו: ובשעה שאמרת לי, תן לי בקר וצאן, לחם ופירות, וגם אלה מנעתי ממך, במה חשדתני אז, והן ידעת כי הרבה לי מאלה. אמר העובד: חי אלהים, אם חשבתי עליך רעה, אמור אמרתי, שמא הקדשת את כל נכסיך לשמים. עמד זה ונשקו על ראשו ואמר לו: העבודה, שכדבריך כן היה. הקדשתי נכסי בשביל בני, שחשבתי עליו רעה, ובאו חכמים והתירו לי את הנדר;ואתה כשם שדנתני לזכות, כן ידין אותך המקום תמיד לזכות.

ויהי ה' את העובד מן היום ההוא והלאה, ויעש עושר ולא ראה מחסור עוד.

ב: גַּן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם

בעיר אחת גרו שני אנשים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון. ויהי לראובן אב זקן ויקחהו אל ביתו. הוא פינה לו חדר מרוּוח, בכל יום ראה על שולחנו בשר ויין, מגדים וממתקים, וגם עבד שכר לו, לשרת אותו. מאומה לא יחסר לזקן בימי שׂיבתו;אבל בנו לא הראה לו פנים יפות, לא שׂח עמו בעניניו כלל;וכאשר הרהיב האב בנפשו לדבר עמו, גער בו והשיב: דייך, שלחמך ניתּן באמונה ואדאג בעדך, ואתה, מה לך עוד? ויצטער הזקן מאד ויאמר: טוב היה לי להישאר בביתי הקטן ולחיות בצער, מאשר לשבת כאן בחרפה.

אחרת היה עם שמעון. הוא ואביו היו שניהם טוחנים בריחים ומרויחים צרכי ביתם ביגיעת כפים. ויהי היום ותצא פקודה מאת המלך, שכל עיר ועיר תשלח למלאכתו טוחן אחד, ועבדוֹ חינם. ויבוא הגורל על אביו ללכת לעבודת המלך. מה עשה בנו? בא ואמר לו: הישאר פה, אבי, על מקומי, ואני אלך תחתך ואעבוד בעדך. וילך שמעון למדינת המלך וקיבל על שכמו את העבודה הקשה, ואביו נשאר בעיר לטחון בריחים. שמע חכם אחד את מעשי שניהם, פתח ואמר: יש מאכיל לאביו פסיוני וכל מיני מגדים, ועם כל זה נטרד מן העולם;ויש שמטחין את אביו בריחים ונוחל עם זה חיי עולם־הבא.

ג: צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת

בעיר אחת ישב חסיד אחד, שהיה עושה צדקה וחסד הרבה, כל אשר לו פיזר לעניים ולא הלין אצלו שום דבר. פעם אחת הלך עם שיירה בספינה בים, ובא סער והפכה על פניה ונטבעו כל היושבים בה, רק תלמיד אחד מילט את נפשו והגיע אל החוף. בא לבית־דין להעיד על כל האנשים שנטבעו לפניו; ובעוד הוא עומד ומעיד עדותו, נפתחה הדלת ובא אותו חסיד. אמרו לו: מי העלך? אמר: שמעתי בנפלי במים גלי הים רועשים ואומרים זה לזה: העלו את האיש הזה ליבשה, שעניים – בני ביתו. עמד הדיין ואמר: ברוך אלהי ישראל, שתורתו אמת וכל דרכיו אמת. צדקה תציל ממות!

ד: הַאֲרָכַת הַזְּמָן

היה איש אחד, עני ושותה־שיכור מרוב צערו, וכשפג יינו היה עובד בשדה של אחרים בנזיד עדשים. ויהי בחרשו יום אחד, בא אליו אליהו החוזה ומראהו כערבי לבוש בסרבּלו. ויאמר אליו: באתי לבשׂרך, כי נתנו לך מן השמים שבע שנות עושר, ועליך לבחור, אם תאבה להתעשר מיד ולהיעני עוד הפעם בכלות מועדן, או להתעשר בסוף ימיך וירדת אל קבר מתוך עושר ונחת. גער בו העני ויאמר: קודם אתה, ועמך לא יהיה חלקי. למחר בא אליהו שנית וידבר אליו את דבריו כביום אתמול; ולא אבה זה שמוע לו. ויהי בבואו אליו בפעם השלישית, והוא חוזר ומשלש דבריו, נהפך לב העני עליו ויענה את הזר לאמור: אלך ואימלך באשתי, וככל אשר תאמר כן אעשה. שׁב לעת ערב הביתה וסיפּר לאשתו ככל הדברים אשר מצאוהו; ענתה ואמרה: טוב שתבואנה השנים הטובות מיד ולא תבואנה באחרית ימינו ככלות כּוחנו. שב אצל הערבי, ואמר לו: אם כנים דבריך, העשירני מיד. עודנו מדבר עמו, והנה באו בניו במרוצה מביתו ובפיהם בשורה, לאמור, רי מצאו, בחפרם מסביב לבית, מטמון יקר.

ויתעשר האיש, עלה בסולם ההצלחה, ולא יסף עוד לשתות לשכרה, כי היטיב דרכו. ואשתו, שידעה שמה' ניתּן להם כל הטוב, עמדה ונתנה לעניים חלק כחלק, כאשר הוציאה לצרכיה ולצרכי ביתה, ויחָשב לה הדבר לחסד ולרוחב־לב. ויהי ככלות שבע השנים והאיש העשיר עבר באחד משדותיו, נגלה לו הערבי המוזר מאז ויאמר אליו: הנה הגיעה השעה, שתחזיר לי את אשא נתתי לך;ענה האיש ואמר: כשלקחתי את העושר אז, לא עשיתי זאת אך בעצת אשתי, וגם עתה אלך ואקח ממנה רשות. ויאמר לו אליהו: לך. וישב האיש לביתו במיצר־לב ויספר לאשתו את דבר התביעה, אשר ידרוש אותו פלאי; ותען ותאמר לו: לך השדה והשיבהו דבר: ה' נתן בידנו פקדון, ואנו עוזרים על־ידו להרבה בני־אדם;אם ימצא אנשים נאמנים יותר מאתנו, כי אז נשיב הכל בשמחה. ויאמר ה' לאליהו: הנח את העושר שוב בידם, ויאריך להם את הזמן עד אחרית ימיהם.

מוּסָר וְתוֹכָחָה

א: מִדְּבַר שְׁבוּעָה תִּרְחַק

לפני חורבן־הבית היו בארץ־הדרום שני אחים, שנתחנכו יחד, עסקו בתורה ובדרך־ארץ יחד ואחר־זה הלך כל אחד לדרכו. האחד התעשר ביותר, הלך ונשא אשה ונתישב ביורשלים; והשני נתן נפשו ולבבו לעבוד את המקום. אמר: מקדשוֹ של הקדוש־ברוך־הוא סופו להיחרב. אף אני אחריב נָוי, לא אשא ואתאַבּל כאדון המקדש.

בימי הרגל היה נזיר בא לירושלים, והיה סר בכל פעם אל בית אחיו ונותן לו שלום. פעם בא אצל חצר האח ולא מצאוֹ. אולם אשת אחיו כיבסה אז את בגדיה ופשטה את תכשיטיה ונתנה אותם על תמרה אחת. ובראותה את אחי אישה נכנס פתאום, התבּיישה ותשתּמט מהגן ושבה לחדרה.

בראש התמרה בנה לו עוף אחד קן לשבת, ראה את התכשיטים וישימם במעונו. חיפּשה האשה אחרי־זה את תכשיטיה ולא מצאָתם – וימת לבה מצער. כששב בעלה מהשוק, מצָאה יושבת ובוכיה ופורעת ראשה. שאל אותה, לאמור: מה לך, בתי, כי תבכי ועיניך יורדות דמעות? סיפּרה לו את אשר קרה לה. שאל אותה: מי היה בחצר עמך באותה שעה? אמרה האשה: אחיך נכנס בבואו מן הדרום; בודאי לקחם עמו. אמר האיש: חס ושלום! מי שהניח כל שלוַת העולם, ויתּר על ירושתו ועל הונו והתמכר לעבוד את המקום ברוך הוא מאהבה, הוא יגנוב את תכשיטיך? אמרה האשה: אף־על־פי־כן אני חושדת בו; והיה אם איש־אמונים הוא, יבוא לפני בית־דין וישׁבע, כי לא אָשׁם.

בימים ההם היה המורה הגדול יוחנן בן זכאי איש־מתיבתא ורבן של חכמים בעיר־התהילה. נענה האיש לאשתו והלך והעמיד את אחיו לפני פוסקי־ההלכה. אמר המורה לאותו חסיד: אם ידך במעל, תן תודה על מעשיך. ענה זה ואמר: רבי ומורי, לא נגעתי בתכשיטי אשת אחי;ואם תפקוד עלי, אישׁבע על זה באָלה ובברית. אמר המורה: חלילה לך להישבע, אפילו על דבר־אמת, פּייס את אחיך בממון ואַל תשא את שׁם אלהים בשבועה. אמר החסיד: לא נאה לי, כי תחשודנה הבריות אותי חינם, ועל־כן אבחר להישבע. לא הניחוֹ הרב לעשות את הדבר ויאמר לבעלי־הדין: לכו היום לביתכם ובואו לפנַי מחר בבּוקר.

כשהלכו האחים מלפניו, נכנס רבי יוחנן לבית־המקדש ועמד בתפילה לפני המקום ואמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כל מה שבמסתרים, ואתה יודע את האמת לאמיתּה;גלה מקום התכשיטים ולא תכשילני בעוון, להניח אדם להישבע שבועת־אמת על־פי חוקי התורה. שמע קול מדבּר אליו לאמור: רב ישראל! בקן התמרה שבחצרו של התובע מונחת אבדה זו בלי חסרון. שב הרב לביתו, ציוה למשרתו ללכת לאותה חצר, לעלות אל הקן ולקחת את תכשיטי האשה אשר שם. ויעש השליח כדבר רבו. ממחרת, באו שוב שני האחים לפני המורה. קם והניח את התכשיטים לפניהם וסיפּר להם את כל המעשה. נענו שניהם: ברוך אלהים מגלה נסתרות לחכמים ולא יכשיל את חסידיו!

ב: אֵם הַבָּנִים

בימיו של המורה הגדול רבי עקיבא היתה אשה אחת אלמנה, עשירה גדולה ורבתי בנכסים; ולה עשרה בנים חברים יושבים בבית־המדרש ועוסקים בהלכות, והיא דואגת להם כל הימים וּמפּתּה יאכלו. פעם כלה לחם מן הסלת ושפחת־הבית הלכה לשאוב מים מן המעיין. ותקרא העשירה לשכנה אחת ותאמר לה: בואי־נא ועזרי לי לעשות עוגות ולאפותן; והיה כי ישובו בנַי מבית־התורה, לא ירעבו ללחם וימצאו האוכל לפינם על השולחן. נענתה לה שכנתּה ותסר אל ביתה ללוש בעיסה עמה. שני דינרי־זהב היו קשורים בסודרה של השכנה, ובעסקה במלאכתה הותר הקשר ונפלו לתוך הבצק ולא ידעה; והן לשו את הבצק, עשו ממנו עוגות ואפוּ אותן בתנור.

ויהי בשוב השכנה למעונה ותחפש אחרי הדינרים ולא מצאה אותם. מיהרה לבית העשירה ואמרה: שני דינרי־זהב אבדו לי בחדרך, בעת עסקתי עמך. אמרה העשירה: חס ושלום! שמא בחוץ אבדו לך. אמרה האחרת: לא כן! בעת לשתּי את העיסה בעריבה נפלו מידי. השיבה רעוּתה: אם דבק בידי מן החרם, תבוא לי שמועה רעה מבני הגדול! לא הספיקה לגמור את דבריה, עד שבא המבשר מבית־המדרש ויאמר: בשורה רעה בפי. לפני רגע ישב בנך הבכור לפני רבו ועיין בסוגיה, פתאום קרא: ראשי! ראשי! וימת ורוח אין בו. כיון ששמעה השכנה את הדבר, קראה בקשי־לב אל העשירה: ראי כַחֲשֵׁךְ ומעלליך, השם השיב גמולך בפרי־בטנך! אמרה אֵם־הבנים: אם כיחשתי לך וטמנתי שני דינריך אצלי, ימותו כל בנַי ושכולה אהיה כל הימים! עוד היא נשבעת, והנה קול צעקה ובכי בעיר: תשעת האחים וחביבי־המדרש נמסרו בידי המלאך הממונה על השבועה אחד אחד והוציאו את נשמותיהם. נשאו את כל העשרה במיטות לבית־הקברות וספדו להם רבותיהם וקול התאניה הולך למרחוק.

בערב היום ההוא באו רבּי־התורה לבית האשה, להברותה באֶבלה, ועקיבא בן יוסף בתוכם. ישב המורה הזה בראש השולחן, הגישו לפניו את הלחם שנאפה בבּוקר, והוא פתח ואמר: ברוך דיין־אמת, שופט בצדק ואמת! ויברך על הלחם ויבצע. עוד הוא בוצע, והנה נפלו שני דינרי־זהב מהפת ויתגוללו לפני היושבים. ויהי בראות האלמנה אותם, קראה בלב נשבר והומה: בשביל שני דינרי־זהב אלה איבּדתי את בני! וסיפּרה לחכמים כל המאורע עם שכנתּה. נבהלו השומעים ואמרו: וַי לנו מיום־הדין! אשה זו נשבעה על האמת – ועינינו תחזינה, מה עלתה לה; מי אשר יזיד להישבע על שקר, איך ישא עווֹנו! מיד נתפזרו חכמי־ישראל לכל עבר, איש איש לקח מקלו בידו, שׂם עטיפתו על שכמו וילך הלוך ודרוש לרבים וליחידים על־דבר חומר השבועה ואיך על בן־אדם להיות נזהר באמרי־פיו…

ג: קֻשְׁטָא

עיר אחת היתה בישראל, ושמה קושטא, לאמור: עיר האמת, ויהיו כל יושביה, מגדול ועד קטן, אוהבי אמת בכל לבבם ושונאי שקר וכל נדנוד שקר. בכל דבר אמר כל איש ואיש את האמת במלואה, אם גם בנפשו הדבר; כל אחד מאזרחיה התרחק גם מצל של לא־אמת. הלא האמת שמו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא את השמים והארץ, ואַל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם! ושׁלם שׁילם להם האל חלף מעשיהם. מעולם לא בא רעב בשערי היר, גשמים ירדו בעתם, אויב לא נראה שם והאריכו כולם ימים;לא מת אדם בלא זמנו, ולא קבר איש בנו או אשתו בחייו.

ויהי היום ויבוא לשם איש חסיד וצנוע אחד ויקח לו אשה מבנות העיר ויתישב בתוכה. ותלד לו האשה שני ילדים, בן ובת, ויראו חיים בנעימים. פעם אחת באה אשה אחת לשאול על רעיתו, אם היא באוהל; והיא רוחצת אז את ראשה, ויחשוב הגר, לאו אורח ארעא הוא, כי אשה תקבל אורחה בעוד ראשה מגולה. ויכחש לשכנה ויאמר לה: אשתי אינה בביתה עתה. ויבוא בנו ביום ההוא מן החדר ויאמר: ראשי! ראשי! וינוח על המיטה וימת. נתן הגר פעם מתן בסתר, בא העני ואמר לו: האם מידך לי הכסף? כיחש לו, כי לא אבה לביישו. והנה מתה בתו בו ביום בעוון צל השקר. התחברו עליו אנשי העיר ויאמרו: מה זאת, כי בא איש לשכון בתוכנו ומלאך־המות בתוך ביתו, הגד לנו מה מעשיך ומה חטאת, כי נדע. ויספר להם האיש את שני הדברים אשר קרוהו ויאמר: כזאת וכזאת בא לי וכזאת וכזאת אמרתי. אמרו לו אנשי העיר: אף כי צדקו מעשיך, לֵך מאתנו, כי לא זה דרכנו. הוו זהירים גם בנדנוד שקר!

ד: בְּנַפְשָׁם

ואל תשבעו אף על האמת, כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו ואת אשר ישבע בשמו. הישמרו לכם מן הדבר הזה, כי בנפשותיכם הוא.

עיר אחת היתה ביהודה, והיו יושביה אנשים נאמני־רוח, אבל רגילים היו להישבע חינם בכל דבר ובכל מקרה;ואם קרא אחד לחברו לקחת חלק בסעודתו, היה אומר: חי אלהים, כי בוא אבוא למועד אשר אמרתי; ואם שאל איש את רעהו: היכן היית אתמול? היה עונה: השמים, כי אך בביתי ישבתי ולא יצאתי החוצה. אשה כי שלחה בניה לבית־המדרש ללמוד, היתה אומרת: אשביעכם באלהי השמים, כי תהגו בתורה תמיד ולא תבטלו ממנה גם כשעה חדא;ואף הבנים ענו ואמרו: ה' יהיה לעד בינינו ובינך, אם לא נשמע בקולך. בבית־דין היו נשבעים העֵדים והטוענים, גם הדיינים פסקו את הדין באָלה ובשבועה. וירא ה' ויכעס, אם גם מילא כל אחד אחרי דבריו, וישלח אויב כביר בחומת העיר ויתוץ אותה ויחרב את העיר וימח את זכרה מתחת השמים.

ה: הַמַּזָל

בצדק מנהל אל־עולם את העולם. אבל גם המזל שורר ועושה את מעשהו בלי רחם. מי שנולד במזל טוב, רואה ברכה ועושר ומצליח בכל מעשי ידיו;ומי שנולד במזל רע, אך דוחק וצרה יראה בחייו ואין תרופה לו.

היה איש חסיד אחד, שעבד את ה' כל הימים, ומילא תמיד רצונו של מעלה, ועם כל זה לא קיבל שכרו בהאי עלמא וירא חיי צער ועוני;לא היה לו ולביתו בם מזון סעודה אחת. ויהי כי לא יכול עוד נשוא את המחסור, ביקש מאביו שבשמים, כי ירחם עלי ויתן לו את צרכיו בעולם הזה. נראה אליו אלהים בחלום־הלילה ויאמר לו: אתה נבראת במזל רע, ועל־פי מערכת זה העולם אין לשנות במצבך; אם חפץ אתה בגורל יותר טוב, אחזיר את עולמי לתוהו ובוהו ואברא את החיים ובני־האדם מחדש, אולי תיולד אז במזל יותר טוב וייטב לך. ראה אותו חסיד, כי איכא טרדא כלפי שמיא כל־כך בעבורו, ויקרא: אי הכי, לא בעינא!

ו: שְׁגָגָה

אל תפתח פה לשטן! קללת חכם, אפילו על תנאי, באה. וכיון שהוציא חכם דבר אחד מפיו, שוב אינו חוזר ופועל את פעולתו.

פעם אחת תבעו מאת רב אחד גדול דבר אחד, והוא לא אשם ואינו חייב;וכיון שהציו לו ולא יכול להשתמט, קפץ ואמר: יבוא על בני, אם לקחתי מה מכם. והוא צדיק, ומעולם לא נגע בחברו;אבל כיון שהוציא את הדבר מפיו, היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. בא בנו מן החדר ויאמר לאמו: ראשי! ראשי! וישכב על המיטה ולא קם.

חכמים היזהרו במוצא פיכם.

ז: אַחֲרֵי הַפֶּה

כל החלומות הולכים אחרי הפה, אם לזכות ואם לחובה, כפותר דבר כן יקום.

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי המורה רבי עקיבא, שבא אליו בעל־החלומות בלילה ויאמר לו: ראה, בן־אדם, באדר אתה מת וניסן אין אתה רואה, ומה שזרעת לא תקצור. וייקץ משנתו ותיפּעם רוחו, והיה מיצר הרבה על־דבר החלום. בא עצוב לפני רבו ויאמר לו: מדוע נפלו פניך, בני? ויספר לו את כל דברי החלום ויאמר: בודאי איאָסף בקרוב אל עמי, ואני עוד לא הספקתי לעבוד את בוראי. ענה רבי עקיבא ואמר לו: אל תירא, בני, וזה הדבר אשר ראית: בהידורה של תורה אתה מת בשיבה ולנסיון אין אתה בא, את בניך לא תקבור בחייך ומה שזרעת לא תקצור. כה סידר לו את הקללה לברכה, ולא ראה עוד התלמיד כל רעה בחיים.

תְּשׁוּבוֹת

א: הָרַב וְהַמֶּלֶךְ

החכם העברי רבי יהושע בן חנניה היה יוצא ונכנס בחצר מלך אחד מבני־יפת, והיה זה מחַבּבו ןמעריך את תבונתו וחולק לו כבוד. פעם שאל המלך את יהושע לאמור: כתוב בתורתכם: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ולא יעשה עוול;והן רואים אנו, איך יעקש ארחותיו ונלוזים מעשיו! ואם באמת לא יענש אדם אלא בחטא, ואיש איש ישא את עוונו, מדוע זה יוצאים ילדים מרחם אמם בעלי־מום, עיורים וחיגרים, והם לא פשעו ולא מצאם עוון?! אין לנו עוולה רבה מזו ואין עריץ בעולם, שיזיד לענוש יצורים, שזה עתה נולדו ויצאו לאויר העולם. אמר אותו חכם למלך: אַל תדבר קשות נגד אלהים ואַל תוכיח יושב־מרומים על פעליו; הוא יודע את מעשי בני־אדם מראש וצופה ומביט בכל יצור, איך יפלס לו נתיב בשדה־החיים. כל נולד בעל־מום – רשעתו בלבו ואין תום בנפשו. התפלא המלך ואמר: אם תביא ראיה לדבריך, אז אאמין בך ובתורתך. לקח החכם אלף דינרי־זהב בידו ויבחר לו שני עדים נאמנים מבית־המלך וילכו שלשתם לשוק. פגעו בעיור אחד מבטן־אמו. אמר לו הרב: הכּוּני בלשון לפני המלך, הוא רוצה להרגני, ואתה קום וקח ממני בפקדון את האוצר הזה, אשר אספתיו ביגיע־כפי: אם ה' יהיה עמדי ואינצל, תחזירהו לי; אולם אם יגזור עלי מות ויחתכו את ראשי, יהי לך האוצר למתּנה, כי אין לי שאֵר וקרוב להנחילו. שלח העיור את ידו ויקח מאת המסַפּר את הדינרים ויאמר: כדבריך יהיה, אדוני! ועבדי המלך רואים את הדבר וישמרו את זה בלבם.

ויהי לתקופת הימים בא חכם־היהודים אל אותו עיור ויאמר לו: בחסדך, השב לי את פקדוני אשר בידך, כי אלהים הושיעני ויצאתי זכאי בדין. אבל בעד טרחך ועמלך עם אוצרי, עד־הנה, אתן לך שכרך. ויענהו העיור, לאמור: לא ידעתיך עד היום, מעולם לא מסרת לי דינרים ובידי אין כל מאומה! ויכחש את דבר הפקדון. אמר החכם: אם אך מרמה בפי, בוא עמי לדין לפני המלך ואת אשר יגזור נקיים. אמר העיור: לא אירא מדין המושל, והן אך תובע אתה ממני דבר בּל ידעתי. כה באו שניהם ועמדו לפני כסא המלך. חכם־היהודים טוען ואמר: לאיש הזה נתתי אלף דינרי־זהב בפקדון; והעיור עונה עזות: לא היו דברים מעולם! נפנה המלך אל רבי יהושע ואמר לו: היש לך עדים? ענה הרב ואמר: שני עבדיך, אשר ידעת, ראו איך שקלתי דינרי על ידו של זה. מיד באו העדים והעידו ואמרו: כּנים דברי הרב, כזאת וכזאת ראינו. ויצו המלך להעמיד עץ בחצר ולתלות עליו את המכחש בפקדון. העיור מוּצא למות, והנה בא איש אחד ולחש לו באזנו: אשתך מַתנה אהבים עם פלוני ושמעתי אומרת: המתן לי עד שׁיהרג בעלי ונקום שנינו יחד ונירש את אלף דינרי־הזהב השמורים באמתחתו. מיד קרא העיור בקול גדול: הוליכני אל מעוני ואשיב את הדינרים! ציוה המלך להתירו, וילך ויבא את כל אלף הזהובים, לא חסרה מהפקדון אף מטבע אחת. כיון שראה המלך כל זאת, עמד מכסאו ונשקו לרבי יהושע על ראשו ויאמר: אשרי אלהיכם, אשרי עַמו ואשרי מי שזוכה להתאבק בעפר רגליכם! תורתכם אמת, אלהים וכל דרכיו אמיתיים וישרים הם.

ב: עָשִׁיר מִתרוֹשֵׁשׁ

בימי המורה עקיבא היה זר אחד רגיל לבוא לבית־הכנסת; והוא לבוש בגדים קרועים ויושב על־יד העניים המרוּדים. פעם הלך הרב לשוק, למכור מרגלית אחת לדבר שבצדקה, הקדים אותו הרש ואמר: לך עמי הביתה ואשקול לך כסף במחיר המרגלית. חשב הרב שמתלוצץ בו. אמר לו האיש: באמונה, שכּנים דברי. הלך עמו המורה עד לעירו. כיון שבאו סמוך לבית הקונה, יצאו עבדים לקראת אדוניהם וּבידיהם כדי מים של נחושת־קלל, למען ירחץ בהם רגליו. אחר־זה תפשו אותו והושיבוהו בכסא של זהב. כן עשו גם לרב האורח. נפנו והביאו ממון ושקלו אותו במחיר המרגלית. מה עשה הקונה? ציוה לשׁחוק אותה עם שש מרגליות אחרות ולעשות מן האבק רפואה אחת. אחרי־זה העמידו לפני בעל־הבית ואורחו שולחן וישימו עליו מעדני־מלך. כל הכלים על השולחן היו של כסף ושל זהב. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו המורה: אחרי שחננך אלהים כל העושר הגדול הזה, למה לבוּש אתה בגדים צואים? ומדוע מושבך, בבית־הכנסת, בין עניים? השיבו האיש: רבי ומורי! הכתוב אומר: אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר, – והממון בודאי לא לעולם עומד, ועל כן אני לובש סחבות, למען לא יבה לבי ולא אתגאה באשר לי; טוב שאֵלך במקום עניים, והיה אם אדל ואתרוקן מנכסי, אוכל לשמור את מושבי מטה, אבל אם אשב מעלה, יאמרו לי: רד ממקומך! והן אמנם, איך יתגאה אדם על עניים ועל שפלים במעמד־החברה ואֵל אחד בראָנו ואב אחד לכולנו! שונא אלהים את הגבוהים ואוהב את המרודים וחוננם; מוטב שיהיה חלקי עם האחרונים משאת עטר ואשב עם הראשונים.

כיון ששמע רבי עקיבא את מענה פי האיש, ענינו וענוותנותו, שיבּחהו ובירכהו ויאמר: לימדני הלז תורה רבה וגדולה על כל אשר לימדוני רבותי בבית־המדרש! נשא עיניו והנה כתר מזהיר בראש הדובר, ויקם לפניו ויאמר: מעתה אתה רבי ואני תלמידך!

ג: בַּעַל הָאוֹצָרוֹת

בעיר אחת גר חסיד אחד, שהיה עושה צדקה עם עניים, עם בעלי־תורה ועם יתומים ואלמנות; והיו לו בביתו שלושה אוצרות, אחד של דינר־זהב, אחד של כספים ואחד של פרוטות־נחושת. כשבא אליו אחד מהתלמידים, נתן לו דינרי־זהב; ליתומים ואלמנות היה נותן כספים; ולעניים סתם נתן אך נחושת. כה מעשהו יום־יום. ועוד מידה אחת היתה לו: כשבא לפניו איש וביקש מתנת־יד, היה נותן לו בעדו ובעד בני ביתו, לפי מדפר הנפשות, דינר של זהב, מטבע של כסף או אגורה של נחושת לגולגולת. והוא לא הבדיל בין תלמידים, עניים, אלמנות ויתומים מבני עירו לבין בני עיר אחרת; לכל פושט־יד הענקי מטובו.

ולאיש החסיד הזה היתה אשה, שעינה צרה במבקשי־חסד. אמנם לא הרהיבה בנפשה להוכיח את בעלה, על אשר הוא מפזר הונו, ותהי סרה למשמעתו כל הימים. פעם הלך אותו חסיד לעיר אחרת ויתמהמה שם איזה ימים. בתוך־כך באו למעונו תלמידים, יתומים ועניים לקבל נדבות כמשפטם. ותאמר האשה: אף־על־פי שלמורת־רוחי הדבר, לא אַמרה רצון בעלי ואתנהג לפי מידתו. נכנסה לאוצר של זהב, לקחת דינרי־זהב, ומצאה שם המון עקרבים שולחים את לשונם. ביקשה באוצר של כסף אחרי כספים – והנה שם רק משכנות נמלים, ובאוצר של פרוטות – רק שיירות שיירות פרעושים זוחלים. יצאה אל המבקשים בידים ריקנות ועיניה יורדות דמעה מבושה. בתוך־כך שב החסיד מדרכו, וירא המון בני־אדם, משלושת המינים הנקובים, סובבים את ביתו ואשתו עומדת ובוכיה. קָבלה רעיתו לפניו ואמרה: איך יצאת לדרך ולא השארת לי מאומה? תמה החסיד ואמר: הלא כל אוצרותי פתוחים היו לפניך. אמרה האשה: לא הנחת לי אלא אוצרות של עקרבים, נמלים ושל פרעושים. נכנס הוא באוצר הראשון והביא משם דינרי־זהב ונתנם לחכמים; בא באוצר השני והוציא ממנו שקלי־כסף בעד היתומים; מהאוצר השלישי הביא מלוא־חפנים פרוטות־נחושת ויתן מהן לעניים. אם יתמה השומע על המעשה, יזכור את דבר הכתוב: אַל תלחם את לחם רע־עין.

מַעֲשִׂים

א: פְּתֵיחַת הַשַּׁעַר

בימי רבי תנחומא, בעל המדרש, היתה ימים רבים עצירת גשמים. פני השמים כנחושת והיוקר יאמיר, והעם רעב ללחם וצועק לאלהים. גזרו תענית ראשונה, אמרו סליחות ותחנונים ולא נתקבלו; ישבו בתענית שניה, הוציאו את התּיבה לרחוב העיר, נתנו אפר מקלה בראשם ואמרו ברכות וחותמיהן וקראו ואמרו: מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה לנו וישמע קול צעקתנו ותחנונינו! מי שענה את אבותינו על ים סוף ודומר, הוא יעננו! ולא נענו. ישבו בתענית שלישית, כבני־אדם הנזופים ומנודים למקום, חיכו לרחמים מן השמים, והשמש בוערת, מכלה כל חציר ויבול. עד מתי, ה‘? עד מתי? גם הרב רבי תנחומא, ראש הקהל, ישב אָבל. ה’ לא ישמע בקול הרועה ובקול הצאן…

והנה נגשו אליו אנשים מבני דלת־העם ויאמרו לו: מורנו ורבנו, הנה יושבים אנו פה, לבקש מאת אלהי השחקים, כי יפתח לנו שערי הגשמים ובעירנו עוון וחטאה גדולה: ראינו פלוני בן פלוני, אשר גירש את אשתו וכתב לה ספר כריתות, וגם נשא אשה אחרת, משׂיח בלאט את אשתו הראשונה ולא שם לבו לזה, כי אסור לעשות כן. ויצו הרב להביא את החוטא לפניו וידבר אליו: הלא ידעת, כי יד ה' קשתה עלינו, והנה עברת על חוקי הדת; ואַתּה, שים־נא כבוד לאלהי־ישראל, תן תודה והגד, מה עשית? אל תכחד מאום! ויען האיש ויאמר: הנה נפשי, גֵוי וחלבי לאלהי־התורה, והוא יודע וָעֵד, כי אין עוול בכפי;אבל נפגשתי עם אשתי הראשונה אשר גרשתיה, והיא ברעה רבה, ותאמר אלי: חנני, אדוני;מיום שעזבתי את ביתך לא ראיתי בטובה. ואפשוט גלימאי מעל כתפאי, ואתנה לה, הלא נאמר: ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הרים רבי תנחומא עיניו לשמים ויאמר: ריבון העולמים! הלא זה עבדך הוא אך בשר ודם, ןלפי דיני תורתך אין מזונות גרושתו עליו, ועם כל זה רחם ריחמה ונתן לה משלו;ואנו, בניך ובני־בניך ומזונותינו עליך, ואין אתה מרחם עלינו! מיד התקדרו השמים בעבים וירדו גשמי־ברכה, והיתה רוָחה בעולם!

ב: הַכֹּהֵן וְאִשְׁתּוֹ

בארץ העברים היה כוהן אחד, שהיה רואה את הנגעים באיש ובאשה ומטהרם, אבל מאד מטה ידו ואפס לו כל לחם בבית. ראה, שהשעה דחוקה לו, אמר לצאת חוץ לארץ, לבקש לו שם מחיה, משען ומשענה. ויהי בשימו לדרך פעמיו, הכהו לבו על החולים, שלא ימצאו עוד תרופה. נפנה ואמר לאשתו: בואי ואלמדך את פרקי הנגעים, ועשית את מלאכת הטהרה בלכתי מזה. אמר לה: דעי, אשתי, כי תראי שיבש מעיין שערו של אדם, וידעת כי נגע דבקה בו, כי הן לכל שׂער ושׂער שבראש ברא אלהים מעיין בפני עצמו, והוא שותה ונזון ההנו, ומפני הנגע נתרוקן המעיין. ותען האשה ותאמר לו: בעלי הכוהן, אם לכל שער ושער שבאדם יכין אלהים מעיין חי, איך אין בידו להזמין מעיין לך ולבנינו להתפרנס ממנו?

לא הניחה אותו אשתו לצאת חוץ לארץ, וישׁאר על מקומו וראה חיים בארץ.

ג: מִשִּׁנֵּי אֲרָיוֹת

חסיד אחד הלך את בנו יחידו הקטן בדרך, והגיע זמן תפילת־ערבית, העמיד בנו אצל אילן אחד, והוא עמד אצל האילן השני להתפלל ויתדבק בה' קונהו. ויהי בהגיעו לתפילת שמונה־עשרה ועיניו נשואות למעלה, עבר ארי אחד וחטף האת הילד וילך לדרכו; ולא שם החסיד לבו לזה. אך כאשר כילה להתפלל, ראה כי הילד איננו, ויספוק את כפיו ויקרא: בני, בני, מחמד עיני, אַיידָּ? עוד הוא קורא, והנה הארי רץ לקראתו והילד על כתפו ויושיבהו אצלו ויפן לו וילך לדרכו. אשל האב את הבן, אחרי שפג פחדו ממנו: מה עלתה לך, בני? ענה הנער ואמר: הביאני הארי הזה אל מערת הוריו הזקנים, לטרוף טרף; ויצעקו עליו בחמתם ויקראו: לא אחרי הנער הזה שלחנו אותך, מהר והשב אותו למקומו; ודמך בראשך, אם תפול ממנו שערה אחת ארצה. ויפרוש החסיד את כפיו ויאמר: אודך, ה', כי גדול חסדך עם יראיך.

ד: מִן הַבְּאֵר

בימי התלמוד היה איש אחד מצורע בגופו ובפניו ונתרחקו ממנו בני־אדם בכל מקום אשר הלך, וגם רעיו לפנים מאסו בו, ויצר לו ולנפשו; ובכל יום ויום היה מַשכים ואומר: ריבון העולמים! על־פי מצותך יוצא עתה השמש ומביא נהרה לכּל, ורק אותי עבדך מאסת ותשימני בשפל מדרגת האדם. ויהי היום, והוא יושב תוך האפר ובידו חרשׂ להתגרד בו; והנה אשתו, אשר גם הציקה לו ומאסה בו כל הימים, הלכה לבאר, לשאוב מים; הציצה וראתה ניצוצות של אור על פני המים ותקם ותמלא מהם את כדה, ותשב לביתה. ובראותה את בעלה החולה יושב כך, בערה חמתה עליה, ותקם ותשפוך עליו את המים, מיד נאסף ונתרפא וישב בשרו כבשר נער קטן לטוהר.

אמרו, ניצוצות האור בּמים מבּאֵרה של מרים היו.

מוּסַר הַשְׂכֵּל

א: עֹז רוּחַ

בימים מקדם חי בעיר כבול עשיר אחד ושמו ברכיה, והו' בירכו בשדות וכרמים, בעבדים ובשפחות וברוב צאן ובקר. והוא היה מחזיק בחכמים, מפרנס דלים ושמו היה נודע לרבים. ותהיינה לאיש הזה בנות שתים, אבל בן לא היה לו, ויירא פן תעבור אחוזתו לזרים אחריו, ויבק את האלהים כי יתן לו בן וישמע ה' אליו גם בדבר הזה;ותהר אשתו ותלד בן ויעש משתה לכל בני העיר ויתן צדקה רבה לעניים ואת שמו קראו נתן.

ויגָמל הילד ויגדל ויהי יפה־תואר ולב שכל בו ותבונה, וילמד תורה וחכמה מפי מורים רבים ויחכם מאד, וכל רואיו קינאו בו ויאמרו: אם ה' יתן עושר לאדם, יברך אותו בכּל.

ויהי במלאות לנתן שמונה־עשרה שנה, אירש לו אביו נערה בתולה, כחוק, והנערה יפת־תּואר ויפת־מראה, וגם לה עושר רב, כי היתה מבנות רבּי־העם. וירבו המוהר והמתנות מאד.

ויעש ברכיה סעודת אירוסין כסעודת מלך. ויקרא לחכמי־ישראל ורבּי־התורה, קרא לעשירי העם, קרא לכל בני העיר וקרא לעניים ולדלים ויערכו שולחחנות לפניהם; ועל על שולחן העלו בשר ודגים, יינות ושמנים, פירות טובים וכל מיני מגדים, ויאכלו וישתו, איש כחפצו וכלבבו. ירושלים בתפארתה לא ראתה סעודה כדולה כזו.

החתן ישב בראש הקרואים, ופכניו כפני בן־מלך, וישוחחו עמו החכמים בחידות ובמשלים ויקח את לבם. והכלה ישבה בין רעותיה, קשוטה ועדויה אבני אודם, פטדה וברקת. צאינה וראינה בנות ציון בעטרה שיעטרו לחתן עם הכלה!

ויהי כי טוב לב המסובים עליהם והחלו לשיר מזמורים ותהילות עזב החתן את מקומו ויעל לעלית הבית, לקחת משם בקבוק אחד שמן־אפרסמון. ושם היו גם אוצרות השמן והדבש, היין והפירות;ויהי כאשר כרע אל חבית אחת, התקרב אליו נחש ויכישהו ברגלו ונפל מת ביום שמחתו.

וירא אביו כי בושש לבוא, ויעל גם הוא אל העליה, לראות את שלום בנו, וימצאהו שוכב על הארץ ואין בו נשמה. על מחמד לבו עלה הכורת. – ויתחזק האיש, בזכרו את קרואיו, ולא צעק מרה ולא אבה להשבית משׂושׂ הקהל האוכל ושותה ומיטיב לבו;ויעצור את דמעותיו, וירד הביתה וישב על מקומו בין השמחים עד תום הסעודה. והאורחים אמרו: אך ישן הוא החתן.

ובבוא שעת ברכת־המזון קם ברכיה ויאמר: רבותי, לא לברך ברכת־חתנים באתם הנה, אלא לברך ברכת־אבלים;ודעו, כי לא להכניס את בני לחופה קראתי אתכם, אלא כי תתנו לי אחוזת־קבר לקברו, כי מת עלי היום. ה' נתן וה' לקח. צדיק הוא וישרים כל משפטיו.

ב: מִמָּוֶת לְחַיִּים

היו בימי התלמוד שני תלמידים, שהיו עוסקים תמיד בתורה ובעבודה, וכך דרכם: חצי ימי־השבוע היו יושבים בבית־המדרש ולמדו מפי רבם, רבי חנינא, ובחצי השני היו משכירים את עצמם לחטוב עצים והיו מפרנסים בזה את בני־ביתם. כה התנהגו ימים רבים, לעסוק יחד בחיי־עולם ובחיי־שעה. ומצוַת אלהים כן על כל בשר, ועל כן ברא את העליונים ואת התחתונים.

ויהי היום וינחמו ממנהגם זה ויאמר האחד לחברו: ראה, רעי, אנו יושבים שלושה ימים בשבע והוגים בתורת ה' ושאר שלושת הימים אני מבלים במילי־דעלמא, והכתוב אומר: והגית בה יומם ולילה;האם לא טוב נעשה, אם נעזוב מעתה את מלאכת־ידנו לאחרים, ואנו לא נמוש עוד מבית־מדרשנו כלל? – ויען השני ויאמר: גם מחשבותי כמחשבותיך, כי לא נכון לעזוב אף לימים באר מים חיים, ולחצוב לנו בורות נשברים, והנה דיבּרת אלי כדבּרי אני בלבבי; בוא ונכרות ברית לחדול מכל מלאכה, אבל רק יום המחרת עלינו עוד לעבוד, כי כבר נשכרנו לאדון־העצים ולא נוכל להמיר את דברינו. – ותיחשב להם במרום מחשבתם זו, להניח חצי עולמו של הקדוש־ברוך־הוא בבטלה, לחטא. וגזר־דין יצא ואמר: כל העוזב ישוּבו של עולם והכישו נחש ומת.

ויהי במקום הזה חוזה־בכוכבים, והוא היה צופה ויודע לנַבּא על מזלו של אדם מרש ולדעת היום את אשר יקרה אותו למחר, ויצא שמו לאיש שרק אמת ידע ויראה;ואמנם מכל אשר הגיד לא נפל דבר ארצה.

וירא ביום המחרת בבוקר את שני תלמידי רבי חנינא הולכים למלאכתם והחבילה על כתפם. ויאמר לָאנשים בחבורתו: ראו, אחי, שני אנשים אלה ההולכים לתומם לא ישובו חיים לביתם, ויכולים אתם לחצוב להם קבר. ומיאנו חבריו להאמין לו היום, ויאמרו: התחת אלהים אתה? ויאמר: נתערב־נא בזה. ויאמרו: אם יהי כדבריך, ומתו החוטבים האלה, ונתנו לך שתי חליפות־בגדים, ואם לא – ונתת אתה לנו. ויאמר להם: כאשר דיברתם כן יהיה.

והתלמידים האלה הלכו לדרכם, ויהי כי הרחיקו מהם, עמד איש זקן אחד בדרך, ויאמר להם: רחמו עלי ועל זקנתי, כי זה שלושה ימים, אשר לא בא אוכל אל פי. ויתירו מהר את החבילה וימצאו שם רק לחם אחד, הניתּן להם מביתם לאכול, ויחתכו אותו לשנַים ויתנו לזקן את החצי האחד, ויאכל ויברך אותם ויאמר: האל יחַיה אתכם היום, כאשר החייתם אותי עתה, וילך. והם באו לשדרת־היער ויבקעו כל היום את העצים כפי כוחם, ויקבלו את השכר האחרון בבוא הערב, וישובו לביתם.

וישאו האנשים, אשר חיכו אל שובם, את עיניהם ויראו אותם שׁבים ממלאכתם בשלום וכל רע לא קרה להם, ויצהלו ויאמרו אל החוזה: אמרת לשטות בנו, ופיך ענה בך לאבוד חליפות־בגדים. ויאמר להם: חי ה', כי ראיתי בחזון נחש שרף דולק אחריהם ואשמע מצוים אותו: לך והמת את חוטבי־העצים האלה. ויקרב עמהם אל החוטבים ויאמר: שלום עליכם, עוברים! מה ומה קרכם היום? סַפּרו־נא לנו, כי נדע. ויתמהו ויאמרו: לא ידענו דבר, רק זה, כי פגשנו עני בדרך ונתַנו לו חצי־הלחם מלחמנו אנו, כי רעב היה. ויענו ויאמרו להם: לכו לשלום. – והחוזה קרא לחבריו ואמר: נלכה אל המקום, אשר בו ביקעו את העצים ועשו שם את מלאכתם. וילכו שמה ויראו, והנה מונח על הארץ נחש גדול ועב כרוּת לשני חלקים, חצי גופו מונח מזה, והחצי השני מעבר זה. ויאמר החושה להם: ראו, רעי, כי עיני לא התעטני ואותו ראיתי שלוח להמית את הנערים;אבל מה אעזה, ו“אלהי העברים מתפייס לעובדיו בחצי ככר לחם”.

ויענו כולם ויאמרו: יש אלהים גדול כזה, נלכה ונעבדה אותו.

ג: שׁנֵי אָחִים

לפני ימים רבים היו שני אחים בעיר אחת העומדת על חוף נהר, ויהי האחד עשיר גדול ולו נכסים רבים, בתים ושדות ורב־טוב, ורק לא אהב לעשות חסד עם בני־אדם וידו לא פתח לדל; והשני היה בעל לב טוב, אוהב את הבריות ורודף לעשות צדקה, ורק השה אותו אלהים עושר ויחי רוב ימיו בצמצום ולא ברוַח. ואולם האיש הזה הסתפק במועט ולא ואל קינא באחיו העשיר ולא שאל את אלהים על הסדר ההפוך בעולמו, ומדוע הוא מיטיב לרעים וממעיט במתנותיו לטובים.

אבל אשתו, אשר בא עמה בברית, לא היתה כמוהו ולא נשאה את דוחק הבית באורך־רוח כזה; היא השגיחה, שלא יקח בעלה את המעט אשר להם ויתן אותו לעניים, כדרכו.

ויהי מקץ ימים ויגדל בנם הבכור ותבוא העת לשלחו ללמוד תורה. ותחל אמו לקמץ מהוצאות־הבית פרוטה לפרוטה, למען אשר תקנה לו מעיל להתעטף בו. ויהי כי אספה אותו סכום, ותתן אותו לאישה בצרור ותאמר אליו: לך השוקה וקנה לבננו בגד ראוי לו; ואולם עמוד על המקח, ולא יעשה בך אדם רמיה. הדבר היה יום הושענא רבה בבוקר, וטרודה היתה.

כמעט עזב בעלה את ביתו, ויבוא ויעמוד לפניו איש־עני ויאמר לו: חנני־נא;הנה בביתי אין כּל לימי החג וילדים לי שבעה. ויקח האיש את כל הצרור אשר בידו ויתנהו למבקש;ויודה לו זה על חסדו הגדול ויאמר לו: יהי אלהים עמך, נדיב־הלב!

ויהי כאשר עזב אותו העני שמח וטוב־לב ויאמר האיש לנפשו: הן לא אוכל לשוב עתה הביתה בידים ריקות, ויבוא לבית־הכנסת לעת תום התפילה ויחשוב: מאין יבוא עזרי?

וירא והנה נערים מלקטים אתרוגים מעל קרקע הבית, כי נחתמה בהם הברכה האחרונה ולא מצאו עוד בעליהם בהם צורך… ויחל גם הוא ללקט מהם ושימם בכנפי כסותו. עוד אגורות־נחושת אחדות היו בצלחתו ויקן בהן ארגז וישם אותם בו, ויעמוס את הארגז על שכמו וילך, והוא לא ידע לאן, ויהי הולך בלי מטרה ברורה לשפת הנהר; ובבואו שמה, וירא אניה עומדת הכן לדרכה, ויאמר אל החובל: קח־נא אותי ואעשה שירוּת בשכרך. ויאמר אליו: רד. וירד האיש באניה ותלך טעונה מזה ותבוא לקרית־מלך, לא רחוקה מעירו;וירד האיש וארגזו על שכמו וילך בשוקי העיר וירא, כי אֵבל כבד לעם.

ויקרב אל האנשים וישאל אותם: מה לכם, כי תתאבלו? ויענו ויאמרו: הנה חלתה בת מלכנו מחלה אנושה, והרופאים לא ידעו תרופה; והיא יחידה לו ויורשת ארצו. היש יגון כיגוננו?

ויתן ה' מחשב בלבו ויאמר: הנה רוח עברה עלי היום ללקט את האתרוגים מקרקע בית־התפילה, אולי יש בזה דבר־סתר ובהם צרורה אותה תרופה. ויתאזר באלהיו ויאמר: הביאו אותי לפני המלך, כי בארגז זה, אשר אנכי נושא על שכמי, צרורים סמי־מרפא. וימהרו אותו אל המלך, ויגש ויאמר: מארץ העברים אני, יקח נא המלך מן המגדים אשר הבאתי עמי, ויעשו בם מרקחת ויתנו לחולָה, כי ברכה בם. ויאמרו רופאי המלך: משׂחק בנו איש עברי זה. אבל המלך אמר להם: ננסה את דברו, אולי יש אמון בו. ויצו למבשליו לעשות במגדים אלה מעשה מרקחת;ויתנו מן המבושל לחולה וַתרח את ריח־הניחוח ותטעם ותשב נפשה, ותחי ותּירפא.

ויצו המלך וימלאו את הארגז, אשר בו היו האתרוגים, שקלי־זהב, ויתנו לו אניה מאניות המלך וישב אל ביתו ואל נוהו בכבוד ובעושר.

ויקנא בו אחיו העשיר על רוב גָדלוֹ פתאום;ובהיוָדע לו משפט הדבר, ויאמר: אעשה גם אני כן ואוביל אתרוגים למלך, ויעבר קול בעיר, לאמור: מי האיש, אשר עוד לו אתרוגים מימי החג, יביאם־נא אליו, ואתן לו שקל כסף בעד כל אתרוג. ויביאו לו אתרוגים רבים, וימלא בהם ארגזים מספּר וישם אותם באניה ויביאם אל המלך. ויגש אל המלך ויאמר: יקח־נא המלך הרבה מאשר הביא אחי רק מעט. ושפחה היתה בהיכל המלך, אשר חלתה בם בימים ההם במחלת בת־המלך; ויאמר המלך: ננסה דבר גם באתרוגים האלה, אשר הביא הלז, אם יש בהם תרופה כאשר היה באתרוגי אחיו. וישימו אותם במחבת ויתנו מהם לחולה, ולא הועילו. –

וירגמו אותו עבדי המלך באתרוגיו ויכו אותו הכה ופצוֹע ושב לביתו אָבל וחפוי ראש.

ד: יֵין קֵדָר

באחת הערים ישבו שני אחים בבית אחד, והם היו אוּמנים במעשה הבד, ויראו ברכה במלאכתם ויהי שלום ביניהם ולא ידעו רע. אולם דבר אחד מירר את חייהם. הי להם אב זקן בא בימים, והוא לא עסק עוד בכל משלח־יד והיה אוכל על שולחנם;ואמנם דבר זה לא הכביד עליהם ויהיו עושים את חובתם באמונה. אך אביהם היה שותה־שיכור, וכל אשר בא לידו, היה מוכר אותו ביין ומגיח אל פיו. חוץ מן השתיה לא ידע דבר בעולמו, ויהי כמו חי עלי אדמות על מנת לשתות, קם בבוקר וישת, אכל סעודת צהרים וישת, גם בלילה שתה יין, וזה מעשהו כל הימים.

ויצק הדבר הזה לבניו מאד, כי מלבד אשר הוציא את כספם, אשר יגעו בו, לבהלה, נתן אותם אביהם לחרפה גם בעיני הבריות, כי בעת אשר שתה למרבה, היה מוטל בראש חוצות ויתקלסו בו הנערים; והעוברים אמרו: ראו, אביהם של אלה מגואל באשפה. וכל אשר עשו, לעצרו משתיה, לא הועיל להם. באין גרה בכיסו היה עוזב את הבית ובערב שב והוא שתה לשכרה; ולא ידעו מאין לקח לו את הכסף לתתו במחיר היין. הם כלאו אותו מדי פעם בפעם בחדרו בבוקר, ואחרי־כן מצאוהו שיכור, כי הטמין לו בחור אחד כד יין; והיה כאשר קנו יין לשבת, שתהו אביהם בטרם קידשו עליו. לא היתה חכמה ועצה לעצור בעד תאוַת אביהם הזקן; והוא אז כבן שבעים. הגיע גם לבורות.

ויאמרו בניו: מה זה עשה לנו אלהים ואבינו שיכור? זה רב מכוחנו, לשאת אותו ואת צרכיו, ולנו נשים ובנים, שמזונותיהם עלינו;טוב להספיק להם מלתת כספנו לבהלה.

ויהי בראותם, כי אין מזור ואין תרופה לזקן, ויחרשו עליו רעה ויקחו מאדונם שכרם לשלושה ימים ויקנו בו יין ישן ומשׁכּר ויתנו אותו לאביהם. ויהי כאשר כילה לשתות, ותיפול עליו שׁינה עזה ויהי כמת. ויקראו לשכנים, לאמור: ראו, הנה מת עלינו אבינו. ויטהרו את גופו וילבישוהו תכריכים וישימו אותו בארון וישאוהו לבית־הקברות, הרחק מן העיר, ויעמידו אותו במערה, וישובו לביתם, וירא אלהים!

בלילה ההוא עברה אורחת־ישמעאלים בדרך, והם באים מארץ אשר שם ברכת טוב וגמליהם נושאים נאדות־יין רבים וכל מיני מגדים ופרי; וילוּנו האנשים באהליהם, כי עייפים הם. ויתגנב איש עובר בלאט ויקח נאד יין משוּמר ושק מלא פרי מגדים ויסתר אותם במערת בית־הקברות. וישכימו האנשים בבוקר וילכו לדרכם.

ויהי ביום השלישי, וייקץ הזקן משנתו הארוכה וירא והנה הוא שוכב בארון בכוך בתוך קבר, ויתמה על החדר הקטן הזה ויקרא ולא ענוהו, ולא שמע קול אדם. ויקם, כי רעב היה וצמא, וירא והנה נאד־יין עומד למראשותיו ומגדים מתוקים בצדו;ויאכל וישת וישמח מאד, על כי אינה לו אלהים את אלה ויחל לזמר. מה חסר עוד לבן־אדם!

וביום ההוא ניחמו בניו על מעשיהם ויאמרו: נלכה־נא ונראה, מה היה לאבינו הזקן? וילכו יחד. ויהי כי קרבו אל בית־הקברות, וישמעו קול מנגן מתוך המערה ויתמהו ויאמרו: העת תחית־המתים הנה זה באה?

ויגשו אל הקבר, ויראו את אביהם יושב לפני המנות המונחות לפניו ומיטיב לבו ביין, ויפלו לרגליו ויאמרו: חטאנו לך, אבינו, ועתה ידענו כי לא יזנח הבורא את בריותיו והוא ממציא לכל בריה את אשר היא מבקשת…

ויקח הבכור מעליו את השמלה אשר על שכמו וישימה על התכריכים של אביו ויובילוהו שניהם לביתם, ויאמרו לאנשי הרחוב: הנה קם אבינו ויחי. ומאז כבדוהו בכל לב, וייטב אלהים להם ויתנו לאביהם את כל משאלותיו, עד כי הלך באמת לארצות החיים, ויקחהו ה' אליו.

ה: מֵעֹנִי וְלֹא מֵעֹשֶׁר

לפני ימים רבים חי באחת המדינות איש חסיד וירא־אלהים מאד ואת מצווֹתיו שומר, והיה האיש ההוא עני ומדוכא, בלי מזון ומחיה ובחוסר־כּל;והוא לא התאונן על גורלו וגם לא הרגיש כלל במחסוריו, כי חי רק באלהים ובעבודתו אותו. בבוא היום ובעברו היה מתפלל לריבון־העולמים ולאדוני־האדונים בזמירות ובהלל, כאילו לא חסר כלום משולחנו של מלך. והיתה תפילתו עולה לפני כסא־הכבוד, כמו התמיד, שהיו מקריבים על גבי המזבח. ואם עבר איש ונתן לו דבר־מה, לא קיבל; ואם ביקשהו אדם ללון בבית בחורף, לא חפץ במחסה והיה לן תחת כיפת־השמים, כאחת מחיות־השדה.

אבל דבר אחד המר את רוחו, כי לא היה לו עוד כל לבוש. וכאשר נקרעה גם שארית חלוקו האחד, לקח עלה לכסות בו את ערוָתו, ויבּול בבוא השמש.

ויאמר אלהים לכוהן צדקו: אליהו עבדי! כבר נתמלאה סאת עניוֹ של חסידי זה. לך והושע אותו והביאהו על נחלת בני־אדם. וילך אליהוּ במצוַת שולחו, וישמור לו עד כי סיים תפילתו; ולאחר שסיים, ניגש אליו ואמר לו: שלום עליך, רבי! והחזיר לו שלום. אמר לו אליהו: אם רצונך בזה אַלוה לך ארבעה זהובים וכיסית את מערומיך, וימאן החסיד לקחתם מידו. ויפצר בו מאד ויאמר לו: לא חסד אני עושה עמך, ורק יהי־נא זה כפקדון בידך; וכי אדע אני מחסור, אז אבוא אליך והשיבות לי את אשר נתתי לך. ויאמר החסיד: חי האלהים, אם מיום עמדי על דעתי נהניתי מאשר לאחרים ואם לקחתי מאשר לאחרים; ואם עתה אני עושה כדבר הזה, הלא רק כי נואלתי וקטונתי לבקש לי לבוש לגֵוי. ויפול על פניו ויבך. ואליהו עלה בסערה השמימה.

ויקם החסיד ויקח את ארבעת הזהובים, אשר הניח העולה על הצור, וימהר אל השוק ויקל לו טלית. ויהי כאשר שם אותה על כתפו, וירא אותו עובר, ויגש אליו ויאמר: טליתך מצאה חן בעיני;אם טוב עליך, אתן לך תמורתה חליפות בגדים אחרים ועוד עשרה שקלים; ויענהו בעל הטלית: מה לי ולכספך? ויאמר הזר: קח מאתי את אשר אני נותן לך ומצאת את דרכך. ויחשוב החסיד ויאמר אל לבו: אקחם מאתו ואעשה גם אני חסד עם אחרים. ויתן לו את טליתו, ויקח מידו את חליפות־הבגדים ואת עשרת הכסף וילבש את חילפת־הבגדים האחת ואת השניה מכר בעד עשרה כסף. אחרי לבשו את הבגדים אמר לשכור לו גם חדר, להתגורר בו, וישכב בלילה ההוא על מיטה מוצעת, וייטב לגופו. וישכם בבוקר ויתפלל ויודה את אלהים, ויאכל היום וישׂבע. ויהי כעבור ימים, והוא החל לעסוק מעט בישוב־העולם, וילמד לדעת את דרכי החיים ויעש חיל, לקח לו אשה ויבן בית. ויפרוץ האיש ויעש עושר יתר מאז. ויוָלדו לו בנים ובנות ויקן לו עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ונתקיים בו: מקימי מעפר דל, עד למרומי השמים. וברבות הימים, ויגדל עשרו עד לאין קץ ויהיו לו אוצרות מלכים. כנקדימון בן גוריון פרשו לו מתחת צעדי רגליו, בלכתו מביתו לבית־המדרש, כלי מילת ובאו עניים וקיפו אותם. מה לא יכול האדם להשיג, אם אלהים יצווה לו את הברכה.

עוד לבו נאמן עם אֵל מושיעו, ויעבוד את האלהים כתורה וכמצוה, ואולם חסר לתפילתו עתה אותו הרוח, שהיה לה בימי עניוֹ ומרודיו, ולא היתה עוד כקרבן תמיד, כמאז ומקדם.

ויהי היום ויבוא אליהו הנביא עוד הפעם לאדמת האדם וישם פניו ויעמוד על פתחו של העשיר ויבקש ממנו ארבעת הזהובים, אשר נתן לו, ולא היכרהו זה כלל וידבר אליו בגאוה, לאמור: ואם ארבע סאה דינרי זהב הלויתנו פעם, הרי כפלים לפניך! ויאמר ההלך: לא, אדוני, אל תפחית ואל תעדיף: תן לי את ארבעת שקלי ואלך לי. ויתן לו בעל־האוצרות את השקלים המעטים ויעָלם המקבל ואיננו…

ומן היום ההוא איתרע מזליה של העשיר. מתו שני בניו, נצטערו שני לוקחי בנותיו ונסתאבו כלותיו.. הבקר היו חורשות והאתונות רועות, ותפול עליהם מחנה ותקחם, אש נפלה מן השמים ותבער בכרמיו, ברד ירד והכה בשדותיו. בכל הונו ורכושו באה מגפה אחר מגפה, כמו לאיוב בשעתו. ובזמן קצר נתדלדל כל־כך, עד כי לא נשאר לו מכל רכושו, בלתי אם מעיל אחד לבשרו;וגם אותו קרע בצערו ויאמר: ערום הייתי וערום אהיה שנית. ואז שב לערימות החול וישב שם ויחל לעבוד את אלהים כבתחילה ולא חטא עוד בשפתיו, וערב ובוקר עסק בעבודת הבורא ובעשות נחת־רוח ליוצרו.

ויאמר אלהים: לא אוסיף עוד להעשיר את האדם ויעבדני לעולם!

ו: בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּגַּע

באחת הערים בארץ ארם חי איש אחד, גדיאל. והוא התגדל על כל אחיו ואנשי־עירו, אשר התהלכו בתום ויעבדו את האלהים בפשטות ובלי התחכמות ולא ביקשו להם נתיבות רבות, ויתחכם וינשא לבו לדרוש בכל חכמה נסתרה ובכל דעת נשגבה, ויעז לרדת לתעלומות־הטבע ולגלות את הלוֹט הלוֹט; ולא ידע כי אלהים שׂם לו סתר־פנים ולא יחפוץ, כי מעשה־ידיו יהיה כ“אחד ממנו”, לדעת חיים ומות בבריאה, כי הן רק לו לבדו פתרונם.

ותבוא עת ויחשק האיש ללמוד שיחת חיות ועופות, נוסף על דעת טבע האדם, ויצא היערה וישם לו שם את מלונו וינזר מכל חברת בני־אדם, ויתבונן חרש לחיי החיות למינן ולטבע כל עוף למינהו, עד כי החל להבין את לשונם, ויתגאה ויאמר: חכמתי וירוַח לי, מי יקום עתה נגד בינתי ויעמוד הכן מולי?

ויהי היום בעלות הבוק, והנה שני עורבים אחים קמו איש באחיו, ובריבם ויקם האחד על השני ויהרגהו בחמתו ויפול הנרצח מתבוסס בדמו. וירא הרוצח את אשר עשה ויך לבו אותו, ויספוק בכנפיו אחת אל אחת מרוב צער ובאין לו מנחם. ויבוא בן־נשר מלכו ממרום וירא אותו מקונן במר נפש. וירחם עליו ויאמר לו: הירגע, בן־ארצי, ואל תאמר: ארד אל אחי שאולה, כי הנה שם בירכּתי העיר צומח דשא עשב, אשר לו הסגולה להחיות מתים, מהר שמה וקח ממנו מלוא פיך ושׂמתו על פצע אחיך וישוב רוחו אל קרבו. ויעף העורב אל המקום; ובעוד רגע שב ועשב כרתי, נותן ריח, בפיו, ויגע בו פעמַים במקום הפצע של ההרוג, ויעל עליו קרום ויתעורר המת ויקם על רגליו ויחי, וישאו שניהם אברותיהם ויעופפו במרחבי השמים.

וגדיאל עומד ומשתומם ויאמר: עד הלום באתי, לראות את הפתח המוביל מן המות לחיים, ויתאזר וילך לחפש גם הוא אחרי פרי החיים, וילך מהלך שבעה ימים ויבוא עד לקצה היער וירא ערימות עשב ומראהו כמראה העשב אשר הביא אתו העורב, ויקח מהן וישם בכליו וישמח מאד ויגבה לבו. עלה בן־אדם על מרומי הדעת ונדמה לעליון!

ויהי בלכתו, וירא והנה אריה גדול מונח מת למעצבה על אם־הדרך, פיו פתוח ולשונו שלוחה ונמלים ופרעושים זוחלים עליו ויתענגו על דשנו. ויאמר לנפשו: אנסה־נא בעשב אשר לי, אם יקום זה ויחיה; ויגש אליו ויקח מן העשב אשר בידו ויעבירהו על עיני המת אחת ושתים. ויפקח האריה את עיניו וייקץ משנת־מות וירם ראשו ויקם על רגליו ויתנודד וינהום וירם זנבו ויצעד קוממיות, כמלך שחזרה לו עטרתו וגבורתו והכל תּוּכּוּ לרגליו. וירא והנה אחד ממשפחת האדם עומד קרוב לו, ולא ידע, כי איש חסדו הוא, ויבלעהו וינעם לחכּוֹ, כי לא אכל זה ימים רבים, וישׂבע וילך לראות ברחבי מלכותו.

ז: לְצַדִּיק וּלְרָשָׁע

ויהי בעבור המלך אדרינוס עם גייסותיו למלחמה, ראה איש עברי זקן מאד נוטע נטיעות־תאנים, קרא ואמר לו: בן כמה שנים אתה? השיבו העובד: בן מאה שנה עבדך. התפלא אדרינוס ואמר: בן מאה אתה, ועוד אתה עמל ונוטע נטיעות, שלא תאכל מפירותיהן. אמר האיש: כשם שעמלו אבותי בעדי, כך עמל אני בעד הבאים אחרי. נפרד המלך ממנו בשלום. ויהי בעשותו מלחמה שלוש שנים, ויכבוש עמים ומדינות רבות, שב עם כל מחנהו בדרך אשר בא בו. בתוך כך גדלו עצי־התאנה ועשו פירות יפים; נטל מהם אותו זקן סל מלא על שכמו, השכּים ויצא ובא עמו לפני המלך. אמר לו המנצח: מי אתה ומאין תבוא? המביא: אנכי הנני האיש, אשר נטעתי נטיעות־התאנים, בצאתך למלחמה, והנה זיכני ה' לראות פירותיהן, ואומר להביא מהם מתנה גם למלך. מיד ציוה אדרינוס ליטול הפירות מסַלוֹ ולמלאהו זהב. התפלאו עבדיו על הדבר הזה, כי ידעו את קשי לב מלכם לעם היהודים. השיב ואמר להם: “מי שבוראו מכבּדוֹ, אני לא אכבּדוֹ?”

היה לזקן ההוא שכן אחד רע־מעללים, והוא עצל במלאכתו. כיון שמעה אשתו מה שעלתה לבעל־התאנים, אמרה לבעלה: אחרים מתעשרים מפירותיהם, ואתה יושב בחיבוק־ידים. התעורר האישלקח גם הוא סל מלא תאנים מגנו, הטעינו על כתפו והלך ובא לפני אדרינוס המלך. אמר לו אדרינוס: מה לך אלי? השיב ואמר: שמעתי, כי אדוני המלך אוהב תאנים הוא ושוקל זהב מחירן, על־כן הבאתי לך גם אני מהן בסל הזה. ויצו המלך להפשיט אותו ערום ולהשליך לו פירותיו בפניו. לא יזכה רשע כצדיק.

ח: לְהָרַע וּלְהֵיטִיב

היו שני בני־אדם חברים, אחד פּיקח ובריא כל ימיו ואחד עיור בשתי עיניו וחשכו לו מאורות העולם. היה הסומא נסמך תמיד על חברו הפּיקח, כי לא ידע ללכת לבדו;ויהי ברבות הימים וילא הפיקח לעשות עוד כזאת ויאמר לרעהו האומלל: התחת אלהים אני, להיות לך לעמוד־האור? נלאיתי נשוא אותך ואת עמלך. ויצר הדבר לעיור ויאמר: אלהי ישעי, למה זה תעזבני! ויהי בהיותם בשדה וירעבו ללחם, היו לפניהם כמהין ופטריות רבים בעלי סגולות שונות, פשטו את ידיהם, תלשו מהם ואכלו מהם. ויהי כאשר כילה הבריא לאכול, חשכו עיניו ותעוור, כל־כך פעלה עליו חריפות הכמהין;תחת זה פעלו מיני הכמהין האחרים על חברו לטובה, התחיל לשפשף בעיניו, והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו. קמו ללכת, ולא ידע עוד מי שנתעוור לכוון צעדיו על ונסמך על רעהו, שהיה עד עתה סומכו. כן המה דרכי אלהים!

דִּבְרֵי חָכְמָה

א: הַמְּאַסֵּף

היה מלך חסיד אחד, שעמד בשנות־בצורת וביזבז כל אוצרות המלכות לעניים ולא הניח לעצמו מאומה. חברו עליו בני־ביתו וכל רבּי־המדינה, שריו ועבדיו ואמרו לו: אבותיך, שישבו על כסא המדינה לפניך, יסדו את כל האוצרות הללו, וכל אחד הוסיף בבית־הגנזים על של אבותיו;ואתה עמדת ופיזרת כל העושר, השמור לנו, בפעם אחת, ולא חשבת בדבר הזה, כי הנך הורס מה שׁבּנוּ הם, כי הנך מבטל מה שיסדו הם;הגד, אם ישרו מעשיך? עמד הוא ואמר להם: לאא מפזר אני, כי אם מאַסף;לא סותר אני, כי אם בונה;לא מבטל אני, כי אם מקיים. – אבותינו אספו כסף וזהב למכביר ויניחום כאבנים, מבלי חיים ומבלי הביא פירות לעולם;ואנכי נתתי מהם לאיש איש כפי חלקו, יוסיפו לעסוק בהם ולבנות את ביתם, נמצאו מביאים המה ברכה למדינה וגם יישרו את דרכם וייטיבו לאחרים. אבותינו גנזו למטה, מה שמצאו על ימין ועל שמאל, בצדק ולא בצדק, ויסגרו את השער בפני כל המטמונים;ואנכי נתתי את מפתחם ביד כל אחד ואחד;הם גנזו נפשות ועצרו בעד נפשות, ואני נתתי חיים לרבים מאתנו, הלא הכל שלו, ושלכם ושלי – שלו. מיד נפלו לפנים אפים ארצה ואמרו: צדקת, מלכנו, צדקת!

ב: יַין בִּכְלִי־חֶרֶס

חכם אחד היה בישראל, והוא מלא דעת ותבונה, יודע הרבה לשונות ומשפטי עם ועם, אבל גיבּן היה ופניו מכוערים ולא חנן אותו אלוה באיקונין יפה. ויהי בבואו לרומי, עיר בירת העולם, היללו את חכמתו לפני בת־המלך וַתצו להביא אותו לפניה. ובדברה עמו מצאה, כי לא הגידו לה גם אחת על שבע מחכמתו ותשתומם על רוב השכלתו. ויהי כאשר התרועעה אתו יום יום, והמה מסיחים בעניני מדע ותהלוכות־תבל, אמר לו פעם: אל יחר לך, אם אומר, כי עליך אומר המשל: חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה החכם העברי: ידעת, כי הרבה אוצרות יין לאביך המלך, באיזה כלים הוא שומרם? ענתה בת־המלך ותאמר: בכלים של חרס יינותינו נתונים. אמר הוא אליה: כל בני עלמא משימים יינם בכלי־חרד, ואביך, מלך־המלכים, גם כן יעשה כן, האם לא ראוי והגון, כי ישימם הוא בכלי־כסף ובכלי־זהב? שבה בת־המלך לביתה וציותה לעבדים ולממונים על היין, כי יריקו היינות מכליהם לתתם בכלי כסף וזהב. למחר עשה מלך סעודה רבה, ונמצא כי החמיץ כל היין. בדק המלך וימצא את יינו ניתּן בכלי־כסף; ויחר אפו ויאמר: מי ומי אשר מלאוֹ לבו לעושת את הדבר הזה? אמרו לו עבדיו: בתך ציותה לנו לעשות כן. קרא לבתו ואמר לה: איך עשית כדבר הזה, לפקוד לתת יין בכלי־כסף? ענתה ואמרה: אדוני אבי, חכם־היהודים יעצנו זאת. שלח וקרא לו ושאלהו לפשר הדבר. אמר החכם אליו: מלכי ואדוני, כך וכך אמרה לי בתך, וכך וכך עניתי לה. אמר לו: והלא ראינו חכמים גדולים, והיו גם בני יפי־תואר? ענה ואמר לו: לוּ היו מכוערים כמוני, ולא סיח יפים את לבבם כלל, כי אש עוד חכמו יותר. ויאמן לו המלך וישלחהו לביתו ברוב מתנות.

ג: הָאוּמָן וּמַעֲשֵׂהוּ

תלמיד אחד שב לביתו מבית רבו במגדל־עדר, והיה רוכב על החמור על שפת הים, וגם רוחו טובה עליו, כי למד תורה הרבה והִרבּה לאסוף דעת ושכל;והוא גם אדם טוב־תּואר ובעל קומה זקופה. לפתע ראה אדם אחד, מכוער מאד וגב מלפניו ומלאחריו,, בא לנגדו. קרא לו האיש לשלום ולא החזיר לו, ואמר לו: כמה מכוער אתה, שמא כל בני־שבטך מכוערים כמוך? אמר הזר אליו: איני יודע להשיבך נכונה, אבל אם אמנם כל־כך מוּשחת הפנים והגֵו אני, לך אמור לאומן שעשני, כמה שחית אותו כלי לעשות. וידע התלמיד שחטא, ירד מעל החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: אוי לי שנוקשתי באמרי־פי;ואתה מחול וסלח לי, כי הלבנתי פניך. ולא אבה האיש סלוח לו. כה הלך אחריו, הלוך ובקש, עד שבא לעירו ולבית־אביו. יצאו בני־עירו לקראתו ואמרו לו: בואך לשלום, רב ומורה! אמר הגיבן: למי אתם קוראים רב? ענו ואמרו: לזה שבא עמך. אמר הגיבן: אם זה הוא רב, לא ירבו כמותו בישראל. ויחר אפם בו ויאמרו: איך תזיד לדבר כזאת על איש יודע תורה. ויפנו כה וכה והדובר איננו. סיפּר להם התלמיד כל אותו מאורע ואמר: איני כדאי עוד לכבודכם. וישב לה' בכל לבו ולא דיבר עוד סרה במעשיו.

עוֹד דִּבְרֵי חָכְמָה

א: בְּנוֹ שֶּל רַב כַּהֲנָא

איש חכם היה בימי התלמוד והמדרש, ושמו רב כהנא. ויקח לו אשה, אשר אהב, ולא היו להם בנים ימים רבים. ויצר הדבר מאד לאשה, כי הנה תורה לא למדה ולא היה לה במה לבלות את הזמן, כמשפט בעלה, ותתפלל לה‘. וישמע ה’ בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותקרא שמו: סליק. ותגדלהו, ויהי נער יפה־תואר ותם־לב. ויהי כי גדל הנער ויהי לבן חמש, ויחזק אביו בידו, ויאמר להוציאו מן הבית והלאה ללמוד תורה. ויכמרו רחמי האם על בנה היחיד, כי ילָקח מאתה ותעמד פניה ותאמר: אנה אתה מוליך את הרך הזה, והוא יחיד לנו. ויאמר אישה הרב: ליחידו של עולם אני מקריבו וחפץ אנכי להרגילו בתורתו. ותאמר האשה: חי נפשי, אם לא המות יפריד בינינו, כי בנפשי הוא לשלוח את בני החוצה; לא ילמד תורה ולא ידע לעשות בכל מלאכה ואתנו ישב כל הימים ומפּתנו יאכל. ויחר אף בעלה בה ויאמר אליה: הושיטי נא את כתוּבּתך ואתן לך את אשר התניתי עמך. ותאמר האשה: מה מום ראית בי, בעלי, לשלחני מעל פניך, והן לא מצאת בי ערוַת־דבר. ויאמר האיש: אין מום גדול מזה, כי תמנעי את בנך מתורה וממעשים. ותאמר האשה: האם אין דרך אחרת ללמד את סליק בננו תורה, בלתי אם ילך מביתנו? לך החוצה ומצא לו רב ומלמד והבאת אותו אלינו וישב אתנו, ואני אשרת אותו, וכל מחסורו יהיה עלינו. וייטב הדבר בעיני רב כהנא, לעשות רצון אשתו, ויצא לשוק העיר וירא, והנה חכם עומד שם לבוש טלית וציציותיה סרוחות. ויאמר החכם אליו: שלום עליך, רבי! וישב לו רב כהנא: שלום לאדוני! אי מזה אתה ומה שמך כי עדא? ויאמר לו: אליעזר זעירא שמי. ויאמר לאליעזר: ורוב תורה וחכמה ידעת, כאשר נראה מלבושך? ויאמר האיש: כן, למדתי תורה הרבה וגם אוכל ללמד אחרים. ויקראהו רב כהנא אליו הביתה. ותגש האשה לאורח לחם לאכול ויין לשתות. ויהי כטוב לבו, ויאמר אליו הרב: האם תקבל עליך להישאר בביתנו ימים רבים ולא תפקוד את ביתך כלל ותשב וּתלמד את בני מכל התורה והחכמה אשר ידעת, ולא תשאיר דבר בללך, אשר לא תלמד אותו? ויאמר המורה אליעזר: חפץ אנכי לעשות כדבריך, ותנאי אחד מתנאיך לא יפול. עמד רב כהנא וכתב לאליעזר שטר התקשרות, כי הוא מקבלו למורה לבנו לעשרים וחמש שנה;ועמד רבי אליעזר וכתב שטר כזה מצדו ונתן לרב כהנא, ויחתמו שניהם את שמם: זה על שטרו וזה על שטרו.

ויבנו לרב ולתלמיד עליה אחת, ושם ישבו שניהם יחדיו וילמדו בתורה ובחכמה כל הימים. אין דבר אשר לא חקרו ולא דרשו בו, ולא עזבו כל השנים את פתח העליה, קיץ וחורף. הרב לא כיהה בתלמידו והתלמיד לא המרה את פי הרב; וכה עברו להם שם לדעת ולמחקר שנה שנה, עד תום ימי דור שלם. ויהי במלאות שלושים שנה לחיי סליק ועשרים וחמש שנה ללימודיו, ויפתח אליעזר את העליה וירד למטה ויאמר: גמרתי את מלאכתי, אדוני, ותן לי את שכרי. וישקול לו רב כהנא אלפּים וחמש מאות שקל זהב, מאה זהב לשנה, וזה היה כל רכושו אשר אתו. – ויברכהו המורה לשלום וישק את מזוזת הדלת הבית וילך לדרכו.

ויהי בצאתו וילבש סליק מלבושים יפים ויתעטף בטלית נאה, וילך לראות בשוק העיר ומלואה ולהתבונן בדברים אשר ברא אלהים בעולמו. וירא בני־אדם מוכרים וקונים ולא הבין, מדוע יתן הלז את שלו לחבריו? וירא רוכבים על גמלים ולא ידע, מדוע לא ילכו ברגל? וירא אנשים מושכים בקרון – ופליאה דעת ממנו, מדוע ישאו במשא הזה? ובלכתו כה וכה ויצמא למים, ויפגוש באחד מבני־משפחתו הנושא בקבוק מי־ורד וקורא: מים קרים על נפש עייפה, צלוחית אחת בקסקס¹, אשרי השותה! ויקרא סליק למוכר־המים ויאמר אליו: השקני־נא מן המים אשר בידך. ויאמר הנושא: תן לי קסקס אחד ושתה אדוני;ויאמר אליו: חכם אני ולמדתי עשרים וחמש שנה חכמה ודעת, ולא תשקני? ויען בעל־המים ויאמר: אם חכמת – חכמת לך, לך נתן אלהים לב להגות בחכמתו;ובלבי שׂם לשאוב המים, להעמיסם על כתפי ולמכרם ולפרנס בזה את ביתי. ולא אבה לתת לו מים לשתות חינם.

הלך סליק לביתו בפחי־נפש, ויסר מעליו את בגדי החמודות ויאמר לאביו ולאמו: כל התלמוד והחכמות, אשר לימדתם אותי ימים רבים, לא יכלו להמציא לי אף צלוחית מים בצמא. הא לכם בגדים אלו והניחוני ואלמד מלאכה, אשר תחיה את בעליה.

ורב כהנא חכם היה ולא כעס על בנו, על מאסוֹ בחכמת חכמים ובתורת ה', ויאמר לו: כטוב בעיניך עשה. אבל הגש־נא אלי את הארגז הקטן הזה, העומד בחוֹר הכותל;שם מרגלית אחת, אשר נשארה לי עוד משׂכר־הלימוד ששילמתי בעדך, לך וקח אותה ולך לשוק והחלף אותה בדמי זהב ותן המחצית לי ולאמך, והיתה לנו לימי זקנתנו, ומחצית תהיה לך לצרכך, בשעת דחקך, כי אולי הכסף יענה את הכל. אבל אבקש ממך, אל־נא תמכרנה או תחליפנה אצל השוּלחני אשר תפגוש ראשונה, פן ימעט במחירה;ורק תלך מקונה לקונה וממחליף למחליף, וזה אשר יגדיל במחירה באחרונה, וידעת כי לא ירבה אחר עליו, לו תתננה ולקחת ממנו את החילופים בידך. וילך סליק ויבוא לשוק האחד ויראה לסוחר במרגליות את המרגלית אשר בידו, ויאמר לו הסוחר: במחיה אתן לך עשרה כסף; ויעזבהו ויגש אל השני, ויאמר לו זה: רעי רימה אותך, עשרים כסף תקבל ממני בעד האוצר;והלך מזה ובא לשלישי, והוא נתן לו ארבעים כסף, והרביעי חפץ לתת שמונים, החמישי – מאה;ואולם העשירי כבר נתן אלף זהב וחלפן שכנו – שני אלפים. וירא כי כל שולחני חדש מרבה לתת מחברו, וכל אחד נותן את השני לרמאי, ויאמר לנפשו: עד עולם, סליק, לא תדע שויה האמיתי של אותה מרגלית.

ויוָאש ויבא את מהרגלית לאביו בחזרה ויסַפּר לו את כל הדברים אשר קרוהו, כי לא יכול למכור את אשר נתן לו. ויענהו אביו לאמור: לא נתתי לך את המרגלית הזאת למכרה, כי אם לבעבור תלמד דעת, אשר בכל עשרים וחמש השנים לא למדת: אם המרגלית לא ידע אדם מחירה, תורה וחכמה – על אחת כמה וכמה. ועתה צא וחשוב, אם טוב לאדם להחליף דבר שאי־אפשר להעריך מחירו בדבר שימוד לפי יגיע־כפים ויש לו קץ? – – –

ב

הַשּׁוֹאֵל

שני חכמים מרבּי־התלמוד הלכו בחוצות ירושלים ופגשם אדם אחד, חולה מאד; ניגש ואמר להם: מוֹרי ורבּי התורה, הגידו לי במה אוכל להתרפא מחליי וירוַח לי? ענו ואמרו לו: לך וקח עשב פלוני ופלוני ושים אותו במים ושתה ממנו כמלוא לוגמך, וסר חליך מעליך. עמד ושאל עוד: רבותי, מי הכה אותי בחלי זה? אמרו לו: האלהים ממעל. אמר להם: יד ה' היתה בי, ואתם תיכנסו לרשות שאינה שלכם; הוא הכה ואתם מרפאים, הוא עשה בי כך, ואתם רוצים לחבוש את המכות; האינכם עוברים ועושים נגד רצונו, אתמהא? אמרו לו: ומה מלאכתך, איש ידוע חלי? אמר להם: עובד־אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה? אמר להם: אלהים, יוצר הכל. אמרו לו: ואתה תיכּנס ברשות שאינה שלך ותחרוש את אדמתו; היא מוציא פירות מעולמו ואתה תקצצם ותלקטים? ויבן כי צדקו ממנו ואמר: עפר אני תחת כפות רגליכם, מורים וחכמים.

ג

שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים

פעם אחת בא חכם אחד מישראל, מבני־הסופרים, לכרך גדול של בני־האומות. בא אליו חבר ואמר לו: סופר אתה משבט העברים? אמר לו: כן, מהקטנים שבחבורה אני. אמר לו: שאֵלה אחת לי לשאול אותך, ואם תשיבני עליה אשלחך לביתך לשלום, ועוד אתן לך מתנות רבות. אמר לו: שאל. ישב ושאל את החכם העברי ואמר לו: אתם אומרים, כי אל אחד, יחיד ומיוחד ברא את הכל, והכל לתכלית ברא ובכוָנה ידועה ברא, מפני ברא ברא שקצים ורמשים מאוסים בעולמנו? פתח החכם ואמר: אלהים דיין הוא, אלהים קדוש וצדיק וחסיד ואמת הוא, אלהים הוא חי וקיים לעולם ולעולמי־עולמים, הוא נכיר בראש ובסוף, מגיד מראשית אחרית, ומקדם – אשר לא נעשה, יודע מה שנעשה ומה שעתיד להיעשות;הוא צופה בין לטובה בין לרעה ובחכמתו ובתבונתו ברא את עולמו והכינוֹ, ואת האדם הושיב בו לעבדו, לשמור את מצווֹתיו ולהכיר את אדנותו; הלא זאת היא המטרה האחרונה של כל החיים ושל כל המציאות, וכל העמל, שעמל להוציא את ההויה מתּוהו ובוהו, ויצר את הכל על האָבנַים. אבל כיון שרבו משפחות האדמה ונפרדו בני־אדם לגויים ולשבטים, ללשונות ולארצות, שכחו את יוצרם ופועלם; הלז עובד לחמה והלז ללבנה, למעשה־חושב בכסף ובזהב ובנחושת והלז גם לעץ ואבן. מַשכים האל הגדול בכל יום, מסתכל בעולמו ונמצא שחייב הוא כליה, וינחם ה' על אשר עשה את הכל ויצר לו על הכל ויאמר: מחה אמחה את כל החיים ואשיב הכל לימי בראשית; אבל כשהוא חוזר ומסתכל בבריות שפלות, בפרעושים וביתושים, בתולעים ובזוחלים, אומר לעצמו: הלא גם אלו נתיי חיים, והם חיים ופרים ורבים וממלאים את הארץ, למה אקנא בבריות, ולמה אענוש את אשר עשיתי? נתקררה דעתו של אותו שואל ויאמר: לא אוסיף לשאול במה למעלה ולמטה.

ד

סִפּוּר יוֹסֵף וְעֻזִיאֵל

פעם אחת הלכו יוסף ועוזיאל יחדיו בדרך, והנה נער לקראתם. הוא בא מן היער הסמוך וחבילת־עצים על ראשו. ויאמר יוסף לעוזיאל: עוזיאל אחי, בעצים שעל ראש הנער, הבא לקראתנו, יושב עקרב מסוכן, אבל אין לו רשות לנשוך את נושאו. קרא עוזיאל לנער ויאמר לו: מה מעשיך היום ואתמול? ויען הנער ויאמר: כשהלכתי אל היער, היתה לי פת־לחם, שנתנה לי אמי לדרך, ונפגשתי עם יתום מבלי אב ואם ונתתי לו מפתי ואכלנו יחד. בואו וראו איך ניצל זה מחבלי־מות.

שׁוּב דִּבְרֵי חָכְמָה וּמְשָׁלִים

א

חָכְמַת אִשָּה

בעיר צידון חי איש אחד עם אשתו ולא ילדה לו. ויאמר לשלחה מעל פניו, כחוקות הרבנים, אם גם לא מצא בה ערוַת־דבר; והיא גם היא אהבתוּ כנפשה ויצר לה, גם לו, הדבר מאד. ויהי ביום השילוחין אמר הבעל לאשה: ידעת, כי טובה אַת בעיני ולא אשלחך מרוע לב, אבל מה אעזה וחוק התורה ציוה עלי לפטרך ולקחת לי אשה אחרת. בחרי לך כל חפץ טוב בביתי, בטרם תשובי לבית־אביך, וקחי אותו עמך. אמר האשה אליו: בוא וראה, הן לקחתני בסעודת מאכל ומשתה, נעשה גם סעודה ליום פרידתנו ונשׂמח את עבדינו, בטרם נלך אחד מהשני. ותעש האשה כּרה גדולה ותשׁכּר את בעלה, עד כי נפל ישן על כסאו. ויהי כי נרדם, ותצו האשה לעבדיה הנאמנים, לאמור: קחו את בעלי ושאו אותו עם כסאו לבית לבית אבי, ויעשו כן. וייקץ האיש בבוקר משנתו וימצא את עצמו בבית זר. שאל ואמר: איה אני? באה אשתו ואמרה: בבית אבי הנך; וכי לא אמרת לי, כי כל דבר טוב ונאה אשא עמי, ומה לי יותר טוב עולם ממך? נתרכך לבו ואמר: לא אעזבך עוד לעלום. – בא לפני רב ומורה אחד גדול, להתיר לו את הדבר. ביקש עליו רחמים ויפקוד ה' את אשתו ותלד לו בנים ובנות.

ב

חָכְמַת הַשּׁוֹפֵט

בעיר אחת חי איש עשיר אחד, בעל נכסים רבים ועבוּדה רבה, ולו אשה יפה וסרת־טעם ושמה יעל. ותלד לו עשרה בנים ויקרא להם שמות כשמות עשרת השבטים הראשונים, מלבד יוסף ובנימין;אבל לא היו האחים שוים זה לזה וגם רוח שונה ויריבו תמיד יחד. ויהי ביום אחד והוא יושב בחדרו, לעשות מלאכתו, שמע את אשתו מלחשת את רעותה בחדר השני ותרנן באזנה, לאמור: עשרה בנים נחשבו על הבית הזה, ורק את האחד אדע מבעלי. וישמור את הדבר בלבו, לא קינא בה ולא הוכיח אותה ולא הגיד לאדם דבר. ויהי בבוא עתו, עת כל אדם, ויצו את ביתו אחריו ויאמר: נתון תתנו את כלנכסי ואת אשר לי לאחד מבנַי, ויסגור עיניו וימת. ויבואו ריבות־דברים בין הנשארים אחריו, אחרי קבורתוף וכל אחד מבניו אמר: אנכי היורש האמיתי, כי לא פירש האב למי ימזון מליו, אם לבכור או לצעיר או לאחד מיוחד שביניהם.

וילכו כולם אל הדיין שבעירם, רבי בנאה, הידוע לאיש חכם וחסיד ולא ישא פנים, ויגישו עצומותיהם לפניו ויבקשו אותו, כי ידין בצדק ויוציא לאור משפטם. ויענם הדיין בהשכל, לאמור: לא תחת אלהים אני, לדעת את כוָנת אביכם ורזוֹ, ודבר זה לא יכריעו גם התורה והחוקים הכתובים; רק שני דרכים לפניכם, או כי תחלקו ביחד כולכם שוה בשוה, באשר לא נאמר מי היורש, או קחו מקלות בידכם ולכו לבית־העלמין והכו על קבר אביכם וקראו לו, כי יפרש לכם מה שסתם בחיים. וירוצו כולם במקלותיהם לקבר אביהם המת, רק אחד מהם נשאר על מקומו ולא הלך עמהם ויאמר: מטוב שלא יפול בחלקי מאומה משאחריד שכונת אהי. ויקם הדיין ויקרא: זה הוא היורש האמיתי והוא בן אביו! ותבוא אמו ותתוַדה על חטאותיה ותקרא: ה' הוא הצדיק ומסר דינו לעבדיו.

ג

אַזְהָרַת עוֹבֵר

בימי החכמים ויודעי דרכי־החיים חי איש אחד ולו גן גדול, שהיה חביב עליו ביותר והיה עובד בו ים יום, ויעזקהו, ויסקלהו ויסר כל צרור ואבן מאדמתו. פעם אחת היה מלקט בו ומשליך את אבניו מחוץ לגדר, מבלי שים לב להעוברים והשבים. עבר עליו חכם אחד וקרא לו מעֵבר לגן: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך ואתה משליך דברים לרשות שהיא שלך? והלך לדרכו. ליגלג עליו בעל־הגן ואמר לנפשו: איך קורא זה את גני, אשר טיפחתיו וריביתיו, לא־רשותי, ואת הרחוב, שאין לי בו כל נחלה, הוא קורא רשותי, אתמהא! לאחר ימים ירד אותו איש מנכסיו ואנוס היה בעניוֹ למכור גם את גנו זה; לאחר שובו מהשוק בעגמת־נפש, עבר דרך אותו רחוב, שהיה מסקל לתוכו, נכשל באבניו ושבר את רגלו. וירא וידע, כי לא לחינם אמר לא אז עובר־האורח: הרי אתה מסַקל מרשות שאינה שלך, מעצור ומכשול, לרשות שלך.

ד

חָבִיב כָּל אָדָם

הרב רבי ינאי היה חובב את התורה ולומדיה ואויב לכל אלה, אשר לא קראו ולא שנו, וימאס בהם ובארחותיהם. פעם אחת הלך בדרך, פגש בו אדם אחד, שהיה משופע ביותר ופניו גסים, ניגש ואמר לו: האכילנו רבי! שב עמו לביתו, האכילהו והשקהו והושיבו על שולחנו. כשאכל אמר לו הרב: ברך! אמר לו: לא אדע ולא אבין בזה. אמר לו: לא קראת מעולם? השיב האורח: לא. שוב אמר לו: גם לא שנית? אמר האורח: לא. הצטער הרב ואמר: אך לחינם האכלתיך והשקיתיך, ולא תדע דברי תורה. השיבהו האיש, לאמור: כל בני־ישראל המה בני־התורה, וגם אלה אשר לא ידעו בה; עברתי פעם על בית־ספר ושמעתי נער אחד אומר את המקרא: תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, ולא אמר קהילת ינאי וחבריו. ידע רבי ינאי שחטא; ולא הוסיף עוד לבכּר את בני־התורה על בני עמי־הארץ.

ה

סַגִּי־נְהוֹר

רב ששת, הרב המכובד והנודע, היה סגי־נהור בשתי עיניו ולא ראה מימיו מאורות עולם. בכל זאת היה גדול בתורה, מבין במדע ובתהלוכות־תבל, וגם היה איש שלם במידות, ויחבבו אותו כל מכיריו ויאהבו להתארח בחברתו. פעם אחת היה על מלך אחד לעבור דרך עיר משובו, ויצא כל העם למקטן ועד גדול לראות בּפאר וההדר ויחכו לביתא המלך.. ראה אדם אחד לץ ורע־מעללים גם את הרב ששת עומד בין המחנה, ויהתל בו ויאמר אליו: רבי, בכדים שלמים הולכים לשאוב מים מן הבאר, כדים שבורים לנהר למה? אמר לו הרב: עמוד אצלי ותיוָכח, כי מיטיב אני לראות יותר ממך. בתוך כך נשמע קול אופני מרכבות, והקהל הנאסף החל לקרוא: הנה המלך בא! הנה המלך בא! אמר רב ששת ללץ: לא המלך הוא זה, כי אם שר־הפנים שלו. נשמע קול אופנים, והעם רועש: המלך כבר קרוב אלינו! יחי המלך! אמר הרב: גם זה אינו המלך, כי אם שר־הרכב שלו. נשמע עוד קול רעש; התחיל גם רב ששת בעצמו לקרוא: יחי המלך! יחי המלך! וההמון גועש וקורא: יחי! יחי! ויהי בנוח העם, שאל האיש את הרבי: מנין לך כל אלה, להבדיל בין שר ובין מלכו? השיב אותו הרב: מתכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא!

עִנְיְנֵי חָזוֹן וָטֶבַע

א

חַשְׁמַל

“וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל מתוך האש, ואראה ואפול על פני”.

היה בימי התלמוד נער אחד מצוין, שהיה קורא בבית רבו בספרי החוזים ויחכם מכל בני גילו, והיה יודע טעמי־תורה, לדרוש בהם; ומלאכי־השרת מתקנאים בו, כי אין כמוהו, מיום אפסה נבואה מישראל. פעם השכים בבוקר והוא לבדו בבית רבו, פתח בספר יחזקאל, נדחק למעשה־מרכבה וביקש לדרוש בחשמל, להבין בו; – ונעשה רעש במרומים, המו חיות־הקודש וינועו האופנים וכל צבאות השמים.

ויצאה אש מהנוגה העליון ושרפה את הנער. בא רבו ומצא אותו מת, נפק ודרש במקרא: כי לא יראני האדם חי.

ב

אַבְנֵי כַדְכֹּד

“ושמתי כדכּוד שמשׁותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ”

ויהי איש אחד צדיק בימי התלמוד, ותתאַו נפשו לראות בין בעין את האבנים הללו, שעתיד ה' לבנות בהן את עיר ציון, בהקימו את שבות עמו שלישית. ויהי בלכתו בודד ומבקש העתיד, נשא את עיניו וירא את אליהו התשבי בא מהר הכרמל, ויגש אליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני, והראה לעבדך את אבני־הכדכוד, אשר תיארן ישעיהו החוזה. ויען אליהו ויאמר: כדבריך אעשה לעת מועד, ויעזבהו.

עברו הימים ויחשוב הרב, כי כבר שכח התשבי את אמרות פיו. באותה שעה פרשה ספינה אחת לידם, עמד סער גדול ותחשוב האניה להישבר. היה שם, בין ההולכים בה, נער אחד מארץ העברים ושמו פינחס. נגלה עליו אבא־אליהו ואמר לנער: אם אתה עושה את שליחותי, אמלט אניה זו בזכותך וחייתם כולכם.

השיב הנער לאליהו אמר: לכל אשר תשלחני, אבא, אלך, ואם גם בנפשי הוא. ויאמר אליהו: אלהים יחנך, בני; לא את נפשך אבקש, רק זאת: והיה כי תבואו אל החוף, תלך ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד כי תבוא למקום מושב רבי אחד ליהודים; על פתח בית־מדרשו תעמוד ותקרא: מי כן בר רבי! מי כן בר רבי! והוא יצא אליך, והחזקת בשמלתו ותאמר לו: קום ולך אחרי. תיכף תבואו במערה גדולה, שהיא מאחורי העיר לוד, ושןם תּראה לו אבני־כדכוד והגנוזות שם זה עידן ועידנים. ויחדל אליהו לדבר ואיננו. והנה קמה הסערה וישקטו המים; ויתפלאו האנשים על החזיון הזה, ולא ידעו, כי אלהים בתוכם.

ותבוא האניה ממחרת היום אל חוף מדינה אחת רחוקה; ויצא הנער ממנה, ויעש כאשר דיבּר לו הפלאי, וילך מעיר לעיר וממקום למקום ויבוא מקץ שלושה ירחים לבית מושב אותו צדיק. הוא עמד לפני בית־המדרש ותּיפּעם רוחו בקרבו ויאמר בלבו, איך יאמין לי הרב הגדול הזה, ואני נער? והרבי ענוותן גדול הוא, ובקרוא לו הנער הזר, לא המרה את פיו וילך עמו. המה באו עד לפני מערת לוד, ויקרא הנער שלוש פעמים: אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! נתבקעה האבן על פי המערה ונראה זוהר אבני־כדכוד ותבהק כל הככר מסביב. ויבּהל הרבי למראה ההוא ויאמר: אין הדור עוד זכאי להן;ביקש רחמים, ונגנזו עוד פעם.

יְמֵי הַמָּשִׁיחַ

א

ששת אלפי שנה הוי העולם, שני אלפים – תּוהו, שני אלפים – תורה ושני אלפים הבאים – ימות־המשיח וההכנה לביאת מלך־המשיח;וגם הוא יושב ומחכה.

ושבוע שהוא בא, מלחמות רבות מתפרצות בעולם וקמו עם בעם וממלכה בממלכה, מפני הרעה יאָסף כל צדיק; ובאים ומביאים קורות של ברזל ונותנים בצוארו של בן־דויד וכופפים קומתו. ואז יפול לבו עליו לרגע, והוא מתאונן ומתאנח ואומר: ריבון העולמים! כמה יהא כוחי וכמה ישא רוחי וכמה תסבול נשמתי? הקץ לכל בשר אתה עושה ותשומם את בניך? עונה לו הקדוש־ברוך־הוא ממרומים: משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מימי הבריאה, לשאת עליך עול עמי וסאת כל יסוריו, וכי גדול צערך מצערי, שגם לי אין בית ואין מקום מיוחד לעבודתי, ושבטי, אשר בחרתי לי משבטי הגויים, היה למרמס כל, די לעבד להיות כרבו! – עונה המשיח ואומר: חטאתי לפניך, בוראי, והנה אשא עלי אשר נטלתי עלי. שומעים מלאכי־עליון וקוראים: אל אלהים, פדה עמך, כי בידך רב־פדות. גם הקדוש־ברוך־הוא יתעטף ויאמר: יהי רצון, שיכבשו רחמי את כעסי ותבוא גאולה לעולם, – והנה קול השופר ישָׁמע.

ב

בא מלך־המשיח ועומד על ראש הר מרומים ונותן קולו עוז לכל אפסי ישראל: ענוים, הגיע זמן גאולתכם! ואור ה' עליו זורח, ומתקבצים מכל אפסים ללכת אל הר־אלהים. ובני־העמים צריהם – חיל ורעדה יבוא עליהם, רגשו גויים ונבהלו, צירים יאחזום כצירי יולדה וידעו, כי באה פקודתם. אמור יאמר אלהים: לא אשלם נקם לצרי, קומו ולכו גם אתם אל ביתי ואורכם בדרכי, דרכי חיי־עד.

שוב יפחדו בני־ישראל ויאמרו: שמא גם זו כגאולה ראשונה ושניה, שיש אחריה שעבוד־מלכות; וקול ברמה ישמע: אתכם אני לדורות! קץ הימים הגיע. לכל אלה אשר בשמי יקראו!

באותה שעה קורא ה' אלהים לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להם: בואו, כבּדו ורבּצו לפני בּנַי בכל מיני בשמים וריחות טובים מגן־עדן. המשיח הולך בראש כחתן יכהן פאר, ומלביש לו אביו לבוש, שזיווֹ הולך מסוף העולם ועד סופו; וכורעים לפניו כל שבטי־הארץ וקוראים ומהללים: אשרי השעה שבה נברא! אשרי הבטן שממנה יצא! אשרי העין שחיכתה לו! אשרי הדור שלהם נתגלה! ריחו כממתקים, מפתח שפתיו – ברכה ושלום, שיחתו – נחת־רוח, הד לבו – בטחון ושלוה.

ג

אַפִּתְחָא דְרוֹמִי

אפתחא דרומי רבתי, בשער־האשפה, יושב השליח ממרום בין דלים ורשים, מנוגעים וסובלי־חלאים; והוא עני מדוכא, כל גופו מצורע ועטיף הוא בבלויי־סחבות. דממת־עצב במחנה מוכּי־אלהים;אין איש דובר דבר, אין איש מביט לרעהו, כי אם כל אחד מתגרד בבשרו, מתיר נגעיו ומקשרם יחד. רק המשיח, “שרי חד ואסיר חד”, יושב הוא דומם ונושא עליו עווֹנות ישראל. האל הרחמן יקימוֹ במהרה!

ד

הָאוֹת

פעם הקיפו תלמידים אחדים את רבם בן־קיסמא, וישאלו אותו, לאמור: אימתי בן־דויד בא ועלה יעלה משפל שבתו, להוליך עמו קוממיות לארצו? ענה ואמר להם: מתירא אני לומר לכם את הדבר הזה, שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: חיינו, כי אין אנו מבקשים ממך אות אחר זה. מיד נשען על העמוד ונשא עיניו למרום ואמר: לכשיפול שער־רומי ויבּנה ויפול עוד פעם, ולא יספיקו לבנותו, והנה פעמי המשיח נשמעים. – כיון ששמעו תלמידיו כך, העיזו פניהם ואמרו: רבנו, תן לנו אות, כי אמנם כן יהיו הדברים. אמר להם הרב: הלא הבטחתם אותי, שלא לבקש ממני אות. אמרו לו: אף־על־פי־כן תן לנו אות. אמר להם: אם כך תקשו לבבכם, הנה מי הנחל, הנוזל מסביב לנו, יהפכו לדם – נהפכו המים לדם.

כשמת אותו רבי אמר להם: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל בבבל שאין סוס של פרסים נקשר בו, ואין כל ארון וארון שבארץ היהודים שאין סוס מדי אוכל בו תבן בעת מלחמת־המשיח. נהפכו פניהם לירקון ןיאמרו: כל־כך קשים יהיו ימי הגאולה!

סִפּוּרֵי הַטֶּבַע

א

הָעֹמֶק וְהַגֹּבַה

רבה בר חנה, זה איש הפלאים, אשר עבר ארחות ימים, ראה כל הרים וגבעות, עמקים ומדבריות, ראה מתי־מדבר ובלועי־קורח, גם בא למקום “דנשקי ארעא ושמיא אהדדי”; הוא אשר למד לדעת כל החיות בגדולות שבים וביבשה ומעשי ה' כי רבים ואין נסתר ממנו, עבר פעם בספינה בים, ורוח באה ונשאה את הספינה לים אוקינוס הגדול והרחב. וישא את עיניו, והנה צפור גדולה עומדת במים עד קרסוליה, ראשה מגיע עד לשמים וכנפיה מכסות את השמש. אמרו לו: לא כן הוא הדבר, הים כאן הוא עמוק עד מאד. זה שבע שנים אשר נפל גרזן של איש חרש־עשצים, והוא יורד ונשקע, ועדיין לא הגיע לתהום. וישתומם מאד לחזון הזה.

ב

הָרְאֵם

ויעבור הנוסע הגדול הזה, שלבו עשוי בלי חת, את הים בשנים־עשר חודש ויבוא אל החוף, והנה הר גדול ונורא, כגודל הר תבור, מתנשא לפניו, ואינו יכול להימין ולהשמאיל; ויצר לו, כי כבר אפסה לו צידה, ובנאד אין מים עוד לשתות. הוא החל לטפּס על ההר, והנה החל להתנועע, ומעדו רגליו, ולא ידע עצות בנפשו. ופתע החל ההר להלוך ולזחול הלאה ונפתח לו הדרך. כשיצא אמרו לו, שזה ראם בן יומו. גדלוֹ ארבעים פרסה, אורך צוארו שלוש פרסות וראשו בן פרסה וחצי, ויאמר הרב: רבות ונפלאות הטבע חזיתי בימי הבלי, אבל כחזון הזה עוד לא ראיתי. שב לביתו ודרש בגדולות הטבע ובארחותי, כי נפלאו!

ג

אוֹר מֵאֹפֶל

היה חכם אחד גדול ושמו רבי יוחנן, וגם הוא אהב לעבור בים ולתור אחרי פלאות הטבע ומסתריו. ויהי בעברו באניה, לבוא אל הים הגדול, חשך הליל, אופל נורא ואיום כיסה את כל ממשלת המים וימש חושך, ולא ידע מלח־האניה אנה להטותה; ובדבּר הרב עם המלח לא ראו איש את רעהו מאופל. לפתע הבהיקה שפעת אור, ושתי לבנות מאירות ביפין נראו למרחוק, עמדו לראות בּמחזה הנישא הזה וראו, כי שתי הלבנות האלה הנן שתי עיני דג ענק, אשר הוציא את ראשו, והן מאירות כל־כך; ומשני נחירי הדג שוטפים המים כנהרות סוריה. אומרים: זה הדג עוד כננס לפני לויתן הגדול, מלך הימים והנהרות כולם.

הקדמה ל“אגדות עם”

אמר המאסף, אם קשה היה סידור הדברים בחלקים הראשונים, שבהם באו פרקי האגדות מימי המקרא והתלמוד, מה קשה היה בחלקים האחרונים, המכילים פרקי האגדות מימי התלמוד והלאה. בתקופות המקרא והתלמוד יש לנו איזה קוים תולדתיים קבועים בקירוב, שעל-פיהם נכוון את המלאכה בפרי הספרות והחזון השייכים לימים ההם ומספרים מהימים ההם; אולם בעתות הגולה והפיזור לארצות רבות לפתרן. הכל משמש בערבוביה, עד כי גם המומחים בחקרי התולדה נבוכים בקביעת המועדים למאורעות וזמני חיבור הספרים ועומדים לרוב לפני חידות שקשה לפתרן.

הנה לפנינו רשמי מעשים ונדודים רבים, רשמי חליפות ותמורות שונות וציוני סביבות חדשות בכל פעם, והתוצאות מאלה – הרבה דברי-אגדה ודברי-חזון שונים. באים אנו כאן בדברים מסובכים ועקלקלים, עד שקשה לסמן את המבוא ולדעת איה מקום ההתחלה ואיה מקום הסיום. הנה יצירות-עם והנה יצירות-יחיד. הנה דברים מקוריים מתגלגלים בגלגול מחילות, והנה דברים שאובים ממעיין אחר. הנה יצורי-עם שוים זה לזה, ולאידך, הנה אילנות רבים עומדים בשורה אחת, וכל אחד שונה מחברו, כאילו אינם יונקים מקרקע אחד. יש שהנך אומר לבקש פרי הציבור ולשמוע את שפת הגוי כולו, והמית היחידים באה ונאחזת בתוך נשמתך.

ולהיפך, הנך עוזב את הדרך והולך בצדי הדרכים, והנה קול אנקת הציבור ברמה נשמע. עירוב-פרשיות בספר ובעם, וגם בנשמת-העם. נעקרו הגבולים בין מעלה למטה, בני-אדם אומרים להידמות לבני-אלים והשטן בא ונלחם בשניהם. הנה נצחונות וירידות, אמונת-אומן וצעקת צער. פה אפשר לשיר או אך לכתות שנית מגילת הקינות.

כתבי-הקודש כתובים וחתומים במספר ספרים כך וכך, שנתקבלו לאוצר הציבור, ובמספר ספרים כך וכך, שנשארו מחוץ לחומת הציבור: מספר ומנין לכולם. ו“ים התלמוד” הוא אמנם כים גדול והרבה נחלים הולכים אליו ומשתפכים בו, אבל אפשר להציב גם לו גבולים. כמו כן גם את חלקי הספרות הרחבה של המדרשים נדע. הרי מדרשי ההלכה והאגדה העתיקים, שנעשו כבר לקנין האומה ושמקשרים על-פי דרכם את שתי התורות, תורה-שבעל-פה ותורה-שבכתב; והרי גם חלקי מדרשים נושנים וחדשים ההולכים ונדפסים על-יד הראשונים ועוזבים אחד אחד את בתי-הקברות של אוצרות הספרים, ובאים ומפיצים אור על הקודמים להם או גם סותרים אותם, ומתגלים בהם חזיונות ושאיפות, שלא מצאנו אותם בצביונם זה עד כה. אבל לכל אלה יש מספר ומנין, אפשר להשוות כל החלקים השונים זה לזה, וגם אפשר לדעת השתלשלות האגדות ולעמוד על הסתעפותן והתחלקותן; והרי בנוגע לפרשות אלה נכתבו הרבה מבואות ומפתחות, ספרי כללים ורשימות. ואם בא אדם ואומר: את כל הכתוב בספרי התלמוד והמדרשים חזו עיני ויודע אני את תכנם ומהלכם – תאמין. אולם אם בא אחד ואומר: התבוננתי בכל ספרי ישראל מהימים שאחרי התלמוד ועד עתה, וכולם נפתחו לפני – אל תאמין.

אין קץ לספרי הלכה ומחקר. אין קץ לשאלות ותשובות, לרשמי דברי-ריבות, לספרי ויכוחים, לזכרונות, לכתבי מסעות, להזכרות מחיי ימי גדולים וקדושים. אין קץ לפיוטים ולמזמורים, לתחינות ולקינות, ואין סוף למספר הקונטרסים של צואות וסגולות, של תרופות ומנהגים, של קינות ולחשים. והאגדה באה ומלפפת את כולם, נשפכה בכולם או גם שואבת מכולם. אין פינה בנפש העם, הקהילה והחברה, בכל ממלכת השמים והארץ, אין אבר באדם, אין איש, משא-נפש, עיקר ותחבולה בחיים, שלא תמצאו ספרים נושאים ונותנים על-אודותיהם; והרי ספרים לספרים וקיצור מהספרים וילקוטים מספרים. וחזרו ונפגשו בחזון אחרי חזון: מערכות הטמאה והטהרה, הקודש והחול, הרע והטוב, הצער והשבח, האֵמוּן באלהים והאמונה בקסמי-קסמים. ואם מאה שנים יחיה האדם ואת כל חייו יקדיש אך לחקר זה לחפש ניצני האגדה המפוזרים, אך מעט יֵדע; והשאר, אשר לא ידע, יבוא ויטפח על פניו ויאמר לו: לוּ גם אותי ידעת, אחרת דנת.

בודאי יש מפתחות וספרי-שימוש מדעיים רבים גם למקצועות אלה, והרבה הרבה לנו רשימות-ספרים, בין של אוצרות הכלל, בין של אוצרות היחידים. והלא דוקא חכמת ידיעת-הספרים אצלנו רחבה ונישאה למעלה ראש. וברם זכורים לטוב כל אלה החכמים, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה, להיות מונים וסופרים ספרי בני-יעקב. אבל גם מפתחות לא יובילו אל התכלית הנרצה במערכת האגדה. כי הא תינח בספרות מסודרה ובדברים נערכים לפי התוכן ושבאמת שמות הספרים מעידים על תכנם, אז מועילים ציוּנים ויכולים הם להיות לנו לעינים; אולם לא כן בספרינו אנו. אין סדר למשנתנו! בתוך עניני חוקים ומצווֹת נכנסים דברי חזיונות וזכרונות, בספרי כללים לארבעה חלקי “שולחן ערוך” נמצא אגדות וסיפורים…

בחלקים האחרונים של אגדותי בא אך מעט מהגנוז וספון בחלקי הספרות הרבּה. לא כל אשר יש לנו באגדה – ידעתי, לא את כל אשר ידעתי – בחרתי; ולא כל מה שאמרתי לבחור – סיפק היה בידי לעשות. ואם ימצא הקורא, שאין שיווי-המשקל בעבודתי, או שדברים חשובים חסרים בספרי לגמרי, ולא יבין, מדוע פעם הארכתי ופעם קיצרתי, או מדוע בחרתי באלה והנחתי את אחרים, – אל-נא יחשוב, שהיתה לי בזה מטרה ידועה או טעמים מפורשים. כי מלבד סיבת

פיזור המקורים וקשי השימוש בכולם, מלבד שהרבה נחסר מאונס ולא מרצון, ותנאי ספרותנו העניה מעכבים, הנה גם מצב הנפש גורם הרבה.

רחשי השירה ואפני השירה, אם אין אנו נכנעים למידה אחת תמיד ולתכנית אחת, שונים ומשונים הם. הרוח נושב מבחוץ והנך נרעש ועומד על פתח תהומך, ומצערך תדבר, או גם לאחרים תאמר להיות לפה. לפתע, נחדל להקשיב אל חרדת לבנו אנו ונרכין אזננו אך לנאמר ולמסוּר, וביותר לזה, איך הוא נאמר ומסור; ואז חסרי-אונים אנו לשחות נגד הזרם והאני נקלעת למקום ישליכוה הגלים. ואף אני באתי לסַפּר ונמצאתי מקשיב, וככל אשר הרחקתי נדוד מעצמי הייתי אך שומע…

בעת אשר בחרתי את האגדות השונות מימי הגולה ותקופותיה השונות לשירתי אני, נטיות שונות היו מתרוצצות בקרבי. יש שהעיונים התולדתיים, האישים התולדתיים או היצירות התולדתיות משכו את לבי, בדברי-חזון הבריק לנגד עיני שלל הצבעים הרבים, בעניני גאולה וחיפוש אחרי אחינו הרחוקים, ראשי שבטי-ישראל, הקשבתי לקול געגועי-העם לשיבה ולחירות; ובימי הגזרות והצרות, המעיקות על העם הנודד, ראיתי אך דמעה ועוני. וארא גוי מתפלש באפר ומבקש רחמים. הנה ברית קרבנות-עם וגעגועי-עם והנה משברי האהבה לאלהים והצעקה לאלהים. אם הבנים מבכה על בניה, כי אבדה מנוחה, והאב שבשמים אף הוא יעטה אֵבל…

ויש שרק האגדה הערומה, חזון-בדים וכל רחשי החיים של תאי לבב-אנוש, באשר הוא מתרפק על העולם ובונה לו את עולמו הוא, שׁבו את נפשי שבי, ואמרתי להציב להם ציון. מאנשים, מתכווצת נפשם מצער הגלות ומצער החטא, שומעים אנו דברי-מוסר ודברי-משל פשוטים על תגמולי הטוב והרֶשע. אתם רואים צדיק נכשל וסופו עולה; הנה המעוול אומר לעלות ואף עולה, ולבסוף הוא נופל, נופל מבלי אשר יוסיף קום. בים של מסורה דתית ויסורי-תולדה רואים אתם לפעמים איי-דשא, ועל-יד ספרים וספרי ספרים של מחשבות וחוקים, של תשובות ומענות על כל תעלולי החיים ומשברי החיים, גם רשמי האלפא-ביתא של החיים. הנה אומרים לנוח בשדות אלה מעצבון נפשנו ומיגון לבנו, והנה נדחקים ונכנסים ללב דרכי סוללי הדרכים השונים ומחפשי הנתיבות, המתקרבים אל הקודש או, להיפך, מתרחקים ממסורת הברית. הרי תום ואמונת-עם, והרי סער הדורות. הנה מושב בני-תמותה, והנה ממשלת אלים או בני-השטן; הנה אור ושמש בוער והנה גם כוכבים אוספים נגוהם…

וכשאתה בא לסדר את פרקי האגדה, אשר מצאת ואספת בחפניך, אתה בא לסדר את כל הדברים השונים, הדברים המוגבלים והכוללים, הלאומיים והאנושיים, היחידיים והציבוריים, הרחוקים זה מזה בזמן ובמקום והשונים גם בצורתם, בדרכם ובסגנונם, וחפצך הוא לאספם לאסיפה אחת, הנה כאמור, הרבה אפנים אפשריים בזה, או שהתוכן יהיה לנו למידה, או זמני האגדות או דרכי-היצירה השונים ואנו אוחזים בזה ובזה ונשתמש בשניהם. כי הנך מסדר פרקי ענין אחד בשלמות, ונושא הענין מחייב להמשיך התגלותו בזמנים רבים, ובכן עברת ממאה למאה, ולפעמים גם מאלף לאלף. הגענו לענין השני, ועליך לשוב אל המועדים מראש. לא קלה היא עבודה כזאת; ואם שגיתי בסמוכים ובקשורים, וגם הקדמתי את המאוחר, אם בשגיאה אם בכונה, הנה סוף סוף רוב האגדות בפני עצמן קיימות.

בשדה החסידות, באגדה החסידית נעוצה, כאשר כבר הזכרתי, ראשית עבודתי ושמתי אליה לבי זמן רב – ועל-כן ממלאה היא את כל התקופה האחרונה בקבצי, אם גם שבתי ברבות הימים להתבונן ולחשוב אחרת על דרכה ומהלכה וגם על-דבר מהותה וערכה לנו.

עלי עוד להעיר, כי במקום שציינתי באיזה דברי-אגדה, כי מן השמועה הם בידי או כי נלקחו מקונטרסים יהודיים, אפשר כי כבר נאמרו בכתב ובמקורים יותר נאמנים, ורק משכחה או מחסרון ידיעה רשמתי כזאת, והן בעיקר בדברי שירה ולא בדברי מדע הכא עסקינן.

ואם דלה היא המנה שהבאתי לעומת זה שהביאו הקודמים לי, שעסקו במקצוע זה בשירה ובספר, הן על הבאים אחרינו, או גם החיים אתנו, להוסיף. וכמה וכמה עוד להוסיף!

נוה-שלום, תרע"ג